#123 על השראה שפתאום הגיעה, על דירות באורנית שהזמנתי בסטארבאקס סינגפורי, או איך פתאום אני בכלל בלונדון

שבועות שלא כתבתי, ולא כי הייתה חסרה לי השראה או משהו, להפך- הייתי מוצפת בדברים שמילאו לי כל מילימטר בגוף ובנפש. בכל פגישה פה אני ננזפת (ובצדק) על הזנחת הבלוג, קיבלתי אינסוף על היעדר המשמעת שלי לחלוק את המחשבות שלי, טענות (מוצדקות לחלוטין) שככה זה לא בסדר, והכל נכון. הכל נכון. אני אשתפר, נשבעת, יש לי כל כך הרבה על מה לכתוב.

לפני כמה חודשים הייתה למאיה ולי איזו שיחת כותבות כזו על הדילמה האינסופית האם לכתוב מתוך אילוצי משמעת עצמית- לשבת מול עמוד ריק ולהגג עד שמגיעה ההשראה ויוצא פוסט (ולחילופין- גם כשלא מגיעה ההשראה ויוצא פוסט פח בלי שהתכוונתי לכזה). אני לא יודעת מה התשובה הגנרית הנכונה, אבל עבורי הכתיבה מחייבת כמה תנאי סף שאני כבר שנתיים וחצי דבקה בהם- אני צריכה את הרגע הזה של שאר הרוח, הרגע שבוער בי להוציא את המילים החוצה והן מסתדרות מעצמן.

גיליתי שמטוסים מאפשרים לי את הרגע הזה, והנה, אני במטוס עם הקטנה שלי ללונדון לנשום קצת, וההשראה הגיעה, לפחות נדמה לי.

כבר ארבעה שבועות שאנחנו גרים ביחידה מתוקה לגמרי באורנית, בחופשת מולדת שעבורי היא הרביעית, עבור הילדים היא השניה. החלטה עקרונית שקיבלנו מלקחי החופשה הקודמת היא שאנחנו חייבים הפעם את המקום שלנו, את הארונות המסודרים בבגדים עם מזוודות רחוקות מהעין, עם אוכל במקרר, עם אבקת כביסה ומרכך בריח הישראלי המופלא הזה שהצלחתי להגיע אליו אחרי שנים של ניסוי וטעיה ואין אותו בשומקום אחר בעולם, עם שיגרה אורניתית כזו שתאפשר לכולנו להרגיש את הבית שלנו במרחק אבסורדי של אולי דקה וחצי מהבית היפיפה שלנו שגרים בו אנשים אחרים וילדים אחרים, ורק פאפי חתולת העל עוד שומרת לנו עליו ומשקיפה עלינו מרחוק, אולי בכלל מבלי להבין מי אלו שמסתכלים עליה בכזה געגוע.

ביום שסגרתי את היחידה לנסיעה הזו הרגשתי את השקט אחרי כל המתח שפחדתי ממנו. לחשוב איך רחוק ממני הרגע הזה בסטארבאקס הסינגפורי שלי מתחת לבית כשאני מוודאה שהכל בסדר ומאשרת את השכירות הזו לקיץ, ועוד שבוע אנחנו כבר נפרדים מכל הטוב הזה. אין לי מושג איך הזמן מכפיל מהירות כשטוב, אני חייבת לפצח את העניין הזה.

בשניה שנכנסנו לדירה גיליתי מה שלא שכחתי מעולם- שאני מוקפת בחברויות שאין כמוהן בעולם. המיטות היו מוכנות כבר עם מצעים נעימים, בארונות במטבח היו סטים של צלחות וכוסות, באמבטיה היו מקופלות כבר מגבות, על הכיריים היו מונחים סירים, הידיים הטובות של נבי ודבי היו בכל מקום אליו הסתכלתי, הרגשתי את הבית מלא בגוד ווייבס, אי אפשר לפספס את זה בכלל.

בבוקר שבת הראשונה שלנו כאן דפק בדלת השכן מלמעלה עם צלחת מלאה בלינצ'סים חמימים וטריים, חייך חיוך גדול ובירך אותנו בשמחה גדולה. תוך דקותיים נזכרתי איך כל קפיצה לסופר להביא קורנפלקס עם חלב מסתיימת אחרי שעתיים אחרי אינסוף חיבוקים ופגישות אקראיות, איך כל קפיצה לפסטורלי לתת נשיקה לגילושקי היא בכלל תחנת עצירה וגעגוע, איך צעידת חצות פה עדיין מאפשרת לי לזהות מקילומטרים הליכה של כל מי שליווה אותי שנים בהליכות לילה, איך המוזיקה באוזניים נכונה ומדויקת לי, איך הכל נכון לי וטבעי כל כך.

כשנכנסנו לדירונת ראיתי איך המראה באמבטיה מכוסה מראות פסיפס כאלו שקושטו בשבילנו על הקצה של המראה. באופן הזוי, אחת לכמה ימים נופלת לה מראת פסיפס קטנה מודבקת כזו, והן הולכות ומתמעטות לנגד עיניי, כאילו סופרות יחד איתי לאחור. אני משתגעת מזה, כי הייתה לי תיאוריה שהפסיפסים החלשים הם אלו שקורסים ואז יוותרו הפסיפסים החזקים האלו שישארו ולא ילכו לשומקום, אבל מתברר לי שגם בענף הפסיפסים אין פטנטים שאין לאנשים- הם ממשיכים לנשור אחד אחד ולספור כמוני ימים.

אני מפתחת תובנות לעצמי על כל ביקור, מנסה לפצח את החוקיות: הביקור הראשון שלי היה אופוריה מוחלטת, היה מושלם ומפוצץ געגועים, השני עם המשפחה היה ריצה אינסופית סביב הילדים וניסיון להספיק כל מה שרק יכולתי, השלישי היה קריסה מוחלטת של אקסיומות שחשבתי שלא ישברו- שם כבר שילמתי לגמרי את המחיר על המרחק הזה עם האוקייאנוסים והצד השני של העולם, שם הבנתי כמה קשה להישאר נוכחת נפקדת כשאין נוכחות פיזית. כשחזרתי מהביקור השלישי ידעתי שיש לי חצי שנה לאסוף את עצמי ולמצוא מחדש את כל מה שאהבתי וידעתי שעושה אותי מי שאני.

דווקא הביקור הרביעי איכשהו סידר לי את הדברים. אולי זו השמש הטובה, העגבניות המושלמות והתאנים, אולי זה כי מה ומי שאני הכי אוהבת נמצא לידי, אולי כי דברים הסתדרו להם איכשהו אצלי בראש והשלמתי עם קיומם, אולי ואולי ואולי ואולי- כי תשובות אין לי, אבל השאלות עוד פה.

אני מניעה את האוטו מהשניה הראשונה פה ונוהגת בצד הנכון של האוטו ובצד הנכון של הכביש, ברדיו יש את המוזיקה שעושה לי מסאז' לנפש בקולי קולות עם חלון פתוח, בכל מקום יש סלט מושלם עם ירקות מדויקים ולימון מלא מיץ, כשאני מבקשת תה בכל מקום יש תמיד את ההבנה שנענע היא תה לגיטימי לחלוטין גם בלי תיון, כל נותן שירות שנתקלתי בו היה אדיב ושירותי באופן הו-לא-כה-סינגפורי-ראש-בקיר-סטייל. אני נכנסת למשרד והכל מרגיש הגיוני בו- האוירה הזו, השיחות שקולחות תוך שניה למחוזות מוכרים, אינסוף שיחות עמוקות עם אירית שעושות לי סדר ומזכירות לי איך בוחרים אחיות לחיים.

אני נכנסת לישוב לפעמים ועד שאני מגיעה כבר ממתינים לי 676457 לבבות מדבי שמחכה לקשקש כאילו לא היינו דבוקות אחת לשניה לפני חודש אצלי, החברות של מהיישוב שחולקות איתי שנים על גבי שנים של חברות פה לעולם לא מאכזבות, גליוש ואני יכולות למצוא את עצמנו בשיחת חולין כל כך מנותקת מהעובדה שהשיחה הזו קרתה לאחרונה לפני חצי שנה, לינור ואני יכולות לדון באסמסים שגרתיים כאילו כלום, השממיות שלי מזכירות לי איך האוקיאנוס לא אומר כלום, דייט של שעות עם יעלי אהובתי הניו יורקית בקפה מופלא בשנקין נשמע כל כך טריוויאלי פה, לאהבה שלי פה יש מקום משלה, והוא מקום אינסופי וגדול.

