#44 חשבתם שללטף חתול זה טריוויאלי, או מחשבות על 8 גרם

מתחילה להבין לאן הגעתי, התרבות שונה כל כך, חיי היום יום אינם משיקים לכלום שהכרתי עד כה ב- 41 שנותיי.

זה מתחיל מציטוט שגיל עד היום מזכיר משיחה עם תאיר אהובתנו, שסיפרה איך בהתחלה "מדממים פה תלאפים של כספים". זה כל כך מדויק.
כמויות הכסף שאנחנו מוציאים על חיי היום יום פה ועל אירגונם פשוט לא שפויות.
זה לא שלא לקחנו את זה בחשבון כמובן, אבל זה מפתיע כל פעם מחדש.

להיכנס לבית חדש, כשהמכולה עוד לא פה, המקרר חדש ומנצנץ וריק, הארונות בלי כלום, החדרים ריקים, המקלחות רק עם מים וזהו. הרי אנחנו אנשים של בית, חשוב לנו להיכנס למקום שעושה לנו טוב, אנחנו מחבבים מגבות ודברים במקרר.

בשביל למלא את המקרר, שמתברר שהיה מדובר פה על שאיפה מופרכת במיוחד, צעדתי בשמחה עם ההלפר המהממת שלי, לין, ליונייטד סקוור, הקניון הצמוד לביתנו, לסופרמרקט החמוד. שם שמחתי לגלות שלימון אחד עולה 1.20 דולר (תכפילו בשלוש ותבינו את הטירוף), 6 שומים לא גדולים במיוחד בשבעה דולר, עגבניה בדולר וחצי. חשבתי שאני מתה, ואני לא מדברת עוד על מחירי הפירות המופרכים ועל זה שפשוט אין בסופר הזה פולקעסים או פפריקה, אבל כן יש כל מיני סוגי חיות שמעולם לא שמעתי על קיומן, אבל הן מגיעות קפואות פה במקררים.
על מגב או מטאטא אל תדברו בכלל, כי אם אתם קשורים לכליה שלכם, זה מעמיד אותה בסיכון (ותודה לתאיר שהורתה לנו להביא את זה במכולה, צדיקה!).

וככה, אחרי 135 דולרים ראשונים שלי בסופר הבנתי שככה אי אפשר. קניתי אויר בסכום עתק.
חיפוש מהיר אצל חברותיי המהממות פה איפה רוכשים בסופר במחירים סבירים יותר (אין מה לדבר על מחירים שפויים, הקונספט הזה טרם הגיע לסינגפור), וקארין כפרות עליה, מיסיס שוחט אהובתי, שלחה לי לינק להזמנה און-ליין בפייר פרייס, שם החסה כבר עלתה פחות מכיליה.

וככה ישבתי לי בניחותא ועשיתי הזמנה שנראתה לי חיננית מאד, בואכה סטייל חצי-חינם כזה, עם העגלה המפוצצת. אובכן, לא שינה הרבה אצלי במקרר, אבל לפחות הוא אומנם צווח עליי כשנשאר פתוח, אבל בלי הרבה הד כמו מקודם.
לקח לנו 4.5 דקות לגלות שהוא התרוקן שוב, שהבננות מהפיליפינים או משהו כזה שהזמנו התחסלו, שהתפוחים ממלזיה או וואטאבר גם התאדו, שהעגבניה וחצי הלכה והמלפפונים ההזויים גם הם כבר היסטוריה. וככה אנחנו תורמים סכומי עתק לסופר הזה, שאגב השירות שלו הוא ההזיה של החיים שלי.

דוגמא? בבקשה. שלשום אחרי שהכנסתי את ההזמנה און ליין, קיבלתי טלפון מודאג משירות הלקוחות. אחרי שחשבתי שהתקלה היא בי, שאני לא מבינה אולי את הסינגליש של הדוברת, התברר שהבנתי מצויין.
אני הזמנתי 200 גרם עוף טחון או משהו, והיה להם במלאי רק 208 גרם. על 8 גרם נתבקשתי לתת אישור להחלפה, או שהם יבטלו עבורי כמובן את הפריט. 8 גרם. העובדה אגב שהיא התקשרה אליי שעה לפני ההתחייבות לספק לנו את המשלוחה בשעה הספציפית והעובדה שהם בחלק השני של סינגפור לא מנעה מהם להתייצב בול על הדקה בזמן הנקוב. אין לתאר.

נו, ואם חשבתי שהסופר הוא ההזיה ושיא השיאים, הגיעו ילדיי וה"קט-קפה" כדי להראות לי כמה אני לא מבינה כלום בהזיות סינגפוריות.

זוכרים את הקטע עם החתולה שהשארנו בארץ? ידענו שהילדים זקוקים למחמדית כזו פה. הבטחנו. זה התחיל מהבטחה לחתלתול אחד ואפילו הגענו להסכמה על שניים. באיזה שהוא שלב גם נזכרנו שלא בדקנו אפילו עם הלנד לורד אם מותר פה בעליי חיים (זה אסור כמעט בכל הקונדו'ס), וככה גוייסה שירלי המתווכת לבדוק עבורנו, מה שסיפק פה ילדים היסטריים שמא נקבל תשובה שלילית. אבל לא כך היה, כי שירלי שמחה לספר לנו שאין ריסטריקשנס על החזקת פטס, שזה כיף כאיופאק.

וככה נגררתי עם ילדיי למקום שנקרא פה "קט-קפה", באמצע טיזינאבי בעיר.
אחרי 11 דולר למונית הלוך, קירטוע במאה אחוזי לחות, טיפוס 3 קומות בלי מעלית ותשלום מופקע של 15 דולר לילד (היי, זה כולל ספרייט), קיבלו יורשיי את הזכות, תקשיבו לזה, ללטף חתולים. טרו סטורי.
אגב, זה לא כזה מופרך פה, בהינתן העובדה שלסינגפוריסטים אסור לגדל בעלי חיים בבתים שלהם, והם די חובבי חיות, אז מוצאים להם דרכים מופרכות כמו אלו לעקוף את העניין, באופן חוקי, כמו שהם אוהבים.

מדובר על מקום לא גדול במיוחד עם 3 סיניות בנות אולי 18 שמדברות בווליום של מספר 2 בסקאלה של הרדיו (אני יכולה להשתגע מזה), שכחלק מהחוקים שיש להם במקום הזה ושאותן הן מסבירות לכל זב חוטם (וילדיי היו הצעירים ביותר, יש שם גם מבוגרים שבאו ללטף חתולים שם, שזה הזוי ברמות) מובהר ללטפנים הפוטנציאלים ש'לפנינו 7 חתולים, אלא ששלושה מתוכם ישנים, ואסור בשום אופן להעיר אותם כי הם צריכים 10 שעות שינה', אבל 'אל דאגה, הם יקומו בשעה שתיים'.
מזלי שיונתן עמד לידי ולא חשבתי שאני מדמיינת את השיחה.
השעה אחת וחצי, אני מול 3 חתולים ישנים בואכה מפוחלצים שמסביבם 14 אנשים, הם לא מזיזים שפמפם מרוב שהם חורפים, ואסור להעיר אותם כי הם זקוקים לעשר שעות שינה. *אני* לא ישנה 10 שעות שינה! אותי מעירים, ואני לא חתול!

אני חוסכת לכם את התהיה, ביי דה וויי. בשעה 13:53 התחילו השלושה להשכים עצמונית, ובשעה 14:00 התעוררו, לתדהמתי. חשבתי שאני מתה.

אגב, שלא תיטעו, מכיון שעסקינן בתשלום מופרך של 15 דולר לאדם שרוצה להיכנס למתחם החתוליה, אני הושארתי אחר כבוד להתבונן ביורשיי בדבר המופרע הזה מעבר לחלון, ישובה על כסא פלסטיק בלי משענת, שעה. שעה.
בשלב כלשהו פתחתי את הדלת כדי לצלם את יורשיי ולתעד את הפיאסקו החתולי הזה, ואז גיליתי לתדהמתי שהמצב שלי גרוע משדמיינתי-
מהשניה שפותחים את הדלת נשמעת מוזיקה קלאסית מהממת והרמונית שבוקעת מטוויטרים קטנים, מזגן בטמפרטורה מושלמת ומרווח. החתולים מנמנמים להם בינות מיטות רכות ופלאפיות שמפוזרות להם בכל המרחב, כש- 14 איש עושים להם נעימי בבטן עם צעצועים מושקעים.
אני, להבדיל מהחתולים, ישבתי כמו כלבה על כסא פלסטיק בלי משענת בתוך כבשן בינות ארגזי ספרייט שטרם נפרקו, שומעת את אחת הסיניות לועסת את ארוחת הצהריים המלאת עצמות שלה, כשהיא שותה להנאתה ראמן ושולקת כל שלוק בווליום שרחוק מהווליום בו היא מדברת.

