#54 הנהג שלנו חברמן, או פחות רוח בנוצות ומוזיקה באוזניים

אז ככה, קחו אויר, מידע לא פשוט לפניכם.
אני, אני, בחיי, אני נסעתי היום באוטובוס. היה סבבה, אגב, אבל כן, אני נסעתי היום באוטובוס.

כל מי שמכיר אותי יודע שמדובר בעניין לא פעוט, שכן הפעם האחרונה בה קרה כדבר הזה, ככל הנראה הייתי על מדים, בדרך אל או מרמת הגולן. כאן לא צפוי שאהיה על מדים ו/ או בדרך אל או מרמת הגולן (אלא אם רמת הגולן מוקמה מחדש באיזור אורצ'ארד הסינגפורי, מעוז השופינג הכי טוב שהמציאו).
אובכן, הגיע הזמן להתמודד עם עניין התחבורה פה על האי, עניין שאני מרבה לחקור מאז שהגענו.

מזה למעלה מעשרים ודי הרבה שנים אני מולחמת לכלי רכב. תמיד נוהגת באושר גדול ממקום למקום, איפה שהוא תמיד ברקע יש לי מוזיקה כיפית באוטו בדציבלים של אחוזת ראשונים, הרוח מתבדרת בנוצותיי, וכיף כיף כיף לי בלב. המחשבות תמיד מסתדרות לי בנהיגה, יש לי את השקט שלי, זו מן תחנת מעבר עבורי שעושה לי נפלא בלב.

אלא שפה כידוע השתנו לי העניינים.
זה לא שאני צריכה עכשיו שקט, לא צריכה תחנות מעבר מבית קפה או סיבוב עם חברה עד הבית.
העניין הוא שכאן הנהיגה מעיקה עליי עדיין, אומנם הרבה פחות מההתחלה, אבל כן, 90% מהנהיגה אני עסוקה בלשים לב שאני בנתיב שלי (יש לי תחביב לשתות את הנתיב הימיני לי, גיל פחות מת על התחביב הזה), מוזיקה פה לא באה בחשבון כי אני מקשיבה באדיקות לכל נשימה של ההיא מווייז שמכוונת אותי, והאמת היא שממילא המוסיקה פה באוטו זה גהנום אנבליבאבל, שכן לגיל יש פה איזו תחנה חביבה שאיכשהו תמיד משדרת שירים משנת 95 (ולא שברור לי מה השוס, שכן מדובר על שנה גרועה במיוחד למוזיקה העולמית, מסתבר), וכך קורה שאם כבר הדלקתי רדיו, רוב הסיכויים שווסט לייף ברקע (בחיי), בלינדה קרלייל או רונאן קיטינג שר את השיר מנוטינג היל או משהו כזה.

כפי שכבר ציינתי פה לא אחת, הנהיגה הסינגפורית הפוכה לחלוטין לנהיגה הישראלית, ומתנהגת לפי השיטה הבריטית-
אתה נכנס לאוטו בצד ימין, מעביר לדרייב עם יד שמאל, האיתות בצד ימין, הוישרים בשמאל. פגשת אי תנועה? סבבה, כנס אליו בצד שמאל ותקיף אותו עם כיוון השעון. רוצה לצאת מהאי תנועה? סבבה שוב, צא ליציאה השמאלית שלך. אהההה, צריך יו-טרן? הוא בצד ימין שלך. שוב, לכיוון השעון. כיף!

אה, ויש לי פוביה חיננית פה מפניות ימינה. בחיי, נשבעת לכם.

הקטע של הפניה ימינה פה זה כבר פחות כיף. מספיק שאני עם הווייז, נכנסת לרחוב ורואה שהפניה הבאה היא ימינה (גם אם היא בעוד 2.7 ק"מ) כדי להאיץ לי את הדופק עד כדי דום לב.
אני מוכנה לנהוג שעות, שעות, רק שהדרך תהיה ישר או שמאלה. ימינה? תירו בי וזהו.

לו הייתי מבשילה טכנולוגית ומצרפת סוף סוף תמונות פה, הייתי מראה לכם את הכיף הזה בפניה ימינה, כדי שתראו איזה יופי:
אתה עומד בפניה ימינה, ממתין לירוק. הופ, יש ירוק. תפנה? אה, פחות, כי יש ירוק גם לאלו שבמסלול מולך, שממשיכים ישר. אם באמת תפנה ימינה כי היי, יש לך ירוק- רוב הסיכויים שיהיה לך יום פחות נחמד פה עם תאונה חיננית.

אז שכשיש ירוק ימינה (וגם זה רק בחלק מהצמתים וזה רק עניין של ניחוש באיזה כן ובאיזה לא), אומנם יש ירוק, אבל בעצם זה ירוק בכאילו, זה מן תן זכות קדימה לאלו שבאים מולך ועשויים לפרק לך את האוטו. ואז מתחלף הרמזור לאדום, והרמז הוא שהופ, אתה כבר לא יכול לפנות ימינה, אבל טינג! מתגלה אאוט אוף נו וור חץ ירוק קטן וסמוי, שצריך משלחת חיפוש עבורו פלאס משקפיים טובות במיוחד.
עכשיו אגב הכיף לא נגמר, כי הפניה ימינה הפוכה מהפניה הישראלית, היא פניה לחלק המרוחק בטירוף מאיפה שנכנסתי לצומת.
מבולבלים? גם אנחנו.

וכן, יש לנו ג'יפ הונדה שחור, חתיך וכיפי פה שאין לתאר, והוא חמוד ומסביר פנים, אבל באמת שיותר נוח לי עדיין פשוט להסתובב פה בשיטה הסינגפורית המעולה של התחבורה הציבורית, כזו שבאמת אין לה הרבה מתחרים.

תוך שניות פה מזמינים מונית מזיליארד אפליקציות סופר נוחות- יש את גראב, יש את קומפורט, יש את אובר ואובר-פול, צריך לעשות הובלה לא גדולה? סבבה, תכיר את גו-גו-וואן, שזה אובר של הובלות (סטארטאפ!). האוטובוסים פה מעולים שבמעולים, וה-mrt זו הרכבת תחתית המעולה פה, ומכיוון שהניוטון הזו שלי יושבת לה בכיף על נקודה מעולה באי, יש לנו כאן תחבורה ציבורית בלי סוף (אנחנו פרקטיקלי דקה מתחתנת רכבת פה,), והאמת היא שבפרמטרים ישראלים היא עולה משהו כמו שליש מתחבורה ציבורית ישראלית ממוצעת, אם לא פחות.

אז כן, שקלנו בשלב כלשהו לקחת לי פה רכב בליסינג, אבל חישבנו וחישבנו (שקר מוחלט, זה גיל חישב, אני מקסימום לא הפרעתי) והגענו למסקנה שאם אשלב נהיגה פלאס מוניות, לא אגיע לחמישית תקציב מתקציב ליסינג פה, ולכן, טם-טם-טם, תופים-תופים-תופים! הגיע זמני כאמור לעשות את חניכת נסיעת האוטובוס הראשוני שלי, עם אהובת ליבי, נועה.