הכל הגיוני פה, הכל.

ואני מנסה שוב למצוא את האיזון, כי אני יודעת שממתין לי שברון לב של ממש שוב כשאחזור לשגרה הסינגפורית המופלאה שלי בניוטון רואד המהמם, עם לין שלא ראיתי חמישה שבועות וקשה שלא להתגעגע אליה (ולא, לא בגלל שהיא עושה כביסה), לחתולי האהובה שלי והבית שאין בו קירות אלא רק חלונות שמשקיפים מהקומה ה- 25 על האי היפה ביותר שהמציאו שיש בו שקיעות אדומות שאין כמוהן בשומקום אחר, עם האנשים המהממים שעוטפים את חיי שם ואני כל כך מתגעגעת אליהם (כן, הקוראת רקי, כן, תעשי צילומסך כי אני אכחיש), לשיחות האינסופיות עם ליטל שחסרה לי ברמות של כואב פיזי ולרגעים האינסופיים עם חגה, לשיחות המהממות עם תאירושקי ועם הארוחות המעולות עם קרני, לשיחות המצחיקות עם שרון שמתחילות תמיד ב'את כבר לא אוהבת אותי' (יה רייט, חולה לך על הטוכעס הגרום שיש לך כבר, דוגמנית על מהחלל), לארוחות שישי ששומעים בהן צחוק אינסופי וחברות טובה (הקורא אבי הרשקו: אנחנו חוזרים בראשון הבא, שישי אצלנו, הבטחתי חמלה).

ובינתיים, בין ישראל לסינגפור אני בדרכי לגיחה למקום שיעשה לי את מה שאף מקום אחר כבר לא יעשה לי לעולם- לונדון. קטנתי היפיפיה שחולמת על "המילטון" שתראה עוד יומיים בהתרגשות עצומה ישנה על ברכיי במטוס שלוקח אותנו לעיר שבשבילי היא דמעות של געגוע אינסופי, עיר שהמדרכות בה מלאות באהבה גדולה, בפאלומאר ובמסעדות עם לזניה פח, בפרימארק ובקובנט גארדן, מקום שכל מילימטר בו אני אוהבת.

את האיזונים אעשה כבר בטיסה ארוכה ארוכה אחרת, הבייתה, לסינגפור.

וקחו לכם את פלורנס והמכונה שאני אוהבת כל כך, עם הקול של פלורנס שאני יכולה למות ממנו, והמילים, הו, המילים.

Looking up from underneath"
Fractured moonlight on the sea
Reflections still look the same to me
As before I went under
And it's peaceful in the deep
'Cause either way you cannot breathe
No need to pray, no need to speak
Now I am under
Oh, and it's breaking over me
A thousand miles out to the sea bed
Found the place to rest my head
(Never let me go, never let me go
Never let me go, never let me go)
And the arms of the ocean are carrying me
And all this devotion was rushing over me
And the questions I have for a sinner like me
But the arms of the ocean deliver me
Though the pressure's hard to take
It's the only way I can escape
It seems a heavy choice to make
But now I am under, oh
And it's breaking over me
A thousand miles down to the sea bed
I found the place to rest my head
(Never let me go, never let me go
Never let me go, never let me go)
And the arms of the ocean are carrying me
(So cold and so sweet)
And all this devotion was rushing out of me
And the questions I have for a sinner like me
But the arms of the ocean deliver me
And it's over and I'm going under
But I'm not giving up
I'm just giving in
Oh, slipping underneath
So cold and so sweet
In the arms of the ocean, so sweet and so cold
And all this devotion, well, I never knew at all
And the questions I have for a sinner released
In the arms of the ocean deliver me
(Never let me go, never let me go
Never let me go, never let me go)
Deliver me
(Never let me go, never let me go
Never let me go, never let me go)
Never let me go, never let me go)
Deliver me
(Never let me go, never let me go)
Never let me go, never let me go)
Deliver me
Never let me go, never let me go
And it's over
I'm going under
But I'm not giving up
I'm just giving in
Ah, slipping underneath
"Wooh, so cold, but so sweet

מודעות פרסומת

#122 על אמת מוחלטת, על איך קאמפורט זון איז לפעמים סווו אובר רייטד, או על איך תאיר ניצחה את הגשם

אני אלופה בלהחליט שאני לא רוצה להיכנס לנושא מסוים. רוב הסיכויים שאני גם מאד מנומקת לעצמי- "אין לי באמת עניין בזה", "זה לא באמת ענייני", "אין לי איך להועיל", יש לזה אלף ורסיות שכולן מסתיימות בסופו של דבר בהחלטה עקרונית שלרוב אני לא נסוגה ממנה- אני לוקחת צעד אחורה בדברים שמכבידים לי על הנפש.
בשבילי זו אמת מוחלטת.

באיזו שהיא מידת הגינות אני חייבת להודות- זו מתבררת לרוב כהחלטה מטומטמת לחלוטין, אולי יש בה כדי לשמור על עצמי בטווח הקצר, אבל בלונג-ראן זה מתגלה לי תמיד בתור החלטה שמזכירה את הילדים האלו שמשחקים בפיק-א-בו, כאילו שאם אני לא רואה כלום כי עצמתי את העיניים חזק חזק, זה כנראה לא קיים באמת.

אולי אני לא מקשיבה עד הסוף ולא מסתכנת בזה שאני אצליח בניגוד לתחזיות להתמודד עם הקושי? אולי הגיע הזמן בגילי המופלג שאלמד לקחת נשימה ולצלול למקומות שאינם תמיד הקאמפורט זון שלי?

בשיחה ארוכה ומתגלגלת אני מבינה ששוב אמת מוחלטת שלי אינה מוחלטת כמו שחשבתי, קאמפורט זון איז סו אובר רייטד. אני מבינה לאט לאט שלפעמים אני צריכה להיפתח לחשיבה שונה מזו שהתרגלתי אליה, לא לחשוש מלשאול (גם את עצמי) שאלות קשות, והמורכב יותר- להתמודד עם התשובות שלפעמים קשות כפליים.
אני פתאום תוהה אם כל האמיתות המוחלטות משרתות איזו אג'נדה מסוימת שאינה בעלת ערך כמו שאנחנו מורגלים לחשוב, ובכלל- פתאום אני שואלת את עצמי שוב מה זו בכלל האמת המוחלטת הזו ולמה היא בכלל טובה.

אנשים שלא נבהלים מקאמפורט זון, אנשים שלא נבהלים ממה שנראה כמו אמת מוחלטת, הם השיעור שלי.

את חג השבועות השני שלי בסינגפור חגגנו שוב עם הישראליאנה המשובחת מסביבנו.
החג המוצלח ביותר בשנה ריכז את כל הישראלים לבושים לבן עם כמויות אינסופיות של אוכל מהמם שיכול היה להאכיל מדינה רעבה קטנה באפריקה. היה נהדר למרות שנשרפו לי הבטטות שתיכננתי להביא כי נתתי להן עוד 5 דקות כשהתאפרתי, אבל זה לא מה שאני מנסה להגיד.

תאיר, רודנית המחמד שלי שמצליחה לעשות קסמים כל פעם מחדש, היא שעמדה מאחורי האירוע הטוב הזה.
קילומטרים של הודעות ואירגון בוואצאפ שפתחה, עד המילימטר האחרון היא דאגה שיהיה מושלם כדי שבשעה חמש אחה"צ יהיה הכל מוכן להאפי שבועותינג ולאינסוף ישראלים מהממים.
רק דבר אחד לא לקחנו בחשבון: את סינגפור, או את התחביב שלה, להיות ממוקמת על קו המשווה.

כבר בשעה 10:00 בבוקר קלטתי את השמיים הופכים לנוראיים. שעות שהגשם לא פסק, לא זוכרת שהיה כאן גשם כל כך מופרע, רעמים כל כך מטורפים, גשם אינסופי ירד מהשמיים הסינגפורים ולא פסק, והשעון הלך והתקדם לעבר השעה ארבע.

