#88 דברים שלין לא תוכל להבין לעולם, התחממות גלובלית או גשם של פלאפל

דברים שקרו בשבוע הזה:

הסינגתולה שוב התייחמה, היה כיף (שקר מוחלט). שרדנו לספר וגיל בקווסט למצוא לה עיקוריסט ויפה שעה אחת קודם,
הייתי במימונה שאין דברים כאלו (נשבעת שרק נישנשתי שקדים, נו מופלטה פור מי, אחרת זו טרגדיה, לא פחות),
מה עוד? מכרתי את הסיפור שפלאפל זה "פרש איזראלי פוד, דה בסט, יו מאסט טריי", אשה נחנקה לידי ושרדה (הפלאפל לא קשור! נשבעת!),
יום השואה עבר מבלי שידעתי מתי הצפירה (אבל בלב הרגשתי),
והרגע החביב עליי בז'אנר- חזרה לשגרה. יססססססססס!

לא מעט כבר כתבתי על המרחק בחגים מהישראליאנה המוכרת-
הפרחים בראש השנה ופסח, החגיגיות, פס הקול, הבגדים היפים, פקקי החג, הברכות, המולקולות האלו באויר שלא ניתן לשחזר.

כאן כבר הבנתי שאין סממנים למה שהיה הדבר הכי טריוויאלי פה באוירת חגים- אין פרחים, אין פס קול, אף אחד לא יודע שפסח זה פסח ולמה לכל הרוחות אוכלים דג אפור רוטט עם כתר גזר לראשו, אין פקקים, אין מולקולות מיוחדות באויר, אפילו אין את הצעקות הקבועות של "לא פייר! אני אחריו במקלחת" שמהוות את אבני היסוד של כל ארוחת חג באשר היא.

אבל יום השואה ויום הזיכרון, איזה שיט להיות לא בארץ ככה.

הרי לא, זה לא חג, זה לא איזה אירוע חגיגי שמתלבשים יפה לכבודו ונוסעים עם סיר מרק עוף עם קניידלך לארוחה, ואין שום פקק, מלבד איזה פקק בלב.
ימי השואה שלנו, ותסלחו לי שניה על 60 שניות של מורבידיות, בהיותי אשכנזיית מחמד תוצרת מזרח אירופה (לא עלינו, אפילו עם דרכון זר של ליטא, כן אמא, אחרי 3 שנים אספתי אותו מהשגרירות, בחיי) הם בעצם פסיפס חיי, בטח בעשורים האחרונים מאז שאמא שלי הפכה כל אבן לגלות מה לכל הרוחות קרה שם ומי הייתה המשפחה שלה.
גם סבתא של גיל, טפו, שתחיה לעוד מיליון שנה מבחינתי, היא בוגרת בהצטיינות של אושוויץ, מדברת בפתיחות מדהימה עם הנכדים שלה על כל הפח שאכלה שם, על החיים ההזויים האלו שנפלו עליה כשהייתה בת 19.

אני לא באמת צריכה את יום ההשואה כדי להיות שם, ועדיין, כל כך מוזר לצפות בלי הכנה נפשית מוקדמת ברחל בת דודתי האהובה בראיון שעשה לה גיל ריבה (שהוא החתן המתוק במיוחד שהגרילה), ככה פתאום מולי בלינק בפייסבוק, מספרת לו בגילוי לב על המשפחה המופרעת שלנו ששרדה את התופת, לשמוע סיפורים ששמעתי רק בחדרי חדרים בגילוי לב מדהים, לשמוע על סבא שלי שהמציא את עצמו מחדש עם סבתא שלי ולדעת מה עברו כל השנים האלו היא ואמא שלי ואוסף בנות הדודות האוהבות שהן אחת לשניה.

