#109 על רותי וקטיף הכוכבים, על מרחקים קרובים, או האנשים הנכונים ששווים הכל

איכשהו, כשהראש שלי מלא במחשבות שלא נגמרות, מתגנבת לי רותי לראש.

אחת לכמה זמן באמצע כלום, היא מתגנבת לי כשהיא מחזיקה את הסל שהיא לימדה אותי לשים בתוכו את הכוכבים שאני קוטפת.
האמת היא שהיא לא התקטננה, זה לא היה אכפת לה אם מה שמרחף מעליי הן דאגות, מחשבות, פחדים או סתם משהו שבגללו אני לא נרדמת או עצובה, אבל העיקרון זהה-
כל אלו הם אוסף כוכבים קטנים שמרחפים מעל לראשי, וכל מה שאני צריכה לעשות כדי להפסיק את הרעש הזה שהם עושים לי, זה לקחת את הסל נצרים הזה שהיא נתנה לי לכל החיים, ולקטוף לתוכו את כל הכוכבים האלו ולהניח אותם אחד אחד בסל.
וככה, היא לימדה אותי לעשות קטיף כוכבים, וכשאני נזכרת בו, משהו מטאפיזי עושה בי הבדל, הדאגות לא נעלמות, הן ארוזות פתאום בתוך סל הנצרים ולא מרחפות מעליי.
בתור אדם פרקטי זה עובד, מה שפחות עובד זה לזכור שהסל הזה אצלי כל הזמן ולעשות בו שימוש, ואיזה מזל שנועה שלי הזכירה לי היום שהסל רק מחכה לידי תמיד.

השלווה שזימנה לי סינגפור בחיי היא רק על פני השטח.
יש בה הרבה שקט, הרבה זמן מופלא שבו היום יום הישראלי האינטנסיבי שלי פינה מקומו לקצב פעימות לב הרבה יותר הגיוני, הרבה יותר נעים.
התחושה הזו שאני מתעוררת כל בוקר בלי המתח (שלפעמים היה נעים, אני מודה) הקבוע שליווה אותי 41 שנים עד שהחלפתי את קניון קרית אונו במרינה ביי סנדס, התחושה הזו שהיום שמחכה לי לא כולל 20 מהדורות חדשות מלאות מבטים עגומים של מגישות וכתבים, לא מחכות לי לוגיסטיקות אינסופיות של כביסה-בישול-אירוח-קריירה-השגים-כביש-סופר-אסיפות הורים-פגישות וכו', התחושה הזו נעימה נורא בנפש, אבל היא לא מחפה על מיליון תחושות חדשות ושונות.

אחרי כמעט שנה וחצי פה, אני מתחילה לעבד תהליכים קיימים וחדשים, שואלת שאלות אחרות, מתלבטת ביני לבין עצמי האם נניח בשלה העת לחזור ולעבוד פה או למצות את כל ההחלטות שהחלטתי שמתבססות על עקרון החופש בתוך גבולות שאני כל כך מאמינה בו, העקרון שמזכיר לי שוב ושוב שלא בקלות מקבלים מתנה כמו שקיבלתי לעצור לזמן קצוב את המירוץ המטורף הזה ולקחת אויר שאפילו לא זכרתי שקיים, לחשב מסלול מחדש.

והחיים זימנו לי כל כך הרבה הפתעות פה על עצמי בשנה וחצי האלו, שאפילו לא ידעתי שקיימות.
לא זכרתי מינעד רגשות כזה, לא ידעתי שאפשר להרגיש ככה שוב, שאפשר להיות עם עצמי בשקט בלי הטירוף האינטנסיבי שהייתי בו. לא ידעתי להתעורר ככה ולא להירדם ככה, לא ידעתי שהעולם יהיה בכף ידי מחד ומאידך, המרחק מנקודה לנקודה בו יהיה אינסופי ומתסכל כל כך.

רק לפני כמה ימים ישבתי על שפת הבריכה בפוקט עם פיליפ (שם בדוי) ונבי, אחרי שנבי הביאה את כל הטוב הזה לאזור הזמן שלי. כמה הזוי לשבת ככה עם שניהם, כוסית מספר 200 של ווייט ראשן, מוחיטו ומרגריטות על השולחן, ולדבר הכי בפשטות עד האינסוף כאילו רק לפני יומיים נפגשנו כרגיל אצל יוסי בקפה של הבוקר אחרי שפיליפ סימס לי 80 פעם שהוא לא שומר לי חניה ושאסיים כבר את המקלחת בוקר הזו שלי ואגיע כבר, כוסומו, ונבי ששולחת לי במקביל שאני צדיקה שאני סובלת אותו, ככה הגיוני.

והנה למדתי שוב, אי אפשר להסביר איך מרחק לא מבטל אהבה גדולה, חברות עוצמתית, מערכות יחסים לא הגיוניות, איך המרחק לא מרחיק באמת, ואיך כשזה אמיתי, זה פשוט, זה עובד, זה לא מסובך, וההמתנה שווה את זה כל כך.

הדאגות האלו, המחשבות האלו ממקודם שמרחפות מעליי כמו כוכבים? הן נוכחות כל הזמן.
האם אפשר לשמר אהבה גדולה ממרחק, האם היא תחזיק שנים, האם הנפש לא תתעייף בדרך, האם זה בכלל מצדיק את הדרך?

אני מוצאת את עצמי ישנה כל כך מעט כי ברקע המחשבות שם, ברקע יש את השאלות ולפעמים גם יש תשובות, אבל למדתי שכל תשובה שאני מקבלת מעוררת עוד אינסוף חדשות.
וכן, כשזה תלוי באנשים הנכונים זה שווה הכל, הם שווים כל דאגה ומחשבה, והם נוכחים וממלאים כל מילימטר בנפשי, ואני אסירת תודה שהם שם.

ורותי? רותי אחת מהן. היום נזכרתי כמה היא תרמה לרגעי השקט שלי עוד מישראל, והלכתי לקטוף בזכותה כוכבים. שקט.

וכן, אין לזה סוף.
בים השקט והשלווה הסינגפורית נפשי סוערת בדרכה.

וקחו לכם את הדבר הכל כך נהדר ששמעתי בזכות אלעד המתוק שהזכיר לי כמה אני אוהבת לראות איך אנשים מתבגרים למול עיניי כל כך יפה, נניח מורטן הארקט- האיש והג'ינס למות, שאחראי לשורה בין היפות שיש בעיניי: "You're all the things I've got to remember"

וזה שונה נורא, לא הוידאו שראינו לפני 30 שנה של חצי קומיקס וחצי דמעות, אלא אנשים ששרים כל כך יפה. תקשיבו, תראו כמה יפה הוא התבגר.