בשעה 15:11 נשברתי ושאלתי בזהירות אם רק אני רואה את הגשם. זה הרי היה ברור מה אני שואלת, כי ימים של תיכנון ירדו למול עיניינו לטימיון.
אני מודה שחשבתי לפני ששלחתי את ההודעה הזו בקבוצה, וחששתי שתאירושקי מבואסת עד קצה ליבה הטוב.

הגשם- אמת מוחלטת.
איך אפשר להתווכח עם גשמים שלא חדלים כבר שעות מלרדת? לא הייתה הפוגה לרגע משך שעות על גבי שעות, כל אפלקציית מזג אויר התחייבה על 50% היתכנות לגשמים כבדים, והיינו בצד הלא טוב של ה- 50%.

לו אני תאיר, הייתי כבר מתחילה לתפעל את זה כאסון הומאניטארי, אבל אני לא תאיר, כי לתאיר יש הסברים שהגיוניים רק כשהם מגיעים ממנה, ואני אצטט, כי במילים שלי זה היה אמין כמו שרה נתניהו, ואצלה? נו, זה הגיוני רק כשהיא כותבת לי "זה כי ביקשנו שכל הגשם ירד עד האירוע ואז ינוקו השמיים".

והגשם ירד בדיוק עד האירוע,
והשמיים נוקו,
ואני נשבעת במיס פיגי שזו האמת.

והיא לא אדם רוחני במיוחד, תאיר, היא פרקטית ועם רגליים על הקרקע, אבל יש לה את ההגיון הזה שאומר שלא כל מה שנראה כמו אמת מוחלטת אכן כזה, ולקח לי זמן לראות את זה, אבל החלופה הייתה להתבאס המון ולהפוך את זה אכן לאסון הומאניטרי, ובסוף התוצאה הייתה אותה תוצאה: גשם לא ירד. לא ירדה רבע טיפה, להפך. השמיים נפתחו והאויר היה נקי, ותאיר לא דאגה לרגע.

ומצאתי את עצמי השבוע מהרהרת בזה, כי מבחינתי הקאמפורט זון שלי של אדמה שלווה ורגועה התערער והשאלות לא פסקו. והייתי צריכה להחליט אם אקשיב לגשם האינסופי שהיה האמת המוחלטת לשעתה, או אאמין שתגיע השמש, ובחרתי בשמש. והיא הגיעה.

וקחו לכם את קאלום סקוט שנעים לי נורא באוזן ושר כל כך יפה, הוא שווה את זה, בחיי.

There goes my heart beating"
Cause you are the reason
I'm losing my sleep
Please come back now

There goes my mind racing
And you are the reason
That I'm still breathing
I'm hopeless now

I'd climb every mountain
And swim every ocean
Just to be with you
And fix what I've broken
Oh, ‘cause I need you to see
That you are the reason

There goes my hands shaking
Cause you are the reason
My heart keeps bleeding
And I need you now

If I could turn back the clock
I'd make sure the light defeated the dark
I'd spend every hour, of every day
Keeping you safe

I'd climb every mountain
And swim every ocean
Just to be with you
And fix what I've broken
Oh, ‘cause I need you to see
That you are the reason
You are the reason
Yeah, yeah…

I'd climb every mountain
And swim every ocean
Just to be with you
And fix what I've broken
Oh, ‘cause I need you to see
"That you are the reason

#121 על שנתיים שחלפו, על שנתיים שיחלפו או על מוזיקה ששומעים מושלם וברור כשמחברים למגבר

כמעט שנתיים מאחוריי פה.

ראיתי השבוע כמה תמונות מלפני שנתיים בדיוק. הפיד הפייסבוקי לא נותן הנחות, התזכורות מפציעות בלי רחמים- הילדים פיצים, יונתן עוד עם גשר על השיניים ונמוך ממני, עוד אי אפשר לדמיין איך הוא יגדל תוך שנתיים להיות הבחור היפה ביותר ביקום שיושב לידי עם גיטרה חשמלית ואוכל לי את הראש על מוזיקה, ואיך אחותו תצמח כמו גבעול, תתבונן בי מבעד למשקפיים חכמות ותלמד אותי אצילות והשראה מהי.

אי אפשר היה לדמיין אז מה יתחולל בחיי בשנתיים האלו.

בדיוק לפני שנתיים עוד ישבתי במשרד עמוסה בדד ליינים, שותה 17 כוסות קפה ביום עם אירית ושתינו עוד לא מאמינות להזיה שמחכה לי תוך חודשיים.

ככל הנראה כבר קיבלתי באותה עת טלפון מיועצת ביה"ס של יהלי, בקול מדאיג, כשאני עומדת במטבח במשרד מכרסמת אגוז מלך תועה וסורר שחיכה לי, ואני מנסה להבין מה ליועצת בי"ס ולי, ולמה היא אומרת לי שנראה לה שיהלי נמצאת בסערת רגשות "עם סיפור מוזר על זה שהיא עוזבת לסינגפור". כן, אכן סיפור מוזר.
וכן, השמועות כבר הפכו להיות באויר יותר, כי כבר חודש חלף אז מאז ששיחררתי לעולם את הבלוג וסיפרתי שכן, זה נכון, וזה קורה.

כבר התחיל הזמן הזה אז שכל ביקור בסופר הפך להיות התחלת טקס האשכבה הפרטי שחויתי אז, המבטים, השאלות אם נכונות השמועות, אם אני בטוחה בזה, "מה תעשי עם הקריירה", "איך הילדים יסתגלו", "חשבתם על זה עד הסוף?", כל תיק שעבדתי עליו נכנס להאצה כדי לא להשאיר כלום פתוח, אירית כבר מצאה את מי שתחליף אותי במשרד היפיפה ואני רציתי כבר למות וקיויתי בכל ליבי שהיא תהיה איומה ולא מקסימה כמו שהיא, כי זה לא פייר.

אני ממש זוכרת את עצמי מפסיקה לרכוש בגדים עם שרוול ארוך יותר כי הבנתי שזה מיותר, ממש זוכרת איך הבנתי שאין מה לקנות עוד ינשוף בפסטורלי עד שאדע איפה אחיה באי המרוחק הזה בקצה היקום. ממש זוכרת איך כל פגישה עם חברים השאירה אותי חנוקה מדמעות, איך רותי לימדה אותי בשקט לקטוף דאגות מהשמיים ולהניח אותן בסלסלה, איך דבי ואני צועדות בשתיקה לאורך 9 קילומטרים, איך אני יושבת עם פיליפ (שם בדוי) כשהוא חוזר מלונדון ומספרת לו ולנבי איך אני מפחדת מהכל והוא עם חוש ההומור הפח שלו אומר "רק תסמסי לי שאת כבר על הטיסה, כבר סופר דקות" אבל שעה אחר כך מסמס לי "נבלה, יהיה בסדר, את תראי".

כל כך הרבה קרה בשנתיים האלו.
השלתי את זהותי, נפרדתי מאמיתות מוחלטות, הבנתי שהכל השתנה לי, אפילו התרגלתי לזה שהתחילו לקרוא לי עילית וכבר פיתחתי לזה אדישות (סליחה אבא ואמא, אבל ראבאק, אתם התחלתם), אנשים חדשים נכנסו לחיי בעוצמה גדולה, התחלתי ללמוד לנשום נשימות ארוכות ארוכות, למצוא שקט שלא ידעתי שקיים, למדתי להיפרד מחברויות שחשבתי שלא יעלמו מחיי לעולם ולמדתי שיש חברויות שגם אוקיאנוסים לא יצליחו להפריד, השלתי את מדי בימ"ש, את חצאיות העיפרון, גיליתי שארון מלא בגדים לא אומר שיש לך מה ללבוש כי הכל לא מתאים לחיים האלו, וכן, גיליתי שהאוכל פה כוסומו, משמין.

עם הזמן התגנבו לחיי אמיתות חדשות. עם הזמן הבנתי שהסיבוב הזה של החיים גם זימן לי אושר אינסופי שלעולם לא אצליח לבטא במילים את עוצמתו.

