חודש: ינואר 2017

עוד שבוע וחצי ואני על המטוס לישראל. לבד, לשבועיים, וכן, נתעלם מהעצירה באמצע בטשקנט (יסססססססס), מהדיילות עם שיני הזהב דוברות האוזבקית, וכל מה שאני אראה זה את כל הטוב שמפריד ביני לבין ארץ שכולה סלט יווני אחד גדול, עם ירקות בטעם הזה הכיפי והגבינה הזו שיש בכל פקקטע סופר מרקט.

בדמיוני אני נוחתת בשש בבוקר, פוגשת את אבשו שלי, מייללת לו על הכתף משמחה והתרגשות, מגיעה לבית שגדלתי בו, מניחה את המזוודה ותוך שעה אני בסופר מעמיסה עגבניות תמר, גבינת פטה מהממת ועוד כל מיני גבינות שאף אחד בישראל לא יבין את ערכן עד שהן לא יהיו זמינות לו, כמו קוטג' פושט או גבינת עיזים היפה הזו של גד, שאני מקווה כל כך שאף אחד לא עידכן בחצי השנה האחרונה.

בדמיוני אני פוגשת את צ'אים אהוב ליבי, היחיד שמבין איך לסדר את הבלונד לא בלונד מדי ואיך ולהחזיר לי את רעמת הנוצות שאבדה לה פה בסינגפוריה שלי, כי ג'יליאן יודעת לדבר מלא ונורא מהר, אבל בסוף יוצא לה איזה בלונד פלטינה ודירוג פח.

בדמיוני ישראל שלי היא אותה ישראל- סוערת, מעייפת, מתלוננת, חסרת סבלנות אבל יש בה את האנשים שלי שחיכיתי להם כל כך, יש בה את החברות שלי שאני כל כך חוששת לגלות מה קרה שם לחברות הזו שהייתה כל כך איתנה ומדויקת, בדמיוני דבי פוגשת אותי אצל צ'אים ושתינו מברברות ומברברות בלי סוף ומנסות בחמש דקות להדביק את החצי שנה הזו, והבלונדיניות יושבות וצוחקות עד לב שמיים כאילו כלום, והשממיות שלי מדביקות פערים, והמופלטות ממשיכות לשכנע אותי לשתות וויסקי או משהו כזה וקוראות לי סחי, ובצדק.

בדמיוני אני רואה שוב הופעות בזאפה ושרה עם צבי קאפיק "זה היה בסוף הקיץ" (תמוש, כפרות, אין ברירה), בדמיוני אני מדלגת כמו דבורה מצוף לצוף בין אהוביי ועדיין מוצאת את האיזון, בדמיוני הדמעות שלי הן רק מאושר טוב ושמחה גדולה.

בדמיוני אני נכנסת למשרד ומרגישה את האויר הטוב הזה של המקום הזה, ולא מציק לי בכלל שהשלט עם שמי כבר לא שם ובמקומו שלט אחר. זה לא יקרה, כי זו נקודת החולשה שלי, אבל אני אתגבר עליה אחרי שאירית תסתכל עליי וישר תדע מה אני חושבת, ודאלי שלי ישר תצחיק אותי עם איזו מימיקה כזו רק שלה, שתמיד עושה לי את הדבר הנכון.

בדמיוני עומר הפיצי שבכלל לא מכיר את דודה שלו, יתרגל אליי אחרי שבועיים ומשהו ממני יצרב לו בזכרון, ובדמיוני אני לא כועסת ולא מתעצבנת ולא נעלבת ונעים לי בבית שגדלתי בו עם אלו שגידלו אותי ועם אלו שגדלו איתי שם.

אני כבר שבוע מרגישה את הדופק בהילוך מהיר ואת חרדות הביקור הראשון.
כבר מצאתי את עצמי מתחת לפוך מדוכאת ונסערת מהמחשבה שהביקור הזה ירד לאבדון, וגיליתי שהאנשים שלי יודעים לעטוף ולאסוף ולהבטיח לי שהכל יהיה בסדר ושהלב שלי ישרוד.

