#85 על ראובן ושמעון, מכוניות כחולות וכוח צנטריפוגלי, או זכות קדימה לאחוות נשים

הייתם חושבים שאני קצת מגזימה אם הייתי מספרת לכם שרגע השיא שלי היום קרה זה עתה ממש, עת מחקתי ברוב פאתוס 4 אפליקציות להכנה לבחינות התיאוריה הסינגפורית, אבל לא, זו האמת לאמיתה. איי ג'אסט דיד.
שלושה ימים של שכרון חושים בחסות משרד התחבורה הסינגפורי הסתיימו להם הבוקר עם בשורה נהדרת שצבעה את מסך המחשב החדיש של מרכז הרישוי פה עם המילה "pass". אובכן, יש לי רשיון נהיגה סינגפורי, שהחיינו.

במשך שמונת החודשים האחרונים עשיתי כל דבר הגיוני (ולא הגיוני) על מנת לדחות את הקץ בו אאלץ לשבת ולפתוח את 2 ספרי התיאוריה שממתינים לי פה כבר כמה חודשים. פעמיים דחיתי למורת רוחו של גיל את הבחינה הזו.

ייתכן שהחקיקה הסינגפורית ההו-כה-הזויה-והפוכה-לכל-מה-שאני-מכירה הייתה הקטליזטור לרפלקס ההקאה שהפציע בגרוני כל פעם שחשבתי שהופה, עכשיו אשב וזהו, אבל בפעם האחרונה שגיל קבע לי את המבחן שאילצתי אותו שוווווב לבטל לי, הוא הודיע לי בפרצוף חמוץ אך נחרץ, שהוא לא משתף יותר פעולה עם העניין הזה, ושבפעם שהוא קבע עכשיו אני אבחן ולא יעזור לי כלום, שכן לרשותי קצובה שנה להמרת הרשיון הבינלאומי לרשיון סינגפורי, וראבאק, כמה מסובך יכולה להיות פקקטע בחינת תיאוריה למי שעברה בהצלחה לא רעה בכלל את בחינות לשכת עורכי הדין?

די אם אומר שהיו רגעים שהתגעגעתי לראובן ושמעון בימים האחרונים.
ראובן ושמעון, למי שאינו יודע, הם הכוכבים של כל שאלה בכל בחינה בכל פקולטה למשפטים- הכל קורה להם- הם מסתכסכים שנים בכל תחום, לרבות מעורבים מדי פעם ברצח, גניבה, עבירות צווארון לבן, פגיעות פח ופלת"ד, הם מאד אוהבים לעשות בינהם הסכמים ולהפר אותם. פעם חשבתי שאם אפגוש את ראובן ושמעון ארה במי מהם מטווח קצר ואזכה לתהילת עולם של כל הפקולטאות למשפטים בישראל, אבל מאז זה עבר לי (ובואו נודה על האמת, חלפו כל כך הרבה שנים, שאני חושבת שלפחות אחד מהם יצא לפנסיה).
אז הסיפור על ראובן ושמעון נועד להגיד שבעצם עכשיו ממשלת סינגפור החליפה לי את שני אלו במכונית כחולה, שבמשך משהו כמו 7,888,876 שאלות נדרשתי להניח אם עליה לתת או לא לתת זכות קדימה למכונית האדומה, למקם אותה במסלול הנכון, לבחון האם היא השתמשה בחוק שתי השניות והאם הצמיגים שלה מנופחים, ואם היא מועדת לסטות בנהיגה מהירה מהנתיב בשל הכוח הצנטריפוגלי- שגם בעניינו הפכתי להיות מומחית ממש.

שלושה ימים שעלה מביתי עשן לבן וצעקות על כל מי שנשם לידי פה ו\ או מיצמץ, והריני לבשר פה בתבוסה שככל הנראה אני הכי חננה בעולם, שכן שימו לב לזה- תופים תופים תופים- אני גם סיכמתי את החומר בעשרות עמודים בכתב ידי. טרו סטורי.