מזלי שאון ליין היו איתי כמה מחברותיי המשעשעות ביותר, נניח ליל שמיד קראה להם "סינגתולים מזהב", מה שהפך להיות מטבע לשון מיידי פה (והיא ביקשה ממני ישר לבדוק אגב אם יש שם וטרינר בשם ג'ורג', מיד בדקתי. לא היה).

תראו, אני אשה בת 41, לא מזדקנת כל כך בחן (יונתן אתמול גם רמז בבוטות משהו שאמא השמינה, גררררר, לרבות המשפט האלמותי שהשמיע לעצמו אחרי המילים האלו "תפסיק לדבר, תפסיק לדבר"), אבל אני חושבת שראיתי כבר דבר או שניים בחיי.
הסיפור הזה של החתוליה הזו השאיר אותי עם לסת ברצפה.
אני חושבת שאם לא הייתי נוכחת פיזית בפיאסקו המתואר לעיל, אין רבע מצב שהייתי מאמינה לסיפור הזה, ייתכן שהייתי אפילו בודקת אם המספר נטל תרופות באותו יום, אבל היי, יש תמונות שצילמתי לתעד את ההזיה הזו והיו עדים (אומנם קטינים, אבל לפחות אחד מהם כשיר אוטוטו לעדות), ולו רק הייתי נשברת ומצרפת אותן לפה, אמונכם בי היה שב בטיל.

על המשך היום שכלל את הדוקטורט הנוכחי של גיל בנסיונות להבין את חברות הסלולר פה (דמיינו את ישראל טרם עידן כחלון והרפורמה בסלולר? יותר גרוע ויקר בטירוף, כולל תשלום על שיחה מזוהה בנייד) אין מה להרחיב מלבד לציין שעדיין אין לי טלפון מקומי, ולכן אני כמו קורבן מסניפה את הווייפיי המקומי של גיל ככל יכולתי.

אבל היי, אני בבית שלי המתוק והיפה, לין מכינה לנו אחלה אוכל ורוצה למות משיעמום שאני לא מרשה לה עדיין לעשות כביסה, ונחמד פה. נחמד פה ממש.

מודעות פרסומת

#43 גוווווווד מורנינג סינגפור, או מקרר צווח זה ה-דבר

והנה, חיי הסינגפורים החדשים.

מהחדר במלון שאעזוב עוד שעה עם היורשים, אני מספיקה לשבת בדממה שקטה, אחרי שיורשת אחת ישנה להפליא, הפציעה פה בארבע בבוקר עם אחיה, כששניהם עם עיניים פעורות מעירנות, מבואסים מזה שאפילו לא ידעו שהם בג'ט-לג, ואחיה ישן בחדר השני.
בוקר טוב, סינגפור.

אנחנו פה, תושבי המקום כבר 3 ימים.

האמת היא שלא היה פשוט להגיע פיזית לפה, איך לומר, שכן כבר בצ'ק אין בשדה התעופה כבר קיבלנו תזכורת לאן מועדות פנינו, שכן הוואן וויי טיקט שלנו לפה פחות מסתדר עם הדוגמטיות הסינגפורית, שאינה יודעת מה לעשות עם מי שאין לו ויזה ל- 30 יום מחד, ומאידך מתכנן רילו אליה. דיילת לופטהנזה הנחמדה שבסך הכל הגדילה ראש, הצילה אותנו פרקטיקלי מהבקר הסינגפורי הפחות לבבי, שהספיק לו מילוי טופס ההגירה שלי בעט ירוק! ירוק! כדי להעיף אותי למלא הכל מחדש לכולנו, הפעם בעט שחור! שחור!, פלאס אישורים מהשלטונות פה שהשהות שלנו פה אושרה, ככאלו ה"נסמכים" על גיל, שזה כיף כאיופאק לפמינסטית כמוני להיסמך על מישהו, אבל שוין.

אחרי 20 שעות טיסה ארוכות (ותודה ללופטהאנזה שמחזיקה תוכנה שסופרת את השעות לאחור וחסכה לנו את נוהל "מתי מגיעים" הקבוע), עצירה בפרנקפורט והמשך לפה, הגענו מותשים בואכה מתים למלון שלנו, לעצירת ביניים עד הבית החדש.
כבר בצאתנו מהמטוס, כששאלתי את גיל אם ניקח מונית למלון, הבחנתי בבעיה בכך שהוא מציין שהאוטו שלנו ממתין לנו בחניון. אחרי 20 שעות טיסה. כשנוהגים בצד ההפוך, כן?
אובכן, אין דרך נעימה להגיד את זה. לא נסענו יחד בנסיעה הזו. הוא הסיע את המזוודות, אנחנו לקחנו מונית.
הקטע הזה של הנסיעה ההפוכה פה עושה אפקט דומה על הבטן שלי כרגע, וכל נסיעה הפוכה פה הופכת לי את הבטן מפחד, ואני עסוקה כל הנסיעה לתכנן את הנהיגה כאילו אני מאחורי ההגה, כדי לנסות להתרגל לנהיגה שלי פה. סטיי טיונד, יהיה מעניין.

מזג האויר פה, שעליו עשינו לילדים הקדמות בלי סוף נוסח "יהיה גהנום" או "מיד תרגישו את הקטסטרופה", עשה לנו הפוך על הפוך פה, והאמת שהיא שזה המזל הגדול שלנו פה.
מהשניה שנחתנו קידם את פנינו גשם זלעפות מופרע. סוף יולי, כן? עד עכשיו היה פה העסק די גשום (זה לא אומר שלא רוצים למות במקביל פה מחום, אנד יט), אבל אין מה להשוות את מה שקורה פה בימים האלו לזוועתון הסינגפורי בחסות קו המשווה. הילדים בינתיים שולחים אלינו מבטים של "לא הגזמתם?" על תיאורי מזג האויר, ואנחנו סופרים דקות להתפכחות.

מהרגע בו נחתנו אנחנו בטרפת לוגיסטיקה.
בעצם אולי הדבר היחיד שהספיקו הילדים לראות פה היה כשהם גררו את גופתי בעשר וחצי בלילה לטיול במרינה ביי היפיפיה, וכל מה שמעבר היה פה באמת מלא לוגיסטיקה שכולנו עושים.
גיל כבר כולו בעבודה (נשמע לי פיירי סך הכל, בכל זאת אנחנו כאן בגללו), ואנחנו כבר עמוק בענייני הדירה החדשה שלנו, שעוד שעתיים תהיה רשמית הבית שלנו.

שלשום הגענו לנוהל הרשמי של קבלת הדירה מהמתווכת, שאגב, התפקיד של כל המתווכים פה רחוק מלהזכיר את תפקיד המתווך הישראלי שעושה פריטי מאץ' לא הרבה, ומקבל הרבה מאד תמורה על זה. פה המתווך הוא הכל. מהרגע של הצגת הדירה, מו"מ, מסירת הדירה, פרוטוקולים, נהלים, דאגה שוטפת לתיקונים, קשר עם השוכרים ושות'. שירלי המתווכת שלנו היא באמת הזכיה שלנו בלוטו. תמיד זמינה וחייכנית, תמיד יעילה באופן מקומם ממש.
חבל שלא צילמתי לכם את תיק המפתחות שקיבלנו כחלק מפרוטוקול ההעברה. היו שם לדעתי 400 מפתחות לדירה. מפתח לחלונות, מפתח לארונות, מפתח לחדרים, מפתח לבית, מפתח למגירה בחדר ארונות (הוא לא עובד, היא צילמה והתריעה בפני הלנד לורד שיחליף לנו דחוף, בחיי). הכל מתוקתק, הכל דופק כמו שעון פה.

