#88 דברים שלין לא תוכל להבין לעולם, התחממות גלובלית או גשם של פלאפל

דברים שקרו בשבוע הזה:

הסינגתולה שוב התייחמה, היה כיף (שקר מוחלט). שרדנו לספר וגיל בקווסט למצוא לה עיקוריסט ויפה שעה אחת קודם,
הייתי במימונה שאין דברים כאלו (נשבעת שרק נישנשתי שקדים, נו מופלטה פור מי, אחרת זו טרגדיה, לא פחות),
מה עוד? מכרתי את הסיפור שפלאפל זה "פרש איזראלי פוד, דה בסט, יו מאסט טריי", אשה נחנקה לידי ושרדה (הפלאפל לא קשור! נשבעת!),
יום השואה עבר מבלי שידעתי מתי הצפירה (אבל בלב הרגשתי),
והרגע החביב עליי בז'אנר- חזרה לשגרה. יססססססססס!

לא מעט כבר כתבתי על המרחק בחגים מהישראליאנה המוכרת-
הפרחים בראש השנה ופסח, החגיגיות, פס הקול, הבגדים היפים, פקקי החג, הברכות, המולקולות האלו באויר שלא ניתן לשחזר.

כאן כבר הבנתי שאין סממנים למה שהיה הדבר הכי טריוויאלי פה באוירת חגים- אין פרחים, אין פס קול, אף אחד לא יודע שפסח זה פסח ולמה לכל הרוחות אוכלים דג אפור רוטט עם כתר גזר לראשו, אין פקקים, אין מולקולות מיוחדות באויר, אפילו אין את הצעקות הקבועות של "לא פייר! אני אחריו במקלחת" שמהוות את אבני היסוד של כל ארוחת חג באשר היא.

אבל יום השואה ויום הזיכרון, איזה שיט להיות לא בארץ ככה.

הרי לא, זה לא חג, זה לא איזה אירוע חגיגי שמתלבשים יפה לכבודו ונוסעים עם סיר מרק עוף עם קניידלך לארוחה, ואין שום פקק, מלבד איזה פקק בלב.
ימי השואה שלנו, ותסלחו לי שניה על 60 שניות של מורבידיות, בהיותי אשכנזיית מחמד תוצרת מזרח אירופה (לא עלינו, אפילו עם דרכון זר של ליטא, כן אמא, אחרי 3 שנים אספתי אותו מהשגרירות, בחיי) הם בעצם פסיפס חיי, בטח בעשורים האחרונים מאז שאמא שלי הפכה כל אבן לגלות מה לכל הרוחות קרה שם ומי הייתה המשפחה שלה.
גם סבתא של גיל, טפו, שתחיה לעוד מיליון שנה מבחינתי, היא בוגרת בהצטיינות של אושוויץ, מדברת בפתיחות מדהימה עם הנכדים שלה על כל הפח שאכלה שם, על החיים ההזויים האלו שנפלו עליה כשהייתה בת 19.

אני לא באמת צריכה את יום ההשואה כדי להיות שם, ועדיין, כל כך מוזר לצפות בלי הכנה נפשית מוקדמת ברחל בת דודתי האהובה בראיון שעשה לה גיל ריבה (שהוא החתן המתוק במיוחד שהגרילה), ככה פתאום מולי בלינק בפייסבוק, מספרת לו בגילוי לב על המשפחה המופרעת שלנו ששרדה את התופת, לשמוע סיפורים ששמעתי רק בחדרי חדרים בגילוי לב מדהים, לשמוע על סבא שלי שהמציא את עצמו מחדש עם סבתא שלי ולדעת מה עברו כל השנים האלו היא ואמא שלי ואוסף בנות הדודות האוהבות שהן אחת לשניה.