לפני כמה חודשים ראיתי ברכת יומולדת ששבתה את ליבי, הם מבוגרים כבר, בדרכם לשנות השישים, אנשים מדהימים ואהובים עליי מאד, הוא כתב לה שהם הכירו בגיל 22 ואלו היו 22 שנים מבוזבזות.
כמה הקסים אותי המשפט היפה הזה, כמה פשטות הייתה בו, לא הייתה התחכמות.
גרם לי לחשוב המון על הזמן המבוזבז, על הזמן שחומק לנו מבין האצבעות, ועל המחשבה הזו שאני חייבת לעשות שימוש נכון יותר במשאב הזה, לא להתייחס אליו בקלות דעת.

יעלי אהובתי, ניו יורקית המחמד שלי, חובבת השירה וחנוך לוין שלחה לי את זה, כאילו קראה את המחשבות שעפות אצלי בראש כבר ימים, ומצאה את החנוך לוין המדויק שנגע בדיוק, אבל בדיוק בדילמות האלו של הזמן שהיה ונמס:

"אבל אמרי: היכן היית?
לא שמת לב איך הזמן עובר?
לא ידעת שיום אחד
ייתם גם העתיד?
שיום אחד עינינו תְאַבֵּדנה
את זוהרן ואת בְּרָקָן,
שהראשית התרחקה
ומתקרבת האחרית?

אבל אמרי: היכן היית?
בזרועותיו של מי להט מצחך
ועל כתפו של מי בכית?
איך לא זכרנו שנמות בסוף,
ואת אושרנו המועט מלכתחילה
הזמן ממעיט?

מר לי בלב כשאני חושב
על כל הרגעים שהחמצנו.

גם אם תהיי שלי עכשיו,
לא אחדל להתאבל
על כל הזמן שלא היית.
אבל אמרי: היכן היית?"

וכן, לפני שנתיים נוספות, אני חושבת על אלו שטסו לי ונעלמו לי מבין אצבעותיי, היו כלא היו, ומתחילה לחשוב על השנתיים האלו שמחכות לי.
מה יהיה בהן,
מה יהיה אחריהן.
מי אהיה אחריהן.

ומהבוקר אני מסתובבת עם מחשבה מלטפת על איך שומעים מוזיקה נכון, כי אפשר לשמוע אותה באוזניות או באוטו ולעוף, אבל אפשר להוסיף לה מגבר ולחוות אותה שלמה, עוטפת, מדויקת ומכוונת על המילימטר.
ככה אני רוצה,
עם המגבר.

ואחרי חנוך לוין שם למעלה, ועם זמן אבוד מול זמן שלא יאבד עוד, עם המגבר, ככה מדויק ומלא ומלטף קחו את פאראמור המופלאים עם הקול הזה המיוחד, הפשוט, הלא מתחכם, בול כמו שאני אוהבת.

Man you really know how to get someone down
Everything was fine until you came around
I’ve been chasing after dreamers in the clouds
But after all wasn’t I the one who said
To keep your feet on the ground?
Man you really brought me back down

Hold on to hope if you got it
Don’t let it go for nobody
They say that dreaming is free
But I wouldn’t care what it cost me

You got me tied up, but I stay close to the window
And I talk to myself about the places that I used to go
I’m hoping someday maybe I’ll just float away
And I’ll forget every cynical thing you say
When you gonna hear me out?
Man you really bring me down

Hold on to hope if you got it
Don’t let it go for nobody
They say that dreaming is free
But I wouldn’t care what it cost me

Reality will break your heart
Survival will not be the hardest part
It’s keeping all your hopes alive
When all the rest of you has died
So let it break your heart

Hold on to hope if you got it
Don’t let it go for nobody

Hold on to hope if you got it
Don’t let it go for nobody

They say that dreaming is free
"But I wouldn’t care what it cost me

#120 על טלפון שערכו בזהב, על רכבת אוירית של אחיות נפשי, או על חודש בו הנשימה קלה כל כך

באחד האמשים קלטתי שאני והטלפון הנייד שאני כל כך אוהבת, זה שנרכש בול אחרי שבועיים שהגענו לפה ולא היה לנו שמץ של מושג וואט דה פאקוש לעשות פה עם הקודם שהתאבד עצמונית יחד איתי ודכאון הרילו, אותו טלפון חתיך שעושה את הסלפיז הכי שווים ביקום (אני לא באת כזו יפה, כן? זה האל ג'י) שידר אותות מצוקה, רמיזות שהוא מזדקן לא בחן. מצאתי את עצמי מנשימה אותו פעמיים ביום עת הקריס את עצמו את תהומות הנשיה הסלולארית.
לא הייתה ברירה, הייתי חייבת לשקול צעדיי ולהפנים שבשלה העת לרכוש סלולארי סינגפורי מספר 2.

אג'נדה שלמה פיתחתי על הנושא- טלפון סלולרי לא חייב לעלות הון עתק, אין לזה צידוק, מה יכול להיות רע בנייד חתיך עם מסך ענק בפקקטע 300 דולר? ליל שהייתה אצלי בביקור (כן!) הסתכלה עליי במבט נוקב ואמרה 'לית, המכשיר הזה מהמם, אבל יו שולד נואו- מצלמה אשפה'. נובמת, נהמתי לעברה, כמה מצלמה אשפה יכולה להיות כבר במכשיר טלפון שמייצר קונצרן סיני של סוסים טרויאנים? כמה גרוע יכול לצאת כבר סלפי בשנת 2018 עם התחרות הזו בין מכשירים ניידים?

ובכן, התשובה מצערת.
לדעתי יש לי תמונות מכיתה ט' במצלמת פוקט עם תמונות איכותיות מאלו שיצאו במכשיר החתיך והזול להחריד שחשבתי שניצחתי איתו את המערכה.
שבוע שאכלתי לכולם מסביבי את הראש, שבוע שבו גיליתי שגמילה מסלפי איכותי קשה כמו גמילה משוקולד תות- קשה ואכזרית.

כמו פאפי חזרתי לסטיב המוכר הסיני החביב עלינו (שאלמלא טבעת הנישואין שעל ידו הייתי מהמרת שהוא כמובן בן 14), סטיב הבין מיד את הבעיה וחמל עליי. אחר כבוד נשלחתי להכריע על גורל המכשיר החדש שירכש, עד שביססתי את מעמדי החדש, להלן "סלקום שלום, מדברת ליתי, על איזה טלפון תרצה שאפרט?"

אני מומחית כרגע לכל כך הרבה מידע לא רלוונטי שקשור לטלפונים סלולרים, שזה פשוט לא יאמן.
כל כך הייתי נבוכה לשאול את השאלות ש*לא* שאלתי, כמו נניח "זה מגיע בצבע זהב?", "איך הסלפי?", עד שמצאתי את עצמי נגררת לשעה של הסברים על כמות פיקסלים, שטח זיכרון, מצלמה קדמית ומצלמה אחורית ומה הופך מסך לאיכותי, מידע הו כה לא מעניין מבחינתי.
ולא, לא היה בצבע זהב, אבל הסלפיז? טו דיי פור, סו מאץ' ווין.

אחרי שנפרדתי מכיליה בריאה, נטרפה לי אג'נדה שלמה על עלות למכשיר נייד איכותי, הגעתי הביתה ובאמתחתי המכשיר הכי חתיך שפגשתי ממזמן, פלאס התחביב החדש שלי: אוטוסוגסטיה, באמצעות ריוויוז אינסופיים עליו ברשת, כדי לשכנע את עצמי שלא נפרדתי מהכיליה הבריאה שלי לשווא.

מסקנה:
סלפיז זה עסק יקר מפז, אל תזלזלו בהם לעולם, פלאס אין מה לעשות, למדתי שוב בפעם האלף-
אל תתפשרי על מה שמשמעותי לך, זה פקקטע טלפון, אבל הוא מייצג אמירה הרבה יותר רחבה כלפי עצמי שאני לומדת שוב ושוב על חשיבותה בחיי הבוגרים.

