כן, אני יודעת, לוקח לי המון זמן להגיע למילימטר הספציפי הזה שמושיב אותי לכתוב את הפוסטים שלי פה.
הסממן הראשון שחלף זמן רב בין פוסט לפוסט הוא אבא שלי ששולח לי רמזים עדינים עדינים בגודל דוב, אסמסים חמודים של חברותיי המתוקות ששואלות אם קרתה תקלה במייל כי אין שום עדכון, וכן, אני יודעת, הרי הסנסורים שלי עובדים גם חזק פה, והרי זה סוד גלוי שלכתיבה עבורי יש ערך תראפואטי אמיתי, ולכן יש בהחלט סיבות לתהות גם ביני לבין עצמי למה אני מרווחת בין הזמנים.

אובכן, התשובה הכנה היא שאני מונעת על ידי מנוע קטן פנימי של צבירת חוויות, רגשות, מנוע פיצי כזה שמסמן לי מתי הגעתי למן רוויה שמחייבת פילטור. לעיתים רק כשאני מסיימת את הכתיבה אני מגלה מה בעצם חשבתי על מה שקרה לי, משהו בכתיבה הופך חוויות לעניין חוצגופי שכזה, וכן, כשאני יושבת כמו עכשיו עם מיליון מחשבות בראש, זה נשמע לי כמו הרגע המתאים להתיישב בפינה המיוחדת הזאת שלי בבית, ולהתחיל לתת למקלדת שלי לגלות לי מה בעצם חויתי.

ספירת המלאי האחרונה שלי מונה בין השאר את יום העצמאות הראשון שלי שאינו ישראלי בול לפי כללי הספר.
יום העצמאות הישראלי שלי היה תמיד אחרי יום קשה קשה קשה של זכרון, של סרטים נורא עצובים שהופכים בשעה שמונה לריכוז מופרך של פטריוטיות.
הטלויזיה הפתוחה שמשדרת את טקס הדלקת המשואות, השיחות הקבועות על איזה צורה יעשה עכשיו רוקני ודמעות התרגשות בגרון מכל מיני אנשים שמסתובבים בישראל בינינו ויומחד הם אומרים משהו כמו "לתפארת מדינת ישראל" ברוב פאתוס, וזה נשמע הגיוני ולא כמו ממערכון של ארץ נהדרת.

ואז מתארגנים ומסמסים לדבי שתשמור לנו מקומות בהופעה בישוב כי בדרך כלל יהלי מופיעה עם הבלט שלה וצריך לראות אותה מהמקום הכי טוב שיש ולסמן לה עם העיניים כשהיא על הבמה שהיא הכי יפה בעולם ורקדה יותר טוב מכווווולן, ותמיד חוזרים על אותה בדיחה שחוקה עם הזיקוקים של "יו, תראה! ארנונה!".
וכן, יש המון דברים נורא טובים באורנית שלי, אבל אף אחד מהם זה לא האומן האורח ביום העצמאות, ולרוב מדובר על להקה משנות התשעים (אהההמ, ואני מחמיאה) עם שלישיית זמרים מקרטעים, ועדיין, זה נורא כיף ומלא שמחה.

ביום העצמאות הסינגפורי הראשון שלי לא היה רוקני ודבי לא יכלה לשמור לנו מקומות, יהלילי לא רקדה על שום במה ולא הצלחתי לראות אף אחד אומר "לתפארת" וגו', שכן פערי השעות? נו, אלו משבשים את הישראליות לעיתים. גם את להקת "אטרף" (טרו סטורי, אני נשבעת!) שהופיעה באורנית, לא ראיתי השנה.

אבל כן, זה היה יום עצמאות סינגפורי מלא גאוות יחידה ישראלית עם יום עצמאות בקהילה הישראלית פה שאירגנה חגיגה מהממת על חוף הים (אופירה- יו אר אאור הירו! יו גו גירל!), כן היו עליי פרחים מפלסטיק בכחול לבן, כן, רקדנו פה לצלילי תיסלם ובנזין (וסטטיק ובן-אל, אין מה לעשות- זו האמת), כן, היה מיוחד פה לדעת שיש לנו משהו רק שלנו, משהו שכל אחד שהיה נוכח במסיבה הזו ידע איך מרגיש בארץ ואיך מרגיש מחוצה לה, וכן, זה היה נורא נורא כיף בלב.

והספקתי בשבוע הזה גם להיות בטקס הטבלה של גור סינגפורי אמיתי כזה, בכנסיה אמיתית, עם כומר, ארוחה חגיגית, ועם כמות מופרכת של תיקי מעצבים כיאה לאומה הסינגפורית (מילה לקוראים ב"מקס מארה"- תודה תודה תודה שהצלתם אותי, היה שווה).

וככה בהטבלה קלטתי שוב שהחוויות האותנטיות היום יומיות פה הן אלו שמותירות עליי חותמן יותר מהכל (אגב, אני משוכנעת באלף אחוז שכתבתי בעבר משפט זהה, אבל זה באמת העניין פה בעיניי).
היום-יום הסינגפורי מלא הפתעות מעיפות ראש עבורי. כל יום אני פוגשת משהו חדש כאן שגורם לי לפתוח ראש ולהכיר חשיבה אחרת, מנהגים שונים, תפיסות עולם אחרות לחלוטין, הרגלים.

לפני יומיים ירד פה גשם זלעפות, נכנסתי למונית עם מזגן על משהו כמו מינוס ארבע מעלות כיאה למונית סינגפורית המשקפת היטב את נהג המונית ואורחותיו- החל מהריח של האוכל המקודש אותו הם יאכלו תמיד בשעה הנהוגה עבורם (כך שתרצה למות כשתיכנס למונית), המוזיקה הסינית מחרישת האוזניים ולחילופין שידור אינסופי של מוזיקת יורו טראש של בויזון ובקסטריט בויז משל היינו לגמרי ברשת גימל בשנת 93.
אניוויי, במונית הספציפית הזו, הרגע הזה שנכנסתי אליה עם הגשם המטורף והקיפאון המופרע מהמזגן, גרם לי ישר להגיד לנהג הנחמד שנראה לי נניח אדם בן 30 מן היישוב, ש"יו, איזו הרגשה מוזרה של חורף!".
הנהג ההמום הסתכל עליי ושאל "ככה מרגיש חורף?!".
אובכן, אחרי כמעט שנה כאן קלטתי- הסינגפורי היומיומי לא בהכרח ראה בימיו חורף, לא הרגיש צינה על עורו, לא חווה את הצמרמורת הזו ואת המחשבה שקר עד שכואב בצלעות.

וכך מצאתי את עצמי מנהלת שיחה עם נהג חמוד ולבבי שהתחיל לדבר איתי על עונות השנה, על בגדים ארוכים בארון (או היעדרם), שאל איך יודעים מה ללבוש כל יום בחורף ואם כשיורד גשם גם קר, או כמו פה שכשיורד גשם זלעפות עדיין אתה נמס מחום ולחות.

ופתאום אני חושבת על כמה דברים שנתפסים בעינינו כחסרי משמעות ממש מרוב שהם הגיוניים עבורנו- כמו עונות השנה נניח, ועבור האנשים שאני חיה מסביבם הם עניין לא ברור שעליו הם רק שמעו וקראו.

ועוד מנפלאות השבוע שחלף-
בפאב מתחת לבית גיליתי על עצמי שאני חיזקי מ"ארץ נהדרת". כן כן, גם זה קרה השבוע.
זוכרים את חיזקי, מדריך הטיולים שביקש לדבר חלש כדי לא להעיר את חלבלולביות החוף? אובכן, אני חיזקי. בפאב.
ביקשתי להחליש את הרעש בטלויזיות, כולל הסימון הזה עם היד. טרו סטורי.
אגב: המלצרית ההמומה החלישה. לא בטוח מה מעמדי בפאב מעתה, אבל 1:0 לי, לא?

ובאמת, מה שבאמת באמת רציתי לספר פה וגרם לי לרגע הזה שהושיב אותי לכתוב הפעם, זה על האנשים פה שהשבוע הזכירו לי איך עושים דברים נכון.
איך מתנהגים בישראליות- אבל הישראליות המדויקת הזו, הנכונה, עם הכוונות והמחשבה של איך אחד יכול לשנות ולהועיל לאחר, שרחוק ממנו מרחק אלפי מיילים.

וכך, ילדי בני המצווה פה ואימותיהם המופלאות החליטו השנה לרתום את קהילת הישראלים בסינגפור להיות אחרים, מועילים, לכאלו שנותנים בהכי רצון טוב שיש.
וכך בקבוצה המקומית החל לו שירשור אינסופי מופלא ומרגש, בו אינסוף אנשים נפלאים הציעו לתרום אינסוף מעשים, מעשים- לא חפצים, מעשים- לתרום משהו למישהו כדי לייצר מסה קריטית של מעשים שניתן יהיה להפוך לתרומה עבור אירגונים מופלאים בישראל.

מאות תרומות של עוגיות, שיעורים, צמות, קוסקוס ודאמפלינגס הום-מייד, בייביסיטר, שיעורי כדורסל ולימודי קורסי מחשב, עדשות משקפיים שעות אימון- הכל תומחר ונתרם מצד אחד מאנשי הקהילה, שעמדו גם בצד השני ורכשו את התרומות (היוש כדורי שוקולד של שלומית ומאפינס של נוגה, קניתי אתכם! יססס!).

וכך עמדו היום אימהות נהדרות שגידלו ילדים מדהימים- נטע ומאיה שהפכו כבר מזמן לאיזו דמות סינרגטית וניצחו על כל הטוב הזה, יחד עם שרון, וענת, ותמי וקרן ועוד אמהות נפלאות ועמדו עם ילדים בני 13 ועשו מעשה שישנה לאנשים את החיים, ואספו המון המון כסף טוב של אהבת חינם.

ובאופן מוזר דווקא בלגבה עומר הישראלי שבו קרה הדבר המופלא שתיארתי (שאגב, לנצח ייזכר כלגבה עומר הראשון בחיי שהיה בו דרס קוד- ללבוש לבן, וכוווולם הקשיבו!), בדוכן המעשים הטובים האלו, הבנתי שלא משנה איפה אני נמצאת בעולם וכמה רחוקה אני פיזיות מהבמה הזו של יום העצמאות, עם הטלויזיה עם הטקס ועם רוקני, עם הלהקה המקרטעת על הבמה ששרה "יום סבבה" (תבדקו אותי, שיר אמיתי!), כמה רחוקה אני מכל הישראל המיוחדת הזו שלי, ועדיין, גם בקצה היקום, על קו המשווה, תמיד יהיו באזור אותם אלו שיהיו הישראלים האלו שעושים הכל נכון, מהלב, הכי אותנטי והכי נכון, כמו שאף סינגפורי שלא היה מעולם בחורף יעשה אי פעם בחייו.

ואני נשבעת לכם שפתאום, אאוט אוף נו וור, באמצע חוף הים עם הלגבה עומר והמדורה המפונפנת והישראלים עם הבגדים הלבנים, פתאום בשמיים מעלינו היו זיקוקים.

אז קחו לכם את מה שלא ראיתי בלייב, אבל בדיעבד שמעתי שוב ושוב מטקס הדלקת המשואות ששודר כשאנחנו פה ישנו עמוק עמוק, ובאמת- הכי ישראלי והכי מה שניסיתי להגיד פה:

ישי ריבו שר מכל הלב על דברים רצופים אהבה. מושלם.

מהשניה שהיא הפציעה מולי בשדה התעופה צ'אנגי, היה ברור דבר אחד- היא הגיעה למעט מדי זמן.
הפרצוף של ירדנה שלי- עור שחום שוקולד בואכה אתיופית, עיניים ירוקות ענקיות וברקע חיוך ענק אחד שמאיר כל מילימטר שהיא נמצאת בו. הפרצוף הזה שהיה חסר לי כל כך.
הפרצוף הזה שמחובר לחברה מופלאה שיכולה ימים לכתוב לי "זמינה?", "זמינה?", לא להתייאש ולא לקטר עליי שכשאני מבטיחה לחזור (אבל שתינו יודעות שאין סיכוי שאזכור לחזור אליה באמת, שכן אני כמו דג זהב, שוכחת תוך 7 שניות). הפרצוף הזה שמחובר לאדם המצחיק בתבל שיודע להגות באופן מושלם את המילה "בואי" בהגיה הכי מצחיקה שיש, הפרצוף שמחובר לאדם הכי חובב גוד ווייבס שאני מכירה.

לפני כך וכך חודשים עת עוד הייתי בשר טרי סינגפורי, בימים בהם תיפקדתי רוב היום תחת הלם מוחלט במוד הישרדותי, היא לא התעסקה יותר מדי עם לוגיסטיקה, ורק שלחה לי באיזה יום בוואצאפ אישורי הזמנת טיסה לסינגפור, ושאלה "אז מה את עושה בסוף אפריל 2017?".
לא האמנתי שזה יגיע, אבל בחצות וחצי הלובסטרית שלי הפציעה עם החיוך הענק מהפיסקה למעלה, מזוודה אדומה וגרוב אינסופי.
היא בסינגפור ואני על גג העולם.

מג'וטלגת מהגהנום קרסה לשינה עמוקה, ובבוקר שישי בשעה 10:30 פקחה הלובסטרית עיניה.
אחרי קפה ועוגיות-לין כבר הגיע משהו כמו 12:00, ולפתע קלטנו שבעצם הזמן לא לטובתנו. היא אומנם רק נחתה, אבל דבר אחד היה ברור לנו- כל רגע פה משמעותי. לא נמסמס את הזמן יחד הזה.