ונסו לדמיין אותי יושבת לצפות בראיון הזה יחד עם לין, ההלפר הפיליפינית הנהדרת שלי, ומנסה להסביר לה מה זו לכל הרוחות שואה, ולא, אני לא מתבלבלת כשאני אומרת 6 מיליון, וכן, זה לא טעות כשאני מציינת שזה קרה לפני בסך הכל 70 שנה, ולא, לא טעיתי זה באמת בגלל שהם היו יהודים, ואין לי הסבר לפיליפינית מתוקה שלא מבינה מה היהודים עשו לנאצים שהצדיק את זה, וכן, חיתוך הדיבור של רחל מתנגן לי נורא מוכר באוזן ואני אשכרה רואה בה את אמא שלי, ולכי תסבירי לה איך הגיוני שלבחורה בת 42 ולאשה בת 70 היה אותו סבא, שנולד ב- 1890, כי מה לעשות, לשואה היו חוקים משלה שלא הצליחו לכבות לאיש בן 55 שאיבד את משפחתו לרצות לחיות מחדש.

ולין, שיושבת איתי ועם יונתן מול המסך ומנסה לקושש מהראיון הזה מידע והבנה לעולם לא תבין מה היא רואה ואילו מילים היא שומעת, ואולי גם תחשוב בליבה שאני קצת לא מרוכזת כי מכרתי לה איזה סיפור הזוי על רצח עם, ולפי המבטים שלה היא באמת חשבה שאני לא בהכרה מלאה.

וסימנתי עוד וי על הצ'קליסט הסינגפורי של הדברים שקרו לי פה בפעם הראשונה השבוע, כי גם דברים מצוינים ומשמחים קרו פה, נניח פלאפלים.

אובכן, מי שמכיר אותי מספיק טוב יודע שהסיכוי שאני אכין פלאפל ואתן לריח טיגון למלא פה את הסלון, מבין שצריך לקרות פה משהו ממש חריג.
הדבר הזה, לטובת העניין, הוא מאיה שפקדה עליי להכין 150 כדורי פלאפל לגלובל פיקניק, וקרני ותאיר שהיו החבר הטלפוני.

טם טם טם, תופים תופים תופים- הגלובל פיקניק- קוים לדמותו:

הפליגו לכם בערבות הבלוג לפרק #6, אי שם באפריל 2016.
קמתי באותה שבת בביתי האורניתי בתחילת האביב המקסים עם פריחת השיח המהמם שנראה כמו מנקה בקבוקים אדומים מחוץ לחלוני, גללתי אז את הפייסבוק ונתקלתי בתמונות של הדוכן הישראלי עמוס הפלאפלים במה שנקרא פה ה"גלובל פיקניק" ב- OFS.

בי"ס עם 70 לאומים שמרכיבים אותו יודע דבר אחד ברור, שהכי נכון שכל הלאומים האלו יעשו את הדבר המתבקש: אוכל.

עברתי אז לפני שנה בקפדנות על התמונות, רואה את החיים שלי בפאסט פורוורד, התעכבתי על תמונה של אימהות וילדות בשולחן מלא פלאפלים ודגלים כוחל-לבן, וכתבתי לעצמי בפסקה האחרונה:
".. וכמו באיזה תהליך חוץ גופי, יכולתי לראות פתאום, בעיניי רוחי את הפיקניק הבא, בעתיד הלא רחוק, בו היפה שלי הזו, הקטנה, תהיה בתמונה הזו, ויהיו לידה גיל ועדן מקסימות שונות, ממש כמו בקיבוץ".

והעתיד הזה הגיע בשבת האחרונה. והגיע הפיקניק הבא, הקטנה שלי הייתה בתמונה, ולידה היו סלסט וגאראנס מצרפת, והן אולי לא גיל ועדן שלנו, אבל הן מקסימות ונהדרות ומתות על הגורה שלי.

וכך, בדוכן הארגנטינאי לבשו ההורים חולצות כדורגל ולגמו מאטה, אימהות רוסיות עם פירושקי ואיטלקים עם אספרסו ופוקצ'ות, דוכן של נאצ'וס ממקסיקו וגבינה הולנדית נפלאה. בחום מופרך עם זיליארד אחוזי לחות הדוכן הטורקי הגיש רחת לוקום, והסינגפורים הגישו באופן הו-כה-מפתיע צ'יקן רייס, הצרפתים באגט, הפיליפיניות הגישו בי-הון והנורווגיות משהו נורווגי, השבדיות הפתיעו עם קציצות שבדיות (משקית מאיקאה! טרו סטורי!), הטיוואנים הגישו אוכל לא מזוהה ובדוכן הספרדי היה גוד ווייבס, וכולנו נטפנו מזיעה, כמובן, מלבד הדוכן של פינלנד, שם כל האימהות הבלונדיניות הזוהרות נראו כאילו כרגע יצאו מהמקלחת, טיפת זיעה לא הגיעה אליהן, והן היו לבביות בדיוק כמו שמצופה מפיניות להיות.

