חודש: ספטמבר 2017

"לא כתבת הרבה זמן, קחי לך את כיפור" סימסה לי המאיה, וכמו כל פסיכולוגית טובה, היא צדקה, זמן לדון בשאלה "איפה זה פוגש אותי", לא?

אז כן, לא מצאתי את הפניות, את השקט הזה של שעתיים שהראש שלי רק עם המחשבות שלי- כל פעם היה לזה נימוק הגיוני אחר, אבל גיליתי שיש לי מכסת מילים שאם אני עוברת אותה אני צריכה לנשום מחדש, והתכוונתי השבוע לכל כך הרבה מילים שהייתי צריכה לפנות להן מקום, אז נתתי לעצמי הפסקה לנשום מחדש.

נבי ועומר פה. נבי היא עינב, עינב של פיליפ (שם בדוי), עומר היפה היא בכורתם, שנה גדולה מיהלי שלי. כבר כמעט שבוע שהלב שלי מתרחב מאושר שהן אצלי בבית, כבר כמעט שבוע שפיליפ ואני מקללים קללות פה כרגיל אחד את השניה באהבה אינסופית (הוא לא מודה בזה, אבל הוא חולה עליי) ואני דואגת לבחורות שלו פה, כבר כמעט שבוע שנבי ואני נכנסות בייאוש לכל חנות סינגפורית ברחבי האי ונשרכות אחרי עומר שמסוגלת לעשות שופינג מהבוקר עד הלילה, ושתינו, שהבטחנו לה שתקבל כל מה שהיא רוצה בטיול בתמצווש (ובלבד שלא תקפוץ לנו מקונכיה באיזה גן אירועים) מוכנות לעשות הכל כדי שתהיה שמחה ומאושרת. אז שופ איט טיל יו דרופ איט, וכן, אשכרה גיליתי שגם לי יש את הלימיטס שלי בשופינג, שוקינג, אבל אמיתי.

ובזמן הזה הייתי פעמיים ב- ofs, יום הורים לה ולו.

והיא, היא.
ישבנו מול מיסיס הרשקו אהובתי, מלאת הקסם, המורה לעברית, ואני שומעת את הקטנה הזו מדברת איתה בכזה שטף, כזו עברית יפה ומנומקת, ואני חושבת לעצמי כמה מבאס שהיא לא יכולה להיות כזו שוטפת עם שאר המורים שלה, באנגלית.
והולכים למורים האחרים, ואני יושבת מהצד ונופלת לי הלסת מרוב הלם, אני שומעת את הבת הקטנה שלי מנהלת שיחות שוטפות וקולחות עם המורים שלה, מנומקת, רהוטה, ואני מסתכלת ולא מאמינה שביקום מקביל הבת שלי מתקשרת בשפה שהיא לא גדלה איתה בכלל.
וממורה למורה אני מתחילה להבין מי הקטנה הזו שחיה אצלי בבית, מי זו הקטנה הזו שרציתי למות בגללה כשעברנו ולא ישנתי חודשיים מפחד כי פחדתי שהיא לא תסתדר, מי זו הקטנה הזו שכשאמרו לנו מהשנה שעברה להעביר אותה למיינסטרים וסירבנו- לא ידענו כמה כולם צודקים. וממורה למורה אני מבינה שהיא ענקית, שהיא מיינדד, שהיא כל כך בתוך התהליך, בכזה סטייל. נערצת, לא פחות. הגוף הפיצי הזה שמלא בכל כך הרבה אישיות.

והוא, הוא.
כן, הוא מדבר הרבה ולא סותם את הפה בשיעורים, יש לו את המאפיה שלו עם יותם וליאור, אבל ראבאק, באמת, אני כבר לפעמים לא יודעת להוליך את האהבה שלי אליו. אין מורה שלו שלא מאוהב בבחור הזה. כמה הוא חכם, מבריק, גאון. מיסיס דל, המורה שבשנה שעברה היו בינהם התכתשויות אינסופיות ובסוף איכשהו הוא קיבל אצלה הצטיינות (כרגיל, גם להיכשל הוא לא יודע) עצרה אותנו וביקשה שנדע, הוא קיבל אצלה 30/30. ובעלה, שגם הוא מלמד את יונתן, חרג ממנהגו ואמר לנו שהוא 'שמע שמועות' על 30/30 ונתן ליונתן היי פייב.
אגב, לפרוטוקול יירשם שבכורי לא הפגין חוכמה רבה עת הכריח אותי לצפות בחדר ההמתנה בסרטון יוטיוב בו הוא מותח את גבולות שריטת הסימטריה של אמא שלו. בתמורה לחוכמתו כי רבה זכה בכורי האהוב למטח מבוכות אינסופיות שטרחתי לעולל לו כנקמה ("כן, נכון שהוא יפה? וחכם נורא, נכון?"). הוא פחות צחק.
ולשמוע את המורים שלו פונים אליו כג'ונתן, ליונתן שלי.
והוא כל כך יפה וגבוה וחכם, אבל בלה בלה בלה, עזבו את כל סיפורי כמה הבן שלי כל כך יפה ומקסים, כי האמת היא שהתכנסנו פה לדון במיסטר מרטין, המורה לספורט.

