#112 על נקודות קיפאון פיקטיביות, על ניגודים, או על דברים שהאי מרדים והארץ מעירה

אני יושבת בסניף סטארבאקס השכונתי שלי (להלן: לשכתי) עם קפה-קר-הוא-התשובה-להכל, עטופה כמו אתרוג עם צעיף הו-כה-לא-מספיק-מחמם-כוסומו. בחוץ, לעומת זאת, 300 מעלות, וככל הנראה מישהו הניח בטעות שזה סניף סטארבאקס גרינלנד, שכן כולם מסביבי יושבים מחובקים עם כוסות תה ירוק והודיס.

איכשהו יש פה איזה שהוא עניין להגיד 'יאללה, נורא חם פה, בואו נבדוק את עמידות הגוף שלכם לשינויי טמפרטורה לא סבירה ונמזג את המרחב הציבורי במינוס 4 מעלות', ועל כן, תצטרכו להאמין לי שממש כרגע שיניי נוקשות מקור.
בסינגפור.

אני עוד מתלבטת איך להישמע אמינה כשאספר על ההזיה לפיה בשלב זה סינגפור מתכוננת לחורף שכאיייילו יגיע, אלא שזה לא יקרה, צר לי לעדכן. חורף לא יהיה כאן. גם לא סתם קריר.

סיבוב בקניון סינגפורי מלמד שכל החנויות פה עם קולקציית חורף (טרו סטורי), ואם חשקה נפשך בקולקציה של שרוולים ארוכים, אפרנטלי בימים אלו תוכל לפגוש אותם בכל חנות רשת שמכבדת את עצמה. אפילו מגפיים ראיתי השבוע בחנות בקניון, בחיי- אנשים נפלו פה על הראש. אני, אגב, ממש רוצה לראות את אותה אחת שברשימת הקניות שלה לסינגפור רשום "מגפיים" או "צעיפים", אנד יט- אינסוף כאלו מונחים כרגע בחנויות מסיבות שטרם הבנתי.

האי הזה, שאי אפשר למצוא בו מכנסיים במידה 40 בחצי מהחנויות (שכן האסייאתית הממוצעת אוחזת בעובי של נייר A4), האי בלי אפרסקים עם טעם, האי בלי העגבניות עם המיץ, האי הזה שיש בו באופן תדיר 35 מעלות וזיליארד אחוזי לחות- מגפיים וצעיפי פשמינה? את אלו יש בו. גו פיגיור.

נראה לי שאני מסתגלת כבר לכל הניגודים פה.

האנשים האלו מסביבי, הכי רציונלים ודוגמאטיים בעולם, אלו שחנוטים 24/7 בחליפות מעצבים יקרות, האנשים האלו חוגגים את "חודש הרוחות הרעבות" ההזוי משהו, ובמשך חודש מקפידים לרדת מהפסים עם מכוניות מנייר וקוקה קולה שהם מעלים כמנחה למתיהם.

אפשר לצפות מהאנשים האלו לאפס יצירתיות בכל תחום מתחומי החיים, אבל העולם הרוחני שלהם הוא עומק אינסופי של מחוות שאפשר לבחון אותן לפעמים על הרצף, לבדוק את תקינותן.
אלו אנשים שלומדים 9 שנים פאנג שוואיי של המתים, ו- 9 שנים פאנג שוואיי של החיים (או להפך? כבר איבדתי ספירה), אלו אנשים שחוגגים חגים עם דרקונים וקלמנטינות, שמאמינים במספרים שמביאים מזל ובמספרים שהם קללה.

אלו אנשים שהשנה שלהם היא דרקון או ארנב, צב או כלב, אבל הם שולטים בבנקאות העולמית ובהייטק, והם מופת לשיגשוג ונהנתנות חומרית.

ואני חיה בינהם והם לא מנסים לחנך אותי, והם מצליחים ללמד אותי המון על איך אפשר וצריך לחיות בין עולמות, הם מאפשרים לי לחיות בדואליות הזו כאן, ביקומים מקבילים.

אחד הדברים שהטריפו אותי פה מיומי הראשון פה זה רכיב 'האומה המרוסנת' הזו, הדרך שבה 'אולפו' התושבים פה להיות מדויקים ומרוסנים עד כדי תהיה.
לפני כמה שבועות הייתי בהקרנה פה בפסטיבל הסרטים הישראלי, באולם קפוא מקור באופן כאמור כה לא מפתיע. בשלב כלשהו קלטתי שהתיק שהגעתי איתו ובו הארנק שלי וכל הטוב הזה, הושאר אחר כבוד בבית הקפה הצמוד בו ישבנו בהפסקה (ולא, לא באמת הופתעתם שהפגנתי אסטרונאוטיות למופת פה).
לאף אחד מסביב לא היה רבע ספק שכשאגיע למקום בו השארתי את התיק לפני שעתיים, ימתין לי התיק מבלי שנפש חיה מעשרות עוברי האורח שעברו לידו נגעו בו, וזה הרי בול מה שקרה: תיק עם ארנק וטלפון במקום ציבורי הומה אדם ואף אחד לא חשב לגעת בו.

