#26 על גידי מט' 1, א דיי וויד' מיסיס שוחט ושמפו "פלקס"

יום חמישי בסינגפוריה.

אז זהו, החלטנו, יש דירה.
חאלאס, לא יכולה יותר לראות מתווכים, לא מוכנה לפגוש עוד לנד לורדס, לא מוכנה לטייל עוד עם מתווכות שרוטות שמפספסות פניות, זהו, החלטתי, הדירה בניוטון מושלמת לנו.
אז אני מתפשרת קצת על הפסיליטיס בקונדו הזה (הבריכה לא עמוקה, אל תשאלו, אבל כן, יש מגרשי טניס, שיייוואאוו, איזה מזל), אבל היא בדיוק מה שחיפשתי- ענקית, מפנקת, יש חדר לאורחים פלאס מקומות איחסון להכל, אמבטיה לכל עולל, ואם כבר, אז תקשיבו- לי יש חדר אמבטיה, שבואו נגדיר אותו בעדינות- עיר קטנה במישור החוף. רגע, בואו נדייק- יש לי מיזוג באמבטיה. מיזוג באמבטיה. וחדר ארונות מיוחד באמבטיה. ואמבטיה. ומלא מלא מלא מקום, ופתאום אני מרגישה ממש כמו כריס ג'נר עם חדר האיפור המופרך בתבל.

בינתיים, הזמן פה מאפס אותי היטב על המקום.
הלחות נסבלת (ושאף אחד לא ינסה לרמוז לי אחרת, אני חזק פה באוטוסוגסטיה), האנשים מקסימים, האוכל למות, והקהילה הישראלית פה שוברת שיאים של התנהלות חברית שאין דברים כאלו.
לא היה כאן יום אחד, ערב אחד, שלא מצאנו את עצמנו עם האנשים המקסימים ביותר שהאי הזה אסף אליו. כל יום מפתיע מקודמו.

בשישי סימסה לי הגורה שלי פה, שריתוש, שהיא מכינה ארוחת שישי, ושהיא מחכה. טראח, נפלה לי הלסת. איזה אושר לראות פה התנהלות משפחתית בערב שישי, כזו שאפשר לדמיין גם אצלי במרפסת באורנית (מינוס האנטי ברקע, ואנטי זה לא משהו רע, להפך, אנטי זו העוזרת הפיליפינית הצמודה פה בכל בית).
ארוחת ערב קולחת ומשעשעת עם שני ילדים פשושים שהזכירו לי אותי לפני 10 שנים, עם ילדים קטנים, סלקל, רכבת להרכבה בחדר משחקים. אוירה טובה, הרבה הכלה, ותחושה מצחיקה כזו שלמרות שאני הזקנה מבינינו, שריתוש לקחה על עצמה להיות לזמן קצר בתפקיד ההפוך- היא תהיה לכמה דקות האחות הגדולה, עד שאני אתאפס על עצמי פה.

בבוקר כבר נפגשנו עם קרני ואורי והילדות בקפה המהמם שקרני נשבעה בו, ובצדק- בית קפה על הנהר, אוכל מצוין, שירות תחת, אבל וורי וורי גוד ווייבס, ואיכשהו, הקרני הזאת שכולה אש ותמרות עשן, מצאה לי מינוי פה שטרם הבנתי את טיבו, אבל אמרתי לה כן, כי לקרני לא מסרבים לעולם, מדובר באדם הכי לבבי והכי מתוק שאפשר לדמיין, שכל כולה עשיה וצחוק מתגלגל.

משם כבר גררתי את גיל באוזניים בניסיון להעביר אליו את הגחלים הלוהטות של דילמת הדיור מהפרק הקודם, 2 הדירות שירום הודו טרם ראה-
האם הדירה הקטנה, 3 חדרים, מטבח קטן וידה ידה ידה שללא תחבורה ציבורית בכלל בשביל הילדים, אבל פסיליטיס מפנקים, מלא מלא ישראלים ועל הנהר לגמרי, או לחלופין- האם הדירה הענקית, המרווחת, 4.5 חדרים, המוארת, עם המטבח הענק וחדר האמבטיה עם המיזוג וידה ידה ידה ועם תחבורה ציבורית מעולה לילדים ובקושי ישראלים בקונדו, אבל במרחק 3 תחנות רכבת מהצנטרום של הפיילה? 

אובכן, התחלנו מלראות שוב את דירת ה- 3 חדרים. חשבתי שגיל יעזור פה, אבל הוא רק סיבך. נכנס לדירה והתעלף, כי בואו נודה על האמת- כמה פעמים גרתם בדירה שמתחתיה שוצף לו נהר? מבחינתו מספיק לנו 3 חדרים, המטבח פיצי? סו וואט, יגיעו אורחים? נידחס, אין תחבורה ציבורית? ילכו קצת, לא יקרה להם כלום.
כן, כן, מה זה התקדמנו, חבל על הזמן.

אחרי שגררתי אותו משם, הגענו לניוטון. קצת לחץ פיזי מתון ואפילו הוא התחיל להבין את הקסם, ומכיוון שיודע צדיק נפש וגו', הוא יודע היטב שאם אני מאושרת אחרי אמבטית בוקר הכל בסדר, ולכן אפילו הוא הודה שמדובר בבית הכי מושלם שיש למשפחה שלנו.
זהו, אין ברירה, מתחילים להאיץ, שירלי המתווכת (ההיא, הקטנה, הודפת כדורי הברזל הסובייטית לוק-אלייק? זו) קיבלה מנדט להתחיל מו"מ לסגירה, ואני קיבלתי מנדט עצמוני להתחיל לרהט את כל הטוב הזה.
זהו, מישן טו אקומפלישד, ישששששששש.

את המשך היום המצוין הזה העברנו אצל קארין (זכרתי את הא'! תתגאי בי!) ותומר, הכי מתוקים שהמציאו פה בכלל. אין לתאר.
קארין, אגב, היא מיסיס שוחט מהפרק הקודם, המורה המיתולוגית פה לעברית, שלטעמי צריכה לקבל תואר דוקטור לשם כבוד מהשגריר פה על זה שבעצם היא זו שאוספת, ליטראלי, את כל גורי הישראלים פה, מודדת להם את דופק ההיסתגלות, את המבט בעיניים, מנהלת איתם יומנים, מוודאה שמשמרים את העברית ואת סממני הישראליות, מוודאה שנעמי שמר עדיין בראש ושכל ילד ישראלי פה ידע הכל על כל חג יהודי.

כשיצאנו מקארין ותומר, אחד הדברים הברורים שהרגשתי, היו שמישן #3, איסוף חברים, הופך למשימה לא כתובה שמתחילה לקבל תוכן, צורה, קולות וזכרונות, דברים שלעולם לא שוכחים, חסד נעורים כזה של קבלת פנים מופלאה, כאילו היינו תמיד חברים, כאילו הכל נורא הגיוני שאני בסינגפור, ביום שבת, וככה אנחנו יושבים על הספה ורואים את להקת בומצי-בם בארץ נהדרת ומתגלגלים מצחוק.

