חודש: יוני 2017

שבוע מאז טאץ' דאון ישראלי, ואני יכולה לסכם את הזמן שחלף בעיקר באמירה שדווקא די נוח המושב של היונדאי השכורה, כי אני בעיקר עליו פה, ככה זה- חייה של נהגת מתבגרים בחופשת מולדת.

קצת פשטני לתאר את השבוע החולף ככה, אבל זה לא באמת מנותק מהמציאות, אבל הלוואי שזה יימשך ככה, כי הילדים שלי מאושרים שאין דברים כאלו- אז יש לי את זה וזה נחמד.

את היום הישראלי הראשון העברנו פה בהלם מוחלט אחרי שגילינו איך זה מרגיש בגרון לעמוד ליד מסוע ריק ממזוודות אחרי 20 שעות טיסה כשכל מה שרוצים זה להגיע לאיזו מקלחת ביתית ולהחליף לבגדים מוכרים ונעימים, אבל המזוודה עם הבגדים הנעימים לא רוצה אותה דבר ובעצם עוד נחה לה בשקט בהונג קונג, וככה, תחת הלם וג'ט לג, מצאתי את עצמי באמצע שבת עם כל עם ישראל בצומת ירקון קונה תחתונים, גרביים ובגדים לשלושתנו, רוטנת ומקללת את העולם שאני בכלל אמורה להיות כבר אחרי מקלחת ריחנית ושיער רטוב.

במשך 24 שעות גיבור הבית שלנו היה איש כתום שיער וחמוד בשם צביקי, נציג חברת התעופה שלקח על עצמו לשמח אותי ולמצוא 3 מזוודות תועות בפאסיפיק, להעלות אותן על טיסה דחופה מהונג קונג, ולשלוח אותן אליי בידיעה מוחלטת שהוא לא שולח אליי בגדים- אלא אויר, ומי שלא ראה את האסמסים שלי עם צביקי, לא יבין אהבת אמת מהי.

ביום ראשון השכמנו לקולות עבודות הכביש שמנעימות את זמננו מזה שבוע. הילדים כבר ספרו לאחור מתי נראה את כביש הגישה לחייהם הקודמים באורנית.
תוך דקות מהרגע שנכנסתי לכביש המוביל ליישוב ראיתי את המהפך הכימי של ילדיי. יונתן שידוע בקוליות האינסופית שלו ידע שעוד דקה הוא יפגוש את החברים המהממים שלו שמחכים לו, ואמר לי בשקט שהלב שלו מתפקע מהתרגשות עוד שניה. יהלי ידעה שגיל החברה המושלמת שלה מחכה לה 50 מטר משם.

את הרכב עצרתי ליד קבוצת ילדים עוד מעט בני 16 שמחכים לבני אהובי בהתרגשות, אחרי שנה בה הם הפכו להכי יפים בעולם, ראיתי איך בנות החבר'ה האלו נהיו יפיפיות תמירות מלאות חיים והבנים עם קול נמוך מים המלח וגבוהים ממני בראש, והם כולם עומדים ומתחבקים בכזו קוליות ומאגניבות, ותוך שניה הבן שלי נעלם לי מהעיניים וחוזר מדי פעם להפציע מולי בשבוע הזה כשהוא לא איתם.

יהלי, בזמן הזה, אומנם אמרה להם היוש והתחבקה עם הילדים המושלמים האלו שמגדלים אותה באהבה מגיל 0, אבל ליבה היה 50 מטר משם איפה שגיל חיכתה לה. לא הצלחתי לשכנע אותה לחכות איתי שניה, והופ, ראיתי אותה ואת גיל רצות אחת לשניה כמו בסרט ערבי מרגש, מתחבקות שניה כשאני מצלמת אותן מהצד עם דמעות מהדקות האחרונות שריגשו אותי בטירוף.
דקה אחרי הן אמרו לי ביוש והלכו לעשות את מה שהן עושות מאז כל הזמן- ממצות כל דקה עם השלישיה הכי משובחת של בנות שלא יודעות בכלל לריב אלא רק לצחוק בקולי קולות, יהלי, גיל ועדן, אי אפשר להפריד אותן אחת מהשניה, ואין לי מושג איך אחרי חודש אצליח לעשות להן את זה שוב.

מאותו רגע התפקיד שלי מתמצה פה בלקחת ולהחזיר את הילדים שלי מכל מקום אליו הם מבקשים להגיע ולוודא שבכל רגע יש לי בארנק סכומי עתק לפזר פה לממן את כל הטוב הזה.