We're talking away"
I don't know what
I'm to say I'll say it anyway
Today's another day to find you
Shying away
I'll be coming for your love, okay?
Take on me, (take on me)
Take me on, (take on me)
I'll be gone
In a day or two
So needless to say
I'm odds and ends
I'll be stumbling away
Slowly learning that life is OK
Say after me
It's no better to be safe than sorry
Take on me, (take on me)
Take me on, (take on me)
I'll be gone
In a day or two
Oh the things that you say
Is it live or
Just to play my worries away
You're all the things I've got to remember
You're shying away
I'll be coming for you anyway
Take on me, (take on me)
Take me on, (take on me)
I'll be gone
"In a day

#108 שינויי מזג האויר הביאו אותי לחשוב

אתמול בצהריים כשנועה חיכתה לי היא הזהירה אותי מהגשם שהתחיל אצלה כבר, כלומר מרחק 6 דקות קו אוירי ממני, מה שעדיין נחשב בסינגפור אזור אקלימי שונה.
לקח לגשם הזה אולי שעתיים לדלג מהריבר וואלי לנובינה, אבל מהרגע שהוא הגיע לפה, מחלונות הבית שלי נראה היה כמו עשן לבן מכל חזית.

שידור חוזר היה היום עם ליטל, כשישבנו בקפה המושלם הזה בבוקר שבת שנגרר לצהריים ולאחרי צהריים, ורק כי יש לנו משפחה וילדים נאלצנו לחזור הביתה ולקטוע את כל הטוב הזה.
שמש מופלאה הייתה סביבנו בדמפסי היל- ציפורים צייצו, הקפה הקר היה בול במקום, ברקע היה סנאי מתוק למות שטיפס על העצים לידינו. בשלב מסוים קפאנו שתינו לנסות לפצח את הרעש ברקע, נההההה, לא האמנו שיכול להיות מצב שאלו רעמים בשמש המטורפת והיפה הזו. לקח אולי 5 דקות שלמות כדי שמסביבנו יטוס לו טייפון חמוד וכמויות כאלו מופרעות של גשם שאי אפשר בכלל לקלוט.

כמות המים פה לא נתפסת.
אני רואה בעיניי רוחי את הדיווחים על גשמים כאלו בישראל בליווי תמונות של מכוניות טובעות באיילון, במהדורת החדשות הייתה יונית לוי מפנה במבט מודאג וחמור סבר את המצלמה לראיון עם החזאי התורן שהיה ממוקם מחוץ לאולפן עטוף ומצופה במעילים כמו אתרוג, ברקע היו שקופיות וסטטיסטיקות משמימות על כמויות המשקעים, הכרזה על ביטול יום הלימודים הייתה בפתח, החזאים היו עומדים נבוכים ומכריזים על הגשם הזה כעל תופעה, ומיד היה נשלף מהארכיון המידע המיותר בתבל- מתי ירד גשם כזה לאחרונה (אגב, בדרך כלל התשובה תהיה "בפתח תקווה, 1986").

אין שום דבר מיוחד בגשם הסינגפורי הזה פה, כמו שהוא מגיע ככה הוא נעלם.
שעה אחרי שייעלם לא יהיה זכר לשלולית אחת פה ברחובות, אין נפש חיה ברחוב שמסתובבת עם מעיל או צעיף, כולם עם חולצות קצרות, נשים אסייאתיות ששוקלות כמו אפונה לבושות חצאיות קצרצרות , סטילטוס וחולצות בגודל עלה, כולם יתלוננו על החום מחד ועל הגשם מאידך.

הימים היחידים בחיי הקודמים שהייתי נשארת בהם בבית במקום ללכת למשרד היו או שתפסתי 40 חום, או שהגשם היה כל כך נוראי, עד שאי אפשר היה להעלות על הדעת שאדם עם שכל בראשו יצא מהבית באותו יום.
יש לי תמונה שצילמתי לפני שנים כשאני מחכה לקטניי ביציאה מבית הספר, נחילי מים אינסופיים בצדדי הכביש, כשאני לא מצליחה להבין איך אפשר לדלג מהמדרכה לאוטו שלי מבלי לטבוע, הם מנתרים לי זולגי מים לתוך המכונית, ובבית מחכה להם מרק בטמפרטורת השמש ומזגן חם.
פה זה אפילו לא עובר לידינו, ואיך ננסח בעדינות? מרק הוא פחות סממן של גשם בבית סינגפורי.

התרגלתי.
אני כבר לא מזיזה עפעף ממזג האויר המוזר הזה של מי שחיה לה בנחת על קו המשווה.

סינגפור הרגילה אותי לכל כך הרבה דברים שלא חשבתי שיקרו לי, זימנה לי כאלו חוויות ואיפשרה לי מינעד רגשות אינסופי שלא ידעתי שקיים כמו מזג האויר פה.

ליטל ואני ישבנו היום עם קפה קר וטייפון חביב, והפכנו מסביב את הדברים הכי מופלאים-מסובכים-אהובים, הגשם שטף לידינו קילומטרים של מילים ומחשבות.
אחת לכמה זמן נשמע מהשולחן שלנו צחוק ענק ומילים בעברית (ככה זה הישראלים בחו"ל, חרפה), מי שהסתכל עלינו מהצד שמע מילים מילים מילים מילים שלא נגמרו, מוזיקה מהממת ברקע, כמו פינג פונג היא אמרה ואני עניתי ואני אמרתי והיא ענתה, הסנאי מסביבנו עשה תצוגה מרהיבה של טיפוס על ענפים ובגללו היא נבחה עליי שאני לא מקשיבה (בחנה אותי, לא נכשלתי!).
אחרי שעות של מילים שהתחילו בשמש הגענו בגשם למסקנה אליה תמיד אנחנו מגיעות- סינגפור רחוקה מכל מה שחשוב לנו, והמרחק הפיזי מכל רפרנס למה שחשוב לנו הוא פוטנציאל לשמש ולטייפון האלו, לאור הענק הזה והחום הנעים והגשם המופרע שמגיע בלי הכנה נפשית.
לזה לא מתרגלים, אבל לומדים לחיות עם זה על קו המשווה של הלב.

ותקשיבו לדה קולינג, הם מהממים. ומרגשים נורא.

So lately, been wondering"
Who will be there to take my place
When I'm gone, you'll need love
To light the shadows on your face

If a great wave shall fall
It'd fall upon us all
And between the sand and stone
Could you make it on your own?

If I could, then I would
I'll go wherever you will go
Way up high or down low
I'll go wherever you will go

And maybe, I'll find out
The way to make it back someday
To watch you, to guide you
Through the darkest of your days

If a great wave shall fall
It'd fall upon us all
Well I hope there's someone out there
Who can bring me back to you

If I could, then I would
I'll go wherever you will go
Way up high or down low
I'll go wherever you will go

Run away with my heart
Run away with my hope
Run away with my love

I know now, just quite how
My life and love might still go on
In your heart, in your mind
I'll stay with you for all of time

If I could, then I would
I'll go wherever you will go
Way up high or down low
I'll go wherever you will go

If I could turn back time
I'll go wherever you will go
If I could make you mine
"I'll go wherever you will go

#107 על מכסת מילים, על ילדים מוצלחים טפו, או על מיסטר מרטין, דוגמן של נספרסו או מורה לספורט

"לא כתבת הרבה זמן, קחי לך את כיפור" סימסה לי המאיה, וכמו כל פסיכולוגית טובה, היא צדקה, זמן לדון בשאלה "איפה זה פוגש אותי", לא?