המבט הזה של הילדים כשניכנסנו לדירה היה הרגע ממנו הכי חששתי. מה יקרה אם לא יאהבו? מה יקרה אם פחות טוב ממה שזכרתי? אובכן, העובדה שטרם בחרתי את הדירה הזו ראיתי 40 אחרות, ככל הנראה השאירה אותי מאד מחודדת, כי הדירה באמת טוטאל מוש. המבט המאושר של הילדים שאמא הייתה סבבה הפעם, היה שווה הכל.
ואם לא די בכך, אז בדירה כבר המתינה לנו לין המתוקה, ההלפר המתוקה שלי פה שקיבלנו באהבה מדנה המהממת. נראה שגם פה הצליח לנו, מדובר בפיליפינית מתוקה באופן בלתי רגיל, לבבית, חרוצה להפליא (ואוהבת להחליף מצעים, שאלוהים תעזור לי) שכל כך השתלבה איתנו.

אחרי שהתחלנו לפרוק חלק מהציוד (פחחחחח, טונות של ציוד, ועוד לא הגיע המכולה, אי-מא!), הגיע הציוד ששכרנו לטווח הקצר עד המכולה- מיטות, שולחן אוכל, ספה, כל מיני דברים שבשניה הפכו לנו את הדירה לבית. בשניה. לין ואני עמדנו בצד משקיפות על איך פתאום הדברים נראים כמו התחלה של חיים בדירה היפה הזו, והיה כל כך שמח בלב.
מה שעוד שמח בלב זה המקרר הצווח שלנו, שאחרי חצי דקה שהוא פתוח מצווח עצמו לדעת משל היה התראה של פיקוד העורף בצוק איתן, כולל מופע פירוטכניקה שאני רק מחכה שייפול על יונתן או יהלי שרגילים להחזיק מקררים פתוחים לנצח, ותכף יחטפו אותה ממקרר סינגפורי עצבני.

אחרי שנרגע השמח התחלתי לקלוט מה אין בדירה. נניח מגבות. מצעים. כריות. שמיכות. אין קפה, אין חלב, אין גבינה, אין כלום.
ירדנו לסופר למטה, כדי לגלות שב- 135 דולר סינגפורי קונים פה בעיקר אויר, או לימון בחמישה שקלים (ליחידה). קנינו את ההכי דחוף ועלינו בחזרה, כשאנחנו מבינות שצריך לעשות הזמנה און-ליין מפייר פרייס, במחירים יותר שפויים, שגם שם, השפיות היא עניין יחסי.
עוד מה שהבנו, זה שאנחנו חייבות איקאה. תוך 5 דקות כבר היינו במונית לשם, ואחרי שעתיים חזרנו לבית עם פחות כסף בירושה של ילדיי, אבל עם מצעים וציוד חלקי לבית.

הבית הזה כל כך מתוק ויפה, הילדים כל כך שלוים בו, עוד שעתיים יגיע המשלוחה מפייר פרייס ויהיה אשכרה קפה בבית הזה, ואנחנו פתוחים להובלות.

אתמול בלילה, אגב, נפגשנו עם שרון וסמי ההורסים, עשינו חישוב של עלויות מחייה פה, ואיך לומר- אף אחד שלא יבנה פה על הירושה, כן?

אז סו פאר הכל דבש פה, באמת, טרם קרס מי מילדיי (טפו), כולם פה נפלאים אלינו, כולל אלוהים החמודה, ואפילו קטנתי התרשמה פה מ"החנות המפורסמת ברמות", כלומר סטארבאקס.
יהיה חם ומאגניב.

#42 שלום, אני נוסעת

עוד כמה שעות כל הטירוף הזה של הרילוקיישן ההזוי לסינגפור, שהתחיל בשיחת טלפון שלו באמצע יום עבודה שלי, הופך להיות ממשי.

אני לא יכולה אפילו לפרוט למילים את הקושי שאופף אותי, את המורכבות, את הבהלה, את הדאגה, את אינסוף המחשבות, כל אלו למול הסקרנות, התהיה, הרצון להתחיל כבר את הפרק הסינגפורי, כי חוסר הידיעה שמנהל אותי כבר כמה חודשים כבר גובה ממני את המחיר.

הבית שלי היפה, המלא, אפוף ההשראה והגוד ווייבס ריק לחלוטין. אין שום דבר שמזכיר בכלל את המשפחה שחיה בו 7 שנים.
הרצפה ריקה, החדרים מלאי הד, החפצים היפים היו ואינם, יש מזוודות אינסוף שבהם מונחים מה שהותרנו לעצמנו לחודש עד שתגיע המכולה. אני לא באמת יכולה לתאר את הריק, את החלל העצום שכל זה פוער בנפשי, והאמת היא שאין טעם בכלל לפרט, כי אני מניחה שכל אחד מבין את העוצמה של אריזת חיים שלמים לכדי מכולה אחת ושמונה מזוודות.

אני מרגישה שהמסע הזה שאני מתארת פה כבר לא מעט פרקים מלא בסימני שאלה עבורי. אין לי אפילו סימן קריאה אחד. אפילו אני לא בטוחה שיש שם איזו נקודה. הלא נודע מצליח להוציא ממני את הקושי, לחשוף בי עצבים חשופים, ממש לעשות בי שמות, אבל מעל לכל הפרידה מחיי הטובים, האהובים, המלאים, הפרידה הזו היא שהופכת את קרביי הכי הרבה.

ביום חמישי היה לי את העונג העצום להיפרד מהמשרד שלי, מערכת היחסים המשרדית שטווינו מופלאה וחברית כל כך.
הקושי בטישטוש הזהות שלי מעורכת דין כל כך הרבה שנים למישהי שאינה יודעת מה תעשה שם מקצועית הוא קושי גדול, אבל הפרידה מהם, מהאנשים האלו שמרכיבים את המשרד הזה שהיה לשגרת חיי הטובה כמעט 13 שנים, קשה עד בלתי נתפסת.
אני מחזיקה בידי ספר שהם כתבו לי. כתבו עליי. ישבתי בהלם וקראתי ספר שלם, עם ראשי פרקים, תוכן, מילים, סיפורים, טקסטים מופלאים, תמונות ומלא הומור פרטי שמילא דפים על גבי דפים שנכתבו עבורי. אני קוראת ולא מאמינה שויתרתי על כל הטוב הזה.

מילות הפרידה של אירית, הבוסית האהובה שלי, שהייתה לאחות גדולה ומופלאה עבורי, היו תחילת ההבנה האמיתית שזהו, אני בישורת האחרונה.
מיום חמישי כשקראתי את המילים שלה, התחיל הגונג של כאב הבטן האינטנסיבי השקט הזה שלא מרפה, הדופק המואץ. המתח.

ואז החלטנו שצריך להיפרד בדרכנו מכולם פה והודענו שהבית פתוח כל השבת לחברים, ואי אפשר לנסות אפילו להקיף את כל העושר האנושי הזה בחיינו שבא בשבת להיפרד מאיתנו.

איך בכלל לנסות לתאר את מה שהלך פה?

בשעה עשר וחצי בלילה, כשהשממיות שלי יצאו מפה אחרונות, פתאום הבנו שלא אכלנו כלום היום. פתאום הבנו שחוץ מנישנושי אבטיח (שהיה! והיה טעים למות!) לא באמת הייתה לנו דקה שבה לא היו כאן חברים מהשעה 10 בבוקר. דקה. כמו כיסאות מוזיקליים התחלפו פה האנשים, כל אחד מגיע עם משהו ביד, עם חיבוק, עם מילים מיוחדות במיוחד, כולם טרחו לפנות מזמנם ולבוא להגיד שלום.

ואם אתם מאלו שתופסים את הראש מהומור שחור, זה הקיו שלכם לברוח עכשיו ולעצום אוזניים-
היי, זו הייתה אחלה שבעה על משהו נורא טוב, כשאף אחד לא היה צריך למות בשבילה.
תמוש, אלמנת המחמד שלי אפילו אמרה באיזה שלב שבשבעה שלה היה יותר נחמד והיו אחלה כוסות, אז ישר נתתי פייט עם כוסות לשתיה קרה וכוסות שתיה חמה כדי שאף אחד לא יחשוב שאני לא משקיעה בשבעות שוות, ועוד על דברים שלא מתו בכלל, חחחחחחחיק טפו.

הגיעו המוני אנשים, חלקם ניחמו אותנו ממש, שאלו עם הראש מוטה על הצד "ננננוווווו, אז איך אתם?", בכינו לא מעט, ולא מעט נשמעה ההערה "אתם חזקים". רק היה צריך להחליט מי המנוח כדי לפתור את הסוגיה הרותחת הזו, והופ, יש לנו שבעה כדת משה בסינגפור.