אחרי שעה כבר בדקנו את איכות וטריות הסלמונים הסינגפוריים. ירדנה, עליכם לדעת, היא חובבת החומר הירוק המופרך, פותח הנשימה האלמותי, הרי הוא הוואסאבי. אני מהמרת שזקני סינגפור לא ראו חיבה הו כה הזויה לדבר הזה, אבל כן, מאז שחזרה נכנסו פה כמה מסעדות לטרפת חידוש מלאי וואסאבי פה, משדרות מוד חזל"ש.

מאותו רגע חווינו כל כך הרבה דברים יחד- ארוחת שישי סינגפורית שגרמה לה להבין את הקסם של החברות שפה ואת השגרה הנעימה והאנשים הנהדרים, מסלולי הריצה המהממים שהיא חרכה פה, ההרגלים הקטנים שטיפחנו עם סניף הסטארבאקס החביב עליה, בברייקפאסט בבית קפה השכונתי שלנו, בקניונים שמתחתינו שהיא כבר הכירה בעל פה והתמצאה בהם טוב כמוני. היא כבר הכירה את ויקטור ופושפה השומרים של הקונדו, לא נבהלה כשהנהיגה הייתה בכיוון ההפוך.

תוך 2 דקות היא כבר זיהתה לטאות בשמורה שטיילנו בה, התיידדה עם מלזיה ממול, כבר זיהתה את המרינה. עם תומר של דין כבר היה לה הומור משותף אחרי ארוחת ערב שישי פה אחרי שפגשה אותו מנחה את טקס יום הזכרון, ועם גבי של מרינה כבר בדקה אם ייקח אותה לשיעור איגרוף.

בכל רגע חשבנו לעצמנו איזה חרא מזל יש לנו שזה עוד מעט נגמר, וכמה מבאס שהיא פה לכל כך מעט זמן. אה, זה היה עד שהגענו לכדור הבדולח במקדש הסיני בצ'יינה טאון, שם הכל השתנה.

טיול שגרתי במקדש הסיני המהמם בצ'יינה טאון, היא ממלמלת מהרגע שפגשה את הרובע הזה "יווווו, מהמם פה. מושלם. מהמם. מהמם פה".
אנחנו מסתובבות במקדש ופוגשות תור של מאמינים שמחכים ללטף כדור בדולח. בירור מהיר העלה שהאמונה היא שמי שמסובב את כדור הבדולח משנה את מזלו לטובה, ואנחנו הרי ידועות ככאלו שלא מפספסות הזדמנויות, אני מישמשתי אותו קצת והיא קצת יותר התחברה למישמוש הכדור.

ואז יצאנו לנו לטייל בצ'יינה טאון, נעמדנו מול לוח המזלות הסיניים שלנו. אני, לידיעתכם, מזל ארנב. לפי מה שהיה כתוב לי שם, המזל שלי התברר כ"וורי בד", אני "לוזינג מאני" (גיל אישר והינהן) ועוד כל מיני דברים מדכאים. נו, שוין.

ירדנה בדקה את המזל שלה, נחש, וגילתה קטסטרופות דומות. עולצת מחד על הגילוי אך מבואסת מתוצאותיו פנתה למוכר ושאלה בהומור השמור רק לה אם אכפת לו להחליף לה את המזל, כי זה לא משהו. הוא, בלי להתבלבל, עבר שוב על תאריך הלידה שלה, והיה המום לספר לה שבעצם היא לא נחש, אלא בכלל דרקון.

מבט מהיר גילה שבשניה המזל שלה הפך להיות הכי שוס בטבלה. 4 שניות והמזל התחלף.

תוך כדי שאנחנו נגנבות מהקטע, פתאום בשיחה אגבית אנחנו מבינות שבגלל שלוח השנה שלי בטלפון התחיל משני לשבת (שלא כמו הישראלי שמסונכרן מראשון לשישי) בעצם חישבנו יום אחד פחות לביקור שלה, והופ, הרווחנו בשניה יום.
אין לתאר איך פתאום הכל התחיל לשנות את הקארמה מסביב, אפילו אנחנו, כוהנות הומור שחור ואפל לא יכולנו להפסיק לתת לעצמנו מכות במצח מרוב שהיה שוס.

אינסוף הליכות וטיולים פה ברחובות העיר, אינסוף שיחות מלאות צחוק, עצירות לאכול את הנודלס הטעימים ביקום, להיגנב מהרחובות המהממים, מהאנשים, מהריחות, מהטעמים, מהחברות הטובה, אינסוף מחשבות על הטיול הבא שלה לכאן, על ארנון שחייב להגיע איתה לפה ועל הילדים שישתגעו על הכל. אושר אינסופי.

וחוזרות הביתה ומתחילות את הערב שוב, כאילו כלום, והולכות למקום היפה בעולם כולו לשכב מתחת לכיפת השמיים ולצפות בפלאי הגארדנס ביי דה ביי המדהימים עם מוזיקה שמגיעה לכל מילימטר בגוף, ושותות מוחיטו בקומה 57 במרינה ביי סנדס ומגיעות שוב ושוב לשיחות של שתינו, הכי עמוקות, הכי חבריות, הכי נפלאות ואוהבות.

ומתעוררות למייל מאל על, שבאדישות מודיע לה שהטיסה שלה עוד יומיים בוטלה, והיא נדחתה ב- 24 שעות. לוקח לנו בבית איזה שעה להבין מה קרה פה, ושוב, מסתכלות אחת על השניה ומתפקעות מצחוק. כדור הבדולח.
עוד יום מתנה קיבלנו פה, וזו הייתה מתנה שאין לי בכלל דרך להסביר כמה הייתה משמעותית עבורנו.

וניצלנו כל רגע שקיבלנו פה באדיבות המזל הטוב של כדור הבדולח, וטיילנו, ואכלנו, ושתינו, ושוב אכלנו ושתינו, ושוב טיילנו, ועשינו המון שופינג, והיא הייתה סקרנית להכל וניסתה ובדקה והקשיבה ובחנה כל מילימטר מהסינגפור שלי.

והיה לי את הזמן הזה שבו כל המלים הרגילות של לפני שנה חזרו למקומן, והיכולת שלנו לעבד מחשבות באינסוף שיחות הייתה מהמשמעותיות שהיו לי בשנה הזו, והיכולת להיות מי שאני מולה, בלי הגנות ובלי שום דבר, זה אחד הדברים רבי החשיבות האמיתית שהיו לי פה.

וכשהיא חזרה הבייתה, לישראל עם העגבניות הטעימות, היה לי כל כך עצוב אך שלם, כי הרגשתי כמו אחרי פיין טיונינג מושלם שהצליח להבריג ברגים למקומם הנכון וכאילו הייתי בית שבו סידרו את כל התמונות ישרות כמו פלס כמו שצריך.
והרגשתי שאין גבול לאהבה שלי ללובסטרית האהובה שלי שהפציעה בחיי הסינגפוריים, כי כמוה- פשוט אין.

"I couldn't believe my eyes
I couldn't believe my ears
I couldn't believe my luck
I couldn't believe you're here

And I couldn’t believe my eyes
I couldn’t believe my ears
But I’m looking at you now
And I can’t believe we’re here"

("Could'nt believe" \ broods)

דברים שקרו בשבוע הזה:

הסינגתולה שוב התייחמה, היה כיף (שקר מוחלט). שרדנו לספר וגיל בקווסט למצוא לה עיקוריסט ויפה שעה אחת קודם,
הייתי במימונה שאין דברים כאלו (נשבעת שרק נישנשתי שקדים, נו מופלטה פור מי, אחרת זו טרגדיה, לא פחות),
מה עוד? מכרתי את הסיפור שפלאפל זה "פרש איזראלי פוד, דה בסט, יו מאסט טריי", אשה נחנקה לידי ושרדה (הפלאפל לא קשור! נשבעת!),
יום השואה עבר מבלי שידעתי מתי הצפירה (אבל בלב הרגשתי),
והרגע החביב עליי בז'אנר- חזרה לשגרה. יססססססססס!

לא מעט כבר כתבתי על המרחק בחגים מהישראליאנה המוכרת-
הפרחים בראש השנה ופסח, החגיגיות, פס הקול, הבגדים היפים, פקקי החג, הברכות, המולקולות האלו באויר שלא ניתן לשחזר.

כאן כבר הבנתי שאין סממנים למה שהיה הדבר הכי טריוויאלי פה באוירת חגים- אין פרחים, אין פס קול, אף אחד לא יודע שפסח זה פסח ולמה לכל הרוחות אוכלים דג אפור רוטט עם כתר גזר לראשו, אין פקקים, אין מולקולות מיוחדות באויר, אפילו אין את הצעקות הקבועות של "לא פייר! אני אחריו במקלחת" שמהוות את אבני היסוד של כל ארוחת חג באשר היא.

אבל יום השואה ויום הזיכרון, איזה שיט להיות לא בארץ ככה.

הרי לא, זה לא חג, זה לא איזה אירוע חגיגי שמתלבשים יפה לכבודו ונוסעים עם סיר מרק עוף עם קניידלך לארוחה, ואין שום פקק, מלבד איזה פקק בלב.
ימי השואה שלנו, ותסלחו לי שניה על 60 שניות של מורבידיות, בהיותי אשכנזיית מחמד תוצרת מזרח אירופה (לא עלינו, אפילו עם דרכון זר של ליטא, כן אמא, אחרי 3 שנים אספתי אותו מהשגרירות, בחיי) הם בעצם פסיפס חיי, בטח בעשורים האחרונים מאז שאמא שלי הפכה כל אבן לגלות מה לכל הרוחות קרה שם ומי הייתה המשפחה שלה.
גם סבתא של גיל, טפו, שתחיה לעוד מיליון שנה מבחינתי, היא בוגרת בהצטיינות של אושוויץ, מדברת בפתיחות מדהימה עם הנכדים שלה על כל הפח שאכלה שם, על החיים ההזויים האלו שנפלו עליה כשהייתה בת 19.

אני לא באמת צריכה את יום ההשואה כדי להיות שם, ועדיין, כל כך מוזר לצפות בלי הכנה נפשית מוקדמת ברחל בת דודתי האהובה בראיון שעשה לה גיל ריבה (שהוא החתן המתוק במיוחד שהגרילה), ככה פתאום מולי בלינק בפייסבוק, מספרת לו בגילוי לב על המשפחה המופרעת שלנו ששרדה את התופת, לשמוע סיפורים ששמעתי רק בחדרי חדרים בגילוי לב מדהים, לשמוע על סבא שלי שהמציא את עצמו מחדש עם סבתא שלי ולדעת מה עברו כל השנים האלו היא ואמא שלי ואוסף בנות הדודות האוהבות שהן אחת לשניה.

ונסו לדמיין אותי יושבת לצפות בראיון הזה יחד עם לין, ההלפר הפיליפינית הנהדרת שלי, ומנסה להסביר לה מה זו לכל הרוחות שואה, ולא, אני לא מתבלבלת כשאני אומרת 6 מיליון, וכן, זה לא טעות כשאני מציינת שזה קרה לפני בסך הכל 70 שנה, ולא, לא טעיתי זה באמת בגלל שהם היו יהודים, ואין לי הסבר לפיליפינית מתוקה שלא מבינה מה היהודים עשו לנאצים שהצדיק את זה, וכן, חיתוך הדיבור של רחל מתנגן לי נורא מוכר באוזן ואני אשכרה רואה בה את אמא שלי, ולכי תסבירי לה איך הגיוני שלבחורה בת 42 ולאשה בת 70 היה אותו סבא, שנולד ב- 1890, כי מה לעשות, לשואה היו חוקים משלה שלא הצליחו לכבות לאיש בן 55 שאיבד את משפחתו לרצות לחיות מחדש.

ולין, שיושבת איתי ועם יונתן מול המסך ומנסה לקושש מהראיון הזה מידע והבנה לעולם לא תבין מה היא רואה ואילו מילים היא שומעת, ואולי גם תחשוב בליבה שאני קצת לא מרוכזת כי מכרתי לה איזה סיפור הזוי על רצח עם, ולפי המבטים שלה היא באמת חשבה שאני לא בהכרה מלאה.

וסימנתי עוד וי על הצ'קליסט הסינגפורי של הדברים שקרו לי פה בפעם הראשונה השבוע, כי גם דברים מצוינים ומשמחים קרו פה, נניח פלאפלים.

אובכן, מי שמכיר אותי מספיק טוב יודע שהסיכוי שאני אכין פלאפל ואתן לריח טיגון למלא פה את הסלון, מבין שצריך לקרות פה משהו ממש חריג.
הדבר הזה, לטובת העניין, הוא מאיה שפקדה עליי להכין 150 כדורי פלאפל לגלובל פיקניק, וקרני ותאיר שהיו החבר הטלפוני.

טם טם טם, תופים תופים תופים- הגלובל פיקניק- קוים לדמותו:

הפליגו לכם בערבות הבלוג לפרק #6, אי שם באפריל 2016.
קמתי באותה שבת בביתי האורניתי בתחילת האביב המקסים עם פריחת השיח המהמם שנראה כמו מנקה בקבוקים אדומים מחוץ לחלוני, גללתי אז את הפייסבוק ונתקלתי בתמונות של הדוכן הישראלי עמוס הפלאפלים במה שנקרא פה ה"גלובל פיקניק" ב- OFS.

בי"ס עם 70 לאומים שמרכיבים אותו יודע דבר אחד ברור, שהכי נכון שכל הלאומים האלו יעשו את הדבר המתבקש: אוכל.

