#91 על צבע ושקיפות, על אשה עם שם של חתולה, או איך הבנתי שהאושר הוא דבר יחסי

והנה, גם קטגוריית הפוסטים שלא חשבתי שאכתוב אי פעם הגיעה. וטוב שכך.

מן המפורסמות היא שאחת השריטות העמוקות שלי תמיד הייתה ותמיד תהיה האנשים השקופים, הם הרי בכל מקום- זה יכול להיות הדוור הקבוע, המנקה, ההוא שמעביר קבוע ילדים את הכביש בבקרים, וזה יכול להיות השומר שבודק לך את התיק פעמיים ביום, אלו האנשים שנמצאים בכל מקום ונטמעים ביום יום שלנו בלי שאנחנו בכלל עוצרים שניה להבין מי הם.

הבלונדיניות שלי עשויות לחשוב על בדיחה קבועה עליי, נניח, סתם ממוחי הקודח, כאילו (רק כאילו, זה הכל תיאורטי כמובן) שאני טורחת לברר מה כל מלצרית שלנו אי פעם למדה ומה השאיפות האקדמיות שלה. זה סתם כאמור איזה קטע תיאורטי שבדיתי ממוחי כרגע (ואם תתעקשו שזה נכון אני אכחיש), אבל הרעיון פה די ברור- אני לא יכולה להכיל את האויר הזה שאנשים מסביבנו ממלאים בלי להפוך אותם למשמעותיים, אפילו לפחות בעיניי עצמם.

מהיום הראשון שנכנסנו לגור בקונדו הסינגפורי הזה שלנו, יש מי שצבעה את חיינו בצבע הכי פחות שקוף שהמציאו. היא הריל דיל.

תכירו- פושפה, השומרת המהממת שלנו פה למטה.

לא בדיוק תיכננתי לכתוב פה פוסט על אשה עם שם של חתולה שהתפקיד שלה הוא להרים את השער למכוניות נכנסות, אבל האמת היא שהיא הרבה יותר מזה.

בעולם האקספאטי הסינגפורי שאני לומדת לדשדש בו- עולם השפע והטוב (טפו), יש המון איזונים למי שרק מחפש אותם.

אומנם סינגפור לא מציעה לך סיור הומלסים (רמז: אין), לא תמצא כאן את דלת העם (רמז: אין), לא תמצא ברחובות פושטי יד ואת ההוא שישאל 'צדיק, יש לך שקל לבאר שבע?' (רמז: גם אותו אין).

האיזונים מתחבאים בכל מיני מקומות מטופחים, נקיים, מבהיקים, ללא מסטיק שדבוק אליהם, עם ריח מרענן של דשא ירוק.

פושפה מתנשאת לגובה 1.45 ביום רחב במיוחד.
אני מתארת לעצמי שהיא במשקל שהייתי בו בכתה ח', יש לה קול מתוק וקטן-קטן-קטן, תמיד עם קוקו ומדים שלא היו מביישים מדי טקס של הנספחות הצבאית של מדינה קטנה באפריקה עם לוגו של הקונדו (בכל זאת- גאוות יחידה, ניוטון ג'מס שולטים), תמיד עם מכשיר קשר קטן לצווארונה ממנו היא מדווחת בזמן אמת לויקטור (המאבטח הממונה הנערץ על כולנו), על שיח סורר בגינה פה, על נדנדה שחלילה חורקת, על עלים יבשים במגרש הטניס או על מעלית אחת לא ממושמעת.

כמעט שנה שאנחנו כאן, כל פעם שאני עוברת לידה היא ואני מתחבקות חיבוק אוהב במיוחד, היא זכתה לשם החיבה האולטימטיבי שלי- "לאב", כל מי שנכנס לקונדו ומציין שהוא מגיע ל- 25-01 מתקבל בשמחה ב"הוווווווו, יו אר מא'אם לית פרנדס!", תמיד עוזבת הכל ושואלת בעניין אמיתי מה שלומנו.

