#72 אדם צובר זכרונות כמו נמלים, או יומולדת שמח מיסטר שוחט

הוא קורץ מחומר של כוכבים- משעשע, מצחיק למות, שונא לדבר בטלפון (כמוני!), ונשוי מעולה שבמעולים למיסיס שוחט, נערת הגלגל שהגרילה חיי אושר וטוב עם האיש הזה.
עוד טרם שהפלגנו לנו בלופטהאנזה לעבר רילוקיישננו, הם כבר הפכו אותנו לקהל שבוי. בארוחת ערב כיפית ומצחיקה פיזרו עלינו אדון וגברת שוחט אבק כוכבים, וכשהגענו לכאן, מהר מאד הפכו לאהובינו. כבר חודשים שאנחנו דנים בשאלה האם הוא כוכב הבלוג שלי, וכן, אין לי אלא להודות שהוא לא קיבל פה את הבמה הראויה לו, ואיזו הזדמנות טובה יותר יש מאשר לכבוד יומולדתו, כדי להנציח את מעמדו הראוי.

אבל רגע, למה אני מספרת לכם את כל הטוב הזה? זה ישמע לכם מבולבל בהתחלה, אבל לא. אתם תבינו, תסמכו על סחבק.

הכל התחיל באלישקה שלי, המתוקה כל כך, ששיתפה היום פוסט מקסים, לפיו "אי אפשר לשרוף זכרונות". קראתי. נפלא כל כך.
משהו כמו 4 מאיות השניה אחר כך, טרח צוקי להניח לפני העיניים שלי תזכורת מלפני שנתיים שלי עם לילו אהובתי (בימים שעוד הייתי רזה וחיננית במיוחד) מטיילות לנו בלונדון שלנו. הסתכלתי על התמונות הלונדוניות שלנו והרגשתי על העור את הצינה שהייתה שם באותו רגע, את הצחוק, את הריחות והצלילים. הייתי שם לשניה.

אתם צריכים להבין- אני אדם שאוגר זכרונות. אתם מכירים את התמונות האלו של מישהו שמורכבות ממיליון מיליון מיליון פיקסלים של תמונות קטנות? זה בדיוק. כל כולי זה אוסף של מיליוני מיליוני מיליוני רגעים, טובים יותר וטובים פחות. הכל מעיר בי את הזכרון.

ריח של אחד הבשמים הנעימים בעולם ("לנקסטר", אם אתם מתעקשים) מחזיר אותי בשניה לגיל 18, כשרותי ואני בחדר בניו יורק מתארגנות לצאת ליום טיול.

יש גם טעם- כמו אותה הפעם שדודה שלי, זהבה-כפרות-עליה הוציאה מהמקרר שלה את הקופסה התכלת הפלסטיקית בה סבתוש שלי הייתה מניחה את החצילים המיוחדים שלה. ואז, בעודי בהלם מהקופסא שהעיפה אותי אחורה, היא פתחה את הקופסא הזו, והופ, היו בה בול אותם חצילים. על המילימטר. וחזרתי לשניה לימים שסבתוש הייתה מוציאה את הלחם הזה שלה עם הגבינה הלבנה הספציפית הזו שלה ואת החצילים הכי מושלמים בעולם כולו, וחשבתי שלעולם לא ארגיש שוב איך זה להיות נכדה של מישהי, אבל הופ, הטעם של החצילים של דודה שלי בעצם היה הטעם של החצילים של סבתוש, ושוב הייתי ילדה של סבתוש באיזה אחרי הצהריים בפתח תקווה של פעם.

והצלילים של המוזיקה שמעירה לי אינסוף זכרונות- אם זו חווה אלברשטיין עם החיטה צומחת שוב, אם זו אדל, או סיימון וגרפונקל, או נטלי מרצ'נט שאני הכי אוהבת בעולם ומזכירה לי בכל רגע נתון נהיגה עם מוזיקה מחרישת אוזניים עם חלון פתוח, או דני רובס שהוא הכי שלי, של ירדנה ושל מיכ- כי ראינו אותו יחד אולי זיליון פעמים, וזיליון פעמים ראיתי את ירדנה בוכה בשיר האחרון בחושך, ואת מיכ ואותי מגניבות לה ידיים אוהבות מתחת לשולחן.