ואני, אני בזמן הזה פשוט חזרתי להיות אני, הכי הארד קור.
הנוצות שלי פגשו בהתרגשות את צ'אים וחזרו טיפה לנשום בלי 200 אחוזי לחות. בנעמה בצלאל ישמחו לחלק את הבונוסים השנתיים ובפסטורלי אהובותיי חזרו לנשום תקין, אפילו בקסטרו יש מוכרת שמאושרת לקבל את העמלות החודשיות שלה. פתאום הכל מוכר, אני יודעת בדיוק איפה כל דבר נמצא ואיפה למצוא כל דבר, הכבישים מוכרים לי על רמת המילימטר והצד הימני של הכביש מעולם לא היה אטרקטיבי יותר, ותקשיבו- נהיגה עם הגה בצד שמאל זה פרייסלס.

והאנשים שלי, לא, באמת.
לו רק יכולתי להסביר במילים את החוויה המהממת לקלוט איך הכל ממשיך מאותה נקודה, בטבעיות אינסופית.
איך דבי ואני ממצות כל דקה, איך ליל ואני יודעות בול מה להזמין בחנדל'ה ככה בעל פה, איך גליוש ואני יודעות איך להשלים פערי צחוק והתרגשות ככה על אוטומט, איך נבי ואני מתפעלות את החברות מהרגע הראשון של החיבוק הזה אחרי המון זמן, ואיך פיליפ (שם בדוי) אהוב ליבי (תירגע, עבר לי) כבר יודע לסמס לי את ה'תמותי' הקבוע ואני מחזירה לו את ה'שייייווואאאוו, אתה כזה פח' ולהשקיע בי בלאנץ' מפוקפקת קורעת מצחוק שלנצח תירשם בספרי ההיסטוריה שלנו כשינמוך המסעדות בצ'לסי שישבנו בהן, פלאס העובדה שזו הפעם הראשונה שישבתי במסעדה בה עשו עיניים לגברבר שמולי (אבל היה תירוץ הגיוני לזה, חוץ מזה שפיליפ חתיך).

ואירית.
נו, אירית, שהחזירה לי יותר מהכל את הזהות שלי, את מדי בית משפט, את הטבעיות הזאת בין שתינו של ניהול דיון רק עם מבטים בעיניים- כולל רגע כזה של איזו בדיחה פנימית אחת מאלף באמצע דיון ועצירת האויר באיזה ליטוף כף יד שאומר הכל, של געגועים כנים ואמיתיים.

ומהנחיתה, הסימוסים האלו של השממיות היפות שלי שידעו שמה שחשוב זה שננשום ביחד את המוזיקה, ותוך דקות תמוש כבר הזמינה לנו את הערב המושלם הזה של שלומי שבן-שמארח את גרוניך- ואת שלום חנוך-שמארח את מתי כספי, ושירה כבר חיכתה לי בחניה לנהוג לקיסריה, עם הדמעות האלו והידיים המשולבות של שלושתנו והנשיקות האינסופיות על הראש כל פעם של מישהי אחרת שמנשקת את הראש של זו שלידה, עם הצחוק המטורף האינסופי הזה על איזו איליין מסיינפלד שרוקדת לידינו ועל מיליון מילים אישיות שרצו בין שלושתנו.

והאויר הזה עם הקור של קיסריה, והקולות האלו של מי שעל הבמה שהמיס אותנו, והשניה הזו של שלומי שבן שחשבתי שלא יכול להיות רגע יותר שלם ומדויק שלי בו, כי הוא היה חף ממניירות עם קול מדויק על המילימטר, עם מילים כאלו פשוטות וטובות ועם הפסנתר הזה שמגיע לכל מילימטר בגוף.

ובשניה ההיא קפא לי הזמן וידעתי איך הכל יהיה כאן בסדר, ואיך מרגיש לנשום בישראליות הטבעית הזו שלי, וכמה שאני יודעת שיש למה לחכות- לבלונדיניות שלי, לאורניתיות, ללוינים אהוביי, לשנירים ולכל מי שעד לפני שנה היה היום יום שלי, ושייווואאו, זה לא רע בכ-לל.
בחיי.

וקחו לכם את שלומי שבן וקרן אן המופלאים עם המילים האלו של שלומי שבן והלחן הבוב דילני המדויק על המילימטר, את הקול של שלומי שמדבר עם הקול הזה של קרן אן, כי את השיר הזה אני שומעת בלופ כבר יומיים כי הוא באמת מופלא ועושה לי הכל נכון, ולנצח יחזיר אותי לנקודה מדוייקת מושלמת בזמן של מולקולות אויר-האנשים הנכונים-ואושר אמיתי.