היו השממיות, היו הבלונדיניות, המופלטות, היו החברות מהישוב, היו הקולגות המדהימות שלי, היו השכנים מכל כך הרבה שנים, היו חברות מהתיכון ומהצבא, היו החברים של יונתן שאני כל כך מנסה לשכנע להיכנס לטרולי ולבוא איתנו (מסרבים, הנבלות), היו עשרות פה.
כמויות הקפה שהתעופפו פה, האבטיח, העוגות והעוגיות היו מסחריות ממש. הכל קלח וזרם, שעות של אושר גדול מהול בצער עמוק. אולי 12 שעות בלי להרגיש בכלל.

כשהתיישבתי אחר כך על המדרגות (כי ססססאמק, אין לי מקום אחר לשבת עליו בבית הזה עכשיו) קלטתי איך הנפש שלי מתרוקנת מהאויר. בשניה אחת הרגשתי מחנק גדול. לא מאמינה שהגיע ה- 24 לחודש. פשוט לא מאמינה שהיום אנחנו עוזבים את ישראל ומדלגים יבשות ואוקייאנוסים, לא מאמינה שבעוד כמה שעות כל הטירוף המוחלט הזה של טקס אשכבת הישראליות שלי נכבה.

וכל מה שאני רוצה וחשוב לי לעשות עכשיו זה להודות לכל מי שמלווה אותי ואותנו בכל התהליך הזה.

הבלוג הזה התחיל עבורי כחווייה תראפואטית ממש, מקום לפלטר את המורכבות בתהליך הרילוקיישן.
לא עלה בדעתי לרגע שזה יעניין כל כך הרבה, שאקבל כאלו פידבקים נפלאים, שיהיה לי קורא מאיי סיישל (ולא תאמינו, יש גם מקוריאה), כל מי שנרשם אצלי לבלוג הופך לי את היום לחגיגי וזה מטריף אותי שיש מי שיודע מה קורה לי גם בלי שאתקשקש איתו בסמול טוק. הישיבה הזו עם הלפטופ כשאני כולי מרוכזת בכתיבה הפכה להיות אושר גדול עבורי, משהו שבו אני פשוט אני. בלי מסכות, בלי פילטרים, בלי הגנות, מתארת ומתעדת את הקושי בלי ליפות אותו, כי עבורי זה גם חלק ממה שקורה פה, אבל אני מנסה לעשות את זה בדרכי עם ההומור האוילי הזה, שלתדהמתי גיליתי שאנשים אשכרה קולטים (אין, אני בחרתי את כל הקוראים המחוננים!).

כל מי שקורא אותי פה, טורח להגיב, מסמס, תופס אותי בסופר ובאינבוקס בפייסבוק, הבתדודה המושלמת שלי שסיפרה לי שקראה את הבלוג מתחילתו ועד סופו עד שש בבוקר ולא יכלה להניח מהיד, כל מי שמלווה את הקושי והשמחה, החברות המדהימות שלי (יש גם חברים מופלאים, אבל הרוב קובע), כל מי שטרח וטורח להיות חלק מחיי- לכולכם חשוב לי להודות. חשוב לי להגיד שכלום לא עובר לידי. הכל מתויק ונרשם בליבי ובנפשי, כלום לא נעלם ממני.

אני יודעת בתוך תוכי שהחיים ממשיכים לכולנו, והשגרה תתפוס את מקומה המנחם, אני יודעת בתוך תוכי שכשאחזור עוד כך וכך שנים אהיה שונה והחיים ישתנו גם הם. המעגל אולי ישתנה גם הוא, וזה בסדר. קשה לי להודות בזה, אבל אני רוצה להאמין שיהיה בסדר.

ובאחרית דבר אני מצטטת את חברתי, ואני נשבעת לכם שזה טרו סטורי- קוראים לה … עילית גלעד (אל תשאלו, אבל נשבעת שזו לא בדיחה), שכתבה השבוע מה שהעיף לי את הראש:
"do not count the days, make the days count"

תודה על הכל, אהוביי. נתראה בצד השני של העולם.

#41 על נקודות ממוספרות, ארנבים וגזרים, או 41 זה לא רק מספר הפוסט

כשהתחילה הספירה לאחור, יוסי סימס לי שחייבים להיפגש לפני שאני עוזבת, ושאין מצב שנמסמס אחד את השני ונסתפק בפגישות כשהוא באורנית אצל הילדות שלו, אלא חייבים לשבת כמו שצריך, וכשהייתה פגישת המחזור הקבועה של הכתה שלנו, יוסי לא הצליח להגיע בדקה האחרונה.
טלי ונוגי פיספסו גם את פגישת המחזור, מה שהביא למסקנה הפשוטה, שאין ברירה, חייבים להיפגש ארבעתנו.

למרבה הקסם, לא נדרשו הרבה הפקות לדייט הזה- קבענו, וחוץ מנניח העובדה שקבענו לאתמול- דחינו בדקה האחרונה- הצעתי מקס ברנר- נוגי הציעה קפה בעלמא- אני זכרתי מקס ברנר- נהגתי למקס ברנר ולא מצאתי חניה- מצאתי חניה ולא במקום הנכון- נסעתי למקום הנכון- טינג, הגעתי- חוץ מזה- היה הכי קל לקבוע שנפגשים הערב וזהו.

וככה הגעתי לדייט הרביעיה הזה שלנו, אוסף ניצולי י"ב 5 המשובחת, ולא הייתי צריכה לעשות הרבה כדי לשמוע מקילומטרים את טלי מתפקעת מצחוק שיוצא מהבטן שמזהים תוך שניה, ואת נוגי נקרעת מצחוק מהצחוק של טלי ויוסי נקרע על שתיהן, ולמרות זה, יוסי מיד הבהיר שעד עכשיו הם דיברו בכלל על דברים עצובים. גו פיגיור.

טלי הוציאה שקית עם מתנה הורסת, וישר אמרה המתוקה הזו שהם 'כולם התארגנו על המתנה', מה שקרע את כולנו מצחוק בהינתן העובדה שטלי היא וועדת חברה ומלכת היצירה, ויוס ונוגי רק התעדכנו אד-הוק על כמה הם יצירתיים ומשקיענים, נוט.
אז יש לי עכשיו יומן שטלי עשתה לי במיוחד, הכפרות הזו, עם השראה, מחשבה, סימניות, ובארור- מאג עם שוקולדים, כי שוקולדים עוד לא אכלתי היום, עאלק.

וליהגנו אין סוף, וקישקשנו והשלמנו פערים, ונזכרנו בשניה למה אנחנו כל כך מחוברים.

נוגי שלי מאז כתה ה'.
האדם המתוק ביותר שהמציאו, האדם הכי מטפל וחומל, היחידה שאני מכירה שיש לכלב שלה כסא גלגלים (טרו סטורי). היא אף פעם לא מתרסקת, למרות שבאמאשלי היו לה השנה סיבות טובות טו דו סו. יש לה עיניים כחולות בגודל טימבוקטו (שאני מניחה שזו מדינה גדולה למדי, תזרמו איתי), הומור למות, וחולצה קורעת של "איי הייט מורנינג" שהיא אשכרה הציעה להוריד כדי לתת לי מרוב שנקרעתי על הכיתוב.
מגיל כלום היא אוסף תכונות אדיר, אדם שכל מהותו היא שמחה בחלקה, תמיד מבסוטה מהכל, מגדלת באופן מושלם את אמה וקאי המרהיבות שלה.

טלי היא בכלל טלינק'ה.
היינו כל התיכון יחד, ואם כבר סיפורים, אז שתינו התגייסנו בדיוק באותו יום, ואנחנו חולקות מספר אישי עוקב ותמונת חוגר משותפת, לרבות טירונות באותו בסיס ומלא שעות של יחד. אגב, לדעתי מידע משמעותי ביותר פה היא שהיא גם הייתה פעם מיס פתח תקווה (נשבעת!), וכן, היא מאממת עד היום.
בכל רגע נתון תמצאו את טלינק'ה מאובזרת במיטב חליפות זארה, תמיד מתוקתקת על המילימטר, תמיד זוהרת ומדויקת, כוכבת על בתעשיה האוירית, מוערכת בכל מקום. אישיות.