אובכן.
לקרוא לדבר הזה מורה לספורט זה קצת מעליב.
אגב, לפרוטוקול יירשם, שבכורי כפרות עליו לא חשב לעדכן אותי שאין יותר מיסיס וודס (חביבת הקהל של גיל מהשנה שעברה), וכשנכנסנו לחדר של מורי הספורט, מיסיס וודס אומנם קידמה את פנינו בחביבות, אבל יונתן הפנה אותנו לעבר הדוגמן של נספרסו בסוף הכיתה. תכירו, מיסטר מרטין.

עוד לא החלטתי אם הוא אוסטרלי, ניו זילנדי, בריטי או וואטאבר, אבל הו, גודוש! ממתי מורה לספורט לבוש חליפה איטלקית עם עניבה, אפס אחוזי שומן, שיער שופע, גרביים בול ונעליים למות, עם השעון המדויק הזה על היד? מה זה זה?!

אגב, אני יודעת שהוא אמר כל מיני דברים על יונתן, אני לא בטוחה ששמעתי הכל, בדיוק התלבטתי אם לשמור את שם המשפחה אחרי שנתחתן, או ישר ללכת על גלעד-מרטין (שם כפול זה בהחלט עניין משמעותי לחשוב עליו, זה יכול להיות דיל ברייקר ועילה לביטול נישואים). אולי נרוץ יחד מרתונים? שחיה? הוא ימדוד לי אחוזי שומן? אני חוסכת ממכם אגב את שמו הפרטי, אבל כן, גם שם- שלמות.
לא פלא שאחרי מיסטר מרטין הסתובבתי בין יתר המורים עם מבט מצועף, וכל המורים נראו פתאום פחות מרשימים. לא מבינה למה לא מיישרים שם קו עם הדבר הזה, באמת, מחזה מרהיב, ובעיקר פיצוי הולם על מיסיס וודס מהשנה שעברה, עוד דוגמנית מספורטס אילוסטרייטד שלימדה את יונתן לרוץ.

טוב, ולפרוטוקול, מוצאי יומכיפור היום, זמן טוב להתנצל בפני מיסטר מרטין שעשיתי לו גירל קראש פה, נכון? לא תספרו לו עד שנתחתן?

וקחו לכם את השיר המאמם מושלם מקסים ששמים בחתונות של אנשים יפים. כל היום הוא אצלי באוזן, תגידו שהוא לא מהמממממממם. שלמות.
תפתחו רמקולים, הכי מרגש.

When the world gets too heavy"
Put it on my back
I'll be your levy
You are taking me apart
Like bad glue
On a get well card

It was always you
Falling for me
Now there's always time
Calling for me
I'm the light blinking at the end of the road
Blink back to let me know

I'm a fly that's trapped
In a web
But I'm thinking that
My spider's dead
Lonely, lonely little life
I could kid myself
In thinking that I'm fine

It was always you
Falling for me
Now there's always time
Calling for me
I'm the light blinking at the end of the road
Blink back to let me know

That I'm skin and bone
Just a king and a rusty throne
Oh, the castle's under siege
But the sign outside says, "Leave me alone."

It was always you
Falling for me
Now there's always time
Calling for me
I'm the light blinking at the end of the road
Blink back to let me know
(It was always you)
Blink back to let me know
"(It was always you)

אולי אני ממקמת את הזיכרון הזה בשנת 85, ייתכן שפחות, אבל בעיקרון יש בו דלת בחדר של רעות, אחותי. על הדלת יש אותיות כסופות באנגלית של להקת "מדנס". איפה שהוא יש לה בחדר מרצ'נדייס תקופתיים של קאלצ'ר קלאב ובוי ג'ורג', וכן, גולת הכותרת- דוראן דוראן.
כמו כל סאקרית עם אחות גדולה, מיד טרחתי להעריץ גם את הלהקה הזו, שכן מן המפורסמות הוא שאחיות גדולות בשנת 85 בטוח מבינות במוזיקה שמשמיעים ברשת ג'.