עברתי אז לפני שנה בקפדנות על התמונות, רואה את החיים שלי בפאסט פורוורד, התעכבתי על תמונה של אימהות וילדות בשולחן מלא פלאפלים ודגלים כוחל-לבן, וכתבתי לעצמי בפסקה האחרונה:
".. וכמו באיזה תהליך חוץ גופי, יכולתי לראות פתאום, בעיניי רוחי את הפיקניק הבא, בעתיד הלא רחוק, בו היפה שלי הזו, הקטנה, תהיה בתמונה הזו, ויהיו לידה גיל ועדן מקסימות שונות, ממש כמו בקיבוץ".

והעתיד הזה הגיע בשבת האחרונה. והגיע הפיקניק הבא, הקטנה שלי הייתה בתמונה, ולידה היו סלסט וגאראנס מצרפת, והן אולי לא גיל ועדן שלנו, אבל הן מקסימות ונהדרות ומתות על הגורה שלי.

וכך, בדוכן הארגנטינאי לבשו ההורים חולצות כדורגל ולגמו מאטה, אימהות רוסיות עם פירושקי ואיטלקים עם אספרסו ופוקצ'ות, דוכן של נאצ'וס ממקסיקו וגבינה הולנדית נפלאה. בחום מופרך עם זיליארד אחוזי לחות הדוכן הטורקי הגיש רחת לוקום, והסינגפורים הגישו באופן הו-כה-מפתיע צ'יקן רייס, הצרפתים באגט, הפיליפיניות הגישו בי-הון והנורווגיות משהו נורווגי, השבדיות הפתיעו עם קציצות שבדיות (משקית מאיקאה! טרו סטורי!), הטיוואנים הגישו אוכל לא מזוהה ובדוכן הספרדי היה גוד ווייבס, וכולנו נטפנו מזיעה, כמובן, מלבד הדוכן של פינלנד, שם כל האימהות הבלונדיניות הזוהרות נראו כאילו כרגע יצאו מהמקלחת, טיפת זיעה לא הגיעה אליהן, והן היו לבביות בדיוק כמו שמצופה מפיניות להיות.

בדוכן הישראלי עמדו 23 משפחות, אמהות ואבות, עם הילדים איתנו, כולנו בתוך הקסם- מה שלא ראית בשום דוכן.

אחרי קרב פלאפלים מרגש (שלי היה הכי טעים, אגב, אני חותמת לכם), הונחו על השולחן צלחות יפיפיות אינספור עם טחינה וחומוס הום-מייד, קצת שמן זית וכדורי פלאפל ועליהם נעוצים דגלי ישראל שסחבתי כל הדרך מישראל מבעוד מועד.
בשולחן הצמוד חתכה קטנתי היפה סלט טרי, כפועלת הייצור החיננית של קרני-תומר-פוד-אקספלורר האישה והאגדה, שהניחה בידי ההמונים פרש איזראלי סאלאד.
ותקשיבו, היינו להיט! אנשים התעלפו עלינו! התעלפו!

ואגב, לא התעלפו סתם, שכן אשה אחת באמת התעלפה לידינו והשמועות היו שהגברת נחנקה ממשהו.
אנחנו, כמו ישראלים טובים, וידאנו לפני הכל שטרם שנחנקה האומללה לא עצרה אצלנו קודם בדוכן הפלאפל. לכשהתברר שלא, מיד דאגנו לשלומה. שמחה לבשר- היא שרדה לספר, אבל הפסידה פלאפל.

וככה עבר לו יום מהמם שכולו עוד חוויית פה, שבו אתה מגלה בקלות שבלי ממשלות, פוליטיקות ופרוטוקולים- הפקיסטנית שמחה להגיש גם לישראלים אוכל, הטורקים צחקו והצטלמו עם הישראלים מעל דוכן נוגט טורקי, הדוכן הישראלי לא ספג הערה אחת על פוליטיקה וכולם הגיעו אלינו מחויכים ומלאי הערכה לווייב הכחול לבן שאינו דומה לכלום,
ופתאום הבנתי נורא בקלות תוך כדי גשם של הפלאפל ומלא משפחות מלאות גאוות יחידה ישראלית איתנו, שאולי אין לי את ישראל בסינגפור, אבל יש לי ישראלים בסינגפור, והם אדירים- אבל ממש.

והנה, קחו לכם את הדבר הכי ישראלי שהמציאו, שלמה ארצי, שמתאר לנו עולם יפה. נשמע לי מושלם.

"תתארו לכם עולם יפה, פחות עצוב ממה שהוא ככה,
ואנחנו שם הולכים, עם שמש בכיסים,
תתארו לכם עולם יפה, עיר בתוך החושך,
עולם פשוט,
תתארו לכם קצת אושר"

("תתארו לכם" \ שלמה ארצי)

בראש השנה האחרון, על שולחן ארוחת החג בעודנו גורי רילוקיישן הלומים מחג ללא משפחות, שרון אמרה שאת פסח נעשה על חוף הים בקראבי.
בעצם, זה לא שהיא אמרה- היא הורתה לגיל לפתוח את הלפטופ ולהזמין במקום את הקראבי הזה, ותוך 3 דקות הוזמנו בצד הגפילטע פיש החגיגי דאז (זה שקר מוחלט, לא נראו סימנים אז של האוכל האפור הזה על שולחן החג, אבל זה נשמע ממש אותנטי) מקומות לפסח עבור שרון וסמי, טליה ואייל ולנו- כולנו על טפינו.
תוך שבועיים הצטרפו לויאלה ויובל, ולפני חודש הצטרפו גם תאיר וגיא ודין ותומר.
אובכן, במילים אחרות- הוכרזה יציאת מצריים לקראבי מסינגפור.

בחודש האחרון התחלנו לדשדש בקבוצת הוואצאפ התאילנדית, שבה כיכבנו רק הבחורות. למרות שדינה חשבה שזה מאסט לחבר גם את הבנים, אני גאה לציין שלא נשברנו ונשארנו בקבוצה הזו רק אנחנו, מה שאיפשר הצפת תמונות נטולות פילטרים בעליל (כן, שארון, הכוונה היא לך), בדיחות שאם מי מבחורינו היו מכניסים היינו צולות אותם (סטייל "חכם, מה הוא אומר? "מאמי, רזית", דלוח אך גאוני).

בשבוע שלפני הנסיעה גיא של תאיר נצטווה להביא מישראל תערובת קניידל'ך, ותאיר התחילה לרמוז לריזורט שלנו רמזים במייל על מה מחכה למטבח התאילנדי בערב החג, אלא שנראה שהם לא הבינו מה כוחו של מרק עוף.

באותו שבוע קודם לטיסה כיכבה משפחת גלעד בתחרות פנימית של מי מעלה חום יותר גבוה מהשני (זו לא באמת תחרות כשיונתן משתתף בה, אבל יש לציין שבהחלט עלה הרף). ברביעי כבר התחלנו כולנו לחיות מחדש, אבל אני החזרתי לעצמי את השפעת בשבת שלפני הטיסה, ואת אריזות המזוודה עשיתי תוך שאני מתנהלת עם חום, אוזניים כואבות ורטינות אינסופיות תוך הקפאת בני הבית במקסימום מזגן, כיבויו, הפעלתו, וחוזר חלילה.
למרות שחשבתי שבבוקר הטיסה הכל ייעלם זה פחות קרה, וככה את בוקר יום ראשון בו עלינו למטוס עליתי כמו איזה קורבן של החיים, מקוררת ואומללה, אבל אקדים את הסוף הטוב ואספר שבלילה של ראשון הכנעתי את השפעת בנוקאאוט של נורופן קולד & פלו, יבורך ממציאו.

זה לא באמת הפריע לנו לחגוג לשארון יומולדת חגיגית במיוחד מהרגע הראשון ועד לסוף היום.
אני לא אתחיל פה עכשיו לעשות לה הומאז', אבל רק אגיד עליה שבאמת, בחיי, שככה יהיה לי טוב, השארון הזו היא אושר גדול עבורי פה, אחת הנשים הראויות והנהדרות שיש, אקספאטית מוכשרת ואמא של שלישיית הבחורים הכי טובת לב שמסתובבת באזור, וכן, זה באמת הזדמנות לאחל לה שנה מהממת במיוחד, מלאת טוב ואושר גדול, וממי- איי לאב יו סו וורי מאץ', וכן, את כבר רזה.

אחרי הפעם הקודמת, קראבי הפכה להיות מוכרת עבורנו.
הטיסה הקצרה, שדה התעופה, התאילנדים המתוקים והאדיבים שמקפידים על קידה מכבדת עם "סוודאיקה" לבבי לכל אשה, על "קאפונקה" אדיבה על כל מחווה, על חיוך אמיתי על כל דבר. העצים, החוף המופלא, הקוקוסים, החול, הים הטורקיזי וסלעי הענק, הגאות והשפל המרשימים.
הגענו למקום שהנפש נאלצת לנוח, אין לה שום ברירה אחרת.

קצת התמקמנו, ותאיר לחצה יד לדמות מקסימה שהפכה את הסדר שלנו לאחר, לנפלא. תכירו- מיסטר צ'אן. מנהל המסעדה הקשוב, הלבבי, זה שגם שארון אילפה על המילימטר והוא נכנע לקסמיה בלי להבין בכלל איך זה קרה.

תאיר, מי שכבר הכיר פה את הדמות המיוחדת הזו, לא באמת רואה מכשולים בחיים, וגם אם הם קיימים- הם זניחים עבורה. שום דבר אינו בלתי פתיר, אין אדם שיצליח לסרב לה, הכל במן מבט תאירי וטונציה שמיוחדת רק לה. "מיסטר צ'אן, נצטרך 10 גזרים, סלרי, תפוחי אדמה, בצלים, 32 פולקעסים, כן, תודה, נצטרך סיר גדול מאד, מה פתאום- אנחנו נכין הכל אל תדאג, לילדים צריך שניצלים ולמבוגרים נוט טו ספייסי, תודה, 20 ביצים טריות וקערה עם מים, ב- 12:00 נגיע למטבח להכין", ויאללה, היא כבר נכנסה לבריכה עם קולקציית הריזורט שלה ומיסטר צ'אן סר למרותה עוד לפני שסיימה לדבר.

וככה בדיוק- בצהרי ערב החג התייצבנו 6 אמהות עם 6 בנות, הפשלנו שרוולים, ובמטבח מלא תאילנדים נולד מרק עוף וקניידל'ך טעים באופן מופרך לכבוד חג הפסח, וכך אף נטבע מטבע הלשון "תנו לעוף לעבוד".

בשעה שש בערב ירדנו כולנו לעבר חוף הים שלנו, כולנו חגיגיים, מתפעלים, מול שולחן חג מהיפים שראיתי ואראה בחיי.
שולחן עבור 32 אנשים נהדרים, עליו הונחו הגדות, כוסות יין, נרות, עצים מוארים מעלינו וחוף ים מופלא וקסום מולנו.

תומר מונה לנהל את הטקס עם קולו המופלא. קריאת הגדה בצד קולות אדוות הים ורחשי הציפורים, "שולחן עורך", ואוכל תאילנדי חגיגי, עם מרק עוף וקניידל'ך כוכב ממש. אני באמת חושבת שאפילו אלוהים היה ממש מרוגש, כי רק אחרי שהאחרון מבינינו סיים את הקינוח והיין, נפתחו ארובות השמיים לגשם עצום. מיסטר צ'אן סימן לנו לעלות למסעדה המקורה, ועד הלילה ישבנו כולנו יחד, ממצים ערב באמת שכולו חוויית חיים.

את השבוע העברנו בהנאה עצומה בין בריכה לבריכה עם שני מצופי ענק של חדי קרן שנרכשו בסינגפור, והתגלו כהברקת המאה. הילדים יצאו בתורות עם עור מכווץ לגמרי מהמים, שעות של קפיצות למים, צליה בשמש התאילנדית, אינסוף פד-תאי, שייט משעשע משהו ותאילנדית משוגעת שאפילו גיא של תאיר לא היה יכול לה, מו"מ (כושל) עם תאילנדים בשוק על בגדי בריכה, קפה אוסטרלי, חברה מהממת מאוזי שהצלחתי לפגוש ולהתחבק, ובן דודה אהובה שלי שהתגלה עם משפחתו במלון הצמוד אלינו, ואחרי 20 שנה בערך שלא נפגשנו הצלחתי להיזכר כמה הוא מקסים וכמה מקסימה המשפחה הזו שלו.

בערך ביום רביעי גילינו שההמלצה של תאיר על מסעדה מהממת לא רחוק מהריזורט שלנו היא באמת אחת המוצדקות.
כך הכרנו גם את שף קאניטה התאילנדי המוכשר, שבמשך יומיים בערב מצאנו את עצמנו מתענגים מכל מנה שבישל לבדו במטבח, לבד לגמרי, כשהוא מאלף דגים להיות הכי טעימים שהמציאו, מכין סלט מנגו חלומי, קארי ירוק שאי אפשר להאמין כמה טוב, אוכל טרי ומופלא שהצליח לגרום לכולנו להפיל לסתות שוב ושוב, לא להאמין שבורכנו בכזו חווייה קולינארית נפלאה מאיש כל כך צנוע ופשוט.

שישה ימים מאחורינו, מיסטר צ'אן אחד שעמד מוקסם מהחוויה הישראלית הזו שראה (ושלח לי הצעת חברות בפייסבוק!), מרק עוף עם קניידל'ך במיקום הכי לא צפוי, ילדת יומולדת אחת יפיפיה ונהדרת, ילדים מאושרים והורים מאושרים לא פחות, חברים טובים ושיחות קולחות על שפת הבריכה, הרבה יותר מדי אנשים צלויים בורוד על הלחיים ועל הכתפיים, דגים טעימים באופן מופרך משף מוכשר כל כך,
ואני אתאיסטית מוחלטת, אבל יש רק דבר אחד שאני יכולה לחשוב עליו שעושה פה שכל:

אחד אלוהינו.