"ואולי זה הצבע של השמש שדהה 
ומכסה את הצומת בו אני עומד 
או שאולי זה משהו באוויר או משהו אחר 
אבל מותק, את אצלי בראש. 

I don't mean to trouble please don't put me down or get upset 
I am not pleadin 'or sayin' I can't forget 
I do not walk the floor bowed down an' bent buy yet 
Daddy, you've been on mind. 

אפילו שמוחי הזוי ועולמי סגור וצר 
איפה היית לא ישנה לי 
ולא יציף אותי בצער 
גם לא אכפת לי איפה או עם מי תתעוררי מחר 
רק שמותק, את אצלי בראש. 

I'm not asking you to say words like yes or no 
Please understand me 
I got no place for you to go 
I'm just whispering to myself so I can pretend that I don't know 
Daddy, you've been on my mind 

כשתתעוררי מחר יפה הביטי בראי 
ולא אהיה שם לצידך לא אהיה קרוב אל תופתעי 
I'll just be curious to know 
If you can see yourself as clear 
As someone who has had you on her mind 
מותק את אצלי בראש 
daddy you've been on my mind"

בדרך לשדה התעופה יונתן שאל איך אני חושבת שהוא יחזור לסינגפור, אם ירגיש שהיא הבית שלו או שישאר חצוי עם ישראל.
היא הקשיבה בשקט לידו לתשובה שלי.
יכולתי לענות להם רק ממה שידעתי על עצמי, התלבטתי אם להפיל עליהם תובנות של אדם בוגר או לתת להם לחשוב על זה בדרך שלהם. אני עדיין שואלת את עצמי אם היה נכון לענות להם, אבל עניתי.

בדרך לישראל עם הילדים, אחרי שנה.

את הבוקר הזה התחלתי מוקדם ממש. התעוררתי עם מיליון מחשבות שאף אחת מהן לא נתנה לי אויר.
כבר יומיים שאני מנסה להשתלט על פקקטע אריזת מזוודות, זו לא אמורה להיות משימה כל כך מורכבת לוגיסטית, אבל סאם-האוו לא הצלחתי לייצר איזו פעם אחת שלמה שהכנסתי דברים למזוודה באיזה סדר הגיוני, והייתי צריכה גם איכשהו לעשות את את כל הטוב הזה כפול 3, למרות שאם להיות כנה עד הסוף, היחידה שהבינה עד הסוף פה היא יהלי, שאיכשהו אירגנה לעצמה מזוודה הגיונית לחלוטין בערך בחמש דקות.

איכשהו יצא שתכולת המזוודה שלי יכולה להלביש כפר קטן באפריקה, והעניין הוא שדווקא בישראל יש את העניין הזה שיו נואו, אפשר לקנות בגדים, ואפילו בגדים לא רעים בכלל (הקוראת נעמה בצלאל: בקרוב יגיע זמן טוב לחלוקת בונוסים), ועדיין, כאילו בהתעלם מכל המידע הזה, ארזתי וארזתי וארזתי וארזתי, ואיכשהו אני יודעת מצוין שזה בזבוז מוחלט כי כלום לא יהיה רלוונטי למה ש*באמת* אצטרך, אבל נו, שוין, כרגע נתתי לכם פריוויו לזה שבעצם אני הולכת לקנות מלא בגדים בישראל, שלא תגידו שלא אמרתי.

אחרי צ'ק אין עצמוני הזיה מרוב שיעיל, העפלנו הטף ואני מורעבים למות לקומת הפוד קורט בצ'אנגי, שבאמת, לא סתם נחשב לשדה"ת הטוב ביקום, הוא פשוט חלום חוץ מהקטע הקטן קטן קטן, שבכל קומת הפוד קורט המצ'וכללת אין מלח. ולמה היה כל כך דחוף לי מלח? אובכן, אין אלא להודות שנפלנו בצ'יפס. כן, כן, אני עוד לא מאמינה שנשברתי ושילמתי על האשפה הקולינרית הזו, שכן יורשיי זיהו חולשה אצל המבוגר האחראי בשטח, והתעקשו על המבורגריה אסייאתית שתהיה האחראית העיקרית על הצרבת שתתפוס אותי יומיים עכשיו בתור עונש (וכן, כן, יש מי שיגיד שזה היה הכי זקן שלי ביי פאר, הכל נכון).

תוך כדי גילינו שהטיסה בדיליי של חצי שעה- עניין הו כה לא אופייני פה, ואחרי קשקשת דיוטי פרי לחפש ליונתן עליונית לטיסה (שכן באופן טיפי הזוי הבנו מה זה לחיות רק בקיץ- לא הייתה לו רבע עליונית בארון, שוקינג), התייצבנו לבורדינג כמו ילדים טובים.