וכן, כבר רמזתי למעלה שליל, הלית השניה והמוצלחת מבין שתינו, הייתה אצלי שבוע שהתברר כמהירות האור.
כמעט שכחתי כמה קל איתה, כמעט שכחתי שאני יכולה להיות במחיצתה שעות על שעות, כמעט שכחתי איך נראים המבטים הקבועים הראשונים של כל מי שפוגש אותנו ביחד "אי-מא, אתן אחיות?!", "תאומות?!" (כן, נולדנו בול באותו זמן בפער של כמה שנים, היא התאומה הגבוהה), כמעט שכחתי איך אפשר לשבת עד 4 בבוקר להפוך את החסר בשיחות הקולחות של כמעט שנתיים, ליל ואני ישבנו שעות להדביק את השברים, את המרחק ואת הזמן, שעות של שיחות ארוכות וטובות, הרבה הבנה והרבה מחשבה, הרבה אבנים שאספתי לעצמי לאורך הדרך ויסמנו לי את הדרך למסלול הנכון לוודא שהמרחק לא ימשיך להיות פקטור שלא אצליח להתמודד איתו עוד.

כמעט שכחתי שאפשר להדביק חתיכות שבורות ולייצר פסיפס יפה מהשלם.

ליל עזבה והותירה לי שבוע לחכות לביקור השני של לובסטר חיי, ירדן, שמרגע הנחיתה מזכירה לי למה לובסטריות זה לנצח, כמה חברות בוגרת בין נשים היא הישג עצום במיוחד. משפט נהדר שאני שומעת לא מעט השבוע מדבר בעיקר על איך שאני מבורכת בחברות כאלו, וכן, המשפט הזה כל כך מדויק- כמויות הצחוק, ההומור השחור והמילים השקטות שנלחשות רק בינינו מופלאות כל כך בעיניי, ומזכירות לי, שכמו הטלפון הנייד ההוא,
אין פשרות- כשזה טוב, זה פשוט מעולה.

לפני כמעט שנתיים עזבתי לחצי הכדור השני.
מאחורי נשארו חברויות מופלאות שאין שניות להן, הזמן עשה בחלק מהן שמות, אין שום דרך להפוך את זה או לקרוא לזה אחרת, אבל חלק אחר התעצם והשתבח.
בכל פעם שמישהי מספרת לי שהיא עושה רילו אני מרחמת עליה כמו שאני מרחמת על אישה בהריון שלא יודעת שהיא לא תישן בשנתיים הקרובות. הלב שלי קצת נשבר בשביל כל אחת כזו שלא יודעת כמה קשה יהיה להבין מה קרה לחברויות האלו בחלוף הזמן, כמה כל ביקור יחשוף את תלאות הזמן ואת העובדה שלמרחק יש ועוד איך מחיר, אבל יש גם את החלק הטוב, שעם האהבה הנכונה הכל הפיך ומתיישב נכון בלב, ויש דברים שלא תמיד צריך יהיה לתקן והם יהיו קלים ופשוטים כמו צמר גפן מתוק באמצע הפארק.

ימים טובים זימנה לי סינגפור, דווקא בימים האלו של יום הזכרון ויום העצמאות שהם בין הימים הקשים ביותר עבורי בכל הנוגע לזהות שלי על הקרקע הסינגפורית, הגעגועים לאוירה, לצלילים, לתחושה שיש רק בישראל, לאנשים שיום אחד בוכים את נפשם ויום למחרת מברכים על הקיום, ודווקא בימים האלו של געגועים לזהות שלי, חלק אחר מהזהות שלי פה, נכח ונוכח, מחזיר לי הרבה ממי שחסרה לי כל כך בעצמי,
ושוב חוזרת התזכורת:
לא להתפשר על מה שמשמעותי לי. זה מוכיח את עצמו כל כך.

וקחו לכם את אחד השירים היפים ביותר ששמעתי השבוע בביצוע מופלא כל כך (השממית תמוש- רק בזכותך), קול מלטף כזה שהופך לי את הלב, שיר שבעיניי יותר מהכל הוא שיר אהבה מופלאה על מי שחזר מהשאול וניצל בזכות אהבה גדולה שהצילה אותו, תראו את היופי- "איך נצלתי- זאת נדע רק אני ואת: כי יותר מכל אדם, לחכות ידעת"

"את חכי לי ואחזור,
אך חכי היטב.
את חכי לי גם בקדר
מסגריר הלב.
את חכי לעת כפורים,
את חכי בחום,
את חכי עת אחרים
ישתכחו עד תום.

את חכי, חכי, ולו
לא יבוא מיכתב.
את חכי אם גם ילאו
המחכים לשוא.

את חכי לי ואחזור,
וארור הסח
בבטחה גמורה לאמור:
"מת הוא… ונשכח"…
יאמינו אם ואב,
כי אינני חי,
ייעפו חכות לשוא
כל רעי, אחי.

וישתו כוס יין מר,
זכר נשמתי…
את חכי וכוס נמהר
אל נא, אל תשתי!

את חכי לי ואחזור,
חי אחזורה, חי!
המה ישתאו לאמור:
"נס הוא בוודאי!"
המה לא חיכו, ואיך
בין תבין נפשם
כי רק את בחכותיך
הצלתיני שם.

איך נצלתי, – זאת נדע
רק אני ואת:
כי יותר מכל אדם
לחכות ידעת"

#119 על נוף שמשנה זוית ראיה, על ילדה יפה עם משקפיים, על פסח סינגפורי או שיר שובה לב על סול מייטס

מהחלון שסמוך לשולחן שעליו אני כותבת נשקף נוף סינגפורי מופלא שאין שני לו. מצד אחד הנוף האורבאני המוכר של האי, מהצד השני פסטורליה, בניה נמוכה וירוק אינסופי עד מלזיה שבאופק.
בוקר אחד גיליתי שאחד הבתים הפסטורלים והיפים ממולנו נהרס ובמקומו מתחילה בניה חדשה.

אין מה להתרגש מזה פה, באופן תדיר הבניה כאן אינסופית, בכל רגע נתון בתים נהרסים ובמקומם נבנים פה חדשים, יפים ונוצצים יותר, הבריכה תמיד כחולה יותר ומגרש הטניס מנצנץ יותר עם תאורה מדויקת, אבל הפעם זה הרגיש לי קצת שונה.

הנוף המושלם שמולי נפגם, וכל מה שאני מצליחה לראות בו זה את השטח הריק הזה שיש בו פועלים מלזים רוב שעות היממה, והבור הזה שיום אחד, אולי עוד בקדנציה הסינגפורית שלי, יהיה בו קונדו מרשים או קבוצת בתים פרטיים חדשים.
ואני מנסה להתרכז בכל היופי מסביב והבור הזה (למרות שפרופורציונאלית בטל בשישים מול כל הטוב שלידו), תופס לי את העיניים ולא מרפה.
זה כל כך מצער לא להצליח לראות את התמונה הגדולה במלואה מבלי לראות את מה שמחבל ביופי האינסופי הזה מולי, וכל כך לא האופי שלי לעצור בדבר הזה ולא להתרכז בחיובי.

עוד מעט אנחנו מגיעים למחצית מהזמן הצפוי לנו כאן, שכבר התארך מעבר למה שחשבנו כשעזבנו. סינגפור היפה נטמעה בי בכל מילימטר בגוף, ועדיין, המחשבה שבעוד חודשיים אני בביקור בארץ לחודש ממלאה אותי אושר גדול כל כך.

אין יום שחולף שאני לא מרוכזת בבורות הקטנים שמפרים לי את הנוף הפסטורלי הזה שיש לי-
יונתן שעוד שנתיים מתגייס, ואני עם המתח הזה מפחדת כל כך שחיל התותחנים ירצה אותו אליו, ואיך יסתדר עם הישראליאנה שלא חווה בשנים האלו? איך מהחום הסינגפורי הזה יהיה בטירונות בקור בישראלי שכבר שכח לחלוטין?
ויהלי, ראבאק, תחזור לתיכון מבלי שלמדה היסטוריה, ספרות, לשון, תנ"ך, איך תחזור למציאות בלי סאניה ודאניה (נשבעת שלא המצאתי), בלי באוויה, בלי סלסט וגאראנס שעוטפות אותה כאן?
מה אעשה אני בגיל 45 עם כל השנים האלו שיצאתי מהמירוץ הישראלי? אחרי 13 שנים באותו משרד עם אירית והעבודה הזו שכל כך אהבתי, להתחיל מחדש? לדבוק במה שהייתי או להיפתח למקומות חדשים, לזויות אחרות של עשיה?