חג שמח, אהוביי.

לא, באמת, אתם חייבים לרחם עליי פה.

יומיים מסתובבת כאן הסינגתולה מיוחמת, משמיעה נהמות מופרעות.
בחמש בבוקר בשיא סופת רעמים בחוץ התייצבה גברת חתולי על קצה מיטתי כשהיא ערנית למדי ומוחה ככל הנראה על כך שטרם עיקרנו אותה, תחת הלם מעוצמת הקיטורים פקחתי זוג עיניים מזועזעות, אבל באמת שזה לא הרשים אותה ממש.
וכך, בעודי כותבת את השורות הללו אני ממשיכה לספוג את קיטוריה כמו טינטון באוזניים שלא נעלם לשום מקום ואלוהים, ולא שאני מבינה טכנית מאיפה היצור הפיצי הזה ממציא את הווליום הזה, ראבאק.
נוט טו סלף- להוסיף בטו דו ליסט "ביקור אצל הוטרינטור בהקדם האפשרי", ססססססאמק.

אם להתעלם מזמרת המחאה על ארבע הרגליים והזנב פה, והעובדה שגילינו את התחביב המופרע שלה לגנוב מיהלי וממני קוקיות ולעשות לעצמה וואחאד סטאש קוקיות מתחת לספה, אזי שבוע סינגפורי נהדר עבר על כוחותינו מאז הפכתי לנהגת סינגפורית מן המניין.
אין לתאר את תחושת ההקלה אחרי שעול התיאוריה המזורגגת הזו ירדה ממני, לא היה לי מושג כמה שינון הרגולציה התעבורתית של מדינה שנוהגת הפוך לחלוטין מכור מחצבתי תהיה מתישה, אבל בייגונז- העיקר שסיימתי עם הפח הזה.

מה שכן, חשבתי שיהיה מעניין לספר לכם שבמשך יומיים היה לי פה שיער אפרפר ירקרק, וזה בדיוק השלב שבו הקורא צ'אים- מעצב העל מהחלל שלי בישראל, מוזמן לעצום עיניים, כי רק לדמיין את זה זה ישרוף לו את הקרניות.

אובכן, הרומן שלי עם ג'יליאן, ספרית המחמד הסינגפורית שלי, התחיל פה אחריי דייט שעלה לי כמו כיליה איכותית במיוחד עם מספרה ליד הבית. הגעתי למסקנה שלא הגיוני לשרוף פה כל 6 שבועות איבר בריא ומתפקד לטובת גוונים בשיער, ולכן לאחר שקרני נשבעה בג'יליאן הגוונאית שלה שגובה מחיר סביר לגמרי, החלטתי ששם ייעודי.

בדיעבד אני יכולה לספר לכם שכל פעם אצל ג'יליאן אני נפרדת בדמעות בלב מהצבע שעל ערימת נוצותיי הבלונדיניות, כי אין לדעת איך אצא הפעם.
ספירת מלאי מעלה שפעם יצאתי ממנה סבבה לגמרי, פעם אחרת יצאתי ממנה כשרוב שערי עם גוונים משגעים, אבל העורף פחות (ג'יליאן טענה שזה דווקא נחמד, בחיי, תמרי עדה), בערב הגאלה היא ליטראלי חימצנה לי את השיער לצהוב אפרוח (ואז, תחת מבטיי רצח הבינה שכדאי לה לתקן לי את העסק הזה מהר).

ניסיתי למתוח ככל שאוכל את הדייט איתה אחרי שצ'אים שיקם את הבלונדינית שבי, והנה, לא יכולתי לשאת עוד את גווני הצ'כונה שעל ראשי, והפצעתי שוב במספרה המקומית שלי.
ג'יליאן המקוסמת מהצבע בשיערי, מיד איבחנה איך צ'אים המוכשר שלי איפה שהוא שילב לי משהו עם תת גוון אפור.
אובכן, לא אתם ולא אני מבינים בזה יותר מדי, מלבד העובדה שכשיצאתי ממנה נראית כמו מורה ממוצעת בשנת 86 עם גוונים מוזרים אפורים על ראשי, ולא זאת אף זאת- לקראת ערב, עת התייבש שיערי, התברר כי לא זאת ששיערי אפרפר משהו, אלא גם נתגלה תת גוון ירקרק. כיף. בדיוק הרגע בו רצוי להרחיק ממני חפצים קהים וספרית מקומית.

אין לתאר כמה סובלנית ומכילה הייתי יום למחרת בו בחנתי בכל מראה ממולי כמה מזעזע האפקט, לרבות משהו כמו 20 נקודות סלפי לאורך הדרך כדי לוודא שאני לא מדמיינת. היחידה שראתה את כל הטוב הזה על ראשי הייתה תאיר, שאף היא נאלצה להודות תחת איומים שבלונדינית אני לא, ומשפט הרחמים האולטימטיבי "זה לא כזה נורא" הבהיר סופית שכן, זה נורא.

אין טעם להרחיב- העסק הזה תוקן, נוצותיי צהובות כדבעי מחדש, וג'יליאן שרדה לספר. שנית מצדה לא תיפול.

וכך, אחרי שחזרה אליי נשימתי וכך 10 השנים שנוספו לי תודות לאפור-דודות שקיבלתי נעלמו ממני, התפנתי לחרוך עם גלינק'ה את האיצטדיון הלאומי עם קולדפליי המדהימים, בעודנו דנות בדרך איזה אימהות מאגניבות אנחנו, שכן יחד עימי בהופעה היה גם נניח קנטה החבר היפני של יונתן, (ילד בן 15 ואני, כן, ועוד 49,998 אחרים, בט יו גט דה פיקצ'ר). ההורים שלי בגילי כבר היו גרופיס של הגבעטרון ושל גבי ברלין, ואני? חורכת איצטדיונים בינלאומיים ומריירת על טוכעס של זמר שכרגע גיליתי שאפילו הוא יותר צעיר ממני, סססססאמק. ואם לא די בבושה הזו, הרי שאפילו חולצת טור של ההופעה קניתי, ורק מי שמכיר אותי מבין כמה מופרכת המחשבה שאשכרה קניתי טי שירט, ועוד של הופעה.

והתחיל לו השבוע של לפני פסח בתאילנד, ולכבוד המאורע גיל מאתמול מטגן את עצמו עם חום מופרע וממלמל שאני לא חומלת עליו מספיק, מסתובב עם מעילים פה ולא מרשה לי מזגן בלילה, אבל זה לא מנע ממנו ללכת היום לעבודה בכל זאת למורת רוחי.

ורק שתדעו ותרחמו עליי רק עוד קצת פה, אז שתדעו שרכשתי פה שמלת מעטפת ארוכה נורא יפה, עם בד כזה לבן עם נקודות שחורות.
יום שלם שמחתי לעצמי שסוף סוף יצאתי מהקומפורט זון שלי (נושקי- מעריצה אותך שלא אמרת שהיא מחרידוש! איזו חברת אמת!), ואז חזרו ילדיי מבית ספר, כשקטנתי ממלמלת בלי בושה שאני נראית כאילו אני עם פיג'מת וואנזי, ובכורי תהה עימה מזועזע האם הפנדות נכחדו ואני לובשת אותן, וכדי ללכת לחגוג למאיה ז'ינו אהובתנו יומולדת נדרשתי אחר כבוד להחליף את שמלתי. טרו סטורי. גם כן ילדים, עדיף לשלוח אותם לסאמר קאמפ באיזה קולחוז באוקראינה לחינוך מחדש.

אז כדי שיהיה לכם נעים באוזן כמו שלי היה השבוע, קבלו את הטוכעס המהמם, כריס מרטין. תפתחו רמקולים, אבל הפעם גם תסתכלו על הקליפ היפה ביותר שראיתם ביי-פאר, שעשו שני ישראלים מוכשרים למות. יפה ממש, אבל על אמת.

"How come people suffer? How come people part?
How come people struggle? How come people break your heart?
Break your heart, oh

Yes, I wanna grow, yes, I wanna feel
Yes, I wanna know, show me how to heal it up
Heal it up, oh

Try and see the forest, there in every seed
Angels in the marble waiting to be freed
Just need love
Just need love"

(Coldplay \ "up&up")

Up&Up https://g.co/kgs/2Z8htP

הייתם חושבים שאני קצת מגזימה אם הייתי מספרת לכם שרגע השיא שלי היום קרה זה עתה ממש, עת מחקתי ברוב פאתוס 4 אפליקציות להכנה לבחינות התיאוריה הסינגפורית, אבל לא, זו האמת לאמיתה. איי ג'אסט דיד.
שלושה ימים של שכרון חושים בחסות משרד התחבורה הסינגפורי הסתיימו להם הבוקר עם בשורה נהדרת שצבעה את מסך המחשב החדיש של מרכז הרישוי פה עם המילה "pass". אובכן, יש לי רשיון נהיגה סינגפורי, שהחיינו.

במשך שמונת החודשים האחרונים עשיתי כל דבר הגיוני (ולא הגיוני) על מנת לדחות את הקץ בו אאלץ לשבת ולפתוח את 2 ספרי התיאוריה שממתינים לי פה כבר כמה חודשים. פעמיים דחיתי למורת רוחו של גיל את הבחינה הזו.

ייתכן שהחקיקה הסינגפורית ההו-כה-הזויה-והפוכה-לכל-מה-שאני-מכירה הייתה הקטליזטור לרפלקס ההקאה שהפציע בגרוני כל פעם שחשבתי שהופה, עכשיו אשב וזהו, אבל בפעם האחרונה שגיל קבע לי את המבחן שאילצתי אותו שוווווב לבטל לי, הוא הודיע לי בפרצוף חמוץ אך נחרץ, שהוא לא משתף יותר פעולה עם העניין הזה, ושבפעם שהוא קבע עכשיו אני אבחן ולא יעזור לי כלום, שכן לרשותי קצובה שנה להמרת הרשיון הבינלאומי לרשיון סינגפורי, וראבאק, כמה מסובך יכולה להיות פקקטע בחינת תיאוריה למי שעברה בהצלחה לא רעה בכלל את בחינות לשכת עורכי הדין?

די אם אומר שהיו רגעים שהתגעגעתי לראובן ושמעון בימים האחרונים.
ראובן ושמעון, למי שאינו יודע, הם הכוכבים של כל שאלה בכל בחינה בכל פקולטה למשפטים- הכל קורה להם- הם מסתכסכים שנים בכל תחום, לרבות מעורבים מדי פעם ברצח, גניבה, עבירות צווארון לבן, פגיעות פח ופלת"ד, הם מאד אוהבים לעשות בינהם הסכמים ולהפר אותם. פעם חשבתי שאם אפגוש את ראובן ושמעון ארה במי מהם מטווח קצר ואזכה לתהילת עולם של כל הפקולטאות למשפטים בישראל, אבל מאז זה עבר לי (ובואו נודה על האמת, חלפו כל כך הרבה שנים, שאני חושבת שלפחות אחד מהם יצא לפנסיה).
אז הסיפור על ראובן ושמעון נועד להגיד שבעצם עכשיו ממשלת סינגפור החליפה לי את שני אלו במכונית כחולה, שבמשך משהו כמו 7,888,876 שאלות נדרשתי להניח אם עליה לתת או לא לתת זכות קדימה למכונית האדומה, למקם אותה במסלול הנכון, לבחון האם היא השתמשה בחוק שתי השניות והאם הצמיגים שלה מנופחים, ואם היא מועדת לסטות בנהיגה מהירה מהנתיב בשל הכוח הצנטריפוגלי- שגם בעניינו הפכתי להיות מומחית ממש.

שלושה ימים שעלה מביתי עשן לבן וצעקות על כל מי שנשם לידי פה ו\ או מיצמץ, והריני לבשר פה בתבוסה שככל הנראה אני הכי חננה בעולם, שכן שימו לב לזה- תופים תופים תופים- אני גם סיכמתי את החומר בעשרות עמודים בכתב ידי. טרו סטורי.

השכמתי היום בידיעה שלא עזרו לי זיליארד השאלות ששיננתי פה מאינסוף אפליקציות וספרים, שכן איכשהו בשום שלב לא הצלחתי להפנים את ההבדל בין 2 קוים צהובים מקבילים לשני זיג-זגים, ולא ממש הצלחתי להבין את ההבדל בין קבוצות התמרורים שנשאלתי עליהן אינסוף שאלות, וצעדתי כצאן לטבח למשרד הרישוי הסינגפורי, כדי לגלות שכאן, כמו כל דבר אחר- הנהלים מקדשים את המציאות.

הבחינה יועדה לשעה 9:15.
בשעה 9:00 בדיוק נדרשנו להתייצב עם התעודות למסדר זיהוי קצרצר, בו כל אחד קיבל לידיו את השיבוץ למחשב מנצנץ ומבהיק בגודל 200 אינץ' בערך. את הנהלים לבחינה עצמה קיבלנו מסינגפוריסט מבוגר שעושה אינטרודקציות זהות להערכתי בערך 5 פעמים ביום מזה 70 שנה, ועדיין, איכשהו נקרעתי מהבדיחות שלו, ככל הנראה תחת השפעת ההלם. האינטרודקציה והנהלים, למקרה שתהיתם, נמשכו החל מ- 09:00 ועד ל- 09:14, לא שניה יותר. בשעה 09:15, בתיאום מושלם עם סיום הנאום, נדלקו המחשבים עצמונית, והופ, 50 שאלות ממיטב הרגולציה התעבורתית באי הזה (שאלה לדוגמא: מה יעזור לנהג שכועס עלייך? תשובה לדוגמא: שתתנצל. נשבעת).