השכמתי היום בידיעה שלא עזרו לי זיליארד השאלות ששיננתי פה מאינסוף אפליקציות וספרים, שכן איכשהו בשום שלב לא הצלחתי להפנים את ההבדל בין 2 קוים צהובים מקבילים לשני זיג-זגים, ולא ממש הצלחתי להבין את ההבדל בין קבוצות התמרורים שנשאלתי עליהן אינסוף שאלות, וצעדתי כצאן לטבח למשרד הרישוי הסינגפורי, כדי לגלות שכאן, כמו כל דבר אחר- הנהלים מקדשים את המציאות.

הבחינה יועדה לשעה 9:15.
בשעה 9:00 בדיוק נדרשנו להתייצב עם התעודות למסדר זיהוי קצרצר, בו כל אחד קיבל לידיו את השיבוץ למחשב מנצנץ ומבהיק בגודל 200 אינץ' בערך. את הנהלים לבחינה עצמה קיבלנו מסינגפוריסט מבוגר שעושה אינטרודקציות זהות להערכתי בערך 5 פעמים ביום מזה 70 שנה, ועדיין, איכשהו נקרעתי מהבדיחות שלו, ככל הנראה תחת השפעת ההלם. האינטרודקציה והנהלים, למקרה שתהיתם, נמשכו החל מ- 09:00 ועד ל- 09:14, לא שניה יותר. בשעה 09:15, בתיאום מושלם עם סיום הנאום, נדלקו המחשבים עצמונית, והופ, 50 שאלות ממיטב הרגולציה התעבורתית באי הזה (שאלה לדוגמא: מה יעזור לנהג שכועס עלייך? תשובה לדוגמא: שתתנצל. נשבעת).

לא זוכרת מתי שיקשקתי כמו הרגע בו לחצתי על "סיים", בידיעה שמתוך 50 שאלות מותר לי לטעות מקסימום בחמש, ובדיוק כמו בבחינות הלשכה, היה ברור לי שאבוי לנשמתי אם לא אעבור, כי לשאת שוב את הייסורים האלו- אהההה, פחות יקרה.
אובכן- יססססס, 50\50! הכנעתי את המערכת! ראובן ושמעון יכולים לחזור לחיים רגילים, והמכונית הכחולה יכולה מצידי להפסיק לתת זכות קדימה בכל צומת שהיא, מרומזרת וכזו שלא.

תחת אושר אינסופי נשלחתי אחר כבוד לחדר 1 בקומה 1, שם, כמו כל רשיוניסט סינגפורי, נדרשתי לצפות בסרט של רבע שעה, עם תיעוד גופות, הפחדות, סיפורי תאונות דרכים הארד קור- כמיטב השיטות הסינגפוריות לחינוך ההמונים.
מי שתהה על מקור היעילות שלי בפייסבוק בין השעות 9:55 עד 10:10, הרי שקיבל כרגע תשובה, שכן זה מה שעשיתי בזמן הזה בו כאמור- היה מישהו שאשכרה חשב שאני צריכה לפגוש את גיסו מרוטש ללא פיקסלים, תווווווווווווודה.

תמונת פספורט, רשיון ישראלי וכמה טפסים, ואני גאה לבשר פה אחר כבוד, תם הטקס. אני נוהגת בסינגפור כחוק.

שמחה ומאושרת יצאתי לפגוש פה קבוצת חברות נפלאה שבורכתי בהן ועלו הסינגפורה עימי, להפוך עוד כמה תובנות רילוקיישן על הזמן שחלף.
אין ספק, אני מוצאת בשנים האחרונות שהנשים סביבי הן אסופה מבורכת של חוכמה, תבונה, שכל ישר והרבה גוד וווייבס. רק בשיחות האלו אני מבינה כמה אני שונה פה ולא מוכרת גם לעצמי, כמה אנחנו נושאות פה על עצמנו את הטוב בצד המורכבויות הקיימות, וכמה חשובה אחווה, גירל פאוור, כדי לסדר שקט במחשבות ולנקות המון המון רעשים.