הדילמות ברילוקיישן הפרטי שלי כל כך לא קלות.
אני מתלבטת על הסוגיות האלו עם כל מי שהיה במקומי והמשיך הלאה, ואני מרגישה איך כל דעה שאני שומעת רק טורפת לי מחדש את הקלפים על מה שחשבתי שנכון.
כלום לא ברור לי, הבטחון המוחלט שהיה לי תמיד כל השנים בזהות שלי, במה מחכה לי ומה מחכה לילדים היה תמיד כל כך ברור ועכשיו הוא כבר לא, ואני באמת שמנסה לעשות הכל נכון, וכל טעות שלי פה עשויה להיות כזו שתיפול על כתפיהם הצרות.

שיחות ארוכות שהיו לי בזמן הזה מלמדות אותי יותר ויותר על הפער בין איך רואים מהצד את הרילוקיישן הזה כאטרקציה אינסופית מתמשכת, דבש ניגר ממש, איך זה שיש לי בבית הלפר מקשט את הדימיון על חיי הריץ' אנד פיימוס שאנחנו לכאורה חיים פה (ולא, אני לא באמת מתלוננת על הטוב הזה), איך מהצד נראה שכל הטוב הזה מגיע בלי מחיר בצידו של עבודה קשה מחד ומחיר אישי כבד מאידך, ויש לי איזה קול קטן שמנסה להגיד ביושר אמיתי שזה יותר מורכב ממה שזה נראה, המחיר כבד מאד בצד אושר גדול.

והנה, מדלגת הלאה על החלק שאיכשהו דלף ממני ככבד ומורכב, וזה חלק מההתחייבות שלי כלפי עצמי פה להיות ישרה ואותנטית ולא לצייר איזו אוטופיה לא מהימנה בשיט, אבל הטוב עדיין נוכח פה מסביבי, והרבה.

בזמן הזה הייתה פה אהובתי הניו יורקית שבאה מהקור והשלג שהיה לה שם לרפא את הלב בחום ובאהבה שרק חיכתה לה כאן, גיליתי שלב שבור היה מצרך מאד מבוקש החודש ועשיתי כל מה שאני יכולה כדי לרפא אותו, אבל לפעמים צריך לתת לזמן לעשות את שלו ולסמוך על כוחות אינסופיים לדלג על בורות באמצע נוף פסטורלי, ואין שום פתרון אחר.

גם קטנתי היפה, שפתאום נראית לי כל כך בוגרת עם ההתעקשות שלה שהיא לא ראתה מה כתוב על הלוח, ואני שמשכנעת אותה (ואותי) שאין בה שום פגם והיא רואה משו-משו, ובעצם דקה מכלב נחיה היא פתאום עם משקפיים על האף הפיצי פיצי ומושלם שלה, וזה כל כך הגיוני עליה, וכל כך בוגר מצידה לדעת מה נכון עבורה ולקחת אותי איתה עד שאבין ששוב היא לא טועה.

והיה פה גם חג נפלא בדרך, עם ליטל אהובתי הקטנה והמושלמת שעם ההורים האדירים שלה גיליתי איך סדר פסח נשמע שונה בבתים אחרים, מופלא ומשפחתי כל כך (ואלוהים, אולי לנו דאגת לקניידלך מושלמים, אבל ראבאק, אוכל מרוקאי זה עסק הרבה יותר הגיוני מהוורסיה הפולנית, אחת שיודעת), וכן, המחסור של המשפחה, של מה שרוב האנשים רוצה להתחרפן ממנו על פי רוב עם קדחת החגים, הוא גדול, ולשמחתי הגדולה המשפחה שלי היא לא רק קשרי הדם והגנטיקה המפוקפקת, אלא כל האנשים שנכנסו לחיי והפכו לקשר כל כך עוצמתי, שהם משפחה מבחירה, וכמה הייתי רוצה אותם לידי.

ובסוף אני באמת מצליחה להתעלם מהבור באמצע הנוף היפה מעבר לחלון, בסוף אני מצליחה לראות כדרכי איך אני אצליח לפתור את הדילמות האלו של מה מחכה הכי נכון שאפשר, שהדברים יסתדרו, הבית ההרוס מולי יהפוך לבית יפיפה שכל פעם תתווסף לו עוד לבנה ועוד קיר ועוד חלון ורעפים שיהפכו את מה שהוא בור בהווה למה שיהיה אושר גדול בעתיד שרק יהפוך את הנוף שממול לחלון שלי ליפה פי אלף.

וקחו לכם את אחד השירים הנפלאים האלו שנגעו בי כל כך, כי רק מדי פעם אני נתקלת בשיר שפורט על כל נימי נפשי עם סיפור כל כך יפה בתוכו,
תראו את היופי הזה של "The Script" (שעוד שבוע וחצי רקי אהובת נפשי ואני רואות אותם פה בלייב, ייאיי!) על אהבה גדולה כזו שלא נפסקת אף פעם אף פעם, ועל איש מתוק שלא מוותר על אהובתו למרות הכל, לא זז מילימטר ומחכה לה ומחכה לה ומחכה לה, לסול-מייט שלו, שתבוא, והוא יודע שהיא תבוא.
תקראו את המילים, הן כל כך מרגשות.

Going back to the corner where I first saw you"
Gonna camp in my sleeping bag I'm not gonna move
Got some words on cardboard, got your picture in my hand
Saying, "If you see this girl can you tell her where I am?"

Some try to hand me money, they don't understand
I'm not broke I'm just a broken hearted man
I know it makes no sense but what else can I do
How can I move on when I'm still in love with you

'Cause if one day you wake up and find that you're missing me
And your heart starts to wonder where on this earth I could be
Thinkin' maybe you'll come back here to the place that we'd meet
And you'll see me waiting for you on our corner of the street
So I'm not moving, I'm not moving

Policeman says, "son you can't stay here"
I said, "there's someone I'm waiting for if it's a day, a month, a year"
Gotta stand my ground even if it rains or snows
If she changes her mind this is the first place she will go

'Cause if one day you wake up and find that you're missing me
And your heart starts to wonder where on this earth I could be
Thinking maybe you'll come back here to the place that we'd meet
And you'll see me waiting for you on our corner of the street
So I'm not moving, I'm not moving
I'm not moving, I'm not moving

People talk about the guy that's waiting on a girl
There are no holes in his shoes but a big hole in his world

Maybe I'll get famous as the man who can't be moved
Maybe you won't mean to but you'll see me on the news
And you'll come running to the corner
'Cause you'll know it's just for you
I'm the man who can't be moved
I'm the man who can't be moved

'Cause if one day you wake up and find that you're missing me (find that you're missing me)
And your heart starts to wonder where on this earth I could be (where on this earth I could be)
Thinkin' maybe you'll come back here to the place that we'd meet (to the place that we'd meet)
And you'll see me waiting for you on our corner of the street

'cause if one day you wake up and find that you're missing me
(I'm not moving) and your heart starts to wonder where on this earth I could be
(I'm not moving) thinkin' maybe you'll come back here to the place that we'd meet
(I'm not moving) and you'll see me waiting for you on our corner of the street
Going back to the corner where I first saw you
"Gonna camp in my sleeping bag I'm not gonna move

#118 על מדים חדשים לעובדי הרכבת, על איך ביטלתי לרקי שלוש טיסות בשביל סטארבאקס, או איך דברים משנת 88 נשמעים עדיין טוב אחרי 30 שנה

"The pages are still blank, but there is a miraculous feeling of the words being there, written in invisible ink and clamoring to become visible"

Nabokov

ההתלבטות הקבועה-
האם לכתוב לשם הכתיבה, הונטילציה, חרף שבכל ליבי אני מאמינה אין שום דבר מרתק בשגרה גם אם היא ממוקמת בסינגפור, או לא להפסיק לחפש אחר הדבר שעוצר את הלב, זה שיותיר רישומו באופן שיחייב אותי לכתוב עליו ולא לחדול עד שאסיים למצות את כל המילים.