הקטע עם הסינגפורים פה, אגב, זה שהם מחבבים כנות, ודווקא היום היה להם נורא דחוף לעדכן בכריזה שהמטוס היפה המצוחצח הזה שמחכה לנו יפה בעיקר מבחוץ, כי שניה לפני הבורדינג התגלה איזה פלופ קטן במנוע, וכן, הטקנישנס אר וורקינג כרגע על תיקונו, והופ, דיליי של שעה וחצי ביציאת המטוס.
המידע החינני מלא הכנות המיותרת הזו על המנוע התקול תפס את שלושנו קצת בהלם, כאילו הלו, אנשים, יכולתם לומר אלף דברים בכריזה שהיו מנמקים למה יש איחור- התנורים מקולקלים, לא הספיקו לשאוב אבק במטוס, דיילת שברה את הרגל- תגידו משהו, רק אל תגידו מנוע.

נכון לעכשיו, אגב, שעתיים אחרי ההמראה, לא שאני מנסה להתעסק פה עם ג'ינקס, אבל טפו, עובד.
זקני הבלוג עוד זוכרים לי את טיסת החורף באוזבקיסטאן איירליינס, ובכן, חברים, יש לי בשורה בשבילכם- קתאי איירליינס.

כרגע סיימתי לצפות ב"סיקרט לייפ אוף דה פטס" המאמם למות, יהלי עפה פה לידי על ברונו מארס עם תנועות ידיים מצחיקות למות, יונתן שקוע בסטאר וורס, מדי פעם הם מכפכפים אחד את השני ומצחיקים אותי פה למות, וזה אחרי שהגישו פה אוכל שהוא תיקון לאוזבקיסטאן איירליינס והתחביב המפוקפק שלהם עם נקניקים וגבינות פח.
יהלי אפילו אכלה פה פסטה עם סי פוד שיכלה להסתיים בסבבה אם יונתן לא היה נגנב ממנה שהיא טעמה קלמארי והיה לה אפילו טעים עד שגילתה שקלמארי זה לא באמת פרה (טרו סטורי, ניסינו לשכנע אותה, פחות עבד עליה).

בעודי כותבת שורות אלו, הפציע הדייל החינני (לא כמו דיילי אל-על, פאן אינטנדד) עם גלידת האגן דאז וניל (!), יהלי שמה לי פלייליסט שגורם לשתינו לשיר פה עם מייגן טריינור כמו שתי ילדות בכיתה ה', ובאופן כללי אני פחות שונאת את הטיסה כרגע, וסליחה שאני מפריעה פה, אבל הרגע גילינו פה ערוץ מוזיקה ישראלית בקתאי פאסיפיק ואנחנו ת'עלפות פה.

בכולופן, בק טו מי,
פעם שניה בשנה בדרך לישראל, הפעם שונה לגמרי. הפעם אני לא בשביל עצמי פה- הפעם אני בתפקיד נהגת ומלטפת ראשים, הפעם אני כל כולי מסורה לאיסוף הנפש של הקטנים שלי יום יום כדי לוודא שהם לא נאבדים בין הישראל-סינגפור שלהם, שהם זוכרים שאין לנו פה בית ושאנחנו אורחים פה בחיים של אהובינו.

ומה שאני באמת מקווה זה שלא נבזבז את כל הטוב הזה פה ונמצה כל מיץ טעים למות של סלט וגבינת עיזים של גד, נמצה כל הופעה בשוני או בזאפה, נמצה כל נסיעה מהבית של סבא וסבתא לאורנית, נרחרח את עומר הגור שלי, את אור וגיא, נספיק ללטף עוד את סבתא של גיל ונאכל מלא שניצלים חמים של סבתא (והקוראת אמא, בחייאת, אני יודעת שקיץ, אבל לא אכלנו כבר שנה את הצ'ולנט שלך, אני רק אומרת), נספיק מספיק זמן בלונדיניות ושממיות, זמן עם היפות שלי מאורנית, זמן לליטוף גאה בגליוש שלי שפורשת מצה"ל ומתחילה את חייה היפים והטובים, זמן אירית וקצת זמן אפילו לחזור להיות עורכת דין אחרי שנה.

וזמן לעצמי בשמש הזאת, עם האויר בנוצותיי, המוזיקה באוזניים, עם המולקולות של האויר של שישי קצת לפני הערב, עם הליכות לילה עם דבי שלי, עם האורנית הזו שלי.