לפני כמה זמן לין ואני היינו בבית, מקשקשות בלהט ככל הנראה על התהייה האם נחליף קורנפלקס לילדים או שמא למרכך הכביסה החדש יש ריח הרבה יותר נקי משל הקודם.

מחדר המדרגות שמענו פתאום את פושפה עושה בדיקת נוכחות לאחת המעליות, וכמובן- מדווחת בלהט במערכת הקשר המטורפת של ניוטון ג'מס על תוצאות וממצאי והבדיקה.
פתחתי את הדלת ושאלתי אותה אם יש לה כמה דקות לשבת לקפה איתנו, שניה לנוח פה ולהמשיך הלאה את יומה. פושפה לא באמת הייתה ערוכה לשאלה, היא לא באמת תיכננה לראות מבפנים את דירה 25-01 כמו שלא ראתה מבפנים אף דירה פה, ועדיין, באומץ רב הסכימה להזמנה, רק ביקשה במקום קפה שוקו חם.
יססססס, הרי ברור שציפור קטנה ומתוקה כפושפה תעדיף שוקו על פני כל קפה אחר.

והנה, האשה ה(לא) שקופה יושבת עם לין ואיתי על כוס שוקו חם ועוגיות, ובסקרנות לא מתנצלת בשיט שואלת אותי לגילי (חברים, בואו נבהיר, היא פירגנה לי כמעט בעשור, כלומר היוש גיל 35), על חיי, עלינו, מתחבקת עם הסינגתולה ולוקחת מלין מתכונים לעוגיות.

חמש דקות לתוך השיחה ואני מהמרת לעצמי שאם אני אשאל אותה לגילה היא תענה 35 גם, למרות שאני מתלבטת אם אני עושה לה עוול והיא פחות, בכל זאת מדובר באשה שמדברת בקול מתוק של דובוני אכפת לי ובמידות בגדים של שילב.

ובכן, תחזיקו חזק.
פושפה, האישה והשם של החתולה, היא אשה בת 51.

לין ואני מתבוננות בה כלא מאמינות, היא בכלל כבר דקה מלהיות סבתא. פתאום האשה ה(לא) שקופה מספרת על נסיבות חייה הלא פשוטות, על ילדיה שעדיין נתמכים על ידה, על חובתה לפרנס אותם, על הקושי להתפרנס ועל האושר שמצאה במשרתה הניוטון ג'מסית.

וככה השיחה קולחת, ואני שואלת אותה כמה זמן לוקח לה להגיע לעבודה ובחזרה, כדי לחשב האם היא גרה באזור שלנו או באזורים המרוחקים יותר הסינגפוריים, שכן בואו נודה על האמת- הנקודה הרחוקה ביותר מאיתנו בסינגפור, לכל עבר, נמצאת מרחק 32 דקות מקסימום, שכן כל סינגפור היא סוג של גדרה אחת גדולה, או עפולה, אם תרצו, מבחינת גודל. אולי 45 דקות מנקודת קיצון א' לנקודת קיצון ב'.

ופושפה עונה לי בקול המתוק הזה שלה על שאלתי "3 שעות", ואני מנסה להבין האם לא התנסחתי כראוי, ואני מתקנת את עצמי ושואלת אותה שוב כמה זמן לוקח לה להגיע לעבודה. היא חוזרת על תשובתה- "3 שעות".
אני מנסה שוב ומקבלת את אותה תשובה, ולין מסתכלת עליי ואני עליה ואנחנו לא מבינות מה שאלנו לא נכון שהיא מתעקשת על התשובה הזו.

3 שעות. לכל כיוון. 3 שעות הלוך ו- 3 שעות חזור.
פושפה גרה במלזיה.

היא מתעוררת כל בוקר בארבע וחצי כדי להספיק לעבור את מעבר הגבול ולהספיק להגיע לפה עד שמונה בבוקר. בשמונה בערב היא מסיימת את יום עבודתה ועד אחת עשרה בלילה היא עוד לא בדלת שלה.