והתחלתי לקרוא פוסטים של רילוקיישנרים שמתארים את הביקור, את המתח הנלווה לו, את הציפיות ואת מפחי הנפש האפשרייים שאני בכלל לא מצליחה לדמיין, את תיאום הציפיות, את האכזבות הבילט-אין ממני, את הגעגועים.
המילים של אחרים פתאום עושות לי סדר גדול בלב ובנפש, אני מודה לאלוהי הרילושקיישן ששלחה אותי לפה כשהמדיה כה יעילה ופעילה, ואני זמינה לאינסוף חוויות שיכולות לעשות לי הגיון במחשבות.

וכן, אני רואה איך כל יום ויום עוד קצת מחשבות יצטופפו להן בראשי המבורדק ואולי איפה שהוא משהו בי יעצור את הברדק הזה וירגיע אותי במילים "יהיה בסדר", רק באופן מהימן ואותנטי.
ויהיה בסדר.

ובינתיים, בינתיים יש לי פה חגיגה קטנה בתוכנית האומנותית בפוסט שאולי נראה קצת עגמומי, אבל הוא לא- הוא רק פילוסופי-

בינתיים בתוכנית האומנותית אני חוגגת פה מרחק חצי כדור מהיפות שלי משבט ציוני- עו"ד רותמיני וד"ר ענברונת- תאומות העל מהחלל, את יום ההולדת האחד לפני ה- 30 שלהן.

הקטנות האלו שלי שזכיתי בהן והן נותרות נוכחות בחיי יחד עם כל שבט ציוני הפלא הזה (הקורא עומר ציוני, אני חוסכת לך תגובה- אני גם ממש אוהבת אותך ומחכה לשבת לספר לך ולדבוש הכל), הקטנות האלו שלי שמאירות את ימיי וחולקות עימי את צפונות ליבן ויודעות כמה הן בליבי- אהובותיי, אני שלכן הכי שיש, אוהבת אתכן המונים, תהיה לכן שנה דבש, ואני ממש מחכה לנשק את האפים הקטנים והיפים שלכן ולהגיד לכן-

I'm only one call away.

מזל טוב, רותמיני וענברונת יפות שלי, תפתחו רמקולים, זה בשבילכן:

"And when you're weak I'll be strong
I'm gonna keep holding on
Now don't you worry, it won't be long
Darling, and when you feel like hope is gone
Just run into my arms

I'm only one call away
I'll be there to save the day
Superman got nothing on me
I'm only one call away"

שבוע חלף מאז פגשתי בצאתי מהמטוס הסרי לנקי את שדה התעופה המופלא ביקום, צ'אנגי. שבוע שאני חוגגת סביב נקיון מופלא והיגיינה אינסופית, סביב אנשים שאוכלים עם סכין ומזלג, ואפילו כבר כמעט שבוע שלא ראיתי רוטי. כיף!

אובכן, טקס החזרה לשגרה מופלא ונעים לנפש, לקטנה היה רצון אינסופי לחזור כבר לבית ספר, הגדול המשיך להמהם ולמלמל כל מיני דברים על שגרה, החתולה סיימה להיטרק על הקירות מרוב שמחה שנגמר לה הדיכאון (מסכנה, מה מחכה לה בחופשת הקיץ פה). אפילו המזוודות נפרקו ונעלמו מהעין לחדר האורחים בו מתחילים להיערם דברים שלי לקראת ישראל שמפציעה לי עוד שבועיים וחצי.

האי התמלא מחדש בכולם, מכל קצוות אסיה-אוסטרליה ושות' התקבצו להם ישראליי סינגפור ושבו לגבולם המבהיק והמצוחצח, והוואצאפ הקבוע היה "נו, חזרתם? מתי נפגשים?", שסימן חזרה לשגרת החברות הנהדרת פה, שתוך 2 דקות חזרה לתפעל את עצמה ביעילות אינסופית.