וקחו לכם שיר שעוצר לי את הלב קצת- אבל בטוב, הכי מהמם שיש, אבל עזבו- מורטון שר את זה פי אלף יותר יפה ממה שאנסה להסביר.
נתראה בצד השני של העולם, רק עוד קצת.

"We're talking away
I don't know what
I'm to say
I'll say it anyway
Today's another day to find you
Shying away
I'll be coming for your love, okay?

Take on me, (take on me)
Take me on, (take on me)
I'll be gone
In a day or two

So needless to say
I'm odds and ends
I'll be stumbling away
Slowly learning that life is OK
Say after me
It's no better to be safe than sorry

Take on me, (take on me)
Take me on, (take on me)
I'll be gone
In a day or two

Oh the things that you say
Is it live or
Just to play my worries away
You're all the things I've got to remember
You're shying away
I'll be coming for you anyway

Take on me, (take on me)
Take me on, (take on me)
I'll be gone
In a day

I'll be gone (take on me)
In a day"

איכשהו קרה הלא הגיוני, הם סיימו את שנת הלימודים הסינגפורית הראשונה שלהם.

לא באמת ברור איך זה קרה, שכן לפי החישוב שלי רק לפני 10 דקות הם יצאו מהבית לעבר הסקול באס ביום הראשון, ופתאום השנה הזו הסתיימה לחלוטין, נגמרה.
אגב, לפי החישובים האחרונים שעשיתי, היא עולה לכיתה ו', והוא? אובכן, אגיד את זה מהר כי זה קצת לא הגיוני- הוא מתחיל כתה י' (לפני שעה בפייסבוק אפילו קלטתי שבת של חברת פייסבוק שלי חוגגת 16, התעלפתי לי פה מההלם איך יש לה בת כזו גדולה. הופה, נחתה עליי התובנה- הבת שלה? אחת מבנות הכתה של יונתן. שוקינג).

הכל קרה לי פה כל כך מהר.

הגעתי לכאן עם תובנות עמוקות שכולן נשרו אחת אחרי השניה.
כל מה שניהל אותי בתחילת הרילוקיישן התפייד לו ופינה מקומו לתובנות חדשות לחלוטין, מותאמות לנסיבות חיי העכשוויות.
כל ההתחייבויות שהיו לי כלפי עצמי וכלפי כל מה (ומי) שסובב אותי התגלו ככאלו שהזדרזתי להתחייב עליהן מוקדם מדי, ואולי באיזה שהוא שלב התאכזבתי מעצמי שסטיתי מהעיקרון המנחה שלי להחריש ולקחת אויר לפני שאני משוכנעת שאני יודעת מה יקרה, לתת לזמן להוכיח לי אמיתות שונות. עד היום תאיר ואני יכולות להפוך אלף פעם שיחה מכוננת שהייתה לנו ביום הולדתי ה- 41 (כשעוד לא ידעתי מה מחכה לי ביומולדת 42) וכמה תאיר צודקת גם הפעם בכל מילה ומילה שאמרה לי.

לפני שבוע התיישבתי לקרוא את עצמי מההתחלה, ממש מהמילה הראשונה שנכתבה פה בבלוג לפני יותר משנה במטבח שלי באורנית, כשכולם ישנו והייתה לי טיפת שקט לכבות את המחשבות לרגע ולהעביר אותן למילים כתובות.
אני מזהה כל כך הרבה חוסר סדר בטקסטים המוקדמים שלי, מצליחה לזכור כל כך הרבה רעש שהיה לי בראש ובלב, זוכרת כמה הייתי מוצפת רגשית, ורואה את זה לאורך חצי בלוג אולי.

לאט לאט ככל שחלף לו הזמן, התחיל הסדר בלב ובראש.
גם מבלי ללכת אחורה פיזית לקרוא מחדש אני זוכרת את הפוסט על שלבי האבל שכתבתי הכי חשופה, על ההשלמה השקטה שהייתה לי עם הליתי שהייתה עד יולי 2016, ההיא עם הקריירה, עם חצאיות העיפרון והסטילטו'ז, ההיא עם היומן המלא בעושר אינסופי של חברות מושלמות, מוזיקה בקולי קולות בשוני, באוטו עם חלונות פתוחים.
ומאז שחזרתי מישראל לפני כמה חודשים יש לי הרבה פחות מהליתי ההיא, אבל הרבה יותר שקט.

הצלחתי להבין את המקום המדויק שלי פה, אני אפילו משלימה עם זה שפה נולדה לה איזו עילית, גיליתי את התחביב החדש שלי לנשום בשלווה לא מוכרת, להצליח למצוא את הדברים האלו שלעולם לא הייתי עושה עד יולי 2016 ואני עושה אותם כאן בהתמדה באושר אמיתי.