לא זוכרת מתי שיקשקתי כמו הרגע בו לחצתי על "סיים", בידיעה שמתוך 50 שאלות מותר לי לטעות מקסימום בחמש, ובדיוק כמו בבחינות הלשכה, היה ברור לי שאבוי לנשמתי אם לא אעבור, כי לשאת שוב את הייסורים האלו- אהההה, פחות יקרה.
אובכן- יססססס, 50\50! הכנעתי את המערכת! ראובן ושמעון יכולים לחזור לחיים רגילים, והמכונית הכחולה יכולה מצידי להפסיק לתת זכות קדימה בכל צומת שהיא, מרומזרת וכזו שלא.

תחת אושר אינסופי נשלחתי אחר כבוד לחדר 1 בקומה 1, שם, כמו כל רשיוניסט סינגפורי, נדרשתי לצפות בסרט של רבע שעה, עם תיעוד גופות, הפחדות, סיפורי תאונות דרכים הארד קור- כמיטב השיטות הסינגפוריות לחינוך ההמונים.
מי שתהה על מקור היעילות שלי בפייסבוק בין השעות 9:55 עד 10:10, הרי שקיבל כרגע תשובה, שכן זה מה שעשיתי בזמן הזה בו כאמור- היה מישהו שאשכרה חשב שאני צריכה לפגוש את גיסו מרוטש ללא פיקסלים, תווווווווווווודה.

תמונת פספורט, רשיון ישראלי וכמה טפסים, ואני גאה לבשר פה אחר כבוד, תם הטקס. אני נוהגת בסינגפור כחוק.

שמחה ומאושרת יצאתי לפגוש פה קבוצת חברות נפלאה שבורכתי בהן ועלו הסינגפורה עימי, להפוך עוד כמה תובנות רילוקיישן על הזמן שחלף.
אין ספק, אני מוצאת בשנים האחרונות שהנשים סביבי הן אסופה מבורכת של חוכמה, תבונה, שכל ישר והרבה גוד וווייבס. רק בשיחות האלו אני מבינה כמה אני שונה פה ולא מוכרת גם לעצמי, כמה אנחנו נושאות פה על עצמנו את הטוב בצד המורכבויות הקיימות, וכמה חשובה אחווה, גירל פאוור, כדי לסדר שקט במחשבות ולנקות המון המון רעשים.

וככה אני נושאת עימי כל היום מחשבות ותובנות, שמחה שלא ויתרתי לעצמי וזכרתי היטב כל דבר שקשור למכונית הכחולה ולכוחות צנטריפוגלים, שלא הסתפקתי ב- 49\50, ששמעתי מילים חכמות מנשים נהדרות (אפילו הספקתי לקשקש ולראות את דבי היפה שלי מולי מחייכת!), נזכרתי כמה הרוטב במבה של מלאני מהמם וכמה לפעמים צריך לעצור ולהקשיב, ולגלות שגם אם לא הכל פשוט- הכל שווה.

והנה, בתמצית, המילים הכי מתאימות להיום, קארול קינג הצליחה לעשות לי מהן גם סדר בראש (וגם להזכיר לי את גילמור גירל'ס, אבל זה פחות קשור), וכן, זה גם לך, מותק. את יודעת מי את.

"When you're down and troubled and you need some love and care, 
and nothing, nothing is going right, 
close your eyes and think of me and soon I will be there 
to brighten up even your darkest night. 

You just call out my name, and you know wherever I am, 
I'll come running to see you again. 
Winter, spring, summer, or fall, all you have to do is call 
and I'll be there 
You've got a friend. 

If the sky above you grows dark and full of clouds, 
And that old north wind schould begin to blow, 
Keep your head together and call my name out loud. 
Soon you'll hear me knockin' at your door. 

You just call out my name, and you know wherever I am, 
I'll come running to see you again. 
Winter, spring, summer, or fall, all you have to do is call 
and I'll be there, yes, I will. 
Now ain't it good to know that you've got a 
friend 
when people can be so cold. They'll hurt you, yes, and desert you. 
And, take your soul if you let them. 
Oh, but don't you let them. 

You just call out my name, and you know wherever I am, 
I'll come running to see you again. 
Winter, spring, summer, or fall, all you have to do is call 
and I'll be there, yes, I will"

אני חושבת שאחד השיעורים החשובים שלי בכל הרילו הזה, זה הילכות צניעות למול גדולתה של ביתי הקטנה.

שמונה חודשים לתוך הסינגפוריה, השבוע הזה נתן לנו הצצה לעולמה המיוחד ואיפשר לנו להבין כמה לא הבנו ולא הערכנו שום דבר נכון על מסוגלויות, על יכולות, על מיומנויות של ילדה בת 10 ורבע לשגשג ולפרוח ביקום מקביל חדש מזה שגדלה בו 9.5 שנים כמעט.

חודשיים טרם הרילו חדלתי מלישון. היה נראה לי שכל פעם שאני עוצמת את העיניים, הראש שלי מתחיל לנהל רשימות אינסופיות, ומחשבה אחת שחזרה על עצמה שוב ושוב- מה אני עושה לה. מה אני עושה לקטנה הזו שחיה חיים בטוחים ונהדרים בבועה האורניתית שלה, עם גיל ועדן שלה, הבלט, פאפי ושמש חתולות העל שלנו שם, החדר הגדול והמיוחד שהיא תיכננה לעצמה, ובעיקר, זו ילדה שהכירה בערך רצף של 4 מילים באנגלית, וגם זה במבטא קלוקל תודות לעובדה הפעוטה שסוהא, המורה לאנגלית היא מורה נהדרת, אבל בספארי לא משוטט אלבנט.

בינינו לבין עצמנו התלבטנו מרגע החתימה על חוזה סינגפור אם לתגבר אותה באנגלית ולהתחיל לתת לה יותר בוסט, ומיד הנושא ירד מסדר היום. הגענו למסקנה שהעומס שצפוי עליה ממילא יהיה קשה, שהיא עוברת לבי"ס בינלאומי פרטי שמבין דבר או שניים בתלמידים חדשים, ושניתן לה למצות את הישראליאנה שלה עד תום, ופה נתמודד.

לא אחזור על דברים שכבר סיפרתי כאן רבות-
על היום הראשון שלה בבית ספר, שחישבתי לאחור את התמוטטותה הצפויה שטפו, לא הגיעה,
על הפחד מכיתה גדולה מלאה זרים ללא ישראלי אחד לחלוק איתו רגעים יומיומיים שהתבררה ככיתה בת 4 ילדים מופלאים עם בן בריתה הנהדר, עומר, ששמר עליה כעל אחות ואם רואים את התקשורת הבטוחה של שניהם אחד עם השניה מבינים כמה עמוק וטוב הקשר הזה,
ובעיקר על מורה אחד מופלא ומיוחד שמומחה בקליטת ילדים כאלו, מיסטר קאליי המקסים, שלעולם לא אוכל לתאר במילים את הערכתי אליו כאיש חינוך.

"כל ילד צריך לפחות מבוגר אחד שיאמין בו", ולנו היה את מיסטר קאליי.

מהיום הראשון בכיתה גילינו ילדה שקמה שמחה כל בוקר, בחופשה ארוכה היא סופרת ימים לאחור עד חזרה ללימודים, ילדה שמדברת אנגלית בחופשיות, ילדה מועצמת שמרגישה ראויה ושווה בין שווים.

בכל חזית גילינו את עוצמתה. די מהר היא הבינה ששכבת הגיל הישראלית שלה מלאה בבנות ותיקות שבטוחות במקומן ולא פנויות. ליה של מיסיס שוחט שקלטה אותה עוד בישראל הוכיחה כמה היא מופלאה ונתנה לה ספייס אבל ידעה לתת לה את הקליטה הבטוחה.
לאט לאט הבנו שהיא מרגישה טוב במקום שלה איתנו, עם הסינגתולה שלה ועם יונתן שהתגלה כאח מופלא ותומך, שותף יומיומי לסקול-באס ולשיחות בהם הם מכפכפים אחד את השניה ורבים את מי אוהבים יותר בבית.

תוך משהו כמו חודשיים התרגלתי לשמוע רעשי רקע מהחדר שלה, גיל ועדן התגלו ככאלו שלא ויתרו עליה בקלות. יום יום קשקשת אינסופית בסקייפי, יום יום תמיכה ועדכונים, היא עדיין חברה פעילה בקבוצת הוואצאפ של ה' 1, היא קשורה אל חייה הקודמים באופן כל כך טבעי ושלם.
אבל לאט לאט הרגשנו איך היא פורחת שוב.

הקיו היה כששיחקה עם גיל ארץ עיר, ונדרשה לילדה באות פ'. גיל מצא איזה שם בפ', נניח פרח. היא כתבה "פאריסה". נו, שעה עפנו עליה איך התחילה להמציא שמות בשביל 10 נקודות בארץ עיר. אובכן, תוך שניה נפתח הנייד שלה, בוואצאפ הופיעה קבוצת הברברת שלה עם לילי היפנית, גאל הקוריאנית, יהלי הישראלית, ו.. פאריסה התאילנדית. יצאנו חומוס, הייתי אומרת.

ככה הבנו שבעצם היא מלאה בחברות חדשות מכל מיני פיסות אקזוטיות בעולם.
כשהפצעתי בבית הספר שלה לפגוש אותה לארוחת צהריים, נופנפתי בקלילות לטובת הכנופיה הקוסמופוליטית המקסימה הזו שציחקקה שעה על מיליון דברים, ובכל פעם שהצצתי עליה, גיליתי שמדובר לגמרי בלהקה קבועה שלא זזה אחת מהשניה כל היום.

ולא קל לה בלימודים, אין לטעות.
היא לומדת 7 שעות כל יום באנגלית ברמה הכי גבוהה שיש, אין הנחות (חוץ ממאדר טאנג אצל מיסיס שוחט, כפרה עליה, שם האושר הגדול הוא החירות להיות ילד ישראלי 4 שעות בשבוע). המשימות שלה ענקיות, זה ללמוד מתמטיקה באנגלית (שבואו נודה על האמת- גם בעברית לא מדובר על מקצוע אטרקטיבי במיוחד), זה לכתוב חיבורים ולעבוד יחד עם ילדים מכיתות מתקדמות ועם ילדים ברמת שפת אם באנגלית.

את השנה היא התחילה במה שפה מכנים SPP1, שלב הכי ראשוני בלימוד השפה האנגלית.
אותו מיסטר קאליי היה הפנים המאירות שלה כל יום, מורה שברצינות מוחלטת טען באוזניהם שוב ושוב שהם נהדרים ומוכשרים, והם האמינו לו. בחרדת קודש המתנו בסוף הסימסטר לגלות אם הם יעלו ל- SPP2. מיסטר קאליי שפגש אותי במסיבת החגים חייך ואמר לי להיות רגועה, "ביקוז דיי אול דיד וורי וול", ולא הייתה הפתעה שהגיעה ההודעה שכולם מדלגים שלב, כמו אלופים.

וכך בחודשיים האחרונים היא משקיעה ומתמסרת היטב ללמידה ולהתקדמות, עד שביום ההורים האחרון לפני שבוע, אחרי שמיסטר קאליי כבר רמז לי בחצי משפט וחשבתי שזה סתם דיבור, עלתה בפניה הבקשה הרשמית של בית הספר לקדם אותה ל- SPP3 באופן מיידי, עוד השבוע, שלמעשה זה אומר כיתות מיין סטרים, כיתות אם של ילדים ברמת שפת אם אנגלית.

אוי, הימים שעברו עלינו פה.
דמעות על דמעות של הקטנה כששמעה מאיתנו שאנחנו חושבים שטוב יהיה לה לדבוק עוד קצת בכיתה שלה ובמיסטר קאליי החד פעמי. שביקשנו שתיקח את הזמן להמשיך להוביל, להיות בטופ ובמקום שליו ורגוע, בלי הלחץ שצפוי שם.
דמעות על דמעות של קטנה שרוצה להתקדם ולא לפספס כלום, חשש שלא יחזרו לה עוד הזדמנויות.
נרדמה עליי אתמול בוכה מהמתח, מהסירוב למיסטר קאליי, מהאכזבה שהיא לא תתנסה עכשיו במיינסטרים, ובסוף, אחרי שבוע של מתח, היא הלכה בעצמה, בכזו גדולה, להגיד לו בעצמה בלי תיווך, שהיא מעדיפה להישאר איתו ועם הכיתה המיוחדת שלה בזמן הקרוב.

ואנחנו, אחרי שבוע אינטנסיבי ויום לא פשוט אתמול, צפינו בקטנה שלנו מלמדת אותנו שיעור ענק בפשטות, ביכולת של ילדה בת 10 ורבע להיות גדולה מהחיים, לראות אותה לוקחת החלטה אמיצה, מישירה מבט למיסטר קאליי ואומרת לו שהיא נשארת ללמוד את הבסיס ולא מדלגת הלאה כמו דבורה מפרח לפרח.
ילדה ענקית, בחיי.

וכל מה שחשוב לי לומר פה לכל מי שאי פעם יזדקק למילים של אמונה שהוא לא עושה לילד שלו שום דבר רע ברילו, זה שיאמין לכל מי שיגיד לו שהילדים שלנו ענקיים, חכמים ועוצמתיים, וטובים מאיתנו בהכל.