תוך פחות מעשר שעות אחרי הנחיתה כבר ישבנו אצל שרון וסמי בארוחת ערב נהדרת ושמחה עם ההורים של שרון, כלומר בעיקר עם ריטה, אמא של שרון, המאממת-קורעת שאין דברים כאלו.

יש את הרגע הזה שכולנו כאן, נטולי הורים זמינים (היוש אבא ואמא, לב לב לב), נוהים אחרי כל הורה שמגיע לפה.
כולנו מתרגשים בשביל ההורה ובשביל הילד, כולנו פה בעצם ייצרנו לעצמנו משפחות אלטרנטיביות עם עוצמות קשר על מסלול מואץ (למי יש זמן להתאהב פה באיזי) אבל בסוף באמת אנחנו ילדים שצריכים מדי פעם להיזכר איך מתנהלות ארוחות שישי עם ההורים, עם המשפחה, שיחות סרק על קופת חולים ואם זכרת לקחת את התרופה, רגעים בהם צריך לקפוץ לסדר לאמא שלי את הטלויזיה או לאבא שלי את האפליקציות בנייד, הסקייפי זה נחמד, אבל זה אף פעם לא מסונכרן בזמנים- כשהם מתפנים אנחנו על הכביש, כשאנחנו פנויים בישראל חורפים, וכן הלאה.

וככה ישבנו אצל שרון חבורה רעשנית ושמחה, כשאבא של שרון מקדש בראש השולחן ואמא שלה מצחיקה את כולנו ומוצאת קרובי משפחה בדרך לא דרך (אני בכלל חושדת שכל המרוקאים הם דודים, אבל זה רק אני), ואמא של שרון וג'וסלין ההלפר של שרון כבר חברות נפש, כי אמא של שרון כבר מבשלת איתה קבוע מהרגע שהגיעה, עושה במקומה כלים ("מה קרה, שתנוח קצת, היא עובדת קשה", הכל במבטא צרפתי קוקטי מצחיק), וראבאק, תקשיבו לזה טוב טוב- אפילו עשתה לנו קוסקוס ומיליון סוגים של סלטים כאלו שיש על כל שולחן ישראלי, ופה לא.

והתבוננתי בריטה מהצד והוקסמתי, היא עומדת ומתבוננת על הבת שלה, על הנכדים שלה, עלינו, והיא מרוצה. היא אמא שמחה שרואה שהילדה שלה משגשגת, מאושרת, מצליחה, בית מלא שמחה מקצה לקצה, שומעת צחוק מתגלגל, רואה את הנכדים שלה שקועים במשחקים, ממוקמים באחת הערים המופלאות בעולם כשמחוץ לחלון המרינה ביי סנדס.

היה משהו כל כך נורמלי בנוכחית ההורית הזו, משהו כל כך הגיוני בזה שלמרות ששרון ואני בנות אותו גיל לגמרי (שתינו בנות 41.5), גם היא אמא כמוני, לכאורה מבוגרת, אנחנו בעצם כולנו ילדות. כולנו צריכות מדי פעם להיזכר איך זה באמת לשבת עם הפרצוף העקום הזה על הבושות שעושים לנו ההורים שלנו, כולנו צריכות להיזכר שזה נורמלי לריב עם אמא שהיא לא שוטפת הפעם כלים, כולנו צריכות מדי פעם להיזכר איך זה סתם להיות ילדה של ההורים.

חצי שנה לא היו הוריי לידי, לא ההורים של גיל ולא סבתא שלו. זה המון זמן, כמעט לא טבעי.
מסיבות מורכבות זה גם לא נראה שזה ישתנה בקרוב (פתרתי את הבעיה, פשוט הזמנתי כרטיס לעצמי, הכי קל להנמיך ציפיות וזהו, הרי ממילא אני מתחילה להרגיש יותר ויותר את העיקום הזה בקצה המילמול כאילו עשיתי משהו רע עם זה שהחלטתי לנסוע עם המשפחה שלי לחיות בסינגפור, והופ! ברח לי מירמור, הופ! עבר).