וככה אני נושאת עימי כל היום מחשבות ותובנות, שמחה שלא ויתרתי לעצמי וזכרתי היטב כל דבר שקשור למכונית הכחולה ולכוחות צנטריפוגלים, שלא הסתפקתי ב- 49\50, ששמעתי מילים חכמות מנשים נהדרות (אפילו הספקתי לקשקש ולראות את דבי היפה שלי מולי מחייכת!), נזכרתי כמה הרוטב במבה של מלאני מהמם וכמה לפעמים צריך לעצור ולהקשיב, ולגלות שגם אם לא הכל פשוט- הכל שווה.

והנה, בתמצית, המילים הכי מתאימות להיום, קארול קינג הצליחה לעשות לי מהן גם סדר בראש (וגם להזכיר לי את גילמור גירל'ס, אבל זה פחות קשור), וכן, זה גם לך, מותק. את יודעת מי את.

"When you're down and troubled and you need some love and care, 
and nothing, nothing is going right, 
close your eyes and think of me and soon I will be there 
to brighten up even your darkest night. 

You just call out my name, and you know wherever I am, 
I'll come running to see you again. 
Winter, spring, summer, or fall, all you have to do is call 
and I'll be there 
You've got a friend. 

If the sky above you grows dark and full of clouds, 
And that old north wind schould begin to blow, 
Keep your head together and call my name out loud. 
Soon you'll hear me knockin' at your door. 

You just call out my name, and you know wherever I am, 
I'll come running to see you again. 
Winter, spring, summer, or fall, all you have to do is call 
and I'll be there, yes, I will. 
Now ain't it good to know that you've got a 
friend 
when people can be so cold. They'll hurt you, yes, and desert you. 
And, take your soul if you let them. 
Oh, but don't you let them. 

You just call out my name, and you know wherever I am, 
I'll come running to see you again. 
Winter, spring, summer, or fall, all you have to do is call 
and I'll be there, yes, I will"

מודעות פרסומת

#84 על יורשת קטנה ענקית לגמרי, על מורה משנה חיים, או ילדה באות פ'

אני חושבת שאחד השיעורים החשובים שלי בכל הרילו הזה, זה הילכות צניעות למול גדולתה של ביתי הקטנה.

שמונה חודשים לתוך הסינגפוריה, השבוע הזה נתן לנו הצצה לעולמה המיוחד ואיפשר לנו להבין כמה לא הבנו ולא הערכנו שום דבר נכון על מסוגלויות, על יכולות, על מיומנויות של ילדה בת 10 ורבע לשגשג ולפרוח ביקום מקביל חדש מזה שגדלה בו 9.5 שנים כמעט.

חודשיים טרם הרילו חדלתי מלישון. היה נראה לי שכל פעם שאני עוצמת את העיניים, הראש שלי מתחיל לנהל רשימות אינסופיות, ומחשבה אחת שחזרה על עצמה שוב ושוב- מה אני עושה לה. מה אני עושה לקטנה הזו שחיה חיים בטוחים ונהדרים בבועה האורניתית שלה, עם גיל ועדן שלה, הבלט, פאפי ושמש חתולות העל שלנו שם, החדר הגדול והמיוחד שהיא תיכננה לעצמה, ובעיקר, זו ילדה שהכירה בערך רצף של 4 מילים באנגלית, וגם זה במבטא קלוקל תודות לעובדה הפעוטה שסוהא, המורה לאנגלית היא מורה נהדרת, אבל בספארי לא משוטט אלבנט.

בינינו לבין עצמנו התלבטנו מרגע החתימה על חוזה סינגפור אם לתגבר אותה באנגלית ולהתחיל לתת לה יותר בוסט, ומיד הנושא ירד מסדר היום. הגענו למסקנה שהעומס שצפוי עליה ממילא יהיה קשה, שהיא עוברת לבי"ס בינלאומי פרטי שמבין דבר או שניים בתלמידים חדשים, ושניתן לה למצות את הישראליאנה שלה עד תום, ופה נתמודד.

