חודש: אוגוסט 2016

אז ככה, קחו אויר, מידע לא פשוט לפניכם.
אני, אני, בחיי, אני נסעתי היום באוטובוס. היה סבבה, אגב, אבל כן, אני נסעתי היום באוטובוס.

כל מי שמכיר אותי יודע שמדובר בעניין לא פעוט, שכן הפעם האחרונה בה קרה כדבר הזה, ככל הנראה הייתי על מדים, בדרך אל או מרמת הגולן. כאן לא צפוי שאהיה על מדים ו/ או בדרך אל או מרמת הגולן (אלא אם רמת הגולן מוקמה מחדש באיזור אורצ'ארד הסינגפורי, מעוז השופינג הכי טוב שהמציאו).
אובכן, הגיע הזמן להתמודד עם עניין התחבורה פה על האי, עניין שאני מרבה לחקור מאז שהגענו.

מזה למעלה מעשרים ודי הרבה שנים אני מולחמת לכלי רכב. תמיד נוהגת באושר גדול ממקום למקום, איפה שהוא תמיד ברקע יש לי מוזיקה כיפית באוטו בדציבלים של אחוזת ראשונים, הרוח מתבדרת בנוצותיי, וכיף כיף כיף לי בלב. המחשבות תמיד מסתדרות לי בנהיגה, יש לי את השקט שלי, זו מן תחנת מעבר עבורי שעושה לי נפלא בלב.

אלא שפה כידוע השתנו לי העניינים.
זה לא שאני צריכה עכשיו שקט, לא צריכה תחנות מעבר מבית קפה או סיבוב עם חברה עד הבית.
העניין הוא שכאן הנהיגה מעיקה עליי עדיין, אומנם הרבה פחות מההתחלה, אבל כן, 90% מהנהיגה אני עסוקה בלשים לב שאני בנתיב שלי (יש לי תחביב לשתות את הנתיב הימיני לי, גיל פחות מת על התחביב הזה), מוזיקה פה לא באה בחשבון כי אני מקשיבה באדיקות לכל נשימה של ההיא מווייז שמכוונת אותי, והאמת היא שממילא המוסיקה פה באוטו זה גהנום אנבליבאבל, שכן לגיל יש פה איזו תחנה חביבה שאיכשהו תמיד משדרת שירים משנת 95 (ולא שברור לי מה השוס, שכן מדובר על שנה גרועה במיוחד למוזיקה העולמית, מסתבר), וכך קורה שאם כבר הדלקתי רדיו, רוב הסיכויים שווסט לייף ברקע (בחיי), בלינדה קרלייל או רונאן קיטינג שר את השיר מנוטינג היל או משהו כזה.

כפי שכבר ציינתי פה לא אחת, הנהיגה הסינגפורית הפוכה לחלוטין לנהיגה הישראלית, ומתנהגת לפי השיטה הבריטית-
אתה נכנס לאוטו בצד ימין, מעביר לדרייב עם יד שמאל, האיתות בצד ימין, הוישרים בשמאל. פגשת אי תנועה? סבבה, כנס אליו בצד שמאל ותקיף אותו עם כיוון השעון. רוצה לצאת מהאי תנועה? סבבה שוב, צא ליציאה השמאלית שלך. אהההה, צריך יו-טרן? הוא בצד ימין שלך. שוב, לכיוון השעון. כיף!

אה, ויש לי פוביה חיננית פה מפניות ימינה. בחיי, נשבעת לכם.

הקטע של הפניה ימינה פה זה כבר פחות כיף. מספיק שאני עם הווייז, נכנסת לרחוב ורואה שהפניה הבאה היא ימינה (גם אם היא בעוד 2.7 ק"מ) כדי להאיץ לי את הדופק עד כדי דום לב.
אני מוכנה לנהוג שעות, שעות, רק שהדרך תהיה ישר או שמאלה. ימינה? תירו בי וזהו.

לו הייתי מבשילה טכנולוגית ומצרפת סוף סוף תמונות פה, הייתי מראה לכם את הכיף הזה בפניה ימינה, כדי שתראו איזה יופי:
אתה עומד בפניה ימינה, ממתין לירוק. הופ, יש ירוק. תפנה? אה, פחות, כי יש ירוק גם לאלו שבמסלול מולך, שממשיכים ישר. אם באמת תפנה ימינה כי היי, יש לך ירוק- רוב הסיכויים שיהיה לך יום פחות נחמד פה עם תאונה חיננית.

אז שכשיש ירוק ימינה (וגם זה רק בחלק מהצמתים וזה רק עניין של ניחוש באיזה כן ובאיזה לא), אומנם יש ירוק, אבל בעצם זה ירוק בכאילו, זה מן תן זכות קדימה לאלו שבאים מולך ועשויים לפרק לך את האוטו. ואז מתחלף הרמזור לאדום, והרמז הוא שהופ, אתה כבר לא יכול לפנות ימינה, אבל טינג! מתגלה אאוט אוף נו וור חץ ירוק קטן וסמוי, שצריך משלחת חיפוש עבורו פלאס משקפיים טובות במיוחד.
עכשיו אגב הכיף לא נגמר, כי הפניה ימינה הפוכה מהפניה הישראלית, היא פניה לחלק המרוחק בטירוף מאיפה שנכנסתי לצומת.
מבולבלים? גם אנחנו.

וכן, יש לנו ג'יפ הונדה שחור, חתיך וכיפי פה שאין לתאר, והוא חמוד ומסביר פנים, אבל באמת שיותר נוח לי עדיין פשוט להסתובב פה בשיטה הסינגפורית המעולה של התחבורה הציבורית, כזו שבאמת אין לה הרבה מתחרים.

תוך שניות פה מזמינים מונית מזיליארד אפליקציות סופר נוחות- יש את גראב, יש את קומפורט, יש את אובר ואובר-פול, צריך לעשות הובלה לא גדולה? סבבה, תכיר את גו-גו-וואן, שזה אובר של הובלות (סטארטאפ!). האוטובוסים פה מעולים שבמעולים, וה-mrt זו הרכבת תחתית המעולה פה, ומכיוון שהניוטון הזו שלי יושבת לה בכיף על נקודה מעולה באי, יש לנו כאן תחבורה ציבורית בלי סוף (אנחנו פרקטיקלי דקה מתחתנת רכבת פה,), והאמת היא שבפרמטרים ישראלים היא עולה משהו כמו שליש מתחבורה ציבורית ישראלית ממוצעת, אם לא פחות.

אז כן, שקלנו בשלב כלשהו לקחת לי פה רכב בליסינג, אבל חישבנו וחישבנו (שקר מוחלט, זה גיל חישב, אני מקסימום לא הפרעתי) והגענו למסקנה שאם אשלב נהיגה פלאס מוניות, לא אגיע לחמישית תקציב מתקציב ליסינג פה, ולכן, טם-טם-טם, תופים-תופים-תופים! הגיע זמני כאמור לעשות את חניכת נסיעת האוטובוס הראשוני שלי, עם אהובת ליבי, נועה.

וכך עשתה לי הנועה שיעור פרטי עם גוגל מאפס טרם התחלנו את המסע הארוך ארוך ארוך של 7 דקות ארוכות (פחחחחח) של נסיעה מהבית שלי לאורצ'ארד.
בינתיים אדווח מניסיוני העשיר של 15 דקות נסיעה טוטאל בתחבורה הזו, שהנהג הסינגפורי לא ממש טיפוס של האוו דו יו דו ושות', יותר מתעניין בקטע הזה שתזרוק (בחיי) את הסכום המדויק של הנסיעה לקופסא המיוחדת שלו (כי אין עודף, גם אם שמת כפול 17 מדמי הנסיעה), שאפשר לעקוב אחרי המסלול וזה מאגניב שאין דברים כאלה, ושזה עולה משהו כמו 1/12 מעלות מונית נניח לשם, שזה שיקול.
אז נסעתי באוטובוס. מאגניב.

אז יצא פוסט משעמם שאין דברים כאלה, אבל צ'מעו, אני מרוגשת נורא. מי שלא מבין מה זה השינוי המוחלט הזה מלהיות אדון לעצמך, עם הרכב הצמוד, המוזיקה באוזניים והרוח בנוצות, לא יבין שהיום, חודש וחצי אחרי שאני סינגפורית לייט, היום עשיתי משהו שונה לחלוטין ממה שעשיתי כל חיי הבוגרים. וזה המון.

באופן מופרך מתברר לי מרגע לרגע שכמו כל ישראלית טובה, גם אני עושה פה אידיאליזציה לישראליות, וכמעט מסרבת להרפות.
אני מניחה שכל פסיכולוג טוב יוכל להגיד ולהסביר שיש פחד להרפות בשל החשש להיעלם מהתודעה 'שם', וכנראה שזה נכון.
אכן החשש הזה גדול מאד עבורי, ואכן, קשה לי מאד להרפות, ואכן, אחרי עיון בכמה מהפוסטים שכתבתי לאחרונה אני מבינה שאני אלופה באידיאליזציה לישראליאנה, כאילו מי ישמע- עשיתי רילו לאנגולה.

החלופה, אגב, גרועה פי אלף בעיניי, הדמוניזציה לישראליות עושה לי רע בלב, כבר שמעתי את יהלי מסבירה לנהג מונית ש'סינגפור מאד יפה ונקיה וישראל פחות' ונשרפו לי האוזניים מהקלות שזה יצא ממנה פתאום, הייתי מילימטר מלהשמיץ פה את ביבי ואת כל הפוליטיקה הישראלית עד שעצרתי את עצמי מליפול למלכודת הזו.

לאט לאט משתקפת אצלי הריאליות- אני מתחילה להודות ביני לבין עצמי שלא כל כך רע לי פה כמו שאני חוששת להודות בפני עצמי לא מעט, והיי, יש כאן כמה דברים שקרו לי השבוע הזה שגרמו לי להבין שסינגפור הוא אי בודד שאליו לקחו פשוט את ישראל, והופ, הרגשתי שפיצחתי את השיטה!

דוגמאות, ליתי, דוגמאות, אי אפשר ככה באויר (טוב, נו, כופפתם את ידי):

טוב, נתחיל מההכי טריוויאלי פה, שכן כל מי שמכיר אותי יודע שאחד הססמנים הקלאסיים לנוכחותי בכל מקום שהוא, זה שאני מכירה בכל מקום איפה יש שירותים, שכן יש לי שלפוחונית בגודל גרגר אורז (או כמו שהמזכירה המושלמת שלי פעם שאלה "להכין לך קפה או לשפוך אותו ישר לשירותים?").
השירותים פה זה הברקת המאה- נקיים, קיימים בכל מקום, יש מיליון מהם, והשוס- הם פשוט מורידים מים בעצמם, בלי טובות, ככה עצמונית. אין מצב שתיכנס לשירותים סינגפוריים שלא הורידו לעצמם את המים חמש פעמים עד שנכנסת, שזה כיף כאיופאק, ועודד אותי אגב לעשות מרוב התלהבות אינסוף ניסויים בשיטה הזו בימים הראשונים שלי פה.