העניין הזה של לגעת בחפץ שאינו שלך לא קיימת פה אצל האדם הממוצע- ולא רק הסינגפורי, המקום עצמו מכבה את זה אצל כולם, הרבה אומנם בעידוד פרקטיקה חיננית של עונשים כבדים, אבל איכשהו, העסק הזה עובד מבלי שתאוים.
האי הזה מרדים תחושות ותכונות.

ואני באמת חושבת על אינסוף התחושות שהאי הזה הרדים לי.

נניח התחושה הזו של הדופק המהיר כמו זו שהתעוררה לי בישראל כשצעדתי ב- 11 בלילה בחוץ, דופק מטורף כשאני חולפת על פני אנשים זרים, כל מבט מקפיץ ומחזיר לי את התחושה הזו שהאי הזה השכיח ממני מזמן.

תחושה של קור, צינה על הגוף.
אני כבר לא זוכרת, ואני מנסה, בחיי, מנסה להיזכר איך מרגישה רוח קרה על הפנים, מנסה להיזכר בתחושה הזו שהשיניים נוקשות- ולא בסניף סטארבאקס ממוזג, אלא רוח קרה כזו שמנשבת חזק ומקפיאה את הצלעות, רוח שמייצרת אף קפוא. הגוף שלי כבר שכח איך זה מרגיש, שנת החורף של הקור אצלי אינסופית.

טעם של קלמנטינות, ריח של ארוחת ערב רגילה לחלוטין אצל ההורים שלי עם החביתה המדויקת שאבא שלי יודע להכין יותר טוב מכולם, עם הקסם הזה של אמא שלי שתוך שניה השולחן מלא בדברים. טעם רדום של אוכל ישראלי פשוט ומלא בטעם מושלם (ואפילו יונתן שלי בדיוק הרגע אמר שהוא מתגעגע לפקקטע ארומה, ומילמל מתחת לשפמפם חמוד כזה "ועכשיו תגידי "ההבדל בינינו שאני עוד חודש אהיה שם ואתה לא", יופי אמא, ממש בוגר מצידך". אמר ודייק).

והתחושה ההיא של הטעם של הקפה במשרד, של התמר שיש תמיד על השיש במטבח במשרד היפיפה הזה שאירית ודאלי בו יום יום, הרעש של הטלפון המטרטר נון סטופ, האנשים שנכנסים בזהירות ונימוס ומציצים לי מעבר לדלת המשרד הבהיר והמואר ומבקשים שניה מזמני להתייעץ על חייהם ואירית שתסמס לי "לחלץ אותך?" כשהיא יודעת שאני עמוסה ולא יהיה לי לב לסיים לבד את השיחה.

כבר לא זוכרת את ההרגשות האלו.
הן פינו את מקומן להרגשות אחרות, רעשים אחרים, צלילים מסוג אחר, קצב אחר של פעימות הלב, מחשבות שונות לחלוטין.

הן פינו את מקומן לשקט אמיתי, לשלווה, להקשבה לעצמי, להקשבה מתי עוד ומתי די, מתי לעצור ולהקשיב ללב ומתי אפשר הלאה, הן פינו את מקומן לאנשים אחרים, אהבה נקיה, לטעמים אחרים, לגעגועים מסוג אחר לגמרי.

אני מתחילה לספור לאחור לרגע שבו עוד חודש אנשום שוב את הישראל הזו שלי, ומרגישה איך לאט לאט מתעוררות בי התחושות הרדומות, הגעגועים למה שהשארתי בביקור האחרון שם, לרגעים האלו שכשאנחת יצופו בשניה ויזכירו לי הכל.

וכל מה שנרדם יתעורר.

וקחו לכם את שרה מקלכלן המופלאה, שמעירה בי את הלב ואת הנפש עם הקול המלטף שלה והמילים, המילים.

I will be the answer at the end of the line"
I will be there for you while you take the time
In the burning of uncertainty I will be your solid ground
I will hold the balance if you can't look down

If it takes my whole life I won't break I won't bend
It'll all be worth it worth it in the end
'Cause I can only tell you what I know
That I need you in my life

When the stars have all gone out
You'll still be burning so bright

Cast me gently into morning
For the night has been unkind
Take me to a place so holy
That I can wash this from my mind
The memory of choosing not to fight

If it takes my whole life I won't break I won't bend
It'll all be worth it worth it in the end

'Cause I can only tell you what I know
That I need you in my life
When the stars have all gone out
You'll still be burning so bright

"Cast me gently into morning for the night has been unkind

מודעות פרסומת

#111 על דברים מדויקים, על ארבע הסכמות, או על שיטת סידור קוביות צבעוניות

"לדייק".
בחיי הסינגפורים אני לומדת לדייק.