ונסו לדמיין אותי יושבת לצפות בראיון הזה יחד עם לין, ההלפר הפיליפינית הנהדרת שלי, ומנסה להסביר לה מה זו לכל הרוחות שואה, ולא, אני לא מתבלבלת כשאני אומרת 6 מיליון, וכן, זה לא טעות כשאני מציינת שזה קרה לפני בסך הכל 70 שנה, ולא, לא טעיתי זה באמת בגלל שהם היו יהודים, ואין לי הסבר לפיליפינית מתוקה שלא מבינה מה היהודים עשו לנאצים שהצדיק את זה, וכן, חיתוך הדיבור של רחל מתנגן לי נורא מוכר באוזן ואני אשכרה רואה בה את אמא שלי, ולכי תסבירי לה איך הגיוני שלבחורה בת 42 ולאשה בת 70 היה אותו סבא, שנולד ב- 1890, כי מה לעשות, לשואה היו חוקים משלה שלא הצליחו לכבות לאיש בן 55 שאיבד את משפחתו לרצות לחיות מחדש.

ולין, שיושבת איתי ועם יונתן מול המסך ומנסה לקושש מהראיון הזה מידע והבנה לעולם לא תבין מה היא רואה ואילו מילים היא שומעת, ואולי גם תחשוב בליבה שאני קצת לא מרוכזת כי מכרתי לה איזה סיפור הזוי על רצח עם, ולפי המבטים שלה היא באמת חשבה שאני לא בהכרה מלאה.

וסימנתי עוד וי על הצ'קליסט הסינגפורי של הדברים שקרו לי פה בפעם הראשונה השבוע, כי גם דברים מצוינים ומשמחים קרו פה, נניח פלאפלים.

אובכן, מי שמכיר אותי מספיק טוב יודע שהסיכוי שאני אכין פלאפל ואתן לריח טיגון למלא פה את הסלון, מבין שצריך לקרות פה משהו ממש חריג.
הדבר הזה, לטובת העניין, הוא מאיה שפקדה עליי להכין 150 כדורי פלאפל לגלובל פיקניק, וקרני ותאיר שהיו החבר הטלפוני.

טם טם טם, תופים תופים תופים- הגלובל פיקניק- קוים לדמותו:

הפליגו לכם בערבות הבלוג לפרק #6, אי שם באפריל 2016.
קמתי באותה שבת בביתי האורניתי בתחילת האביב המקסים עם פריחת השיח המהמם שנראה כמו מנקה בקבוקים אדומים מחוץ לחלוני, גללתי אז את הפייסבוק ונתקלתי בתמונות של הדוכן הישראלי עמוס הפלאפלים במה שנקרא פה ה"גלובל פיקניק" ב- OFS.

בי"ס עם 70 לאומים שמרכיבים אותו יודע דבר אחד ברור, שהכי נכון שכל הלאומים האלו יעשו את הדבר המתבקש: אוכל.

עברתי אז לפני שנה בקפדנות על התמונות, רואה את החיים שלי בפאסט פורוורד, התעכבתי על תמונה של אימהות וילדות בשולחן מלא פלאפלים ודגלים כוחל-לבן, וכתבתי לעצמי בפסקה האחרונה:
".. וכמו באיזה תהליך חוץ גופי, יכולתי לראות פתאום, בעיניי רוחי את הפיקניק הבא, בעתיד הלא רחוק, בו היפה שלי הזו, הקטנה, תהיה בתמונה הזו, ויהיו לידה גיל ועדן מקסימות שונות, ממש כמו בקיבוץ".

והעתיד הזה הגיע בשבת האחרונה. והגיע הפיקניק הבא, הקטנה שלי הייתה בתמונה, ולידה היו סלסט וגאראנס מצרפת, והן אולי לא גיל ועדן שלנו, אבל הן מקסימות ונהדרות ומתות על הגורה שלי.