עוד דוגמא?
ההורות שלי ודברים שקורים לי פתאום- מאמא עורכת דין עובדת במשרה מלאה, כזו שלא ליוותה מעולם את הילדים לטיול בי"ס נניח (זו המחלקה של גילגלעד), מצאתי היום את עצמי מלווה את היורשת לטיול בית ספר במרכז התרבות ההודית פה. כן, כן. למקרה שלא סיפרתי כבר (כאילו שאני לא יודעת שלא סיפרתי, נעשה את עצמנו) הבית שלי מצוי אולי 5 דקות שלמות מליטל אינדיה, זו עם קניון מוסטפא מפוסט ישן שלי, זו עם הטקה-מרקט המהמם, שוק מטריף שקרני, הפוד-אקספלוררית הצמודה שלי לימדה אותי כל מילימטר בו.

באותה ליטל אינדיה, הפתעה- מרכז תרבות הודו. דווקא מגניב, מוזיאון נחמד למדי. הכתה של יהלי (הגדרה מעניינת לשלושה ילדים ומורה) הייתה מתוקה להפליא, כל ילד הסתובב עם דף עם שאלות להשלמה, והמורה וידא שהם יודעים אלו תשובות בדיוק לרשום (אין, מורה אליפות עולם, מיסטר קאליי המלך).

סמי של שרון (האקספאטית האלופה שלנו פה), אבא של עומר מהכתה של יהלי (שימו לב, לפי החישוב הזה, הישראלים פה מכסים שני שליש כיתה, כן?) ואני הגענו יחד ללוות את הטיול. שנינו אוחזים באותו הומור משעשע ויכולת לעקם פרצוף בלבביות על אותם דברים פה, שנינו ישבנו בסבבה עם הילדים לאכול בטקה-מרקט, שזה משהו שבחיים לא היה עובר בישראל- דמיינו בי"ס שלוקח את כל שכבת ה' לאכול בסבבה בשוק מחנהיודה למשל.

והשוס? כשהילדים חזרו לבית ספר בצהריים, סמי ואני, כמו שתי זקנות מרוקאיות, אשכרה עשינו סיבוב שופינג בשוק המהמם הזה. אי אפשר להסביר את האושר- אני, פסגת האשכנזיות העילאית המתנשאת, אני עשיתי היום קניות בשוק, ושרדתי לספר.

גם בית הספר של הילדים פה מעיף לי את הראש ברמות של הזיה.
איפה נשמע בית ספר כזה שבחודש מצליח להביא אותי אליו אולי 10 פעמים כבר, כל פעם לדבר אחר, כל פעם יום עיון-אוריינטציה-הכרות עם הצוות-חוגים ושות', פעם לו ופעם לה, שום דבר לא מריח מחובבנות, בית ספר עצום, חדיש, מדרגות נעות של קילומטרים, כיתות מדהימות, מורים שכל אחד עם פז"מ מופרע של הוראה עולמית, אין אף מורה 'סתם', יש רפרנט לתוכנית לבגרות, יש רפרנט לבדיקת התייצבות כל יום, יש רפרנטית לטפסים ולסיוע לתלמידים למלא חומר, יש את מיס איימי שהיא רפרנטית לנפש הילדים שמוודאה שכל ילד מוצא את עצמו, יש אתר אינטרנט (עובד! זה מטורף!) שמתפעל את כל הלמידה ומאפשר להורים מעורבות מדהימה, אפס בעיות משמעת.

יונתן ואני סיימנו עכשיו שיחה שבה הסביר לי איך הבית ספר הזה גאוני, יהלי לומדת בו באופן הכי מכבד שיש את השפה מאפס, הכל נועד להפוך אותם לאנשים חושבים, מעורבים, משקיעים. חודש וקצת פה ואני רואה ילדים שמחים, מעריכים, קשובים.

הנהיגה פה, עוד משהו שאני מסתגלת אליו יותר ויותר, למרות שהוא מאלץ אותי לזנוח כל אינסטינקט שרכשתי אחרי יותר משני עשורים.
הכל פה הפוך- המסלולים, ההגה, ההילוכים, האיתות (ולא, איתות בווישרים לא נחשב), כיכר התנועה, היו-טרן, ועדיין- זה עובד. איכשהו נוהגים פה יותר לאט (אבל הם לא הכי חמודים שהמציאו, אין להתבלבל), אני מצליחה לאט לאט להשתלט על הנהיגה תודות לווייז הגאוניים, וגיל שנסע השבוע לוויטנאם הודיע לי שהוא חושב שהגיע הזמן שאנהג גם לבד השבוע, וצדק.

והבחורות המצויינות שמקיפות אותי פה. אלו שידעו השבוע שיש לי יומולדת, לקחו על עצמן לארגן לי יום מופלא מלא טוב, לא איפשרו לי לשקוע ביגוני על העיתוי הזה של יומולדת חודש אחרי נחיתה, לא נתנו לי להתיידד עם הלבד החדש הזה פה.
הבחורת המצויינות האלו שישבו איתי בארוחת צהריים שמילאה את ליבי באושר ובטוב, נועה שיודעת לקרוא אותי כבר כמו ספר ואוחזת בצחוק הכי יפה ששמעתם בחיים, תאיר המדהימה הזו שהביאה לי את הבלונדיוניות שלי שלא שכחו ולא ישכחו לעולם שיש סניף סינגפורי שמתגעגע אליהן, טלי המהממת הזו שהתאהבתי בה עד מעל לראשי שעשתה לי את הערב הכי מהמם שהמציאו ביקום עם מני-פדי מצחיק ומוצלח (שגם לנו להיפרד מכיליה בריאה וטובה) וארוחת ערב שהיה בה הכל מושלם.

והסינגתולה הזו שעושה לי בית שמח וגורמת לי לתהות פעמיים ביום מי אימץ את מי פה, הילדים האלו שלי שמחזירים את ההשקעה בדי הרבה שעות צירי לידה שהוצאתי עליהם, גיל ששמח בעבודתו וקם מאושר כל בוקר, ובאופן כללי-
אם שאלתם מה הייתי לוקחת איתי לאי בודד, אז יש לי תשובה מוכנה- לקחתי את ישראל שלי לסינגפור. לא רע סך הכל.

קצת יותר מחודש אחרי הגעתנו לאי, מתגנבת לה השגרה בהתגנבות יחידים, ככה, מבלי שארגיש.

אחד הדברים הראשונים שברורים לנו פה הוא שלא המצאנו כלום- לא את העליות, לא את המורדות, לא את המינהלות שקיימות פה בתלאפים, לא היינו הראשונים שחוו פה כלום, ובוודאי שאנחנו לא האחרונים.

בינתיים קרה מה שייחלנו לו ימים רבים, הבית נראה כמו בית, המכולה נפרקה ברובה וחלקה עוד מתבונן בי ארוכות מדי בוקר-צהריים-ערב, ואני עומדת בסירובי העיקש (בינתיים) שלא לסיים את הפריקה, ולא שיש סיבה הגיונית לזה, פשוט ברור לי שהחבר'ה בארגזים שייכים לקומות גבוהות בארון, ואני, מי שיודע ומי שלא- 1.57 מ' ביום ארוך שלי.
הגבוה מבינינו שכן מגיע לקומות הגבוהות הארון נמצא כבר בנסיעת עבודה בוייטנאם כל השבוע, מה שמותיר אותי עם התירוץ המצוין הזה שמסביר, לפחות לי, למה הארגזים ישארו בחדר בינתיים.

גם הילדים כבר במסגרות כמעט 3 שבועות, ופה אני באמת מוכרחה להודות שכל מה שאמרו לי על טיבם ועל טיבעם של ילדים לעבור את התהליכים האלו- הכל היה נכון.
גם הוא וגם היא משכימים מדי בוקר בחיוך לבית הספר (טוב, חיוך זה דבר יחסי), הוא כבר לגמרי בעניינים, היא כבר ממלמלת מאד יפה באנגלית, שניהם חמודים להפליא במדי הפנימיה השווייצרית שסידר להם פה ביה"ס שלהם, אפילו לשניהם כבר יש את המיטה שהתעסקנו איתה רק חודש (ממש מסובך, זה נגמר בחמש דקות הזמנה און-ליין), תרמתי כבר את גופתי למדע לממן להם את הציוד והמדים, ובאופן יחסי כל החלק הזה של ביה"ס הולך לא רע בכלל סו פאר, למעט המכה המוראלית שיהלי ספגה אחרי שרבע מהכתה שלה, כלומר ילדה צרפתיה אחת, עזבה לכתה אחרת, והיא נותרה יחידה בכתה, עם עוד שני בנים- עומר הישראלי המהמם, וריונה, היפני הלא ברור. לא פשוט לה ככה, אבל זה מה יש.

בינתיים מתברר שלבית הספר שלהם יש תחביב תמוה משהו, והוא זימון הורים לאינסוף ערבים או בקרים. היום לדעתי אני אגיע לשם בפעם העשירית בחודש האחרון לשיחה עם מורי השכבה שלה, וביום חמישי לערב שלא ברור לי על מה הוא הפעם, אבל על השכבה שלו.

והסינגתולה. הו, הסינגתולה כבשה את מקומה בבית הזה באופן מיידי, כמו רוח.
בקצרה, אם צריך לתאר את גורת החתולים הזו, הרי שמדובר בסך הכל ביצור הכי מתוק שיש, מינוס הרטינות האינסופיות כיאה לחתולה בפולין, ולא לחתולה סינגפורית.
לפאפי הישראלית שלנו היה תחביב, להתגנב בשקט מופתי מאחורייך, ולגרום לך לרצות למות. לשם כך, ציידנו אותה בקולר עם פעמון, כדי שנשמע אותה.
גם עבור בי, הסינגתולה שלנו פה רכשנו קולר עם פעמון, אלא שאין בו צורך, שכן היא, בכל צעד ושעל בבית, רוטנת. אין שום דרך לפספס אותה בשעות העירות שלה- כל מילימטר מלווה בנהמה, מרירות, פינוק, או כולם ביחד. הרגעים היחידים בהם היא שקטה מאאאאד הם כשהיא ישנה על כל דבר מרופד בבית הזה (גם כפות ידיים עונות על ההגדרה) וגם כשהיא קוברת את עצמה עצמונית באחד הארגזים כאן ונהנית מהחושך היחסי, ואז היא קולטת שהיא רוצה לצאת ושוב רוטנת וחוזר חלילה.