בזמן הסינגפורי הזה שלימד אותי יותר מהכל להיות מן תיבת תהודה לעצמי וללמוד להקשיב לדברים שקורים לי, אני בעיקר לומדת יותר ויותר לשים לב ולהקפיד לדייק- לא ללכת מסביב, לייצר הלימה אמיתית עם מה שיוצא ממני לבין מה שאני באמת רוצה.
לקח לי 42 שנים לדלג על המהמורה הזו של להקשיב להכל חוץ מלעצמי ופתאום נהיה לי סדר בראש.

שעות אינסופיות של פינג פונג עם מי שמסביבי, רצף שיחות לא אקראיות בכלל, ואני מגלה כמה התרגלנו כולנו להגיד את האובווייס, להוציא מעצמנו מן אוטומט מילים שאינו קשור בכלל למה שאנחנו רוצים.
שיחה ארוכה ארוכה עם חגה יקירתי ושתינו מצאנו את עצמנו הופכות את האמירות האלו שאומרות הכל מסביב במקום להתרכז במהות בדברים שהופכים הכל לפשוט יותר, וזה ממשיך את הפינג פונג האינסופי שלי עם ליטל על כל עניין הדיוק במה שקורה לנו, על כנות עצמונית כזו.

שיחה משמעותית אחרת שלחה אותי לחזור אחורה כמה שנים, ולקחת לעצמי שוב את "ארבע ההסכמות" של דון מיגל רואיס.
כשקראתי אותו אז בחיי הקודמים הייתי פרקטית כדרכי וניסיתי לחשוב מה לקחת ממנו, כי הוא דיבר המון 'מסביב' יחסית למישהו שמטיף לטוהר המילה.
יעידו הקוראים מאיה או אבי שקנאת הסופרים שלי למילים המדויקות שיוצאות להם מהמקלדת היא עילה לקללות עסיסיות ואיחולים לא פוטוגנים למחלות מסתוריות שיתקפו את הלפטופ שלהם. אני באמת רואה באנשים שיודעים להשתמש נכון במילים מדויקות כאנשים עם תכונות על.

עדיין מפתיע אותי שבכלל הגעתי פעם לברברת הרוחניקית הזו של "ארבע ההסכמות", אבל אני כל כך שמחה שמשהו החזיר אותי אליה הרבה יותר בשלה (ומי שירמוז שאני בשלה *מדי* ימות, הלו).
וככה כבר כמה זמן מתגלגלת בי המחשבה על כמה פשוט לקחת כמה דברים, לצמצם את ארגז הכלים הענק שלנו לכדי מעט כלים, אבל אלו שקיימים- הופכים לשימושיים מאד, וארבע הסכמות נשמעות לי כמו מספר נסבל ביותר לצרף לארסנל הכלים.

ודון מיגל רואיס הזה, כמה הוא סיבך אמירות כל כך פשוטות אבל כמה יצא לו מדויק, כי אני מתחילה לחבר קצוות לאט לאט ומבינה כמה קל לי עם אנשים שמבינים את עוצמת המילים, שלא מניחים הנחות מוצא ועל פיהן קובעים עמדות נחרצות, כאלו שעושים תמיד כמיטב יכולתם.

אנשים שמדייקים,
האנשים האלו שלא מוותרים, הם הפרס.

ופתאום יש המון סדר בכאוס.
אני מסתכלת על המקום הזה שאני נמצאת בו עם הנקיון האינסופי והחקיקה המוזרה, המקום שבו כל בוקר אני מתעוררת לגשמים הזויים באמצע הקיץ, המקום בו ליבי במזרח ואנוכי במערב, המקום שבו אני חצויה ושלמה באותה עת, המקום שהבוקר שלי הוא לילה במקום אחר ולהפך, ופתאום השבוע, אחרי בלגן אינסופי בראש שלי, פתאום בשניה אחת נהיה סדר ושלווה ונהיה נורא נורא מדויק, ואם להיות הגונה- לא פייר לתת לעצמי את הקרדיט פה, הדיוק והשקט לא הגיעו בזכותי, אם כבר ההפך.

ולקח לי המון זמן לנסות לעבד את המילים האלו, אבל ככל שהזמן חולף הן מסתדרות להן באיזה סדר הגיוני ומפתיע כזה. תארו לעצמכם אוסף אינסופי של קוביות במיליון צבעים וצורות מפוזרות, שפתאום מחולקות בסדר כל כך לא מסובך לקוביות אדומות, צהובות, ירוקות, לבנות, עגולות, מרובעות, פתאום נהיה סדר כזה הגיוני עם איזו מתודה לא מורכבת בכלל.

ולשם אני מכוונת, לסדר הזה בלב. שהדברים יפלו למקומם הנכון, המדויק, וכל מה שצריך זה להיות מוקפת באנשים שמסדרים את הקוביות האלו בלי מאמץ, באופן טבעי, עד שזה סדר שנעשה מעצמו.

