#124 על טיול כוכב של הנפש, על כביסה שכולה געגוע, או איך רקי סידרה לי את הראש על שני עולמות

לפני שבוע וקצת חזרתי לחיי הסינגפוריים האהובים אחרי 5 שבועות של זמן מופלא ישראלי שהצליח להזכיר לי בדיוק מי אני ולאן אני שייכת.
כל מילימטר ביום יום הישראלי שלי נוצל באופן שגם אם הייתי מתכננת בחלומותיי היפים ביותר לא הייתי מצליחה למצות אותו טוב ממה שמיציתי, הכל היה נכון- הטעם היה הטעם המדויק, האויר היה בדיוק כמו שצריך, הרוח הייתה הרוח הנעימה הזו על העורף, התאנים שקניתי בצידי הכביש היו חלומיות, כל הכוכבים הסתדרו למעני הפעם הזו, לא יכולתי לבקש יותר.

הבית ששכרנו איפשר לי את המקום הזה להניח בו את המחשבות מסודרות, המקום הקטן הזה שהיה לנו הפך להיות כמו טיול כוכב שממנו יוצאים לטיולים שהנפש שרה בהם וחוזרים למקום השקט שמאפשר להכל להסתדר במקום.

איכשהו גיליתי ששמירת השיגרה הסמי-יומיומית של מקום משלנו, מקלחת מסודרת, בגדים ריחניים עם ריח מופלא של כביסה נקיה ורעננה כל לילה שאיתה מתעוררים בבוקר, הארוחות הקטנות שחיכו לפיצים שלי כל בוקר עם מלא אהבה, כל השגרה הזו באבסורד שנקרא "חופשת מולדת" (ששני בטימטומו רק למונח "חופשת לידה") הצליחה להוריד המון מהחוויה הלא קלה שהייתה לכולנו בשנה שעברה עם היעדר השגרה והיעדר המקום שלנו, למרות הנסיונות המדהימים של כל מי שסביבנו כבר אז להקל עלינו.

וככל שנפלו הפסיפסים הקטנים האלו של המראות באמבטיה ההיא באורנית מהפוסט הקודם, כך הלב דפק והלם יותר על הזמן המתוק הזה שנוזל לי מהאצבעות ואין לו שום חוקיות הגיונית של זמן אחר, כשחזרתי מהפוגת לונדון ידעתי ששעון החול של הטוב הזה מתקצר עד שיתפוגג.

והוא אכן התפוגג,
ואכן הטוב הישראלי הזה נמוג לו,
הרבה יותר מהר וכואב ממה שחשבתי,
וכמו תמיד הפער הזה קשה ליישוב
והנפש לא שועה למשמעת שאני מחילה עליה.

והיקום, הוא, יש לו חושומור משל עצמו, הוא מצליח לעשות לי תרגילים גאוניים שרק אלוהים עם חושומור חד במיוחד מסוגלת לארגן לי, שהרי לא חשבתי בחיים שדווקא הכביסה שכיבסתי בארץ תהיה זו שתזכיר לי יום יום איך הטוב הזה נמוג לו.

אין הסבר למה דווקא זה, אבל באופן קבוע, כשאני נוחתת בארץ, הרכישה הראשונה שלי תהיה תמיד באופן מוחלט אבקת הכביסה והמרכך שהצלחתי במשך שנים לשכלל עד שמצאתי את הריח הנעימי הזה שמלטף את הבגד ומשאיר את התוים המדויקים שמזכירים לי בקרים שהתעוררתי בבית עם קומה מלאה ריח נקי כזה.
כל לילה לפני שינה מילאתי את הבית בריח הזה אליו התעוררנו ובשבילי זה הריח המדויק הזה של ישראל הזו, הריח הספציפי שכל פעם מחזיר אותי לקיץ הישראלי המושלם הזה שממנו חזרתי עכשיו.

ואין לי שום טיעון הגיוני למה, אבל לפני שארזנו את המזוודות כיבסתי שוב מחדש את כל הבגדים שלנו ומילאתי מזוודות מזוודות בבגדים עם הריח הטוב הזה, וכשפתחתי אותן פה,
בשניה היכה בי הגעגוע.