אז ריטה המתוקה הזו הצליחה לעשות לי כל כך טוב בלב, כל כך עשתה לי מסאג' הורי, חיבקה מכל הלב, הצחיקה, בישלה, ליטפה, ועזבה הרבה יותר מהר ממה שהיה רצוי.

והשבוע הזה המשיך וטס בטיל, רגעים נהדרים מלאי הומור ואוכל טוב (ושיא השיאים- קרני חושבת שהשקשוקת תרד ועבניות שהכנתי לה ולמרינושקה הייתה טעימה כל כך, כך שאני יכולה למות מאושרת, רשמית), הילדים שוב מאושרים כל כך בלימודים, אני אפילו חוטפת קראש על בשר טרי שהגיע לאי ואחראי על מטבע הלשון האלמותי "לאכול את העוגה מכל הקצוות" (כן, זו את, גברת, את יכולה כבר לקפל את שלט ההמתנה בשדה התעופה, וכן, אני מודה בכל מה שתכריחי אותי, פחחחחחח), אני עדיין לא מצליחה לרדת גרם חרף שנשבעתי לא להגיע ככה לישראל, ואפילו הצלחתי לעשות רכישת מתנות כיפית למות לקראת ישראל בצ'יינה טאון עם דין אהובתי, שבזכותה יש לי את היפנית היפיפיה התכולה שקיבלתי במתנה מהמוכרת המקסימה, יפנית פורצלן מדהימה שנפלה למוכרת מהיד ונשברה בפינה. זו הייתה היפנית שרציתי. המוכרת המהממת ראתה כמה שהתבאסתי, הדביקה את השבר ונתנה לי אותה מתנה, ואני ידועה כזו שהכי אוהבת דבר ששבורים קצת, טיפה, במקומות נסתרים. גם אנשים וגם בובות פורצלן יפניות.

אבל עזבו הכל הכל, הדבר הכי מעולה באמת קרה! ג'ולס אמרה כן למרון!
ג'ולסיק, בלונדינית המחמד שלי, הזוגה של מרון כבר 300 שנה, זו שכבר שנים אני מתחננת שתגרום לי נחת ותתחתן עם החמוד הזה, שנים אני מפעילה מניפולציות אינסוף שיקנה לה טבעת ויעשה אותה כבר חוקית, שנים שהיא משתעשעת על חשבון הפולניות שלי ושניהם מתכחשים לאופציה שאהיה מאושרת לראות אותה בלבן (או תכלת, או לא משנה לי מה, העיקר שתהיי מאממת ושמחה), שנים כאלו, וככה, בלי הכנה נפשית, באמצע שומקום בסינגפור, שם גיליתי שהילדה הזו הנפלאה והנהדרת, קיבלה טבעת ואמרה לו כן!

ולא הייתי שם לא בגופי ולא ברוחי,
אבל ממרחק אינסוף מיילים אני יכולה להבטיח לך, ג'ולסיק,
מכל מקום בו אהיה, אהיה מאושרת איתך ועבורך, ואני מרגישה מבורכת בך ובאושרך.
וקחי, ילדת היומולדת-חתונה-שמחה, זה הכי בשבילך, תפתחי רמקולים ותצרחי ברחבי הבית משמחה!

-לב לב לב-

"כן, כן, זה שוב מתנגן,
זמר שיר ישן נושן,
שנכתב מחדש בשבילך,
אשיר לך אותו

ושוב עונים הכינורות,
אף אני כמו מיתר שנועד למנגינה אחת-
למנגינה שלך

ישירו השמיים,
אהבה היא שיר לשניים,
העולם כולו צוחק אליי ושר
כמה טוב! כמה טוב!