גם לארח התחלנו סוף סוף, ושוב קלטנו שיש אולי אינסוף מקום לארח, אבל רק 10 כיסאות, ועוד מטלה נוספה לאיקאה.
האושר לארח פה הבליח אצלי בעיקר ביום ראשון, כשלבשל בעצמי לא העליב את לין, העוזרת המקסימה שלי שנבהלת מכל כוונה שלי לגעת בסכין או לדמיין שאני מתכוונת לבשל משהו.
דווקא אירוח יום ראשון הפך אצלי לממתק, כי יש לי את המוזיקה שלי ברמקול שפיליפ (שם בדוי) קנה לי שניה לפני שאמר לי שלום (או לגרסתו- "וידאתי שאתם באמת נוסעים"), יש לי את הכלים שלי, התבלינים, המתכונים מהמחברת המהוהה שאני מתה עליה, החדווה הזו של לקחת לעצמי את התרפיה הזו. הבית הופך ליום אחד רק שלנו, כי ימי ראשון הם ימי החופש של לין.
כיף חיים, בחיי.

החברות, אני אוספת אותן לאט לאט, מבינה איפה הלב שלי מתרחב, מי הגוד ווייבס שלי, מי הגב והכתף, מי צוחקת איתי עד לב השמיים, מי הולכת איתי לטקה-מרקט בשישי בבוקר ומי תמיד יודעת לסמס בזמן.
כבר הצהרתי לא אחת שיש לי שני כוחות על אינסופיים- בחירת חברות גאונית, ובחירת שרשראות נורא יפות. שרשראות הבאתי די הרבה לפה, וחברות אני מרגישה שהתחלתי לאסוף באמת נפלאות שבנפלאות, וזה משמח אותי ברמות בלתי הגיוניות ממש.

הגעגוע לחברות הישראליות שלי לא דועך, פה אני מזהירה כל מי שרק חשבה שזה יעבור לה- זה רק מחמיר. געגוע לא נעלם לשומקום, הוא רק הופך לעמוק כזה וברקע כל הזמן. כל לילה כשאני מסתמסת עם הבלונדיניות שלי, עם דבי, עם הכנופיה של פיליפ, אני מלאת געגוע. דברים לא נעלמים לי, לא מתקהים, ולא מתאדים. הגעגוע סטטי, אבל אני לומדת לקבל את הטינטון הזה שלו, את ההבנה שהוא הולך להישאר לי ברקע הרבה זמן.

ומחר, מחר אני בת 41.
מיילסטון ראשון שממנו חששתי הכי הרבה אולי, כי הוא באמת מעצים את הגעגוע למה שהיה לי, את הקושי בלא לדעת עדיין מה ומי ואיך חוגגים דבר כזה כשאת חדשה לגמרי במקום כזה.
לאט לאט אסתגל גם למיילסטון הזה, וגם המיילסטון הבא שלי- ראש השנה, עוד חשש אמיתי שלי, בלי המשפחה שלנו ושגרת החגים האהובה כל כך, אבל יאללה, ייללתי מספיק בשביל פוסט אופטימי למדי.

בת 40 ו- 364 יום. ניפגש כשאהיה בת 41.

אחרי 6 שבועות ארוכים מהנצח, אחרי כמעט חודש פה בלי שום דבר משלנו- לא סכו"ם, לא צלחת, לא שמפו, לא מגבת ולא בטיח- כלום כלום כלום, הובטח לנו שבעה 9:30 המכולה שלנו תפציע בניוטון הסינגפורית שלנו.

כמו כל דבר סינגפורי, גם הפעם לא היה שום דבר שונה בדיוק הקוקואי, שכן מיד בשעה 9:29 הפציעו לפתח ביתנו 5 מלזים לייט שלא מדברים מילה אנגלית (ואם מדברים- המממ, לא הבנו), 3 גברים ושתי נשים מנוהלים ע"י הבוס שלהם, כיילב, חייכו, אמרו שהם מהחברה שמטפלת בנו פה במשלוחה, עשו כאילו אנחנו משמעותיים פה, אבל האמת היא שמה שעניין אותם זה תוך שניה לצפות את הבית מקצה לקצה בקילומטראז' זהה לזה שמפתח תקוה למטולה במן קרטון כזה ששומר על הרצפה, ותוך חצי שעה הטיסו פה תלאפים של קרטונים שפגשתי לאחרונה בביתי היפה באורנית לפני כמעט חודשיים, ואפילו לא הספקתי לעכל ולהתרגש, כי בקצב שטסו פה ארגזים לא הצלחתי לתפוס בכלל מה קורה.

מי שדווקא כן קלטה מה שקורה פה, זו לין-כפרות-עליה ההלפרית שלי פה, שכל מה שהיא שמעה זה "דיס בוקס גואס טו דה קיטצ'ן", בעיקר מכיוון שהיא שמעה את זה הרבה יותר ממה שהיא חשבה שאפשרי.
רצתה למות.
כל קרטון היא ראתה את מותה העצמוני מתקרב- כלים כלים, מזלגות, כוסות-מאגים-ושות', מיליארד סירים-מחבתות-קערות, כלי הגשה, קפה-אבקת מרק (בכל זאת מכורה למונסודיום), מלא מלפפונים חמוצים-טחינה-שמן זית. מבית שהיה בו בעיקר אויר, נהיה פה המון. ממטבח עם טון מקומות איחסון שמשפחה סינית קטנה יכולה לגור בסבבה, נהיה פה בחצי שעה הזיה.

ואז האינטרקום מצלצל, והופ מפציע פה הבוס של הבוס, ג'אגדיש, הודי נחמד מאד ממלזיה בכלל ("יו קן קול מי ג'אג"), תוך שניה סיפר לנו על עצמו הרבה יותר מידע, כולל חיבתו העזה למשחק הגולף, לרבות מידע הו-כה-לא-מעניין על כמה מגרשי גולף יש במלזיה לעומת סינגפור, עלויות שכירת מסלול בבוקר לעומת ערב, מה קורה למי שאין לו עגלת קארטינג, ועוד מידע כל כך לא מעניין שאין לתאר. נפרדנו בדמעות מג'אג, המשכנו לעבוד בפריקה עוד שעה, כדי שבאינטרקום יצלצל עוד מישהו שהצוות יספר לנו בהתרגשות שהוא לא סתם הבוס, אלא הבוס של הבוס של הבוס שהיה פה.

וכך הפציע הבוס של הבוס של הבוס, סיני נחמד שעד לרגע זה לא הבנו מה גדולתו, אבל אין ספק שהגעתו ריגשה מאד את הצוות שלו שעבד כאן בטירוף. עוד כרטיס ביקור נשלף, עוד כרטיס תויק על המקרר, עוד עשר דקות של ממבו-ג'מבו מיותר, וחזרנו לפרוק את חיינו מתוך ארגזים אינסוף.

תוך שעתיים הבית התחיל לקבל צורה- מגבות עם ריח מוכר של כביסה אורניתית מופלאה פוזרו באמבטיות, קוקיות ליהלי הונחו במקום, נעלי ספורט שחסרו פה מאד הוצבו במקומן, שולחן אוכל הורכב, וטם-טם-טם-תופים-תופים-תופים-קול תרועה-שטיח אדום- הגיעה ההולנדיה והונחה בחדרי!
כן, כן, האיחוד המרגש *כמעט* קרה, אבל אז צילצל שוב האינטרקום, והצוות הזיע מאושר.

קרול, הבוסית של הבוס של הבוס של הבוס, מיסיס קרול הפציעה לביתנו מחוייכת, עם שקית מפונפנת עם מון קייקס (עוגות סיניות מסורתיות של החג הנוכחי פה יפה למות, ואוכל יפה לא אוכלים), שוב מגיעה עם טון סמול טוק, עוברת איתי מחדר לחדר, מתפעלת מהנוף של חדר השינה, והופ! פוגשת את ההולנדיה הפוכה על הרצפה לפני הרכבה.
מבט מזועזע שלה הסגיר את העובדה שהחבר'ה לא מבינים מה קרה פה עם המיטה המתכווננת הזו על הרצפה, איך מחברים את הדבר הזה מבלי שאני תובעת אותם על זיליארד שקלים. עושים קונסיליום של הצוות, ומחליטים שצריך להזמין אקספרט, מומחה לענייני הולנדיות, ועוד אחרי ששאלו אותנו בשיא הרצינות אם דחופה לנו המיטה להיום.
גיל ואני מתחרפנים מהסינגפוריות הבוקית הזו (אגב, קרול היא קרול בוק, סוג של אירוניה, איך לומר), ומבינים שאין ברירה. מחכים לאקספרט.

מסיימים לפרוק, אנחנו מסתכלים על הבית מתחיל להיראות כמו מה שאנחנו מכירים באדפטציה הנוכחית שלנו, ומתבאסים שאין לנו הולנדיה מורכבת. גיל הולך באגביות לחדר, מחבר את הרגליות למיטה, וקולט שכל מה שצריך כרגע זה להפוך את המיטה ששוקלת די מלא, ולחבר אותה לשטקר. כן, כן, בשביל זה צריך מומחה.
בכל זאת הגיע המומחה, ולא סתם, אלא עם מומחה שוליה. כל מה שנדרש מהם היה להפוך את המיטה עם גיל ולמקם אותה במקום. הא ותו לא.

אמרנו לעצמנו, שאם כבר הגיעו המומחה וההנדי-מן למשימה שממילא לא נדרשה, ואם ממילא אנחנו משלמים על השירות ההו-כה-לא-נחוץ-הזה, נבקש את עזרתם כבר לקדוח כמה תמונות.
הו, הזעזוע שחטפנו ממבטם, שכן השעה עשרה לחמש, ובשעה לחמש יש איסור בקונדו'ס לקדוח, ופה לא לוקחים סיכון. וככה, הגיעו לעשרים וחמש דקות, הפכו מיטה, והלכו. אכן, מומחים.

הקמנו צוות חשיבה מאולתר שכלל את גיל ואותי, גיל הצליח לשכנע אותי שיש חלופה לקדיחה, וכך יצא שעד עשר וחצי בלילה הצמדנו תמונות לקירות, פיזרנו ינשופים על קונסולות ופינות, פיזרנו כריות, החלפנו מצעים (שקר מוחלט, לין עשתה את זה, זה הדבר השנוא עליי בעולם), והכל נהיה פה שלנו.