וקחו לכם את כריסי היינד המדויקת על המילימטר, שהמילים שלה הם בדיוק מה שכיוונתי אליו, שיר שכשאני שומעת את התו הראשון שלו הכל מסתדר מדויק, כי כשזה נכון- זה לא באמת מסובך.

Oh, why you look so sad, the tears are in your eyes"
Come on and come to me now,
and don't be ashamed to cry
Let me see you through,
cause I've seen the dark side too

When the night falls on you, you don't know what to do,
Nothing you confess could make me love you less

I'll stand by you,
I'll stand by you, won't let nobody hurt you,
I'll stand by you

So if you're mad, get mad, don't hold it all inside,
Come on and talk to me now
Hey there, what you got to hide?
I get angry too, well, I'm alive like you

When you're standing at the cross roads
And don't know which path to choose
Let me come along, 'cause even if you're wrong

I'll stand by you,
I'll stand by you, won't let nobody hurt you,
I'll stand by you.
Baby, even to your darkest hour, and I'll never desert you,
I'll stand by you

And when, when the night falls on you baby,
You're feeling all alone, you're wandering on your own

I'll stand by you
I'll stand by you, won't let nobody hurt you,
I'll stand by you, baby even to your darkest hour,
"And I'll never desert you

#110 live your life to the fullest

לראשונה בימי כתיבת הבלוג, הכותרת נכתבה לפני הפוסט.
המילים האלו בראשי לא מניחות לי כבר ימים, והמילים האחרות שכתבתי נמחקו כלא היו, ואלו שפה הן אלו היחידות שמצאו את מקומן הפעם.

יפעת, שישבנו יחד בחדר שלה בתור ילדות בנות 15, יפעת עם הנקיון הזה בנפש, בלי שום דבר רע שאפשר לחשוב עליה, יפעת בת ה- 42 הלכה ולא תחזור.

אין טעם לדון בזה ארוכות, היא לא באמת תחזור, אבל היא צבעה לי את השבוע האחרון בהמון דמעות עצב ששטפו את פניי.
ברגעי השתיקה בהם ישי ישב לידה ואחז בידיה העייפות בבית החולים, הוא סימס לי את שיברונו, כתב לי "תבכי איתי, למה שאבכה לבד", וכמה הוא צדק. לא הייתה שום סיבה בעולם שיהיה לבד בצערו.
מי חשב שהאנשים האלו שנכנסו לחיי בכתה י' יהיו כל כך משמעותיים בשלושה ימים עצובים מנשוא, כשאני בסינגפור והם שם, עם הזמן הזה שבאמת, פשוט לא יחזור עוד.

בשעות של חברות טובה ישי שאל בעשרים וורסיות איך ולמה. יכולתי ממש לראות את הדמעות שלו זולגות על המקלדת, את התיסכול, את הצער שהוא לא יכול להושיע, ומנסיון העבר ידעתי שמה שהוא מרגיש זה אפילו עוד לא הנורא מכל, והרע עוד לפניו.

עם התקדמות הצער נועה התווספה אלינו לשתיקות ולאימוג'יז של הלבבות השבורים. הם, שבניגוד אליי ממש גדלו עם יפעת בזמן שאני נגעתי בה אחת להרבה הפסקות, הם באמת היו המיוסרים ואני יכולתי רק לנסות להיות שמיכת הנוצות, הטישו מנגב הדמעות, לא בהצלחה גדולה כי השוק והצער היו אינסופיים עבור כולנו.

והמספר הזה, ה- 42 הזה שלנו, ה- 42 שאמור להיות בכלל התשובה להכל, הוא לא פתר את השאלות שהיו לנו. הוא לא ענה על כלום. אין שאלה שמישהו משלושתנו ידע לענות עליה, לא יכולנו למצוא פתרונות לא במדע, לא בספרות, לא ברוח, לא בכלום, ידענו שאנחנו רק בני 42 ושזה מוקדם מדי ולא סביר לנהל בינינו שיחות כאלו.

בלי פילטרים אמרנו מילים מאד מנחמות, וכמו תמיד למדתי שוב שהכוח האמיתי נמצא במילים, אבל רק במילים האלו שיש כוונה אמיתית מאחוריהן, שיש בהן את ההלימה, את הדיוק הזה בין מה שנאמר ויוצא מאיתנו לבין הנפש שלנו.

ובשעה שיפעת הלכה מאיתנו לבלי שוב אני הייתי בסינגפור רחוקה שנות אור, ונועה וישי היו אלו שהניחו את רגב העפר בשבילי על קברה הטרי מלא הפרחים, ומי ידע שאפשר להיות נוכח במקום כזה מרחק אוקיינוסים ולהצליח להיפרד גם במחווה כזו, להתאבל ביי פרוקסי.