וכך עשתה לי הנועה שיעור פרטי עם גוגל מאפס טרם התחלנו את המסע הארוך ארוך ארוך של 7 דקות ארוכות (פחחחחח) של נסיעה מהבית שלי לאורצ'ארד.
בינתיים אדווח מניסיוני העשיר של 15 דקות נסיעה טוטאל בתחבורה הזו, שהנהג הסינגפורי לא ממש טיפוס של האוו דו יו דו ושות', יותר מתעניין בקטע הזה שתזרוק (בחיי) את הסכום המדויק של הנסיעה לקופסא המיוחדת שלו (כי אין עודף, גם אם שמת כפול 17 מדמי הנסיעה), שאפשר לעקוב אחרי המסלול וזה מאגניב שאין דברים כאלה, ושזה עולה משהו כמו 1/12 מעלות מונית נניח לשם, שזה שיקול.
אז נסעתי באוטובוס. מאגניב.

אז יצא פוסט משעמם שאין דברים כאלה, אבל צ'מעו, אני מרוגשת נורא. מי שלא מבין מה זה השינוי המוחלט הזה מלהיות אדון לעצמך, עם הרכב הצמוד, המוזיקה באוזניים והרוח בנוצות, לא יבין שהיום, חודש וחצי אחרי שאני סינגפורית לייט, היום עשיתי משהו שונה לחלוטין ממה שעשיתי כל חיי הבוגרים. וזה המון.

מודעות פרסומת

#53 הגיגים של בת 41 ויום, או דווקא לא רע כאן בכלל

באופן מופרך מתברר לי מרגע לרגע שכמו כל ישראלית טובה, גם אני עושה פה אידיאליזציה לישראליות, וכמעט מסרבת להרפות.
אני מניחה שכל פסיכולוג טוב יוכל להגיד ולהסביר שיש פחד להרפות בשל החשש להיעלם מהתודעה 'שם', וכנראה שזה נכון.
אכן החשש הזה גדול מאד עבורי, ואכן, קשה לי מאד להרפות, ואכן, אחרי עיון בכמה מהפוסטים שכתבתי לאחרונה אני מבינה שאני אלופה באידיאליזציה לישראליאנה, כאילו מי ישמע- עשיתי רילו לאנגולה.

החלופה, אגב, גרועה פי אלף בעיניי, הדמוניזציה לישראליות עושה לי רע בלב, כבר שמעתי את יהלי מסבירה לנהג מונית ש'סינגפור מאד יפה ונקיה וישראל פחות' ונשרפו לי האוזניים מהקלות שזה יצא ממנה פתאום, הייתי מילימטר מלהשמיץ פה את ביבי ואת כל הפוליטיקה הישראלית עד שעצרתי את עצמי מליפול למלכודת הזו.

לאט לאט משתקפת אצלי הריאליות- אני מתחילה להודות ביני לבין עצמי שלא כל כך רע לי פה כמו שאני חוששת להודות בפני עצמי לא מעט, והיי, יש כאן כמה דברים שקרו לי השבוע הזה שגרמו לי להבין שסינגפור הוא אי בודד שאליו לקחו פשוט את ישראל, והופ, הרגשתי שפיצחתי את השיטה!

דוגמאות, ליתי, דוגמאות, אי אפשר ככה באויר (טוב, נו, כופפתם את ידי):

טוב, נתחיל מההכי טריוויאלי פה, שכן כל מי שמכיר אותי יודע שאחד הססמנים הקלאסיים לנוכחותי בכל מקום שהוא, זה שאני מכירה בכל מקום איפה יש שירותים, שכן יש לי שלפוחונית בגודל גרגר אורז (או כמו שהמזכירה המושלמת שלי פעם שאלה "להכין לך קפה או לשפוך אותו ישר לשירותים?").
השירותים פה זה הברקת המאה- נקיים, קיימים בכל מקום, יש מיליון מהם, והשוס- הם פשוט מורידים מים בעצמם, בלי טובות, ככה עצמונית. אין מצב שתיכנס לשירותים סינגפוריים שלא הורידו לעצמם את המים חמש פעמים עד שנכנסת, שזה כיף כאיופאק, ועודד אותי אגב לעשות מרוב התלהבות אינסוף ניסויים בשיטה הזו בימים הראשונים שלי פה.

עוד דוגמא?
ההורות שלי ודברים שקורים לי פתאום- מאמא עורכת דין עובדת במשרה מלאה, כזו שלא ליוותה מעולם את הילדים לטיול בי"ס נניח (זו המחלקה של גילגלעד), מצאתי היום את עצמי מלווה את היורשת לטיול בית ספר במרכז התרבות ההודית פה. כן, כן. למקרה שלא סיפרתי כבר (כאילו שאני לא יודעת שלא סיפרתי, נעשה את עצמנו) הבית שלי מצוי אולי 5 דקות שלמות מליטל אינדיה, זו עם קניון מוסטפא מפוסט ישן שלי, זו עם הטקה-מרקט המהמם, שוק מטריף שקרני, הפוד-אקספלוררית הצמודה שלי לימדה אותי כל מילימטר בו.

באותה ליטל אינדיה, הפתעה- מרכז תרבות הודו. דווקא מגניב, מוזיאון נחמד למדי. הכתה של יהלי (הגדרה מעניינת לשלושה ילדים ומורה) הייתה מתוקה להפליא, כל ילד הסתובב עם דף עם שאלות להשלמה, והמורה וידא שהם יודעים אלו תשובות בדיוק לרשום (אין, מורה אליפות עולם, מיסטר קאליי המלך).

סמי של שרון (האקספאטית האלופה שלנו פה), אבא של עומר מהכתה של יהלי (שימו לב, לפי החישוב הזה, הישראלים פה מכסים שני שליש כיתה, כן?) ואני הגענו יחד ללוות את הטיול. שנינו אוחזים באותו הומור משעשע ויכולת לעקם פרצוף בלבביות על אותם דברים פה, שנינו ישבנו בסבבה עם הילדים לאכול בטקה-מרקט, שזה משהו שבחיים לא היה עובר בישראל- דמיינו בי"ס שלוקח את כל שכבת ה' לאכול בסבבה בשוק מחנהיודה למשל.

והשוס? כשהילדים חזרו לבית ספר בצהריים, סמי ואני, כמו שתי זקנות מרוקאיות, אשכרה עשינו סיבוב שופינג בשוק המהמם הזה. אי אפשר להסביר את האושר- אני, פסגת האשכנזיות העילאית המתנשאת, אני עשיתי היום קניות בשוק, ושרדתי לספר.

גם בית הספר של הילדים פה מעיף לי את הראש ברמות של הזיה.
איפה נשמע בית ספר כזה שבחודש מצליח להביא אותי אליו אולי 10 פעמים כבר, כל פעם לדבר אחר, כל פעם יום עיון-אוריינטציה-הכרות עם הצוות-חוגים ושות', פעם לו ופעם לה, שום דבר לא מריח מחובבנות, בית ספר עצום, חדיש, מדרגות נעות של קילומטרים, כיתות מדהימות, מורים שכל אחד עם פז"מ מופרע של הוראה עולמית, אין אף מורה 'סתם', יש רפרנט לתוכנית לבגרות, יש רפרנט לבדיקת התייצבות כל יום, יש רפרנטית לטפסים ולסיוע לתלמידים למלא חומר, יש את מיס איימי שהיא רפרנטית לנפש הילדים שמוודאה שכל ילד מוצא את עצמו, יש אתר אינטרנט (עובד! זה מטורף!) שמתפעל את כל הלמידה ומאפשר להורים מעורבות מדהימה, אפס בעיות משמעת.