והבוקר עשיתי את המאסט של כל ישראלי שמפציע בסינגפור, הטו דו הראשון בליסט פה, להלן- קניון מוסטפא. שירלי צפ- תתגאי בי. איי דיד איט, סימנתי וי על המקום הבעעעע הזה.
ובכן ילדים, אולי נדמה לכם שכשאומרים קניון, ולא רק קניון, אלא קניון מוסטפא, בסוף הדרך תראו אשכרה קניון, ואולי גם איזה מוסטפא עם כאפיה, אבל לא, הממממ, בעצם הו, כמה שזה לא.
הקניון, אותו שם מוזר שנתנו לארבע הקומות האלו, הוא בעצם משהו עם קסם של משביר לצרכן, בסניף בומביי, בשנת 1986.
מוסטפא, אגב לא מגיע עם כאפיה, אלא עם טיקה על המצח והרבה קארי, שכן הדבר ההזוי הזה ממוקם עמוק עמוק בליטל אינדיה פה, שבאלוהים, גרמה לי להבין שיש הרבההה מאד הודים בעולם, וחלקם הניכר כרגע ממש בליטל אינדיה ובקניון מוסטפא. 

אין דבר שתחלמו עליו שלא תגלו על המדפים באחת מקומות המקום הזה, שרק יושרה אישית גורמות לי להסתייג כאמור מכינויו כ"קניון"- החל מכורכום, שעון ראדו, תחתונים, נייר טואלט, תרופות מרופאי אליל, הלו קיטי, קוסמטיקה מערבית וקוסמטיקה מפוקפקת שלא פגשה מעולם משרד בריאות ממלכתי ביקום כלשהו, ואפילו, הזקנות מבינינו יעריכו את המידע- אפילו שמפו "פלקס", האטרקציה בכל מלתחת בריכות באשר היא בשנות השמונים!
ורק כדי לבדוק אם זה אותו זן שמפו מיתולוגי של ילדותי המפוקפקת, הרחתי וטאח! נזרקתי לאחור בזכרוני למלתחות של הספורטן עם חברתי מכתה ט' 3, כשאנחנו דנות בכמה חתיך גידי מט' 1, והיי, גידי מט' 1 היה בכלל החבר שלי, ואכן היה חתיך. היה כיף היה בשנות השמונים כשהיה עוד שמפו "פלקס", שלא תגידו שלא אמרתי (ואגב, גידי חתיך עד היום, תאכלו ת'לב).

והנה יורד פה הערב הלפני אחרון שלי פה בסינגפוריה, מחר כבר אורזת בגדים חורפיים ללונדון, לפגוש את פיליפ (שם בדוי) ואת ליל אהובת נפשי, ולהתחיל לעכל את הימים האחרונים פה, אלו של חיי החדשים.
ובאמאשלי, שככה יהיה טוב, תבדקו אותי מצידי, אבל אצלי באמבטיה המאממת בדירה החדשה? יהיה שמפו פלקס.

מודעות פרסומת

#25 תיווך זה דבר מסוכן, או חייבים ללמוד טניס

סינגפוריה, היום השלישי.

הכל פה מהיר, אינטנסיבי, הכל פה גדול ומזמין- אם זה האנשים, נותני השירות, המלצרים, נהגי המוניות, הם מחפים בחיוכים ונועם על ניב סינגליש רצוץ ומייגע שגורם לרצות לחתוך את הורידים מרוב ייאוש, הם שירותיים באופן מופרך ממש ומתייחסים לעצמם ברצינות מופתית.
הסינגפוריסט הממוצע שפגשתי פה בשלושת הימים האלו מאושר אובר-אול, מרגיש סבבה לגמרי, ולמרות מה שנדמה לנו, הם מרגישים נטולי שלשלאות אט-אול. החיים שלהם לגמרי תותים פה- החינוך, ההיצע, הדיור, הכל מזמין ונוח, הכל חוץ מהלחות, שמה שמהמם אותי זה לראות שדווקא הזרים ממש לא מתלוננים על הלחות ודווקא זורמים (תרתי משמע) איתה, אבל המקומיים? נוטפים כמו שלוליות פה. תעלומה.

2 המשימות העיקריות שהיו לי פה היו לרשום את הילדים לבית ספר (צ'ק! בין דר דאן דת!), ולחפש לנו בית.

ביומיים האחרונים, המשימה השניה גרמה לי להכיר את סינגפור הארד קור ממש, אני אחרי משהו כמו 20 דירות אם לא יותר. אובכן, בשתי מילים? לא פשוט, בשש מילים? כוווווסומו, זה מה-זה לא פשוט.

אז נכון, האי פיצי, אבל למיקום שבו מתמקמים בעיקר בדירה הראשונה, יש משמעות מאד גדולה, בטח כשמגיעים עם ילדים.
כאן גרים כולם במה שנקרא "קונדומיניום", או בקיצור- "קונדו'ס". מדובר על קומפלקס שנע בין 200 לזיליארד דיירים, יכול להיות בניין אחד ויכול להיות ריכוז של אוסף בניינים, שמה שמשותף להכל, זה פסיליטיז, וככל שהם יותר מפנקים, כך ערך הקונדו בעיניי משתמשיו גדול יותר. הפסיליטיז, בהגדרה, הם בריכה (או 17), מגרשי טניס עצומים מפנקים, ג'ים מפואר (כי אי אפשר לעשות ספורט בחוץ רוב הזמן), מכוני יופי ושות', לפעמים סופר ובתי קפה.
באחד הסיבובים האחרונים שלי עם אחד המתווכים פה, שאלתי למה לא הציע לי קונדו מסויים. הוא התפלא מאד על איך אני מסכימה להתפשר על קונדו בלי מגרשי טניס, ואני נשבעת לכם, אנשים ירדו מהפסים! מתי לאחרונה ראית ישראלי ממוצע מחזיק מחבט, ולא, אני לא מדברת על עמוס מנסדורף, כן?! מישהי פה נראית כמו סרינה וויליאמס? זה אשכרה שיקול? אובכן, כן.

וכך, במשך היומיים האחרונים אני תרה באי אחר דירה מתאימה למשפחה, ובהינתן העובדה שאנחנו עוזבים בית פרטי מושלם ענק עם 6 חדרים, מרפסת וגינה, בא לי למות מלעבור לדירה.

ראשית, עליכם לדעת שבניין בסינגפור אוחז באורך חיים של 15 שנים. אחרי 15 שנים- הופ, לום ושלום כמו שאומרים אצלנו- הורסים עד היסוד ובונים מחדש. כיף כאיופאק. במילים אחרות, אחד הפרמטרים הוא לשאול בן כמה הבניין. עד 5-6-7 שנים עוד יענו לך פה בסבבה, אבל בניין של 9 שנים פה זה כאילו גרתי כרגע בגבעת עמל, לפחות. מיד מתנצלים- "לאאאאא, בדיוק משפצים פה" וזו לגמרי עילה לפסילת קונדו. גם החדרים כאן, שאלוהים תשמור, בחלק החדש יותר, נראים ומרגישים כמו קופסאות נעליים.