לא אחזור על דברים שכבר סיפרתי כאן רבות-
על היום הראשון שלה בבית ספר, שחישבתי לאחור את התמוטטותה הצפויה שטפו, לא הגיעה,
על הפחד מכיתה גדולה מלאה זרים ללא ישראלי אחד לחלוק איתו רגעים יומיומיים שהתבררה ככיתה בת 4 ילדים מופלאים עם בן בריתה הנהדר, עומר, ששמר עליה כעל אחות ואם רואים את התקשורת הבטוחה של שניהם אחד עם השניה מבינים כמה עמוק וטוב הקשר הזה,
ובעיקר על מורה אחד מופלא ומיוחד שמומחה בקליטת ילדים כאלו, מיסטר קאליי המקסים, שלעולם לא אוכל לתאר במילים את הערכתי אליו כאיש חינוך.

"כל ילד צריך לפחות מבוגר אחד שיאמין בו", ולנו היה את מיסטר קאליי.

מהיום הראשון בכיתה גילינו ילדה שקמה שמחה כל בוקר, בחופשה ארוכה היא סופרת ימים לאחור עד חזרה ללימודים, ילדה שמדברת אנגלית בחופשיות, ילדה מועצמת שמרגישה ראויה ושווה בין שווים.

בכל חזית גילינו את עוצמתה. די מהר היא הבינה ששכבת הגיל הישראלית שלה מלאה בבנות ותיקות שבטוחות במקומן ולא פנויות. ליה של מיסיס שוחט שקלטה אותה עוד בישראל הוכיחה כמה היא מופלאה ונתנה לה ספייס אבל ידעה לתת לה את הקליטה הבטוחה.
לאט לאט הבנו שהיא מרגישה טוב במקום שלה איתנו, עם הסינגתולה שלה ועם יונתן שהתגלה כאח מופלא ותומך, שותף יומיומי לסקול-באס ולשיחות בהם הם מכפכפים אחד את השניה ורבים את מי אוהבים יותר בבית.

תוך משהו כמו חודשיים התרגלתי לשמוע רעשי רקע מהחדר שלה, גיל ועדן התגלו ככאלו שלא ויתרו עליה בקלות. יום יום קשקשת אינסופית בסקייפי, יום יום תמיכה ועדכונים, היא עדיין חברה פעילה בקבוצת הוואצאפ של ה' 1, היא קשורה אל חייה הקודמים באופן כל כך טבעי ושלם.
אבל לאט לאט הרגשנו איך היא פורחת שוב.

הקיו היה כששיחקה עם גיל ארץ עיר, ונדרשה לילדה באות פ'. גיל מצא איזה שם בפ', נניח פרח. היא כתבה "פאריסה". נו, שעה עפנו עליה איך התחילה להמציא שמות בשביל 10 נקודות בארץ עיר. אובכן, תוך שניה נפתח הנייד שלה, בוואצאפ הופיעה קבוצת הברברת שלה עם לילי היפנית, גאל הקוריאנית, יהלי הישראלית, ו.. פאריסה התאילנדית. יצאנו חומוס, הייתי אומרת.

ככה הבנו שבעצם היא מלאה בחברות חדשות מכל מיני פיסות אקזוטיות בעולם.
כשהפצעתי בבית הספר שלה לפגוש אותה לארוחת צהריים, נופנפתי בקלילות לטובת הכנופיה הקוסמופוליטית המקסימה הזו שציחקקה שעה על מיליון דברים, ובכל פעם שהצצתי עליה, גיליתי שמדובר לגמרי בלהקה קבועה שלא זזה אחת מהשניה כל היום.

ולא קל לה בלימודים, אין לטעות.
היא לומדת 7 שעות כל יום באנגלית ברמה הכי גבוהה שיש, אין הנחות (חוץ ממאדר טאנג אצל מיסיס שוחט, כפרה עליה, שם האושר הגדול הוא החירות להיות ילד ישראלי 4 שעות בשבוע). המשימות שלה ענקיות, זה ללמוד מתמטיקה באנגלית (שבואו נודה על האמת- גם בעברית לא מדובר על מקצוע אטרקטיבי במיוחד), זה לכתוב חיבורים ולעבוד יחד עם ילדים מכיתות מתקדמות ועם ילדים ברמת שפת אם באנגלית.