ולין ואני תוהות איך היא חיה ככה,
והיא צוחקת עם הצחוק הקטן והילדי שלה כלא מבינה את הבעיה, כי היא שמחה בחלקה והיא עובדת במשרת חלומות, וזה בסדר גמור בעיניה לנסוע ככה כי במלזיה היא יכולה לגור לבד בבית קטן משלה ובסינגפור מקסימום תוכל לשכור חדר, וכן, זה לא נורא בעיניה כי הרי יש לה יום חופש בשבוע, וכמה כבר בן אדם צריך חופש.

ומבלי ששמתי לב פושפה איפשרה לי את היכולת לאזן, ולראות בים השפע הסינגפורי האינסופי, המפנק וחסר הדאגות את האשה הפרטית, העובדת, הראויה, זו שלא ויתרה לעצמה, זו שלא המתינה לניסים ולטובות מאף אחד, זו שהפכה את הקושי המופרע הזה למשהו סביר לחלוטין עבורה, והיא מספיקה לבשל ולדאוג לשני ילדיה, לסדר את הבית ולחיות חיים.

והיא שיעור חשוב בשבילי פה, היא מאפשרת לי להיזכר לפעמים כמה פעמים ביום על דברים שפוים, על איזונים, על העולם האמיתי שמתקיים מחוץ לבועה הסינגפורית המוגנת והשקטה, והיא שיעור גדול עבורי על האושר הסובייקטיבי של כל אחד מאיתנו.

והיא מאושרת כי מאפשרים לה כאן לעבוד בנעימים ולאחר רבע שעה בבוקר ולצאת רבע שעה מאוחר יותר, כי היא רואה בכל היום יום הזה אנשים (חלקם אפילו מחבק אותה חזק חזק וקורא לה "לאב") וכי בעולם שלה היא הגיעה רחוק,
למקום בו היא אולי בעיניים שלנו שומרת בקונדו, אבל בעולם שלה היא מלכת היקום.

וקחו לכם לסיום עוד אשה מהממת,
קחו את קרול קינג הנהדרת, תפתחו רמקולים, היא שווה את זה.

"So Far Away"

So far away
Doesn't anybody stay in one place anymore
It would be so fine to see your face at my door
Doesn't help to know you're just time away

Long ago I reached for you and there you stood
Holding you again could only do me good
Oh, how I wish I could
But you're so far away

One more song about moving along the highway
Can't say much of anything that's new
If I could only work this life out my way
I'd rather spend it being close to you

But you're so far away
Doesn't anybody stay in one place anymore
It would be so fine to see your face at my door
Doesn't help to know you're so far away

Traveling around sure gets me down and lonely
Nothing else to do but close my mind
I sure hope the road don't come to own me
There's so many dreams I've yet to find

But you're so far away
Doesn't anybody stay in one place anymore
It would be so fine to see your face at my door
Doesn't help to know you're so far away”

  https://youtu.be/BwGnGQCLCSo

מודעות פרסומת

#90 על יום עצמאות בלי משואות, על אנשים שלא ראו חורף, או על ישראל היפה ממש בסינגפור

כן, אני יודעת, לוקח לי המון זמן להגיע למילימטר הספציפי הזה שמושיב אותי לכתוב את הפוסטים שלי פה.
הסממן הראשון שחלף זמן רב בין פוסט לפוסט הוא אבא שלי ששולח לי רמזים עדינים עדינים בגודל דוב, אסמסים חמודים של חברותיי המתוקות ששואלות אם קרתה תקלה במייל כי אין שום עדכון, וכן, אני יודעת, הרי הסנסורים שלי עובדים גם חזק פה, והרי זה סוד גלוי שלכתיבה עבורי יש ערך תראפואטי אמיתי, ולכן יש בהחלט סיבות לתהות גם ביני לבין עצמי למה אני מרווחת בין הזמנים.