יונתן ואני סיימנו עכשיו שיחה שבה הסביר לי איך הבית ספר הזה גאוני, יהלי לומדת בו באופן הכי מכבד שיש את השפה מאפס, הכל נועד להפוך אותם לאנשים חושבים, מעורבים, משקיעים. חודש וקצת פה ואני רואה ילדים שמחים, מעריכים, קשובים.

הנהיגה פה, עוד משהו שאני מסתגלת אליו יותר ויותר, למרות שהוא מאלץ אותי לזנוח כל אינסטינקט שרכשתי אחרי יותר משני עשורים.
הכל פה הפוך- המסלולים, ההגה, ההילוכים, האיתות (ולא, איתות בווישרים לא נחשב), כיכר התנועה, היו-טרן, ועדיין- זה עובד. איכשהו נוהגים פה יותר לאט (אבל הם לא הכי חמודים שהמציאו, אין להתבלבל), אני מצליחה לאט לאט להשתלט על הנהיגה תודות לווייז הגאוניים, וגיל שנסע השבוע לוויטנאם הודיע לי שהוא חושב שהגיע הזמן שאנהג גם לבד השבוע, וצדק.

והבחורות המצויינות שמקיפות אותי פה. אלו שידעו השבוע שיש לי יומולדת, לקחו על עצמן לארגן לי יום מופלא מלא טוב, לא איפשרו לי לשקוע ביגוני על העיתוי הזה של יומולדת חודש אחרי נחיתה, לא נתנו לי להתיידד עם הלבד החדש הזה פה.
הבחורת המצויינות האלו שישבו איתי בארוחת צהריים שמילאה את ליבי באושר ובטוב, נועה שיודעת לקרוא אותי כבר כמו ספר ואוחזת בצחוק הכי יפה ששמעתם בחיים, תאיר המדהימה הזו שהביאה לי את הבלונדיוניות שלי שלא שכחו ולא ישכחו לעולם שיש סניף סינגפורי שמתגעגע אליהן, טלי המהממת הזו שהתאהבתי בה עד מעל לראשי שעשתה לי את הערב הכי מהמם שהמציאו ביקום עם מני-פדי מצחיק ומוצלח (שגם לנו להיפרד מכיליה בריאה וטובה) וארוחת ערב שהיה בה הכל מושלם.

והסינגתולה הזו שעושה לי בית שמח וגורמת לי לתהות פעמיים ביום מי אימץ את מי פה, הילדים האלו שלי שמחזירים את ההשקעה בדי הרבה שעות צירי לידה שהוצאתי עליהם, גיל ששמח בעבודתו וקם מאושר כל בוקר, ובאופן כללי-
אם שאלתם מה הייתי לוקחת איתי לאי בודד, אז יש לי תשובה מוכנה- לקחתי את ישראל שלי לסינגפור. לא רע סך הכל.

#52 שגרה ואבני בוחן, או התרגלות לטינטון ברקע

קצת יותר מחודש אחרי הגעתנו לאי, מתגנבת לה השגרה בהתגנבות יחידים, ככה, מבלי שארגיש.

אחד הדברים הראשונים שברורים לנו פה הוא שלא המצאנו כלום- לא את העליות, לא את המורדות, לא את המינהלות שקיימות פה בתלאפים, לא היינו הראשונים שחוו פה כלום, ובוודאי שאנחנו לא האחרונים.

בינתיים קרה מה שייחלנו לו ימים רבים, הבית נראה כמו בית, המכולה נפרקה ברובה וחלקה עוד מתבונן בי ארוכות מדי בוקר-צהריים-ערב, ואני עומדת בסירובי העיקש (בינתיים) שלא לסיים את הפריקה, ולא שיש סיבה הגיונית לזה, פשוט ברור לי שהחבר'ה בארגזים שייכים לקומות גבוהות בארון, ואני, מי שיודע ומי שלא- 1.57 מ' ביום ארוך שלי.
הגבוה מבינינו שכן מגיע לקומות הגבוהות הארון נמצא כבר בנסיעת עבודה בוייטנאם כל השבוע, מה שמותיר אותי עם התירוץ המצוין הזה שמסביר, לפחות לי, למה הארגזים ישארו בחדר בינתיים.

גם הילדים כבר במסגרות כמעט 3 שבועות, ופה אני באמת מוכרחה להודות שכל מה שאמרו לי על טיבם ועל טיבעם של ילדים לעבור את התהליכים האלו- הכל היה נכון.
גם הוא וגם היא משכימים מדי בוקר בחיוך לבית הספר (טוב, חיוך זה דבר יחסי), הוא כבר לגמרי בעניינים, היא כבר ממלמלת מאד יפה באנגלית, שניהם חמודים להפליא במדי הפנימיה השווייצרית שסידר להם פה ביה"ס שלהם, אפילו לשניהם כבר יש את המיטה שהתעסקנו איתה רק חודש (ממש מסובך, זה נגמר בחמש דקות הזמנה און-ליין), תרמתי כבר את גופתי למדע לממן להם את הציוד והמדים, ובאופן יחסי כל החלק הזה של ביה"ס הולך לא רע בכלל סו פאר, למעט המכה המוראלית שיהלי ספגה אחרי שרבע מהכתה שלה, כלומר ילדה צרפתיה אחת, עזבה לכתה אחרת, והיא נותרה יחידה בכתה, עם עוד שני בנים- עומר הישראלי המהמם, וריונה, היפני הלא ברור. לא פשוט לה ככה, אבל זה מה יש.

בינתיים מתברר שלבית הספר שלהם יש תחביב תמוה משהו, והוא זימון הורים לאינסוף ערבים או בקרים. היום לדעתי אני אגיע לשם בפעם העשירית בחודש האחרון לשיחה עם מורי השכבה שלה, וביום חמישי לערב שלא ברור לי על מה הוא הפעם, אבל על השכבה שלו.

והסינגתולה. הו, הסינגתולה כבשה את מקומה בבית הזה באופן מיידי, כמו רוח.
בקצרה, אם צריך לתאר את גורת החתולים הזו, הרי שמדובר בסך הכל ביצור הכי מתוק שיש, מינוס הרטינות האינסופיות כיאה לחתולה בפולין, ולא לחתולה סינגפורית.
לפאפי הישראלית שלנו היה תחביב, להתגנב בשקט מופתי מאחורייך, ולגרום לך לרצות למות. לשם כך, ציידנו אותה בקולר עם פעמון, כדי שנשמע אותה.
גם עבור בי, הסינגתולה שלנו פה רכשנו קולר עם פעמון, אלא שאין בו צורך, שכן היא, בכל צעד ושעל בבית, רוטנת. אין שום דרך לפספס אותה בשעות העירות שלה- כל מילימטר מלווה בנהמה, מרירות, פינוק, או כולם ביחד. הרגעים היחידים בהם היא שקטה מאאאאד הם כשהיא ישנה על כל דבר מרופד בבית הזה (גם כפות ידיים עונות על ההגדרה) וגם כשהיא קוברת את עצמה עצמונית באחד הארגזים כאן ונהנית מהחושך היחסי, ואז היא קולטת שהיא רוצה לצאת ושוב רוטנת וחוזר חלילה.