והאויר, האויר של אורנית בלילה בלילה, עם דבי שלי, צועדות כל ערב את 9 הקילומטרים של אושוויץ שלנו, מנהלות שיחות על הכל, באויר הטוב הזה, נטול הלחות, שיש רק שם ורק איתה.

וכאן, כאן התחילו לי הזכרונות מאפס. כאן התחלתי לצבור רגעים כששעון התחושות התאפס- הריחות, הטעמים, הצלילים, האויר, הכל חדש, הכל שונה, האנשים מולי אחרים, אני אחרת, אפילו השיער שלי אחרת (לחות? תמותי). החוויות חדשות ואי אפשר לקשור אותן לחוויות שצברתי 41 שנים, זה פשוט לא ישים.

אז אני אוספת אנשים שהופכים לרגעים ולזכרונות ולחוויות נורא טובות, ומיסטר שוחט? הוא חלק מהזכרונות האלו.

הוא חלק מהזכרונות הטובים שאני צוברת פה, הוא ממציא ז'אנר ניתוק שיחות הטלפון אחרי 432 מילים, תמיד נכון להיות האדם הנכון להיות מענטש באזור, חמוד גם עם פאת אפרו ולוק של שחקן פורנו במסיבת שנות השמונים (דונט אסק, אבל הוא מעדיף שאספר שהוא נראה יותר כמו ג'ון מק'נרו), ועכשיו אנחנו הולכים לחגוג לאיש המתוק הזה יומולדת 39, יחד עם אוסף חברים אהובים פה שאחראים לאינסוף רגעים נוספים שתמיד יהיו לי (הקוראת שEרון- את על הכוונת).

וכל מה שאני מאחלת לאיש המקסים הזה זה שידבוק בכל הטוב הזה זהביא אותו לאן שהגיע, כי הוא לגמרי עשה סיבוב על היקום עם כל הטוב הזה.

בעצם, גם אני.

אז לחיי זכרונות חדשים, סינגפור, אנד הירס טו יו, מיסטר שוחט.

Some are like water, some are like the heat"
Some are a melody and some are the beat
Sooner or later they all will be gone
"Why don't they stay young

מודעות פרסומת

#71 מבוא לרילוקיישנרית מתחילה 101, או גם במבה וריבת תאנים הם סוג של אויר

היא, סיסטר אהובה ויקרה שלי, היא עושה רילוקיישן לארץ הטוב והדבש, לסיליקון ואלי של אלוהי ההיי-טק.

כבר כמה זמן שאנחנו מנהלות פינג פונג של מחשבות על איך ומה קורה בכל העסק הזה, ונראה לי שהנה, שירס יקרה שלי, הנה המדריך שחשבתי שנכון שתקחי איתך כצידה לדרך.
ויהיה לך נפלא, ממי, נפלא.

1. צריך לסמוך על הילדים שלנו.
אמרו לי את זה זיליון פעם לפני שנסענו, לא ישנתי חודשיים לפני המעבר מחשש של איך הם ישרדו. הייתי משוכנעת שיהלי תאלם ותידום ויונתן יהיה בהלם, חשבתי שהרב תרבותיות תבלבל אותם, הנחתי שהם יעברו תקופה קשה. גם קצבתי לעצמי לפחות חצי שנה עד שיתאפסו, ותכננתי לאסוף אותם יום מהקושי.
אובכן- הכל חארטה, כמובן בהנחה שיש ווייפיי לכל ילד, שכן אם אין, הכל בטל ומבוטל והכל אכן חרא בלבן, פארדון מיי פרנץ'.
אם קפצנו מעל מהמורת הווייפיי, הרי שבשניה שהילדים משתלבים במסגרות, חולפות 4 דקות מהרגע בו הם שבים הביתה ועד הרגע בו ברור לך שאתה מיותר לגמרי בחייהם, ושהם מסתדרים מעולה.
גם בלי אנגלית, הילדים שלנו מגיעים עם סל כישורים אינסופיים שמאפשרים להם להמריא בעולם הזה לגבהים, גם בלעדינו ובלי התיווך שלנו.