אובכן, התשובה הכנה היא שאני מונעת על ידי מנוע קטן פנימי של צבירת חוויות, רגשות, מנוע פיצי כזה שמסמן לי מתי הגעתי למן רוויה שמחייבת פילטור. לעיתים רק כשאני מסיימת את הכתיבה אני מגלה מה בעצם חשבתי על מה שקרה לי, משהו בכתיבה הופך חוויות לעניין חוצגופי שכזה, וכן, כשאני יושבת כמו עכשיו עם מיליון מחשבות בראש, זה נשמע לי כמו הרגע המתאים להתיישב בפינה המיוחדת הזאת שלי בבית, ולהתחיל לתת למקלדת שלי לגלות לי מה בעצם חויתי.

ספירת המלאי האחרונה שלי מונה בין השאר את יום העצמאות הראשון שלי שאינו ישראלי בול לפי כללי הספר.
יום העצמאות הישראלי שלי היה תמיד אחרי יום קשה קשה קשה של זכרון, של סרטים נורא עצובים שהופכים בשעה שמונה לריכוז מופרך של פטריוטיות.
הטלויזיה הפתוחה שמשדרת את טקס הדלקת המשואות, השיחות הקבועות על איזה צורה יעשה עכשיו רוקני ודמעות התרגשות בגרון מכל מיני אנשים שמסתובבים בישראל בינינו ויומחד הם אומרים משהו כמו "לתפארת מדינת ישראל" ברוב פאתוס, וזה נשמע הגיוני ולא כמו ממערכון של ארץ נהדרת.

ואז מתארגנים ומסמסים לדבי שתשמור לנו מקומות בהופעה בישוב כי בדרך כלל יהלי מופיעה עם הבלט שלה וצריך לראות אותה מהמקום הכי טוב שיש ולסמן לה עם העיניים כשהיא על הבמה שהיא הכי יפה בעולם ורקדה יותר טוב מכווווולן, ותמיד חוזרים על אותה בדיחה שחוקה עם הזיקוקים של "יו, תראה! ארנונה!".
וכן, יש המון דברים נורא טובים באורנית שלי, אבל אף אחד מהם זה לא האומן האורח ביום העצמאות, ולרוב מדובר על להקה משנות התשעים (אהההמ, ואני מחמיאה) עם שלישיית זמרים מקרטעים, ועדיין, זה נורא כיף ומלא שמחה.

ביום העצמאות הסינגפורי הראשון שלי לא היה רוקני ודבי לא יכלה לשמור לנו מקומות, יהלילי לא רקדה על שום במה ולא הצלחתי לראות אף אחד אומר "לתפארת" וגו', שכן פערי השעות? נו, אלו משבשים את הישראליות לעיתים. גם את להקת "אטרף" (טרו סטורי, אני נשבעת!) שהופיעה באורנית, לא ראיתי השנה.

אבל כן, זה היה יום עצמאות סינגפורי מלא גאוות יחידה ישראלית עם יום עצמאות בקהילה הישראלית פה שאירגנה חגיגה מהממת על חוף הים (אופירה- יו אר אאור הירו! יו גו גירל!), כן היו עליי פרחים מפלסטיק בכחול לבן, כן, רקדנו פה לצלילי תיסלם ובנזין (וסטטיק ובן-אל, אין מה לעשות- זו האמת), כן, היה מיוחד פה לדעת שיש לנו משהו רק שלנו, משהו שכל אחד שהיה נוכח במסיבה הזו ידע איך מרגיש בארץ ואיך מרגיש מחוצה לה, וכן, זה היה נורא נורא כיף בלב.

והספקתי בשבוע הזה גם להיות בטקס הטבלה של גור סינגפורי אמיתי כזה, בכנסיה אמיתית, עם כומר, ארוחה חגיגית, ועם כמות מופרכת של תיקי מעצבים כיאה לאומה הסינגפורית (מילה לקוראים ב"מקס מארה"- תודה תודה תודה שהצלתם אותי, היה שווה).

וככה בהטבלה קלטתי שוב שהחוויות האותנטיות היום יומיות פה הן אלו שמותירות עליי חותמן יותר מהכל (אגב, אני משוכנעת באלף אחוז שכתבתי בעבר משפט זהה, אבל זה באמת העניין פה בעיניי).
היום-יום הסינגפורי מלא הפתעות מעיפות ראש עבורי. כל יום אני פוגשת משהו חדש כאן שגורם לי לפתוח ראש ולהכיר חשיבה אחרת, מנהגים שונים, תפיסות עולם אחרות לחלוטין, הרגלים.