בדוכן הישראלי עמדו 23 משפחות, אמהות ואבות, עם הילדים איתנו, כולנו בתוך הקסם- מה שלא ראית בשום דוכן.

אחרי קרב פלאפלים מרגש (שלי היה הכי טעים, אגב, אני חותמת לכם), הונחו על השולחן צלחות יפיפיות אינספור עם טחינה וחומוס הום-מייד, קצת שמן זית וכדורי פלאפל ועליהם נעוצים דגלי ישראל שסחבתי כל הדרך מישראל מבעוד מועד.
בשולחן הצמוד חתכה קטנתי היפה סלט טרי, כפועלת הייצור החיננית של קרני-תומר-פוד-אקספלורר האישה והאגדה, שהניחה בידי ההמונים פרש איזראלי סאלאד.
ותקשיבו, היינו להיט! אנשים התעלפו עלינו! התעלפו!

ואגב, לא התעלפו סתם, שכן אשה אחת באמת התעלפה לידינו והשמועות היו שהגברת נחנקה ממשהו.
אנחנו, כמו ישראלים טובים, וידאנו לפני הכל שטרם שנחנקה האומללה לא עצרה אצלנו קודם בדוכן הפלאפל. לכשהתברר שלא, מיד דאגנו לשלומה. שמחה לבשר- היא שרדה לספר, אבל הפסידה פלאפל.

וככה עבר לו יום מהמם שכולו עוד חוויית פה, שבו אתה מגלה בקלות שבלי ממשלות, פוליטיקות ופרוטוקולים- הפקיסטנית שמחה להגיש גם לישראלים אוכל, הטורקים צחקו והצטלמו עם הישראלים מעל דוכן נוגט טורקי, הדוכן הישראלי לא ספג הערה אחת על פוליטיקה וכולם הגיעו אלינו מחויכים ומלאי הערכה לווייב הכחול לבן שאינו דומה לכלום,
ופתאום הבנתי נורא בקלות תוך כדי גשם של הפלאפל ומלא משפחות מלאות גאוות יחידה ישראלית איתנו, שאולי אין לי את ישראל בסינגפור, אבל יש לי ישראלים בסינגפור, והם אדירים- אבל ממש.

והנה, קחו לכם את הדבר הכי ישראלי שהמציאו, שלמה ארצי, שמתאר לנו עולם יפה. נשמע לי מושלם.

"תתארו לכם עולם יפה, פחות עצוב ממה שהוא ככה,
ואנחנו שם הולכים, עם שמש בכיסים,
תתארו לכם עולם יפה, עיר בתוך החושך,
עולם פשוט,
תתארו לכם קצת אושר"

("תתארו לכם" \ שלמה ארצי)

מודעות פרסומת

#87 על יציאת מצרים מסינגפור, קניידל'ך על החוף, ומיסטר צ'אן אחד שעשה לנו פסח

בראש השנה האחרון, על שולחן ארוחת החג בעודנו גורי רילוקיישן הלומים מחג ללא משפחות, שרון אמרה שאת פסח נעשה על חוף הים בקראבי.
בעצם, זה לא שהיא אמרה- היא הורתה לגיל לפתוח את הלפטופ ולהזמין במקום את הקראבי הזה, ותוך 3 דקות הוזמנו בצד הגפילטע פיש החגיגי דאז (זה שקר מוחלט, לא נראו סימנים אז של האוכל האפור הזה על שולחן החג, אבל זה נשמע ממש אותנטי) מקומות לפסח עבור שרון וסמי, טליה ואייל ולנו- כולנו על טפינו.
תוך שבועיים הצטרפו לויאלה ויובל, ולפני חודש הצטרפו גם תאיר וגיא ודין ותומר.
אובכן, במילים אחרות- הוכרזה יציאת מצריים לקראבי מסינגפור.