2. לתאם ציפיות.
הכל הולך להשתנות. מה שיש הוא לא מה שיהיה. דברים ישתנו, ולא קל איתם.
צריך להשלים עם ימים שבא לך להתכרבל מתחת לשמיכה ולייחל למותך הקרוב, צריך לדעת שיגיעו רגעים מאאאאאאד נמוכים, דמעות באמבטיה, דמעות לפני שינה, חרטות על "למה לכל הרוחות הייתי צריכה את זה", קושי כשרואים שאחד הילדים מדשדש, צריך להבין שיש תהליך פה והוא יקח קצת זמן, אבל הזמן הזה חולף והוא מסתדר גם בראש וגם בלב. מילה שלי.

3. צריך להבין שהפרידה עצמה היא כמו טקס אשכבה של עצמך, מלבד הקטע הזה שהיי, אתה עוד חי.
פרידה אמיתית מהזהות הישראלית שהולכת להיתאדות ולהפוך לזהות אחרת.
אצלי הזהות נמחקה לחלוטין, אין יותר ליתי שהיא עו"ד, אין יותר ליתי עם משכורת משלה, אין יותר ליתי עם לו"ז עמוס מלא ביום יום, אין יותר ליתי והבלונדיניות, והשממיות, והמופלטות, אין יותר ליתי והסוזוקי הצמודה, אין יותר מי שהייתי.
יש עילית פה, וזו גרסה קצת יותר מבאסת מזו הישראלית, אין אלא להודות.
לקח לי חודש וחצי של בכי אינסופי ואבל מוחלט על הליתי ההיא, אבל אמיתי. אליזבט קובלר-רוס ואני היינו חברות אמת תקופה ארוכה מאד בה נעתי בהתמדה בכל שלב משלבי האבל שהיא מפרטת.

זה לא אומר שכל אחד ייקח את זה כמוני, אבל זה חלק מהתהליך שבסוף כל אחד עוברת, גם זו שתתחיל לעבוד מיד. תסלחי לעצמך על רגעי הפח, דלגי עליהם לאט לאט.

4. הון אנושי.
לסמוך על האנשים לידך. אלו שלא הכרת עד לפני דקה וחצי ועכשיו, ניוז פלאש- הם האנשים החדשים בחייך, והם לא רעים בכלל.
הם אלו שיפתחו לך, ליטראלי, את הדלת, אלו שיתקשרו בשישי לוודא שאתם לא לבד, אלו שיסבירו לכם הכל באמפטיה גדולה למצבכם, לא יתנשאו, לא ינצלו את חולשתכם, ויהיו הגחליליות שלכם בים החושך, או כמו שהגדרתי את זה בעבר- "כל רילוקיישנר זקוק לתאיר אחת בחייו". כפרות עליה.

תסמכו על אלו שמכירים מישהו שמכיר מישהו שחי בסינגפור, בסיליקון וואלי או בכל טיזינאבי אליו פניכם מועדות.
היכולת הישראלית לתת לאחרים שמיכת נוצות רכה לנחות עליה היא לא תיאמן. כמות האנשים שריפדו את דרכנו לפה היא לא תיאמן בכלל. הכל היה בעל ערך, כלום לא נשכח ממני, אני חושבת שאין דבר משמעותי מכל הלינקים הנפלאים לאנשים מעולים.

האדם הנפלא ביותר שקיים בחיי הסינגפוריים קיבל את פניי עוד בישראל, בערב הכי כיפי שיכולתי לחשוב עליו, עם צחוק מתגלגל שעד היום מתגלגל לי אינסוף פה באוזן ובלב. ברגע שהסכמתי לשבת ולהקשיב ולשמוע כל מה שיכולתי ממנה, שם הכל הפך לנסבל. אה, ונושקי? צר לי, לא התאפקתי, -לב לב לב-.