ישירו השמיים,
אהבה היא שיר לשניים,
כי שירי הוא השיר שלך"

("אהבה היא שיר לשניים" \ עדנה פלג)

אין כמו שיברון לב על בלוג שאבד לתהום הבלוגיה בשתיים לפנות בוקר. כתבתי כתבתי כתבתי, נשבעת שהייתי מבריקה ממש- מצחיקה במקומות הנכונים, קריצה להומור שחור ואיכותי כשצריך, חדה כתער, והכל, תצטרכו להאמין לי, היה הגיוני ורהוט.
עד כדי כך רהוט, שהבלוגיה המזורגגת החליטה שהוא טוב מדי כדי לשרוד- הלכתי להעתיק לינק לשיר שרציתי לצרף, שמעתי ביפ ביפ קטן, וטאח, היה בלוג ואיננו.

אובכן, אין ברירה.
היחידה שיכולה להבין פה את גדול האבידה היא מאיה, שותפתי לקיטורים באמצעות כתיבת פוסטים מתבכיינים שלאחריהם היא ואני צריכות להסביר שזה לא באמת שאנחנו מקטרות, אנחנו פשוט פחות מאושרות מהשטיק הסרי-לנקי נטול השיק, הסטייל וההגיינה, ועל כן, זר עשוי להניח כי עסקינן בקיטור, אבל אנחנו שבות ואומרות- באמאשכ'ם, תירגעו, הכל דבש כאן, כאמור למעט הרכיב הדל והקטן הזה פה שההגיינה מזעזעת (וזה האנדרסטייטמנט של החיים), הכל כאן סטייל מחנה הפליטים באלאטה, והאוכל סביר מינוס. חוץ מזה הכל דבש.

וכך מאיה ואני הכרזנו על הפסקת כתיבה בזמן בו יתר הסובבים אותנו מבלים כעת בצפיה בחוות צבים (טרו סטורי) במקום שבו ניתן היה לדמיין מגרש כדורגל בשכונת מצוקה ישראלית בשנת 1950, לרבות ציורי הקיר של תמנונים מתקלפים, ולמרות ההגיון שבדבר- אין פה ציורי צבים על הקירות, כיף!

אז מה עוד סיפרתי לכם בפוסט שאבד, זכר פוסט צדיק לברכה?

סיפרתי לכם על מסע העלו(נ)קות המפרך בו צעדנו לעבר מערה מלאת קקה של עטלפים (מאיה הייתה ליידי אמיתית וקראה לזה לשלשת, אני יותר שכונה פה, זה פשוט מלא קקה עטלפים, וזה מקסים כמו שזה נשמע). באופן כללי ג'אגאת, מדריך העל מהחלל שלנו (שלגמרי מדבר בסרילנקית כמו הטבח השוודי מהחבובות), מאמין שצריך להצעיד אותנו בסרי לנקה וכמה שיותר. לרוב זה כולל עשרות אלפי מדרגות כשבחוץ 200 מעלות, אבל יש להודות- הנוף תמיד שווה את זה והדרך משעשעת ביותר.
גולת הכותרת בטיול האחרון שסידר לנו הג'אגאת היה טיול רגלי ביער גשם מהמם, מלא נחשים (ארסיים כמובן, שעמדנו צופים בהם כאילו זו אטרקציה, כשאני באמת רק רציתי למות). באופן אגבי הועברה השמועה שעסקינן בטיול שוחר ליצ'ס, כלומר היוש עלוקות.

אובכן, בעיה קטנה. מה שג'אגאת שכח להגיד טרם הטיול היה שרצוי שנתלבש בהתאם, שכן אני לדוגמא הייתי לבושה כמיטב אופנת נייקי בטייטס שבע שמיניות וגרבי קרסוליות, כר פורה לקפיצת עלוקות חמודות על הרגל. ככה אגב הייתה לבושה יהלי וגיל בכלל הפליא בברמודה וסנדלים, דבר שגרם לעלוקות ממש שמחה גדולה. אגב, יהלי בכלל לא הייתה בהיסטריה, בכלל לא. פחחחחחחחח.

אגב, באותו טיול נפרדתי לשלום מברך ימין, כמה אהבתי אותה וכמה הייתה מועילה כשלא התאבדה לעצמה מרוב מדרגות (בין השורות מסתתר רמז לקוראת דין- אשה, רחמי עליי!).