בכל מקרה, כל ההקדמה הזו נועדה לשתף אתכן בסיפורי ג'ודי, המתווכת ההזיה שאתמול בילינו איתה יום שלם. ובכן, רשמית, העובדה ששרדנו תחבורתית את האירוע הזה מהווה נס כשלעצמו. מדובר בנהגת גרועה באופן מחפיר ממש, ואם רצית לדעת שקרתה תקלה בתכנון הנסיעה, הקיו לדעת את זה זה סדרת צחקוקים מופרעת מאשה בת 50 פלוס, וזה, מבלי לפגוע, בעיניי הפלוס הבודד שם.

בבוקר הגיעה דהורה על הונדה סיויק למפתן המלון, לבושה היישר מקטלוג ראש אינדיאני, ג'ודי, מתווכת מקומית מבוגרת, ושותפתה החמודה, שירלי, מתווכת סינגפורית באמת מוצלחת בת 35 עם מבנה גוף של הודפת כדורי ברזל סובייטית.
לקח לנו 4 דקות לקלוט  את האימה ולהזדרז ולחגור חגורות בטיחות אחרי הפניה הראשונה (והציחקוק הנלווה).
אחת לכמה זמן חווינו דה-ז'ה-וו חינני בעוברנו ברחוב, והתברר שאין זה מקרי. אחד מהמוטיבים החוזרים באותו יום אמש היה פיספוס פניות לקונדו זה או אחר, וסיבובים חוזרים ונשנים עד שנרגע הציחקוק וסוף סוף פנינו במקום הנכון בשעה טובה, מה שפינה את ג'ודי לחפש חניה, כדי שאחר כך תוכל לצחקק כי היא שכחה איפה החנתה (טרו סטורי, וסופר לא אחת אתמול).

אגב, לא נתקטנן, אבל זוכרים שאמרתי "לא שיש שחור"? ובכן, ג'ודי פחות זכרה, וזה לא שהגדרתי המווווון פרמטרים, אבל כן התעקשתי על בהיר, מאוורר, עיצוב נקי.
זה בהחלט מסביר למה ראיתי 4 דירות עם שיש שחור, 2 עם שיש חום כהה ("סי? נו בלאק מארבל!"), חלקן בגודל של החניה שלי בבית, וכל זה נועד במטרה 'לאפיין את מה אני אוהבת ומה לא, כדי שבסיבוב הבא (!) היא תוכל להתמקד'. סילי מי, ואני חשבתי שהגדרתי לא רע בהתחלה- מאוורר, מרווח, בהיר, אהההההמ.
אחרי 12 דירות מחפירות שאין להן ולא כלום עם הטעם שלי, עברתי לפלן בי, בו דיברתי עם דרק, מתוך המחמד של תאיר, שמיד נכנס לפעולה ואסף לוקיישנים.
בינתיים התברר ששירלי רצתה נפשה למות מאירועי היום, וכך, לפת-פתע, נמצאו להן דירות מ-צו-י-נות להצגה הבוקר, כך שעברתי היום 2,875,775 דירות נוספות- חלקן של שירלי וחלקן של דרק, ולכי תזכרי מה ראית ואיפה כדי לא לפדח אף אחד מהם.

והנה הצרה הצרורה. מאחר וגם למחר וליום ראשון קבענו *עוד* סיורים לראות דירה, היום מצאתי שתיים מושלמות. ססססססאמק, זה היה ברור שזה יקרה, אבל היה גם ברור שהן יהיו הופכיות זו לזו.
הראשונה, 4.5 חדרי שינה (כאן הסלון לא נחשב חדר), יפיפיה. ענקית, מרווחת, נוף משגע, אבל המיקום לא בצנטרום של הפיילה. הדירה השניה הייתה בקונדו שקרני ותאיר נשבעו בו (בצדק, מסתבר), אבל בו יש דירת 3 חדרי שינה, פיצית, מטבח קטן, אבל נוף למות! למות! מכל חדר מפכפך לו הנהר, בריכות מהממות, צמחיה, ילדים צוחקים, יפה שאין דברים כאלו, ויותר במרכז מזה- אין. מושלם, חוץ מהקטע שזה פיצי למות כאמור ורחוק מלהתאים לנו. שייייט.

אז כן, יש לי עוד 3 ימים לחפש דירות מתחת לאדמה פה, אני מתאהבת במקום ובאנשים בו, הקהילה הישראלית פה מהממת אותי שאין בכלל מילים לתאר, והיי, הולכת להירשם לטניס. חייבת.

#24 מישהו צריך כיליה, או גם מחר יהיה חם ודביק

סינגפוריה, דיי וואן.

חבוטה ומותשת הגעתי אחרי זיליון שעות טיסה למסוע המזוודות. קיווה ואני נפרדנו בהתרגשות לשלום, שתינו ידענו שהלילה לין הסקוטית תחלום על שינה, וקיווה, כפרות על החורפנית בטיסה, היא תג'טלג את עצמה ואת אמא שלה לדעת.
מרגע בו פתחתי את מכשיר הטלפון שלי לווייפיי, חטפתי מבול צירצורים שנמשך דקה ארוכה, הסינגפוריסט במודיעין בשדה שנתן לי את קוד הווייפיי הסתכל מזועזע, ושאל בנימוס מאיפה באתי וכמה זמן היה המכשיר כבוי.

ובכן, מסתבר שלכל דבר בחיי יש קבוצה וואצאפית תוססת- הייתה מדורה בכתה ד' 1? קבוצה, יש חוק חדש שאמור לצאת ומסעיר את קולגותיי? קבוצה, יש את קבוצת הבלונדיניות, השממיות, המופלטות וכו', חבריי המהממים, וילדיי החופרים, כווווווווווולם סימסו בעודי מעופפת. לקח לי 5 דקות להבין איך מתמודדים עם זיליארד וואצאפים, התיישבתי שניה, בדקתי שכולם בחיים ועשיתי תיעדוף.
הפתרון- שכפול הודעה גנרית- "נחתתי הרגע, תכף אשוב", הפצתי ברבים, וחזרתי לנשום סדיר.

שוק חיי התרחש בארבע השניות בהן חציתי את הכביש למונית השירות, ושוק חיי, אגב, זה אנדרסטייטמנט של החיים.
שעת בין ערביים חיננית, עמדתי בתור הממוזג בשדה התעופה בהמתנה למונית עם שתי סדרניות מוניות מופרעות וקולניות בנות 70 עטויות כפפות בד לבנות (ואגב- להכל יש פה תור, זה אנבליבאבל, בכל מקום שיש תור- תעמוד, זה כל כך רוסיה של 1984 בכל תור שעשוי להיות תור ללחם, שזה לא יאומן). נמצאה מונית, תודה רבה. ואז זה קרה.
חציתי את הכביש, בעודי חוטפת מטח של 4,000 אחוזי לחות מכל עבר, וחברים, 4,000 אחוזי לחות לאישה מבוגרת זה לא כיף.
בחיים, בחיים לא חשתי כזה שוק פיזיולוגי. מכל עבר פשוט בעעעעעעעעעע. לא חם, לא מציק מבחינת טמפרטורה, פשוט בעעעעעעעעע, ואגב, כל מקומי פה יגיד באדישות, שאתמול דווקא היה סבבה בערב. יה רייט.