אז כן, לא מצאתי את הפניות, את השקט הזה של שעתיים שהראש שלי רק עם המחשבות שלי- כל פעם היה לזה נימוק הגיוני אחר, אבל גיליתי שיש לי מכסת מילים שאם אני עוברת אותה אני צריכה לנשום מחדש, והתכוונתי השבוע לכל כך הרבה מילים שהייתי צריכה לפנות להן מקום, אז נתתי לעצמי הפסקה לנשום מחדש.

נבי ועומר פה. נבי היא עינב, עינב של פיליפ (שם בדוי), עומר היפה היא בכורתם, שנה גדולה מיהלי שלי. כבר כמעט שבוע שהלב שלי מתרחב מאושר שהן אצלי בבית, כבר כמעט שבוע שפיליפ ואני מקללים קללות פה כרגיל אחד את השניה באהבה אינסופית (הוא לא מודה בזה, אבל הוא חולה עליי) ואני דואגת לבחורות שלו פה, כבר כמעט שבוע שנבי ואני נכנסות בייאוש לכל חנות סינגפורית ברחבי האי ונשרכות אחרי עומר שמסוגלת לעשות שופינג מהבוקר עד הלילה, ושתינו, שהבטחנו לה שתקבל כל מה שהיא רוצה בטיול בתמצווש (ובלבד שלא תקפוץ לנו מקונכיה באיזה גן אירועים) מוכנות לעשות הכל כדי שתהיה שמחה ומאושרת. אז שופ איט טיל יו דרופ איט, וכן, אשכרה גיליתי שגם לי יש את הלימיטס שלי בשופינג, שוקינג, אבל אמיתי.

ובזמן הזה הייתי פעמיים ב- ofs, יום הורים לה ולו.

והיא, היא.
ישבנו מול מיסיס הרשקו אהובתי, מלאת הקסם, המורה לעברית, ואני שומעת את הקטנה הזו מדברת איתה בכזה שטף, כזו עברית יפה ומנומקת, ואני חושבת לעצמי כמה מבאס שהיא לא יכולה להיות כזו שוטפת עם שאר המורים שלה, באנגלית.
והולכים למורים האחרים, ואני יושבת מהצד ונופלת לי הלסת מרוב הלם, אני שומעת את הבת הקטנה שלי מנהלת שיחות שוטפות וקולחות עם המורים שלה, מנומקת, רהוטה, ואני מסתכלת ולא מאמינה שביקום מקביל הבת שלי מתקשרת בשפה שהיא לא גדלה איתה בכלל.
וממורה למורה אני מתחילה להבין מי הקטנה הזו שחיה אצלי בבית, מי זו הקטנה הזו שרציתי למות בגללה כשעברנו ולא ישנתי חודשיים מפחד כי פחדתי שהיא לא תסתדר, מי זו הקטנה הזו שכשאמרו לנו מהשנה שעברה להעביר אותה למיינסטרים וסירבנו- לא ידענו כמה כולם צודקים. וממורה למורה אני מבינה שהיא ענקית, שהיא מיינדד, שהיא כל כך בתוך התהליך, בכזה סטייל. נערצת, לא פחות. הגוף הפיצי הזה שמלא בכל כך הרבה אישיות.

והוא, הוא.
כן, הוא מדבר הרבה ולא סותם את הפה בשיעורים, יש לו את המאפיה שלו עם יותם וליאור, אבל ראבאק, באמת, אני כבר לפעמים לא יודעת להוליך את האהבה שלי אליו. אין מורה שלו שלא מאוהב בבחור הזה. כמה הוא חכם, מבריק, גאון. מיסיס דל, המורה שבשנה שעברה היו בינהם התכתשויות אינסופיות ובסוף איכשהו הוא קיבל אצלה הצטיינות (כרגיל, גם להיכשל הוא לא יודע) עצרה אותנו וביקשה שנדע, הוא קיבל אצלה 30/30. ובעלה, שגם הוא מלמד את יונתן, חרג ממנהגו ואמר לנו שהוא 'שמע שמועות' על 30/30 ונתן ליונתן היי פייב.
אגב, לפרוטוקול יירשם שבכורי לא הפגין חוכמה רבה עת הכריח אותי לצפות בחדר ההמתנה בסרטון יוטיוב בו הוא מותח את גבולות שריטת הסימטריה של אמא שלו. בתמורה לחוכמתו כי רבה זכה בכורי האהוב למטח מבוכות אינסופיות שטרחתי לעולל לו כנקמה ("כן, נכון שהוא יפה? וחכם נורא, נכון?"). הוא פחות צחק.
ולשמוע את המורים שלו פונים אליו כג'ונתן, ליונתן שלי.
והוא כל כך יפה וגבוה וחכם, אבל בלה בלה בלה, עזבו את כל סיפורי כמה הבן שלי כל כך יפה ומקסים, כי האמת היא שהתכנסנו פה לדון במיסטר מרטין, המורה לספורט.

אובכן.
לקרוא לדבר הזה מורה לספורט זה קצת מעליב.
אגב, לפרוטוקול יירשם, שבכורי כפרות עליו לא חשב לעדכן אותי שאין יותר מיסיס וודס (חביבת הקהל של גיל מהשנה שעברה), וכשנכנסנו לחדר של מורי הספורט, מיסיס וודס אומנם קידמה את פנינו בחביבות, אבל יונתן הפנה אותנו לעבר הדוגמן של נספרסו בסוף הכיתה. תכירו, מיסטר מרטין.

עוד לא החלטתי אם הוא אוסטרלי, ניו זילנדי, בריטי או וואטאבר, אבל הו, גודוש! ממתי מורה לספורט לבוש חליפה איטלקית עם עניבה, אפס אחוזי שומן, שיער שופע, גרביים בול ונעליים למות, עם השעון המדויק הזה על היד? מה זה זה?!

אגב, אני יודעת שהוא אמר כל מיני דברים על יונתן, אני לא בטוחה ששמעתי הכל, בדיוק התלבטתי אם לשמור את שם המשפחה אחרי שנתחתן, או ישר ללכת על גלעד-מרטין (שם כפול זה בהחלט עניין משמעותי לחשוב עליו, זה יכול להיות דיל ברייקר ועילה לביטול נישואים). אולי נרוץ יחד מרתונים? שחיה? הוא ימדוד לי אחוזי שומן? אני חוסכת ממכם אגב את שמו הפרטי, אבל כן, גם שם- שלמות.
לא פלא שאחרי מיסטר מרטין הסתובבתי בין יתר המורים עם מבט מצועף, וכל המורים נראו פתאום פחות מרשימים. לא מבינה למה לא מיישרים שם קו עם הדבר הזה, באמת, מחזה מרהיב, ובעיקר פיצוי הולם על מיסיס וודס מהשנה שעברה, עוד דוגמנית מספורטס אילוסטרייטד שלימדה את יונתן לרוץ.

טוב, ולפרוטוקול, מוצאי יומכיפור היום, זמן טוב להתנצל בפני מיסטר מרטין שעשיתי לו גירל קראש פה, נכון? לא תספרו לו עד שנתחתן?