את השנה היא התחילה במה שפה מכנים SPP1, שלב הכי ראשוני בלימוד השפה האנגלית.
אותו מיסטר קאליי היה הפנים המאירות שלה כל יום, מורה שברצינות מוחלטת טען באוזניהם שוב ושוב שהם נהדרים ומוכשרים, והם האמינו לו. בחרדת קודש המתנו בסוף הסימסטר לגלות אם הם יעלו ל- SPP2. מיסטר קאליי שפגש אותי במסיבת החגים חייך ואמר לי להיות רגועה, "ביקוז דיי אול דיד וורי וול", ולא הייתה הפתעה שהגיעה ההודעה שכולם מדלגים שלב, כמו אלופים.

וכך בחודשיים האחרונים היא משקיעה ומתמסרת היטב ללמידה ולהתקדמות, עד שביום ההורים האחרון לפני שבוע, אחרי שמיסטר קאליי כבר רמז לי בחצי משפט וחשבתי שזה סתם דיבור, עלתה בפניה הבקשה הרשמית של בית הספר לקדם אותה ל- SPP3 באופן מיידי, עוד השבוע, שלמעשה זה אומר כיתות מיין סטרים, כיתות אם של ילדים ברמת שפת אם אנגלית.

אוי, הימים שעברו עלינו פה.
דמעות על דמעות של הקטנה כששמעה מאיתנו שאנחנו חושבים שטוב יהיה לה לדבוק עוד קצת בכיתה שלה ובמיסטר קאליי החד פעמי. שביקשנו שתיקח את הזמן להמשיך להוביל, להיות בטופ ובמקום שליו ורגוע, בלי הלחץ שצפוי שם.
דמעות על דמעות של קטנה שרוצה להתקדם ולא לפספס כלום, חשש שלא יחזרו לה עוד הזדמנויות.
נרדמה עליי אתמול בוכה מהמתח, מהסירוב למיסטר קאליי, מהאכזבה שהיא לא תתנסה עכשיו במיינסטרים, ובסוף, אחרי שבוע של מתח, היא הלכה בעצמה, בכזו גדולה, להגיד לו בעצמה בלי תיווך, שהיא מעדיפה להישאר איתו ועם הכיתה המיוחדת שלה בזמן הקרוב.

ואנחנו, אחרי שבוע אינטנסיבי ויום לא פשוט אתמול, צפינו בקטנה שלנו מלמדת אותנו שיעור ענק בפשטות, ביכולת של ילדה בת 10 ורבע להיות גדולה מהחיים, לראות אותה לוקחת החלטה אמיצה, מישירה מבט למיסטר קאליי ואומרת לו שהיא נשארת ללמוד את הבסיס ולא מדלגת הלאה כמו דבורה מפרח לפרח.
ילדה ענקית, בחיי.

וכל מה שחשוב לי לומר פה לכל מי שאי פעם יזדקק למילים של אמונה שהוא לא עושה לילד שלו שום דבר רע ברילו, זה שיאמין לכל מי שיגיד לו שהילדים שלנו ענקיים, חכמים ועוצמתיים, וטובים מאיתנו בהכל.

והנה, קחו לכם שיר מאמם במיוחד שהיה לי זמן לטחון בזמן שהקטנה הזו שהרגע שיבחתי פוסט שלם ייבשה אותי שעתיים ב"גאפ" עכשיו (הקוראת תמוש שכרגע איתי על הקו באוזן- תאכלי ת'לב, שיר לא מהתנ"ך! הא!) עם אטיטיוד של בת 16 ("אההההה, ורוד?! אני?! אההההה, אמא, צ'כחי מזה")

"I'll contain my heart,
It's like lightning trying to put out a spark.
I'll contain my heart,
You're like lightning trying to put out a spark"

(bear's den \ "Dew On The Vine")

#83 על טפסים צבעוניים, עוגות אקלרים בישיבות וועד, או פואמות לצמחים

החיים הסינגפוריים מייצרים לי אינסוף רגעים להבין איך הגיעה האומה הזו לאן שהגיעה.
הסדר, האירגון, הרגולציה המופרעת, טרפת הלוגיסטיקה על כל דבר, כל אלו ככל הנראה הם ערובה לא רעה בכלל בספר המיפרט של "איך תקים אומה משגשגת בחמישים שנה". לא, באמת, אין לתאר.