התעוררנו הבוקר לבית שלנו.
יש שולחן, יש קעריות לקורנפלקס, יש כוסות לחלב, יש כורסא לרבוץ וספה מושלמת להירדם עליה, יש בית. בית ממש.
החתולה בינתיים עושה פה גן שעשועים מכל הקרטונים שעוד ממתינים לאיסוף (אסור לזרוק פה קרטונים לאשפה, גיל חתם על זה, כן, כן).
אין חדר שאני פורקת בו דברים והיא לא מנתרת עליי מאיזו כורסא או צופה בי בהתנשאות מאיזו ישיבה על ארונית, או כמו שעשתה היום- אשכרה תיצפתה עליי בשושו מתוך קופסא מלאה בבגדים שלי, עד שחשבתי שאני מתה כי הייתי משוכנעת שזה נחש.

אגב, מה שאין פה זה בעיקר ציפורניים בידיים שנשברו לי בשיטתיות, ואין כאב גב מהמזרון התחת שישנתי עליו חודש, כי יש הולנדיה-טוטאל-מוש.

אחרי הצהריים הילדים חזרו מבית הספר לבית שלהם, פתחו את הדלת שמחים שאין פה את כל הטלאי על טלאי של ריהוט שכור שאין בו כלום מאיתנו, חיכה להם אוכל מהסירים שהם מכירים בצלחות שלהם, נחו, והופ, הגיע ערב שישי, שלא דומה בכלום לערב השישי המוכר לנו.

וכמו כל שישי, טקס הסקייפי התחיל- כבר קישקשנו עם ההורים של גיל ועם סבתא שלו (בת 93, אלופת סקייפ שאין דברים כאלה, טרו סטורי, שאלה אותי מה שלום המשרתת שלי, אגב, חשבנו שאנחנו בוכים פה מצחוק), תכף תור ההורים שלי ומשפחת ציוני שאני מתגעגעת אליה כל כך (לב-לב-לב).

בפרק הבא-
אל תוותרו עד שאספר לכם על המספרה של יונתן שזו ההזיה של החיים, קטע שאחריו אמרנו כולנו שאלוהים פשוט דואגת לי לאספקה שוטפת של חומרים משובחים לבלוג.
בינתיים אני מפנקת אתכם בלהיט גבעטרוני חורך במות, שהתנגן לי אינסוף בלב אתמול:

ביוש, חפשו אותי בהולנדיה.

לא מאמינה, אבל אנחנו כבר 3 שבועות פה. כאילו חלף לו יובל שלם. והנה 50 פוסטים בהם הנחתי את עצמי פה, חשופה, מאושרת לפרקים, מדממת לפרקים אחרים, מלהגת אין סוף את הגיגיי. פתאום נהיו פה 50 פוסטים, הראשון נראה לי כאילו נכתב לפני שנים- סגנון הכתיבה עוד לא גובש לי, עוד לא באמת ידעתי מה מחכה לנו, הכל היה רחוק וכמעט דמיוני.

והנה, 50 פוסטים אחרי- כאילו שזה הגיוני שיש לי בית בקומה 25 באמצע הפאסיפיק, שהילדים שלי יוצאים כל בוקר מהבית אחרי שהעוזרת הכינה להם ארוחת בוקר מהממת, עולים על סקול-באס לבית ספר בינלאומי עם תלבושת אחידה של פנימיה בשוויץ, כשהבת שלי מסבירה לי שמה שהיה ארוחת עשר הוא עכשיו ארוחת "snack", כשהיא מבינה שיחות שלמות כשמתקשרים איתה באנגלית, שיש לנו חתולה בבית שאינה פאפי, שאני לא עורכת דין ואין לי עבודה יומיומית, שאין לי את החפצים שלי מהבית עדיין, שבעלי עובד בחברת סייבר-טק סינגפורית ולא בצה"ל, שהבלונדיניות, השממיות, הקבוצה של פיליפ, החברות האהובות שלי מהישוב- הן לא פיזית מולי פעם בשבועיים מקסימום, שאין לי את אירית כל יום ואני לא מכינה עם דאלי ארוחת צהריים במשרד. הזוי.

ואיכשהו השינויים האלו עוברים עליי באופן טוב למדי (ובוודאי שטוב מהמצופה, טפו), והרבה מהטוב הזה (טוב, נו, 99%) אני מייחסת לאנשים שסביבי שעושים הכל כדי שנהיה פה מוקפים. את המילים "על כל שאלה תפנו אלינו" או "אנחנו תמיד פה", את האסמס הקבוע מקרני ושות' של "מה קורה? את בסדר?" אני מקבלת פה באופן תדיר מכולם. אין אחד או אחת פה שלא הסביר לנו פנים, שלא היה זמין, שלא היה נדיב במידע.

את הימים האחרונים ביליתי לא מעט בבית הספר של הילדים, ולא חלילה כי יש בעיות, להפך- בית הספר הזה מנפץ לי כל תפיסת חינוך שפגשתי עד עכשיו. המעורבות ההורית פה היא הבון-טון, ובואו לא ניתמם- מדובר בענף מכניס במיוחד באי הזה, שכן כאן באמת רואים בתלמידים צרכני שירות, ונלחמים פה על כל תלמיד- ובואו נודה שבשביל סכומי העתק שמשלמים פה על כל שנת לימודים, כאן הקונספט הוא גם תמורה, באופן משונה.

אומנם יהלי ויונתן לומדים באותו בית ספר, אבל היא שייכת עדיין לבית הספר היסודי עד סוף השנה, והוא כבר בתיכון. המבנים סמוכים, אבל כל יחידת בית ספר מתפקדת כאילו באופן עצמאי.
וככה אני מזומנת לכל דבר פעמיים- ליסודי ולתיכון, והכל ברצינות מוחלטת וראויה, אבל ראבאק, זה פרקטיקלי להחתים בבית ספר כרטיס.

ביום ההורים שלה הייתי חייבת לצלם לעצמי את השקף בו נתבקשו ההורים לפנות מזמנם ולבוא לאכול אוורי-וואנס-אין-א-ווייל עם הילדים ארוחת צהריים בבית הספר. כן, כן, שמעתם נכון- ההורים מתבקשים למצוא זמן לקבוע עם ילדיהם לאנץ' בקפיטריה, שאגב- מדובר על הפסקה של שעה עגולה, לא איזה חירטוטצ'יק של הפסקונת.

הפאסיליטיז בבית הספר פה מדהימים- ליהלי יש מחר שיעור ספורט בבריכה האולימפית (ג'וזף סקולינג, תאכל ת'לב), מעבדות המחשבים לא אמיתיות ממש, הילדים לומדים במק'בוקים, המורים מדהימים (ומילה לתלמידים שמורות השפה שלהם הן נורווגיה ושוודיה- פשששש, שיחקתם אותה, מתתי מהמורות שלכם, למרות שחבר'ה, גם אנחנו לא מתלוננים על מיסיס שוחט המורה לעברית).
התבוננתי בשקט מהצד, צובטת את עצמי על הדברים שאני שומעת, ומאושרת שאיפשרנו לילדים שלנו את מה שנחשב בלי בושה לחינוך הטוב בעולם.

יש לי כל כך הרבה זמן היום לעשות דברים שלא ידעתי שקיימים בשעות האלו, כמו לתת לדין לקרוע לי בספורט את הטוכעס עם הספירה הגרועה הזו שלה, כמו להיפגש עם חברות בניחותא לקפה כמעט בכל שעה כמעט בכל יום כמעט בכל הזדמנות, להתעסק עם מינהלות אינסופיות, לכתוב באמת בשקט את הבלוג שלי שעושה לי המון טוב בנפש, למרות שלפני כמה ימים תיארתי לא' המתוק כל כך שזה מרגיש כאילו ששמו אותי בתוך שק יוטה חשוך לגמרי ושיקשקו לי אותו חזק חזק, ובאמת שככה זה נחווה לי.

והאוכל פה. או.קיי, יש פה איזה עניין שאני חייבת להבהיר- האוכל פה זה למות, אלא שלמעשה אני לא יכולה לאכול כאן 95% מהמזון פה, ולא כי אני לא רוצה, אלא כי אין לי מושג מה הוא. חצי מהמרכיבים אני בכלל לא מכירה, יש כאן כל מיני חיות שלא ידעתי בכלל שקיימות והן שטות בניחותא בתוך הצלחת. אני מוכנה לנסות לא מעט פה, אבל רק דברים שידעתי מה היו קודם ומה עשו הוריהם.
ואגב, אם יש משהו שלא היה לי קראש עליו מעולם בתור פודיסטית חובבת, זה דווקא אוכל אסייאתי, ככה שאיך נגיד, היקום מה-זה סידר אותי, נוט. בעצם אני גם שונאת שנאת מוות טיסות, וגם פה היקום עשה עליי סיבוב. שוין.

השבוע הזה, אגב, מזמן לו אטרקציה מאאאאאאאד חביבה עליי- מחר בבוקר, אם תרצה השם (תרצי! תרצי!) תנחת בנמל סינגפור טם-טם-טם, תופים-תופים-תופים! המכולה שלנו! ייאי!
אומנם בינינו לבין המכולה מפרידים פקידי המכס, שאנחנו מתפללים ומחזיקים אצבעות גם ברגליים שיניחו לנו לנפשנו וירחמו עליי קצת, ואם זה יקרה, אזי ביום חמישי טפו תנחת פה המכולה, ואני אעמוד ואיילל לידה מאושרת ושמחה (זה כמובן אחרי שאשוב *שוב* באותו בוקר מעוד פעילות הורים בבית הספר, גררררר).

אני לא זוכרת מתי לאחרונה כל כך חיכיתי לסכו"ם, מתי חלמתי על קולפנים, מתי ייחלתי כל כך להתאחד מחדש עם כותשי שום כמו עכשיו. דמיינו אשה מבוגרת למדי (נניח עוד שבוע וחצי ככה בת 41, אבל אני רק רומזת את זה ככה במובלע) מחבקת מנורת לילה, ינשוף למטבח או צלחת קורנינג ששטה 6 שבועות באוקייאנוס, דמיינו אישה שבוכה מאושר על רגע חיבור השקע של ההולנדיה המתכווננת לחשמל.
ככה אני אהיה ביום חמישי, וככל הנראה גם ביום שישי ושבת, ובראשון כבר אסנן כוסומו, ובשני אני כבר פחות אחבב את כל המכולה הזו שתשב לי על העיניים ועל הארגזים שיכו לי שורשים מול הפרצוף. טוב, נו, יו גט דה פיקצ'ר, סוג של פולניה מרירה בדיפולט.