5. וואצאפ, פייסבוק, סקייפי. אלוהיי המבורכים.
אם רק יכולתי להמליץ על פרס נובל, הרי שהייתה פה תחרות גדולה מאד בין מארק צוקרברג לחבר'ה מוואצאפ.
הדרך היחידה להיות נוכחת עם דבי בהליכת ערב שלה באורנית, לראות את עומרון האחיינוש שלי, לדבר עם החברות האהובות שלי שיחת חולין רגילה לגמרי כשהן שם ואני פה.
לדעת מה קורה בכל רגע נתון בישראל, לרבות מה עכשיו עשה ביבי, על מי צרחה השבוע מירירגב, מה היה בגב האומה ומה לבשה יונית לוי.
להיות נוכחת בחיי הסיסטרז שלי, הליגיונריות האלופות, המתנשאים ברילו, להיות נוכחת בחיי הישוב שלי, לקבל אסמסים של שלומי, ראש המועצה הכי חמוד בעולם שמסמס לי להגיע ביום שני להצגה החדשה בתרבותא, ואני מסמסת לו בחזרה לשמור לי כסא בשורה השניה כמו תמיד.
להצליח לשמור על קשר עם סבתוש של גיל, בת 94, טפו, מלכת הסקייפי האולטימטיבית (טרו סטורי!), עם ההורים שלי שמצליחים להבין טיפה בטכנולוגיה, עם האסמסים המדהימים מדהימים מדהימים של אבא שלי שיהיה עוד חודשיים בין 71 (!) ומסמס מהמם, עוקב אחרי הבלוג שלי ואף מפליא בי נזיפותיו אם אני חלילה מתעכבת בכתיבת פוסט, כמו נניח השבוע.

6. לא זוכרים את הימים.
שוכחים פתאום שהיום שלישי, כשמגיע ראשון לא מבינים מה נהיה פתאום עם החופש הזה כשהפייסבוק מלא בדיכאון יום א' ישראלי ממוצע. פתאום הקאלאנדר משתנה, פתאום השבוע נע משני לשישי ולא ראשון לחמישי, הסינכרון עם ישראל פתאום משתבש לחלוטין בעוד חזית, שממילא מסובכת עם השש שעות לאחור שלהם.

7. אסור לקטר, ואם מקטרים- רק למי שלידך, פיזית.
החיים שהיו לי בישראל לא דומים אפילו לא בטיפה לאלו שפה. לא נשמע לי שאמצא את הדרך לקטר לחברה על הקושי בחיים עם הלפר שחיה אצלי, כי יש סיכוי שמהארץ תעוף אליי נעל היישר למצח, לא כי אמרתי משהו רע, אלא כי לא באמת אצליח להסביר שלא כל הנוצץ זהב הוא, ולא בטוח שיהיה מי שירצה לשמוע טקסטים כאלו ממני.
אגב, כשכן קיטרתי כשהיה לי קשה, אבא שלי היה מילימטר מלעלות על טיסה לסינגפור, אמא שלי סימסה אליי לראשונה בחייה, והחברות שלי בכו איתי בטלפון. לא כיף, למדתי לפלטר אחרת.

8. עד שאין הרגלים זה לא זה.
עד שלא זוכרים את הדרך הביתה, עד שלא זוכרים לחזור למסעדה מסוימת ולהעדיף אותה על פני אחרת, עד שלא מזהים כבר אנשים ויודעים מה מקומם, עד שלא חוזרים לאותו חוג, לאותם אנשים שעושים איתך פילאטיס, יוגה, לסבול תרגילים מסויימים ולהעדיף אחרים, להכיר אוכל מקומי, לדעת איפה קונים מסקרה. עד שלא עושים משהו פעמיים זה לא זה.

9. הדוור הוא האיש הנערץ עלייך בתבל.
האיש הזה מביא לך אויר. וכן, גם במבה זה סוג של אויר (כן מיכוש, עשית לי את היום, ומי שנוגע לי בשוקולד תות פה מת). ככה הגיעו אליי קרמבואים מלאי אהבה ממשפחת ציוני שגרמו לי פיזית, אשכרה, לבכות מהתרגשות. ככה הגיעה אליי היום חבילה מאלפת של ריבת תאנים מדהימה מגילושקי שלי האהובה שמצליחה לשלוח אליי אויר של ימי שישי ככה שחוצה אוקייאנוסים, ככה מגיעים אליי מכתבים מופלאים של גליה שגורמים לי ימים להרגיש את הקפה איתה.
הדואר זה החיים. כל דפיקה בדלת של הדוור מסבה לי אושר אינסופי שאין לתארו במילים.