השבוע וחצי האחרונים היו בסימן הדרך מביתי לפאסיר ריס.
פאסיר ריס הוא אזור בקצה קצה קצה של סינגפור, הסוף של הסוף, כלומר 25 דקות נסיעה ארוכה מאד מהבית שלי שממוקם פריטי מאץ' באמצע האי. בפאסיר ריס ממוקם לו בית הספר של ילדיי, OFS, שזה קיצור (תחביב סינגפורי ידוע) ל- OVERSEAS FAMILY SCHOOL.
מדובר בבית ספר בינלאומי פרטי מרהיב, מופרע, ענק, יפיפה, גאוני, הזיה משהו לכל עין ישראלית, ואני לא מדברת רק על המימדים העצומים, המתקנים הלא שבורים, לא מרוססים בגרפיטי, לא רעועים, לא מדברת על הפלא האדריכלי ועל המופת החינוכי-לימודי, אבל כן, אני מדברת בעיקר על תפקיד ההורה לתלמיד ב- OFS.

אובכן, אין דרך להגדיר את זה אחרת. אני פועלת שחורה בשירות ה- OFS.

עם רדתי מכבש המטוס שהביאני לסינגפור עוד באזור יולי אשתקד, כבר אז התמלא יומני באינסוף מפגשים שעורך בית הספר, ולי, תודה רבה, יש כפול מכל אחד כזה- אחד לאלמנטרי, היסודי של יהלי, ואחד להיי סקול, התיכון של יונתן. ייפי!
ובאובר-דוז כמו באובר-דוז, כבר כמה חודשים שאני מחרישה את קיומי בבית ספר, ומזה זמן רב אני משתדלת להגיע לשם רק כאשר כלו כל הקיצים.
ואז הגיע המועד לדון בגלובל פיקניק.

הו, קוראיי הנאמנים עוד מראשית הבלוג אי שם עשויים לזכור שבת ישראלית באפריל, בה התעוררתי בביתי האורניתי וראיתי תמונות יפיפיות של הגלובל פיקניק האו.אפ.אסי, וכמו בזמר נוגה, כתבתי איך בשנה הבאה נהיה שם, וכמה מרגש.

כן, זה עדיין מרגש, הפנינג בינלאומי מהמם שכולל כמו כל דבר- אוכל. כל מדינה מיוצגת באו.אפ.אס (תאמינו לי- שימו אצבע על הגלובוס- כל מדינה- שם), מדובר על יום שיא מרהיב בהפקה מטורפת של ביה"ס פלאס וועד ההורים הבית ספרי.
כל שנה מגיע צוות אירגון מכל מדינה לפגישות ההכנה, השנה זו שנתה האחרונה על האי של מאיה, ועל כן גלית ואני, בוגרות העליה הסינגפורית האחרונה בקיץ, צורפנו לתהליך.
איך אגיד את זה? אחת הישיבות הקורעות שישראלי יכול להשתתף בה.

זוכרים את אסיפת ההורים בבית ספר ישראלי כל שנה? איך מגיעים כולם חבוטים בסוף יום עבודה, מתייצבים בקומת כניסה, יושבים על כיסאות פיצים ששוברים את הטוכעס, מקטרים איך המזגנים לא עובדים גם השנה, המנהלת נואמת איזה נאום מתוך קובץ "עוד יום הורים", יו"ר הוועד המסורתי שמסרב לפנות את תפקידו רם המעלה משמיע עוד נאום מלא שליחות מחד וייאוש מוחלט מאידך ומספר בצער על דלות האמצעים?
אני לא רוצה לדרוך לאף אחד על היבלות, אבל באסיפת ההורים באו.אפ.אס מגישים אקלרים וסנדוויצ'ונים יפים כאלו.