בחודש האחרון התחלנו לדשדש בקבוצת הוואצאפ התאילנדית, שבה כיכבנו רק הבחורות. למרות שדינה חשבה שזה מאסט לחבר גם את הבנים, אני גאה לציין שלא נשברנו ונשארנו בקבוצה הזו רק אנחנו, מה שאיפשר הצפת תמונות נטולות פילטרים בעליל (כן, שארון, הכוונה היא לך), בדיחות שאם מי מבחורינו היו מכניסים היינו צולות אותם (סטייל "חכם, מה הוא אומר? "מאמי, רזית", דלוח אך גאוני).

בשבוע שלפני הנסיעה גיא של תאיר נצטווה להביא מישראל תערובת קניידל'ך, ותאיר התחילה לרמוז לריזורט שלנו רמזים במייל על מה מחכה למטבח התאילנדי בערב החג, אלא שנראה שהם לא הבינו מה כוחו של מרק עוף.

באותו שבוע קודם לטיסה כיכבה משפחת גלעד בתחרות פנימית של מי מעלה חום יותר גבוה מהשני (זו לא באמת תחרות כשיונתן משתתף בה, אבל יש לציין שבהחלט עלה הרף). ברביעי כבר התחלנו כולנו לחיות מחדש, אבל אני החזרתי לעצמי את השפעת בשבת שלפני הטיסה, ואת אריזות המזוודה עשיתי תוך שאני מתנהלת עם חום, אוזניים כואבות ורטינות אינסופיות תוך הקפאת בני הבית במקסימום מזגן, כיבויו, הפעלתו, וחוזר חלילה.
למרות שחשבתי שבבוקר הטיסה הכל ייעלם זה פחות קרה, וככה את בוקר יום ראשון בו עלינו למטוס עליתי כמו איזה קורבן של החיים, מקוררת ואומללה, אבל אקדים את הסוף הטוב ואספר שבלילה של ראשון הכנעתי את השפעת בנוקאאוט של נורופן קולד & פלו, יבורך ממציאו.

זה לא באמת הפריע לנו לחגוג לשארון יומולדת חגיגית במיוחד מהרגע הראשון ועד לסוף היום.
אני לא אתחיל פה עכשיו לעשות לה הומאז', אבל רק אגיד עליה שבאמת, בחיי, שככה יהיה לי טוב, השארון הזו היא אושר גדול עבורי פה, אחת הנשים הראויות והנהדרות שיש, אקספאטית מוכשרת ואמא של שלישיית הבחורים הכי טובת לב שמסתובבת באזור, וכן, זה באמת הזדמנות לאחל לה שנה מהממת במיוחד, מלאת טוב ואושר גדול, וממי- איי לאב יו סו וורי מאץ', וכן, את כבר רזה.

אחרי הפעם הקודמת, קראבי הפכה להיות מוכרת עבורנו.
הטיסה הקצרה, שדה התעופה, התאילנדים המתוקים והאדיבים שמקפידים על קידה מכבדת עם "סוודאיקה" לבבי לכל אשה, על "קאפונקה" אדיבה על כל מחווה, על חיוך אמיתי על כל דבר. העצים, החוף המופלא, הקוקוסים, החול, הים הטורקיזי וסלעי הענק, הגאות והשפל המרשימים.
הגענו למקום שהנפש נאלצת לנוח, אין לה שום ברירה אחרת.

קצת התמקמנו, ותאיר לחצה יד לדמות מקסימה שהפכה את הסדר שלנו לאחר, לנפלא. תכירו- מיסטר צ'אן. מנהל המסעדה הקשוב, הלבבי, זה שגם שארון אילפה על המילימטר והוא נכנע לקסמיה בלי להבין בכלל איך זה קרה.

תאיר, מי שכבר הכיר פה את הדמות המיוחדת הזו, לא באמת רואה מכשולים בחיים, וגם אם הם קיימים- הם זניחים עבורה. שום דבר אינו בלתי פתיר, אין אדם שיצליח לסרב לה, הכל במן מבט תאירי וטונציה שמיוחדת רק לה. "מיסטר צ'אן, נצטרך 10 גזרים, סלרי, תפוחי אדמה, בצלים, 32 פולקעסים, כן, תודה, נצטרך סיר גדול מאד, מה פתאום- אנחנו נכין הכל אל תדאג, לילדים צריך שניצלים ולמבוגרים נוט טו ספייסי, תודה, 20 ביצים טריות וקערה עם מים, ב- 12:00 נגיע למטבח להכין", ויאללה, היא כבר נכנסה לבריכה עם קולקציית הריזורט שלה ומיסטר צ'אן סר למרותה עוד לפני שסיימה לדבר.