וקחו לכם את השיר המאמם מושלם מקסים ששמים בחתונות של אנשים יפים. כל היום הוא אצלי באוזן, תגידו שהוא לא מהמממממממם. שלמות.
תפתחו רמקולים, הכי מרגש.

When the world gets too heavy"
Put it on my back
I'll be your levy
You are taking me apart
Like bad glue
On a get well card

It was always you
Falling for me
Now there's always time
Calling for me
I'm the light blinking at the end of the road
Blink back to let me know

I'm a fly that's trapped
In a web
But I'm thinking that
My spider's dead
Lonely, lonely little life
I could kid myself
In thinking that I'm fine

It was always you
Falling for me
Now there's always time
Calling for me
I'm the light blinking at the end of the road
Blink back to let me know

That I'm skin and bone
Just a king and a rusty throne
Oh, the castle's under siege
But the sign outside says, "Leave me alone."

It was always you
Falling for me
Now there's always time
Calling for me
I'm the light blinking at the end of the road
Blink back to let me know
(It was always you)
Blink back to let me know
"(It was always you)

#106 על סיימון לה-בון, על דברים שהייתי מספרת לעצמי בגיל 12, או אחותי צדקה- ג'ון טיילור באמת יותר חתיך

אולי אני ממקמת את הזיכרון הזה בשנת 85, ייתכן שפחות, אבל בעיקרון יש בו דלת בחדר של רעות, אחותי. על הדלת יש אותיות כסופות באנגלית של להקת "מדנס". איפה שהוא יש לה בחדר מרצ'נדייס תקופתיים של קאלצ'ר קלאב ובוי ג'ורג', וכן, גולת הכותרת- דוראן דוראן.
כמו כל סאקרית עם אחות גדולה, מיד טרחתי להעריץ גם את הלהקה הזו, שכן מן המפורסמות הוא שאחיות גדולות בשנת 85 בטוח מבינות במוזיקה שמשמיעים ברשת ג'.

חלוקת רכוש: היא על ג'ון טיילור, אני הסתפקתי בשאריות של סיימון לה-בון. פשרה סבירה סך הכל לדעתי, אבל אני אקדים כבר עכשיו לגלות לכם את הסוף- אפרנטלי היא הימרה קצת יותר טוב.

את התבגרותי המוזיקלית (שיש שירמזו שהיא מחפירה, אני מוחה) אני זוקפת לזכות הדוראנים. משם הבנתי את הקטע של המוזיקה שאפשר לשמוע בריפיט, הבנתי את הגרוב הזה שמנהל אותי עד היום, והוא היה בול מדויק עליי ועל האוזן שלי.
לגמרי תקועים לי כל מיני "להיט בראש" פאתטים למות, רק כי שתינו היינו מרותקות לשידור עם התרגום המופרך והכתוביות הנלוות, צופות בקליפים הכי מופרכים ביקום (רמזו לי לשלוח אתכם לראות את "וויילד בויז", אני ממליצה על "ריו") וחולמות איך ג'ון טיילור יבחר באחותי לרעייתו וסיימון לה בון יקדש אותי לאישה.

איכשהו אני נהייתי בת 42, אחותי בת 47, השנים חלפו והדוראן דוראן נותרו קראש הילדות שלי. כל פעם שיצא משהו חדש שלהם הקשבתי באדיקות, מרוב מחוייבות אינסופית לשמר את הקשר שלי לילדה בת ה- 12 שהייתי.

סינגפור, 2017, מירוץ הפורמולה וואן.
כל ערב הופעות מטורפות של הבסט אוף דה בסט. לפני חצי שנה התחלנו לברר מי מופיע השנה בפורמולה, גיגלנו אול אובר, ונפל לי הלב.
דוראן דוראן פה, שיווווואאאווווו!

לצערו של גיל, לא היה מחיר ביקום שלא הייתי משלמת לראות אותם. לשמחתו של גיל, המחיר היה סביר, למרות שבואו נודה, אני לא חוויה גדולה כשאני עושה ריגשי.

הופעה סינגפורית שנקבעת לשעה שש, אגב, מתחילה בשעה שש. לא שש ודקה, לא דקה לשש, שש. עד השעה דקה לשש ירד עלינו גשם זלעפות, רבע טייפון, שתדעו.
בגלל שאיי דונט דו מטריות (הקוראת אמא, תתעלמי, לא, זה עוד לא עבר לי, לא, אני לא אחטוף דלקת ריאות מזה) כבר תיכננתי למצוא את עצמי רטובה כמו בוב ספוג ממררת בבכי, אבל אלוהי הוואטאבר עצרו את הגשם דקה לפני שג'ון טיילור נכנס.
כשהוא נכנס לבמה, היה קיץ. נשבעת. בשניה.

ואז, למשך שעתיים, הייתי בת 12 מוקסמת, עם עיניים של בת 42, מסתכלת על האנשים האלו על הבמה שהחזירו לי אויר, רואה את סיימון לה בון עוד שנה בן 60 רץ 3 מטרים מולי ושר לי את כל מה שידעתי בעל פה יותר משלושים שנה, ואת ג'ון טיילור בן 57 ויפה כמו אז אם לא יותר (ניק רוהדס לא נחשב, סורי, אף אחת לא באמת נלחמה לא עליו ולא על רוג'ר או אנדרו טיילור, באמת סליחה) ואני מחשבת לעצמי בראש כמה זמן עבר (רמז: המון).
ובחיי שתהיתי כמה אמין היה אם הייתי מספרת לעצמי של אז שיום אחד, יום אחד אראה אותם 4 מטר ממני, יזלגו לי דמעות מרוב התרגשות כשהם ישירו את "ריו", וכל זה יהיה בסינגפור.
אני לא בטוחה שהייתי מצליחה להאמין שזו לא הזיה.

וכשידעתי שההופעה הולכת להיגמר אספתי את הדמעה על הלחי וידעי בוודאות מוחלטת שזה אחד הרגעים הכי טובים שהיו ויהיו לי בחיי.
ואז חזר הגשם, ססססאמק.

וקחו לכם את השיר שאגבה 200 פעם מהמצלמה שלי, אחרי שסיימון לה-בון שר אותו מילימטר מולי, בשקט, בלי פירוטכניקה, משהו שלא קשור לדוראן של שנות השמונים, אלא לדוראן של האנשים הבוגרים, המבוגרים האלו שראיתי, מלאי הגרוב, ששעתיים רקדתי איתם בטירוף, מאושרת למות.
תקשיבו לשיר הזה, כי באמת, הוא מרגש אותי עד דמעות.

Any other day and you might have gone walking by"
Without a second look
Any other way but I'm still mystified
I'm just trying to change my luck
Staring out the world and waiting for the one
But the world won't look away
The world does not explain

So, what are the chances?
We'll never know
If we take it for granted
A diamond explodes
What are the chances?