והנה, בבוקר שאחרי ישי שולח אליי את ההספד המופלא שהקריא לה, עם המילים שלנו, ואני יודעת בוודאות שמסביבי יש את האנשים הנכונים, המדויקים, אלו שהכל בהם נכון כמו שהוא.

וברור לי שכל זה חייב לדייק בי דברים, שלא יכול להיות שזה לא ישאיר בי חותם של דבר שאפשר לגדול ממנו ולא לשקוע.
ואני חוזרת לאמירה הזו לעצמי-
live your life to the fullest
ומזכירה לעצמי שאסור לי לבזבז את מה שיש כרגע, את מה שיש לי ואספתי בעדינות כל השנים האלו. אני צריכה לחיות את החיים במלואם, הכל, לנשום לעצמי כל נשימה במלואה ולנשוף מלוא הריאות.
ולחיות, ולהקשיב, להתנסות, לבחון הכל, לחמול, לאהוב, להיות אדם יותר טוב.

אני נזהרת מקישקושי רוחניות שמדלגים מעליי ואני מנקה אותם מעצמי בתנועת יד כאילו שלא יידבקו אליי לבגד, ונשארת עם ידיעה שמה שממלא אותי חייב להישאר שלם, עוצמתי ומדויק כמו שהוא, ואני חייבת לשמור על ההלימה הזו השלמה ששומרת עליי לדייק את מה שאני אומרת, למול מה שבנפש,
ולפחות לעכשיו,
אני מבטיחה לעצמי,
לנסות.

וקחו לכם את השיר הכל כך יפה שממלא אותי בריפיט ברקע, עם הקול הזה והמילים הנורא נורא יפות, שהלוואי שהייתי יודעת לכתוב כמוהן, כי הן באמת מושלמות לי.

ביוש יפעתי. נעמת לי מאד.

Over the sea and far away"
She's waiting like an iceberg
Waiting to change
But she's cold inside
She wants to be like the water
All the muscles tighten in her face
Buries her soul in one embrace
They're one and the same
Just like water

The fire fades away
Most of everyday
Is full of tired excuses
But it's to hard to say
I wish it were simple
But we give up easily
You're close enough to see that
You're the other side of the world to me

On comes the panic light
Holding on with fingers and feelings alike
But the time has come
To move along

The fire fades away
Most of everyday
Is full of tired excuses
But it's to hard to say
I wish it were simple
But we give up easily
You're close enough to see that
You're the other side of the world to me

Can you help me?
Can you let me go?
And can you still love me
"When you can't see me anymore?

#109 על רותי וקטיף הכוכבים, על מרחקים קרובים, או האנשים הנכונים ששווים הכל

איכשהו, כשהראש שלי מלא במחשבות שלא נגמרות, מתגנבת לי רותי לראש.

אחת לכמה זמן באמצע כלום, היא מתגנבת לי כשהיא מחזיקה את הסל שהיא לימדה אותי לשים בתוכו את הכוכבים שאני קוטפת.
האמת היא שהיא לא התקטננה, זה לא היה אכפת לה אם מה שמרחף מעליי הן דאגות, מחשבות, פחדים או סתם משהו שבגללו אני לא נרדמת או עצובה, אבל העיקרון זהה-
כל אלו הם אוסף כוכבים קטנים שמרחפים מעל לראשי, וכל מה שאני צריכה לעשות כדי להפסיק את הרעש הזה שהם עושים לי, זה לקחת את הסל נצרים הזה שהיא נתנה לי לכל החיים, ולקטוף לתוכו את כל הכוכבים האלו ולהניח אותם אחד אחד בסל.
וככה, היא לימדה אותי לעשות קטיף כוכבים, וכשאני נזכרת בו, משהו מטאפיזי עושה בי הבדל, הדאגות לא נעלמות, הן ארוזות פתאום בתוך סל הנצרים ולא מרחפות מעליי.
בתור אדם פרקטי זה עובד, מה שפחות עובד זה לזכור שהסל הזה אצלי כל הזמן ולעשות בו שימוש, ואיזה מזל שנועה שלי הזכירה לי היום שהסל רק מחכה לידי תמיד.

השלווה שזימנה לי סינגפור בחיי היא רק על פני השטח.
יש בה הרבה שקט, הרבה זמן מופלא שבו היום יום הישראלי האינטנסיבי שלי פינה מקומו לקצב פעימות לב הרבה יותר הגיוני, הרבה יותר נעים.
התחושה הזו שאני מתעוררת כל בוקר בלי המתח (שלפעמים היה נעים, אני מודה) הקבוע שליווה אותי 41 שנים עד שהחלפתי את קניון קרית אונו במרינה ביי סנדס, התחושה הזו שהיום שמחכה לי לא כולל 20 מהדורות חדשות מלאות מבטים עגומים של מגישות וכתבים, לא מחכות לי לוגיסטיקות אינסופיות של כביסה-בישול-אירוח-קריירה-השגים-כביש-סופר-אסיפות הורים-פגישות וכו', התחושה הזו נעימה נורא בנפש, אבל היא לא מחפה על מיליון תחושות חדשות ושונות.