חלוקת רכוש: היא על ג'ון טיילור, אני הסתפקתי בשאריות של סיימון לה-בון. פשרה סבירה סך הכל לדעתי, אבל אני אקדים כבר עכשיו לגלות לכם את הסוף- אפרנטלי היא הימרה קצת יותר טוב.

את התבגרותי המוזיקלית (שיש שירמזו שהיא מחפירה, אני מוחה) אני זוקפת לזכות הדוראנים. משם הבנתי את הקטע של המוזיקה שאפשר לשמוע בריפיט, הבנתי את הגרוב הזה שמנהל אותי עד היום, והוא היה בול מדויק עליי ועל האוזן שלי.
לגמרי תקועים לי כל מיני "להיט בראש" פאתטים למות, רק כי שתינו היינו מרותקות לשידור עם התרגום המופרך והכתוביות הנלוות, צופות בקליפים הכי מופרכים ביקום (רמזו לי לשלוח אתכם לראות את "וויילד בויז", אני ממליצה על "ריו") וחולמות איך ג'ון טיילור יבחר באחותי לרעייתו וסיימון לה בון יקדש אותי לאישה.

איכשהו אני נהייתי בת 42, אחותי בת 47, השנים חלפו והדוראן דוראן נותרו קראש הילדות שלי. כל פעם שיצא משהו חדש שלהם הקשבתי באדיקות, מרוב מחוייבות אינסופית לשמר את הקשר שלי לילדה בת ה- 12 שהייתי.

סינגפור, 2017, מירוץ הפורמולה וואן.
כל ערב הופעות מטורפות של הבסט אוף דה בסט. לפני חצי שנה התחלנו לברר מי מופיע השנה בפורמולה, גיגלנו אול אובר, ונפל לי הלב.
דוראן דוראן פה, שיווווואאאווווו!

לצערו של גיל, לא היה מחיר ביקום שלא הייתי משלמת לראות אותם. לשמחתו של גיל, המחיר היה סביר, למרות שבואו נודה, אני לא חוויה גדולה כשאני עושה ריגשי.

הופעה סינגפורית שנקבעת לשעה שש, אגב, מתחילה בשעה שש. לא שש ודקה, לא דקה לשש, שש. עד השעה דקה לשש ירד עלינו גשם זלעפות, רבע טייפון, שתדעו.
בגלל שאיי דונט דו מטריות (הקוראת אמא, תתעלמי, לא, זה עוד לא עבר לי, לא, אני לא אחטוף דלקת ריאות מזה) כבר תיכננתי למצוא את עצמי רטובה כמו בוב ספוג ממררת בבכי, אבל אלוהי הוואטאבר עצרו את הגשם דקה לפני שג'ון טיילור נכנס.
כשהוא נכנס לבמה, היה קיץ. נשבעת. בשניה.

ואז, למשך שעתיים, הייתי בת 12 מוקסמת, עם עיניים של בת 42, מסתכלת על האנשים האלו על הבמה שהחזירו לי אויר, רואה את סיימון לה בון עוד שנה בן 60 רץ 3 מטרים מולי ושר לי את כל מה שידעתי בעל פה יותר משלושים שנה, ואת ג'ון טיילור בן 57 ויפה כמו אז אם לא יותר (ניק רוהדס לא נחשב, סורי, אף אחת לא באמת נלחמה לא עליו ולא על רוג'ר או אנדרו טיילור, באמת סליחה) ואני מחשבת לעצמי בראש כמה זמן עבר (רמז: המון).
ובחיי שתהיתי כמה אמין היה אם הייתי מספרת לעצמי של אז שיום אחד, יום אחד אראה אותם 4 מטר ממני, יזלגו לי דמעות מרוב התרגשות כשהם ישירו את "ריו", וכל זה יהיה בסינגפור.
אני לא בטוחה שהייתי מצליחה להאמין שזו לא הזיה.

וכשידעתי שההופעה הולכת להיגמר אספתי את הדמעה על הלחי וידעי בוודאות מוחלטת שזה אחד הרגעים הכי טובים שהיו ויהיו לי בחיי.
ואז חזר הגשם, ססססאמק.

וקחו לכם את השיר שאגבה 200 פעם מהמצלמה שלי, אחרי שסיימון לה-בון שר אותו מילימטר מולי, בשקט, בלי פירוטכניקה, משהו שלא קשור לדוראן של שנות השמונים, אלא לדוראן של האנשים הבוגרים, המבוגרים האלו שראיתי, מלאי הגרוב, ששעתיים רקדתי איתם בטירוף, מאושרת למות.
תקשיבו לשיר הזה, כי באמת, הוא מרגש אותי עד דמעות.