לפני יומיים ירד פה גשם זלעפות, נכנסתי למונית עם מזגן על משהו כמו מינוס ארבע מעלות כיאה למונית סינגפורית המשקפת היטב את נהג המונית ואורחותיו- החל מהריח של האוכל המקודש אותו הם יאכלו תמיד בשעה הנהוגה עבורם (כך שתרצה למות כשתיכנס למונית), המוזיקה הסינית מחרישת האוזניים ולחילופין שידור אינסופי של מוזיקת יורו טראש של בויזון ובקסטריט בויז משל היינו לגמרי ברשת גימל בשנת 93.
אניוויי, במונית הספציפית הזו, הרגע הזה שנכנסתי אליה עם הגשם המטורף והקיפאון המופרע מהמזגן, גרם לי ישר להגיד לנהג הנחמד שנראה לי נניח אדם בן 30 מן היישוב, ש"יו, איזו הרגשה מוזרה של חורף!".
הנהג ההמום הסתכל עליי ושאל "ככה מרגיש חורף?!".
אובכן, אחרי כמעט שנה כאן קלטתי- הסינגפורי היומיומי לא בהכרח ראה בימיו חורף, לא הרגיש צינה על עורו, לא חווה את הצמרמורת הזו ואת המחשבה שקר עד שכואב בצלעות.

וכך מצאתי את עצמי מנהלת שיחה עם נהג חמוד ולבבי שהתחיל לדבר איתי על עונות השנה, על בגדים ארוכים בארון (או היעדרם), שאל איך יודעים מה ללבוש כל יום בחורף ואם כשיורד גשם גם קר, או כמו פה שכשיורד גשם זלעפות עדיין אתה נמס מחום ולחות.

ופתאום אני חושבת על כמה דברים שנתפסים בעינינו כחסרי משמעות ממש מרוב שהם הגיוניים עבורנו- כמו עונות השנה נניח, ועבור האנשים שאני חיה מסביבם הם עניין לא ברור שעליו הם רק שמעו וקראו.

ועוד מנפלאות השבוע שחלף-
בפאב מתחת לבית גיליתי על עצמי שאני חיזקי מ"ארץ נהדרת". כן כן, גם זה קרה השבוע.
זוכרים את חיזקי, מדריך הטיולים שביקש לדבר חלש כדי לא להעיר את חלבלולביות החוף? אובכן, אני חיזקי. בפאב.
ביקשתי להחליש את הרעש בטלויזיות, כולל הסימון הזה עם היד. טרו סטורי.
אגב: המלצרית ההמומה החלישה. לא בטוח מה מעמדי בפאב מעתה, אבל 1:0 לי, לא?

ובאמת, מה שבאמת באמת רציתי לספר פה וגרם לי לרגע הזה שהושיב אותי לכתוב הפעם, זה על האנשים פה שהשבוע הזכירו לי איך עושים דברים נכון.
איך מתנהגים בישראליות- אבל הישראליות המדויקת הזו, הנכונה, עם הכוונות והמחשבה של איך אחד יכול לשנות ולהועיל לאחר, שרחוק ממנו מרחק אלפי מיילים.

וכך, ילדי בני המצווה פה ואימותיהם המופלאות החליטו השנה לרתום את קהילת הישראלים בסינגפור להיות אחרים, מועילים, לכאלו שנותנים בהכי רצון טוב שיש.
וכך בקבוצה המקומית החל לו שירשור אינסופי מופלא ומרגש, בו אינסוף אנשים נפלאים הציעו לתרום אינסוף מעשים, מעשים- לא חפצים, מעשים- לתרום משהו למישהו כדי לייצר מסה קריטית של מעשים שניתן יהיה להפוך לתרומה עבור אירגונים מופלאים בישראל.