בינתיים אנחנו נלחמים פה עם חיפוש מיטות לילדים, שכן לו הייתי מבררת עוד בארץ, היה לי מספיק שכל להזמין להם מיטות זוגיות נורמליות כמו בישראל ולשלוח במכולה. פה אין את ההמצאה של מיטה וחצי ברוחב 1.20, ולא מיטה זוגית רגילה ברוחב 1.40. כאן יש או סינגל (שלא עוזר לי), סופר סינגל שזה 1.07 (גם לא עוזר לי), קווין סייז שזה כמעט 1.60 (שוין) וקינג סייז, שזה כמעט 1.80 (יה רייט). יופי, ככה אני הולכת לסתום להם את החדר, אבל לפחות יוכלו לרבוץ בכיף, ועד שכבר החלטנו אחרי שבועיים מה להזמין ואיפה, לחצנו על "הזמן" וגילינו שיש רק אחת כזו במלאי. ססססססאמק.
חישוב מסלול מחדש.

ואגב, חבר'ה, לפרוטוקול- המדליה האולימפית הסינגפורית הראשונה? ג'וזף סקולינג? עזבו אימונים וזה, תודו שעד שלא הגענו לפה לא הייתה מדליה. הגענו? מדליה! טינג!

ידענו שהמבחן האמיתי פה יהיה ה- 10.8. היום הראשון ללימודים בסינגפור.

בואו נודה על האמת, אף תינוק לא נולד עם תובנה עמוקה שהוא לא סובל ג'וקים, ואף תינוקת לא נולדה כשהיא אומרת במילים הראשונות "שמלת מלמלה". אם לא היינו מלמדים את הילדים להיזהר ממשאיות חולפות הסטטיסטיקה של תאונות דרכים במגזר הבדואי הייתה הופכת לנחלת הכלל, וזה, חברים, נוט גוד ניוז.
במילים אחרות- הם לומדים מאיתנו, מתבוננים בנו, קוראים בעיקר את מה שאנחנו *לא* אומרים. שום הצגה לא תעבוד פה, עלינו מוטלת האחריות לנווט את הספינה נכון לחוף מבטחים.

לא הפכתי בין-לילה למיכל דליות, אבל כן הפכתי הבוקר לאמא לשני תלמידים שלפני שבועיים וחצי חיו בישראל ולמדו בעברית, והיום הם חיים בסינגפור ולומדים באנגלית, שזה משהו שאצלי בעדה מבטאים במונח "אי-מא!".
הפחד שלי היה שאעביר להם את כל הפחדים שלי, החששות, המתח מהלא נודע, ולא צריך הרבה בשביל שהדמעות שלי ידלפו (שוב).

מיותר לציין שלא מצאתי מנוחה הלילה.
הוא, בכורי כתום השיער והיפה, התחיל היום תיכון במה שקוראים פה "מיינסטרים", כלומר בכיתת דוברי אנגלית לכל דבר ועניין, והוא, תמיד חוף המבטחים שלי- שליו, רגוע, שקול, לא חושש מכלום, בטוח בעצמו.

היא, הגורה הקטנה שלי, מחמלתי, התחילה כתה ה' של נון-ספיקרס. אין לה מיומנות בסיסית עדיין לנהל שיחה רהוטה באנגלית, היא עדינה וכולה גורה קטנה עם עיניים סקרניות.

המחשבה שבבוקר אשלח ילדה שלא מסוגלת לנהל שיחה פשוטה באנגלית למקום שלא יבין אותה פשוט מטריפה אותי.
ברור לי שזה עניין של זמן ושמהר מאד היא תחלום באנגלית, אבל עד אז זה מרגיש כמו להפקיר אותה לעולם שלא מסוגל לתקשר איתה, וזה קשה בטירוף ברמה ההורית, אבל כמו שנאמר פה לא אחת- לא המצאתי את הגלגל, הילדים שלי הולכים לבית הספר הטוב ביותר שיש כדי להעביר את התהליך הזה באופן מושלם, ואין לי באמת סיבות לחשוש- אבל זה חזק ממני, ובאמת שחשבתי שהיא סובלת כל היום הזה.

אה, אז זהו, שממש לא.

היא אולי התקשתה להירדם בלילה, אבל נרדמה בסוף מצוין, מכורבלת במיטה, שלווה ושקטה.
שניהם השכימו סבבה לגמרי (למרות שתיכננתי להשכים אותם בשש וחצי, אבל גיליתי שבשעה הזו הכל חשוך, החלטתי להמתין עד שבע כדי שיכנס אור, והופ, צדקתי). התקלחו מקלחת בוקר כיפית, קירנפלקסו, שיחקו עם הסינגתולה, התארגנו בניחותא, ויצאנו לעבר הסקול באס.
היה ברור לי שפה היא לפחות תישבר ותילחץ.

אה, אז זהו, שממש לא.

עלו שני העוללים לסקול באס (אגב, גיל ויונתן עמדו דרוכים ומשועשעים עם השעון לקראת הסקול באס ב- 07:55, מה רבה הייתה שמחתם שסוף סוף משהו סינגפורי איחר בדקה), אנחנו נסענו במקביל עם הרכב שלנו לבית ספר. בדרך, כשהיא על האוטובוס היא התקשרה אליי. ראיתי את השם שלה על הצג, וזהו, מבחינתי קרס העולם כי רע לה והיא מבוהלת על האוטובוס, ואיזה פחד וזה ומה עשיתי לה עם הרילו הזה ואוי ואבוי איזו אמא רעה אני.

אה, אז זהו, שממש לא.

רק התקשרה לוודא שלא שכחנו להביא לה ספרים. שוב חישבתי מסלול מחדש. שוב נשמתי.
הגענו לבית ספר מודאגים שהיא לא תמצא את עצמה. בכל זאת, הקטנה הזו רק בכתה ה', אחיה הבכור המקסים הזה שמר עליה עד שירדה מהאוטובוס, אבל הוא כבר נכנס לכתה שלו (ועוד לא דיברנו על זה שראבאק, יש לי ילד בתיכון, אי-מא!).
בית הספר הזה לא דומה לשום דבר שהיא ראתה בחיים- ענק, מלא במורים, בתלמידים, גם הורים היום. יש מלא מדרגות נעות, מעליות, יש שלושה מבנים של יסודי, חטיבה ותיכון, הכל ענק וגדול, והיא, קטנה כזו.

עלינו לקומה תשיעית, הופ, המורה שלה מולנו, מחייך, מספר לנו שהיא כבר חצי שעה באולם עם הכתה, אבל הלכה רגע לשירותים. שם כבר ממש נבהלתי. מבחינתי היא הלכה לנשום אויר, היה לה קשה להכיל הכל. עזבתי הכל וחיפשתי אותה שם. חיפשתי את העיניים המבוהלות שלה.

אז זהו, שממש ממש לא.

עולצת ושמחה היא מצאה אותי, מלווה אותי לאולם ההתכנסות. שמחה וטובת לב. מסבירה פנים לחברה שלה לכתה, צרפתיה מתוקה והיסטרית שמבועתת מהחיים. ראיתם פעם עיניי איילה תועה ברמת הגולן מסונוורת מפנסים? ככה הייתה הצרפתיונת החמודה והמבוהלת.
אז הלכנו. בלב כבד כמובן הלכנו, אבל הלכנו.

את המשך היום בבית ספר העברתי בשיחה קולחת ונהדרת עם מאיה וגיל המקסימים שהצליחו לפרק לי את כל המתח, בחיוך, במילים חכמות, בהומור גאוני, ואז, הצלחתי לעשות הפוגה מהטובות שאפשר לבקש, עם הדוקטור המהממת וקרני-כפרות, שתיהן עם הגרוב, עם האטיטיוד, עם הגוד ווייבס האלו שנפלו על ראשי כמו פתיתי שלג באמצע יום לוהט.
מה צריך יותר מקפה מצוין, בראוני מתוק להחריד, חברה מעולה, הומור טוב ומדריכה משובחת להליכה בין סימטאות בשכונה שעבורי תיקרא מעתה והלאה "ציון ברוך", שכן שמה, טיונג בארו, נשמע לי מהשניה הראשונה בדיוק כמו ההוא מ"מה קשור" שהתחתן עם ההיא מהאח הגדול.

אז ציון ברוך התגלתה כשכונה מהממת, באוהאוסית ממש, סימטאות מקסימות מלאות אותנטיות. הדוקטור ידעה לספר לי כל כך הרבה אוצרות ודברים מעניינים, לגלות לי איפה אמצא את הקפה הממש טוב (ואיפה יש שירותים ממוזגים! שוס!), להרגיע אותי בתבונה על ההסתגלות בבתי הספר, ובלי לדעת, שיחררה ממני שני טון של משא כבד מהכתפיים.

וכך, שמחה וטובת לב המתנתי לשובם של יורשיי המתוקים בארבע ורבע.
חזרו הגורים. עייפים מהיום, ואני מחפשת את המבט שלה, והיא רצה אליי ומספרת כמה היא מאושרת, כמה היא שמחה, כמה מיסטר קאליי המורה שלה מקסים והצרפתיה והיא חברות ויש את עומר הישראלי איתה והם כיתה פיצית והיה כיף והמורה הבין אותה והיא הבינה אותו ולא איבדתי את הפסיקים, פשוט ככה היא דיברה.
והיה לה טוב, והיא חזרה מורעבת וטרפה עוף של לין ומלא ברוקולי, ושתתה את התה שהיא אוהבת וראתה את הסדרה שלה, והופ, נרדמה. מאושרת לגמרי.

והוא? הוא נידב לי משפט שלם רהוט אחד לפני שניפנף אותי. "יש לי פקיסטני בכיתה". בנים. לך תבין.

מרגע לרגע ברור לי שהאנשים פה עושים את כל ההבדל עבורי.

אני מניחה שאין טעם בכלל להרחיב על כמה האנשים שלי בארץ הם כל עולמי, כמה הם ההתחלה, האמצע והסוף שלי, כמה כל מילימטר ממה שאני עושה הוא תוצר של העוצמה הזו שאני מקבלת מכל חזית.
הנה, לפני שעה אוריתקה שלי ואני ליהגנו לעצמנו בוואצוש, אחרי שבצדק היא אמרה שאני לאקונית, אבל שיש לה זמן לחכות לי שאחזור לעצמי.
אני עוד כל כך מרוגשת מזה שסיפרה שאספי היפה שלה היה בהארי פוטר, ושיש בסרט קטע שהאסיר, שבסוף הוא חבר של אבא של הארי, מתגלה באח. "חשבתי איזה מגניב היה להגיח אלייך לשתי דקות, להגיד לך- עיליתקה, הכל בסדר, להביא לך כדורי שוקולד ולזניה מביכורים וללכת".