ויוסי, יוסי שלי.
פעם מישהו שסיפרתי לו על הקשר שלנו רמז שאני קוקו ושאני מדמיינת, שכן יוסי, אהוב ליבי, בעלי מספסל הלימודים, מי שכתב לי שירי אהבה הכי יפים שהמציאו, יוסי הוא על אמת מוזיקאי מטורף שחימם להקות כמו מטאליקה, גאנס אנ'רוזס ושות' בהיותו חבר בלהקת רוק מהמשובחות שהמציאו, "אורפנד-לנד" המעולה.
מדובר באחד המוזיקאים הכי טובים ביי פאר שמסתובבים פה, מי שהעיף הופעות עם 150,000 טורקים צווחים את שיריו והיום הוא ופוליקר שותים יחד את הקפה באולפן, ועדיין נותר האדם הכי צנוע ופשוט שיש.
משך שנים יוסי התנהל לו ביקום המקביל הזה של חצי מהזמן הייטקיסט בורגני, ובחצי השני רוקיסט מוערך שמופיע בכל העולם וחורך במות, ולשמחתנו גילינו שדניאל הגדולה שלו ויונתן הגדול שלי באותה שכבה, ובסחבקיה הורסת. וככה הצלחתי לדוג לעצמי זמן יוסי בכל מיני הזדמנויות באורנית, וזה שיחוק לא קטן.

את י"ב 5 יוס עזב בי"ב אחרי שהבין שהוא במקום אחר לגמרי, שהמוזיקה בוערת בנפשו. אין מה לדאוג, האיש סיים 3 תארים בהצטיינות, ועדיין הצליח ללכת אחר חלומו, למרות שהיה מי שאמר לו שאם ילך בדרך הזו, יוכל אולי להיות אב בית בתיכון, אבל הוא קצת עשה צחוק מהאמירה הנפסדת הזו.

והאמת היא שעכשיו ישבנו שלושתנו שעות ביחד והפכנו את מה שקורה לנו בגיל ה- 41 הזה שלנו.

לנוגי נטרפו הקלפים השנה, טלינק'ה היא מיס בורגנות 2016, יוס הוא יוס והחיים שלו הם מאגר אינסופי של מעברים מרתקים, ואני עם הסינגפור הזו שלי, עם טריפת הקלפים הזו שלי.
וככה קלחה לנו השיחה על איך זה כשלוקחים ממך את הזהות ומטשטשים אותה לכדי זהות שונה לגמרי.
איך זה שמעורכת דין עם קריירה, השגים, עבודה נפלאה, להיות מפרנסת עצמאית, אני הולכת למחוק את כל זהותי וכל קיומי לכדי אבק ממש ולהמציא מחדש את ליתי החדשה, שאין לה פלן בי והכל לא ברור.

ואז נזכרנו במה שיוסי סיפר לפני כמה שנים כשנפגשנו, בדרך הפשוטה והלא מתחכמת שלו.
והוא הסביר אז שבדיעבד הוא חושב שהחיים שלו הם בדיוק כמו הציורי נקודות האלו בעיתון של יום שישי- הציורים האלו עם הנקודות הממוספרות, שכל נקודה היא חסרת משמעות ולא ברור כלל ערכה, אבל אם אתה עובר נקודה נקודה לפי הסדר, באופן מדהים פתאום אתה מגלה שכל הנקודות חברו לציור של ארנב.

ויוסי אמר שהארנב זה הדרך, וטלינק'ה אמרה שלא, הנקודות הן הדבר האמיתי.
ועף לי הראש מהשיחה הזו, כי פתאום בשיחה הזו נוגי הסבירה את משנתה, שאי אפשר כל הזמן להיות במוד של "דואינג", ואנחנו חייבים לפגוש גם את מוד ה"ביאינג", ושסינגפור תאלץ אותי לעצור ולהכיר באמת את אותו "ביאינג", שהוא הנקודות, וממנו מגיעים לארנב.

ושיחה שלמה דנו ברצינות בארנבים, במוזיקה, באומץ להתחיל מהתחלה, בזהויות, בחיפוש אחר משמעות, ושוב פתאום קלטתי איך האנשים שמסביבי כאילו לוקטו אחד אחד, כולם בתיאום מושלם מצליחים להגיד לי את המילים הנכונות ולעורר בי את המחשבה, כולם נוסכים בי בטחון אמיתי שאצליח גם שם לגבש את זהותי ולפרוח.

שניה לפני פרידה עמדנו ליד המכוניות שלנו, מתפקעים שוב מצחוק על איזו שטות, מתחבקים זיליארד פעמים וחושבים כמה כל אחד מאיתנו חיבר את הנקודות שלו לארנב משלו.
ואני, אני קיפלתי את הארנב שלי ואני עם דף ריק עכשיו, מסמנת נקודות עם מספרים ליד, ומאמינה בכל ליבי, שגם פה יגיע ארנב מוצלח במיוחד. אפילו אצייר בשבילו גזר.

#40 טיק-טוק, טיק-טוק

שעון החול הישראלי שלנו אוזל, ולפי ספירה עדכנית נותרו לנו שישה ימים טרם שאנחנו פוגשים דיילת של לופטהאנזה, ושבעה ימים טרם לופתות אותנו מולקולות של 100% לחות סינגפוריות.

איך לנסח את זה בפשטות? כששעון החול אוזל, דברים נהיים אחרת, בקצב אחר.

דוגמא קלאסית ל"דברים שקורים אחרת" היא שאני הולכת עם שיער אסוף פתאום, ואני לעולם לא הולכת עם שיער אסוף, כי רעמת נוצותיי הבלונדינית היא אושרי.
אלא שצ'אים אהובי (בחיים הוא עונה לשם חיים, אבל לדעתי "צ'אים" הולם אותו הרבה יותר ומשווה לו נופך קוסמופוליטי, כיאה למעלותיו), מעצב העל מהחלל שאחראי לתלתליי הבלונדיניים ולתספורתי, אותו צ'אים אוחז במן יושרה מוזרה שכזו, מהזן שבו שיחה רגילה בין שנינו יכולה להיות כשאני מפצירה בו לספר אותי ולדרג לי את הרעמה או לסדר לי את הגוונים כי "אני נראית צ'כונה", והוא מסרב בתוקף, שכן יש לו כל מיני נימוקים שמתבטאים בעיקום פרצוף ושינוי טון דיבור לנמוך יותר, סטייל מורה בכיתה טיפולית, כשהוא מסביר לי תמיד "עוד לא, ליתי, עוד לא, באמת, את לא נראית עדיין צ'כונה, אל תדאגי. עוד שבוע".

כשאני יוצאת מצ'אים זה מרגיש כאילו מישהו החייה את נפשי הדאובה, פתאום הכל מסתדר במקומו, ולא איכפת לי שבשביל זה אני צריכה להיות עטופה שעות בזיליארד ניירות אלומיניום כאילו אני תפוח אדמה בטוסטר.

טו מייק א וורי לונג סטורי שורט- צ'אים כבר חודש מסרב לספר אותי ולעשות לי גוונים. בתוקף.
הוא מחכה עד לדקה האחרונה לפני הטיסה לארגן אותי מחדש אול-אובר, ורק אז, בבוקר שישי הקרוב, יחזיר לי את הנשימה. עד אז- מסרב בנחישות לחוס עליי, ולא נכנע לשום ריגשי שלי חוץ מאיזו עזרה ראשונה שכל כולה ממילא נבעה מרחמים על כמה אני אומללה (אחרת *הוא* היה צריך עזרה ראשונה על מה שהייתי עושה לו).
וכך, כתוצאה מהאופי המרוקאי הנחוש של צ'אים, אני מסתובבת עם נוצות בלתי מדורגות בעליל, תלתליי צנחו להם, הפוני שלי ארוך מדי, השיער שלי לא מסתדר לי בשיט וכל שנותר לי הוא פשוט לספור את ימיי עד לבוקר שישי ולאסוף את שיערי. לא כיף.

עוד תוצר של הדברים שקורים אחרת עם שעון החול הזה הוא היונתן, שקיבל קיצור פז"מ חינני ביותר עם הגשר על השיניים.