Playing with your life or is it destiny
Which sets you on a path
Is it out of choice that you're here next to me
Or just the aftermath
Of moments as they pass

So, what are the chances?
We'll never know
If we take it for granted
A diamond explodes
What are the chances?
We are lost in the flow
And looking for answers

So, what are the chances?
We'll never know
If we take it for granted
A diamond explodes
What are the chances?
We are lost in the flow
"And looking for answers

("what are the chances")

#105 על רוחות רעבות, על דוגמאטיות שהייתה עוד ואינה, או על שירים שדנה מתרגמת לי בחצות

אני לא יודעת מה אתם עשיתם בגיל 42, אבל אני בגיל 42 האכלתי רוחות רעבות.

סינגפור מזמנת לי אינסוף רגעים שאם היו מספרים לי עליהם לפני שנה וחצי, הייתי מניחה שמדובר בהזיה אחת מתמשכת.

בחיי הקודמים היה המון מקום לציניות, להתבוננות משועשעת על תופעות רוחניות או דתיות, פעם אחת ויחידה בחיי נגזר עליי להיות בתופעת הפרשת חלה (ברי סימון שולטטטטטתתת!!!111), וגם זה היה רק כי קרן אור אהובתי חגגה 40, וכשהיא ביקשה נפלו למענה כל חומות האג'נדה שלי, והגעתי למרות החוק שלי (תעצמו עיניים, זו בדיחה קצת בעעעע) שאיפה שיש נשים והפרשות פחות דחוף לי להיות, סורי.

בכל זאת, למרות התחייבויותיי כלפי עצמי לדבוק בפרצוף העילאי והמתנשא בכל תופעה מוזרה שיסודותיה אלוהים-איקס-וטקס-וויי, סינגפור הוציאה ממני סבלנות אינסופית לעולם הרוח המופלא שממלא פה את האויר בכל רגע נתון.

התרגלתי ללכת בין מקדשים, בין נזירים עם בגדים כתומים שממלמלים טקסטים עם מוזיקה שמערבלת את הנפש, התרגלתי למסגדים יפיפיים מסביבי שאין בהם מואזין שקורא בקולי קולות בארבע בבוקר, התרגלתי לאנשים שמתרגלים את העולם הרוחני שלהם בכל מקום, באסתטיקה מדהימה, בסובלנות מעוררת הערצה.

יש משהו מופלא במקום הזה שאפשר ללכת בין חנויות ענק שמתמחות במתנות למתים, לרוחות הרעבות, לאלו שעברו לעולם הבא ולא מצאו מנוח ולא שלווה.
חנויות שלמות שמוכרות דופליקייטס של כסף, של מכוניות נייר, של אייפוני דמה או בקבוקי קוקה קולה שנראים בול כמו המקור (פחות סוכר, כי גם למתים זה לא בריא), כל מה שהמתים אהבו בחייהם או שאהוביהם מניחים שישמח אותם במותם. כל אלו מועלים כמנחה במטרה לפייס את רוחם, להשקיט את נפשם התועה, להביא לשלוותם.

זו השנה השניה בחיי שאני צופה בחודש הזה בהשתאות מדהימה כלא מאמינה לרצינות, לעומק, למחוייבות, לאמונה הענקית שיש בטקסים האלו.
עמדתי היום מתבוננת בהשתאות בעשרות סייבריסטים והייטקיסטים סינגפורים שורפים כמינחה כמויות של דברים שמסמלים שפע, כסף, בגדים, שמחה.
עשרות אנשים חכמים, משכילים, לא תגידו ילדים- אנשים מבוגרים עם טקסים מלאי רצינות תהומית ושולחן עמוס באוכל סימלי (כמו חזרזיר סמלי שלם שוכב מול הפרצוף עם פרח במצח, טרו סטורי), ובחיי- הקסם שהיה סביב העניין הזה היה אינסופי.

שעה של התבוננות בטקס היפיפה הזה ותהיה כנה ביני לבין עצמי, האם זו קריאת תיגר על הדוגמאטיות שבגרתי ברוחי לאורה, ועל כן אני מטילה דופי טו בגין וויד' בכל אמונה, בכל דבר רוחני או עם עומק מטאפיזי שהוא?

והבנתי שאני מגלה פה בחודשים האלו את המקום המכיל, המקבל, שאני לומדת על עצמי שיש לי יכולת חדשה לנשום אחרת, להתבונן אחרת על דברים שכבר חשבתי שלא יהיו בי, כאילו למדתי להריח ריחות חדשים ונעימים נעימים כאלו שלא ידעתי שעוד יש, להרגיש געגועים בעוצמה מטורפת ולהתרגל לנוכחותם בחיי.

ואפילו למדתי להתאהב במילים של שירים יפים למות ולהתרגש מהם בטירוף, כמו השיר האיטלקי המד-אים הזה שדנה, בלונדינית העל האהובה עליי כל כך הכירה לי ותירגמה לי בחצות הלילה מאיטלקית לעברית, רק כי ביקשתי (לאב לאב לאב, מוצ'ק).

ובאמת, זה השיר עם אחד הקליפים הכי מרגשים שראיתי ביי פאר,
ואני אפציר בכם לפנות את ה- 4 דקות הקרובות ולשמוע את האיטלקית המרגשת הזו בשיר שיעצור לכם את הלב,
ולראות שני תמרורי תנועה מאוהבים כל כך.
בחיי.

קחו את הטוב הזה שדנה דאגה שיהיה לכם. מופלא, תודו.

"אי הבנות הן כל כך משונות
כדאי להמנע מהן תמיד
כדי לא להסתכן בלהיות צודקים,
כי הצדק לא תמיד עוזר.
מחר למשל, אני חייב לשוב.
מצפה לי עוד נסיעה.
זה ירגיש ללא סוף,
אסתכל על הנוף.

אני רחוק, ואת שבה למחשבותיי,
אני מדמיין אותך מדברת עם אנשים.

המחשבה שלי עפה לעברך
בשביל להשיג את התמונות
החקוקות כבר בתודעה,
כמו רגשות בלתי מחיקים,
שאני לא מסוגל לשכוח עוד.
המחשבה תצא לחפש
כל פעם שארגיש אותך רחוקה,
כל פעם שארצה לדבר איתך,
על מנת לומר לך שוב,
שאת הדבר החשוב היחיד עבורי,
את הדבר החשוב עבורי.

אני תמיד אוהב לספר לך
מה שקורה לי.
המילים שלי מקבלות בידיים שלך
צורות חדשות וצבעוניות,
תווים עמוקים
שמעולם לא נשמעו.
זו תמיד מוסיקה שהולכת ונהית מתוקה יותר,
צליל של בת ים אבודה, רחוקה.

זה ירגיש כמו לנסוע, אני ואת,
עם אותה מזוודה בשניים.
לחלוק הכל תמיד בטבעיות.

