הייתם חושבים שאני קצת מגזימה אם הייתי מספרת לכם שרגע השיא שלי היום קרה זה עתה ממש, עת מחקתי ברוב פאתוס 4 אפליקציות להכנה לבחינות התיאוריה הסינגפורית, אבל לא, זו האמת לאמיתה. איי ג'אסט דיד.
שלושה ימים של שכרון חושים בחסות משרד התחבורה הסינגפורי הסתיימו להם הבוקר עם בשורה נהדרת שצבעה את מסך המחשב החדיש של מרכז הרישוי פה עם המילה "pass". אובכן, יש לי רשיון נהיגה סינגפורי, שהחיינו.
במשך שמונת החודשים האחרונים עשיתי כל דבר הגיוני (ולא הגיוני) על מנת לדחות את הקץ בו אאלץ לשבת ולפתוח את 2 ספרי התיאוריה שממתינים לי פה כבר כמה חודשים. פעמיים דחיתי למורת רוחו של גיל את הבחינה הזו.
ייתכן שהחקיקה הסינגפורית ההו-כה-הזויה-והפוכה-לכל-מה-שאני-מכירה הייתה הקטליזטור לרפלקס ההקאה שהפציע בגרוני כל פעם שחשבתי שהופה, עכשיו אשב וזהו, אבל בפעם האחרונה שגיל קבע לי את המבחן שאילצתי אותו שוווווב לבטל לי, הוא הודיע לי בפרצוף חמוץ אך נחרץ, שהוא לא משתף יותר פעולה עם העניין הזה, ושבפעם שהוא קבע עכשיו אני אבחן ולא יעזור לי כלום, שכן לרשותי קצובה שנה להמרת הרשיון הבינלאומי לרשיון סינגפורי, וראבאק, כמה מסובך יכולה להיות פקקטע בחינת תיאוריה למי שעברה בהצלחה לא רעה בכלל את בחינות לשכת עורכי הדין?
די אם אומר שהיו רגעים שהתגעגעתי לראובן ושמעון בימים האחרונים.
ראובן ושמעון, למי שאינו יודע, הם הכוכבים של כל שאלה בכל בחינה בכל פקולטה למשפטים- הכל קורה להם- הם מסתכסכים שנים בכל תחום, לרבות מעורבים מדי פעם ברצח, גניבה, עבירות צווארון לבן, פגיעות פח ופלת"ד, הם מאד אוהבים לעשות בינהם הסכמים ולהפר אותם. פעם חשבתי שאם אפגוש את ראובן ושמעון ארה במי מהם מטווח קצר ואזכה לתהילת עולם של כל הפקולטאות למשפטים בישראל, אבל מאז זה עבר לי (ובואו נודה על האמת, חלפו כל כך הרבה שנים, שאני חושבת שלפחות אחד מהם יצא לפנסיה).
אז הסיפור על ראובן ושמעון נועד להגיד שבעצם עכשיו ממשלת סינגפור החליפה לי את שני אלו במכונית כחולה, שבמשך משהו כמו 7,888,876 שאלות נדרשתי להניח אם עליה לתת או לא לתת זכות קדימה למכונית האדומה, למקם אותה במסלול הנכון, לבחון האם היא השתמשה בחוק שתי השניות והאם הצמיגים שלה מנופחים, ואם היא מועדת לסטות בנהיגה מהירה מהנתיב בשל הכוח הצנטריפוגלי- שגם בעניינו הפכתי להיות מומחית ממש.
שלושה ימים שעלה מביתי עשן לבן וצעקות על כל מי שנשם לידי פה ו\ או מיצמץ, והריני לבשר פה בתבוסה שככל הנראה אני הכי חננה בעולם, שכן שימו לב לזה- תופים תופים תופים- אני גם סיכמתי את החומר בעשרות עמודים בכתב ידי. טרו סטורי.
השכמתי היום בידיעה שלא עזרו לי זיליארד השאלות ששיננתי פה מאינסוף אפליקציות וספרים, שכן איכשהו בשום שלב לא הצלחתי להפנים את ההבדל בין 2 קוים צהובים מקבילים לשני זיג-זגים, ולא ממש הצלחתי להבין את ההבדל בין קבוצות התמרורים שנשאלתי עליהן אינסוף שאלות, וצעדתי כצאן לטבח למשרד הרישוי הסינגפורי, כדי לגלות שכאן, כמו כל דבר אחר- הנהלים מקדשים את המציאות.
הבחינה יועדה לשעה 9:15.