גם לארח התחלנו סוף סוף, ושוב קלטנו שיש אולי אינסוף מקום לארח, אבל רק 10 כיסאות, ועוד מטלה נוספה לאיקאה.
האושר לארח פה הבליח אצלי בעיקר ביום ראשון, כשלבשל בעצמי לא העליב את לין, העוזרת המקסימה שלי שנבהלת מכל כוונה שלי לגעת בסכין או לדמיין שאני מתכוונת לבשל משהו.
דווקא אירוח יום ראשון הפך אצלי לממתק, כי יש לי את המוזיקה שלי ברמקול שפיליפ (שם בדוי) קנה לי שניה לפני שאמר לי שלום (או לגרסתו- "וידאתי שאתם באמת נוסעים"), יש לי את הכלים שלי, התבלינים, המתכונים מהמחברת המהוהה שאני מתה עליה, החדווה הזו של לקחת לעצמי את התרפיה הזו. הבית הופך ליום אחד רק שלנו, כי ימי ראשון הם ימי החופש של לין.
כיף חיים, בחיי.

החברות, אני אוספת אותן לאט לאט, מבינה איפה הלב שלי מתרחב, מי הגוד ווייבס שלי, מי הגב והכתף, מי צוחקת איתי עד לב השמיים, מי הולכת איתי לטקה-מרקט בשישי בבוקר ומי תמיד יודעת לסמס בזמן.
כבר הצהרתי לא אחת שיש לי שני כוחות על אינסופיים- בחירת חברות גאונית, ובחירת שרשראות נורא יפות. שרשראות הבאתי די הרבה לפה, וחברות אני מרגישה שהתחלתי לאסוף באמת נפלאות שבנפלאות, וזה משמח אותי ברמות בלתי הגיוניות ממש.

הגעגוע לחברות הישראליות שלי לא דועך, פה אני מזהירה כל מי שרק חשבה שזה יעבור לה- זה רק מחמיר. געגוע לא נעלם לשומקום, הוא רק הופך לעמוק כזה וברקע כל הזמן. כל לילה כשאני מסתמסת עם הבלונדיניות שלי, עם דבי, עם הכנופיה של פיליפ, אני מלאת געגוע. דברים לא נעלמים לי, לא מתקהים, ולא מתאדים. הגעגוע סטטי, אבל אני לומדת לקבל את הטינטון הזה שלו, את ההבנה שהוא הולך להישאר לי ברקע הרבה זמן.

ומחר, מחר אני בת 41.
מיילסטון ראשון שממנו חששתי הכי הרבה אולי, כי הוא באמת מעצים את הגעגוע למה שהיה לי, את הקושי בלא לדעת עדיין מה ומי ואיך חוגגים דבר כזה כשאת חדשה לגמרי במקום כזה.
לאט לאט אסתגל גם למיילסטון הזה, וגם המיילסטון הבא שלי- ראש השנה, עוד חשש אמיתי שלי, בלי המשפחה שלנו ושגרת החגים האהובה כל כך, אבל יאללה, ייללתי מספיק בשביל פוסט אופטימי למדי.

בת 40 ו- 364 יום. ניפגש כשאהיה בת 41.

#51  מה עוד תבקשי מאיתנו, מכולה 

אחרי 6 שבועות ארוכים מהנצח, אחרי כמעט חודש פה בלי שום דבר משלנו- לא סכו"ם, לא צלחת, לא שמפו, לא מגבת ולא בטיח- כלום כלום כלום, הובטח לנו שבעה 9:30 המכולה שלנו תפציע בניוטון הסינגפורית שלנו.

כמו כל דבר סינגפורי, גם הפעם לא היה שום דבר שונה בדיוק הקוקואי, שכן מיד בשעה 9:29 הפציעו לפתח ביתנו 5 מלזים לייט שלא מדברים מילה אנגלית (ואם מדברים- המממ, לא הבנו), 3 גברים ושתי נשים מנוהלים ע"י הבוס שלהם, כיילב, חייכו, אמרו שהם מהחברה שמטפלת בנו פה במשלוחה, עשו כאילו אנחנו משמעותיים פה, אבל האמת היא שמה שעניין אותם זה תוך שניה לצפות את הבית מקצה לקצה בקילומטראז' זהה לזה שמפתח תקוה למטולה במן קרטון כזה ששומר על הרצפה, ותוך חצי שעה הטיסו פה תלאפים של קרטונים שפגשתי לאחרונה בביתי היפה באורנית לפני כמעט חודשיים, ואפילו לא הספקתי לעכל ולהתרגש, כי בקצב שטסו פה ארגזים לא הצלחתי לתפוס בכלל מה קורה.

מי שדווקא כן קלטה מה שקורה פה, זו לין-כפרות-עליה ההלפרית שלי פה, שכל מה שהיא שמעה זה "דיס בוקס גואס טו דה קיטצ'ן", בעיקר מכיוון שהיא שמעה את זה הרבה יותר ממה שהיא חשבה שאפשרי.
רצתה למות.
כל קרטון היא ראתה את מותה העצמוני מתקרב- כלים כלים, מזלגות, כוסות-מאגים-ושות', מיליארד סירים-מחבתות-קערות, כלי הגשה, קפה-אבקת מרק (בכל זאת מכורה למונסודיום), מלא מלפפונים חמוצים-טחינה-שמן זית. מבית שהיה בו בעיקר אויר, נהיה פה המון. ממטבח עם טון מקומות איחסון שמשפחה סינית קטנה יכולה לגור בסבבה, נהיה פה בחצי שעה הזיה.

ואז האינטרקום מצלצל, והופ מפציע פה הבוס של הבוס, ג'אגדיש, הודי נחמד מאד ממלזיה בכלל ("יו קן קול מי ג'אג"), תוך שניה סיפר לנו על עצמו הרבה יותר מידע, כולל חיבתו העזה למשחק הגולף, לרבות מידע הו-כה-לא-מעניין על כמה מגרשי גולף יש במלזיה לעומת סינגפור, עלויות שכירת מסלול בבוקר לעומת ערב, מה קורה למי שאין לו עגלת קארטינג, ועוד מידע כל כך לא מעניין שאין לתאר. נפרדנו בדמעות מג'אג, המשכנו לעבוד בפריקה עוד שעה, כדי שבאינטרקום יצלצל עוד מישהו שהצוות יספר לנו בהתרגשות שהוא לא סתם הבוס, אלא הבוס של הבוס של הבוס שהיה פה.

וכך הפציע הבוס של הבוס של הבוס, סיני נחמד שעד לרגע זה לא הבנו מה גדולתו, אבל אין ספק שהגעתו ריגשה מאד את הצוות שלו שעבד כאן בטירוף. עוד כרטיס ביקור נשלף, עוד כרטיס תויק על המקרר, עוד עשר דקות של ממבו-ג'מבו מיותר, וחזרנו לפרוק את חיינו מתוך ארגזים אינסוף.

תוך שעתיים הבית התחיל לקבל צורה- מגבות עם ריח מוכר של כביסה אורניתית מופלאה פוזרו באמבטיות, קוקיות ליהלי הונחו במקום, נעלי ספורט שחסרו פה מאד הוצבו במקומן, שולחן אוכל הורכב, וטם-טם-טם-תופים-תופים-תופים-קול תרועה-שטיח אדום- הגיעה ההולנדיה והונחה בחדרי!
כן, כן, האיחוד המרגש *כמעט* קרה, אבל אז צילצל שוב האינטרקום, והצוות הזיע מאושר.