וכך, בדוכן הארגנטינאי לבשו ההורים חולצות כדורגל ולגמו מאטה, אימהות רוסיות עם פירושקי ואיטלקים עם אספרסו ופוקצ'ות, דוכן של נאצ'וס ממקסיקו וגבינה הולנדית נפלאה. בחום מופרך עם זיליארד אחוזי לחות הדוכן הטורקי הגיש רחת לוקום, והסינגפורים הגישו באופן הו-כה-מפתיע צ'יקן רייס, הצרפתים באגט, הפיליפיניות הגישו בי-הון והנורווגיות משהו נורווגי, השבדיות הפתיעו עם קציצות שבדיות (משקית מאיקאה! טרו סטורי!), הטיוואנים הגישו אוכל לא מזוהה ובדוכן הספרדי היה גוד ווייבס, וכולנו נטפנו מזיעה, כמובן, מלבד הדוכן של פינלנד, שם כל האימהות הבלונדיניות הזוהרות נראו כאילו כרגע יצאו מהמקלחת, טיפת זיעה לא הגיעה אליהן, והן היו לבביות בדיוק כמו שמצופה מפיניות להיות.

בדוכן הישראלי עמדו 23 משפחות, אמהות ואבות, עם הילדים איתנו, כולנו בתוך הקסם- מה שלא ראית בשום דוכן.

אחרי קרב פלאפלים מרגש (שלי היה הכי טעים, אגב, אני חותמת לכם), הונחו על השולחן צלחות יפיפיות אינספור עם טחינה וחומוס הום-מייד, קצת שמן זית וכדורי פלאפל ועליהם נעוצים דגלי ישראל שסחבתי כל הדרך מישראל מבעוד מועד.
בשולחן הצמוד חתכה קטנתי היפה סלט טרי, כפועלת הייצור החיננית של קרני-תומר-פוד-אקספלורר האישה והאגדה, שהניחה בידי ההמונים פרש איזראלי סאלאד.
ותקשיבו, היינו להיט! אנשים התעלפו עלינו! התעלפו!

ואגב, לא התעלפו סתם, שכן אשה אחת באמת התעלפה לידינו והשמועות היו שהגברת נחנקה ממשהו.
אנחנו, כמו ישראלים טובים, וידאנו לפני הכל שטרם שנחנקה האומללה לא עצרה אצלנו קודם בדוכן הפלאפל. לכשהתברר שלא, מיד דאגנו לשלומה. שמחה לבשר- היא שרדה לספר, אבל הפסידה פלאפל.

וככה עבר לו יום מהמם שכולו עוד חוויית פה, שבו אתה מגלה בקלות שבלי ממשלות, פוליטיקות ופרוטוקולים- הפקיסטנית שמחה להגיש גם לישראלים אוכל, הטורקים צחקו והצטלמו עם הישראלים מעל דוכן נוגט טורקי, הדוכן הישראלי לא ספג הערה אחת על פוליטיקה וכולם הגיעו אלינו מחויכים ומלאי הערכה לווייב הכחול לבן שאינו דומה לכלום,
ופתאום הבנתי נורא בקלות תוך כדי גשם של הפלאפל ומלא משפחות מלאות גאוות יחידה ישראלית איתנו, שאולי אין לי את ישראל בסינגפור, אבל יש לי ישראלים בסינגפור, והם אדירים- אבל ממש.

והנה, קחו לכם את הדבר הכי ישראלי שהמציאו, שלמה ארצי, שמתאר לנו עולם יפה. נשמע לי מושלם.

"תתארו לכם עולם יפה, פחות עצוב ממה שהוא ככה,
ואנחנו שם הולכים, עם שמש בכיסים,
תתארו לכם עולם יפה, עיר בתוך החושך,
עולם פשוט,
תתארו לכם קצת אושר"

("תתארו לכם" \ שלמה ארצי)

מודעות פרסומת

15 תגובות בנושא “#88 דברים שלין לא תוכל להבין לעולם, התחממות גלובלית או גשם של פלאפל