והוא ממשיך להכות בי כל בוקר כשאני מוציאה מהארון בגד נקי כזה שבהתחכמות כזו הצליחה להדביק את יתר הבגדים לידו באותו ריח, וכל בוקר כשאני לוקחת את הבגד אני מבינה שאני נפרדת מהריח המדויק הזה של הגעגוע באותו יום, וכאילו שאני סופרת לאחור מתי יגמרו לי הבגדים המכובסים האלו בידיעה שככה יגמרו הזכרונות האינטואיטיביים האלו ואשאר רק עם הזכרון והידיעה שהריח הטוב הזה קיים בעולם והיה עליי, אבל נמוג.

ואני כבר כמה ימים בהחלטה שהתחילה בכביסה מישראל לעשות סוג של decluttering, של איזה שהוא סדר וניפוי של כל מה שמחולל בחיי קושי ומורכבות (כן, מסתבר שאני באמת מאד אוהבת את המילה הזו), ולמצוא איזה סדר בכאוס הזה שיאפשר לי את הזמן הזה כשצל הלב נותר תקין.

ולא, אין לי את כל התשובות איך זה עשוי לעבוד, יש לי יותר שאלות מפתרונות,
ודווקא רקי אהובת נפשי הצליחה לעשות לי שם איזה סדר כשפתרנו איזה אישיו שלא הניח לי, וכמה היא חכמה רקוש הזו (הקוראת רקי, זה בלוג עם דיו נעלמת, האמירה הזו לא באמת נכתבה, תנוחי), כי פתאום נהיה איזה סדר באמירה שאי אפשר לחיות בשני תאים, שני סוגי חיים, לחיות במקביל בלי חוטים מקשרים בין שני העולמות, אי אפשר לחיות בניתוק של שני עולמות ולחשוב שאין השלכה בין עולם עם ריח אחד של כביסה נעימה לעולם השני עם הריח האחר של כביסה שונה, אי אפשר לחשוב שהשיטה הזו יכולה לעבוד ושאפשר לחיות במנותק באופן שכלתני ולחשוב שהעולמות האלו לא נוגעים אלו באלו ומה שקורה ביקום אחד לא נוגע ביקום מקביל.
ככה פשוט.

(אלוהים, כתבתי פוסט כזה ריגשי על כביסה, אני חושדת שהג'ט לג מחרפן אותי לגמרי, הא?)

וקחו לכם את My Chemical romance שיונתן שלי הורה לי לכתוב שזו הלהקה הכי מעולה ביקום, והשיר המדהים הזה שבאופן הזוי נקרא "Summertime" שהלוואי שיכולתי לכתוב אותו בעצמי מרוב שהמילים שלו הופכות את הלב מרוב שהן יפות למות.

When the lights go out"
Will you take me with you
And carry all this broken bone
Through six years down in crowded rooms
And highways I called home
Something I can't know 'til now
'Til you pick me off the ground
With brick in hand, your lip gloss smile
You're scraped up knees

And if you stay I would lead away your mind
Or until your heart explodes out
Until we find our way in the dark and out of harm
You can run away with me
Any time you want

Terrified of what I'd be
As a kid from what I've seen
Every single day when people shock
And put the pieces back together
Just to smash them down
Turn my headphones up real loud
I think I need them now
'Cause you suck the noise out

If you stay I would lead away your mind
Or until my heart explodes out
'Til we find our way in the dark and out of harm
You can run away with me
Anytime you want
Anytime you want
Well, anytime you want

Don't walk away
Don't walk away
Don't walk away

'Cause if you stay
I will lead the way alright
Well not until my heart explodes out
Until we find our way in the dark and out of harm
You can run away with me
You can run if you want
You can run away with me
"Anytime you want

מודעות פרסומת

#123 על השראה שפתאום הגיעה, על דירות באורנית שהזמנתי בסטארבאקס סינגפורי, או איך פתאום אני בכלל בלונדון

שבועות שלא כתבתי, ולא כי הייתה חסרה לי השראה או משהו, להפך- הייתי מוצפת בדברים שמילאו לי כל מילימטר בגוף ובנפש. בכל פגישה פה אני ננזפת (ובצדק) על הזנחת הבלוג, קיבלתי אינסוף על היעדר המשמעת שלי לחלוק את המחשבות שלי, טענות (מוצדקות לחלוטין) שככה זה לא בסדר, והכל נכון. הכל נכון. אני אשתפר, נשבעת, יש לי כל כך הרבה על מה לכתוב.