וכן, כמו שרוטה, אחרי שהתגלגלתי ללאונג' במלון לקוקטייל מלפפונים כייפי (שיוווואו, טעים), סלפי חבוטה אחרי טיסה, ונישנוש מדגת הים פה, החלפתי לבגדי ספורט בבחינת תמות נפשי עם פלישתים, והלכתי לצעוד מסביב למרינה ביי.
וזו מסקנתי הצנועה (ושאלוהים תשמור, ושכל מי שדתי שיעצום עיניים רגע)-
אם יש אלוהים, הוא אדריכל סינגפורי. או אדריכלית. גם אדריכל ישראלי זה בסדר, כי מסתבר שאדריכלים ישראלים פה זה בון-טון.

אל אלוהימא, היופי פה מבחינת אדריכלות פשוט לא סביר. אין בניין אחד רגיל, כזה בלי מעוף, בלי מחשבה. ברור לחלוטין שכל אדריכל פה התאבד על איזה גאודי קטן שבו, הכל כאן מעוצב מופלא, עד הקצה, אלגנטי, חכם באופן מטורף, יצירתי.
הליכה לאורך הביי פה פשוט עוצרת נשימה (זה לא מסובך, ממילא הנשימה בלחות הזו איז סוווו אובררייטד), כולם לבושים יפה, ילדים פה מסתובבים עם לוק די שמח, חנויות המעצבים כמו פראדה, גוצ'י ושאנל מרוחות לאורך הקניון הסמוך, גיל הסתכל על איזה מבנה אדריכלי בצד שהתברר כאשכרה חנות של לואי ויטון, כן, כי כאלו הם שם בלואי ויטון, צנועים ומרומזים, לא מנקרי עיניים בשיט. גם החבר'ה בלמבורגיני לא נסחפו בכ-לל עם התצוגה שלהם, כאילו אין חניה באולם התצוגה.

אחרי הצעידה ורביצה במיטה, לקחתי מלטונין לסדר את הג'יטלוג הצפוי, וטראח, נטרקתי.

השכמתי לבוקר סינגפורי לח ושמשי. מסתבר, ככה במרומז, בניואנסים, ששמש ולחות זה פחות כיף מ*לא* שמש ולחות, ולכן הסינגפוריסטים החכמים המציאו פטנט גאוני, לפיו סינגפורי ממוצע יכול לחיות ימים שלמים מבלי להוציא את אפו לרחוב, שכן כל האי הזה מרושת במערכת שלמה וממוזגת מעל ומתחת לפני הים. גאונים.
וכך, אחרי שגיל ביקש שאעזור לו בסיעור מוחות על ענייני משהו בעבודה, העדפתי שהוא ישאר לעבוד למעלה בעוד אני מתחפרת במיזוג אחד הקניונים העצומים פה לידינו כדי להבין עד כמה גרוע המצב מבחינת יוקר המחיה.
ובכן, במילה אחת- יקר. בשתי מילים- מאאאאאאד יקר, בשלוש מילים- מישהו צריך כיליה?

בצהריים עליתי רשמית על מדי א', ויצאנו לפגישה בבית הספר של הילדים, ה- ofs, overseas family school. רוב הרילוקיישנרים שאני מכירה שולחים את יורשיהם להתחנך שם.
אובכן, איך לתאר? דמיינו עיר קטנה ומאובזרת באופן מטורף בטקסס.
מרגע בו נוחתים במקום הזה, נגמרות המילים. ואגב, גם הכיליה מהסעיף הקודם? שנת לימודים במוסד כזה עולה 40,000 דולר לעז קטנה. 80,000 דולר סינגפורי לשתי העיזים שלי. לשנה. ועוד לא כלול פה דמי רישום- חולצות ביצפר בכחול-אדום-צהוב-לבן בשיעורי ספורט רק אדום ושחור-קפיטריה ושות'.

אחרי סיור מדהים במקום הזה שכלל גם את מיסיס שוחט, קרין המאממת-כפרות-עליה, הרכש החדש שלי פה, המורה לעברית הג'ינג'ית המאממת שהצחיקה אותנו ואילצה אותנו לקלוט את הנוף מהכתה (למות), ואחרי דייט עם המרכז האקדמי של התיכון של יונתן (תן-תן, כפרות שלי, הלך עלייך), מיסטר שפ החמוד עם החולצה פלאס שאריות רוטב הפסטה עליה, המורה של יהלי באלמנטרי (ווטסון) ומנהלת התיכון שדילגה איתנו במעלית בלבביות מטורפת כשהיא מספרת לנו בהתרגשות על הפרום הצפוי הערב, החלטנו ששם הלב שלנו. וזהו, רשמנו אותם, וזה אגב אחרי לחץ פיזי מתון של שניהם שביקשו והתעקשו ספציפית על ביה"ס הזה, או במילים של יהלי שניה לפני שנפרדנו בשדה"ת- "אמא, שני דברים אל תשכחי כשאת מגיעה לסינגפור- 1- לחפש לי חתול. 2- לרשום אותי לאו.אפ.אס"
אז נרשמתם, גורים, עכשיו הכדור בידיכם. ותחפשו חתול בעצמכם, תודה.

וכן, אני טוחנת אתכם פה, אבל חייבת לספר על הדייט שלנו עם הבנק, לצורך פתיחת חשבון. לא, באמת, איזו הזיה!
בנקאית סינגפורית עם אנגלית מקרטעת, שעה הסבר על ההבדל בין ויזה למאסטרכארד. שעה הסבר על יתרונות המאסטרכארד בסינגפור וחסרונות הויזה, וכל זה כשהיא מתחבקת בעיקשות משום מה דווקא עם הויזה. "טוב, אז ניקח מאסטרכארד", "אה, לא, אני לא רוצה להמליץ על משהו ספציפי, זה נכון שמאסטרכארד יותר טוב באי", ומנפנפת בויזה.
איכשהו הסייבר מענטש יצא עם ויזה. גו פיגיור.

ובסוף כל היום הזה, אירחה אותנו תאיר, בכזו לבביות, חוכמה והומור, פיזרה עלינו אויר מטוקיו (מסתבר שיש אנשים שעושים רילו לסינגפור כשהם בטוקיו), וקבלת הפנים שאנחנו מקבלים פה פשוט לא אמיתית מרוב שמחבקת.

מחר- דייט ארוווווך עם ג'ודי המתווכת, שעד עכשיו מחזיקה ביכולות על מהחלל לשווק לנו הכל הפוך ממה שביקשנו בכל פרמטר. יהיה מעניין, אל תחמיצו.

#23 זוהי קריאה אחרונה לנוסעת בריטיש אירווייז לסינגפור

"עילית גלעד? היי, אההההמ, זה מבריטיש איירווייז. ממתינים לך שתגיעי. הטיסה נסגרת אוטוטו, כן?". טרו סטורי.
באותו זמן השעה ארבע וחצי, בשעה ארבע וחמישים הטיסה הייתה אמורה להמריא, כן?
וזוהי, גבירותיי ורבותי, במילה אחת- הדחקה. בשתי מילים- וואחאד הדחקה.