בשעה 9:00 בדיוק נדרשנו להתייצב עם התעודות למסדר זיהוי קצרצר, בו כל אחד קיבל לידיו את השיבוץ למחשב מנצנץ ומבהיק בגודל 200 אינץ' בערך. את הנהלים לבחינה עצמה קיבלנו מסינגפוריסט מבוגר שעושה אינטרודקציות זהות להערכתי בערך 5 פעמים ביום מזה 70 שנה, ועדיין, איכשהו נקרעתי מהבדיחות שלו, ככל הנראה תחת השפעת ההלם. האינטרודקציה והנהלים, למקרה שתהיתם, נמשכו החל מ- 09:00 ועד ל- 09:14, לא שניה יותר. בשעה 09:15, בתיאום מושלם עם סיום הנאום, נדלקו המחשבים עצמונית, והופ, 50 שאלות ממיטב הרגולציה התעבורתית באי הזה (שאלה לדוגמא: מה יעזור לנהג שכועס עלייך? תשובה לדוגמא: שתתנצל. נשבעת).
לא זוכרת מתי שיקשקתי כמו הרגע בו לחצתי על "סיים", בידיעה שמתוך 50 שאלות מותר לי לטעות מקסימום בחמש, ובדיוק כמו בבחינות הלשכה, היה ברור לי שאבוי לנשמתי אם לא אעבור, כי לשאת שוב את הייסורים האלו- אהההה, פחות יקרה.
אובכן- יססססס, 50\50! הכנעתי את המערכת! ראובן ושמעון יכולים לחזור לחיים רגילים, והמכונית הכחולה יכולה מצידי להפסיק לתת זכות קדימה בכל צומת שהיא, מרומזרת וכזו שלא.
תחת אושר אינסופי נשלחתי אחר כבוד לחדר 1 בקומה 1, שם, כמו כל רשיוניסט סינגפורי, נדרשתי לצפות בסרט של רבע שעה, עם תיעוד גופות, הפחדות, סיפורי תאונות דרכים הארד קור- כמיטב השיטות הסינגפוריות לחינוך ההמונים.
מי שתהה על מקור היעילות שלי בפייסבוק בין השעות 9:55 עד 10:10, הרי שקיבל כרגע תשובה, שכן זה מה שעשיתי בזמן הזה בו כאמור- היה מישהו שאשכרה חשב שאני צריכה לפגוש את גיסו מרוטש ללא פיקסלים, תווווווווווווודה.
תמונת פספורט, רשיון ישראלי וכמה טפסים, ואני גאה לבשר פה אחר כבוד, תם הטקס. אני נוהגת בסינגפור כחוק.
שמחה ומאושרת יצאתי לפגוש פה קבוצת חברות נפלאה שבורכתי בהן ועלו הסינגפורה עימי, להפוך עוד כמה תובנות רילוקיישן על הזמן שחלף.
אין ספק, אני מוצאת בשנים האחרונות שהנשים סביבי הן אסופה מבורכת של חוכמה, תבונה, שכל ישר והרבה גוד וווייבס. רק בשיחות האלו אני מבינה כמה אני שונה פה ולא מוכרת גם לעצמי, כמה אנחנו נושאות פה על עצמנו את הטוב בצד המורכבויות הקיימות, וכמה חשובה אחווה, גירל פאוור, כדי לסדר שקט במחשבות ולנקות המון המון רעשים.
וככה אני נושאת עימי כל היום מחשבות ותובנות, שמחה שלא ויתרתי לעצמי וזכרתי היטב כל דבר שקשור למכונית הכחולה ולכוחות צנטריפוגלים, שלא הסתפקתי ב- 49\50, ששמעתי מילים חכמות מנשים נהדרות (אפילו הספקתי לקשקש ולראות את דבי היפה שלי מולי מחייכת!), נזכרתי כמה הרוטב במבה של מלאני מהמם וכמה לפעמים צריך לעצור ולהקשיב, ולגלות שגם אם לא הכל פשוט- הכל שווה.
והנה, בתמצית, המילים הכי מתאימות להיום, קארול קינג הצליחה לעשות לי מהן גם סדר בראש (וגם להזכיר לי את גילמור גירל'ס, אבל זה פחות קשור), וכן, זה גם לך, מותק. את יודעת מי את.
"When you're down and troubled and you need some love and care,
and nothing, nothing is going right,
close your eyes and think of me and soon I will be there
to brighten up even your darkest night.
You just call out my name, and you know wherever I am,
I'll come running to see you again.
Winter, spring, summer, or fall, all you have to do is call
and I'll be there
You've got a friend.
If the sky above you grows dark and full of clouds,
And that old north wind schould begin to blow,
Keep your head together and call my name out loud.
Soon you'll hear me knockin' at your door.
You just call out my name, and you know wherever I am,
I'll come running to see you again.
Winter, spring, summer, or fall, all you have to do is call
and I'll be there, yes, I will.
Now ain't it good to know that you've got a
friend
when people can be so cold. They'll hurt you, yes, and desert you.
And, take your soul if you let them.
Oh, but don't you let them.
You just call out my name, and you know wherever I am,
I'll come running to see you again.
Winter, spring, summer, or fall, all you have to do is call
and I'll be there, yes, I will"
cosmopo-liti.com 