בשובנו אל האוטובוס, בברכת שהחיינו כמובן, הבחנו סופית בתופעה הסרילנקית העיקבית, לפיה לסרילנקי הממוצע יש שני מצבי צבירה: הולך לאנשהו באמצע שומקום לעבר כלום, או עומד באמצע שומקום עם שקית. אין הרבה חלופות באמצע. אגב, כל הטוב הזה בתלבושת מסורתית בה גברים בגירים מסתובבים בכל עבר עם סדין התלוי עליהם כחצאית קשורה כשמתחת הכל סבבה מאוורר (ידעתי שתשמחו על המידע) פלאס חולצה משובצת מכופתרת, מה שגורם לבילבול משהו, כאילו- אולי תחליט- לבוש כמו אדם מבוגר או כמו בן 3 לא גמול מטיטולים?
הנשים לעומתם לבושות בדרך קבע פה בלבוש המסורתי: חולצת בטן, חצאית, ואיזה שמייט תלוי על הכתפיים באלכסון, הכל בבדים שאינם לייקרה או 100% כותנה, דבר שנראה מאאאאאאד נוח וקליל, נוט.

והעניין הזה שאנחנו לא יכולים להתעלם ממנו:
הטוקטוק, קוים לדמותו.

אובכן, עסקינן בטוסטוס פיאג'ו 50 סמ"ק שנת ייצור 82', עם כידון של טוסטוס, רעש של טוסטוס, אפס כוח סוס כמו של טוסטוס, אבל על כל הטוב הזה הלבישו בית קטן של סובארית כזו אבל בקטנצ'יק, שמו מושב אחורי של 6.5 ס"מ בהם נוסעים 4 נוסעים, לא פחות. טרו סטורי.
לכל הדבר המופרע הזה יש כמובן משטח פרווה סינטטית משנת 76' על הדאשבורד, וכמובן- נהג פסיכופאט זה מאסט בדרישות המקצוע.
מדובר על משהו שהייתי אישית קרובה להידרס ממנו אולי 20 פעם כאן. לא משנה איפה תעמוד, תמיד יעבור אותך בדהרה טוקטוק, ויש גם טוקטוקים ייעודיים- טוקטוק מאפיה, טוקטוק גלידה, טוקטוק דלק וכיו"ב.

את הטוקטוקיה הזו אגב ראינו כל יום עשרות פעמים עם פוטנציאל ממשי להימרח תחת גלגלי האוטובוס שלנו. בכל רגע נתון עוקפים אותנו או שאנחנו עוקפים מיליוני טוקטוקים כאלו, ותמיד כשנראה שאנחנו על נתיב שמספיק בקושי רב לרבע אוטובוס, מגיעים לסיבוב חד בעליה ופוגשים במקרה הטוב טוקטוק דוהר בכיון הנגדי, ובמקרה הפחות טוב- עוד אוטובוס מולנו שחולק איתנו את אותו רבע נתיב ב- 60 קמ"ש מולנו בסיבוב.

כמות הפעמים שכולנו לא נשמנו מרוב הלם פה על נפלאות הנהיגה הסרילנקית אינסופית.

ואחרי כל ההליכה הזו (שאגב, ביקום מתוקן היינו יוצאות ממנה שדופות, אבל לא, אנחנו איכשהו עוד העלנו פה, ססססאמק), הובטח לנו הריזורט. הריזורט. כן, כן, ריזורט מהאגדות, המקום בו נפרוק מזוודות ליותר מיום.
וכן, הוא הגיע הריזורט, והוא היה שווה לאללות לגמרי.

שלושה ימים בהם עברנו מהבריכה לים, מהים לבריכה, מהבריכה לחדר אוכל, מחדר האוכל לישיבה בחדר המדרגות לדון דיון ער איפה נאכל את הארוחה הבאה, לקונסיליום של איך נשליך את ילדינו לשמור על עצמם בעוד אנחנו תרים אחר מסעדה טובה (קדמן, סגור אוזניים), יושבים על הקפה הקבוע אצל ז'ינו'ס- צחי האהוב הזה שמכין קפה עם החיוך הזה שלו ותמיד עם הצחוק החמוד, מהג'קוזי לרביצה, מהרביצה לגלישה בים (הקוראת שרון, אהבתי איך עלה בדעתך שאני גלשתי ולא שרצתי בג'קוזי).
באופן כללי הריזורט הזה היה באמת הדבר.