לפי המסכים של בריטיש שמול הכסא שלי במטוס כרגע (רמז: עליתי בסוף לטיסה), עוד שעתיים ועשר דקות אני נוחתת בשדה"ת צ'אנגי שבסינגפור.
בחישוב מהיר, אני כבר 16 שעות באויר, לפניי עוד קצת יותר משעתיים כאלו.
אכלתי הרבה יותר מדי אוכל מטוסים, ציחצחתי כבר 3 פעמיים שיניים פה (צפויה עוד פעם אחת אחרונה), ראיתי את כל הפרקים של החבובות ונזכרתי למה זו התוכנית הגאונית ביקום.

אז אתמול מצאתי את עצמי נפרדת מיורשיי המתוקים, שלא באמת התרגשו מהנסיעה איתי לשדה (הם נרדמו בדרך, דא אה) אלא יותר מזה שהוצאתי אותם מבית ספר בשעה רביעית (כזו אני, אמא כיפית, שמעתם? הא? הא?), עמדתי המווווווון זמן בתור לבידוק ולשאלה ההגיונית (נוט) "ארזת לבד?", וכל מה שרציתי לענות לסלקטורית, בפרצוף רציני להפליא זה "לא. עשרות הגמדים שאני מעסיקה ארזו בשבילי, בעצם יומיים לא ישנתי, חמודה, ארזתי עשר פעמים ופירקתי את המזוודה עשר פעמים, יש לי תחושה ששכחתי המון דברים, אבל כן, חמודה, אני יודעת, אפשר לקנות בימינו הכל, אין מה לדאוג. ואת, אכלת משהו? את נראית רע".
אבל לא, לא באמת אמרתי לה את זה, הסתפקתי ב"כן" אצילי, כי כזו אני, ליידי.

לפניי היו שתי טיסות- הראשונה 5.15 שעות ללונדון, והשניה, במרחק שעה וחצי בדיוק, קונקשן ל- 13.5 שעות טיסה נוספות בין לונדון לסינגפור.
חצי שעה עיכוב בין הטיסות יכול היה להשאיר אותי להמתנה בהיתרו עד לטיסה הבאה לסינגפור, ואם יש חשש פוטנציאלי לעיכוב שיעשה בי שמות, למה שזה לא יתממש? כי אומנם הטייס הכניס מפתח לסוויץ' של המטוס באמת בארבע וחמישים, אבל בחמש ועשרה עוד עמדתנו בנתב"ג בלי לזוז, כי הטעינו את המטוס במזוודות הלא נכונות. יה רייט. גם בנחיתה מעל היתרו הורה לנו מגדל הפיקוח לחוג עוד רבע שעה מעל המסלול עד לאישור נחיתה, וככה צברנו עיכוב מופרע שסיכן לי לגמרי את הקונקשן, וכן, מה פתאום, שאני אלחץ? (אההההה, כן, אני אלחץ, בארור).

בכולופן, הטיסה ללונדון הייתה חביבה למדי. כמובן שבזמן שאיחרתי לבידוק השקעתי מחשבה בתכנון הטיסות קדימה, ממש מאסטרפלן (שכל קשר בינו לבין מה שקרה בפועל התחרבש לחלוטין, אבל למה להתקטנן), לדוגמא, נניח, ההחלטה העקרונית שאמרתי שהרבה יותר הגיוני להירדם בטיסה ללונדון ולא לישון בטיסה מלונדון לסינגפור, כי לפי ההגיון שלי אם אשן בטיסה לסינגפור יהיה לי ג'ט לג, ואם אשן קודם בטיסה ללונדון, לא אירדם בטיסה לסינגפור, ואגיע למלון בערב מרוטה וחבוטה ואשן כמו חורפן מת.
ובכן, כאמור, וואו, איך שזה עבד מהמם. כלומר לא.

את הטיסה ללונדון העברתי כשאני עירנית כמו תצפיתנית במארג' עיון.
לא היה ולו חלקיק סיכוי שמשהו במוח שלי יסכים להירדם, למרות שניסיתי.
למזלי אגב, נתנאל המתוק, אמריקאי מחמד ומוכשר שבכלל מתמחה בעיראק (לא, באמת, אתם צריכים לשמוע אותו מדבר ערבית, כמו מחבל! זה מהמם! כל כך לא צפוי!) הצחיק אותי המון בטיסה, ודאג לי ממש מקסים. לידי בצד השני ישב איזה איש אבטחת מידע שהביע עניין רב בבעלי, נחמד לא פחות מצידו, וחשב שאני אשה מדהימה שמוכנה ככה לעזוב לסינגפור (ואני כזו, מיינד יו, לא רק מדהימה, גם רזה! כלומר בחלומות שלי אני רזה, נקסט), וזה אחרי השאלה המדהימה ששאל בדאגה מתחת לשפמו "סיפרו לך שהלחות שם נוראית?", דאאאאאאיי! לחות בסינגפור? זה חדש? למה לא מספרים לי כלום! מבטלת הכל!

מסתבר שעיכובי הטיסה ללונדון לא הדאיגו רק אותי בשל הקונקשן המאד קצר שלי שכאמור הלך התקצר לו מרגע לרגע, אלא גם את מארק, הדייל המדהים והמשעשע של בריטיש, לדעתי בן 45, חמוד להפליא ומריר אז-הל, בדיוק כמו שאני אוהבת. כמות הטינופת שעפה לו מהפה על הפרסר של הטיסה הייתה משובבת נפש ממש ("הי ת'ינקס הי איז מיסטר פרפקט! הי איז סוווו נוט!"). עשינו יחד שעה חישובים מה קורה אם הטיסה הלוך מגיעה לגייט איי והקונקשן יוצא מגייט סי, ומה קורה אם ננחת בגייט סי, והקונקשן יוצא מגייט בי, הכל לרבות שירטוטים באיזה מקטע להאיץ ("ראן, דארלינג, ראן, נוט אינאף טיים, ראן!").
דבר אחד לא תכננו, והוא שננחת בגייט סי והקונקשן יצא מגייט סי, כלומר קומה מתחת, אחרי שטסתי במהירות טיל לקראת עמידה נינוחה של 4 שניות במדרגות נעות, כן, כן.
מה רבה הייתה תדהמתי למצוא את עצמי אחר 7 דקות יושבת בהלם וממתינה לבידוק לטיסה לסינגפור, אחרי כל המתח שאגרתי על זה.

אגב, מארק הזה כל כך דאג לי שאצא בחלק הראשון של הטיסה כדי שאוכל כאמור לרוץ לקונקשן לסינגפור כמו מטורפת בין הגייטים שתכננו, שבשעה האחרונה של הטיסה ללונדון שלף אותי באלגנטיות ממחלקת פחשפה-עניים והעביר אותי ככה, למורת רוחו של הפרסר נוט סווווו פרפקט, למחלקה ראשונה, חבר'ה, מחלקה ראשונה, כך שהיה שווה לגמרי ומגניב להעביר את הגב האומלל שלי ממחלת תיירים-פחשפה לגב המפנק של ראשונה בבריטיש, והכל כדי לקדם אותי מהיציאה מהמטוס לריצת האמוק של 4 השניות כאמור למדרגות הנעות של הקומה מתחת.
ואגב, חברים, ניוז פלאש, אם תהיתם, יש הבדל. לא תאמינו, אבל מחלקה ראשונה זה באמת שוס.