אחרי כמעט שנה וחצי פה, אני מתחילה לעבד תהליכים קיימים וחדשים, שואלת שאלות אחרות, מתלבטת ביני לבין עצמי האם נניח בשלה העת לחזור ולעבוד פה או למצות את כל ההחלטות שהחלטתי שמתבססות על עקרון החופש בתוך גבולות שאני כל כך מאמינה בו, העקרון שמזכיר לי שוב ושוב שלא בקלות מקבלים מתנה כמו שקיבלתי לעצור לזמן קצוב את המירוץ המטורף הזה ולקחת אויר שאפילו לא זכרתי שקיים, לחשב מסלול מחדש.

והחיים זימנו לי כל כך הרבה הפתעות פה על עצמי בשנה וחצי האלו, שאפילו לא ידעתי שקיימות.
לא זכרתי מינעד רגשות כזה, לא ידעתי שאפשר להרגיש ככה שוב, שאפשר להיות עם עצמי בשקט בלי הטירוף האינטנסיבי שהייתי בו. לא ידעתי להתעורר ככה ולא להירדם ככה, לא ידעתי שהעולם יהיה בכף ידי מחד ומאידך, המרחק מנקודה לנקודה בו יהיה אינסופי ומתסכל כל כך.

רק לפני כמה ימים ישבתי על שפת הבריכה בפוקט עם פיליפ (שם בדוי) ונבי, אחרי שנבי הביאה את כל הטוב הזה לאזור הזמן שלי. כמה הזוי לשבת ככה עם שניהם, כוסית מספר 200 של ווייט ראשן, מוחיטו ומרגריטות על השולחן, ולדבר הכי בפשטות עד האינסוף כאילו רק לפני יומיים נפגשנו כרגיל אצל יוסי בקפה של הבוקר אחרי שפיליפ סימס לי 80 פעם שהוא לא שומר לי חניה ושאסיים כבר את המקלחת בוקר הזו שלי ואגיע כבר, כוסומו, ונבי ששולחת לי במקביל שאני צדיקה שאני סובלת אותו, ככה הגיוני.

והנה למדתי שוב, אי אפשר להסביר איך מרחק לא מבטל אהבה גדולה, חברות עוצמתית, מערכות יחסים לא הגיוניות, איך המרחק לא מרחיק באמת, ואיך כשזה אמיתי, זה פשוט, זה עובד, זה לא מסובך, וההמתנה שווה את זה כל כך.

הדאגות האלו, המחשבות האלו ממקודם שמרחפות מעליי כמו כוכבים? הן נוכחות כל הזמן.
האם אפשר לשמר אהבה גדולה ממרחק, האם היא תחזיק שנים, האם הנפש לא תתעייף בדרך, האם זה בכלל מצדיק את הדרך?

אני מוצאת את עצמי ישנה כל כך מעט כי ברקע המחשבות שם, ברקע יש את השאלות ולפעמים גם יש תשובות, אבל למדתי שכל תשובה שאני מקבלת מעוררת עוד אינסוף חדשות.
וכן, כשזה תלוי באנשים הנכונים זה שווה הכל, הם שווים כל דאגה ומחשבה, והם נוכחים וממלאים כל מילימטר בנפשי, ואני אסירת תודה שהם שם.

ורותי? רותי אחת מהן. היום נזכרתי כמה היא תרמה לרגעי השקט שלי עוד מישראל, והלכתי לקטוף בזכותה כוכבים. שקט.

וכן, אין לזה סוף.
בים השקט והשלווה הסינגפורית נפשי סוערת בדרכה.

וקחו לכם את הדבר הכל כך נהדר ששמעתי בזכות אלעד המתוק שהזכיר לי כמה אני אוהבת לראות איך אנשים מתבגרים למול עיניי כל כך יפה, נניח מורטן הארקט- האיש והג'ינס למות, שאחראי לשורה בין היפות שיש בעיניי: "You're all the things I've got to remember"

וזה שונה נורא, לא הוידאו שראינו לפני 30 שנה של חצי קומיקס וחצי דמעות, אלא אנשים ששרים כל כך יפה. תקשיבו, תראו כמה יפה הוא התבגר.