וככה בדיוק- בצהרי ערב החג התייצבנו 6 אמהות עם 6 בנות, הפשלנו שרוולים, ובמטבח מלא תאילנדים נולד מרק עוף וקניידל'ך טעים באופן מופרך לכבוד חג הפסח, וכך אף נטבע מטבע הלשון "תנו לעוף לעבוד".

בשעה שש בערב ירדנו כולנו לעבר חוף הים שלנו, כולנו חגיגיים, מתפעלים, מול שולחן חג מהיפים שראיתי ואראה בחיי.
שולחן עבור 32 אנשים נהדרים, עליו הונחו הגדות, כוסות יין, נרות, עצים מוארים מעלינו וחוף ים מופלא וקסום מולנו.

תומר מונה לנהל את הטקס עם קולו המופלא. קריאת הגדה בצד קולות אדוות הים ורחשי הציפורים, "שולחן עורך", ואוכל תאילנדי חגיגי, עם מרק עוף וקניידל'ך כוכב ממש. אני באמת חושבת שאפילו אלוהים היה ממש מרוגש, כי רק אחרי שהאחרון מבינינו סיים את הקינוח והיין, נפתחו ארובות השמיים לגשם עצום. מיסטר צ'אן סימן לנו לעלות למסעדה המקורה, ועד הלילה ישבנו כולנו יחד, ממצים ערב באמת שכולו חוויית חיים.

את השבוע העברנו בהנאה עצומה בין בריכה לבריכה עם שני מצופי ענק של חדי קרן שנרכשו בסינגפור, והתגלו כהברקת המאה. הילדים יצאו בתורות עם עור מכווץ לגמרי מהמים, שעות של קפיצות למים, צליה בשמש התאילנדית, אינסוף פד-תאי, שייט משעשע משהו ותאילנדית משוגעת שאפילו גיא של תאיר לא היה יכול לה, מו"מ (כושל) עם תאילנדים בשוק על בגדי בריכה, קפה אוסטרלי, חברה מהממת מאוזי שהצלחתי לפגוש ולהתחבק, ובן דודה אהובה שלי שהתגלה עם משפחתו במלון הצמוד אלינו, ואחרי 20 שנה בערך שלא נפגשנו הצלחתי להיזכר כמה הוא מקסים וכמה מקסימה המשפחה הזו שלו.

בערך ביום רביעי גילינו שההמלצה של תאיר על מסעדה מהממת לא רחוק מהריזורט שלנו היא באמת אחת המוצדקות.
כך הכרנו גם את שף קאניטה התאילנדי המוכשר, שבמשך יומיים בערב מצאנו את עצמנו מתענגים מכל מנה שבישל לבדו במטבח, לבד לגמרי, כשהוא מאלף דגים להיות הכי טעימים שהמציאו, מכין סלט מנגו חלומי, קארי ירוק שאי אפשר להאמין כמה טוב, אוכל טרי ומופלא שהצליח לגרום לכולנו להפיל לסתות שוב ושוב, לא להאמין שבורכנו בכזו חווייה קולינארית נפלאה מאיש כל כך צנוע ופשוט.

שישה ימים מאחורינו, מיסטר צ'אן אחד שעמד מוקסם מהחוויה הישראלית הזו שראה (ושלח לי הצעת חברות בפייסבוק!), מרק עוף עם קניידל'ך במיקום הכי לא צפוי, ילדת יומולדת אחת יפיפיה ונהדרת, ילדים מאושרים והורים מאושרים לא פחות, חברים טובים ושיחות קולחות על שפת הבריכה, הרבה יותר מדי אנשים צלויים בורוד על הלחיים ועל הכתפיים, דגים טעימים באופן מופרך משף מוכשר כל כך,
ואני אתאיסטית מוחלטת, אבל יש רק דבר אחד שאני יכולה לחשוב עליו שעושה פה שכל:

אחד אלוהינו.

חג שמח, אהוביי.