הטיסה שלי לסינגפור, אגב, היא בשורה פחות נחמדה לחלק ניכר מהמטוס פה, שכן הם ממשיכים אחריי, אחרי 13.5 שעות טיסה פה, לסידני. סידני שבאוסטרליה, כן כן, כלומר יש להם עוד בערך יומיים טיולים פה, שיווואוו, מסכנים. אפילו הדיילות פה מרחמות.

אגב, אם תהיתם מיהי שותפתי לכסא פה (בחרתי שורה ראשונה במחלקת פחשפה-עניים, שווה לגמרי, אנחנו רק שתיים פה בשורה, בעצם לא בדיוק, כמו שמיד שתבינו) אז תכירו- לין הסקוטית המקסימה שחיה בסינגפור, וטם-טם-טם, תופים-תופים-תופים, עליה מונחת צמודה לציץ ימין קיווה. לבת שלה, בת השישה שבועות, קוראים קיווה. אני יושבת 13.5 שעות ליד מישהי עם תינוקת בת 6 שבועות. אני יושבת עם קיווה.

מי שמכיר אותי כרגע צפוי לבכות מצחוק כמו צב הפוך עכשיו, שכן אני, כמוצהר, מתבגרת לא בחן, וסיוט חיי זה תינוקות צורחים, ועוד בטיסה.
בשניה שראיתי את לין וקיווה, שצרחה עצמה לדעת רבע שעה, חשקה נפשי למות עצמונית, אולם עם השעות קיווה התחבבה עליי לא מעט, שכן אחרי ההמראה היא ברוך-השם-ותודה-לאלה התעייפה, וישנה לא רע.
בשניות אלו ממש, קיווה מבקרת את ציץ שמאל של אמא שלה, וכששקיווה מאושרת, אני מאושרת.

ואחרי כל הלחץ של איך אירדם, איזה כדור שינה לקחת ושאר ירקות, אחרי חצי שעה מרגע ההמראה התמוטטתי לשינה מופרעת.
אחרי כל המתח והלחץ והדאגה והמחשבות, פשוט נרדמתי. ישנתי המון. התעוררתי כאילו ישנתי 3 ימים.
המחשבה הראשונה הייתה איפה אני לכל הרוחות ומה אני עושה פה.

ובכן, עוד שעה אני בבית. זה שבחצי כדור השני ממה שחשבתי עד עכשיו לבית שלי.
סטיי טיונד.

#22 מזוודות ארבעה גלגלים זה ה-דבר, או עיין ערך "אהבה"

3 לפנות בוקר בין שבת לראשון, בצהריי יום שני ממריאה לסינגפוריה. הזמן דוחק בי, ואני בכלל בהכחשה מוחלטת.

עד שישי בלילה בכלל לא חשבתי על אריזת המזוודה לעצמי, אבל אחרי ששבתי מארוחת ערב שישי כיפית עם הילדים ועם חברים אהובים (פיליפ-שם-בדוי, ליאתי ושות') שעשתה לי טוב בלב, עם גוד פוד, ילדים שמחים וסיפורי מפרום קורעים מצחוק (רמז: אל תנסו להכין את המפרום של אמא של שר האוצר, למרות שזה נשמע מבטיח ברשת) הרגשתי בשלה כגויאבה להתמודדות. כלומר זה לפחות מה שחשבתי.
אלא שעד שהגעתי למזוודה שלי, הספקתי לשכנע את עצמי שאין דחוף מלסדר לשניהם באמצע הלילה ארונות קיץ כדי שתהיה להם שליפה מהירה של בגדים כשאני לא פה, פלאס לייצר זיליארד שקים של בגדים למסירה. אין דבר אחד בבית, לרבות כלים במדיח, ארונות אמבטיה ואינסוף כביסות שלא עשיתי עד שהגעתי לשלב המרגש בו לא נותר לי אלא להתחיל לארוז את המזוודה, שלב שהחזיק בערך 4 דקות עד שכמעט פרצתי בבכי מדיכאון.

אובכן, כזכור, אני אומנם נוסעת לסינגפור המהבילה והקיצית, אולם חוזרת דרך לונדון האפורה והקרירה, כך שהייתי צריכה לתכנן מזוודה סבירה לחלוטין מבחינת משקל של בגדי קיץ ובגדי חורף, שזו חויה מפוקפקת לגמרי בהינתן העובדה שגם בימים רגילים אני מחליפה בערך 3 פעמים את הבגדים שהכנתי לעצמי לפני מקלחת. גם העובדה שבריטיש מגבילה אותי למזוודה אחת בהלוך ובחזור לא תורמת פה לאוירת הנכאים שלי, כי מרגע שמגבילים אותי, הדבר היחיד שמעסיק אותי זה לפצח את ההגבלה, אני הכי סלמון במים, שוחה נגד הזרם.

את בוקר שבת כבר ביליתי בהכרה שאני והמזוודה חייבות להתיידד, ואז נזכרתי שהסייבר מענטש, ירום הודו, אומנם הוריד מעליית הגג מזוודה בשבילי, אבל לא הוריד את הטרולי. רק כדי שתבינו, אני חיה בבית הזה כבר 7 שנים. מעולם, מעולם לא ביקרתי בעליית הגג שלנו. משהו עם המדרגות מעצבן אותי, ונניח שעליתי, הטקס של לרדת מאותה עליית גג משביז אותי לחלוטין, ועל כן החלטתי לעשות את הדבר הסביר ביותר בנסיבות העניין, וזה פשוט לנסוע עם יונתן לרכוש לי מזוודות חדשות. לא תאמינו, אבל הקראש החדש שלי בחיים זה מזוודות עם ארבעה גלגלים, ומי שידע את זה כל העת ולא גילה- צ'ילבה. פטנט הורס.

את יונתן הצלחתי אגב לחטוף לדייט הכיפי הזה בהיסח דעת, באדיבות העובדה שסיממתי אותו בפחממות. שיכנעתי אותו שבכלל אנחנו קופצים למאפיה לרכוש פחמניות למהלך השבוע, הוא שקע באיזה מאפה שחשק בו, וכך נכנס לאוטו שמח ומאושר ובכלל לא שם לב שאני כבר באייס בצומת ירקונים. אחחח, אשתו לעתיד, אני מקווה שאת קוראת ומבינה את הפטנט, הוא אומנם רבע עוף, אבל כשהוא שוקע במאפה טרי, תוכלי להוציא ממנו הכל.
את הדרך חזור נהגתי כשיונתנוס ואני מחזיקים ידיים (הוא עוד מרשה לי, הגור) כשהוא יודע שאמא שלו במצב דיכי לחלוטין, ואני בנוהל השבעה שישמור על אחותו כשאנחנו לא בבית, ושאפילו ילמד אותה למבחן בחשבון, ושירחם עליה ועל הגנים הדפוקים שאמא שלה הורישה לה, אלו שלא מבינים את המתמטיקה. אגב, תוך 5 דקות מרגע שחזרנו הבייתה, הוא הספיק להוריד לה את הראש על ענייני מינהלה למבחן, ככה שאני כבר רואה מה מחכה לי עם השבועה הזו. אמרתי לכם כבר שמתמטיקה איז סוווו אובררייטד.