והנה, קחו לכם שיר מאמם במיוחד שהיה לי זמן לטחון בזמן שהקטנה הזו שהרגע שיבחתי פוסט שלם ייבשה אותי שעתיים ב"גאפ" עכשיו (הקוראת תמוש שכרגע איתי על הקו באוזן- תאכלי ת'לב, שיר לא מהתנ"ך! הא!) עם אטיטיוד של בת 16 ("אההההה, ורוד?! אני?! אההההה, אמא, צ'כחי מזה")

"I'll contain my heart,
It's like lightning trying to put out a spark.
I'll contain my heart,
You're like lightning trying to put out a spark"

(bear's den \ "Dew On The Vine")

החיים הסינגפוריים מייצרים לי אינסוף רגעים להבין איך הגיעה האומה הזו לאן שהגיעה.
הסדר, האירגון, הרגולציה המופרעת, טרפת הלוגיסטיקה על כל דבר, כל אלו ככל הנראה הם ערובה לא רעה בכלל בספר המיפרט של "איך תקים אומה משגשגת בחמישים שנה". לא, באמת, אין לתאר.

השבוע וחצי האחרונים היו בסימן הדרך מביתי לפאסיר ריס.
פאסיר ריס הוא אזור בקצה קצה קצה של סינגפור, הסוף של הסוף, כלומר 25 דקות נסיעה ארוכה מאד מהבית שלי שממוקם פריטי מאץ' באמצע האי. בפאסיר ריס ממוקם לו בית הספר של ילדיי, OFS, שזה קיצור (תחביב סינגפורי ידוע) ל- OVERSEAS FAMILY SCHOOL.
מדובר בבית ספר בינלאומי פרטי מרהיב, מופרע, ענק, יפיפה, גאוני, הזיה משהו לכל עין ישראלית, ואני לא מדברת רק על המימדים העצומים, המתקנים הלא שבורים, לא מרוססים בגרפיטי, לא רעועים, לא מדברת על הפלא האדריכלי ועל המופת החינוכי-לימודי, אבל כן, אני מדברת בעיקר על תפקיד ההורה לתלמיד ב- OFS.

אובכן, אין דרך להגדיר את זה אחרת. אני פועלת שחורה בשירות ה- OFS.

עם רדתי מכבש המטוס שהביאני לסינגפור עוד באזור יולי אשתקד, כבר אז התמלא יומני באינסוף מפגשים שעורך בית הספר, ולי, תודה רבה, יש כפול מכל אחד כזה- אחד לאלמנטרי, היסודי של יהלי, ואחד להיי סקול, התיכון של יונתן. ייפי!
ובאובר-דוז כמו באובר-דוז, כבר כמה חודשים שאני מחרישה את קיומי בבית ספר, ומזה זמן רב אני משתדלת להגיע לשם רק כאשר כלו כל הקיצים.
ואז הגיע המועד לדון בגלובל פיקניק.

הו, קוראיי הנאמנים עוד מראשית הבלוג אי שם עשויים לזכור שבת ישראלית באפריל, בה התעוררתי בביתי האורניתי וראיתי תמונות יפיפיות של הגלובל פיקניק האו.אפ.אסי, וכמו בזמר נוגה, כתבתי איך בשנה הבאה נהיה שם, וכמה מרגש.

כן, זה עדיין מרגש, הפנינג בינלאומי מהמם שכולל כמו כל דבר- אוכל. כל מדינה מיוצגת באו.אפ.אס (תאמינו לי- שימו אצבע על הגלובוס- כל מדינה- שם), מדובר על יום שיא מרהיב בהפקה מטורפת של ביה"ס פלאס וועד ההורים הבית ספרי.
כל שנה מגיע צוות אירגון מכל מדינה לפגישות ההכנה, השנה זו שנתה האחרונה על האי של מאיה, ועל כן גלית ואני, בוגרות העליה הסינגפורית האחרונה בקיץ, צורפנו לתהליך.
איך אגיד את זה? אחת הישיבות הקורעות שישראלי יכול להשתתף בה.

זוכרים את אסיפת ההורים בבית ספר ישראלי כל שנה? איך מגיעים כולם חבוטים בסוף יום עבודה, מתייצבים בקומת כניסה, יושבים על כיסאות פיצים ששוברים את הטוכעס, מקטרים איך המזגנים לא עובדים גם השנה, המנהלת נואמת איזה נאום מתוך קובץ "עוד יום הורים", יו"ר הוועד המסורתי שמסרב לפנות את תפקידו רם המעלה משמיע עוד נאום מלא שליחות מחד וייאוש מוחלט מאידך ומספר בצער על דלות האמצעים?
אני לא רוצה לדרוך לאף אחד על היבלות, אבל באסיפת ההורים באו.אפ.אס מגישים אקלרים וסנדוויצ'ונים יפים כאלו.

וכך, ישבנו מאיה, גלית ואני, נציגות המשלחת הישראלית לגלובל פיקניק 2017, צופות באירגון הזוי ממש, בעודנו מלחכות אקלרים (אני) והן סנדוויצ'ונים קטנים (אני לא מתחייבת, הן בדיאטה ונורא רזות עכשיו).

על בימת הנואמים עולה מפקדת האירוע, נואמת נאום חוצב לבבות, מגייסת את רוח הקרב, ומחשיכה את האולם כדי להציג את מצגת הגלובל פיקניק האחרון. עסקינן כמובן בסרט שהופק ע"י צוות של ספילברג, עם מוזיקה סטייל 1492. נשבעת שזלגה לי דמעה מהתרגשות.

לאחר מכן עלתה האחראית על הטופס הורוד.
הטופס הורוד נועד כמובן לרישום המדינה. הסבר מפורט כיצד חותמים, ועלינו כמובן להזמין כבר עכשיו, כשאין לנו עוד מושג מה נרצה להגיש (רמז: זה יהיה פלאפל עם חומוס ושות') את הכלים החד פעמיים שיספק לנו בית הספר, כלומר עלינו לבחור מתוך משהו כמו כן ציור ענק שעליו מודבקים כלים חד פעמיים עם פירוט אינצ'ים וגודל, כיוון שאין מקום למקריות פה, ולא יעלה על הדעת שנזמין 1,000 צלחות 4 אינץ' ולא 6 אינץ' חלילה.

אחריה עלתה מרוגשת מאד האחראית על הטופס הירוק.
היא הקו-אורדינייטור של ההצגות וההופעות של כל מדינה למקרה שתהיתם. אגב, אין הרשאה להופעה סולו, כן אפשרי ריקוד הורה וילד, וכן, היה תיעוד של זה במצגת.

אחראית הטופס הכתום היא זו שמסבירה שמדינה שרוצה לערוך תצוגת אופנה תמלא את הטופס הזה, זה חשוב מאד, וחייבים להחזיר אותו מלא עד 24 למרץ. אנחנו הינהנו במרץ ומילמלנו "עאלק". 3 פמיניסטיות שומעות תצוגת אופנה וחוטפות חום, חוץ מזה- האופנה הישראלית, אובכן, לא דחוף לנו להתבזות.

ואחרי כל הטפסים האלו (שאגב, לא המצאתי, הכל נכון) נשלחו כל הנציגים לקבל את רשימת ההורים של המדינה שלהם, אצל אחראי רשימות ההורים.
אה, כלומר כל המדינות חוץ מישראל, שכן כדי לקבל את הרשימה הישראלית נשלחתי אחר כבוד בליווי אחראית הוועד לקומה 6, לקבל ולחתום אישית על מעטפה סגורה של פירוט הישראליאנה האו.אפ.אסית, וגם זה אחרי שוידאו את פרטיי ושאני עצמי רשומה ברשימה הזו.

ובכן, בסוף אנחנו ישראלים, שום דבר לא דומה לנו. לא יתנו לנו לשכוח את זה לעולם, אבל אין מה להזכיר מה שמעולם לא שכחתי.

הסדר, האירגון המופתי, החשיבה על כל פרט ופרט ברמת המיקרון, ההשקעה בתוכן ובניראות (וההשקעה באקלרים, אני חשה חובה להודות) פשוט לא תיאמן. מאיה כבר מורגלת בהזיה הקבועה הזו, אבל גלית ואני נקרענו מצחוק על כל דבר שם, מנסות לדמיין את ההפקה הזו בישראל ולא מצליחות בכלל להעביר את זה בראש מרוב שזה מצחיק.

לא צריך להרחיק הרבה, כי בחלוף שבוע גלית ואני שוב מצאנו את עצמנו יושבות באולם האו.אפ.אסי (בלי האקלרים, מבאס לגמרי), מקשיבות להרצאה על הפרסונל פרוג'קט של התיכון בשכבה של יונתן, שאגב, פה קוראים לו PP ולך תסביר למה שתינו מגחכות כל פעם שמישהו עלה לספר בגבורה על הפיפי שלו.

כל זה נועד בעיקר לספר לכם איך מרכזת הפרסונל פרוג'קט היא המורה למדעים שיונתן הכי אוהב בעולם, מיסיס טריוודי, הודית יפיפיה, מורה ברמה של עומר ציוני- אוהבת את התלמידים שלה, אוהבת ללמד, מלאת מוטיבציה ודרייב.
מדובר במורה שאנחנו מתים עליה, יונתן כוכב עולה אצלה בשיעורים והיא והוא זה סיפור אהבה. בתעודה האחרונה שלו היא כתבה לו "ג'ונתן, יו אר אן אקספשיונאל סטיודנט", והיא מתכוונת לזה.
נפגשנו בכנס היא ואני, והיא, עם החיוך הענק שלה ביקשה לוודא שראינו מה היא כתבה עליו, סיפרה לי כמה הוא שונא לעשות פרנזטיישנס אבל הוא הטופ אוף הר קלאס בזה, שהוא מבריק ומלא הומור, ומצאה לנכון לספר לי נרגשת על אחת המשימות האחרונות שלהם- כתיבת פואמה על צמחים.
כן, כן, ניסיתי להבין האם אני לא מבינה את האנגלית הודית הזו, אם אני מדמיינת שבשיעור מדעים הבן שלי נתבקש לכתוב פואמה על צמחים, ורשמתי לפניי לספר את זה ליונתן ברגע שאסיים את השיחה איתה ואתיישב, כשאני מתעלפת מגאווה אינסופית עליו.

טו מייק א לונג סטורי שורט, התקשרתי אליו מרוגשת ושמחה- הוא כמובן לא ענה כי למה לענות לטלפון, הוא בכלל לא נועד לשיחות- הייתי צריכה להתקשר ליהלי שתנבח עליו שיענה לי- עונה לי, אני מספרת לו בהתרגשות, והוא עונה לי "או מיי גוד, אמא, איזה פדיחות".
חשבתי שאני מדמיינת שוב. "מה פדיחות, מה, מיסיס טריוודי עפה על הפואמה שלך".

אובכן, בכורי היקר, האיש הכי מצחיק, אהוב ומבריק ביקום (חוץ מהבושות שהוא עושה לנו בשיעור ספורט עם המכתב שנשלח אלינו הביתה בחתימת המנהלת עם ההודעה ש"יור סאן איז בילואו דה אקספקטיישנס" של המורה כי הוא מדבר הרבה בשיעור, שוקינג), הוא לא בדיוק הבחין במהלך השיעור שמיסיס טריוודי נתנה שיעורי בית לכתוב את הפואמה.
לפני השיעור הוא שמע על המשימה (מפתיע כשלעצמו), ותוך דקה הוא ביצע את המשימה.

אני שמחה לשתף אתכם בבכורה עולמית בפואמה של בני לצמחים, שזיכתה אותו בציון אקסלנט במדעים.
תזכרו איפה קראתם את זה קודם, ובבקשה תזכרו שמדובר במחונן על שהתאים האפורים שלו נותרו ככל הנראה בטיסת לופטהאנזה ביולי.

"Roses are red
Violets are blue
Plants will be dead
If they consume CO2"

(יונתן גלעד, זוכה פרס נובל העתידי לספרות).

ויאללה, על הדרך, הזדמנות לרמוז לבכורי ההורס מצחוק, כתום המחמד שלי, המשורר הלאומי, שאני די מחבבת אותו. יאללה, אברהם, ספר לו כמה הוא אהוב הילד הזה:

"והדרך היא שלך,
תלך בה בבטחה
ולעולמים תדע
שאני תמיד איתך

בכל יום בכל דקה
אני איתך

ותתן ללב שלך לצרוח בשמחה
שהמנגינה תצא החוצה בשירה
ואז תדע
אני איתך

אל תדאג
בעיני הנצח לא תטעה
אל תדאג
בסוף אתה תהיה
שלם עם עצמך
ועכשיו הזמן ללכת עם הלב"

("אני איתך" \ אברהם טל)

​בנסיבות רגילות אני אמורה לישון עכשיו על כסא לא נוח בעליל באוזבקיסטאן אירווייס ולספור דקות לאחור על נחיתה סוף-סוף, בבית, בסינגפור.

בעיה טכנית קלה פה נעוצה בקונצרט חינני של שני זבי חוטם קטנטנים שמתחרים פה משני קצותיי על מי צווח בהיסטריה יותר מופרעת מהשני, ומי ירעיד פה את דפנות המטוס עוד מעבר לכיסי האויר החינניים שיש פה מרגע ההמראה.

לפני שבועיים עליתי על מטוס דומה, עם זבי חוטם דומים וכיסי אויר דומים, והגעתי למקום לא דומה.
חזרתי לישראל לביקור שפחדתי ממנו פחד אלוהים. עד כדי כך חששתי, שלא מצאתי אפילו את השקט לשבת ולכתוב אפילו מילה על מה שאני חווה, וחיכיתי לשקט הזה שייכפה עליי בטיסה לאזן את המחשבות.