המחשבה שלי עפה לעברך
על מנת להשיג את התמונות
החקוקות כבר בתודעה,
כמו רגשות בלתי מחיקים,
שאני לא מסוגל לשכוח עוד"

Le incomprensioni sono così strane"
sarebbe meglio evitarle sempre
per non rischiare di aver ragione
che la ragione non sempre serve.
Domani invece devo ripartire
mi aspetta un altro viaggio
e sembrerà come senza fine
ma guarderò il paesaggio…
Sono lontano e mi torni in mente
t'immagino parlare con la gente…

Il mio pensiero vola verso te
per raggiungere le immagini
scolpite ormai nella coscienza
come indelebili emozioni
che non posso più scordare
e il pensiero andrà a cercare
tutte le volte che ti sentirò distante
tutte le volte che ti vorrei parlare
per dirti ancora
che sei solo tu la cosa
che per me è importante…

Mi piace raccontarti sempre
quello che mi succede
le mie parole diventano nelle tue mani
forme nuove colorate
note profonde mai ascoltate
di una musica sempre più dolce

o il suono di una sirena
perduta e lontana.
Mi sembrerà di viaggiare io e te
con la stessa valigia in due
dividendo tutto sempre.

Normalmente…

Il mio pensiero vola verso te
per raggiungere le immagini
scolpite ormai nella coscienza
come indelebili emozioni
che non posso più scordare
e il pensiero andrà a cercare
tutte le volte che ti sentirò distante
tutte le volte che ti vorrei parlare
per dirti ancora
che sei solo tu la cosa
che per me è importante…
che per me è importante…
e il mio pensiero ti verrà a cercare
tutte le volte che ti sentirò distante
tutte le volte che ti vorrei parlare
per dirti ancora
che sei solo tu la cosa
che per me è importante…
"he per me è importante…

"Tiromancino – "Per Me È Importante
"את הדבר החשוב עבורי"
(Writer(s): Andrea Pesce, Camilla Triolo, Federico Zampaglione)

#104 מזדקנת ולא בחן, על אימון דברים פצועים, או מצאתי את התשובה להכל

אני כבר בת 42 וכמעט שבוע. במונחים סינגפורים אני בת שנה וחודש וכמעט שבוע, שזה בעצם אורך חיי האני האחרת, ההיא שלמדה הכל מאפס.

בחמש דקות הספקתי לסקור לליטל את כל מיחושיי העדכניים לאותה דקה, שהזכירו לי שאני לא מזדקנת בחן גדול: ברך שמאל שלי מתה סופית (היא התאבדה בסרילנקה, אבל מדי פעם היא חוזרת להתאבד גם לוקאלית), התעוררתי עם איזה משהו שהציק לי ברגל ימין, אני מקוררת מאז שחזרתי מוייטנאם, יש לי קרב מורלי עם עצמי בג'ים על ההליכון אחרי הקילומטר השלישי (אפשר לסנן לעברי "חרפה", לא איעלב הרבה), ובאופן כללי אני מגלה שהיי, אני מזדקנת, אנד איט איזו נוט א פריטי סייט.
מבית הקפה בהולנד וילג' הסינגפורית זה מרגיש כמו ממש חורף- מולי הרחוב גשום לחלוטין, קר לי כאן למות ואני עם אף קפוא ועליונית רכה עליי (כן, כן, אמרתי "עליונית", רשמית אני מהתנ"ך), למרות שבואו נודה שמדובר בפיקציה שבמשך השנה הזו למדתי להפנים- אם יש משהו שאין פה, זה חורף.
עוד מעט מגיע השלב הזה של השנה שבו הגוף כבר מחפש באויר את המולקולות האלו של מזג האויר המשתנה לקראת ראש השנה. אני כבר סינגפורית מספיק זמן כדי לדעת שהמולקולות האלו כבר לא יהיו פה.
גשם? כן, יהיה והרבה. רוחות? המון, ובקומה 25 הן מטורפות. שמיים מתקדרים? גם. צינה וקור? אובכן- פחות, כלומר פחחחחחחחח.

דברים כבר קורים לי פה בפעם השניה, במחזוריות שנתית.

אני כבר מרגישה מתורגלת בשגרת החגים הצפויה פה, כבר מכירה את חודש הרוחות הרעבות (טרו סטורי) שהתחיל פה שוב, וכבר יש לי העדפות איפה לראות את הוואקוס המקומיים מעלים את המנחות שלהם פה למתיהם, שרון ואני שוב מדברות על מנות לארוחת ראש השנה (בשנה שעברה היה אוכל כמו לכל גדוד 51 בחטיבת גולני אחרי מסע כומתה, מעניין אם נסיק מסקנות השנה. רמז: לא), כבר עלה העניין של 'חייבים להזמין את פסח הבא' באיזה וייטנאם או גאד פורביד תאילנד (יונתן הטיל וטו), מתחילים פה חגים שכבר חגגתי פה, ופתאום אני כבר מבדילה בין "הארי ראיה" לבין "דיפה וואלי" שעד לפני שנה חודש ושבוע היו נשמעים לי אולי כמו ריזורטים אקזוטיים במזרח ולא חגים אתניים.

וכן, חגגתי פה יומולדת סינגפורי שני.

כנראה שלא ידעתי, אבל אין מילימטר בגוף שלי בשנה שעברה שהאמין שייתכן שאחרי שנה אהיה מי שאני היום.
באירוע חברתי מקסים פה אצל תאיר כבר הייתה בצד המוזר של הותיקות, עניין אנתרופולגי מרתק, בהינתן העובדה שאני עוד לא מנווטת פה בלי ווייז. אני. מהותיקות. פחחחחחח.
לא ידעתי שבתוך שנה אשלים עם פרישתי מהמרוץ, שאלמד לשחרר את האוטומט שלי לגדול ולצמוח ובמקומו אלמד לקטון ולהצטמצם, שאלמד מחדש לנשום, שאפרד מהמתח היום יומי של העשיה הזו (שלא פייר לתאר אותה כאילו לא הייתה פחות ממושלמת) של הלו"ז הישראלי המשימתי האינסופי, שאלמד לאהוב מחדש הכל ולוותר על כל הדברים שהאמנתי שהם אלו שמגדירים אותי.

מכל הימים, דווקא ביום ההולדת שלי הזדמן לי לקרוא טור של פרופ' יורם יובל שסיפר שהוכש בידו ע"י נחש צפע. כן, בחיי, זה רק נשמע לשניה לא הגיוני ההקשר הזה לפוסט שלי, חכו רגע ותבינו.
מההכשה האיומה הזו שסיכנה את חייו, יצא פרופ' יובל (טפו) רק עם יד כואבת ומשותקת לזמן מה. במילים מאד פשוטות ונקיות הוא מתאר את הסבל והרצון להניח ליד הכואבת שלו, להרפות ממנה, אבל חרף רצונו הוא מבין שאם יעשה את זה, הוא עשוי להביא לנזק ממשי.
הוא מתאר תופעה של "אי שימוש נלמד", תופעה קלינית שמאפיינת נניח יד שבורה או רגל פצועה זמנית, ובפשטות- מי שלימד את עצמו לא להשתמש נניח בגפה שלו, יקשה עליו מאד ללמוד להשתמש בה מחדש. פרופ' יובל סוקר את המדען שחקר את התופעה, ומספר שהחוקר גילה את הפתרון הכל כך פשוט למנוע אותה- לגבס ולהגביל את הגפה הבריאה, שכן בכך יידחק הגוף לאמן מחדש את הגפה הפגועה, ולא להיבנות על הבריאה, הנוחה, הזמינה.