לפני כמה חודשים הייתה למאיה ולי איזו שיחת כותבות כזו על הדילמה האינסופית האם לכתוב מתוך אילוצי משמעת עצמית- לשבת מול עמוד ריק ולהגג עד שמגיעה ההשראה ויוצא פוסט (ולחילופין- גם כשלא מגיעה ההשראה ויוצא פוסט פח בלי שהתכוונתי לכזה). אני לא יודעת מה התשובה הגנרית הנכונה, אבל עבורי הכתיבה מחייבת כמה תנאי סף שאני כבר שנתיים וחצי דבקה בהם- אני צריכה את הרגע הזה של שאר הרוח, הרגע שבוער בי להוציא את המילים החוצה והן מסתדרות מעצמן.

גיליתי שמטוסים מאפשרים לי את הרגע הזה, והנה, אני במטוס עם הקטנה שלי ללונדון לנשום קצת, וההשראה הגיעה, לפחות נדמה לי.

כבר ארבעה שבועות שאנחנו גרים ביחידה מתוקה לגמרי באורנית, בחופשת מולדת שעבורי היא הרביעית, עבור הילדים היא השניה. החלטה עקרונית שקיבלנו מלקחי החופשה הקודמת היא שאנחנו חייבים הפעם את המקום שלנו, את הארונות המסודרים בבגדים עם מזוודות רחוקות מהעין, עם אוכל במקרר, עם אבקת כביסה ומרכך בריח הישראלי המופלא הזה שהצלחתי להגיע אליו אחרי שנים של ניסוי וטעיה ואין אותו בשומקום אחר בעולם, עם שיגרה אורניתית כזו שתאפשר לכולנו להרגיש את הבית שלנו במרחק אבסורדי של אולי דקה וחצי מהבית היפיפה שלנו שגרים בו אנשים אחרים וילדים אחרים, ורק פאפי חתולת העל עוד שומרת לנו עליו ומשקיפה עלינו מרחוק, אולי בכלל מבלי להבין מי אלו שמסתכלים עליה בכזה געגוע.

ביום שסגרתי את היחידה לנסיעה הזו הרגשתי את השקט אחרי כל המתח שפחדתי ממנו. לחשוב איך רחוק ממני הרגע הזה בסטארבאקס הסינגפורי שלי מתחת לבית כשאני מוודאה שהכל בסדר ומאשרת את השכירות הזו לקיץ, ועוד שבוע אנחנו כבר נפרדים מכל הטוב הזה. אין לי מושג איך הזמן מכפיל מהירות כשטוב, אני חייבת לפצח את העניין הזה.

בשניה שנכנסנו לדירה גיליתי מה שלא שכחתי מעולם- שאני מוקפת בחברויות שאין כמוהן בעולם. המיטות היו מוכנות כבר עם מצעים נעימים, בארונות במטבח היו סטים של צלחות וכוסות, באמבטיה היו מקופלות כבר מגבות, על הכיריים היו מונחים סירים, הידיים הטובות של נבי ודבי היו בכל מקום אליו הסתכלתי, הרגשתי את הבית מלא בגוד ווייבס, אי אפשר לפספס את זה בכלל.

בבוקר שבת הראשונה שלנו כאן דפק בדלת השכן מלמעלה עם צלחת מלאה בלינצ'סים חמימים וטריים, חייך חיוך גדול ובירך אותנו בשמחה גדולה. תוך דקותיים נזכרתי איך כל קפיצה לסופר להביא קורנפלקס עם חלב מסתיימת אחרי שעתיים אחרי אינסוף חיבוקים ופגישות אקראיות, איך כל קפיצה לפסטורלי לתת נשיקה לגילושקי היא בכלל תחנת עצירה וגעגוע, איך צעידת חצות פה עדיין מאפשרת לי לזהות מקילומטרים הליכה של כל מי שליווה אותי שנים בהליכות לילה, איך המוזיקה באוזניים נכונה ומדויקת לי, איך הכל נכון לי וטבעי כל כך.