10. תסמכי על עצמך. זו ההרפתקה של חייך. לא תתחרטי לעולם.
ותכתבי. תאווררי. תנשמי. תסמכי על החברות שלנו שיעטפו אותך וירגשו אותך בדרך, שיחכו לשמוע שנחתת וידאגו כשלא תכתבי.
ותהני.

אז מגיע לך פה פיסת אמריקה, והתלבטתי על סיימון וגרפונקל או ללכת על הכי הארד קור- ברוסי ממוש, הכי חתיך ואמריקאי שהמציאו, ככה, לנחיתה רכה, שישהיה לך. וברוסי ניצח.
תפתחי רמקולים, שירס, איטס פור יו.

#70 גילויים שמגלים על עצמי באורצ'ארד, או איך זה כשלומדים להתרגל לטוב

הלכנו אתמול באורצ'ארד, ליטל ואני. היינו באמצע שיחה בה ניסינו לפצח את הנקודה הזו של מתי מתחילים להבין שאנחנו חיות במקום המטורף הזה וממש מתיידדים עם העניין שאנחנו כבר לא חיות בישראל, אלא אשכרה בסינגפור.

אם נתעלם מהעובדה שגדלתי בטבור העולם הפתח תקוואי (אני שומעת את כל מי שבוכה לעצמו עכשיו מצחוק, ילדים!) ב- 16 השנים האחרונות אני חיה ביישוב שרק בעשור האחרון הציבו בו כספומט. הבנק הגיע משהו כמו שנתיים אחר כך (ונסגר) , אם ממש אתרכז בלספור כמה חנויות יש במרכז המסחרי כנראה אגיע ל- 10, ייתכן ש- 12. שיחת היום בפורום היישובי הייתה ועודנה הסופר ביישוב. את רוב האנשים ביישוב אפשר לפגוש במרכז בין השעות 10 לאחת בבוקר שישי, וכשיש יותר מחמש מכוניות אחת אחרי השניה זה כבר פקק.

איך להגיד בעדינות, סינגפור קצת שונה. טיפה.

אני זוכרת איך לפני מיליון שנים, עמוק במאה הקודמת, חזרתי מהפעם הראשונה שלי בניו יורק. כמו כל יום שישי באותן שנים, היינו נוסעים לצהריים לסבתוש המתוקה שלי. הייתה לה מרפסת שצופה ממש על העיר, מרכז פתח תקווה, איפה שחשבתי עד אז שבאמת כל העולם מתנהל, כי גרתי בשכונה כל כך שונה ואצל סבתא שלי זה היה ממש בעיר.

אחרי הטיימס סקוור וכל העיר הזו שהייתי בה יום לפני, עמדתי במרפסת הזו ולא ידעתי מה לעשות. הכל היה נראה לי קטן, סתמי, פיצי כזה. נורא מעט אנשים עברו ברחוב שחשבתי שהיה הכי עמוס שיש בעולם עד לפני 5 דקות, הבניינים היו נמוכים וישנים, הכל היה נראה בעיניים שלי מאד מדאיג, ובנורא מעט זמן העין שלי התרגלה לגודל, לעוצמה, למימדים העצומים של עיר ענקית כמו ניו יורק, ופתח תקווה? נו, היא פתאום הייתה כמו פתח תקווה.
ההישענות הזו על המרפסת של סבתוש חרוטה לי שכל כך הרבה שנים בראש, קשה להסביר כמה היא הייתה משמעותית עבורי.

חלפו המון שנים מאז אותה מרפסת, כבר ראיתי הרבה מאד מקומות בעולם שאילפו את העין שלי להסתגל לכמות האנשים הזו ולחזור לאורנית. כבר ראיתי כבישים של 6 נתיבים, ראיתי באוקספורד סטריט אהובי מאות אנשים במעבר חציה, חזרתי ליישוב ועדיין זה היה נראה לי נורמלי.

אבל סינגפור שונה. בהכל.
הכל בה ענק, עצום, אינסופי. הגדלים, המימדים, הכל מתוכנן בה ענק עד שהעין מתרגלת.