כל פעם מול המסך הריק ההתלבטות הזו מתגנבת לי לקצה האצבעות, טרם למדתי ליישב אותה.
זה לא שחיי משמימים, יש לי אינסוף לחלוק עם ההמון, אבל בסוף כשאני מפלטרת מה לכתוב ומה לא, אני חוששת שאני לא מוצאת את המילים הנכונות לפעמים, לפעמים מבואסת שיכולתי הרבה יותר (שקר מוחלט, זה כל פעם מחדש, תמיד מרגיש לי שלא כתבתי טוב מספיק גם הפעם).

נשמע לי כל כך מופרך לשתף לפעמים בהבלי היום יום הסינגפוריים, אבל גם זה לפעמים קורה.

באחד האמשים, עת נהגתי לשרון אחותי שבלב, הקשבתי לחדשות באחד מערוצי הרדיו המקומיים.
פותחת סוגריים: עוד לא קרה שפתחתי פה רדיו, והמוזיקה פה נשמעה כמו בתחנת מוזיקה סבירה בשנת 2018.
בסינגפור ניתן לשמוע על בסיס קבוע (מלבד מוזיקה סינית מחרידת אוזניים כמו משרוקית כלבים) את הבקסטריט בויז, בוי-זון, סלין דיון עדכני לשנת 2003, אחת לכמה זמן שנת 95 מאד חזקה פה, שירים מהבת מצווש שלי משנת 87 מככבים פה כדבר שבשגרה, וכמעט שבראש שלי אני שומעת את נועם גילאור בלהיט בראש מקריין את השעה עם ר' מתגלגלת, ואני בכלל בכיתה ט' או משהו כזה, כי המוזיקה כאן תקועה חזק מאד על השנים בהן עוד הייתה לי חינה בשיער כמו כל הבנות בט' 3 והייתי משכנעת את עצמי שבשמש זה נראה אדמוני (רמז: זה לא).

החדשות פה, אומר באמת בזהירות- אין להן קשר למונח "חדשות" שיש לנו כישראלים. אין את הידיעה הראשונה המדאיגה (פשוט כי אין מה שידאיג), אין קריינים קפוצי פה שמקריינים בטונציה חמורת סבר את החדשות ברוב פאתוס, החדשות פה רק מפריעות להשמעה רציפה של מילי ונילי ואייר סופליי.
האזנה לחדשות האלו תמיד קורעת אותי מצחוק, ואני כמובן יכולה לתרום לכם את הידיעה הראשית באותה נסיעה בחדשות שברקע, לפיה מיום שני הקרוב על הציבור להיערך באופן מיוחד, שכן מדי עובדי הרכבת התחתית בסינגפור הוחלפו לאחר עבודת מטה של שנה.
מדי עובדי הרכבת הוחלפו. ידיעה ראשונה, שאגב, צוטטה מהעיתון הרשמי בסינגפור, ה"סטרייט טיימס", פאר לשכת הפרסום הסינגפורית הממלכתית.

כבר שנתיים כמעט שזה מה שאני שומעת, כבר שנתיים כמעט שאני על התפר בין שני עולמות- העולם שעדיין מסמן לי בנייד שיש התראת צבע אדום בכפר עזה, לבין העולם עם הידיעות ההזויות על החלפת מדי עובדי הרכבת, כאילו שזה מזיז למישהו פה את קצה הזרת אם הכפפות על הידיים של זו שמכוונת אותי לתחנת דובי גוט יהיו לבן שלג או לבן שבור.

בשבועיים האלו גם קיבלתי תזכורת מהחיים הרגילים שלנו עם גיל שהיה בארץ ונשם את הישראליאנה שלנו, אכל עם ההורים שלי, ראה את אחיינוש, אכל אצל הלוינים כאילו זה רגיל, היה ביישוב, כאילו חיים בהשאלה העולם הכפול הזה.
מהצד זה נראה שהכל פה כל כך פשוט ומפנק, כל כך חסר דאגות. לא בטוח אגב שזה גם לא נכון, אבל להתעלם מהדואליות הזו שאני חיה בה זה לא הגיוני.

ובכל זאת, אני לומדת לחיות בשני העולמות שלי, אפילו מיודדת עם זה כבר, משלמת את המחיר הנדרש ומרוויחה אינסוף מהצד השני, מוקסמת מארסנל האהבות שאספתי לי, יודעת שאין דקה של לבד כאן והביחד אינסופי.

וכן, אני אוהבת נורא כשהחברות שלי לידי פה, תעיד רקי ש*הורתה לי* לספר פה (החצופה עוד הכתיבה לי כותרת לפוסט) איך באותות ובנצנצים ביטלתי לה (לכאורה!) שלוש (!) טיסות כדי להרוויח איתה עוד יומיים מהנסיעה שלה מפה לשבועיים (פחות יומיים! הא!), איך רקחתי עם נורוויג'ן איירליינס תקלה טכנית במטוס שלה במטרה לשתות איתה עוד קראמל מקיאטו בסטארבאקס,
אני נורא אוהבת את הסינגפור שלי שתאיר יודעת לסמס ששתינו פה נטושות אז צריך קפה, איך שרון מזמינה לדייט עם השייק ההזוי שלנו, איך קרני מוודאה שאני אצלה בשישי וליטל מודאה שירשם שיש אצלה את האוכל שאני מתה עליו ואם מתבטל אצל קרני אז אצלה, איך חגה מודדת לי דופק קבוע,
איך מהארץ דבי ממשיכה בעקביות לשלוח את הלבבות וגילושקי עם המחשבות, איך גליוש היא גליוש, השממיות האהובות שלי, לינג עם עומר המתגייס פתאום באמצע החיים, רותי עם הלב הזה וירדן כאילו נוכחת לי ביום יום בכזו טבעיות,

וכל יום כאן אני מודה לאלוהים איך שדאגה לי להכי טוב בכל העולמות, יותר טוב מזה אין, חחחחחחחיק טפו (ירקתי בלב, כמו הליידי שאני, לא לדאוג).

ונו, אתם כבר מכירים אותי, המוזיקה משנת קוקוס במערכה ראשונה מפציעה במערכה החמישית, אין הפתעות- צ'כוב דייק גם הפעם,
קחו לכם את קים וויילד המאמממממת משנת 88, 30 שנה, ראבאק, ותראו אותה עם המכנסיים הכי שוות ביקום שכבר שנים בעיניי נחשבות למכנסיים המושלמות וקימי? נו, מוש.

Someone I know is staring at me"
And when I look into her eyes
I see a girl that I used to be
I hardly recognize
'cause in the space of a year
I've watched the old me disappear
All of the things I once held precious
Just don't mean anything anymore
'cause suddenly
You came, and changed the way I feel
No one could love you more
Because you came and turned my life around
No one could take your place
I've never felt good with permanent things
Now I don't want anything to change
You can't imagine the joy you bring
My life won't be the same
And I'll be there when you call
I'll pick you up if you should fall
'cause I have never felt such inspiration
Nobody else ever gave me more because
You came, and changed the way I feel
No one could love you more
Because you came and turned my life around
No one could take your place
I watch you sleep in the still of the night
You look so pretty when you dream
So many people just go through life
Holding back, they don't say what they mean
But it's easy for me
Since you came
No one could love you more
Because you came and turned my life around
No one could take your place
You came, and changed the way I feel
No one could love you more
Because you came and turned my life around
"No one could take your place

#117 על רות סוף, על טיול אינסופי בין עולמות, או איך יוגה עוזרת גם למי שלא עושה אותה

כבר המון זמן לא כתבתי, ממש מאז שנחתי בסינגפור אחרי הביקור בארץ, חלף כל כך הרבה זמן.

כן, לקח לי המון זמן להתאפס, אולי שבוע אינסופי.
הראש והלב שלי עשו רוטציה, שניהם לא היו רגועים המון זמן, היה לי המון מה לעכל, מחשבות, זכרונות, רגעים שלא הצלחתי לשחרר, והתוצאה לא איחרה לבוא- ישנתי בממוצע מקסימום 4 שעות בלילה ממש טוב, ותשמעו- זה לא היה דבר אטרקטיבי במיוחד. היה לי קשה, הייתי כבר על הקצה, הכל הרגיש לי לא מעובד ולא שקט, לא עזרו לי לא מלטונין ולא שיכנועים שאני חייבת לישון, כלום לא כיבה לי את הראש, הלב והעיניים.