כשנכנסנו לדירונת ראיתי איך המראה באמבטיה מכוסה מראות פסיפס כאלו שקושטו בשבילנו על הקצה של המראה. באופן הזוי, אחת לכמה ימים נופלת לה מראת פסיפס קטנה מודבקת כזו, והן הולכות ומתמעטות לנגד עיניי, כאילו סופרות יחד איתי לאחור. אני משתגעת מזה, כי הייתה לי תיאוריה שהפסיפסים החלשים הם אלו שקורסים ואז יוותרו הפסיפסים החזקים האלו שישארו ולא ילכו לשומקום, אבל מתברר לי שגם בענף הפסיפסים אין פטנטים שאין לאנשים- הם ממשיכים לנשור אחד אחד ולספור כמוני ימים.

אני מפתחת תובנות לעצמי על כל ביקור, מנסה לפצח את החוקיות: הביקור הראשון שלי היה אופוריה מוחלטת, היה מושלם ומפוצץ געגועים, השני עם המשפחה היה ריצה אינסופית סביב הילדים וניסיון להספיק כל מה שרק יכולתי, השלישי היה קריסה מוחלטת של אקסיומות שחשבתי שלא ישברו- שם כבר שילמתי לגמרי את המחיר על המרחק הזה עם האוקייאנוסים והצד השני של העולם, שם הבנתי כמה קשה להישאר נוכחת נפקדת כשאין נוכחות פיזית. כשחזרתי מהביקור השלישי ידעתי שיש לי חצי שנה לאסוף את עצמי ולמצוא מחדש את כל מה שאהבתי וידעתי שעושה אותי מי שאני.

דווקא הביקור הרביעי איכשהו סידר לי את הדברים. אולי זו השמש הטובה, העגבניות המושלמות והתאנים, אולי זה כי מה ומי שאני הכי אוהבת נמצא לידי, אולי כי דברים הסתדרו להם איכשהו אצלי בראש והשלמתי עם קיומם, אולי ואולי ואולי ואולי- כי תשובות אין לי, אבל השאלות עוד פה.

אני מניעה את האוטו מהשניה הראשונה פה ונוהגת בצד הנכון של האוטו ובצד הנכון של הכביש, ברדיו יש את המוזיקה שעושה לי מסאז' לנפש בקולי קולות עם חלון פתוח, בכל מקום יש סלט מושלם עם ירקות מדויקים ולימון מלא מיץ, כשאני מבקשת תה בכל מקום יש תמיד את ההבנה שנענע היא תה לגיטימי לחלוטין גם בלי תיון, כל נותן שירות שנתקלתי בו היה אדיב ושירותי באופן הו-לא-כה-סינגפורי-ראש-בקיר-סטייל. אני נכנסת למשרד והכל מרגיש הגיוני בו- האוירה הזו, השיחות שקולחות תוך שניה למחוזות מוכרים, אינסוף שיחות עמוקות עם אירית שעושות לי סדר ומזכירות לי איך בוחרים אחיות לחיים.

אני נכנסת לישוב לפעמים ועד שאני מגיעה כבר ממתינים לי 676457 לבבות מדבי שמחכה לקשקש כאילו לא היינו דבוקות אחת לשניה לפני חודש אצלי, החברות של מהיישוב שחולקות איתי שנים על גבי שנים של חברות פה לעולם לא מאכזבות, גליוש ואני יכולות למצוא את עצמנו בשיחת חולין כל כך מנותקת מהעובדה שהשיחה הזו קרתה לאחרונה לפני חצי שנה, לינור ואני יכולות לדון באסמסים שגרתיים כאילו כלום, השממיות שלי מזכירות לי איך האוקיאנוס לא אומר כלום, דייט של שעות עם יעלי אהובתי הניו יורקית בקפה מופלא בשנקין נשמע כל כך טריוויאלי פה, לאהבה שלי פה יש מקום משלה, והוא מקום אינסופי וגדול.