רק דבר אחד עוד לא קרה לי פה- היכולת להרפות, לשחרר עד הסוף, לדעת שפרידות הן חלק מהתהליך פה. ולא רק אני לא בלופ, מסתבר.

מכולנו חשבתי שיונתן הוא מלך העולם בהתמודדות פה.
גם את הרילו עצמו הוא עבר הכי חלק פה, בסטייל, בהומור המטורף שלו ועם השכל האינסופי. הכל עבר לו טבעי ובשקט, עמדתי משתאה לידו כל הזמן הזה ומתעלפת מאיך הכל מסתדר לו תמיד ככה בקלות, איך הילד הזה שלפני חמש דקות היה במקום המוגן שלו עם החברים המדהימים שלו מישראל ופתאום הוא בתיכון בינלאומי עם פקיסטנים בכיתה, חבר מעולה מיפן, חברים סינגפורים ומכל מיני מדינות הזויות אחרות.

והנה, מהיום האחרון ללימודים הוא חזר שבור. מכל הימים, דווקא מהיום הזה הוא חזר הפוך לחלוטין.
נכנסתי הבייתה כשיהלי סימנה לי בעיניים שהוא במצב רוח פח, שחרא לו.

אין מה לפספס, הוא שקוף לי מאז ומעולם, ואני מאושרת לחלוטין שאם יש לו משהו על הלב הוא גם יספר לי עליו בדרך שלו.

והוא התיישב על המיטה והסתכל עליי עם עיניים כחולות כאלו יפות ועצובות ואמר בשקט שאורי עוזב, ושרוני בכתה בבית ספר והייתה עצובה שהיא חוזרת, ושיפתח חוזר, ושהיה יום עצוב נורא בבית ספר בגלל זה.
שלושת החברים המהממים האלו שלו שהיו כאן חלק ממנו עוזבים וחוזרים לישראל.

הוא ידע את זה מהרגע הראשון שבו הכירו, ועדיין, זה היה נראה כנראה משהו שלא באמת יקרה, אבל זה קרה, ועוד שבוע אנחנו נוסעים לישראל וזה על חשבון זמן משותף שלהם פה לפני שהם עוזבים את האי, וזה עשה לו רע רע רע.

ולא שלא הבנתי אותו, כי גם אני מבואסת כולי מהעזיבה של קארין ותומר, ממאיה וגיל, ממרינושקי וגבי, גם אני די כועסת שאח שלי פה עוזב עם המשפחה שלו שהיא כמו המשפחה שלי. כל העוזבים האלו זה לא איזו אפיזודה בחיינו, אלו אנשים שהם חלק מכל הזהות הסינגפורית שלי פה, מהדי.אן.איי הרילוקיישני שלנו, מארוחות שישי מלאות הצחוק והווייבס המהממים שיש לנו פה.

וניסיתי לפרק את זה עם יונתן, ושנינו הגענו מהר מאד לתובנה הפשוטה שזו המציאות החדשה שלנו ושהיא תחזור על עצמה עוד לא מעט פעמים בשנים הקרובות, והייתה איזו שניה שלא היה ברור מי מנחם את מי משנינו.

וחשבתי לבכות קצת לצחי על הכתף וקצת לכעוס עליו שהוא ככה עוזב ושיונתן מבואס נורא שהוא מתעקש לקחת לישראל גם את רוני ואורי שלו, אבל הוא סימס לי על זה "פרידות וכאלה? יתגברו", והוא צודק, כרגיל, אבל עדיין נשארה לי התשובה הזו בגרון, כי אני לא באמת בטוחה עד הסוף שאני אתגבר, והאמת היא שבשנה האחרונה לא הפגנתי אצילות ניכרת בכל הפרידות האלו שהתעופפו עליי ולכן אין להניח שפתאום אהיה מהנפרדות בסטייל.

אז החלטתי כמו כל קצינת תחזוקה במיל' לעשות איזו התמרה בין כאלו שעוזבים לכאלו שנשארים, ולהיות מאושרת לי בינתיים שנועה וחגה שלי לא הולכות לי לשום מקום, ושליטל שלי נותרת ליטל שלי וגלינק'ה לא נעלמת, וקרני תמשיך להכיר לי עוגות גזר שאין להן באמת קשר לגזר ותאיר תמשיך להיות צודקת, וששרון תשמור על תפקידה כשמיכת הנוצות הרכה והחמה שלי פה.