וכן, כנראה שהכל באמת בסדר, כי יש מי שאומר לי דברים כאלו נפלאים, מי שיודע שכדורי שוקולד ולזניה מביכורים הם החיים.

וגם כאן אני מגלה אנשים מדהימים, מגלה אחווה אחרת, מיוחדת, כזו שלא באמת צפיתי. גם כאן האנשים מעיפים לי את הראש, מזכירים לי שלא הפסדתי את כל הטוב הזה, אלא הרווחתי טוב מופלא חדש ולא צפוי.

מהרגע שבו עליתי על המטוס לאוריינטציה לפי חודשיים וחצי, תפסה אותי קבלת הפנים הזו אוף-גארד ממש.
אני מניחה שיש משהו במסננת הסינגפורית שלא כל אחד יוכל וירצה לשאת אותה. איכשהו יוצא שהאנשים פה אוחזים במן אחווה, תבונה חריגה, ודבר אחד מאד מאד בולט- כולם חולקים מניסיונם בחברות טובה. אף אחד לא משאיר לעצמו שטיקים של הסתגלות מבלי לתת את הטיפ לניו-קאמר שזה עתה נחת, כולם פה עם רצון באמת מאד חריג להיות לעזר, ומעבר לכל- בחוויה שלי פה, כולם פה בני אדם.

אני מנסה להבין איך יש פה לאנשים עוד כוחות לעבור את אותה קבלת פנים שוב ושוב בכזו לבביות וחברות טובה, ואני רק מנסה לתכנן להיות חלק מהאנשים הטובים האלו בהמשך למי שיגיע לפה אחריי.

תאיר, שהיא באמת השמש פה, מצליחה באופן מופרך ממש, להיות האמא המיתולוגית פה של כל הבציר החדש הזה פה. מוודאה שלא יקרה מצב שאף אחת פה תעבור את השבת הראשונה לבד, שכל אחת תדע מה להעמיס במכולה (רמז: מטאטאים ומגבים גם). היום בפילאטיס (ססססאמק, דין, את רוצחת אותי) קלטתי אותה מנקזת לעברה כמויות לא חוקיות של הערכה ואהבה גדולה מכל בציר יולי 2016. מעולם לא נשמעה בקולה נימת התנשאות על מי מהצעירות פה, היא אספה אותנו אחת אחת פלאס וידאה שכולנו תמיד מטופלות ומוגנות.

ומיסיס שוחט שלי, שבואו נודה שגילינו את הקלף המטורף שלה, טם-טם-טם, תופים-תופים-תופים, קבלו במחיאות כפיים סוערות את תומר, מיסטר שוחט, האיש הכי לבבי שהמציאו, האיש שיודע הכל, אבל הכל, ותמיד ישמח להיות הכי מענטש ומאגניב. השיחות עם שני אלו תמיד קולחות ואפופות ענן סמיך של הומור שחור וציני החביב עליי כל כך, האיש הזה מסוגל לחלוק איתי קערת קארי חריף-אימא-תצילי-אותי-נשרף-לי-הצוואר, תוך כדי תכנון טיולים ואתרים שחייבים לשים בטו-דו-ליסט.

וצחי שהצליח לשדך ליונתן שלי את כל הקבוצה הזו של החברים החדשים פה, שאחד אחד פה מסתמנים כמפעל הפיס, הכל בקלילות ומתוך איכפתיות אדירה, ובזכותו הבן שלי מבלה בימים האלו באושר גדול עם אוסף משובח של חבר'ה בגילו ותיקים ממנו פה, ובגללו מיתוגי כאמא המאגניבה בתבל התערער, כי בזכותו יונתן הכיר את יותם של קרני וישן שם עכשיו, וקרני כמו קרני עשתה סטייקים והשקיעה, והופ, צנח מעמדי בשניה. בעצם עזבו סטייקים, כל מה שקרני צריכה לעשות כדי להיות מאגניבה זה לנשום.

ואין פה די כדי להסביר כמה אני שמחה שבורכתי באנשים האלו פה (והם רק מתי מעט מכל הטוב שמסביבנו).

ונכון שאני עוד עם חצי רגל בארץ, עדיין בתהליכים, אבל אני מרגישה שעם האנשים האלו אני יכולה לרוץ כמו שאני אוהבת- למרחקים ארוכים (דין, כפרות, זה רק ביטוי, שלא תחשבי לקחת את האמירה הזו באופן מילולי), יש לי פה את שרון וטליה, בציר חדש ומוצלח, יש פה את ליטל, ויש פה את גלית ויש פה עוד כאלו שנחתו בול איתי, וכולנו פה, קבוצת ה"בשר הטרי" כמו שקרני ואני קוראות לה, וכולנו פה מוגנות לגמרי.

ואני מודה שזו דרך לא רעה להתחיל פה חיים.

והנה משהו שהכי מרגיש לי מדויק פה:

"אדם זקוק לפחות לדלת אחת
לפתוח את מה שסגר
להיכנס כדי לגלות
לצאת בשביל לחפש
לסגור על מנת להניח

אדם זקוק לדלת אחת
לתלות עליה שלט
לקרוא לה בשם

אדם זקוק לדלת
כדי שיוכל לנקוש עליה ביד רכה
לשמוע מישהו בצידה השני
עונה לו: יבוא"

("דלת", עידית ברק)

וענו לי. אמרו לי "יבוא".

הצבע חוזר ללחיי.
מאז הפוסט האחרון בו סינגפור נתנה לי נוקאאוט התאפסתי היטב על עצמי, אספתי את הבאסה ובעטתי לה בתחת, ואני חוזרת לקאמפורט זון שלי כשמחה בחלקי.

לא התכוונתי חלילה להדאיג או לצער אף אחד, הכוונה שלי כאמור היא לאוורר את הטוב ואת הפחות טוב, אני מקפידה מאד על אותנטיות בחיי ואין לי שום כוונה לסטות ממנהגי זה גם לא פה, אבל כן, כשקיבלתי בארבע בבוקר אסמס מאמא שלי שמעולם מעולם מעולם לא סימסה, שהרגשתי שאפילו היא כבר הבינה שיש פה איזה משהו לא רגיל, אספתי כל פירור של קורבנות שאספתי פה במשך שבוע, והעפתי אותו ממני (טוב, נו, עד המשבר הבא).

בינתיים השתנה דבר אחד מהותי בחיינו- יש לנו ווייפיי בבית, ייפי! (רוצים להתחבר? בואו, פחחחחחחחח)
מי שלא ראה שמחת חיבור הווייפיי בביתינו שבניוטון הסינגפורית, לא ראה שמחה בחייו.

יהלי נכנסה אליי אתמול אולי בחצות וחצי ואמרה לי בהתרגשות שהיא גוררת שינה כדי שכשהיא תתעורר כבר יהיה לה ווייפיי, גיל התעורר שמח וטוב לב לקראת הטכנאי שהיה אמור להגיע בין 9 ל- 10:30, והתחיל את תחביב ההימורים החדש שלו, והימר לעצמו בכמה יהיה הדיוק הסינגפורי שרוט מקודמו, שכן כאן חווית השירות, איך נגיד, שונה מהחוויה הישראלית.
כאן אין באמת צורך לחוקק "חוק הטכנאים", כי פה יש להם מן מנהג מגונה כזה לקצוב קבועי זמן סבירים בהחלט למועדי ההגעה (נניח שעה וחצי מקסימום), והשוס- הם גם מגיעים!

וכך, בין הימוריו של גיל על הדיוק הסינגפורי לבין המציאות לא היה הרבה הבדל, שכן בדיוק בשעה 8:57 צילצל האינטרקום שלנו, כשהטכנאי החביב מחייך בתמונה. גיל התעלף.

גררתי את גופתי מהמיטה להציע לטכנאי המדייק הזה משהו לשתות, ושוב נתקלתי בחוויה המפוקפקת שכל נותני השירות מסתובבים לי בבית יחפים. בלי נעליים, בלי גרביים, יחפים. לא, זה הזיה.

כאן, כמעט לכל בית שראיתי, יש מן מבואה להשאיר בה את הנעליים בחוץ. לא נכנסים לבית עם נעליים, ולא משנה אם זה גם מאנולו בלאניק או ג'ימי צ'ו. במהלך הסיורים המהוללים עם המתווכת גיליתי את העניין הזה, שאני נכנסת לדירות בהם מראה לי את הדירה גבר שנראה נורמלי לגמרי, עם גרביים פיציות כאלו שנראות כמו נעלי בלט, או גברים עם חליפות עסקים מהוגנות ורגליים יחפות. לקח לי אולי 5 דירות להבין שלא מדובר בגבריות מפוקפקת או גברים שחזרו מטיול בגואה, ככה זה עובד פה גם אצל הישראלים שפגשתי, שם אולי זה לא מנדטורי, אבל זה קיים.

אני, אגב, לשואלים, ממש לא מתעקשת על זה אצלי. לא מקפידה על זה, אבל נראה לי שהשכנים מתחתיי היו שמחים שאחשוב על הקונספט הזה שוב.

בכולופן, גם כשעזמי, התחזוקן ההודי החביב של הקונדו נכנס לסדר פה דברים השבוע, קלטתי אותו נפרד לשלום מנעליו בכניסה לבית, ומקפץ בביתי יחף עם מדים. נשבעת שתפסתי את הראש מזועזעת, לא מבינה מאיפה נפל עליי כל הטוב הזה פתאום באמצע היום, והנה, הטכנאי החביב מהבוקר מרביץ פה שיחזור בלתי נשכח.
דמיינו טכנאי של הוט אצלכם עם האוברול האדום, ארגז כלים, ויחף. באמאשלי קורע.

אז יש לנו ווייפיי, ורק מי שלא היה לו ווייפיי ולא היה לו חיבור לרשת שבוע וחצי, יכול להבין את השמחה הזו אצלנו.

אה, ולין הכינה לנו הבוקר פנקייקס, ורציתי להגיד לבנדיקט "היוש, דפקתי אתכם, הפנקייקס שלכם המאממים וההורסים? אז גם לי יש".
לין מתגלה בביתנו כאוצר של ממש. השתלבה נפלא, עדינה וחייכנית, חרוצה מאין כמוה (ומשועממת למות, גם כי לא היה פה ווייפיי וגם לה זה חירב את יכולות התקשורת עם המשפחה שלה בפיליפינים, והיא גם משועממת כי אני לא באמת משחררת לה עדיין הכל).