בקסם שלו מספר פרופ' יובל איך הבין מהכשת נחש על המיינד סט-אפ שלנו, איך אנחנו מרדימים חלקים כואבים זמנית ושוכחים לעשות בהם שימוש אחר כך, מתרגלים לאמן רק את הקאמפורט זון, החלקים הקלים לתיפעול.
ותוך כדי שאני קוראת אותו אני מבינה מה הוא אומר, מה הוא כותב לי ואיך זו מן מתנת יומולדת 42 שהונחה לי על סף דלתי.

קיבלתי מתנה גאונית,
תזכורת לאמן גפות ושרירי נפש פצועים ורדומים, לא להתרגל לשקוע בתוך קאמפורט זונס, לחבוש מדי פעם את השריר הבריא, את הברך שלא כואבת לי, את חדרי הלב המתפקדים, כדי להפעיל את מה שנפצע או כואב וככה להתחזק ולהתעצם.

וכמו עוד מתנת יומולדת הונח מולי השיר של דסי פפרמן ששירלי האהובה שלחה באחת מקבוצות הוואאצאפ המוש שלי (כבר אמרתי לכם שאצלי כל המושלמות, לא? לא שיקרתי), וכמו נצנצים מהאויר המילים עשו לי טוב בלב:

"לִפְנֵי עֶשְׂרִים שָׁנָה,
הָיִיתִי אוֹמֶרֶת לָךְ, עִזְבִי.
יֵשׁ לָךְ מָלֵא זְמַן.
לְאָן אַתְּ מְמַהֶרֶת.
וְעַכְשָׁו אֲנִי אוֹמֶרֶת לָךְ,
תְּנַסִּי.
מָה אִכְפַּת לָךְ.
אֵין זְמַן טוֹב מִזֶּה.
וּבִכְלָל.
מָה זֶה הַזְּמַן הַזֶּה שֶׁאוֹמְרִים שֶׁהוּא כָּזֶה רוֹפֵא…
הַזְּמַן, אֲחוֹתִי, אֵינוֹ מְרַפֵּא דָּבָר.
זֹאת אַתְּ, שֶׁבּוֹחֶרֶת.
הַזְּמַן, אֲחוֹתִי, אֵינוֹ מְמַהֵר לְעוֹלָם.
זֹאת אַתְּ שֶׁמְּמַהֶרֶת.
הוּא לֹא בּוֹרֵחַ,
זֹאת אַתְּ שֶׁבּוֹרַחַת.
לְאָן?
וְהוּא גַּם לֹא נִגְמָר, הַזְּמַן.
זֹאת אַתְּ שֶׁנִּגְמֶרֶת"

אין ספק, 42 זה התשובה להכל. תהיה שנה מצוינת. תודה לכל מי שעשה לי את היומולדת הזו מה שהיא.

Don't think sorry's easily said"
Don't try turning tables instead
You've taken lots of chances before
But I'm not gonna give anymore
Don't ask me
That's how it goes
'Cause part of me knows what you're thinking

Don't say words you're gonna regret
Don't let the fire rush to your head
I've heard the accusation before
And I ain't gonna take anymore
Believe me
The sun in your eyes
Made some of the lies worth believing

I am the eye in the sky
Looking at you
I can read your mind
I am the maker of rules
Dealing with fools
I can cheat you blind
And I don't need to see anymore
To know that
I can read your mind, I can read your mind

Don't leave false illusions behind
Don't cry 'cause I ain't changing my mind
So find another fool like before
'Cause I ain't gonna live anymore believing
Some of the lies
"While all of the signs are deceiving

(אלן פארסונס פרוג'קט, אבל אחינועם שרה פי אלף יותר מוצלח מהמקור, תבדקו אותי)

#103 על מולקולות של קלמנטינות, על ויזות לגן עדן, או על הדרך לתשובה להכל

אני יושבת עכשיו באחד המקומות היפים בעולם, שקט פה, ואני נעימה וריחנית כמו קלמנטינה, ואני לא בטוחה שבשלוש וחצי בבוקר הימרתי שככה יראה סוף היום שלי בריזורט וייטנאמי יפיפה, אבל דמיינו קלמנטינה נעימה נעימה נעימה, לא כזו שמישהו מקלף במשרד והריח נדבק לקירות, אלא קלמנטינה כזו עם ריח שמצפה את הנפש, ככה אני עכשיו. בול.

את הבוקר הסינגפורי שלי התחלתי כשליטל ואני מקרטעות לעבר צ'אנגי אהובנו, שדה התעופה המוצלח בעולם, ובצדק.
ארבע וחצי בבוקר היא לא שעה שאף אחד רוצה לפגוש אותי בה, ובכל זאת, איכשהו היה לי טרולי ודרכון עליי וכסף וייטנאמי, פלאס ליטל, חברה שאין דברים כמוה ביקום, גורה קטנת מימדים ומלאת צ'ארם, שכל דבר לידה נראה פחות חינני ממה שהתכוון.

ונכון, באמת שחשבנו שלואו קוסט שכותבים על הטרולי 7 ק"ג זו רק המלצה, אבל לא באמת הנחנו שיש באמת חברת תעופה שתיכנע לעיפעופינו הקוקטיים ואשכרה תדרוש מאיתנו כסף על אובר ווייט.
אובכן, טעינו.
מו"מ כושל עם נציגה סינגפורית, והחלטנו לדפדף את העניין ולשלח מזוודותינו לעבר הו צ'י מין סיטי, תחנה ראשונה בקונקשן שלנו לעבר פו-קוק, בה ממתין לנו ריזורט העל המהמם בוייטנאם, שהמתין לנו מרחק 2 טיסות קצרות.

מדדות לעבר הטיסה עם עצירת מאפין שוקולד (כלל ברזל: מאפין הוא באמת רק המאפין-טופ, הקרקעית שלו מיותרת לגמרי), וליטל ואני התחלנו את הבוקר שלנו עם חברות טובה במיוחד ואהבה גדולה ומפרגנת, תודו, לא רע בשביל התחלה.

טיסה של שעתיים אשכרה טסה לנו, הודנו לאלוהים שאף אחד מסביבנו לא דיבר עברית, ואל אלוהימא באמת, קצב המילים שהחלפנו, המילים, הצחוק, הליחשושים, הפירגון האינסופי.

ככה נחתנו בהו צ'י מין, כשאנחנו באמת לא מבינות האם אנחנו צריכות ויזה לטיסה הבאה אם לאו, ונו, איפה הגיוני יותר לקבל תשובה על זה אם לא באימיגריישן? אההההה, אובכן, לא. גם שוטרת האימיגריישן החביבה שנפלנו עליה התקשתה להחליט עלינו, ועל כן, תוך הפגנת הומור משובח (נוט), נשלחנו לקושש מידע עם נציגה מנומנמת באחד הדלפקים, שישבה ליד שניים שהתקוטטו מי לא יקבל אותנו, והיא זכתה.