We're talking away"
I don't know what
I'm to say I'll say it anyway
Today's another day to find you
Shying away
I'll be coming for your love, okay?
Take on me, (take on me)
Take me on, (take on me)
I'll be gone
In a day or two
So needless to say
I'm odds and ends
I'll be stumbling away
Slowly learning that life is OK
Say after me
It's no better to be safe than sorry
Take on me, (take on me)
Take me on, (take on me)
I'll be gone
In a day or two
Oh the things that you say
Is it live or
Just to play my worries away
You're all the things I've got to remember
You're shying away
I'll be coming for you anyway
Take on me, (take on me)
Take me on, (take on me)
I'll be gone
"In a day

#108 שינויי מזג האויר הביאו אותי לחשוב

אתמול בצהריים כשנועה חיכתה לי היא הזהירה אותי מהגשם שהתחיל אצלה כבר, כלומר מרחק 6 דקות קו אוירי ממני, מה שעדיין נחשב בסינגפור אזור אקלימי שונה.
לקח לגשם הזה אולי שעתיים לדלג מהריבר וואלי לנובינה, אבל מהרגע שהוא הגיע לפה, מחלונות הבית שלי נראה היה כמו עשן לבן מכל חזית.

שידור חוזר היה היום עם ליטל, כשישבנו בקפה המושלם הזה בבוקר שבת שנגרר לצהריים ולאחרי צהריים, ורק כי יש לנו משפחה וילדים נאלצנו לחזור הביתה ולקטוע את כל הטוב הזה.
שמש מופלאה הייתה סביבנו בדמפסי היל- ציפורים צייצו, הקפה הקר היה בול במקום, ברקע היה סנאי מתוק למות שטיפס על העצים לידינו. בשלב מסוים קפאנו שתינו לנסות לפצח את הרעש ברקע, נההההה, לא האמנו שיכול להיות מצב שאלו רעמים בשמש המטורפת והיפה הזו. לקח אולי 5 דקות שלמות כדי שמסביבנו יטוס לו טייפון חמוד וכמויות כאלו מופרעות של גשם שאי אפשר בכלל לקלוט.

כמות המים פה לא נתפסת.
אני רואה בעיניי רוחי את הדיווחים על גשמים כאלו בישראל בליווי תמונות של מכוניות טובעות באיילון, במהדורת החדשות הייתה יונית לוי מפנה במבט מודאג וחמור סבר את המצלמה לראיון עם החזאי התורן שהיה ממוקם מחוץ לאולפן עטוף ומצופה במעילים כמו אתרוג, ברקע היו שקופיות וסטטיסטיקות משמימות על כמויות המשקעים, הכרזה על ביטול יום הלימודים הייתה בפתח, החזאים היו עומדים נבוכים ומכריזים על הגשם הזה כעל תופעה, ומיד היה נשלף מהארכיון המידע המיותר בתבל- מתי ירד גשם כזה לאחרונה (אגב, בדרך כלל התשובה תהיה "בפתח תקווה, 1986").

אין שום דבר מיוחד בגשם הסינגפורי הזה פה, כמו שהוא מגיע ככה הוא נעלם.
שעה אחרי שייעלם לא יהיה זכר לשלולית אחת פה ברחובות, אין נפש חיה ברחוב שמסתובבת עם מעיל או צעיף, כולם עם חולצות קצרות, נשים אסייאתיות ששוקלות כמו אפונה לבושות חצאיות קצרצרות , סטילטוס וחולצות בגודל עלה, כולם יתלוננו על החום מחד ועל הגשם מאידך.

הימים היחידים בחיי הקודמים שהייתי נשארת בהם בבית במקום ללכת למשרד היו או שתפסתי 40 חום, או שהגשם היה כל כך נוראי, עד שאי אפשר היה להעלות על הדעת שאדם עם שכל בראשו יצא מהבית באותו יום.
יש לי תמונה שצילמתי לפני שנים כשאני מחכה לקטניי ביציאה מבית הספר, נחילי מים אינסופיים בצדדי הכביש, כשאני לא מצליחה להבין איך אפשר לדלג מהמדרכה לאוטו שלי מבלי לטבוע, הם מנתרים לי זולגי מים לתוך המכונית, ובבית מחכה להם מרק בטמפרטורת השמש ומזגן חם.
פה זה אפילו לא עובר לידינו, ואיך ננסח בעדינות? מרק הוא פחות סממן של גשם בבית סינגפורי.

התרגלתי.
אני כבר לא מזיזה עפעף ממזג האויר המוזר הזה של מי שחיה לה בנחת על קו המשווה.

סינגפור הרגילה אותי לכל כך הרבה דברים שלא חשבתי שיקרו לי, זימנה לי כאלו חוויות ואיפשרה לי מינעד רגשות אינסופי שלא ידעתי שקיים כמו מזג האויר פה.