לא הייתה לגוף שלי הרבה ברירה, בסוף הוא נכבה רק כי אי אפשר יותר ככה על אדים וכל הזמן דמעות על קצה העיניים, ואז, כשעוד לא נחתתי בקושי בבית, רותי באה.

היא כבר כיכבה פה בבלוג בתור מי שלימדה אותי לקטוף כוכבים ודאגות ולהניח אותם בסל, מה שגורם לי עכשיו לקלוט שלא יישמתי במיוחד את השיטה כשיכולתי וכשהייתי צריכה, וכוסומו, יכולתי לחסוך כל כך הרבה זמן ולקטוף זכרונות ולשים אותם בסל וזהו.
במשך 10 ימים היא נכחה פה בחיי, נוגעת לא נוגעת, מתנהלת איתי פה כאילו תמיד הייתה, כאילו זה המקום הטבעי שלה, חורשת את סינגפור ומתעקשת להכיר אותה טוב ממני.
10 ימים בהם היא נטמעה פה ביום יום שלי, הולחמה אליי, ואף זכתה לכינוי של רקי "רות סוף".

אם יש לאדם סביר אספקת מילים יומית, רותי ואני מיצינו אספקות שהיו מספיקות לשנים, יובלות. כל כך הרבה דברים עברו לנו מאז גיל 18 שהיינו צריכות לדבר עליהם, ואם היינו צריכות להיזכר במי היינו אז, ילדות לפני צבא, היקום שלח אותנו לחפש איזו שטות (שבחיי, לא מצאנו עד עכשיו) שגרמה לי לפתוח איזו מגירה ולמצוא בה יומן בן 200 שלי, ובו, אנפאקינגבליבאבל, תמונה בת 25 שנים של שתינו בלילה קפוא בניו יורק, ילדות בנות 18 שהעולם בכף ידן, מאושרות ושמחות שלא מתארות לעצמן ש- 25 שנה אחר כך ישבו על מיטה סינגפורית וירדו להן דמעות התרגשות מכמה דברים קרו מאז.

לפני כמה זמן ראיתי איזו הרצאה בטד על הרגלים. ככה למדתי שצריך 21 יום להטמיע כל הרגל באורח החיים, אבל בשביל להטמיע את רותי נדרשו בסך הכל 10 ימים, כי כשהיא כבר לא הייתה כאן בבוקר אחרי, עדיין חיכיתי שתגיע אליי בבוקר לחדר, שנימרח חצי בוקר עד שנזיז את עצמנו וככה נעביר שעות על גבי שעות של זמן חברות טובה מלאה באהבה יום אחרי יום, וכשהבנתי שהיא כבר לא נמצאת, הרגשתי את הוואקום הזה ששוב מתגנב ושוב צריך פלסטר אינסופי לסגור אותו.

כשרותי נפרדה ממני בצ'אנגי עד הקיץ ועד ששוב תבוא לארוז איתי מזוודות לפני שאעזוב בפעם האלף, השגרה שלי, ממנה נפרדתי לפני שהמראתי לארץ, חזרה אליי.
לאט לאט חזרתי לסינגפורית שנהייתה ממני כאן, ליום יום הטוב הזה שלי פה, לאט לאט חזרתי למה שמעיר אותי כל בוקר ומרדים אותי לפני שינה, לחום הסינגפורי, לדילוג בין העולמות שאני חיה בהם.

וסוף סוף התפנתי לעבד את הנסיעה הזו שעוד לא הספקתי להבין עד הסוף, שוב הבנתי שיש לי אינסוף תזכורות מסביבי על מה השארתי מאחוריי ומה נוכח לי בלב, ושוב אני מנסה ללמוד איך להתנהל נכון ולשמור על עצמי, לא להעמיס יותר מדי ולהנמיך ציפיות.
זה כנראה מחייב אימון אינסופי, והאמת היא שכבר לא הייתי בטוחה איך אאמן שוב את הלב לחזור לעצמו, ובכלל לא הייתי בטוחה שזה הגיוני להגיע למקום הזה שוב ושוב, ואני רק באמצע הדרך שלי אם לא בתחילתה.
הבנתי שאי אפשר ככה כל פעם לאסוף את עצמי מחדש ולהניע שוב ושוב והידיעה שזה מה שממתין לי הלאה עייפה אותי עד האינסוף.

ואז שיחה עם סמדר העיפה לי את הראש.

יש אנשים ששיחה אגבית בבית קפה הופכת לים מחשבות טובות שלוקח להם ימים לשקוע. אני לא בטוחה שאפילו היא חשבה כשסיפרה לי עם העיניים הנוצצות שלה על תרגיל יוגה שהיא מתרגלת כבר שבועות, שזה יהיה המפתח לכל כך הרבה סדר בראש שלי.

סמדר, סמדר היא אחת הנשים היפות שמרגישות לך תמיד שהן בדיוק יושבות על ענן. היא מהממת למות ואפילו מעצבת של "שאנל" בעברה מרוב שהיא מוכשרת, אבל כל זה אבק בעיניה, כי איכשהו היא גילתה שהיא ויוגה זה לאב בירדס, היוגה החליקה לה את עור הפנים, גרמה לעיניה לנצוץ תמידית, לחיוך שלה להיראות אותנטי ואמיתי.

באמצע שיחה קולחת ופינג פונג מלא השראה בבית קפה מקסים בטיונג בארו, היא סיפרה לי על התרגיל הזה שהיא לא מצליחה לעשות כבר חודשים, וכל יום, כל יום המאמן שלה מוביל את הגוף שלה לתרגל את אותו תרגיל 5 פעמים, כל יום הוא לוקח את הגוף שלה פיזית ומייצר איתו את אותה תנועה שהיא לא מצליחה לעשות בעצמה.
יום יום חמש פעמים, ויום יום היא מאפשרת לו להוביל את התנועה הזו ולעזור לה לתרגל אותה אינסוף, מתוך הבנה שבסוף הגוף שלה כבר יבין בעצמו איך לעשות את התנועה הזו גם בלעדיי המאמן, יום אחד היא תקום ותצליח לעשות בבטחון את הכיפוף הזה שהיא מנסה כבר חודשים, המאמן שלה יעמוד מהצד ולא יפריע והגוף שלה כבר יוביל את הנפש לאיזו הלימה שתעשה סדר ותאפשר לסמדר לא להזדקק שוב למאמן כדי להשלים את מה שלא הצליחה.

וכן, ישר תהיתי למה היא תזדקק למאמן אחרי שתצליח עם התנועה הזו בסוף למרות שזה פשוט עוד לא קורה. היא לא חשבה פעמיים, היא אמרה שהיא תצטרך אותו לאתגר הבא.

ובשניה אמרתי לה חכי, אני חייבת לרשום לעצמי את השכל הזה שיצא ממך, אני חייבת לא למסמס את זה, זה בדיוק מה שחיפשתי, חיפשתי את הקיו הזה שיתן לי להבין איך אני צריכה להאמין באימון הסיזיפי הזה לכאורה שאני מרגישה שפשוט לא מצליח לי להגיע איתו להלימה הזו בין הגוף ללב, ופתאום היה לי איזה סדר טוב כזה שידעתי שאני צריכה לתת פה וואחאד אמון באיזה משהו שגדול ממני באלף מידות, איזה מאמן אמורפי, עד שהתנועה הזו, התחושה הזו, תסתדר מעצמה.

וקחו לכם את הקורס, הנהדרות עם הקול הנקי הזה והמילים הנורא נורא יפות האלו מלאות האהבה.

Say it's true"
There's nothing like me and you
I'm not alone
Tell me you feel it too

And I would run away
I would run away, yeah yeah
I would run away
I would run away with you

Because I, have fallen in love with you
No, never, I'm never gonna stop
Falling in love with you

Close the door
Lay down upon the floor
And by candlelight
Make love to me through the night

Cause I have run away
I have run away, yeah yeah
I have run away, run away,run away
I have run away with you

Because I, have fallen in love with you
No, never, I'm never gonna stop
Falling in love with you

And I would run away
I would run away, yeah yeah
I would run away
I would run away with you

Because I, have fallen in love with you
No, never, i'm never gonna stop
Falling in love with you

With you, my love
"With you