הדייט הזה איתו בצומת ירקונים השתלם מאאאאד לסופר פארם הצמוד, אגב, באשר במקום לקנות פקקטע שמפו, התלבשתי על מחלקת טראוול ושות', ורכשתי לעצמי משחות שיניים מיניאטוריות, מי פה לגמדים, מיליון תגים למזוודה וכל מיני דברים במחירים מופקעים, שככל הנראה יממנו ערב חברה שמח במיוחד במטה הסופרפארם. חבר'ה, שמחתי לעזור. עליי.

בערב הפציעו בביתי הבלונדיניות שלי, אהובותיי, כפרות עליהן ועל ראשן הצבוע היטב בפלטינה.
די אם אתאר את העובדה שהערב כולו היה סביב משחק אליפות המדינה בכדורגל (גו, אלונה ברקת, יה אלופה, ומותק, שמו לך מלאאאא ספרי בשיער), כי מיכ וכדורגל זה קטע מטורף, בשביל להסביר כמה אנחנו לא מתאימות לשום איפיון. תוך כדי בליסת סושים (שאני אוכלת רק איתן, כי לא באמת ברור לי העניין הזה של האורז והטונה, אבל בימים אלו אני לא אומרת לא לשום סוג של מזון, גרררר) הפכנו זיליארד דברים, צחקנו מיליון וכתשנו כל דבר אפשרי בהומור השחור שלנו, ואני, שרק צייצתי על איזה ספר, קיבלתי אספקה של ספרים מהממים, בהם "אחוזות החוף" של אמיר גוטפרוינד שרכשה לי ירדן, שמי שקרא אי פעם את הספר הזה, ראוי שידע שאירדן, בת הכפר היפה בספר המופלא הזה שכתב אמיר, היא ירדן אהובתי המופלאה. גם ליל שלי, כפרות על האהובה הזו שלי, עצרה הכל, ועם עשר שקיות בידיים התקינה לי אפליקציה לקריאת ספרים כדי שלא אתייבש כל הזמן הזה באויר.

והמזוודה? אחרי הכל, כשחזר השקט לבית, מיכ ואשתי האהובה, ענת (שהיא ווייפי, שעוד רבות יסופר עליה פה כי היא הדבר האמיתי) פרסו עליי סבלנותן הבלתי נגמרת, ולאט לאט עזרו לי להוציא את כל מה שכבר חשבתי להכניס למזוודה החדשה והיפה שלי, שזה רק אינדיקציה נוספת כמה מעופפת הייתי כשארזתי ככה לבד.

מה שהבלונדיניות שעזבו את ביתי והשאירו פה שובל של גוד ווייבס לא מבינות, זה את הדבר הזה שאני לוקחת איתי ולא נכנס לשום מזוודה.
כל מילימטר בערב הזה תויק וקוטלג תחת ערך "אהבה". תחת "חברות אמת".
אין מזוודה, ולא חשוב עם כמה גלגלים, שתצליח לשאת מטען כזה איתה לשומקום, רק הלב. מסוג הדברים שאני כל כך מאמינה שלא יעלמו כשאני איעלם. יותר מהן אין.

#21 חוויות חוצגופיות בשעות פליליות, או בן אנד ג'ריס זה השטן

שגרת חד ההוריות במיטבה. האמת היא שאין איך לייפות את האמת- הרבה יותר קל לתפעל פחות ילד (בן 45) בבית, אני עושה הכל די בסבבה, כלומר די בסבבה כשלא מעורבות פה שעות פליליות כמו רבע לשבע בבוקר, עניין שלאחרונה גיליתי מקרוב, והיי, זה לא כיף, בול כמו שחשבתי.

הסתבר לי שיש יקום שלם של אנשים שאשכרה פעילים בשעות האלו ומבצעים פעולות די בסיסיות, כמו נניח לתקשר עם ילדיהם (משימה שנחסכת ממני סך הכל, פשוט כי הם גם לא ממש בעניין שיחות בבוקר, הרבה יותר לכיוון נהמות). אני מגלה בשיחות עם חברות שיש עולם שלם של אנשים שעושים בשעות כאלו תורנות "נשק וסע" (פעילות שלעולם לא אבצע, בעיקר בשל סעיף אפוד זוהר הו-לא-שיקי) ובסך הכל יש שמועות שהשמש ערה גם כשאני לא, וזה סבבה. לשמש, כלומר.

אז השבוע שלי מתגלגל לו בסבבה יחסית כשהחלק היותר בולט בו הוא קירקועי לבית מחמת חיבה יתרה לילדיי, והרצון לא להשאיר אותם לבד- ולא שלהם דחופה נוכחותי, הערב למשל נאלצתי לציין מפורשות שאני נוכחת והייתי שמחה ליחס, אבל היה ממש דחוף משהו בוואצאפ אצל יונתן ויהלי הייתה עסוקה עם פאפי, ורק ריגשי היטה את הכף לטובתי. קירקועי הזה משליך כמובן על הכנסות מועדון הזאפה ושתיים או שלוש מסעדות מעולות במיוחד, וחוץ מהשחיה החמודה שלי שהופכת את ימי שלישי ליום ארווווווך כמו מסטיק (אבל אני שחיינית מחוננת! תדעו!), בסך הכל אני די בבית. מוזר למדי בשבילי, מאד שונה מאורח חיי הרגיל.

היום מצאתי את עצמי בחויה חוצגופית כמה פעמים, כמו נניח באיזה עיתון שקראתי בבוקר (גרזן במערכה ראשונה, זה מה שאנשים עושים בבוקר! קוראים עיתון!), בו נסקרו כמה מופעי קיץ שצפויים פה. חשבתי שאני מתה מבאסה, כי אני לא פה והם כן, אבל אז ביבי מינה את ליברמן לשר הביטחון והבנתי שמופעים כבר לא יהיו פה הקיץ, אבל לי יהיה להציע מקלט מהטילים, אז יש לי את זה וזה נחמד, כמו שאומרים אצלנו.

גם ישבתי היום בבוקר בפגישות השגרתיות של צוות הקמת התיכון הישובי פה, בייבי שלי כבר שנתיים פלוס. עמלתי עליו באהבה גדולה מתוך הנחה שבראשון לספטמבר בכורי יתחיל פה תיכון, ורציתי שיהיה לו התיכון הכי טוב שאפשר, וזה מה שעשינו. ועכשיו בכלל יקום התיכון הזה בראשון לספטמבר, בחוץ ייתלו הבלונים הכחולים כמו בכל שנה שהרחובות פה חגיגיים, בקול תרועה ייפתח פה הבייבי הזה, ואני לא פה לראות את זה קורה. מבאס שאין דברים כאלו, ואיזה תיכון כבר אוכל להקים בסינגפור?