קרול, הבוסית של הבוס של הבוס של הבוס, מיסיס קרול הפציעה לביתנו מחוייכת, עם שקית מפונפנת עם מון קייקס (עוגות סיניות מסורתיות של החג הנוכחי פה יפה למות, ואוכל יפה לא אוכלים), שוב מגיעה עם טון סמול טוק, עוברת איתי מחדר לחדר, מתפעלת מהנוף של חדר השינה, והופ! פוגשת את ההולנדיה הפוכה על הרצפה לפני הרכבה.
מבט מזועזע שלה הסגיר את העובדה שהחבר'ה לא מבינים מה קרה פה עם המיטה המתכווננת הזו על הרצפה, איך מחברים את הדבר הזה מבלי שאני תובעת אותם על זיליארד שקלים. עושים קונסיליום של הצוות, ומחליטים שצריך להזמין אקספרט, מומחה לענייני הולנדיות, ועוד אחרי ששאלו אותנו בשיא הרצינות אם דחופה לנו המיטה להיום.
גיל ואני מתחרפנים מהסינגפוריות הבוקית הזו (אגב, קרול היא קרול בוק, סוג של אירוניה, איך לומר), ומבינים שאין ברירה. מחכים לאקספרט.

מסיימים לפרוק, אנחנו מסתכלים על הבית מתחיל להיראות כמו מה שאנחנו מכירים באדפטציה הנוכחית שלנו, ומתבאסים שאין לנו הולנדיה מורכבת. גיל הולך באגביות לחדר, מחבר את הרגליות למיטה, וקולט שכל מה שצריך כרגע זה להפוך את המיטה ששוקלת די מלא, ולחבר אותה לשטקר. כן, כן, בשביל זה צריך מומחה.
בכל זאת הגיע המומחה, ולא סתם, אלא עם מומחה שוליה. כל מה שנדרש מהם היה להפוך את המיטה עם גיל ולמקם אותה במקום. הא ותו לא.

אמרנו לעצמנו, שאם כבר הגיעו המומחה וההנדי-מן למשימה שממילא לא נדרשה, ואם ממילא אנחנו משלמים על השירות ההו-כה-לא-נחוץ-הזה, נבקש את עזרתם כבר לקדוח כמה תמונות.
הו, הזעזוע שחטפנו ממבטם, שכן השעה עשרה לחמש, ובשעה לחמש יש איסור בקונדו'ס לקדוח, ופה לא לוקחים סיכון. וככה, הגיעו לעשרים וחמש דקות, הפכו מיטה, והלכו. אכן, מומחים.

הקמנו צוות חשיבה מאולתר שכלל את גיל ואותי, גיל הצליח לשכנע אותי שיש חלופה לקדיחה, וכך יצא שעד עשר וחצי בלילה הצמדנו תמונות לקירות, פיזרנו ינשופים על קונסולות ופינות, פיזרנו כריות, החלפנו מצעים (שקר מוחלט, לין עשתה את זה, זה הדבר השנוא עליי בעולם), והכל נהיה פה שלנו.

התעוררנו הבוקר לבית שלנו.
יש שולחן, יש קעריות לקורנפלקס, יש כוסות לחלב, יש כורסא לרבוץ וספה מושלמת להירדם עליה, יש בית. בית ממש.
החתולה בינתיים עושה פה גן שעשועים מכל הקרטונים שעוד ממתינים לאיסוף (אסור לזרוק פה קרטונים לאשפה, גיל חתם על זה, כן, כן).
אין חדר שאני פורקת בו דברים והיא לא מנתרת עליי מאיזו כורסא או צופה בי בהתנשאות מאיזו ישיבה על ארונית, או כמו שעשתה היום- אשכרה תיצפתה עליי בשושו מתוך קופסא מלאה בבגדים שלי, עד שחשבתי שאני מתה כי הייתי משוכנעת שזה נחש.

אגב, מה שאין פה זה בעיקר ציפורניים בידיים שנשברו לי בשיטתיות, ואין כאב גב מהמזרון התחת שישנתי עליו חודש, כי יש הולנדיה-טוטאל-מוש.

אחרי הצהריים הילדים חזרו מבית הספר לבית שלהם, פתחו את הדלת שמחים שאין פה את כל הטלאי על טלאי של ריהוט שכור שאין בו כלום מאיתנו, חיכה להם אוכל מהסירים שהם מכירים בצלחות שלהם, נחו, והופ, הגיע ערב שישי, שלא דומה בכלום לערב השישי המוכר לנו.

וכמו כל שישי, טקס הסקייפי התחיל- כבר קישקשנו עם ההורים של גיל ועם סבתא שלו (בת 93, אלופת סקייפ שאין דברים כאלה, טרו סטורי, שאלה אותי מה שלום המשרתת שלי, אגב, חשבנו שאנחנו בוכים פה מצחוק), תכף תור ההורים שלי ומשפחת ציוני שאני מתגעגעת אליה כל כך (לב-לב-לב).

בפרק הבא-
אל תוותרו עד שאספר לכם על המספרה של יונתן שזו ההזיה של החיים, קטע שאחריו אמרנו כולנו שאלוהים פשוט דואגת לי לאספקה שוטפת של חומרים משובחים לבלוג.
בינתיים אני מפנקת אתכם בלהיט גבעטרוני חורך במות, שהתנגן לי אינסוף בלב אתמול:

ביוש, חפשו אותי בהולנדיה.

#50 חגיגות היובל לבלוג, או שמחתי להעניק לכם מדליה

לא מאמינה, אבל אנחנו כבר 3 שבועות פה. כאילו חלף לו יובל שלם. והנה 50 פוסטים בהם הנחתי את עצמי פה, חשופה, מאושרת לפרקים, מדממת לפרקים אחרים, מלהגת אין סוף את הגיגיי. פתאום נהיו פה 50 פוסטים, הראשון נראה לי כאילו נכתב לפני שנים- סגנון הכתיבה עוד לא גובש לי, עוד לא באמת ידעתי מה מחכה לנו, הכל היה רחוק וכמעט דמיוני.

והנה, 50 פוסטים אחרי- כאילו שזה הגיוני שיש לי בית בקומה 25 באמצע הפאסיפיק, שהילדים שלי יוצאים כל בוקר מהבית אחרי שהעוזרת הכינה להם ארוחת בוקר מהממת, עולים על סקול-באס לבית ספר בינלאומי עם תלבושת אחידה של פנימיה בשוויץ, כשהבת שלי מסבירה לי שמה שהיה ארוחת עשר הוא עכשיו ארוחת "snack", כשהיא מבינה שיחות שלמות כשמתקשרים איתה באנגלית, שיש לנו חתולה בבית שאינה פאפי, שאני לא עורכת דין ואין לי עבודה יומיומית, שאין לי את החפצים שלי מהבית עדיין, שבעלי עובד בחברת סייבר-טק סינגפורית ולא בצה"ל, שהבלונדיניות, השממיות, הקבוצה של פיליפ, החברות האהובות שלי מהישוב- הן לא פיזית מולי פעם בשבועיים מקסימום, שאין לי את אירית כל יום ואני לא מכינה עם דאלי ארוחת צהריים במשרד. הזוי.

ואיכשהו השינויים האלו עוברים עליי באופן טוב למדי (ובוודאי שטוב מהמצופה, טפו), והרבה מהטוב הזה (טוב, נו, 99%) אני מייחסת לאנשים שסביבי שעושים הכל כדי שנהיה פה מוקפים. את המילים "על כל שאלה תפנו אלינו" או "אנחנו תמיד פה", את האסמס הקבוע מקרני ושות' של "מה קורה? את בסדר?" אני מקבלת פה באופן תדיר מכולם. אין אחד או אחת פה שלא הסביר לנו פנים, שלא היה זמין, שלא היה נדיב במידע.