רוב המשופמים בגילו מסתובבים עם גדר התיל על השיניים לפחות שנה פלוס. יש לי תיעוד של היונתן עם שיניים של כריש מחמד רק מאוקטובר האחרון, פקקטע 9 חודשים, והנה היום הסירו לו את גדר התיל הזו מהשיניים, והופ, שאני אמות (מרעב, כי מכל תועפות הכסף שעפו על הגשר הזה לא נשאר כסף לאוכל), הילד הזה מאמם, השיניים שלו הורסות, והוא בשל כגויאבה להיות דוגמן של קולגייט.
אגב, מסתבר שגם השיניים שלו מחוננות, כי הן התנהגו למופת מרגע בו הודענו לד"ר קליין על הזמן שנותר לנו בארץ. ד"ר קליין, הידוע בכינויו הביתי אצלנו "שר הטבעות", הבין מיד את הקטסטרופה, ופשוט אילף את השיניים של היונתן באופן מעורר הערצה.

באופן כללי, כל השבוע האחרון הוא מופת לחיים הזויים אצלנו בבית, שכן מאז יום שני האחרון ביתנו מרוקן מרוב חפציו, כולל סלסלת הסכו"ם של המדיח שמשום מה נארזה ע"י האורזים שלנו ונשלחה לסינגפור (אני כבר כמעט שבוע מנסה להבין מה עבר לאורז בראש כשעטף סלסלת סכו"מ בלי מדיח), להבדיל ממגירת הסירים שלי פה שדווקא ממנה התעלם האורז המתוק שלנו, והיא נותרה פה מלאה בסירים שבא לי לרצוח שהם נשארים בארץ ולא באים איתי לסינגפור, למעט הסוטאז' המהמם שלי, שימות העולם, יישלח אלינו לשם מצידי עם יונת דואר.

רוצים עוד הזוי? ב'קשה. אני, בגיל 41, ישנה במיטה וחצי של בתי בת ה- 10. אני. אני, מיס הולנדיה מתכווננת והתפוצות, ישנה במיטה וחצי של בתי בת ה- 10. יותר הזוי מזה פשוט אין. כל בוקר בו אני משכימה במיטה הזו נפתח בנהמה ויאוש, ואני רק מדמיינת את היום בו יפרקו לי את המכולה בדירתי שבניוטון הסינגפורית ויחברו את ההולנדיה לשטקר החשמל. זה יהיה יום מרגש לפחות כמו לידת שני ילדיי.

והיום מצאתי את עצמי מוציאה בשיא האדישות מהדיפ פריז שלי שקית של קובה למרק, ולא שיש בזה הרבה הגיון, שכן בחוץ היו רק 7 מעלות פחות ממה שיש פיזית על השמש.
וכך, כאילו אני בינואר, מילאתי סיר, מלאנתה ירקות, השכבתי בו את הקובות החמודות ועוד מיידעלעך (זה הקרפעלך אצלנו), ואחרי שעה היה פה מרק, מהזן שמפזר ריח ביתי מושלם. של חורף. אלא שלא חורף פה, אלא פאקינג יולי ישראלי מהביל, ואפילו החתולה שוכבת פה על הרצפה הפוכה על הגב מרוב שחם לה.

אגב, היה מאד נחמד העניין הזה של המרק, רק שמהר מאד הסתבר לי שאולי השארתי פה סט צלחות ספייר, אבל לא היו בו צלחות עמוקות.
אני, הפיינשמקרית, זו שכל הסטים שלה מושלמים ולבנים וידה ידה ידה, אני הגשתי מרק לגיסתי והילדים שלה שהגיעו לביקור, בקופסאות פלסטיק האלו שמביאים לאימא ומחזירים למקרר עם אוכל למשך השבוע, שבואו נודה על האמת- מדובר בעולב עולבי שמיים, אבל שככה יהיה לי טוב, היה טעים למות. וחם שאין דברים כאלו, אבל למה שוב להתקטנן.

והלו"ז שלי, הו, הלו"ז האומלל שלי, שאמור להיות לו"ז קשוח של שבוע אחרון, הפך להיות נוזלי כמו מייקאפ ב- 100% לחות.

הגעתי למסקנה שכל תוכנית בקאלאנדר שלי לשבוע האחרון פה היא בסיס איתן לשינויים, ואני מתחילה לחשוד בעצמי שמרוב עפיפונות אני מתחילה פה עם דאבל בוקינג וחייבת להתאפס פה על הלו"ז ומהר.
ליל היום שאלה אותי על דייט בלונדיניות, ואני שלחתי מבט חפוז לקאלאנדר שלי והחלטתי שאני מפסיקה לנסות להבין מה קבוע לי שם, שכן יש לי סטרס מוחלט מהידיעה שהכל שם עמוס באופן מופרך.

ואם לא די בסטרס הזה, כמות הדמעות שמתעופפת לי מהעיניים נהייתה פחות ופחות חוקית, והגעתי לנקודה בה אני כבר לא מנסה אפילו לעצור אותה ולתרץ אותה בשום דרך, וכאילו לא די בבכי האינסופי הזה, לאחרונה גיליתי תחביב חדש של עיניי- הן נעצמות עצמונית, סטייל קורס קצינות אחרי 4 שעות שינה מטכ"ליות וזה. כיף כאיופאק, נוט.

אז כן, דברים אכן קורים לי אחרת עכשיו.
סופרת שישה ימים לאחור, שיער אסוף ועפעפיים מתוחים.

מתפללת לעצמי בשקט שהדקות האלו יעברו לאט לאט, כל יום שימוצה עד תומו, בסלואו מושן שיאפשר לכל דימעה על לחיי להתגלגל בקצב שלה.

שישה ימים לאחור. אוף.

#39  ווייפי

בשלוש השנים האחרונות אין חלק מחיי שהיא לא חלק ממנו, אין התלבטות שהיא לא נכחה בה, אין רגע אושר או רגע שפל שהיא לא מסמסת את המילים הנכונות, בשלוש השנים האלו דחסנו חיים שלמים בפאסט-פורוורד, חווינו רגעי אושר עילאיים ואת התחתית שבתחתית, ושרדנו. על אמת. ליטראלי. שרדנו והבנו מה ערכם של הרגעים ושל החברות הטובה.

איכשהו יצא שהכינוי שלה בחיי הוא "ווייפי", שכן היא כבר מזמן אשתי ואני אשתה, וככה כולם מכירים אותה אצלי. 

והיא אולי לא יודעת, אבל בפעם הראשונה שישבנו שתינו, מיד כשהבנו שנפשנו נקשרה לעד, היא סיפרה שהיא לא טיפוס של חברות. אין לה, היא לא חזקה בז'אנר, ככה, בפשטות, בלי לסבך יותר מדי. ואני חשבתי לעצמי איזו אחריות ענקית נפלה על כתפיי להיות זו שמכירה לה את התחום, להיות זו שמגלה לה שחברות של נשים זה הדבר האמיתי, ואפילו תהיתי לי אם זה לא גדול עליי מדי לקחת על עצמי להיות זו שתהיה שם ולשאת את גדול האישיו הזה, של חברה אחת.

ואני מברכת על הרגע שבו לקחתי את ההחלטה ללכת על זה, לקחת את הזכות הגדולה לגלות לה כמה זה מדהים שיש לך חברות שאת כל עולמן והן כל עולמך. ואני לא מבינה איך היא לא הייתה שם תמיד, כי היא אחד הדברים ההגיוניים בחיי, המסורים, הנכונים והמאוזנים שהמציאו. היא חלק מהבלונדיניות שלי ועוד אחת שחולקת עימי בצ'אים, מעצב השיער הכי מאמם שהמציאו, שכשהוא רק קולט שאנחנו שתינו יחד, הוא מתחיל את העבודה עם וואבן קליל כדי להתאפס, פלאס אטמי אוזניים.

את דרכנו המשותפת התחלנו אחרי קשקשת משעשעת ופינג פונג פייסבוקי ממושך, שתחילתו בבדיחה עקבית על דבורה מסויימת, שאפילו זכתה להיות מונצחת בבובה שיש אצל ענת באוטו. בשניה שראיתי אותה הבנתי שהיא משהו אחר- תמירה וגבוהה- היא 15 ס"מ מעל כולן, ואני 15 ס"מ מתחת לכולן, היא משאירה אבק לכל השאר במראה שלה, שרוטת סטייל ושיק (מתחביביי האולטימטיביים), ואוחזת בהומור קורע במיוחד שרק משתבח עם הזמן ומשתכלל לרמות על. עד היום, לכל מקום שבו אנחנו הולכות, כבר התרגלתי למבטים של הסביבה אליה, כמה היא מרשימה וסוחפת, וכמה היא נגישה לכל אדם שמעיר לה על יופיה.