מהרגע שבו נחתתי בארץ ופגשתי את אבא שלי, מצאתי את עצמי מתרגלת להכל מחדש- האויר הנקי נקי נקי, הרגשה של צינת חורף שלא פגשתי כמעט שנה, בניינים שאינם עם 30 קומות, נהיגה בצד ההפוך שוב, וכמובן- "חסדי שולמית". מרגע בו נחתתי והדלקתי את הסלולרי עם הסים הישראלי, נס! כל מתרימות ישראל קיבלו ביפר נרגש על ביקורי במשטרת הגבולות, וכולן התאגדו לחפש אותי בדחיפות כדי לקושש ממני תרומות.

מסתבר אגב שלמתרימות יש ביפר משותף לללין, פוקס, קסטרו וכל רשת או חנות ישראלית שחשה צורך לשלוח אליי אסמסים נרגשים לקראת חג האהבה, בכל רגע נתון היו לי לפחות 4 אסמסים שהזמינו אותי או לתרום, או לרכוש, אין ספק שמדובר במנוע גאוני שמתריע בול בזמן.
בבית של ההורים שלי, להלן "הילטון פתח תקווה", פגשתי חדר מושקע ונרגש, תוך שעט עליי סוס הפוני של ההורים שלי, מן כלב שצמח למימדים לא חוקיים, שכל ניסיון שלו להושטת יד לליטוף כמוה ככיפכוף חינני של ממותה, וכשהוא שמח צריך לשים קפלס"ט ואפוד קרמי ולהרחיק חפצים יקרים.

לשמחתי ולאושרי מי שהפציע לקבל את פניי במתיקות אין קיץ היה עומרון, אחיין העל מהחלל שלי, שרק הפך להיות בן שנה, כלומר חצי שנה שלא ראיתי את העולל צומח, ועל כן השארתי לעצמי מטרה להשאיר לו עקבות ממש כמו שדורה ובוץ עושים, שיזכור את הדודה המוש שלו, ונראה לי שזה עבר אחלה- הגור מזהה אותי ועט לזרועותיי, ומבחינתי- מישן אקומפלישד.

כל מי שבאמת מכיר אותי יודע שמרגע הנחיתה היה לי יעד ראשון בחשיבותו- חיים, נו, צ'אים, מהנדס רעמת הנוצות שלי שנקרא לדגל לנסות לשקם את העובדה שכשהגעתי אליו נראתי פריטי מאץ' כמו כלב. השיער התאבד עצמונית, הדירוג היה עניין נשכח, והבלונד לא היה הבלונד הצ'אימי. לקח לו יותר מחמש שעות להנשים את מה שנותר על ראשי, מה שאיפשר לי להתחיל הכל פרש, האינדיקציה הברורה שחזרתי לעצמי בגרסה הישראלית, זו עם הזהות והסטייל שנשכחו עמוק בערבות סינגפוריה.

מזלי הגדול באותו ערב מוצף אדרנלין היה שרק בשביל לא להתווכח עם אבא שלי, נכנעתי לבקשתו שלא אנהג לאורנית עם הרכב המתוק כל כך שאייל ואוראל השאירו לי, אהוביי, הרגליים שלי ממקום למקום.
פיליפ אהובי שהגיע לאסוף אותי מצ'אים, הכין ארוחת ערב למות, נבי שמה יין מהמם על השולחן וענבי כפרות שלי הגיעה עם הגוד ווייבס הקבוע, והופ! החונטה הקוסמופוליטית שלי האהובה כל כך!

אובכן- היין במערכה ראשונה? הממממ, לקח לי ארבע דקות בדיוק לקלוט שהשעה 21:15 בערב ואני ישנה לחלוטין ולא מצליחה לפתוח עיניים. כלום לא עזר, כלום כלום כלום כלום, מזל מן אללה שלא נהגתי הבייתה, פיליפ ונבי התגייסו לרחם עליי ולקחת אותי הבייתה כדי שתוך 5 דקות אקרוס לשינה אינסופית שאיפסה אותי כמובן היטב עד אתמול, כמובן, שזה היה צפוי בהחלט שאתאפס על הג'ט לג בדיוק יום לפני שאחזור, ססססאמק.
מאותו רגע בו פקחתי את עיניי בבוקר שלמחרת, כל העת היו מולי האנשים המופלאים האלו שמקשטים את חיי הישראלים.

הייתי עם האהובות שלי מאורנית עם דיויד ברוזה החמווווווד, עם תמוש בצבי קאפיק, עם השממיות והסיסטרז שלי, עם המופלטות שלי, עם נועהל'ה שהולכת איתי מכיתה ט' יחד, עם איתיוש הגור הניו-יורקי המוש, עם גילושקי. בכל מקום מצאתי את עצמי עם האנשים שהכי רציתי לשבת איתם לראות להם את העיניים, אחרי שאני כבר יציבה ומסוגלת להבין שעוד מעט זה שוב פרידה.

ראיתי את ג'יפי ואביב אהובינו וישבנו ביחד על המבורגר אביבי טיפוסי מושקע עם גיא ועידית מגלגלים את הסינגפור ואת הגאונות הזו של האי הזה (צפו פגיעה, עוד תשמעו על הרשות להגנת שקדי המרק, זה רק הפרומו), בחצי שנה הכל נשאר אותו דבר בדיוק והכל היה שונה כל כך.

הבלונדיניות שלי, החכמות האלו, ישבו איתי והפכו איתי תיאוריות שלמות שחשבתי שהן מוסכמות. שוב הצחוק קלח, שוב ליל הייתה השנונה בעולמות שרואה דרכי, ווייפי החכמה שפירקה בקלילות מורכבויות ואקסיומות, ג'ולס שידעה לשים הכל במשפט נכון אחד, מיכ הכאפה האהובה שלי הצחיקה אותי וריגשה אותי, וירדנה? נו, ירדנה, ירדן שמה הכל הכי פשוט, לא מורכב כלום, שום דבר לא מסובך.

והייתה גליה שלי שעשתה לי יום ישראלי חלומי, עם העגבניות שרציתי, הגבינות האלו עם הטעם והסלט עם המיץ בקרקעית, שופינג ישראלי בלי רגשי אשם, ארוחת ערב מרגשת של הדבקת פערים, יום שיצאתי ממנו עם התובנה הזו שלא יעזור כלום, אבל כבר 18 שנים שהיא שם, והיא לא הולכת לשומקום. המכתבים שהיא כותבת לי בכתב ידה הפכו למילים, הצחוק המתגלגל האינסופי ושיחות על הגיל (היא טוענת שאנחנו מזדקנות, הו, האימה!), הרגעים האלו שלא מתאמצים כי כלום לא מסובך.

כל דקה שהייתה לי פנויה התמלאה כמו מים עם דבי שלי, אהבתי, אחותי הגדולה, המצחיקה והחכמה, אום-ציוני, שנלחמה על כל פיסה פנויה שרק הייתה לי בלו"ז. כל מילימטר איתה התמלא בשיחות אינסופיות מלאות צחוק והומור, רגעי ציוני מופלאים עם עומר האח הגדול הכי טוב שיש לי, ועל השבט הכי טוב שהמציאו. דבי עדיין האשה היפה בהיסטוריה בעיניי, והיופי שלה הזה בעיקר מבפנים זה הברקת העולמות.

הרגעים האלו באורנית, השניות האלו שבהן אני מתבוננות על הלבנים שמרכיבות את זהותי, השניות האלו היו שוות כל כך. הרגעים האלו עם גילושקי ויפעת, החוברות שליאת שמרה ליהלי בשקית בצד רק כי צייצתי, צ'אים אהובי, החברים ההורסים של יונתן והחברות של יהלי שאין דברים כאלו בעולם, ההתרגשות לראות מבטים מוכרים, ופאפי, אגב, שפגשתי בכניסה לביתי לקחת דואר, ולא שמה עליי קצוץ. אין לתאר את החתולה כפוית הטובה הזו, את הטוכעס היא הפנתה לי!

וכן, היה הרגע היחיד שבו באמת הדמעות לא החזיקו אצלי, וידעתי מראש שאין לי תקווה בכלל להחזיק את עצמי שם. נכנסתי למשרד.

בדופק מטורף של 200 פעימות בדקה בואכה דפיברילטור פגשתי את אירית אחרי חצי שנה, את דאלי שלי האהובה, את אוריתק'ה, את שלום, דפוש-גילי-שמוליק. הו, הלב. המשרד היפה שלי כבר בלי השלט עם שמי, על הכסא שלי מונח טוכעס אחר, הטלפונית מצלצלים בלי סוף ואני כבר לא שם לענות.

ממש כשנחתתי אירית שלחה לי למייל משפט אחד וקובץ- "לכבודך!", ובקובץ היה מונח לו פס"ד שאך נתקבל באחד מהתיקים החשובים שניהלנו, שתי וערב של חקירות, החלטה עקרונית של אירית ושלי להוציא את הלקוח שלנו עם ידו על העליונה בקרב המאסף של חייו השתלמה. קראתי בלי אויר את פסק הדין מרוגשת עד דמעות, נצחון מוחץ בתיק מורכב, אחד התיקים המטורפים שאירית ואני ניהלנו שנים שהסתיים, באופן סמלי, בול כשנחתתי.
רק חיכיתי לראות את אירית, רק חיכיתי למוצא פיה של האדם שיודע את המחשבות שלי עוד לפני שחשבתי אותן בעצמי.
ישבנו כולנו סביב הגלריה המופלאה במשרד בארוחה חגיגית, מתפקעים מצחוק כרגיל ומשלימים חוסרים, הכל היה נראה כמו תמיד- העמידה ליד הדלפק בשיחות הקולחות על הכל, הצחוק המתגלגל ודאלי הקורעת מצחוק שהסתירה ממני את הגבות שלה (דאל, אני חולה עלייך, קשות אבל), המשרד הזה הוא האנשים שלי. 13 שנים.

את אירית והמילים שלנו שמרתי לעצמי ממש ליום האחרון פה, לשמוע ממנה הכל, להצליח לעבד איתה מחשבות, להבין למה אני נוהגת בדממה מוחלטת אנלייק הנהיגה שלי עם מוזיקה בקולי קולות (אירית טוענת שפשוט היה לי מספיק רעש בראש), לעשות את הפינג-פונג השכלי רגשי הזה שרק היא ואני יודעות בול את הטמפו המדויק שלו.
והיו האחים שלי וההורים שלי וההורים של גיל והאחיינים שלו והסבתא המעולה הזו שלו וכל המשפחה הזו שכאילו לא נפרדנו ממנה מעולם לפני חצי שנה ארוכה, והכל היה אינטנסיבי כל כך שאני אפילו לא יודעת איל לעבד את כל הטוב הזה.

והמשכתי פה להנות מכל מי שהזמן איפשר לי לפגוש, וכמו שיוסי כפרות-עליו הסביר בפסגת י"ב 5 הקטנה שלו של טלינק'ה, נוגי ושלי- הכל הרגיש לי מאוזן, כי היקום שואף לאיזון תמידי-
האהבה לכל מה שישראלי בי למול העובדה שאני כבר לא חיה פה והבית שלי בכלל בסינגפור היפיפיה והרחוקה, הגעגועים הכל כך דומיננטיים שלי לחברויות העוצמתיות הישראליות למול השמחה הגדולה שלי בחברויות הסינגפוריות המופלאות שבורכתי בהן, הרצון לשמר את הזהות הכל כך מובהקת של ליתי למול העילית הזו מסינגפור, בסוף הכל נופל למקומו המדויק והשליו, באיזון על המילימטר.

והנה נקודות לסיכום הביקור המהמם הזה:

1. ישראל זה עניין משמין. מאד. הקוראת מאיה- ססססאמק, שוב צדקת.
2. לגור אצל ההורים בגיל 41.5 זה אחד הדברים היותר משונים ומצחיקים שיש. הם אשכרה חמודים.
סיפרתי לשרון שאמא שלי לא אוהבת שאני יוצאת אחרי מקלחת עם שיער רטוב מהבית ומתקשרת לשאול אותי מתי אני מגיעה הבייתה, היא הציעה שאברר אם מותר לי להביא בנים הבייתה.
3. תוכניות בוקר בטלויזיה יש כל היום, גם בערב. מעולם פרופ' קרסו וגלית גוטמן לא היו גנריים יותר.
4. לא מתרגלים לשינוי בטיים זון. רבע מהזמן כשהסתמסתי בישראל עם חברות שאלתי את עצמי מה השעה אצלהן.
5. כשישבתי עם טטרסקי כפרות שלי בקפה בפ"ת ושמעתי שיחה מאחורי הסתובבתי סקרנית, ואמרתי לעצמי "איזה קטע, הם בטח מישראל, הם מדברים עברית"
6. חדשות בישראל זה כמו זימזום. בכל רגע נתון הם קיימים, פרצופים חמורי סבר של יונית, זיליארד עיתונים, כל הזמן אקטואליה. באמאשכ'ם.
7. עסקינן במעצמת אסונות אופנה. מדינה שבה טרנינג טורקיז הוא בגד לגיטימי לעבודה.
8. ובהמשך ישיר לסעיף האחרון- תקשיבו לי טוב- אין אף אחד בעולם שטורקיז מתאים לו. בשום קונסטלציה.
9. לעגבניות ישראליות יש טעם של אושר צרוף. אם מוסיפים להן גבינת פטה, מלח גבישי ומושיבים לידן את גליה- זה רגע מושלם.
10. הייתי מוכרת את סבתא שלי בשביל סניף ארומה בסינגפור. בחיי.

שבע שעות אחרי הנחיתה, אני כבר בבית, אחרי שכבר הייתי בקפה המהמם שלנו פה עם נושו וחגה שלי במפגש מרגש, הספקתי לשכנע את גיל שזה מאד חכם שאשן עכשיו שעתיים (נרדמתי כמו דוב נמלים), הילדים שלי צפו בי בהתרגשות, סקרו את המתנות והתאדו אחרי 4 דקות, החתולה מרוגשת ונטרקת פה על הקירות מהשניה שנכנסתי, כבר יש דייט עם הז'ינו'ס מחר בערב, אני מבשלת ג'ט לג מהגהנום, והקוראת שרון מתבקשת להרחיק ממני אלכוהול בארוחת שישי היום בערב.