הכל הגיוני פה, הכל.

ואני מנסה שוב למצוא את האיזון, כי אני יודעת שממתין לי שברון לב של ממש שוב כשאחזור לשגרה הסינגפורית המופלאה שלי בניוטון רואד המהמם, עם לין שלא ראיתי חמישה שבועות וקשה שלא להתגעגע אליה (ולא, לא בגלל שהיא עושה כביסה), לחתולי האהובה שלי והבית שאין בו קירות אלא רק חלונות שמשקיפים מהקומה ה- 25 על האי היפה ביותר שהמציאו שיש בו שקיעות אדומות שאין כמוהן בשומקום אחר, עם האנשים המהממים שעוטפים את חיי שם ואני כל כך מתגעגעת אליהם (כן, הקוראת רקי, כן, תעשי צילומסך כי אני אכחיש), לשיחות האינסופיות עם ליטל שחסרה לי ברמות של כואב פיזי ולרגעים האינסופיים עם חגה, לשיחות המהממות עם תאירושקי ועם הארוחות המעולות עם קרני, לשיחות המצחיקות עם שרון שמתחילות תמיד ב'את כבר לא אוהבת אותי' (יה רייט, חולה לך על הטוכעס הגרום שיש לך כבר, דוגמנית על מהחלל), לארוחות שישי ששומעים בהן צחוק אינסופי וחברות טובה (הקורא אבי הרשקו: אנחנו חוזרים בראשון הבא, שישי אצלנו, הבטחתי חמלה).

ובינתיים, בין ישראל לסינגפור אני בדרכי לגיחה למקום שיעשה לי את מה שאף מקום אחר כבר לא יעשה לי לעולם- לונדון. קטנתי היפיפיה שחולמת על "המילטון" שתראה עוד יומיים בהתרגשות עצומה ישנה על ברכיי במטוס שלוקח אותנו לעיר שבשבילי היא דמעות של געגוע אינסופי, עיר שהמדרכות בה מלאות באהבה גדולה, בפאלומאר ובמסעדות עם לזניה פח, בפרימארק ובקובנט גארדן, מקום שכל מילימטר בו אני אוהבת.

את האיזונים אעשה כבר בטיסה ארוכה ארוכה אחרת, הבייתה, לסינגפור.

וקחו לכם את פלורנס והמכונה שאני אוהבת כל כך, עם הקול של פלורנס שאני יכולה למות ממנו, והמילים, הו, המילים.

Looking up from underneath"
Fractured moonlight on the sea
Reflections still look the same to me
As before I went under
And it's peaceful in the deep
'Cause either way you cannot breathe
No need to pray, no need to speak
Now I am under
Oh, and it's breaking over me
A thousand miles out to the sea bed
Found the place to rest my head
(Never let me go, never let me go
Never let me go, never let me go)
And the arms of the ocean are carrying me
And all this devotion was rushing over me
And the questions I have for a sinner like me
But the arms of the ocean deliver me
Though the pressure's hard to take
It's the only way I can escape
It seems a heavy choice to make
But now I am under, oh
And it's breaking over me
A thousand miles down to the sea bed
I found the place to rest my head
(Never let me go, never let me go
Never let me go, never let me go)
And the arms of the ocean are carrying me
(So cold and so sweet)
And all this devotion was rushing out of me
And the questions I have for a sinner like me
But the arms of the ocean deliver me
And it's over and I'm going under
But I'm not giving up
I'm just giving in
Oh, slipping underneath
So cold and so sweet
In the arms of the ocean, so sweet and so cold
And all this devotion, well, I never knew at all
And the questions I have for a sinner released
In the arms of the ocean deliver me
(Never let me go, never let me go
Never let me go, never let me go)
Deliver me
(Never let me go, never let me go
Never let me go, never let me go)
Never let me go, never let me go)
Deliver me
(Never let me go, never let me go)
Never let me go, never let me go)
Deliver me
Never let me go, never let me go
And it's over
I'm going under
But I'm not giving up
I'm just giving in
Ah, slipping underneath
"Wooh, so cold, but so sweet