לגור בקומה 25 מתוך 29, כשהנוף היומיומי שלי מההולנדיה הוא אינסוף רבי קומות עצומים. עשרות מכוניות חדשות ומנצנצות, כל קניון פיצי פה הוא בערך כפליים מקניון פתח תקווה שעבורי היה גדול למדי ממילא. כמות הקניונים פה היא הזיה, ואני מדברת רק על אלו ש*מעל* לקרקע, כי יש פה עיר שלמה *מתחת* לקרקע.
לא שותלים פה עץ, שותלים פה רזבוואר, שמורה. לא הולכים לאכול פה סתם בחוץ, יש עולם שלם של אוכל בחוץ- יש מרכז אוכל של בחוץ (ה"הוקר סנטר") ויש את מרכז האוכל הממוזג (שהוא כבר "פוד קורט"). אין כלום קטן.
בכל מעבר חציה פה חוצים עשרות אנשים ביום רגיל, ולפעמים מאות בסוף שבוע.
אין 'סתם' גשם, כי גשם זה הדבר השפוי הזה- פה יכול להיות יום שמשי וחם למות, ופתאום תוך ארבע שניות עפים עלייך כאלו כמויות של מים שאתה בהלם. יורד יורד יורד יורד יורד יורד יורד גשם, הופ, נפסק כאילו כלום, וחוזר חלילה. וחם תוך כדי למות, כמובן.

לקח לי זמן בהתחלה להבין מה עושים עם כל הגודל הזה ואיך כל דבר פה שונה ממה שידעתי שקיים. הכל נראה לי בהתחלה עצום ברמות שהעין שלי בכלל לא הבינה, ואתמול, בהליכה הזו עם ליטל, פתאום פיצחנו את האטום.
התרגלתי. אשכרה התרגלתי.

כשיש הרגלים, זהו, זה הרגע שהכל משתנה.

פתאום הבנתי איך המעבר לפה קיבל את הטוויסט.
המשברים האמיתיים שלי בהתחלה היו בזמן שלא היה לי שום דבר מוכר. כלום. לא היה לי שום דבר שעשיתי באופן רפטיטיבי, כלום. הכל עשיתי פה לראשונה.
ברגע שהתחלתי לחזור על דברים פה, להכיר רחובות, לחבב מסעדה ספציפית ולחזור אליה עם מנה מועדפת נניח, להכיר את המקום שיהלי הכי אוהבת בו את הבגדים (מי ישמע, אני מתכוונת לגאפ, כן?), לדעת מה אנחנו אוהבים לאכול ואיפה ואיפה יש ספרית שיודעת לעשות אותי בלונדינית- כאן התחלתי לחזור לעצמי.

הנה, המשבר הראשון שהיה לי פה היה כשהתאבד לי הנייד אחרי שבועיים שהגענו ולא ידעתי מה לעשות, כי בישראל, כשמתקלקל הטלפון, הולכים לתיקונצ'יק ליד המשרד, אחרי שעתיים מוכן, תווווודה.
פה לא הבנתי כלום, לא ידעתי מה זה המקום שאומרים לי ללכת אליו לתקן, לא היה לי מושג איפה ומה לשאול, אם דורשים ממני סכום סביר או משתעשעים על העובדה שאני מריחה כמו בשר טרי פה.
ואתמול הלכתי לתקן ליהלי את הנייד, כבר ידעתי איפה, אצל מי ולמה, ידעתי מה המחירים וכמה זמן זה ייקח. וזה היה פשוט נורמלי לגמרי. לא השקעתי בזה מחשבה בכלל, ידעתי מצוין מה לעשות.

והנה, אני כבר רגילה לפילאטיס אצל דין שלי (היא עדיין לא יודעת לספור, המרשעת, עדיין היא אומרת "רק עוד 4!" וסופרת בפועל 17), רגילה להלפר המהממת שלנו, לבית שאנחנו מתים עליו, לסינגתולי שלי היפה והמצחיקה, לחברות שלי שנראות לי כאלו הגיוניות ומתאימות לי כל כך, לשגרת הגרושה מבבלי שלי שאני כבר ממש מיודדת איתה, אני כבר רגילה לפרצופים האסייאתים שלוקח זמן לקלוט, רגילה לאוכל (למרות שהיקום עדיין עושה עליי סיבוב עם אוכל אסייאתי), רגילה לרחובות המבהיקים, לבוקיות הסינגפורית המצחיקה, רגילה לראות המון אנשים.
רגילה לאנשים האדירים שהיקום הסינגפורי זימן לחיינו, רגילה לארוחות הכיפיות בשישי, יש לי כבר אחייניות מחמד מאומצות, יש לי חברות נפש, יש לי את הרגע הזה שאני נוהגת עם מוזיקה.