מאות תרומות של עוגיות, שיעורים, צמות, קוסקוס ודאמפלינגס הום-מייד, בייביסיטר, שיעורי כדורסל ולימודי קורסי מחשב, עדשות משקפיים שעות אימון- הכל תומחר ונתרם מצד אחד מאנשי הקהילה, שעמדו גם בצד השני ורכשו את התרומות (היוש כדורי שוקולד של שלומית ומאפינס של נוגה, קניתי אתכם! יססס!).

וכך עמדו היום אימהות נהדרות שגידלו ילדים מדהימים- נטע ומאיה שהפכו כבר מזמן לאיזו דמות סינרגטית וניצחו על כל הטוב הזה, יחד עם שרון, וענת, ותמי וקרן ועוד אמהות נפלאות ועמדו עם ילדים בני 13 ועשו מעשה שישנה לאנשים את החיים, ואספו המון המון כסף טוב של אהבת חינם.

ובאופן מוזר דווקא בלגבה עומר הישראלי שבו קרה הדבר המופלא שתיארתי (שאגב, לנצח ייזכר כלגבה עומר הראשון בחיי שהיה בו דרס קוד- ללבוש לבן, וכוווולם הקשיבו!), בדוכן המעשים הטובים האלו, הבנתי שלא משנה איפה אני נמצאת בעולם וכמה רחוקה אני פיזיות מהבמה הזו של יום העצמאות, עם הטלויזיה עם הטקס ועם רוקני, עם הלהקה המקרטעת על הבמה ששרה "יום סבבה" (תבדקו אותי, שיר אמיתי!), כמה רחוקה אני מכל הישראל המיוחדת הזו שלי, ועדיין, גם בקצה היקום, על קו המשווה, תמיד יהיו באזור אותם אלו שיהיו הישראלים האלו שעושים הכל נכון, מהלב, הכי אותנטי והכי נכון, כמו שאף סינגפורי שלא היה מעולם בחורף יעשה אי פעם בחייו.

ואני נשבעת לכם שפתאום, אאוט אוף נו וור, באמצע חוף הים עם הלגבה עומר והמדורה המפונפנת והישראלים עם הבגדים הלבנים, פתאום בשמיים מעלינו היו זיקוקים.

אז קחו לכם את מה שלא ראיתי בלייב, אבל בדיעבד שמעתי שוב ושוב מטקס הדלקת המשואות ששודר כשאנחנו פה ישנו עמוק עמוק, ובאמת- הכי ישראלי והכי מה שניסיתי להגיד פה:

ישי ריבו שר מכל הלב על דברים רצופים אהבה. מושלם.

#89 על לובסטרית חיי, על כיוון מחדש, או איך כדור בדולח אחד עשה את כל ההבדל

מהשניה שהיא הפציעה מולי בשדה התעופה צ'אנגי, היה ברור דבר אחד- היא הגיעה למעט מדי זמן.
הפרצוף של ירדנה שלי- עור שחום שוקולד בואכה אתיופית, עיניים ירוקות ענקיות וברקע חיוך ענק אחד שמאיר כל מילימטר שהיא נמצאת בו. הפרצוף הזה שהיה חסר לי כל כך.
הפרצוף הזה שמחובר לחברה מופלאה שיכולה ימים לכתוב לי "זמינה?", "זמינה?", לא להתייאש ולא לקטר עליי שכשאני מבטיחה לחזור (אבל שתינו יודעות שאין סיכוי שאזכור לחזור אליה באמת, שכן אני כמו דג זהב, שוכחת תוך 7 שניות). הפרצוף הזה שמחובר לאדם המצחיק בתבל שיודע להגות באופן מושלם את המילה "בואי" בהגיה הכי מצחיקה שיש, הפרצוף שמחובר לאדם הכי חובב גוד ווייבס שאני מכירה.

לפני כך וכך חודשים עת עוד הייתי בשר טרי סינגפורי, בימים בהם תיפקדתי רוב היום תחת הלם מוחלט במוד הישרדותי, היא לא התעסקה יותר מדי עם לוגיסטיקה, ורק שלחה לי באיזה יום בוואצאפ אישורי הזמנת טיסה לסינגפור, ושאלה "אז מה את עושה בסוף אפריל 2017?".
לא האמנתי שזה יגיע, אבל בחצות וחצי הלובסטרית שלי הפציעה עם החיוך הענק מהפיסקה למעלה, מזוודה אדומה וגרוב אינסופי.
היא בסינגפור ואני על גג העולם.