Any other day and you might have gone walking by"
Without a second look
Any other way but I'm still mystified
I'm just trying to change my luck
Staring out the world and waiting for the one
But the world won't look away
The world does not explain

So, what are the chances?
We'll never know
If we take it for granted
A diamond explodes
What are the chances?

Playing with your life or is it destiny
Which sets you on a path
Is it out of choice that you're here next to me
Or just the aftermath
Of moments as they pass

So, what are the chances?
We'll never know
If we take it for granted
A diamond explodes
What are the chances?
We are lost in the flow
And looking for answers

So, what are the chances?
We'll never know
If we take it for granted
A diamond explodes
What are the chances?
We are lost in the flow
"And looking for answers

("what are the chances")

אני לא יודעת מה אתם עשיתם בגיל 42, אבל אני בגיל 42 האכלתי רוחות רעבות.

סינגפור מזמנת לי אינסוף רגעים שאם היו מספרים לי עליהם לפני שנה וחצי, הייתי מניחה שמדובר בהזיה אחת מתמשכת.

בחיי הקודמים היה המון מקום לציניות, להתבוננות משועשעת על תופעות רוחניות או דתיות, פעם אחת ויחידה בחיי נגזר עליי להיות בתופעת הפרשת חלה (ברי סימון שולטטטטטתתת!!!111), וגם זה היה רק כי קרן אור אהובתי חגגה 40, וכשהיא ביקשה נפלו למענה כל חומות האג'נדה שלי, והגעתי למרות החוק שלי (תעצמו עיניים, זו בדיחה קצת בעעעע) שאיפה שיש נשים והפרשות פחות דחוף לי להיות, סורי.

בכל זאת, למרות התחייבויותיי כלפי עצמי לדבוק בפרצוף העילאי והמתנשא בכל תופעה מוזרה שיסודותיה אלוהים-איקס-וטקס-וויי, סינגפור הוציאה ממני סבלנות אינסופית לעולם הרוח המופלא שממלא פה את האויר בכל רגע נתון.

התרגלתי ללכת בין מקדשים, בין נזירים עם בגדים כתומים שממלמלים טקסטים עם מוזיקה שמערבלת את הנפש, התרגלתי למסגדים יפיפיים מסביבי שאין בהם מואזין שקורא בקולי קולות בארבע בבוקר, התרגלתי לאנשים שמתרגלים את העולם הרוחני שלהם בכל מקום, באסתטיקה מדהימה, בסובלנות מעוררת הערצה.

יש משהו מופלא במקום הזה שאפשר ללכת בין חנויות ענק שמתמחות במתנות למתים, לרוחות הרעבות, לאלו שעברו לעולם הבא ולא מצאו מנוח ולא שלווה.
חנויות שלמות שמוכרות דופליקייטס של כסף, של מכוניות נייר, של אייפוני דמה או בקבוקי קוקה קולה שנראים בול כמו המקור (פחות סוכר, כי גם למתים זה לא בריא), כל מה שהמתים אהבו בחייהם או שאהוביהם מניחים שישמח אותם במותם. כל אלו מועלים כמנחה במטרה לפייס את רוחם, להשקיט את נפשם התועה, להביא לשלוותם.

זו השנה השניה בחיי שאני צופה בחודש הזה בהשתאות מדהימה כלא מאמינה לרצינות, לעומק, למחוייבות, לאמונה הענקית שיש בטקסים האלו.
עמדתי היום מתבוננת בהשתאות בעשרות סייבריסטים והייטקיסטים סינגפורים שורפים כמינחה כמויות של דברים שמסמלים שפע, כסף, בגדים, שמחה.
עשרות אנשים חכמים, משכילים, לא תגידו ילדים- אנשים מבוגרים עם טקסים מלאי רצינות תהומית ושולחן עמוס באוכל סימלי (כמו חזרזיר סמלי שלם שוכב מול הפרצוף עם פרח במצח, טרו סטורי), ובחיי- הקסם שהיה סביב העניין הזה היה אינסופי.

שעה של התבוננות בטקס היפיפה הזה ותהיה כנה ביני לבין עצמי, האם זו קריאת תיגר על הדוגמאטיות שבגרתי ברוחי לאורה, ועל כן אני מטילה דופי טו בגין וויד' בכל אמונה, בכל דבר רוחני או עם עומק מטאפיזי שהוא?