והילדים, אלו שמדורגים אצלנו במונחים "לארג'"- התטניקים שהם יונתן, אורי ורוני, ליאור, ויפתח (שאני נדרשת לציין פה שהוא חתיך ומהמם), ה"מדיום" שהם יהלי וילד אהוד, וה"סמול" שאלו גמדות המחמד שלנו, הכוכבות הבאמת אמיתיות פה- מאיושה, נעממי ונועמיקה. הילדים המתוקים האלו שממוקמים מאחור באוטובוס ושרים כבר 12 יום נון סטופ שירי פח שאין דברים כאלו, אבל זה מהמם שאין דברים כאלו, כי גם הגמדות בוחרות שירים מהתקליטיה של שמוליק או היוטיוביה של צחי, גם הלארג' מכתיבים מה לשמוע (דונט אסק, חרפה מוזיקלית), וכשאני חושבת על זה- רק ילדי המדיום מקבלים בהכנעה פה כל שיר ומזמזמים בסבבה הכל, ככה בכיף שלהם, כי הם כאלו מעולים.

ואנחנו בדרך כבר לקולומבו שתיקח אותנו הביתה לסינגפוריה, וקצת מבאס לי שמחר בבוקר לא תהיה נקישה קטנה בדלת עם הקול המתוק ביקום של מאיושה "ליתי, בוקקקקקקר טופ", לא תהיה ארוחת בוקר בה נקטר על הקפה ועל מי לכל הרוחות אוכל עוף בקארי בשמונה בבוקר, לא תהיה עוד ארוחת ערב עם בופה ענק בה לפחות מחצית מהילדים יקטרו ש'אין מה לאכוווווווול', ולא ארוחת צהריים מלאה קולות ילדים מצחקקים.
ולא יהיה צחי החמוד הזה פה מסביב עם זושה, וגיל איש הברזל של מאיה, ושמוליק לא יהיה הסוס השחור פה והמסביר הלאומי של ענף הספנות עם גלית הנינוחה ביותר שהמציאו.

ותהיה סינגפור שלי. רק עוד קצת.

אז קחו לכם את השיר (שיגרום לבנות ציוני להתגלגל מצחוק בשל בדיחה פנימית) שקודח לנו בראש כבר 12 יום מהספסלים האחוריים באוטובוס, והאמת היא שהוא האשם העיקרי שהפוסט מהלילה התאבד, אבל יאללה, שינסה לדפוק לי שוב את הפוסט, אני אראה לו מה זה, רק מסייגת שהעינביות שלי? מושלמות.

"לכל אחת ישנה אחת שלא נותנת לה מנוח
לכל אחת ישנה אחת שמוציאה לה את הכוח
בוא נאמר שלשלי קוראים עינב
בוא נאמר ששערה גוון זהב
בוא נאמר שזו לא הוצאת דיבה
אם אגיד שהיא אפילו די כלבה 

עינב עינב לכי תחזרי אל המושב עכשיו
אני לא מקנאה כן זה לא המצב
העיר הזאת קטנה מדי לשתינו
עינב עינב לכי תחזרי אל המושב עכשיו
אני לא מקנאה כן זה לא המצב
העיר הזאת קטנה מדי לשתינו 

בוא נאמר שעינב היא כישרונית וגם יפה
בוא נאמר שהזונה גם בחורף שזו
היא כמו מכה בזרת מרגל הכיסא
כמו חצץ בסוליה שאף פעם לא יוצא
צריך לזרוק לים
את ה"עינביות" שבעולם
ואז בטוח ישתפר מצב הרוח של כולם"

("עינב" \ ג'יין בורדו, דורון טלמון)