מג'וטלגת מהגהנום קרסה לשינה עמוקה, ובבוקר שישי בשעה 10:30 פקחה הלובסטרית עיניה.
אחרי קפה ועוגיות-לין כבר הגיע משהו כמו 12:00, ולפתע קלטנו שבעצם הזמן לא לטובתנו. היא אומנם רק נחתה, אבל דבר אחד היה ברור לנו- כל רגע פה משמעותי. לא נמסמס את הזמן יחד הזה.

אחרי שעה כבר בדקנו את איכות וטריות הסלמונים הסינגפוריים. ירדנה, עליכם לדעת, היא חובבת החומר הירוק המופרך, פותח הנשימה האלמותי, הרי הוא הוואסאבי. אני מהמרת שזקני סינגפור לא ראו חיבה הו כה הזויה לדבר הזה, אבל כן, מאז שחזרה נכנסו פה כמה מסעדות לטרפת חידוש מלאי וואסאבי פה, משדרות מוד חזל"ש.

מאותו רגע חווינו כל כך הרבה דברים יחד- ארוחת שישי סינגפורית שגרמה לה להבין את הקסם של החברות שפה ואת השגרה הנעימה והאנשים הנהדרים, מסלולי הריצה המהממים שהיא חרכה פה, ההרגלים הקטנים שטיפחנו עם סניף הסטארבאקס החביב עליה, בברייקפאסט בבית קפה השכונתי שלנו, בקניונים שמתחתינו שהיא כבר הכירה בעל פה והתמצאה בהם טוב כמוני. היא כבר הכירה את ויקטור ופושפה השומרים של הקונדו, לא נבהלה כשהנהיגה הייתה בכיוון ההפוך.

תוך 2 דקות היא כבר זיהתה לטאות בשמורה שטיילנו בה, התיידדה עם מלזיה ממול, כבר זיהתה את המרינה. עם תומר של דין כבר היה לה הומור משותף אחרי ארוחת ערב שישי פה אחרי שפגשה אותו מנחה את טקס יום הזכרון, ועם גבי של מרינה כבר בדקה אם ייקח אותה לשיעור איגרוף.

בכל רגע חשבנו לעצמנו איזה חרא מזל יש לנו שזה עוד מעט נגמר, וכמה מבאס שהיא פה לכל כך מעט זמן. אה, זה היה עד שהגענו לכדור הבדולח במקדש הסיני בצ'יינה טאון, שם הכל השתנה.

טיול שגרתי במקדש הסיני המהמם בצ'יינה טאון, היא ממלמלת מהרגע שפגשה את הרובע הזה "יווווו, מהמם פה. מושלם. מהמם. מהמם פה".
אנחנו מסתובבות במקדש ופוגשות תור של מאמינים שמחכים ללטף כדור בדולח. בירור מהיר העלה שהאמונה היא שמי שמסובב את כדור הבדולח משנה את מזלו לטובה, ואנחנו הרי ידועות ככאלו שלא מפספסות הזדמנויות, אני מישמשתי אותו קצת והיא קצת יותר התחברה למישמוש הכדור.

ואז יצאנו לנו לטייל בצ'יינה טאון, נעמדנו מול לוח המזלות הסיניים שלנו. אני, לידיעתכם, מזל ארנב. לפי מה שהיה כתוב לי שם, המזל שלי התברר כ"וורי בד", אני "לוזינג מאני" (גיל אישר והינהן) ועוד כל מיני דברים מדכאים. נו, שוין.

ירדנה בדקה את המזל שלה, נחש, וגילתה קטסטרופות דומות. עולצת מחד על הגילוי אך מבואסת מתוצאותיו פנתה למוכר ושאלה בהומור השמור רק לה אם אכפת לו להחליף לה את המזל, כי זה לא משהו. הוא, בלי להתבלבל, עבר שוב על תאריך הלידה שלה, והיה המום לספר לה שבעצם היא לא נחש, אלא בכלל דרקון.