והרגל זה דבר מנחם, אתה כבר מכיר יותר, יותר בטוח, יותר שליו.

ואני יודעת מה להשיב לבאה בתור שתשאל אותי מתי מתחילים להתרגל ברילו, כי שאלתי את זה אינסוף ולא מצאתי את התשובה. עד אתמול.
"חכי שתתרגלי, גם אם רק קצת, חכי שתתרגלי".

והנה, הגעתי פתאום לתשובה שהייתה לי out of reach.

"Catch myself
From despair
I could drown
If I stay here
Keeping busy everyday
I know I will be OK"

("out of reach" \ Gabrielle)

#69 על האלווין סינגפורי, שיחות באוטו בחצות וזכיה בלוטו

לו הייתם זוכים בלוטו, זכיה סבבה כזו, בלי דאגות- לא חייבים יותר לקום בבוקר לעבודה, אין פחד משיחה מהבנק, הכל ממש טוב, מה הייתם עושים?
הייתם קמים בבוקר לאותה שגרה רגילה? אוספים את הפלקאות ומתחפפים לקאריביים?
אתמול בלילה, בערך בחצות, על זה דיברתי בלילה, בחניה, עם נועהל'ה שלי, אחרי יום שלם של אינסוף זמן יחד.

אחרי שבוע שחלף מלא בדברים שונים וחדשים (שזה בערך כל שבוע פה, כשאני חושבת על זה), הבנתי אתמול שכן, זכיתי בלוטו, וכן, אני בשלב התהיה מה לעשות עם הכסף.

שיחות טובות ומשמחות היו לי השבוע עם לילו שלי ועם אשתי היפה, ווייפי. איזון מחדש, כנות, פתיחות, שקט בלב, פתאום הסדר שב על מקומו בחיי.

גם יהלי, קטנתי המופלאה שתתה מיץ אומץ והלכה הכי מושלם על האלווין, חג שלא היה לה בכלל מושג מה ואיך, אבל היא ידעה שהיא חייבת להיות חלק ממנו, והתעקשה.
נתעלם מהעובדה שקטנתי תמיד מקדימה את זמנה והקדימה ביום את החגיגה, סולו, וחטפה כזה מפח נפש מהפדיחוש, שהייתי חייבת לנחם אותה בשיטוט מהיר לקניון הצמוד ורכישת רוב דוכני ההאלווין, כך ששבנו הביתה עם 3 דלעות, קישוטים, תועפות (או לפחות זה מה שחשבתי) ממתקים לחלק לילדי הקונדו ותחפושת עטלפית מהממת במיוחד.

יום למחרת הודבקו הדלעות על משקוף הבית, קישוטים שמחים עיטרו את דלתנו וקערה ענקית התמלאה באינסוף ממתקים שהמתינו לזעטוטים האסייאתים שיצרחו עליי "טריק אור טריט".
גם יהלי חבשה את גלימת העטלפית, כולל קשת עטלפים קורעת מצחוק, כזו שקרעה מצחוק גם את חתולי הקטנה שהייתה חייבת לכרות את עטלף ימין מהקשת בשעת השין, וכך, מיד גוייסנו לין ואני לחפש איך לכל הרוחות מדביקים את העטף הסורר לקשת בחזרה.

ידה ידה ידה, אתמצת לכם את העיקר- יש לי חלק מגופת עטלף שמאל על ציפורן אמצע ימין.
ככה, באחד מנסיונותיי הכושלים לחבר את העסק עם סופר גלו, גיליתי לחרדתי שסופר גלו אומנם לא עובד משו-משו על המטרה שלשמה התכנסנו, אבל בהחלט מדביק מצויין עטלף ללק ג'ל אדום מפונפן של אצבע ימין.