#86 על סינגתולה קולנית ושדדת קוקיות, על שיער אפור ירוק, או פנדות נכחדות

לא, באמת, אתם חייבים לרחם עליי פה.

יומיים מסתובבת כאן הסינגתולה מיוחמת, משמיעה נהמות מופרעות.
בחמש בבוקר בשיא סופת רעמים בחוץ התייצבה גברת חתולי על קצה מיטתי כשהיא ערנית למדי ומוחה ככל הנראה על כך שטרם עיקרנו אותה, תחת הלם מעוצמת הקיטורים פקחתי זוג עיניים מזועזעות, אבל באמת שזה לא הרשים אותה ממש.
וכך, בעודי כותבת את השורות הללו אני ממשיכה לספוג את קיטוריה כמו טינטון באוזניים שלא נעלם לשום מקום ואלוהים, ולא שאני מבינה טכנית מאיפה היצור הפיצי הזה ממציא את הווליום הזה, ראבאק.
נוט טו סלף- להוסיף בטו דו ליסט "ביקור אצל הוטרינטור בהקדם האפשרי", ססססססאמק.

אם להתעלם מזמרת המחאה על ארבע הרגליים והזנב פה, והעובדה שגילינו את התחביב המופרע שלה לגנוב מיהלי וממני קוקיות ולעשות לעצמה וואחאד סטאש קוקיות מתחת לספה, אזי שבוע סינגפורי נהדר עבר על כוחותינו מאז הפכתי לנהגת סינגפורית מן המניין.
אין לתאר את תחושת ההקלה אחרי שעול התיאוריה המזורגגת הזו ירדה ממני, לא היה לי מושג כמה שינון הרגולציה התעבורתית של מדינה שנוהגת הפוך לחלוטין מכור מחצבתי תהיה מתישה, אבל בייגונז- העיקר שסיימתי עם הפח הזה.

מה שכן, חשבתי שיהיה מעניין לספר לכם שבמשך יומיים היה לי פה שיער אפרפר ירקרק, וזה בדיוק השלב שבו הקורא צ'אים- מעצב העל מהחלל שלי בישראל, מוזמן לעצום עיניים, כי רק לדמיין את זה זה ישרוף לו את הקרניות.

אובכן, הרומן שלי עם ג'יליאן, ספרית המחמד הסינגפורית שלי, התחיל פה אחריי דייט שעלה לי כמו כיליה איכותית במיוחד עם מספרה ליד הבית. הגעתי למסקנה שלא הגיוני לשרוף פה כל 6 שבועות איבר בריא ומתפקד לטובת גוונים בשיער, ולכן לאחר שקרני נשבעה בג'יליאן הגוונאית שלה שגובה מחיר סביר לגמרי, החלטתי ששם ייעודי.

בדיעבד אני יכולה לספר לכם שכל פעם אצל ג'יליאן אני נפרדת בדמעות בלב מהצבע שעל ערימת נוצותיי הבלונדיניות, כי אין לדעת איך אצא הפעם.
ספירת מלאי מעלה שפעם יצאתי ממנה סבבה לגמרי, פעם אחרת יצאתי ממנה כשרוב שערי עם גוונים משגעים, אבל העורף פחות (ג'יליאן טענה שזה דווקא נחמד, בחיי, תמרי עדה), בערב הגאלה היא ליטראלי חימצנה לי את השיער לצהוב אפרוח (ואז, תחת מבטיי רצח הבינה שכדאי לה לתקן לי את העסק הזה מהר).

ניסיתי למתוח ככל שאוכל את הדייט איתה אחרי שצ'אים שיקם את הבלונדינית שבי, והנה, לא יכולתי לשאת עוד את גווני הצ'כונה שעל ראשי, והפצעתי שוב במספרה המקומית שלי.
ג'יליאן המקוסמת מהצבע בשיערי, מיד איבחנה איך צ'אים המוכשר שלי איפה שהוא שילב לי משהו עם תת גוון אפור.
אובכן, לא אתם ולא אני מבינים בזה יותר מדי, מלבד העובדה שכשיצאתי ממנה נראית כמו מורה ממוצעת בשנת 86 עם גוונים מוזרים אפורים על ראשי, ולא זאת אף זאת- לקראת ערב, עת התייבש שיערי, התברר כי לא זאת ששיערי אפרפר משהו, אלא גם נתגלה תת גוון ירקרק. כיף. בדיוק הרגע בו רצוי להרחיק ממני חפצים קהים וספרית מקומית.