את הימים האחרונים ביליתי לא מעט בבית הספר של הילדים, ולא חלילה כי יש בעיות, להפך- בית הספר הזה מנפץ לי כל תפיסת חינוך שפגשתי עד עכשיו. המעורבות ההורית פה היא הבון-טון, ובואו לא ניתמם- מדובר בענף מכניס במיוחד באי הזה, שכן כאן באמת רואים בתלמידים צרכני שירות, ונלחמים פה על כל תלמיד- ובואו נודה שבשביל סכומי העתק שמשלמים פה על כל שנת לימודים, כאן הקונספט הוא גם תמורה, באופן משונה.

אומנם יהלי ויונתן לומדים באותו בית ספר, אבל היא שייכת עדיין לבית הספר היסודי עד סוף השנה, והוא כבר בתיכון. המבנים סמוכים, אבל כל יחידת בית ספר מתפקדת כאילו באופן עצמאי.
וככה אני מזומנת לכל דבר פעמיים- ליסודי ולתיכון, והכל ברצינות מוחלטת וראויה, אבל ראבאק, זה פרקטיקלי להחתים בבית ספר כרטיס.

ביום ההורים שלה הייתי חייבת לצלם לעצמי את השקף בו נתבקשו ההורים לפנות מזמנם ולבוא לאכול אוורי-וואנס-אין-א-ווייל עם הילדים ארוחת צהריים בבית הספר. כן, כן, שמעתם נכון- ההורים מתבקשים למצוא זמן לקבוע עם ילדיהם לאנץ' בקפיטריה, שאגב- מדובר על הפסקה של שעה עגולה, לא איזה חירטוטצ'יק של הפסקונת.

הפאסיליטיז בבית הספר פה מדהימים- ליהלי יש מחר שיעור ספורט בבריכה האולימפית (ג'וזף סקולינג, תאכל ת'לב), מעבדות המחשבים לא אמיתיות ממש, הילדים לומדים במק'בוקים, המורים מדהימים (ומילה לתלמידים שמורות השפה שלהם הן נורווגיה ושוודיה- פשששש, שיחקתם אותה, מתתי מהמורות שלכם, למרות שחבר'ה, גם אנחנו לא מתלוננים על מיסיס שוחט המורה לעברית).
התבוננתי בשקט מהצד, צובטת את עצמי על הדברים שאני שומעת, ומאושרת שאיפשרנו לילדים שלנו את מה שנחשב בלי בושה לחינוך הטוב בעולם.

יש לי כל כך הרבה זמן היום לעשות דברים שלא ידעתי שקיימים בשעות האלו, כמו לתת לדין לקרוע לי בספורט את הטוכעס עם הספירה הגרועה הזו שלה, כמו להיפגש עם חברות בניחותא לקפה כמעט בכל שעה כמעט בכל יום כמעט בכל הזדמנות, להתעסק עם מינהלות אינסופיות, לכתוב באמת בשקט את הבלוג שלי שעושה לי המון טוב בנפש, למרות שלפני כמה ימים תיארתי לא' המתוק כל כך שזה מרגיש כאילו ששמו אותי בתוך שק יוטה חשוך לגמרי ושיקשקו לי אותו חזק חזק, ובאמת שככה זה נחווה לי.

והאוכל פה. או.קיי, יש פה איזה עניין שאני חייבת להבהיר- האוכל פה זה למות, אלא שלמעשה אני לא יכולה לאכול כאן 95% מהמזון פה, ולא כי אני לא רוצה, אלא כי אין לי מושג מה הוא. חצי מהמרכיבים אני בכלל לא מכירה, יש כאן כל מיני חיות שלא ידעתי בכלל שקיימות והן שטות בניחותא בתוך הצלחת. אני מוכנה לנסות לא מעט פה, אבל רק דברים שידעתי מה היו קודם ומה עשו הוריהם.
ואגב, אם יש משהו שלא היה לי קראש עליו מעולם בתור פודיסטית חובבת, זה דווקא אוכל אסייאתי, ככה שאיך נגיד, היקום מה-זה סידר אותי, נוט. בעצם אני גם שונאת שנאת מוות טיסות, וגם פה היקום עשה עליי סיבוב. שוין.

השבוע הזה, אגב, מזמן לו אטרקציה מאאאאאאאד חביבה עליי- מחר בבוקר, אם תרצה השם (תרצי! תרצי!) תנחת בנמל סינגפור טם-טם-טם, תופים-תופים-תופים! המכולה שלנו! ייאי!
אומנם בינינו לבין המכולה מפרידים פקידי המכס, שאנחנו מתפללים ומחזיקים אצבעות גם ברגליים שיניחו לנו לנפשנו וירחמו עליי קצת, ואם זה יקרה, אזי ביום חמישי טפו תנחת פה המכולה, ואני אעמוד ואיילל לידה מאושרת ושמחה (זה כמובן אחרי שאשוב *שוב* באותו בוקר מעוד פעילות הורים בבית הספר, גררררר).

אני לא זוכרת מתי לאחרונה כל כך חיכיתי לסכו"ם, מתי חלמתי על קולפנים, מתי ייחלתי כל כך להתאחד מחדש עם כותשי שום כמו עכשיו. דמיינו אשה מבוגרת למדי (נניח עוד שבוע וחצי ככה בת 41, אבל אני רק רומזת את זה ככה במובלע) מחבקת מנורת לילה, ינשוף למטבח או צלחת קורנינג ששטה 6 שבועות באוקייאנוס, דמיינו אישה שבוכה מאושר על רגע חיבור השקע של ההולנדיה המתכווננת לחשמל.
ככה אני אהיה ביום חמישי, וככל הנראה גם ביום שישי ושבת, ובראשון כבר אסנן כוסומו, ובשני אני כבר פחות אחבב את כל המכולה הזו שתשב לי על העיניים ועל הארגזים שיכו לי שורשים מול הפרצוף. טוב, נו, יו גט דה פיקצ'ר, סוג של פולניה מרירה בדיפולט.

בינתיים אנחנו נלחמים פה עם חיפוש מיטות לילדים, שכן לו הייתי מבררת עוד בארץ, היה לי מספיק שכל להזמין להם מיטות זוגיות נורמליות כמו בישראל ולשלוח במכולה. פה אין את ההמצאה של מיטה וחצי ברוחב 1.20, ולא מיטה זוגית רגילה ברוחב 1.40. כאן יש או סינגל (שלא עוזר לי), סופר סינגל שזה 1.07 (גם לא עוזר לי), קווין סייז שזה כמעט 1.60 (שוין) וקינג סייז, שזה כמעט 1.80 (יה רייט). יופי, ככה אני הולכת לסתום להם את החדר, אבל לפחות יוכלו לרבוץ בכיף, ועד שכבר החלטנו אחרי שבועיים מה להזמין ואיפה, לחצנו על "הזמן" וגילינו שיש רק אחת כזו במלאי. ססססססאמק.
חישוב מסלול מחדש.

ואגב, חבר'ה, לפרוטוקול- המדליה האולימפית הסינגפורית הראשונה? ג'וזף סקולינג? עזבו אימונים וזה, תודו שעד שלא הגענו לפה לא הייתה מדליה. הגענו? מדליה! טינג!

#49 היום הראשון לביצפר, או מה קשור ציון ברוך

ידענו שהמבחן האמיתי פה יהיה ה- 10.8. היום הראשון ללימודים בסינגפור.