היא אגב בלוגרית לייפסטייל בצד היותה בנקאית רצינית ומוכשרת בחייה. אחרי שנים שבהן סירבה להצטלם ולהיחשף הבינה מה ערכה ומה תרומתה, והיום היא מוצאת את הדרך להיות היא, להפיץ את הבשורה שלה, הכל בדרך המיוחדת שלה- הכנה, הישירה, המיטיבה. אני מניחה שהעובדה שאני כותבת כרגע בלוג היא לא מעט בזכותה, כי היא לימדה אותי שיש דרך לעשות את זה באושר והכי בכיף, ושרק טוב יצא לי מזה- והיא צדקה באלף אחוז. כמו תמיד.

היא מופת עבורי לאדם, לאשה, לאמא, לבת זוג. היא מגדלת באופן מעורר הערצה שני ילדים בוגרים ומדהימים, כולל הורות לילדה בחינוך מיוחד שגדלה להיות אדם אהוב ומיוחד במינו, והיא מצליחה ללמד אותי כל פעם מחדש מהי עוצמה, איך אמא צריכה להתנהג, איך מתמודדים עם קשיים באלגנטיות, איך עוברים קשיים מבלי להתקרבן.

והקושי. הו הקושי. לפני יותר משנה הגיבורה שלי חלתה בסרטן צוואר הרחם. הגיבורה הזו שלי שלא השתהתה לרגע, שמהרגע הראשון הייתה אלופת עולם, שהייתה אמיצה, ששרדה וצחקה למחלה הזו בפנים, שניצחה את הזוועה הזו והשאירה לה אבק. ולרגע לא שמענו אותה מקטרת למרות שבורידה זרם מורפיום להקלה על כאביה. לרגע לא בכתה שהיא שחלות-לס. לרגע לא רצתה שנעשה משהו מיוחד, לרגע לא ביקשה שנתרסק איתה בקושי. לרגע לא נתנה לנו הוראות למה יקרה אם, כי לא היה מעולם אותו "אם". מעולם לא עלה בדעתי שקיימת אופציה שהיא לא תנצח. אני, שראיתי חברה הולכת ודועכת למחלה הזו לא יכולתי להרשות לעצמי להפסיד פעם שניה. לכן השבעתי אותה שלא תפשל, שלא תשאיר אותי בלעדייה, שלא תסכן את כל הטוב הזה שלנו, והיא נשבעה לי ועמדה בשבועתה. חחחחחחיק טפו (ירקתי בלב, תירגעו).

ודני שלה, האיש הזה, 2 מטר גובה שכל כולו 2 מטר טוב לב, חברות אמת, ארגנטינאי הורס שהוגה את המילים המתוקות ביותר בהגיה המתגלגלת הזו שלו שאנחנו מתפקעים עליה ממצחוק, סטייל "לייייייתי! מה העניינין?", אותו דני שתמיד יקרא אצלנו ברצינות תהומית בשם "חורחה", המתוק והמקסים שכשגיל השתחרר מהצבא התקשר אליי ואמר לי שהוא רוצה שאבטיח לו שלא אכביד עליו ושאתן לגיל את הזמן, אותו אחד שישב איתנו בשניה שהחלטנו על סינגפור, אותו אחד שהכל נופל לו מהידיים כשגיל או אני צריכים משהו. הוא בכלל כבר סבא (מה שהופך את אשתי האהובה לסבתא תותבת, כי אלו נישואיהם השניים והנפלאים כל כך) ואני מקנאה בנכדיו שזכו לכזה אדם בחייהם- מאושר, צוחק, שמח, מסור לאשתו, כזה שלא מסכים עם התוכנית הזדונית של שתינו לעשות שבוע שבוע עם הבעלים (שכן היא חולה קשות על גיל שלי, ואני וחורחה זה סיפור אהבה שאין דברים כאלה).

והיום, היום שתינו עשינו לעצמנו עוד יום שקט רק לשתינו, ניצלנו את השישי הזה לזמן יחד שלא יחזור על עצמו עוד הרבה זמן, וקבענו לנו ארוחת בוקר מדהימה בהוטל מונטיפיורי התלאביבי הנפלא. היה כל כך כיף ושמח, שהחלטנו לנו לטייל, כשאנחנו עם סטילטו'ז ושמלות מפונפנות, בנחלת בנימין, מעוז שנת 1993 העליזה. 

אלא שכשענת ואני מטיילות, זה הכל- חוץ מסטנדרטי.

אשה בת 42 ואשה בת 41, אני עם שמלה לבנה וסטילטו'ז והיא עם חולצה וחצאית פלאס סטילטו'ז, מיושבות על פניו בדעותינו. והיא הולכת אחרי ברחוב ומסבירה לי בהגיון משלה ש"דולפת לה הגבה" ולכן "אנחנו חייבות למצוא מזגן כדי שהזיעה תידבק ונוכל להמשיך עוד". מלינה עליי שאני גוררת אותה בלחות, שהיא מסרבת בתוקף להמשיך לצעוד, אבל אל תקנו את זה. זה רק נשמע מאד ידה ידה ידה. 

האמת היא שכל הזמן הזה אשתי היקרה עם הנייד, באפליקציית פוקימון גו, בנקאית שמנהלת עסקאות ענק, כן? כל הזמן הזה היא תופסת פוקימונים מכל מיני זנים, ומכריחה אותי לברר עם יונתן אם הפוקימון שקופץ לה כל הזמן הוא רע או טוב. אחת לכמה דקות, לרוב באיזו שיחה קולחת בשיאה היא משמיעה קריאת שמחה, ומאושרת עד לב השמיים כי היא עלתה על איזה פוקימון בארומה. עכשיו לך תסתובב ככה עם אשה מבוגרת. 

וסגרתי את דלת האוטו אחרי שנפרדנו בתום בוקר מושלם, אחרי חיבוק גדול ועצום, כמעט מבוהל מזה שזה כמעט חיבוק אחרון בינינו להרבה זמן, כשאני נוהגת הביתה שלא כדרכי עם רדיו מושתק וחלונות פתוחים, כשאני מושקעת במחשבות אינסוף על איך החיים דחסו לנו בשלוש שנים מה שאנשים חווים בחיים שלמים, איך עברנו את הרגעים האלו של כל הטוב הזה וכל החרא האונקולוגי המזורגג הזה, את הגילוי, את ההחלמה, את הרגיל, את השגרתי, את ההומור, את הבדיחות האינסופיות, את קבוצת החברות הבלונדיניות הזו שהרכבנו לנו שבאש ובמים, ושסך חלקיו עולה על השלם.

וענתי שלי, גם ממרחק אוקיינוסים את אשתי. את חייבת להבטיח לי רק שתהיי לי בריאה. מחכה לך שם.

 

#38  המבדיל בין קודש לחול, או מולקולות זכרון זה הדבר האמיתי

היוש שוב, שלוש בבוקר, לונג טיים נו סי, כלומר נוט. 

יושבת במה שעד לפני שעתיים בערך היה המטבח הכי מושלם שהמציאו עבורי. מסביבי הרים של קרטונים, הרים של חפצים, הרים של דברים שהיו ביתי, ארונות המטבח שלי כמעט ריקים, הסלון רחוק ממה שהיה עד היום, התבוננתי עכשיו בחטף מסביב ואני יודעת בוודאות של אלף אחוז- עוד כמה שעות, כשארד בבוקר מהקומה למעלה, אחרי שאיילל לעצמי על הקטסטרופה בקומה ההיא, ארד לפה ואחסיר נשימה מצער. 

מדהים באיזו מהירות החלפתי קודש בחול. 

הקודש, מהו? הקודש הוא הסופ"ש המופלא שהיה לי עם עינתי, לינג, וגליוש- חברותיי המדהימות מהישוב. הקודש הוא הרגעים האלו שהן אירגנו לי במופת של חברות טובה שנפרשת לה עשור וחצי אחור, סופ"ש חברות במלון הסקוטי הנפלא, החלומי, הדבר הפלאי הזה שהמציא באמצע צ'בריה (סורי, חברים, גזרתי על עצמי לדווח פה רק אמת), באמצע מן עיר כזו שטרם הבנתי עד הסוף שוכנת המובלעת השונה הזו של אבנים מדוייקות, מרצפות עם אופי, צמחייה שנופלת בזוית הנכונה של האור, יין מופלא, אוכל טעים כל כך, ובעיקר מובלעת שתתויק אצלי בלב ובנפש ככזו שאיפשרה לארבעתנו לתת דרור למילים, לתחושות, לחברות בוגרת, לצחוק שיוצא מהבטן בפנים, קלילות וכבדות שלובות זו בזו.