וצחיק צודק. אני אלמד להתגבר, גם יונתן ילמד, אבל בינתיים, בינתיים, הקורא צחיק- תרשום לפנייך, זה עוד לא קרה. תכין את הכתף.

וקחו את המילים היפיפיות של אהוד מנור עם הקול הנורא נורא יפה הזה של דני ליטני שליל שלי הכי אוהבת בעולם (ועוד שבוע אחבק אותה חיבוק ענק מלא געגועים), דברים שיקרו עד סוף הקיץ:

"עד סוף הקיץ 
אדע את התשובה, 
את פשר הקולות אלמד, 
את כל החלומות, 
אפתור את הפחדים 
בסוף הקיץ שוב אשב בין ידידים"

 

הו, באמת, השבוע האחרון היה מלא רגעים טובים, וזה לא באמת חוכמה בהינתן העובדה שבדיוק לפני שבוע נפגשתי עם סטינג. ובכן, האיש יודע לשיר, והקטע הוא שהוא גם יודע מצוין מה עם עושים עם הגיטרה עליו.
יו קנט ביט דיס, תודו, סטינג הוא פרומו סביר להמשך השבוע.

משהו מקסים שהיה באולם שהאיש הזה שר בו היה הגודל, כלומר הקוטן. לא היו מסכי ענק, לא היו רקדניות מתעופפות או פירוטכניקה, היה איש, הייתה גיטרה, היו אנשים מסביב לתופים ולגיטרות אחרות וכולם פשוט שרו, בלי מניירות מיותרות, מלמדים איך דווקא ככל שחולפות השנים, הפשטות היא הדבר, חולצת הטי והקול המחוספס הספיקו להגיע לכל אחד שהיה לידי.

והייתה השבוע הזה תמרי הנהדרת, הילדה המוכשרת עם השיער הצהוב שהצליחה לבטל אצלי את מכשלת פערי השנים ולהוכיח כמה את ראויה גם בלי להיות ילידת שנות השבעים.
לדעתי אולי 15 שנה שלא הייתי במסיבת רווקות, וכאן, אגב, למען ההבהרה- מלבד תמר המתחתנת טו-בי כווווווווולן היו נשואות.
התפקיד שלי, אגב, היה לחזר אחרי החתן טו-בי, ארז המתוק, בכדי לקושש ממנו תשובות לשאלות של מאיה על תמר. לקח לי שבוע לנסות לאתר באי את הטלפון של ארז, שבוע, מסתבר שמדובר ככל הנראה בסוכן חשאי שכן אין נפש חיה באי שהחזיקה במידע רב הערך הזה. בצר לי, בשניה הבריקה לי המחשבה שבשלה העת להציע לארז חברות פייסבוקית, ומיד באמצעותה להשלים את משימתי.

הצעתי. בדיעבד מתברר שבאותה העת בה הצעתי לארז חברות, הוא היה בן. כלומר בן שלא מקשר בין הצעת חברות פייסבוקית לבין העובדה שמדובר ביום לפני מסיבת הרווקות של זוגתו, מה שהצדיק את הצחוק המתפקע מצחוק של תמר שקידם את פניי במסיבת הרווקות. צחוק צחוק, הרשו לי להדליף- ארז צדק בכל השאלות, ואף הצטיין בלהשלים את המשפט האחרון "חתונה זה…" במילה היחידה הנכונה בול בפוני. כן כן, ארז אמר שחתונה זה "יקר".

אין אלא להודות שהשבוע הזה כולו היה מלא במיילסטונס, ציוני דרך משמעותיים פה.

ארוחת ערב נהדרת במיוחד עם שלי וליאור שיצטרפו אל חיינו הסינגפורים רק עוד קצת, והעיניים המבוהלות של שלי, הצליחו להזכיר לי בדיוק את אותן עיניים שהיו לי בדיוק לפני שנה, אבל ממש בול. הפחדים, החששות, הדאגות להסתגלות, לבילבול האינסופי, לתחושה שהכל נשמט מתחת לרגליים, לעודף המידע שיש בראש- כל אלו נכחו אצלי בדיוק שנה לפני, את כל המבטים של שלי זיהיתי ממקור ראשון, את הבהלה הכנה, המחשבות המתרוצצות, חוסר השקט, הכל ראיתי והכל הרגשתי כמוה.
ידעתי בוודאות שלא משנה מה אגיד לה ואיך אנסה לשכנע אותה בדיוק כמו שניסו לשכנע אותי- זה שלה. היא תצטרך לעבור הכל בדרך שלה, לראות שזה עובד, שהכל יהיה בסדר, שייקח לה זמן לעשות את זה כמו שיתאים לה, ועוד שנה היא תשב ותגיד את אותם מילים שלי לעיניים המבוהלות שישבו מולה והיא תדע שהיא אומרת את הדברים הכנים שעדיין, לא יעברו לשומעת, כי זה שלה.