בואו נודה על האמת, אף תינוק לא נולד עם תובנה עמוקה שהוא לא סובל ג'וקים, ואף תינוקת לא נולדה כשהיא אומרת במילים הראשונות "שמלת מלמלה". אם לא היינו מלמדים את הילדים להיזהר ממשאיות חולפות הסטטיסטיקה של תאונות דרכים במגזר הבדואי הייתה הופכת לנחלת הכלל, וזה, חברים, נוט גוד ניוז.
במילים אחרות- הם לומדים מאיתנו, מתבוננים בנו, קוראים בעיקר את מה שאנחנו *לא* אומרים. שום הצגה לא תעבוד פה, עלינו מוטלת האחריות לנווט את הספינה נכון לחוף מבטחים.

לא הפכתי בין-לילה למיכל דליות, אבל כן הפכתי הבוקר לאמא לשני תלמידים שלפני שבועיים וחצי חיו בישראל ולמדו בעברית, והיום הם חיים בסינגפור ולומדים באנגלית, שזה משהו שאצלי בעדה מבטאים במונח "אי-מא!".
הפחד שלי היה שאעביר להם את כל הפחדים שלי, החששות, המתח מהלא נודע, ולא צריך הרבה בשביל שהדמעות שלי ידלפו (שוב).

מיותר לציין שלא מצאתי מנוחה הלילה.
הוא, בכורי כתום השיער והיפה, התחיל היום תיכון במה שקוראים פה "מיינסטרים", כלומר בכיתת דוברי אנגלית לכל דבר ועניין, והוא, תמיד חוף המבטחים שלי- שליו, רגוע, שקול, לא חושש מכלום, בטוח בעצמו.

היא, הגורה הקטנה שלי, מחמלתי, התחילה כתה ה' של נון-ספיקרס. אין לה מיומנות בסיסית עדיין לנהל שיחה רהוטה באנגלית, היא עדינה וכולה גורה קטנה עם עיניים סקרניות.

המחשבה שבבוקר אשלח ילדה שלא מסוגלת לנהל שיחה פשוטה באנגלית למקום שלא יבין אותה פשוט מטריפה אותי.
ברור לי שזה עניין של זמן ושמהר מאד היא תחלום באנגלית, אבל עד אז זה מרגיש כמו להפקיר אותה לעולם שלא מסוגל לתקשר איתה, וזה קשה בטירוף ברמה ההורית, אבל כמו שנאמר פה לא אחת- לא המצאתי את הגלגל, הילדים שלי הולכים לבית הספר הטוב ביותר שיש כדי להעביר את התהליך הזה באופן מושלם, ואין לי באמת סיבות לחשוש- אבל זה חזק ממני, ובאמת שחשבתי שהיא סובלת כל היום הזה.

אה, אז זהו, שממש לא.

היא אולי התקשתה להירדם בלילה, אבל נרדמה בסוף מצוין, מכורבלת במיטה, שלווה ושקטה.
שניהם השכימו סבבה לגמרי (למרות שתיכננתי להשכים אותם בשש וחצי, אבל גיליתי שבשעה הזו הכל חשוך, החלטתי להמתין עד שבע כדי שיכנס אור, והופ, צדקתי). התקלחו מקלחת בוקר כיפית, קירנפלקסו, שיחקו עם הסינגתולה, התארגנו בניחותא, ויצאנו לעבר הסקול באס.
היה ברור לי שפה היא לפחות תישבר ותילחץ.

אה, אז זהו, שממש לא.

עלו שני העוללים לסקול באס (אגב, גיל ויונתן עמדו דרוכים ומשועשעים עם השעון לקראת הסקול באס ב- 07:55, מה רבה הייתה שמחתם שסוף סוף משהו סינגפורי איחר בדקה), אנחנו נסענו במקביל עם הרכב שלנו לבית ספר. בדרך, כשהיא על האוטובוס היא התקשרה אליי. ראיתי את השם שלה על הצג, וזהו, מבחינתי קרס העולם כי רע לה והיא מבוהלת על האוטובוס, ואיזה פחד וזה ומה עשיתי לה עם הרילו הזה ואוי ואבוי איזו אמא רעה אני.

אה, אז זהו, שממש לא.

רק התקשרה לוודא שלא שכחנו להביא לה ספרים. שוב חישבתי מסלול מחדש. שוב נשמתי.
הגענו לבית ספר מודאגים שהיא לא תמצא את עצמה. בכל זאת, הקטנה הזו רק בכתה ה', אחיה הבכור המקסים הזה שמר עליה עד שירדה מהאוטובוס, אבל הוא כבר נכנס לכתה שלו (ועוד לא דיברנו על זה שראבאק, יש לי ילד בתיכון, אי-מא!).
בית הספר הזה לא דומה לשום דבר שהיא ראתה בחיים- ענק, מלא במורים, בתלמידים, גם הורים היום. יש מלא מדרגות נעות, מעליות, יש שלושה מבנים של יסודי, חטיבה ותיכון, הכל ענק וגדול, והיא, קטנה כזו.

עלינו לקומה תשיעית, הופ, המורה שלה מולנו, מחייך, מספר לנו שהיא כבר חצי שעה באולם עם הכתה, אבל הלכה רגע לשירותים. שם כבר ממש נבהלתי. מבחינתי היא הלכה לנשום אויר, היה לה קשה להכיל הכל. עזבתי הכל וחיפשתי אותה שם. חיפשתי את העיניים המבוהלות שלה.

אז זהו, שממש ממש לא.

עולצת ושמחה היא מצאה אותי, מלווה אותי לאולם ההתכנסות. שמחה וטובת לב. מסבירה פנים לחברה שלה לכתה, צרפתיה מתוקה והיסטרית שמבועתת מהחיים. ראיתם פעם עיניי איילה תועה ברמת הגולן מסונוורת מפנסים? ככה הייתה הצרפתיונת החמודה והמבוהלת.
אז הלכנו. בלב כבד כמובן הלכנו, אבל הלכנו.

את המשך היום בבית ספר העברתי בשיחה קולחת ונהדרת עם מאיה וגיל המקסימים שהצליחו לפרק לי את כל המתח, בחיוך, במילים חכמות, בהומור גאוני, ואז, הצלחתי לעשות הפוגה מהטובות שאפשר לבקש, עם הדוקטור המהממת וקרני-כפרות, שתיהן עם הגרוב, עם האטיטיוד, עם הגוד ווייבס האלו שנפלו על ראשי כמו פתיתי שלג באמצע יום לוהט.
מה צריך יותר מקפה מצוין, בראוני מתוק להחריד, חברה מעולה, הומור טוב ומדריכה משובחת להליכה בין סימטאות בשכונה שעבורי תיקרא מעתה והלאה "ציון ברוך", שכן שמה, טיונג בארו, נשמע לי מהשניה הראשונה בדיוק כמו ההוא מ"מה קשור" שהתחתן עם ההיא מהאח הגדול.

אז ציון ברוך התגלתה כשכונה מהממת, באוהאוסית ממש, סימטאות מקסימות מלאות אותנטיות. הדוקטור ידעה לספר לי כל כך הרבה אוצרות ודברים מעניינים, לגלות לי איפה אמצא את הקפה הממש טוב (ואיפה יש שירותים ממוזגים! שוס!), להרגיע אותי בתבונה על ההסתגלות בבתי הספר, ובלי לדעת, שיחררה ממני שני טון של משא כבד מהכתפיים.