וכך, ישבנו מאיה, גלית ואני, נציגות המשלחת הישראלית לגלובל פיקניק 2017, צופות באירגון הזוי ממש, בעודנו מלחכות אקלרים (אני) והן סנדוויצ'ונים קטנים (אני לא מתחייבת, הן בדיאטה ונורא רזות עכשיו).

על בימת הנואמים עולה מפקדת האירוע, נואמת נאום חוצב לבבות, מגייסת את רוח הקרב, ומחשיכה את האולם כדי להציג את מצגת הגלובל פיקניק האחרון. עסקינן כמובן בסרט שהופק ע"י צוות של ספילברג, עם מוזיקה סטייל 1492. נשבעת שזלגה לי דמעה מהתרגשות.

לאחר מכן עלתה האחראית על הטופס הורוד.
הטופס הורוד נועד כמובן לרישום המדינה. הסבר מפורט כיצד חותמים, ועלינו כמובן להזמין כבר עכשיו, כשאין לנו עוד מושג מה נרצה להגיש (רמז: זה יהיה פלאפל עם חומוס ושות') את הכלים החד פעמיים שיספק לנו בית הספר, כלומר עלינו לבחור מתוך משהו כמו כן ציור ענק שעליו מודבקים כלים חד פעמיים עם פירוט אינצ'ים וגודל, כיוון שאין מקום למקריות פה, ולא יעלה על הדעת שנזמין 1,000 צלחות 4 אינץ' ולא 6 אינץ' חלילה.

אחריה עלתה מרוגשת מאד האחראית על הטופס הירוק.
היא הקו-אורדינייטור של ההצגות וההופעות של כל מדינה למקרה שתהיתם. אגב, אין הרשאה להופעה סולו, כן אפשרי ריקוד הורה וילד, וכן, היה תיעוד של זה במצגת.

אחראית הטופס הכתום היא זו שמסבירה שמדינה שרוצה לערוך תצוגת אופנה תמלא את הטופס הזה, זה חשוב מאד, וחייבים להחזיר אותו מלא עד 24 למרץ. אנחנו הינהנו במרץ ומילמלנו "עאלק". 3 פמיניסטיות שומעות תצוגת אופנה וחוטפות חום, חוץ מזה- האופנה הישראלית, אובכן, לא דחוף לנו להתבזות.

ואחרי כל הטפסים האלו (שאגב, לא המצאתי, הכל נכון) נשלחו כל הנציגים לקבל את רשימת ההורים של המדינה שלהם, אצל אחראי רשימות ההורים.
אה, כלומר כל המדינות חוץ מישראל, שכן כדי לקבל את הרשימה הישראלית נשלחתי אחר כבוד בליווי אחראית הוועד לקומה 6, לקבל ולחתום אישית על מעטפה סגורה של פירוט הישראליאנה האו.אפ.אסית, וגם זה אחרי שוידאו את פרטיי ושאני עצמי רשומה ברשימה הזו.

ובכן, בסוף אנחנו ישראלים, שום דבר לא דומה לנו. לא יתנו לנו לשכוח את זה לעולם, אבל אין מה להזכיר מה שמעולם לא שכחתי.

הסדר, האירגון המופתי, החשיבה על כל פרט ופרט ברמת המיקרון, ההשקעה בתוכן ובניראות (וההשקעה באקלרים, אני חשה חובה להודות) פשוט לא תיאמן. מאיה כבר מורגלת בהזיה הקבועה הזו, אבל גלית ואני נקרענו מצחוק על כל דבר שם, מנסות לדמיין את ההפקה הזו בישראל ולא מצליחות בכלל להעביר את זה בראש מרוב שזה מצחיק.

לא צריך להרחיק הרבה, כי בחלוף שבוע גלית ואני שוב מצאנו את עצמנו יושבות באולם האו.אפ.אסי (בלי האקלרים, מבאס לגמרי), מקשיבות להרצאה על הפרסונל פרוג'קט של התיכון בשכבה של יונתן, שאגב, פה קוראים לו PP ולך תסביר למה שתינו מגחכות כל פעם שמישהו עלה לספר בגבורה על הפיפי שלו.