אין לתאר כמה סובלנית ומכילה הייתי יום למחרת בו בחנתי בכל מראה ממולי כמה מזעזע האפקט, לרבות משהו כמו 20 נקודות סלפי לאורך הדרך כדי לוודא שאני לא מדמיינת. היחידה שראתה את כל הטוב הזה על ראשי הייתה תאיר, שאף היא נאלצה להודות תחת איומים שבלונדינית אני לא, ומשפט הרחמים האולטימטיבי "זה לא כזה נורא" הבהיר סופית שכן, זה נורא.

אין טעם להרחיב- העסק הזה תוקן, נוצותיי צהובות כדבעי מחדש, וג'יליאן שרדה לספר. שנית מצדה לא תיפול.

וכך, אחרי שחזרה אליי נשימתי וכך 10 השנים שנוספו לי תודות לאפור-דודות שקיבלתי נעלמו ממני, התפנתי לחרוך עם גלינק'ה את האיצטדיון הלאומי עם קולדפליי המדהימים, בעודנו דנות בדרך איזה אימהות מאגניבות אנחנו, שכן יחד עימי בהופעה היה גם נניח קנטה החבר היפני של יונתן, (ילד בן 15 ואני, כן, ועוד 49,998 אחרים, בט יו גט דה פיקצ'ר). ההורים שלי בגילי כבר היו גרופיס של הגבעטרון ושל גבי ברלין, ואני? חורכת איצטדיונים בינלאומיים ומריירת על טוכעס של זמר שכרגע גיליתי שאפילו הוא יותר צעיר ממני, סססססאמק. ואם לא די בבושה הזו, הרי שאפילו חולצת טור של ההופעה קניתי, ורק מי שמכיר אותי מבין כמה מופרכת המחשבה שאשכרה קניתי טי שירט, ועוד של הופעה.

והתחיל לו השבוע של לפני פסח בתאילנד, ולכבוד המאורע גיל מאתמול מטגן את עצמו עם חום מופרע וממלמל שאני לא חומלת עליו מספיק, מסתובב עם מעילים פה ולא מרשה לי מזגן בלילה, אבל זה לא מנע ממנו ללכת היום לעבודה בכל זאת למורת רוחי.

ורק שתדעו ותרחמו עליי רק עוד קצת פה, אז שתדעו שרכשתי פה שמלת מעטפת ארוכה נורא יפה, עם בד כזה לבן עם נקודות שחורות.
יום שלם שמחתי לעצמי שסוף סוף יצאתי מהקומפורט זון שלי (נושקי- מעריצה אותך שלא אמרת שהיא מחרידוש! איזו חברת אמת!), ואז חזרו ילדיי מבית ספר, כשקטנתי ממלמלת בלי בושה שאני נראית כאילו אני עם פיג'מת וואנזי, ובכורי תהה עימה מזועזע האם הפנדות נכחדו ואני לובשת אותן, וכדי ללכת לחגוג למאיה ז'ינו אהובתנו יומולדת נדרשתי אחר כבוד להחליף את שמלתי. טרו סטורי. גם כן ילדים, עדיף לשלוח אותם לסאמר קאמפ באיזה קולחוז באוקראינה לחינוך מחדש.

אז כדי שיהיה לכם נעים באוזן כמו שלי היה השבוע, קבלו את הטוכעס המהמם, כריס מרטין. תפתחו רמקולים, אבל הפעם גם תסתכלו על הקליפ היפה ביותר שראיתם ביי-פאר, שעשו שני ישראלים מוכשרים למות. יפה ממש, אבל על אמת.

"How come people suffer? How come people part?
How come people struggle? How come people break your heart?
Break your heart, oh

Yes, I wanna grow, yes, I wanna feel
Yes, I wanna know, show me how to heal it up
Heal it up, oh

Try and see the forest, there in every seed
Angels in the marble waiting to be freed
Just need love
Just need love"

(Coldplay \ "up&up")

Up&Up https://g.co/kgs/2Z8htP