האמת היא שראוי שאספר מה קרה כשהנעתי את האוטו לכיוון איסוף הסקוטיות, חרף שברור לי שאתגלה כחרפה מוחלטת, אבל נו, כבר היטשטשו לי ממזמן גבולות הכבוד העצמי פה, אז תקשיבו לזה.

איך שנכנסתי לאוטו, חשבתי שלפני שנעמיס את הטרולים שלנו יהיה נכון לרוקן לחלוטין את הבגאז' מכל השמיכי'ס החורפיים שלי (אני שונאת מעילים בחורף, יש לי ארסנל שאלי שימכי כאלו שכולם בד"כ באוטו). בדרך נזכרתי שהקלסר של הדיון ההוא עוד באוטו ושזה יהיה רעיון טוב אם אניח אותו בבית. אומנם קראתי ליהלי שתעזור לי להרים את כל הטוב הזה מהחניה, אבל היא כבר הייתה שקועה עמוק באיזה גאלי'ס או וואטאבר, אז החלטתי להעלות מהר את הציוד הביתה ולצאת לאיסוף הבנות.

 וכך נשרכתי במדרגות העליה הבייתה, גוררת שקית עצומה וקלסר ענק. אה, וחתולה. כן, כן, לא שמתי לב, ופשוט הרמתי ככה גם את פאפי שרבצה לתומה לידי כשהעמסתי הכל מהאוטו.

אובכן, בדיעבד התברר לי בדרך הקשה, שפאפי לא מתה על גרירתה עם השקיות והקלסר, ובשניה שהנחתי את הדברים בכניסה לבית, זאתי חטפה את הג'ננה של החיים, ופשוט התחרעה לי על רגל שמאל. ככה, באלו המילים המדויקות- תקעה לי ביס היסטרי וזועם ועופפה לה הלאה.

אחרי צרחות האימה מהבהלה כשתפסתי מה שקרה תוך שאני מעכלת שחתולה רושפת אש תלויה לי על רגל שמאל ומנקבת אותה במרץ, ואחרי שיהלי התגלגלה מצחוק מהאירוע שקרה מולה, התפנתי לי, פצועה, דואבת והלומה מהפיאסקו המתואר, לאסוף את הסקוטיות איתי לצפון, וקוראיי הנאמנים שיודעים היטב שבשוק שמאל מככב לי שטף דם מתקרית דודי שכן, ישמחו לשמוע כי כעת, ליד שטף הדם, ישנם גם ביסים חדשים של חתולה זועמת. מאאאאד זועמת.

המשימה שקבענו לעצמנו לסופ"ש הזה הייתה ברורה- גוד ווייבס, גוד פוד, אנד לוטס אוף דוז טו. על הכל ציינו צ'ק ברשימה, הכל היה המושלם שבמושלמים.

מהשניה הראשונה שנחתנו במסעדה הזו בקיבוץ גשר (היוש זיליארד מעלות חום בואכה שמש, אי-מא, אפילו המלצרית ציינה שהיא לא מצליחה להבין למה אנשים מוכנים להגיע למקום הזה) התחלנו להנות מהכל. מהאוכל המצוין, היין המעולה, מהאוירה השונה, מהנוף (של ממלכת ירדן,  אבל לא נתקטנן). משם קירטענו לנו לעבר צ'בריה, נכנסנו למלון הסקוטי המדהים הזה כששוב איכשהו מצאנו את עצמנו עם יין ביד, מגלות חדרים שמרחיבים את הלב ומפנקים את הנפש כל כך. 

ארבע בנות בג'קוזי, ושוב, צר לי לייצג את ארגון יוצאי השחמת בישראל, אבל איכשהו גם שם שוב היה לנו יין ביד, וכל יין טוב מקודמו. קישקשנו עצמנו שעות, ואחרי כל הטוב הזה ישבנו לנו בארוחת ערב מדהימה ומרגשת נורא, שבה כהרגלי בקודש, שוב יללתי מהתרגשות, שוב חיפשתי את המילים להודות על כל הטוב הזה שנפל בחלקי, ושוב לא מצאתי את המילים.

את הבוקר בילינו ביום מופלא בזכרון יעקב, מטיילות, מסתובבות בכל חצר אפשרית במדרחוב הנהדר הזה, צוחקות עד לב השמיים, מפרגנות מכל הלב, שמחות, ומדברות הכי פתוח שיש, על הכל. וכל הזמן חשבתי לעצמי- איזה נס גלוי זה, 14 שנות חברות, ולעולם לא נגמר לנו מה לומר.

בחמש בערב נכנסנו לאוטו מאושרות, שמחות כל כך על מזלנו הטוב. הפרידה זו מזו הייתה כל כך אוהבת, כל כך מעצימה וטובה, ואומנם היו לי נורא מעט דקות נסיעה הבייתה, אבל כל דקה נוצלה היטב לתייק את כל הטוב הזה בנפשי, או כמו שלינג אומרת- נוצר לי עוד אלבום.

עוד כשנכנסתי הבייתה ידעתי שממתינה לי מתנה מופלאה- עדן, הבת של אייל אהוב ליבי, החבר שלי מכתה ה' ועד היום. עדן המופלאה הזו חיה בצרפת, ופעם בשנה אנחנו זוכים בה, כלומר זוכים לחלוק בה עם יהלי, שהיא ועדן חברות כבר שנים, אף אחד לא דוברת את שפתה של השניה ועדיין הכל זורם שם מדהים עם שתיהן כבר שנים.

הספקנו לאגור עוד קצת זכרונות משותפים, וזהו, ידעתי שזמן הקודש תם לו, והנה, זמן חול הגיע, ובגדול, שכן מחר, יום שלישי, מגיעה לפה המכולה שלוקחת את חיי ליבשת אחרת, והמשימות שלנו אינסופיות.

גיל, שנמצא פה השבוע לעזור לנו עם האריזות, לא נח דקה, ונגרר איתי לכל המינהלות, והיום המינהלות היו רכישה של כל מה שתאיר הפצירה בי  שאני חייבת, כולל אשכרה מטאטאים ושות', שכמובן מתומחרים בסינגפור כמו כיליה. וכך, שעה אחרי שנחתתי בחניה אחרי סופ"ש קודש עם חברות אהובות כל כך, שקעתי לי בסופר ענק בין המדפים, ממלאה את ביתי שם בקיום יומיומי, שאין מה שאני ממתינה לו יותר, כשאני מייחלת לעצמי שהאופוריה כבר תיגמר שם ושיחלוף המשבר הראשון או השני שם. 

ואז תיפרק המכולה בביתינו שם, והחפצים המוכרים, הרגילים, האהובים שלנו, השמיכות שכיבסתי כל השבוע בריח הנקי הזה שאני כל כך אוהבת שימתין לנו שנפתח אותו שם ויעטוף אותנו במולקולות של ריח מסוג ריח הזיכרון, ויחד עם מולקולות הזכרון יתרחב לנו הלב שם ונסכים לצבור מולקולות חדשות של זכרונות חדשים וסינגפוריים.

ושוב ארזנו כמו מטורפים עד שתיים וחצי לפנות בוקר, ועכשיו אני מנסה להתחיל להתרגל לשבועיים שממתינים לנו בלי טלויזיות, בלי כלי המטבח המופלאים שלי שאני אוספת כמו אספן בולים או אספן מכוניות ישנות ומיוחדות. בלי בגדים בכמות הרגילה, בלי הכרעות בסלון עם הכלבים והינשופים, בלי התמונות והמסגרות, בלי ההומור שניבט מכל עבר פה, בלי ההולנדיה. הו, האימה.

וקשה, קשה להתרגל. קשה מאד. הנפש שלי לומדת לעבור מהרים לגאיות בשניות מועטות, וזה כל כך קשה, כי הגבהים שפגשתי בסופ"ש הזה היו בלתי נתפסים, והגאיות, הו, הגאיות. 

לא פשוט, אבל אני מתנחמת ששוב, מולקולות הזיכרון שלי עוטפות בי כל מילימטר, ויש לי את זה, וזה הדבר האמיתי, וזה נחמד.