  1. ואני אתמול עברתי יום שואה קשה בבית הספר.
    גרוני ניחר מלכעוס על אריה מכלוף דרעי ודומיו שצועקים מעל כל סמרטוטעיתון שיום השואה הוא לא בשבילם ולא שלהם ולכן הם לא עומדים בצפירה. שמי שמתו שם היו רק אשכנזים וש90% לא היו יהודים דתיים.
    הם שוכחים שהנאצים לא היו כל כך דקי אבחנה, וכל יהודי היה פוטנציאל לקרמטוריום מבחינתם.
    או כמו שארז ביטון הנערץ והחכם אמר – "כולנו ניצולי שואה, הם השורדים". אז עם זה למדתי לחיות.
    אבל אתמול, במעגלי שיח עם תלמידי כיתה ח', קם תלמיד שלי ואומר שליום השואה אין מבחינתו שום משמעות. המשפחה שלו לא נפגעה, זה היה מזמן. תלמיד שלי… זה שבר אותי. והייתי חייב להסביר לו שהילד בתצלום המפורסם של גטו ורשה עם הידים למעלה, "הילד הזה הוא אני". והוא. ואתה.
    והיו גם תלמידים אחרים. כמו אותה ילדה מתוקה מכתה ט' שלפני הטקס שאלה אותי "איפה לעמוד? אם אני אבכה, אני לא רוצה שיראו אותי, אז לאן ללכת?" ואמרתי לה "בואי, תעמדי לידי ונבכה ביחד".
    ובסופו של היום הנורא הזה אני לא יודע לאן המדינה הזו הולכת – להכחשה של השואה, ולכן הצדקת הגזענות או למדינה של אנשים מקסימים שמבינים הכל… אבל אני יודע שבגלל זה אני חייב להיות במערכת החינוך. כדי לכוון אותם למקום הנכון.
    ואז באה הידיעה על גיל מעיין….

    אהבתי

  2. מצחיק כמה שאת מחזירה אותי כל פעם 16!שנה לאחור… כשהגענו לפה. יום השואה ויום העצמאות עושים לי הכי הרבה צביטה בלב.

    אהבתי

  3. היוש!!! אין כמו החזרה לשיגרה גם אם היא לחודשיים בלבד!!!!! היית מאמינה שכמעט זה מגיע?? כל כך מהר הכל עובר. כבר כמעט שנה
    שאתם לא פה…ואם את חושבת שאני כבר לא מחפשת אותך צועדת בקצב בעלייה מהקאנטרי כשאני חוזרת בלילה לאורנית…אז את טועה! העיניים שלי עדיין מחפשות אותך.
    והינה פסח עבר והגלובל פיקניק הסתיים. והזמן טס!!! הצילו!!
    מתגעגעת אש😍💕
    כמעט יום העצמאות שמח!!🇮🇱🇮🇱🇮🇱

    אהבתי

  4. אשלח תמונה רוקדת בטרוף באטרף💃 וגם תמונה של גיל כמובן רוקד בשחרור ובחופשיות לצלילי הלהקה🤣🤣🤣🕺🕺

    אהבתי

  5. זהו, אני מאמצת את הכינוי שלך "אשכנזיית מחמד"..
    עשית לי חשק לטחינה נוזלת על חולצה לבנה.
    תענוג לקרוא אותך !!!

    אהבתי

  6. היי יפה
    ראשית מתארת לעצמי את המתעלפת ואם היא היתה נחנקת מכדור פלאפל שהכנת בטח היית עושה לה את תרגיל "הימליך" והכדור היה נפלט החוצה.
    רוצה להגיב על הפוסט של עומר ציוני. כל כך ריגש אותי ומנגד העציב אותי. רק אזכיר ואומר שהשואה לא היתה רק מנת ה "ווזווזים" כמו שקראנו להם בשנת 51 אלא גם של ה"שחורים" שקיבלו את המכה שלהם.
    עוצר ציוני אתה כבוד למדינה בכלל ולמערכת החינוך בפרט.
    ולך אהובתי בטוחה שיום העצמאות יעשה לך הרבה צביטות בלב ולא משנה בכלל המרחק שבו את נמצאת.
    לילה טוב

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s