וכך, שמחה וטובת לב המתנתי לשובם של יורשיי המתוקים בארבע ורבע.
חזרו הגורים. עייפים מהיום, ואני מחפשת את המבט שלה, והיא רצה אליי ומספרת כמה היא מאושרת, כמה היא שמחה, כמה מיסטר קאליי המורה שלה מקסים והצרפתיה והיא חברות ויש את עומר הישראלי איתה והם כיתה פיצית והיה כיף והמורה הבין אותה והיא הבינה אותו ולא איבדתי את הפסיקים, פשוט ככה היא דיברה.
והיה לה טוב, והיא חזרה מורעבת וטרפה עוף של לין ומלא ברוקולי, ושתתה את התה שהיא אוהבת וראתה את הסדרה שלה, והופ, נרדמה. מאושרת לגמרי.

והוא? הוא נידב לי משפט שלם רהוט אחד לפני שניפנף אותי. "יש לי פקיסטני בכיתה". בנים. לך תבין.

#48 על הארי פוטר, כדורי שוקולד ולזניה, או מישהו שיגיד "יבוא"

מרגע לרגע ברור לי שהאנשים פה עושים את כל ההבדל עבורי.

אני מניחה שאין טעם בכלל להרחיב על כמה האנשים שלי בארץ הם כל עולמי, כמה הם ההתחלה, האמצע והסוף שלי, כמה כל מילימטר ממה שאני עושה הוא תוצר של העוצמה הזו שאני מקבלת מכל חזית.
הנה, לפני שעה אוריתקה שלי ואני ליהגנו לעצמנו בוואצוש, אחרי שבצדק היא אמרה שאני לאקונית, אבל שיש לה זמן לחכות לי שאחזור לעצמי.
אני עוד כל כך מרוגשת מזה שסיפרה שאספי היפה שלה היה בהארי פוטר, ושיש בסרט קטע שהאסיר, שבסוף הוא חבר של אבא של הארי, מתגלה באח. "חשבתי איזה מגניב היה להגיח אלייך לשתי דקות, להגיד לך- עיליתקה, הכל בסדר, להביא לך כדורי שוקולד ולזניה מביכורים וללכת".

וכן, כנראה שהכל באמת בסדר, כי יש מי שאומר לי דברים כאלו נפלאים, מי שיודע שכדורי שוקולד ולזניה מביכורים הם החיים.

וגם כאן אני מגלה אנשים מדהימים, מגלה אחווה אחרת, מיוחדת, כזו שלא באמת צפיתי. גם כאן האנשים מעיפים לי את הראש, מזכירים לי שלא הפסדתי את כל הטוב הזה, אלא הרווחתי טוב מופלא חדש ולא צפוי.

מהרגע שבו עליתי על המטוס לאוריינטציה לפי חודשיים וחצי, תפסה אותי קבלת הפנים הזו אוף-גארד ממש.
אני מניחה שיש משהו במסננת הסינגפורית שלא כל אחד יוכל וירצה לשאת אותה. איכשהו יוצא שהאנשים פה אוחזים במן אחווה, תבונה חריגה, ודבר אחד מאד מאד בולט- כולם חולקים מניסיונם בחברות טובה. אף אחד לא משאיר לעצמו שטיקים של הסתגלות מבלי לתת את הטיפ לניו-קאמר שזה עתה נחת, כולם פה עם רצון באמת מאד חריג להיות לעזר, ומעבר לכל- בחוויה שלי פה, כולם פה בני אדם.

אני מנסה להבין איך יש פה לאנשים עוד כוחות לעבור את אותה קבלת פנים שוב ושוב בכזו לבביות וחברות טובה, ואני רק מנסה לתכנן להיות חלק מהאנשים הטובים האלו בהמשך למי שיגיע לפה אחריי.

תאיר, שהיא באמת השמש פה, מצליחה באופן מופרך ממש, להיות האמא המיתולוגית פה של כל הבציר החדש הזה פה. מוודאה שלא יקרה מצב שאף אחת פה תעבור את השבת הראשונה לבד, שכל אחת תדע מה להעמיס במכולה (רמז: מטאטאים ומגבים גם). היום בפילאטיס (ססססאמק, דין, את רוצחת אותי) קלטתי אותה מנקזת לעברה כמויות לא חוקיות של הערכה ואהבה גדולה מכל בציר יולי 2016. מעולם לא נשמעה בקולה נימת התנשאות על מי מהצעירות פה, היא אספה אותנו אחת אחת פלאס וידאה שכולנו תמיד מטופלות ומוגנות.

ומיסיס שוחט שלי, שבואו נודה שגילינו את הקלף המטורף שלה, טם-טם-טם, תופים-תופים-תופים, קבלו במחיאות כפיים סוערות את תומר, מיסטר שוחט, האיש הכי לבבי שהמציאו, האיש שיודע הכל, אבל הכל, ותמיד ישמח להיות הכי מענטש ומאגניב. השיחות עם שני אלו תמיד קולחות ואפופות ענן סמיך של הומור שחור וציני החביב עליי כל כך, האיש הזה מסוגל לחלוק איתי קערת קארי חריף-אימא-תצילי-אותי-נשרף-לי-הצוואר, תוך כדי תכנון טיולים ואתרים שחייבים לשים בטו-דו-ליסט.

וצחי שהצליח לשדך ליונתן שלי את כל הקבוצה הזו של החברים החדשים פה, שאחד אחד פה מסתמנים כמפעל הפיס, הכל בקלילות ומתוך איכפתיות אדירה, ובזכותו הבן שלי מבלה בימים האלו באושר גדול עם אוסף משובח של חבר'ה בגילו ותיקים ממנו פה, ובגללו מיתוגי כאמא המאגניבה בתבל התערער, כי בזכותו יונתן הכיר את יותם של קרני וישן שם עכשיו, וקרני כמו קרני עשתה סטייקים והשקיעה, והופ, צנח מעמדי בשניה. בעצם עזבו סטייקים, כל מה שקרני צריכה לעשות כדי להיות מאגניבה זה לנשום.

ואין פה די כדי להסביר כמה אני שמחה שבורכתי באנשים האלו פה (והם רק מתי מעט מכל הטוב שמסביבנו).

ונכון שאני עוד עם חצי רגל בארץ, עדיין בתהליכים, אבל אני מרגישה שעם האנשים האלו אני יכולה לרוץ כמו שאני אוהבת- למרחקים ארוכים (דין, כפרות, זה רק ביטוי, שלא תחשבי לקחת את האמירה הזו באופן מילולי), יש לי פה את שרון וטליה, בציר חדש ומוצלח, יש פה את ליטל, ויש פה את גלית ויש פה עוד כאלו שנחתו בול איתי, וכולנו פה, קבוצת ה"בשר הטרי" כמו שקרני ואני קוראות לה, וכולנו פה מוגנות לגמרי.

ואני מודה שזו דרך לא רעה להתחיל פה חיים.

והנה משהו שהכי מרגיש לי מדויק פה:

"אדם זקוק לפחות לדלת אחת
לפתוח את מה שסגר
להיכנס כדי לגלות
לצאת בשביל לחפש
לסגור על מנת להניח

אדם זקוק לדלת אחת
לתלות עליה שלט
לקרוא לה בשם

אדם זקוק לדלת
כדי שיוכל לנקוש עליה ביד רכה
לשמוע מישהו בצידה השני
עונה לו: יבוא"

("דלת", עידית ברק)

וענו לי. אמרו לי "יבוא".