ייאמר לזכותה שהיא החזיקה מעמד יפה מאד בנימוס ממלכתי כשראתה שאני מכינה אוכל ולא מאפשרת לה, עד שהשכמנו באיזה בוקר לריחות של בישולים. 9 בבוקר והיא מכינה תבשיל נודלס עם עוף, פשוט כי היא החליטה שאם אני לא משחררת לה, היא תבשל בעצמה.
וככה התעוררנו הלומים, ובמקום קפה וקורנפלקס, התיישבנו בהלם לאכול בשעה 11:00 בבוקר ארוחה שהיינו אוכלים ממש בכיף בצהריים, כשאני מפצירה בילדיי בעברית לאכול כאילו זה הדבר הכי הגיוני בעולם (לרבות המילים "מצידי תקיאו את זה בשקט אחר כך", שכן רק על המאמץ והתעוזה שלה הגיע לה הדוז פואה הזה).

אובכן, הרשו לי להודיע לכם- לין מבשלת שאין דברים כאלו.
יהלי, שמסרבת לאכול 90% מהמזון עם ערכים תזונתיים בעולם, מוכנה לטעום מהאוכל שלה. היא מתפקעת עם לין מצחוק כשלין אומרת לה שה'פנקייקס לא יצאו לה הכי טובים', ויהלי אומרת שאלו הפנקייקס הכי טובים בעולם. ובאמאשלי- היא צודקת.

אה, וחזרתי לספורט, שזה פשוט אושר.
אחרי שהתעלמתי בנון שלנטיות מקבוצת הוואצאפ שדין, רוצחת האירובי פה פתחה, אחרי שהקפדתי להיות בשקט ומתחת לראדאר כדי שדין לא תשים לב שאני מתחת לשטיח, הרוצחת סימסה לי להגיע.
תוך שניה שלפתי לה כל תירוץ אפשרי סטייל "הכלב אכל לי את השיעורי בית", ובסוף, שניה אחרי שאמרתי לה "הו, צר לי, עוד לא נוהגת לבד" גיליתי שהיא גרה לידי ושהיא באה לאסוף אותי עוד רבע שעה. ססססססאמק. טובה זאתי.

הספקתי לאכול רבע שניצל כמצוותה, לקחת מים, לאסוף את רעמת הנוצות ולהחליף לספורט, והופ, היינו בדרך לסטודיו לפגוש עוד כמה קורבנות כמוני.

לא, באמת, זה לא אנושי הקטע הזה של האירובי או מה שלא קוראים לשיטת הרצח הזו. שעה, שעה של התעללות בגופות.
שעה שבה כל מה שעובר לי בראש זה שהאישה לא יודעת לספור. "רק עוד 4!" הופך ל"8, 7, 6, 5, 4, 3, 2, רק עוד ארבע! 3, 2, 1, ועוד אחד אחרון! 3, 2, 1", פגשתי שרירים חבויים שרק רצו לישון באותו שעה, הברכיים שלי הזכירו לי את גילי הכרונולוגי (רמז: זקנה), הגברת הזו צועקת ורודה בנו גם באנגלית, ומה שחשבתי שיהיה התרגעות כיפית על המזרנים, הפך ממש לעקירת עיניים וספירה קלוקלת שוב.

אבל יצאתי משם שמחה ומאושרת ומבסוטה שאני עוד נושמת ובחיים, הגעתי הבייתה שלווה ומבסוטית, ויש סיכוי קלוש שאחזור על השטות הזו גם בשבוע הבא.

אה, והיינו בבית הספר הבינלאומי של הילדים, שזה משהו ששווה כבר פוסט כשלעצמו, כי ראבאק, החוויה הזו כל כך שונה מהחוויה החינוכית שהייתה לנו עד כה.
שניהם עברו איבחון להשמה בכיתות אם- היא עוברת כמו שביקשנו לנון-ספיקרס לרכוש את השפה מאפס כמו שצריך בתוכנית מדהימה, והוא, הוא במיינסטרים, שזה אומר שהוא בכיתת אם רגילה של דוברי אנגלית בתיכון, ושניהם שמחים ומאושרים ונראים אידיוטי להפליא עם תלבושת בית ספר שלהם.
הוא כבר הכיר את אורי המקסים שנראה ומרגיש לו בדיוק כמו החברים המשובחים שלו מהארץ, ואת הבן המשגע של טליה שעולה לי' שגם כבש את ליבנו בשניה, ובטח שזה עשה לו טוב.

והכל משתפר פה מרגע לרגע, בי הסינגתולה הזו מסובבת את הבית מרוב שהיא קורעת מצחוק (חלק ניכר מהיום ארבעתנו מסננים לעברה מתחת לשפם "יוווווו, סתמי!" ובחלק השני מתעדים אותה בכל הזדמנות כשהיא שניה נרגעת), והאנשים? האנשים סביבנו עושים את ההבדל.

אה, ויש לי ווייפיי, כבר אמרתי? ייאיי!

שא-א-באת שא-לום!

לא היה צריך יותר מרשת סלולארית עצומה סינגפורית, שמזכירה יותר מהכל את ישראל טרם רפורמת כחלון, כדי להפיל את רוחי פה.

אחרי הפוסט האחרון שבו התחלתי להיסדק פה, קמתי בבוקר למייל מהמם של אירית.
היא קוראת אותי כמו ספר פתוח ומכירה אותי לדעתי יותר מכולם. היא קראה בין השורות שאני בדרך להתרסקות מוראלית, וכתבה לי במילה אחת, שבין שתינו היא מאד ברורה- "אל".
אל תתרסקי, תחזיקי חזק, יהיה בסדר, תתאפסי על עצמך ומהר.
אפילו עידכנה אותי על גישורים, על השגים, על השגרה, הזכירה לי שדאלוש שלי, מזכירת העל מהחלל של המשרד המהמם שלנו חגגה 44 אתמול (ורק עכשיו אני קולטת שעד לרגע זה לא מצאתי זמן להתקשר אליה ולשמוח בשמחתה, ססססאמק).

אירית ואני מחזיקות מן הסכם שבו אני יושבת פה וכותבת את הספר שאנחנו חולמות עליו, משהו שיחזיר אותי לעשיה המשפטית שכל כך בדמי וכל כך חסרה לי מאז שעזבתי את המשרד. בכלל המשרד חסר לי באופן בלתי רגיל, המקום הפיזי, השמחה הזו שמקדמת את פנייך כל בוקר, הקבוצה הוואצאפית המשרדית שמצחיקה אותי גם מכאן ("מישהו רוצה סודוך?", ואיכשהו אני תמיד עונה "אני", למרות שכבר שנים לא אכלתי את הדבר הזה), השגרה הזו של סיעורי מוחות, של שמחה בהצלחות המשרדיות, שותפות בקושי.
אחרי יותר מ- 12 שנים אתה מתרגל לקולות, לצלילים, לתחושות, לאנשים סביבך, והם חסרים לי במיוחד.

גם אבא שלי המקסים שקרא אתמול את הבלוג ועוקב אחריו ומגיב לי מדהים (היוש אבשו, לאב יוש) שלח לי אסמס רגיש כתמיד שמלמד אותי שהוא רואה אותי כמו צלופן. לא בטוח שתבינו, אבל זה אדם טכנופוב בן 70, טפו, שעולה לו בדמים לסמס, ועדיין הוא כותב לי אסמסים באורך הגלות ותמיד אני עונה לו בלב ענק פועם, כי מגיע לו.
גם הפעם קלט שהבת שלו אולי בת 41, אבל ילדה, וכתב לי "בוב, אל תבכי". חמוד אתה, אבשו, כפרות על ראשך הטוב והאוהב.

ככה גם הבלונדיניות שלי, ודבי ועומר שלה, ליל שהצחיקה אותי למוות כל הבוקר, ליטל ואיילת שלי, כולן ידעו על הבוקר להגיד לי שהן שם והן רואות הכל.

אז כן, התגנב לו משבר בואכה התרסקות. ואני כותבת עליו פה בגילוי כי זו ההחלטה העקרונית שלי, לא ליפייף ולא לטאטא ולא לספר לעצמי שום סיפור שלא קשור למציאות, וגם כי יש לי מן אחריות כזו בלב לא למכור לאף אחד סיפור תלוש על רילו מנצנץ וקלולה על כל הטוב הזה פה, שאני בטוחה באלף אחוז שעוד יגיע, אבל כרגע הוא לא בדיוק פה, וזה מבאס תחת.

וכמו שאל קפונה התאדה בזכות עבירת מס פיצית, אני התרסקתי מול זיליארד סינים שהמתינו איתי בתור למונית הביתה, והכל בגלל פקקטע 1 ג'יגה בייט מזורגגים.

טו מייק א לונג סטורי שורט- השיטה הסלולארית פה היא בדיוק, אבל בדיוק כמו זו שהייתה טרם רפורמת כחלון. זה אומר שזה בדיוק, אבל בדיוק כמו הנציג הזה מסלקום שהיה יושב מולך עם דף חלק, ומתחיל לחרבש בעט כמה אסמסים תקבל ב- 12 חודשים, כמה ג'יגה תקבל (ובמחיר של כיליה צעירה), כמה הוא יזכה אותך לחמישה חודשים ב- 50% על רבע מהשיחות לשלושה יעדים, וכל מה שצריך זה להיות מדען אטום כדי להבין כמה תשלם בסוף החודש (רמז: המון, ובדולרים). כל מה שהתעקשנו זה על נפח גלישה, שכן הם ממילא מתעכבים בהתקנת המודם אצלנו בבית, והילדים משתגעים בלי גלישה חופשית (טוב, נו, גם אני), אז שילמנו כמה שצריך, וקיבלנו, טם-טם-טם-טם, פקקטע 3 ג'יגה. וואלה תודה.

וזה מצטרף לבוילר החשמלי שיש פה וצריך להדליק אותו גם אם לרבע שעה- אבל צריך, כדי להתקלח במים חמים (על דוד שמש לא שמעו פה, במדינה כזו על קו המשווה, סתומים, בחיי) , וכמובן שפה מדליקים אותו בבוקר, ונזכרים שהוא דולק בבוקר שאחרי וחוזר חלילה (ואל תתבלבלו, זה לא בוילר אחד בבית, זה שלושה נפרדים). גם את זיליארד המזגנים פה יש נטיה חיננית לשכוח דולקים, בגזרת כרטיסי האשראי טרם הבנתי את קישקוש הדביט קארד מול קרדיט קארד (אבל מה זה משנה, זה עובד וזהו), ובשביל לקנות פקקטע 2.7 קילו אוכל לסינגתולונת החדשה שלנו פה, נפרדתי מ- 48 דולר. 48 דולר. בחיי. בסכום הזה נהגתי לרכוש לפאפי אוכל לחודשיים. וזה מרגיז אותי ומעצבן אותי שאנחנו מעיפים פה תלאפים, תלאפים של כספים, על הנעת החיים שלנו פה.