מבט מהיר גילה שבשניה המזל שלה הפך להיות הכי שוס בטבלה. 4 שניות והמזל התחלף.

תוך כדי שאנחנו נגנבות מהקטע, פתאום בשיחה אגבית אנחנו מבינות שבגלל שלוח השנה שלי בטלפון התחיל משני לשבת (שלא כמו הישראלי שמסונכרן מראשון לשישי) בעצם חישבנו יום אחד פחות לביקור שלה, והופ, הרווחנו בשניה יום.
אין לתאר איך פתאום הכל התחיל לשנות את הקארמה מסביב, אפילו אנחנו, כוהנות הומור שחור ואפל לא יכולנו להפסיק לתת לעצמנו מכות במצח מרוב שהיה שוס.

אינסוף הליכות וטיולים פה ברחובות העיר, אינסוף שיחות מלאות צחוק, עצירות לאכול את הנודלס הטעימים ביקום, להיגנב מהרחובות המהממים, מהאנשים, מהריחות, מהטעמים, מהחברות הטובה, אינסוף מחשבות על הטיול הבא שלה לכאן, על ארנון שחייב להגיע איתה לפה ועל הילדים שישתגעו על הכל. אושר אינסופי.

וחוזרות הביתה ומתחילות את הערב שוב, כאילו כלום, והולכות למקום היפה בעולם כולו לשכב מתחת לכיפת השמיים ולצפות בפלאי הגארדנס ביי דה ביי המדהימים עם מוזיקה שמגיעה לכל מילימטר בגוף, ושותות מוחיטו בקומה 57 במרינה ביי סנדס ומגיעות שוב ושוב לשיחות של שתינו, הכי עמוקות, הכי חבריות, הכי נפלאות ואוהבות.

ומתעוררות למייל מאל על, שבאדישות מודיע לה שהטיסה שלה עוד יומיים בוטלה, והיא נדחתה ב- 24 שעות. לוקח לנו בבית איזה שעה להבין מה קרה פה, ושוב, מסתכלות אחת על השניה ומתפקעות מצחוק. כדור הבדולח.
עוד יום מתנה קיבלנו פה, וזו הייתה מתנה שאין לי בכלל דרך להסביר כמה הייתה משמעותית עבורנו.

וניצלנו כל רגע שקיבלנו פה באדיבות המזל הטוב של כדור הבדולח, וטיילנו, ואכלנו, ושתינו, ושוב אכלנו ושתינו, ושוב טיילנו, ועשינו המון שופינג, והיא הייתה סקרנית להכל וניסתה ובדקה והקשיבה ובחנה כל מילימטר מהסינגפור שלי.

והיה לי את הזמן הזה שבו כל המלים הרגילות של לפני שנה חזרו למקומן, והיכולת שלנו לעבד מחשבות באינסוף שיחות הייתה מהמשמעותיות שהיו לי בשנה הזו, והיכולת להיות מי שאני מולה, בלי הגנות ובלי שום דבר, זה אחד הדברים רבי החשיבות האמיתית שהיו לי פה.

וכשהיא חזרה הבייתה, לישראל עם העגבניות הטעימות, היה לי כל כך עצוב אך שלם, כי הרגשתי כמו אחרי פיין טיונינג מושלם שהצליח להבריג ברגים למקומם הנכון וכאילו הייתי בית שבו סידרו את כל התמונות ישרות כמו פלס כמו שצריך.
והרגשתי שאין גבול לאהבה שלי ללובסטרית האהובה שלי שהפציעה בחיי הסינגפוריים, כי כמוה- פשוט אין.

"I couldn't believe my eyes
I couldn't believe my ears
I couldn't believe my luck
I couldn't believe you're here

And I couldn’t believe my eyes
I couldn’t believe my ears
But I’m looking at you now
And I can’t believe we’re here"

("Could'nt believe" \ broods)