אז חשבתם שפה הסתיים כל הטוב הזה של הביאוס בעניין תיכון? למה, חכו, יש עוד, כי בערב היה פה ערב מגמות לקראת התיכון, ואני, כמו כל חננה אמיתית וזו שקשה לה לשחרר את הבייבי, הייתי בערב הזה, לשמוע על מגמות המחול, הביוכימיה וביו-שקר כלשהו אחרים, שכל כך התאמצתי עליהן. לא היה ולו אחד מחבריי פה ליישוב שלא נקרע עליי, 'אההההה, ליתק'ה, את זוכרת שאת לא תקועה עם התחת הזה פה בראשון לספטמבר, את חוגגת לך כבר בסינגפור' על הטיותיו. אהההה, תמותו.
נראה לי שבראשון לספטמבר אני ממסכת כל אפשרות תקשורת עם העולם, מתכסה בפוך מתחת למזגן, ומתאדה עד שיעלמו כל התמונות בפייסבוק המתעדות כל דבר שעשוי להזכיר לי מה קורה פה כשאני לא. ככה זה מרגיש כשמתים?

ואפרופו דברים מתים, אחרי שיהלי גילתה איזו כתבה בעיתון על בית קברות לגלידות שלא עבדו טוב בסופרים במפעל של בן אנד ג'ריז (חפשו אצלה באינסטוש הקורע, צילמה והעלתה), כל מה שעשינו בארוחת הערב היה לדון בגלידות. שניה אחרי שנשלחו לצחצח שיניהם ופרשו למיטותיהם (שקר מוחלט, מיטתי הולאמה), התיישבתי פה בשקט, אני ודלי קטן וחינני של בן אנד ג'ריז, כשאני מייללת לנבי בשיא חוצפתי שאני לא מצליחה להוריד 2 ק"ג סוררים, ובאמת, בואו ננחש למה אני לא מצליחה. תעלומה.
מסקנה? בואו נהיה ספציפיים, אם אתם ליד המקרר הזה של הגלידות, אל תקנו את satisfy my bowl. בן אנד ג'ריז זה השטן.

הולכת לצעוד 9 ק"מ. מה לצעוד, רצה. לאחו.

#20 שגרה מבורכת זה מוי כיף או אין-אין-אין חגיגה בלי-בלי-בלי-בלי עוגה

חזרה לשגרת חד הוריות, הוא בסינגפור ואני בינתיים פה.
בינתיים, כי עוד שבוע וחצי אני עולה על המטוס לנסיעה מקדימה, לחיפוש בית. או, טוב ששאלתם, לא, כי אני בכלל לא בלחץ מזה.

עד לפני שלושה ימים בערך היה לי הרבה יותר סדר בראש, הרבה בזכות תאיר המדהימה שקרני שידכה לי- והיא שידכה לי את דרק, מתווך המחמד שלה.
תאיר עשתה את מה שככל הנראה הייתי צריכה- לקחה עליי חסות הסבירה, נימקה, עשתה סדר והסבירה בחוכמה איפה ומה חשוב. ידעה להגיד לי מה משמעותי יותר ומה לחפש, ובאופן כללי עשתה כל מה שעושה מבוגר אחראי- החליטה עליי, והצילה אותי מכל הבלבלה הזו.
העניין הוא שעד אותו רגע חיפשתי בית עם חדר אורחים, כי כן, קוראיי המתוקים, אתם חייבים להיות אורחים אצלי, כי בגופי פועם לו לב של דרוזית מחמד מארחת, והכנסת אורחים בסינגפור זה שווה לאללות, נסו ותהנו.

אלא שבאופן פרדוקסאלי, הרצון שלי להיטיב איתכם, חבריי האהובים, הביא לתוצאה חיננית בה אני מחפשת בית שפחות מתאים לנו (רמז: פחות מפנק פלאס רכיב הלוקיישן), ועל כן, בעידוד קבוצת החשיבה תוצרת שוהם (להן הלוינים והסגלים), הוחלט לשנות אסטרטגיה, לחפש בית מפנק וכיפי בלי חדר אורחים, ולהבהיר ליורשיי מה שהם הכי רוצים לשמוע- אם יש אורחים, נצמדים בלילה לאמא, בהולנדיה (האמור לעיל תופס בשלב זה רק על הקטנה, הקורא יונתן, תשכח מזה, אתה כבר ממותה).

וכך, המטרה שלי עוד שבוע וחצי, היא להיצמד באדיבות ג'ט לג מחריד לטיול מתווכים ברחבי האי, ותוך יומיים, מקסימום שלושה, למצוא את התחליף לבית פרטי עם 6 חדרים, גינה, מרפסת ושתי חתולות, בדמות קונדומיניום (בחיי, זה לא שהתחלתי להגיד מילים גסות פה, אני עדיין ליידי) סבבה לחלוטין, דירה בגורד שחקים עם מה שאצלנו קוראים 4 חדרים, וחדר עוזרת, שזה סיפור כשלעצמו, כי בכל דירה סינגפוריסטית יש את הדבר הזה שמחובר למטבח, ובו גרה נני חמודה, שאני עוד חוככת בדעתי אם משנתי הפמיניסטית שורפת החזיות תאפשר לי לחיות עם זה בשלום (תופתעו, כרגע זה עם נטייה חזקה מאד לזה שאני לא רוצה לחיות עם זה בשלום), מה שעשוי לייצר לי עוד חדר עבודה מקסים, או אולי חדר… אירוח! טינג! 

ובינתיים, בעודי שוחה בעשרות לינקים למגדלי דירות מטורפים יפיפיים עם בריכות-ספא-פינת ברביקיו-חדר כושר, החיים ממשיכים פה.
יונתן סופר את קיצו של בר אילן לאחור, יהלי תוהה מה יקרה כשלא אהיה כאן שבועיים (רמז: אין מי שיאסוף את רעמת הנוצות שלה כל בוקר, צרה צרורה), אני וליל אוספות נון-צדיקים לטיול הלונדון שלנו כשאני חוזרת מסינגפור לפגוש אותה בממלכה, ואני בטרפת עבודה מופרעת כדי להספיק לסיים הכל תוך שבוע קצר יחסית.

והנה, השבוע השרבי הזה שאני נמסה בו (ממש בשורות טובות למי שהולכת לחיות בכל הטוב הזה פלאס 100% לחות) התחיל ביומולדת של מי שאני מאאאאאד אוהבת (מאאאאאזאאאאל טוב! לב לב לב, את האיחולים כבר מסרתי באופן פרטי, אבל לא מזיק להגיד גם פה), מלא מלא מלא פגישות חשובות, שחיה (ייאייי!), ואולי גם מחלקות המופלטות, השממיות והבלונדיניות ישתלבו לי בלו"ז (הקוראת סטפני, באמאשלך, תחדלי כבר עם הקטע הזה שיש לך חיים, רועיקי ואני גלמודים, רחמי עלינו), והסעות משל אני נהג בגט טקסי.

אז מישהו מוכר אויר בשקל אחד? חייבת. תארזו לי שניים.