ותוסיפו על זה את ההודעה שהמכולה שלי, עם החיים שלי שצפים כרגע בים שקר-כלשהו תעגון בסינגפור לא ב- 7 לחודש כמו שאמרו לי, אלא ב- 16 (תמותו, צים), וחשבתי שאני מתה, אבל החזקתי את עצמי וקיטרתי רק קצת.

אבל הטלפון של גיל שהילדים חרגו מחבילת הגלישה המזורגגת הזו אחרי 4 ימים, זה גמר אותי סופית.

חאלאס, נשבר לי לחלוטין מחוסר ההגיון הזה. עזבו שלדעתי יש כאן תקלה של סינגטל שדיויד החמוד הבטיח שידווח עליה לממונה (אבל לא היום חלילה, רק כשתגיע החשבונית יגיע המועד לדווח, בחיי הזויים), אבל הילדים משתגעים פה משיעמום עד שיתחילו עוד שבוע וחצי הלימודים.
אומנם בי, סינגתולונת המחמד החדשה שלנו מהממת שאין דברים כאלו (אבל מייללת כמו פולניה, כוסומו) והם רוב היום מתעדים אותה סטייל "בי רצה", "בי משחקת", "בי נושמת", בי מכוסה", "בי ישנה" וכו' (יום אחד אני אענה להם "זי-בי", אבל הופ, לא יפה לטנף, בכל זאת, אני ליידי), ובאמת שהגרלנו אחלה חתולונת, אבל הם די מטפסים פה על הקירות.

יונתן לא מכיר באי הזה נפש חיה, ויהלי אומנם חולה על ליה, אבל לליה יש חיים (המזל הוא שיהלי הדגיגונת שלי יכולה בכל רגע נתון לשים בגד ים ולרדת לבריכה גם במינוס ארבע מעלות במים, או ששניהם פשוט יוצאים מפה להליכה חסרת תכלית בקניון, שכן לרוב זה משמח אותם מאד לצאת לעצמאות פה), אבל הגלישה מצילה להם הרבה זמן פה, ובלי גלישה זו פשוט התעללות בגופה.

וכך, משיחת הטלפון האגבית הזו של גיל על החריגה בגלישה (עוד כסף לשלם, כוסימא שלהם) פשוט נשברתי.
וכך, דמיינו תור כמו בביטוח הלאומי ביום של הקצבאות, כך אני, בתור של סינים שממתינים כמוני למונית הביתה (אל תרחמו עליי, יכולתי להזמין מונית אבל לא היה לי חשק) פשוט נשברתי סופית מכל העאלק קידמה הזו שהחזירה אותי 10 שנים אחורה עם הבוילר, הסלולארי, הגלישה, עם המכולה המזורגגת שלא מגיעה, עם הון העתק ששילמתי על אוכל לגורת חתולים, על כל המסביב הזה שמצליח לשבור את רוחי.

ובטח, נקודות האור קיימות, השיחות הנהדרות והמצחיקות של עם נ' שהתנתקו רק 70 פעם תודות לסינגטל ההיא מלמעלה, שרון המשגעת הזו שיש לי פה, שהיום אמרה לי "כמה יפה את כותבת" וכל כך שימחה אותי שהיא קוראת, מיסיס שוחט שנוכחת כל כך ביום-יום שלי ויותר מנטורית ממנה לחיי פה אין ולא תהיה, קרני ותאיר שיודעות מתי ואיך לסמס רק שהן פה ונוכחות, נבי שלי, הסיסטרז שלי שמנווטות את שפיותי כמו ספינה של צים שדווקא כן מגיעה בזמן. גחליליות יש לי, והן מופלאות.

אבל כן, סינגפור, הפעם הלך לך עליי, אבל תדעי לך שאני נותנת פייט. את עוד תפסידי לי ולגוד ספיריט שלי בגדול.

רק אתמול הבנתי שאנחנו בקושי פה כבר שבוע, וחיינו התהפכו, כמאמר הפילוסופית הנודעת מורן אטיאס, 365 מעלות.

התחושה הכללית פה מעורבת, כי מצד אחד אני מרגישה כאילו זה הבית שלי שכן החפצים שלי בחלקם כאן, יש לנו מפתח, פה אני עושה כביסה ומכינה אוכל, זה באמת הבית שלי, אבל מהצד השני הכל מרגיש כמו חופשה מתמשכת כזו, כמו שמרגיש כשפורקים מזוודות במלון ולשבוע זה מרגיש כמו בית.

החברות הישראליות שלי כל כך דואגות לי- משאירות אותי כל הזמן בתמונה, מבינות שאני פה עוברת איזה תהליך, מחכות שאבשיל לתוך התהליך ואמצא את הזמן לחזור לעצמי ולקצב. גיליתי שהעובדה שחלק ניכר מהן ערות בשעות פליליות (נניח ירדנה רצה בשעה חמש בבוקר, שזה הזוי לחלוטין), ליל פלאס ווייפי ערות גם כן בשעות האלו, מה שבעצם מאפשר לי זמן איתן בשעות הבוקר אצלי (אני קדימה 5 שעות), זמן אידיאלי להומור טוב על הבוקר, עדכונים כולל עידכוני הילד התורן שמקיא, מי התאפרה הבוקר ואיך, והחמלה, החמלה עליי אינסופית. הן מבינות כשאני שולחת אימוג'י של לב שבור, מבינות כשאני שותקת חלק מהיום, מבינות הכל. הכל.

דבי מקפידה לשלוח אליי לבבות כל יום, כמה פעמים והיא מבינה כשאני עונה בלב בחזרה. היא יודעת כמה כל לב שלה אומר לי הכל, שולחת לי תיעוד שלה צועדת ברחבי אורנית, יאירוש שלח לי הבוקר תיעוד של המרכז המסחרי על הבוקר וצילום קורע של בתיה מהדואר שאני חולה עליה ועשה לי את הבוקר, אחר כך גם טליה הגורה שלו הכינה שוקו און-ליין ואמרה "ביי ליתי" וזה הכל בעיניי.

הצרה היא שבשניה שאני לא מדברת על חתולים או על איפור עם החברות האלו המהממות שלי, ומתחילה לספר להן כמה אני מתגעגעת, אני מיד מתחילה ליילל, דמעות בגודל תנין שמן וגדול כזה שהרגע אכל זברה (סליחה, טבעונים, ככה זה בטבע, לא אני המצאתי), וזו אחת הסיבות למה אני ממעטת לכתוב להן את זה עכשיו. אתמול דבי סימסה לי בבריכה והתחלתי ליילל ליד יהלי שישר נבהלה, למרות שהיא כבר מתרגלת למאורע הזה שאמא לא מפסיקה לבכות פתאום, וככה היא גם נרדמה עליי הלילה, כשאני מסתמסת עם החברות שלי ומייללת.

זה נשמע טרגדיה, אבל זה לא טראגי כמו שזה נשמע כי אני מצליחה לאסוף את עצמי ולהתעשת רוב הזמן.

אתמול פגשתי בבוקר את אחת הבחורות הבאמת נפלאות פה שאני מפספסת, כי אני באתי לאי והיא עוזבת. ליאת המקסימה הזו ואני תוך שניה גילגלנו שיחה אינסופית מרתקת ומשעשעת, ואחרי זה המותק הזו עוד עשתה לי אשכרה סיבוב בסופר, שהיה אחד המשעשעים והגאוניים שאפשר היה לעשות, לרבות האזהרה הגאונית על העוף החמוד במקרר שממתין לבלות עם מלח בתנור, שכן הוא אולי נראה חמוד כמו בארץ, אבל פה (היי, שוב- טבעונים, חיסכו ממני, אהוביי) פה החמוד הזה מבלה במקרר בתבנית עם הראש שלו. כן, כן. אובכן, יקח זמן עד שאשבר וארכוש כזה הבייתה, ואם אשכח, אתם עוד תשמעו על זה עד ישראל כשאפתח את התבנית והכרבולת ואני ניפגש פייס טו פייס.

וגולת הכותרת- אני נוהגת. כן כן, אני נוהגת.
לחלקכם שלא מבין מה השוס שכן אני עושה את זה כבר כמעט 25 שנים, אציין את העובדה הפעוטה שכאן הכל הפוך. נוהגים בכיוון ההפוך, נכנסים לכיכר תנועה בכיוון ההפוך, פונים כל כך מוזר, רבע מהזמן יש פה פוטנציאל להשתלב בכיוון ההפוך של התנועה, ההגה בצד השני, ההילוכים, הכל. אתמול הצלחתי לאותת עם הוישרים, בשביל אורות הפעלתי מגבים אחוריים, כיף כאיופאק, נוט.

לו רק היה פה גלגלצ סינגפורי, אני מניחה שהיו פורצים שם באיזה שידור חגיגי "שימרו על נפשותיכם".
אני, שחיה על ההגה מאד בכיף, עם מוזיקה מחרישת אוזניים כשרעמת נוצותיי מתבדרת ברוח, אני נכנסת לאוטו בחיל ורעדה, סוגרת חלונות ומכבה רדיו כדי להיות הכי מרוכזת שאפשר.
כל השבוע גיל אמר שבשבת או ראשון אני נוהגת. שאני חייבת. קמתי בבוקר ביום ראשון, וכל מקלחת הבוקר חשבתי להגיד לו למה עדיף שלא אנהג. נו, כי זה מפחיד, כי לא חייבים, כי יש פה מוניות ותחבורה ציבורית מעולה, ואני משקשקת ועוד מיליון סיבות, שאת כולן החלטתי לא להגיד לו.
נכנסתי לאוטו, הכנסתי מפתח לסוויץ', והנעתי.

ודווקא היה בסדר גמור, למרות שפחדתי פחד אלוהים לחזור בלילה מצ'יינה טאון, אבל החלטתי לנהוג כמה שרק אוכל עד שאקבל ביטחון לנהוג- רק אני והווייזית החמודה שלי.

שוין, ממשיכה את בוקר הגרושה מבבלי שלי, יורדת עם הילדים לקניון לרכוש אוכל גורים לבי, הסינגתולה הגורה שאנחנו הולכים לאמץ היום אחה"צ. סטיי טיונד. לא משעמם פה בכ-לל.