והשבוע שלנו נמשך עם הסינגתולה שנפרדה לעד מנהמות הייחום כאילו יש לנו בבית פרה קולנית קטנה, אבל מאז ניתוח העיקור היא חזרה הבייתה עם קערת סלט לצווארה מחמת התפרים, וכולנו פה מאכילים אותה מכף היד ומתחננים שתשתה ומתפללים שלא תזכור לנו את השבוע הזה. אפילו ביליתי השבוע בין השעות ארבע וחצי עד שבע בבוקר של שבת כשאני מלטפת את הסינגתולה הדאובה שלי, אבל נהנת מהשקט שחזר לביתנו אחרי שנעלמו הנהמות שגרמו לדי בייתי לצעוק כל היום מכל עבר "אההההההה, תסתמי קצת, חתולה", ללא הועיל.

והייתה הקטנה שלי שסיימה אלמנטרי ועולה למידל סקול, שחיכתה יום שלם שגיל יחזור עם המפתחות לתיבת דואר כדי לדעת לאן שובצה הילדה שלא ידעה מילה אנגלית לפני שנה.
והיא שובצה למיינסטרים, האלופה הזו, היא שובצה לכיתת דוברי אנגלית. שנה של השגים, עבודה קשה והמון מסירות והיא דילגה על אינסוף משוכות אימתניות והחזיקה את הדואר המרגש הזה ובכתה מלא מלא מלא בכי של התרגשות מעצמה. ובצדק.
והיום ראיתי אותה מסיימת בגאווה את שנת הלימודים שלה, והדמעות, דמעות של אושר גדול בקטנה הענקית שלי.

אבל כן, הסוף השבוע הזה התחיל אקורד הסיום למה שילווה אותנו בשנותינו הבאות פה, הפרידות.
במשך שנה היו סביבנו המוני אנשים מדהים, שחלקם אחראים לטוב שלנו פה (צחיק, אני מסתכלת עלייך פה, יו נואו), וכיאה לאי מלא רילוקיישנרים, סבב הפרידות השנה מעוזבי האי השבים לישראל אכזרי במיוחד.
המחשבה שכשנחזור מחופשת המולדת לא יהיו לי פה צחי וזוהר לידינו, המחשבה שמאיה לא תשאיר לי פה אבק עם המילים והמחשבות שלה, כל כך הרבה אנשים שנקשרנו אליהם בעבותות פה לא יהיו כאן עוד חודשיים, וזה חרא בלבן, אין איך לתאר את זה אחרת.

והייתה מוזיקה מצויינת וגוד פוד בפיקניק שמח ומלא אהבה גדולה פה אתמול, והיו גיל ומאיה שעשו את הקסמים המופלאים שלהם בלהפוך אותנו לעדר תחרותי והשגי מאין כמוהו שמצליח לעשות הכל הכי כיפי, והיו בלונים שעפו לשמיים, ושמש בלי טיפת גשם, והיה מרגש והיה ברור שצריך להתחיל להאמין שנפרדים. ואין מה לעשות, הלב שלי עוד יישבר פה הרבה, אבל יחלים.

וקחו לכם את השיר שיושב לי על הלב כבר שבוע, עם המילים הנורא נורא יפות ונוגעות פלאס הקיטש המופרע של שנות השמונים והלוק הפאט בנאטרי המזעזע, ותפתחו רמקולים על ממש חזק.

"We belong to the light, we belong to the thunder
We belong to the sound of the words we've both fallen under
Whatever we deny or embrace for worse or for better
We belong, we belong, we belong together

Maybe it's a sign of weakness when I don't know what to say
Maybe I just wouldn't know what to do with my strength anyway
Have we become a habit? Do we distort the facts?
Now there's no looking forward
Now there's no turning back
When you say

We belong to the light, we belong to the thunder
We belong to the sound of the words we've both fallen under
Whatever we deny or embrace for worse or for better
We belong, we belong, we belong together

Close your eyes and try to sleep now
Close your eyes and try to dream
Clear your mind and do your best to try and wash the palette clean
We can't begin to know it, how much we really care
I hear your voice inside me, I see your face everywhere
Still you say

We belong to the light, we belong to the thunder
We belong to the sound of the words we've both fallen under
Whatever we deny or embrace for worse or for better
We belong, we belong, we belong together"

(Daniel Anthony Navarro / David Eric Lowen)