לין התעשתה בזמן שאני ניסיתי להפריד את האצבע מהגופה, והחליטה פשוט לתפור מחדש את העטלף לקשת, וכך תוך רבע שעה חזרה יהלילה לנשום עצמונית, ויכלה לצאת בעצמה באומץ אינסופי להשתתף עם כולם פה בהאלווין בקונדו, שזה אגב- כמו כל דבר בסינגפור- עניין מאורגן להפליא.

התכנון היה שבין השעות 18:30 עד 21:30 הילדים רשאים לדפוק בין דלתות הקונדו ולצווח "טריייייייק אור טריייייייייט", אנחנו מתפקעים מצחוק ומגישים להם קערה, אליה לפי התכנון היה אמור כל זב חוטם להכניס ידיו, ולקחת ממתק. חישבתי משהו כמו 30 ילדים, הכפלתי לכל ילד שני ממתקים ואז חשבתי שאולי אכפיל בשלוש והרגשתי מהמם ולארג'ית לאללה.

אובכן, אתמצת לכם. יש מיליארד סיניים, וחצי מהמם רעבים מאד לממתקים וכולם מתגוררים בקונדו שלי.

בערך בשעה 19:30 התחילה לחלחל בי הידיעה שהממתקים אוזלים. מדובר בעדר טרמיטים למעשה, אני השקעתי בממתקים ממש שווים ותוייגתי די מהר כשכנה השווה, ועל כן נשאבו הממתקים באופן די מופרע.
וכך, בעת חירום, הבליחה ממני קצינת התחזוקה הרדומה (מזה עשרים שנה בערך), וכך נפתחו להן בשניות כל קופסאות העוגיות, ממתקים וכל דבר עם ערך תזונתי אפסי ומטה. כך גם הונחו בקערה העוגיות השוות, היקרות, המאד מפונפנות שזיכו אותי אחר כך במעלית בתואר השכנה המצטיינת בקטגוריית ההאלווין.
עד תשע וחצי נפתחה הדלת עשרות פעמים לזעטוטים צווחנים, ובשתשע וחצי, כמו כל דבר בסינגפור- הכל נדם, ובקערה נותרה סוכריה אחת. יחידה.
תם הטקס.

וכן, זה היה כיף שאין דברים כאלו, חדש לחלוטין להיות בחג המקסים הזה, לראות את הילדים שלי נטמעים בתרבות הזו, בקסם הזה, בזכיה הזו של החשיפה לתרבות חדשה לחלוטין, שמשנה את כולנו כמאמר הפילוסופית הדגולה מורן אטיאס- 365 מעלות.

ונועה ואני יושבות אחרי כמה ימים בחניה באמצע הלילה ומדברות על האלווין שלא חויתי מעולם עדיין, איך עוברים החודשים האלו שהכל חדש ושהכל שונה ולא תמיד כל אחד יכול להבין אותי ולקבל את הקיטורים שלי (כי יש לי הלפר ואני לא עובדת, אז אין לי זכות לקטר לנצח), ואז נועהל'ה אמרה לי שכל הבלגן הרילוקיישני הזה מרגיש בדיוק כמו השאלה של מה היית עושה אם היית זוכה בלוטו והיה לך כסף לעשות כל מה שאתה רוצה, כי בעצם זה המצב שלי פה.

וזה נכון. זכיתי בלוטו.

יש לי ילדים שטוב להם פה, כולם בריאים ומאושרים, אני נמצאת בשלב בחיים שלי שכל שנדרש ממני זה לעצור ולחשב מסלול מחדש בשקט ובשלווה, יש לי חברות כמו ווייפי וליל שלא מוותרות לי ומתעקשות להזכיר לי את מקומן בחיי, ויש לי חברה כמו נועה'לה שתזכיר לי את זה.

שולחת אתכם לשבוע חדש עם שיר ששמור לקטנתי היפה והחכמה שמחר בדיוק ימלאו 10 שנים להפצעתה לעולם, 10 שנים שהדבר היפה והמופלא הזה צובע את עולמי באלפי שמשות מנצנצות, או כמו שמתיסיהו אומר- "you're my light between the haze".

"Reach for the sky, keep your eye on the prize 
Forever in my mind, be my golden sunshine 
It's raining in your mind so push them clouds aside 
Forever by my side, you're my golden sunshine"

("Sunshine" \ Matisyahu)

 Sunshine https://g.co/kgs/SQJNL7