וקחו לכם מוזיקה מופלאה לשבת של יוסי שלי, כותב שירי האהבה היפים ביותר שכתב לי בתיכון, האיש החכם ביקום, מר אורפנלנד והתפוצות, האיש שהסביר בהגיון מופתי שהיקום תמיד ידאג לי לאיזון, ודווקא פה הוא מבריק גם בלי מילים רק עם העוצמה האינסופית הזו שלו, וגם כשהוא שותק- כמו תמיד- הוא צודק.
תפתחו רמקולים. זה מושלם.

עוד שעתיים וחצי לטאץ' דאון ישראלי ראשון שלי אחרי חצי שנה.

האמת היא שמפתיע שאני בכלל פה, במטוס אוזבקי נחמד ובטיסת קונקשן, שכן למעשה עת הפצעתי אני על בעלי וטפיי שליוו אותי לשדה התעופה צ'אנגי, נתבשרנו באדישות שאין דברים כאלו ע"י צוות הקרקע שהטיסה באובר בוקינג ואין לי מקום (!) , אנד יס, מא'ם, תגיעי לטיסה הבאה ביום שישי ואנחנו נשלם לך את המלון בסינגפור, יאללה ביוש.

טרו סטורי, שככה יהיה לי טוב.

אם יש משהו שיכול להטריף את המוח בשירות הלקוחות הסינגפורי, זה הרצון האינסופי להגיד לך כמה אנחנו רוצים בטובתך ("ווי איים טו פליז יו, מא'ם"), ואיכשהו תמיד זה מגיע עם המשך משפט אינהרנטי ממש "אהההה, באט קאנו'ט". ממש חשוב לנו שיהיה לך סבבה, באמת, אה, אבל לא. מה שצריך כדי שיהיה לך באמת סבבה- את זה בדיוק אנחנו לא יכולים, סורי, באט מא'ם, ווי איים טו פליז יו.

המומה לגמרי מהבשורה ההזויה שאין לי מקום בטיסה ומהאדישות הנלווית לה, כשאני מודה לאלוהים שאין באזורי מאג פנוי, אני ממשיכה לדון עם שרי, אחראית הטיסה ההזויה ביותר שראיתי, שלא הבינה שפחות דחוף לי מלון בסינגפור, ויותר דחוף לי לעלות על הטיסה.
5 דקות התייעצות עם מטה החברה באוזבקיסטאן, בישרה לי שרי בשמחה שנמצא לי מקום על טיסה מקבילה, איזה יופי ו"בואי, גברת גלעד, ממתינים לך בחברת הטיסה של האמירויות, הב א נייס פלאייט!"

לא זוכרת מתי לאחרונה חשבתי כל כך מהר וכל כך בקול, כשאשכרה נבחתי עליה שאני אזרחית ישראלית, איפה השכל שלך, אני לבד ואני לא מתכננת דייט עם דוחא בזמן הקרוב. מבט מאוכזב על פניה ונשלח אליי מנהל שירות לקוחות מקסים שכבר ניסה למצוא לי פתרון עם טורקיש (ייאיי! כיף! נוט), ופה כבר די נשברתי והסכמתי, פשוט כי לא היה עולה בדעתי לבטל את הדייט המיוחל שהמתנתי לו חצי שנה בסך הכל עם צ'אים, ספר העל מהחלל שלי שאמור לבצע החייאה בנוצותיי הקמלות.

כל אותה העת עמדה לידינו משפחה אוזבקית שביקרה בסינגפור ותיכננה לשוב לה הטשקנטה וקיבלה גם היא את אותה בשורת אובר בוקינג מרגשת, אלא שהם היו קולניים באופן מרשים ביותר. הם אגב, היו משפחה של שבעה, והיו להם מקומות רק לחמישה. רבע שעה ניסו להפציר בהם שחמישה יטוסו ולשניים יממנו מלון, עד שהמבוגר האחראי תפס את הפוטנציאל הגלום בעניין מימון השהות העודפת בסינגפור, ועשה להם תרגיל מהגהנום ואמר שאף אחד מהמשפחה לא עולה, ושידאגו עכשיו למלון לשבעה, והופ, חמישה מקומות התפנו.

והנה מצאתי את עצמי בדקה התשעים ותשע עולה על המטוס לכיוון טשקנט, אוזבקיסטאן איירליינס, נעים מאד.

אובכן, אני. מיס וורשה התפוצות, אני. אני עם הפרצוף העילאי והמתנשא בילט-אין שלי, אני במטוס מלא מלא מלא מלא אוזבקים ואוזבקיות, ודיילות עם לוק של שחקן כדורגל בשילוב דיילת קוסמטיקה בביוטיקייר. בחיים, בחיים לא ראיתי כל כך הרבה גברים עם מכנסי פוליאסטר לבנים עם כיסים בצד, גרביים לבנים, ומוקסינים וסניקרסים לבנים, משהו ברמת תחרודת על כזו שאין לתאר. כל הילדים המתבגרים שהיו על הטיסה אחזו בכמות גבות הזויה, לנשים היו נברשות על הציפורניים ואחת לכמה זמן, בכל הטוב הזה, אחת הדיילות עברה עם מטהר אויר (!) וריססה. אם לא די בכך, אזי 90% מהטיסה עולל זב חוטם בכה את עצמו בקולי קולות ככה שגם שינה לא הצלחתי להרביץ פה, וכן, אתם כבר יודעים שאני ממש אוהבת זבי חוטם מצווחים, כן?

רגעים קלאסיים בהם טוב מותי לי מחיי.

עת נחתנו בטשקנט נשלחתי אחר כבוד לאזור הטרנזיט של טיסות ההמשך. רגע, אבהיר- נשלחתי לבד. רק אני, לבד. עמדתי לבד וממתינה לבידוק בעמדה שוממה ללא נפש אוזבקית חיה. אחרי 5 דקות קלטתי שהעסק לא הולך להשתנות, והלכתי לקושש לעצמי איש בטחון משופם שיושיע אותי. רבע שעה של חיפושים ומצאתי משופם מנומנם דובר אנגלית מקרטעת מינוס, אבל טובה דיה כדי לזהות אישה נואשת שרק רוצה לעלות על טיסת ההמשך שלה, גם אם המחיר הוא דייט קרוב במיוחד עם בודקת אוזבקית שממששת אותי ממש, אבל ממש מקרוב וממש ממש טוב.

הלומה ומותשת ישבתי לי ממתינה לצ'קאין לטיסה לתל אביב, עייפה ברמות מופרכות יושבת בין עשרות גבות עמוסות כל טוב ומיליון שפמים, מדדה עם מטריה ענקית שקניתי לאבא שלי בהזמנה מיוחדת וטרולי ששוקל טון (כל הציוד שלי בו, אני עוד מתה מהמחשבה שכל מזוודת הענק ששלחתי שאין בה כלום עבורי לא תגיע), שומעת עברית שהיייתה כל כך חסרה לי עד אותן חמש דקות (עבר לי אחרי שתי דקות, אני מודה), ומתיישבת בשקט במטוס, וקולטת את הסיוט החדש- לידי התיישבו להם במפוזר כל החברים שאך שבו מטיול גיל הזהב בוייטנאם, קמבודיה ו"בנגקוק", לא סתם בנקוק, "באנג-קוק" (להלן הבדיחה שהם סיפרו ב- 17 וורסיות פה עם "הא הא הא, יה אללה, נחצ'ה, הבדיחה הזו נהדרת! אני אספר גם לנכד שלי, נראה עם יבין מה זה "באנג-קוק"!).

ואיך לומר- אני באזור מוכה שחפת. מרגע בו הם עלו לטיסה, מדי 2 דקות אחד מהם בתורנות מרביץ שיעול חולה שחפת שאין דברים כאלו, ואז מתחילה בפעם המיליון השיחה על "ממתי אתה משתעל ככה, לא שמעתי אותך משתעל כל כך גרוע כל הטיול, וואו, גם אתה משתעל ככה, יו, אוי ואבוי, טוב, מזל שלא צריך לקום לעבודה בגילנו, הא הא הא", ואני מתבוננת מהצד וסופרת חולצות פרחוניות של גולבארי ודגמ"חים מהוהים של כל הפנסיונרים פה, וראבאק, הם לא נרדמים אלו, בטח לא אחרי שאחת החברות פה הגדילה ראש ועוברת ועושה דף קשר כשהיא מסבירה לכולם באותה טונציה מורתית "דן ואני הסכמנו שחייבים להמשיך את החבורה הנהדרת הזו, היה פשוט יוצא מן הכלל", נאום עקבי שחוזר על עצמו וזוכה להינהונים מקצה לקצה.

יש כאן כמובן את כל סוגי האב טיפוס של הפנסיונרים- יש את זה עם המון שיער שלא סורק מאז שנת 76' שעובר אחד אחד ואומר "איפה אתה? דאגתי שלא עלית לאוירון", יש את הזוג המתנשא שהיא אומרת שהיא 'חייבת להניח את הראש' ועושה לבעלה פרצופים שאם ההוא עם האוירון וההיא עם הדף קשר מגיעים, היא רוצחת אותם. אגב, המדריך המצ-וין שלהם פה יושב לידי בשורה עם "ידידה ותיקה" מהטיול שאך סיימה לנזוף בי שאני שקוראת בחושך ולא טוב מה שאני עושה לעיניים שלי, וכשאתבגר "העיניים יענישו אותי" (!).
לא משעמם לי פה לרגע.

ממש עכשיו סיימתי לשמוע בעל כורחי את המדריך הפנסיונר מסביר לידידה הנחמדה הזו, פנסיונרית חבוטה ומשתעלת, כמה חשוב לרכוש בדיוטי פרי "דורדוראנטים" טובים, ו'מזלו הטוב שהוא לא מזיע, כולם מחמיאים לו תמיד ותמיד חושבים שהוא הרגע יצא מהמקלחת', והיא מספרת לי שהוא מדריך משו-משו ושאני חייבת להצטרף אליו לטיול הבא באתיופיה. חייבת, וש"ויטנאם וקמבודיה זה ממש חובה, אפילו שזה רחוק- את חייבת, אל תתפנקו", ואני מתלבטת אם לספר לה שוייטנאם זה הצימר שלי במטולה בחצי הכדור ההוא.

עכשיו אגב, עושה פאוזה כדי לדווח לכם שחצי מטוס מצפצף בגלאי עשן ומסריח למות מאידיוט שהלך לעשן בשירותים, יצא ואמר לדיילת האוזבקית האומללה "זה מה יש, חייב סיגריה, חייב!", והמדריך הלוהט? נוחר לידי וליד הידידה כמו מנסרה. אין לתאר. הופ, והנה הפציע גם פה מטהר האויר, מתתי, תוווווודה.

בין כיס אויר אחד למישנהו אני סוף סוף נרגעת מהמתח של כל היום הזה שעבר עליי, פתאום, בניגוד מוחלט לקצב פעימות הלב המטורפות שהיו לי מהשניה שפקחתי עין אחרי עוד לילה שלא ישנתי בו להיט, פתאום יש לי שקט. פתאום נשמע לי הגיוני הקור הזה והישראל הזו, פתאום לא מפחיד לי יותר מדי ואני לא מוטרדת כמו שחשבתי שאהיה.

שעה וחצי לנחיתה ואני משננת לי בראש את השיחות עם נושו וחגה בחניה לפני שאמרנו ביי לשבועיים, את האסמסים עם מאיה שידעה מה להגיד ואיפה זה פוגש אותי, פחחחחחחחח, הפסיכולוגית הזו, את גלי וליטל שהרביצו בי תורה, את הבלונדיניות שהצחיקו אותי כל הדרך לפה, את הפוסט הנפלא של הגר על הרילו ואת הטור היפיפה של אביב פרץ על חופשת מולדת, ובעיקר את המשפט הזה שכתבתי לגילה, שנתראה בצד הנכון של הכדור, והיא ענתה לי "הצד הנכון זה הצד שאת נמצאת בו", ועשתה לי טוב בלב.

בוקר טוב ישראל. נחתתי.
התגעגעתי.

מאיושה, תודה על השיר המדויק.

שיר געגועים 
דיויד ברוזה 
מילים: מאיר אריאל
לחן: דיויד ברוזה

"הוי המרחקים המרחקים 
שעליהם האהבה נמתחת 
בקורים בלתי נראים דקים דקים 
מכאן לאיזו עיירה נידחת 
עד לאן סוחבת פרנסה 
ולהיכן רצים בשביל פת לחם 
האהבה הלוא צריכה קצת הכנסה 
בשביל מעט אדמומיות בלחי 
יוצא אדם לדרך ארוכה 
הלוא יכול הוא בקלות לשכוח 
שכאן אהובתו לו מחכה 
ולא תמיד תמיד גם לה יש כח 
יוצא שמשמר האהבה 
הוא המאיים אותה לרצוח 
געגועים שנגמרים באכזבה 
ומין זרות שמתחילה לפצוע 
הוי המרחקים המרחקים 
כבר הם מתחבקים ומתנשקים 
אבל נשאר מתוח כשבוע 
עד שנסגרים המרחקים 
שייפתחו בעוד שבוע 
נימים הנמשכים מעבר אופק 
מקצה עולם ועד קצהו מחזיקים 
שני לבבות דופקים אותו הדופק"

"שיר געגועים" \ מאיר אריאל, דיויד ברוזה