טיול איתה לעבר אוסף פקידי הגירה וייטנאמים מנומנמים לא פחות, וגילינו שבעצם אף אחד לא באמת מסוגל להחליט על גורלנו המפוקפק בוייטנאם, שכן אומנם היינו בטיסת טרנזיט, אבל זוכרים את הטרולי עם האובר ווייט שנשלח אחר כבוד להו צ'י מין? הוא היה שמח שנאסוף אותו, ובשביל לאסוף אותו מהמסוע היינו צריכות ויזה, אבל בשביל פו-קוק לא.
מבולבלים? גם אנחנו, וגם מחלקת ההגירה בשדה"ת. כיף!

אחרי שהבנו שבקצב הנמנמת הוייטנאמית אנחנו בדרך לפספס את טיסת ההמשך, כמה דקות של מרוקאיות דווקא מכיוון הנוסעת האשכנזייה, ושברנו את שרשרת המנומנמים שהכריעה בסופו של דבר לעשות מהלך אמיץ- לשלח אותנו לאסוף את המזוודות ללא ויזה, אבל עם שוטרת מלווה אמיצה ששילחה אותנו לעבר טרמינל מרוחק ברגל, שגם אליו טסנו כשאני משכנעת את ליטל הצמאה למות שהיא לא באמת זקוקה למים, כי חבל על הזמן.

וכן, מסתבר שגם בטרמינל ההוא ציפתה לנו חוויה אנתרופולוגית מהממת (חוץ מלהשקיף על פקח חמוד ונציגה לידו שפלירטטו עצמם למוות, שזה מתוק משו-משו, אבל לא באמת שירת את מטרתנו), ועד הדקה האחרונה ניהלנו מו"מ שוב על המטען שבידנו, עד הכנעה סופית ומוחלטת (הקורא שניר- נכון שלא האמנת? הא!) של שתי נציגות הלומות שלא יכלו לנו, ושיחררו אותנו לעוט לעבר הגייט שהביא אותנו לאחד המקומות הבאמת יותר יפים שהמציאו.

תכירו, סלינדה, ריזורט חלומי בוייטנאם, או להלן: השבוע אני בת 42 וזה היה המקום הכי טוב לברוח אליו לנשום, כאילו היה שמיכת פוך שאפשר ללכת להתכסות בה עד שהכל יעבור.

וכן, אני לא אוהבת ימי הולדת בסינגפור, וכן, באמת שהתעופפתי לא במקרה בשבוע הזה.

לפני שנה בדיוק, בדיוק חודש אחרי שנחתנו לרילו חיינו, הפכתי בת 41.
אני לא חושבת שצריך להרחיב הרבה כבר, אבל בהגדרה, בדיעבד אני יכולה להכריז על זה כעל החודש הגרוע בחיי, שהסתיים בקול תרועה עם יום ההולדת שלי אז.

חודש של אבל מוחלט אז על חיי הקודמים שהתאדו להם, על החברות נס רפואי האלו שהגרלתי בחיים ולא היו לידי ביום הזה שתמיד היה לי נורא כיף בו, כל ההתחלה המקרטעת הזו פה כשבעיקר, כל מה שרציתי אז היה בעיקר למות, ולא ממש הייתה חשובה לי הדרך שזה יקרה.

ואז תאיר-כפרות-עליה ששיתפה פעולה עם בלונדיוניות חיי ועשתה הכל כדי לאסוף את שאריות גופתי הערטילאית מהאדמה, ודאגה לציין את 41 שנותיי.
בדיעבד התברר לי שגם המעשה המופלא הזה שלנצח אזכור לה ולבלונדיוניותיי, לא הצליח באמת להשכיח ממני את העובדה שבאותו לילה של יומולדת שלי פגשתי את סופת הגשמים והרוחות הראשונה של קו המשווה שאי פעם ראיתי, ושטילטלה את עולמי באותו לילה גם בשל עוצמתה האקלימית, וגם בשל עוצמתה הרגשית אז שהיכתה בי.

וכשנרדמתי באותו יום שהייתי בו בת 41, כל מה שחשבתי עליו אז הוא יומולדת 42.
כל מה שתהיתי אז היה אם אהיה אותו אדם מלא געגועים ושבור כמו חרס באתר ארכיאולוגי שנה אחרי. לא יכולתי לדמיין את עצמי אדם שלם ושליו בסינגפור הזו תוך שנה.

והנה, די ברור לי שסינגפור ואני כבר מזמן השלמנו, אני כבר סלחתי לה על שחירבה לי את היום הזה לפני שנה, והיא בתמורה מתאמצת להרוויח מחדש את אמוני בה.

כשליטל הציעה את וייטנאם בשבוע הזה, הבנתי שאני לא באמת רוצה להיות בשבוע הזה בשגרה הסינגפורית, שאני צריכה אויר, צריכה אולי אפילו טיפה לברוח ולהיעטף בשמיכת הנוצות האוהבת הזה שהיא מניחה עליי בזמן הזה של חשבון הנפש של השבוע שאסיים אותו בת 42.

ואני פה עם חשבונות נפש שקטים עם עצמי, מחשבות שממלאות את ראשי, ליטל ואני הופכות מילים ומחשבות מכל עבר והמילים רק מטיילות בין שתינו ומקבלות חיים.

ובסוף היום הזה, במקלחת המפנקת הזו שחיכתה לי פה כדי לשטוף ממני את היום הזה, גיליתי ריחות מופלאים של קלמנטינות שעטפו אותי במיליון מולקולות ריח קטנות ונעימות שהזכירו לי את הקערות הישראליות מלאות פלחים ריחניים מלאי קסם של הפרי הזה.

ויטנאם טובה אליי והיא עוטפת ומלטפת ומכילה כל כך,
והיא מלאה ים, וירוק וקפה קר,
וכל מילימטר בה כאילו מלטף אותי ומבטיח הבטחות שהשנה הזו תהיה טובה במיוחד,
ואני כמעט מאמינה לה ש- 42 תהיה התשובה להכל. בחיי.

וקחו לכם את השיר שיהלי שמה לי באוזניים והוא יפה כל כך, תפתחו רמקולים, הוא שווה את זה.

"You were the shadow to my light
Did you feel us?
Another star
You fade away
Afraid our aim is out of sight
Wanna see us
Alight

Where are you now?
Where are you now?
Where are you now?
Was it all in my fantasy?
Where are you now?
Were you only imaginary?

Where are you now?
Atlantis
Under the sea
Under the sea
Where are you now?
Another dream
The monster's running wild inside of me
I'm faded
I'm faded
So lost, I'm faded
I'm faded
So lost, I'm faded

These shallow waters never met what I needed
I'm letting go a deeper dive
Eternal silence of the sea. I'm breathing alive

Where are you now?
Where are you now?
Under the bright but faded lights
You've set my heart on fire
Where are you now?
Where are you now?

Where are you now?
Atlantis
Under the sea
Under the sea
Where are you now?
Another dream
The monster's running wild inside of me
I'm faded
I'm faded
So lost, I'm faded
I'm faded
So lost, I'm faded"

("Faded" \ Alan Walker)