והבנתי שאני מגלה פה בחודשים האלו את המקום המכיל, המקבל, שאני לומדת על עצמי שיש לי יכולת חדשה לנשום אחרת, להתבונן אחרת על דברים שכבר חשבתי שלא יהיו בי, כאילו למדתי להריח ריחות חדשים ונעימים נעימים כאלו שלא ידעתי שעוד יש, להרגיש געגועים בעוצמה מטורפת ולהתרגל לנוכחותם בחיי.

ואפילו למדתי להתאהב במילים של שירים יפים למות ולהתרגש מהם בטירוף, כמו השיר האיטלקי המד-אים הזה שדנה, בלונדינית העל האהובה עליי כל כך הכירה לי ותירגמה לי בחצות הלילה מאיטלקית לעברית, רק כי ביקשתי (לאב לאב לאב, מוצ'ק).

ובאמת, זה השיר עם אחד הקליפים הכי מרגשים שראיתי ביי פאר,
ואני אפציר בכם לפנות את ה- 4 דקות הקרובות ולשמוע את האיטלקית המרגשת הזו בשיר שיעצור לכם את הלב,
ולראות שני תמרורי תנועה מאוהבים כל כך.
בחיי.

קחו את הטוב הזה שדנה דאגה שיהיה לכם. מופלא, תודו.

"אי הבנות הן כל כך משונות
כדאי להמנע מהן תמיד
כדי לא להסתכן בלהיות צודקים,
כי הצדק לא תמיד עוזר.
מחר למשל, אני חייב לשוב.
מצפה לי עוד נסיעה.
זה ירגיש ללא סוף,
אסתכל על הנוף.

אני רחוק, ואת שבה למחשבותיי,
אני מדמיין אותך מדברת עם אנשים.

המחשבה שלי עפה לעברך
בשביל להשיג את התמונות
החקוקות כבר בתודעה,
כמו רגשות בלתי מחיקים,
שאני לא מסוגל לשכוח עוד.
המחשבה תצא לחפש
כל פעם שארגיש אותך רחוקה,
כל פעם שארצה לדבר איתך,
על מנת לומר לך שוב,
שאת הדבר החשוב היחיד עבורי,
את הדבר החשוב עבורי.

אני תמיד אוהב לספר לך
מה שקורה לי.
המילים שלי מקבלות בידיים שלך
צורות חדשות וצבעוניות,
תווים עמוקים
שמעולם לא נשמעו.
זו תמיד מוסיקה שהולכת ונהית מתוקה יותר,
צליל של בת ים אבודה, רחוקה.

זה ירגיש כמו לנסוע, אני ואת,
עם אותה מזוודה בשניים.
לחלוק הכל תמיד בטבעיות.

המחשבה שלי עפה לעברך
על מנת להשיג את התמונות
החקוקות כבר בתודעה,
כמו רגשות בלתי מחיקים,
שאני לא מסוגל לשכוח עוד"

Le incomprensioni sono così strane"
sarebbe meglio evitarle sempre
per non rischiare di aver ragione
che la ragione non sempre serve.
Domani invece devo ripartire
mi aspetta un altro viaggio
e sembrerà come senza fine
ma guarderò il paesaggio…
Sono lontano e mi torni in mente
t'immagino parlare con la gente…

Il mio pensiero vola verso te
per raggiungere le immagini
scolpite ormai nella coscienza
come indelebili emozioni
che non posso più scordare
e il pensiero andrà a cercare
tutte le volte che ti sentirò distante
tutte le volte che ti vorrei parlare
per dirti ancora
che sei solo tu la cosa
che per me è importante…

Mi piace raccontarti sempre
quello che mi succede
le mie parole diventano nelle tue mani
forme nuove colorate
note profonde mai ascoltate
di una musica sempre più dolce

o il suono di una sirena
perduta e lontana.
Mi sembrerà di viaggiare io e te
con la stessa valigia in due
dividendo tutto sempre.

Normalmente…

Il mio pensiero vola verso te
per raggiungere le immagini
scolpite ormai nella coscienza
come indelebili emozioni
che non posso più scordare
e il pensiero andrà a cercare
tutte le volte che ti sentirò distante
tutte le volte che ti vorrei parlare
per dirti ancora
che sei solo tu la cosa
che per me è importante…
che per me è importante…
e il mio pensiero ti verrà a cercare
tutte le volte che ti sentirò distante
tutte le volte che ti vorrei parlare
per dirti ancora
che sei solo tu la cosa
che per me è importante…
"he per me è importante…

"Tiromancino – "Per Me È Importante
"את הדבר החשוב עבורי"
(Writer(s): Andrea Pesce, Camilla Triolo, Federico Zampaglione)