כל זה נועד בעיקר לספר לכם איך מרכזת הפרסונל פרוג'קט היא המורה למדעים שיונתן הכי אוהב בעולם, מיסיס טריוודי, הודית יפיפיה, מורה ברמה של עומר ציוני- אוהבת את התלמידים שלה, אוהבת ללמד, מלאת מוטיבציה ודרייב.
מדובר במורה שאנחנו מתים עליה, יונתן כוכב עולה אצלה בשיעורים והיא והוא זה סיפור אהבה. בתעודה האחרונה שלו היא כתבה לו "ג'ונתן, יו אר אן אקספשיונאל סטיודנט", והיא מתכוונת לזה.
נפגשנו בכנס היא ואני, והיא, עם החיוך הענק שלה ביקשה לוודא שראינו מה היא כתבה עליו, סיפרה לי כמה הוא שונא לעשות פרנזטיישנס אבל הוא הטופ אוף הר קלאס בזה, שהוא מבריק ומלא הומור, ומצאה לנכון לספר לי נרגשת על אחת המשימות האחרונות שלהם- כתיבת פואמה על צמחים.
כן, כן, ניסיתי להבין האם אני לא מבינה את האנגלית הודית הזו, אם אני מדמיינת שבשיעור מדעים הבן שלי נתבקש לכתוב פואמה על צמחים, ורשמתי לפניי לספר את זה ליונתן ברגע שאסיים את השיחה איתה ואתיישב, כשאני מתעלפת מגאווה אינסופית עליו.

טו מייק א לונג סטורי שורט, התקשרתי אליו מרוגשת ושמחה- הוא כמובן לא ענה כי למה לענות לטלפון, הוא בכלל לא נועד לשיחות- הייתי צריכה להתקשר ליהלי שתנבח עליו שיענה לי- עונה לי, אני מספרת לו בהתרגשות, והוא עונה לי "או מיי גוד, אמא, איזה פדיחות".
חשבתי שאני מדמיינת שוב. "מה פדיחות, מה, מיסיס טריוודי עפה על הפואמה שלך".

אובכן, בכורי היקר, האיש הכי מצחיק, אהוב ומבריק ביקום (חוץ מהבושות שהוא עושה לנו בשיעור ספורט עם המכתב שנשלח אלינו הביתה בחתימת המנהלת עם ההודעה ש"יור סאן איז בילואו דה אקספקטיישנס" של המורה כי הוא מדבר הרבה בשיעור, שוקינג), הוא לא בדיוק הבחין במהלך השיעור שמיסיס טריוודי נתנה שיעורי בית לכתוב את הפואמה.
לפני השיעור הוא שמע על המשימה (מפתיע כשלעצמו), ותוך דקה הוא ביצע את המשימה.

אני שמחה לשתף אתכם בבכורה עולמית בפואמה של בני לצמחים, שזיכתה אותו בציון אקסלנט במדעים.
תזכרו איפה קראתם את זה קודם, ובבקשה תזכרו שמדובר במחונן על שהתאים האפורים שלו נותרו ככל הנראה בטיסת לופטהאנזה ביולי.

"Roses are red
Violets are blue
Plants will be dead
If they consume CO2"

(יונתן גלעד, זוכה פרס נובל העתידי לספרות).

ויאללה, על הדרך, הזדמנות לרמוז לבכורי ההורס מצחוק, כתום המחמד שלי, המשורר הלאומי, שאני די מחבבת אותו. יאללה, אברהם, ספר לו כמה הוא אהוב הילד הזה:

"והדרך היא שלך,
תלך בה בבטחה
ולעולמים תדע
שאני תמיד איתך

בכל יום בכל דקה
אני איתך

ותתן ללב שלך לצרוח בשמחה
שהמנגינה תצא החוצה בשירה
ואז תדע
אני איתך

אל תדאג
בעיני הנצח לא תטעה
אל תדאג
בסוף אתה תהיה
שלם עם עצמך
ועכשיו הזמן ללכת עם הלב"

("אני איתך" \ אברהם טל)