ליטל ואני ישבנו היום עם קפה קר וטייפון חביב, והפכנו מסביב את הדברים הכי מופלאים-מסובכים-אהובים, הגשם שטף לידינו קילומטרים של מילים ומחשבות.
אחת לכמה זמן נשמע מהשולחן שלנו צחוק ענק ומילים בעברית (ככה זה הישראלים בחו"ל, חרפה), מי שהסתכל עלינו מהצד שמע מילים מילים מילים מילים שלא נגמרו, מוזיקה מהממת ברקע, כמו פינג פונג היא אמרה ואני עניתי ואני אמרתי והיא ענתה, הסנאי מסביבנו עשה תצוגה מרהיבה של טיפוס על ענפים ובגללו היא נבחה עליי שאני לא מקשיבה (בחנה אותי, לא נכשלתי!).
אחרי שעות של מילים שהתחילו בשמש הגענו בגשם למסקנה אליה תמיד אנחנו מגיעות- סינגפור רחוקה מכל מה שחשוב לנו, והמרחק הפיזי מכל רפרנס למה שחשוב לנו הוא פוטנציאל לשמש ולטייפון האלו, לאור הענק הזה והחום הנעים והגשם המופרע שמגיע בלי הכנה נפשית.
לזה לא מתרגלים, אבל לומדים לחיות עם זה על קו המשווה של הלב.

ותקשיבו לדה קולינג, הם מהממים. ומרגשים נורא.

So lately, been wondering"
Who will be there to take my place
When I'm gone, you'll need love
To light the shadows on your face

If a great wave shall fall
It'd fall upon us all
And between the sand and stone
Could you make it on your own?

If I could, then I would
I'll go wherever you will go
Way up high or down low
I'll go wherever you will go

And maybe, I'll find out
The way to make it back someday
To watch you, to guide you
Through the darkest of your days

If a great wave shall fall
It'd fall upon us all
Well I hope there's someone out there
Who can bring me back to you

If I could, then I would
I'll go wherever you will go
Way up high or down low
I'll go wherever you will go

Run away with my heart
Run away with my hope
Run away with my love

I know now, just quite how
My life and love might still go on
In your heart, in your mind
I'll stay with you for all of time

If I could, then I would
I'll go wherever you will go
Way up high or down low
I'll go wherever you will go

If I could turn back time
I'll go wherever you will go
If I could make you mine
"I'll go wherever you will go

#107 על מכסת מילים, על ילדים מוצלחים טפו, או על מיסטר מרטין, דוגמן של נספרסו או מורה לספורט

"לא כתבת הרבה זמן, קחי לך את כיפור" סימסה לי המאיה, וכמו כל פסיכולוגית טובה, היא צדקה, זמן לדון בשאלה "איפה זה פוגש אותי", לא?

אז כן, לא מצאתי את הפניות, את השקט הזה של שעתיים שהראש שלי רק עם המחשבות שלי- כל פעם היה לזה נימוק הגיוני אחר, אבל גיליתי שיש לי מכסת מילים שאם אני עוברת אותה אני צריכה לנשום מחדש, והתכוונתי השבוע לכל כך הרבה מילים שהייתי צריכה לפנות להן מקום, אז נתתי לעצמי הפסקה לנשום מחדש.

נבי ועומר פה. נבי היא עינב, עינב של פיליפ (שם בדוי), עומר היפה היא בכורתם, שנה גדולה מיהלי שלי. כבר כמעט שבוע שהלב שלי מתרחב מאושר שהן אצלי בבית, כבר כמעט שבוע שפיליפ ואני מקללים קללות פה כרגיל אחד את השניה באהבה אינסופית (הוא לא מודה בזה, אבל הוא חולה עליי) ואני דואגת לבחורות שלו פה, כבר כמעט שבוע שנבי ואני נכנסות בייאוש לכל חנות סינגפורית ברחבי האי ונשרכות אחרי עומר שמסוגלת לעשות שופינג מהבוקר עד הלילה, ושתינו, שהבטחנו לה שתקבל כל מה שהיא רוצה בטיול בתמצווש (ובלבד שלא תקפוץ לנו מקונכיה באיזה גן אירועים) מוכנות לעשות הכל כדי שתהיה שמחה ומאושרת. אז שופ איט טיל יו דרופ איט, וכן, אשכרה גיליתי שגם לי יש את הלימיטס שלי בשופינג, שוקינג, אבל אמיתי.

ובזמן הזה הייתי פעמיים ב- ofs, יום הורים לה ולו.

והיא, היא.
ישבנו מול מיסיס הרשקו אהובתי, מלאת הקסם, המורה לעברית, ואני שומעת את הקטנה הזו מדברת איתה בכזה שטף, כזו עברית יפה ומנומקת, ואני חושבת לעצמי כמה מבאס שהיא לא יכולה להיות כזו שוטפת עם שאר המורים שלה, באנגלית.
והולכים למורים האחרים, ואני יושבת מהצד ונופלת לי הלסת מרוב הלם, אני שומעת את הבת הקטנה שלי מנהלת שיחות שוטפות וקולחות עם המורים שלה, מנומקת, רהוטה, ואני מסתכלת ולא מאמינה שביקום מקביל הבת שלי מתקשרת בשפה שהיא לא גדלה איתה בכלל.
וממורה למורה אני מתחילה להבין מי הקטנה הזו שחיה אצלי בבית, מי זו הקטנה הזו שרציתי למות בגללה כשעברנו ולא ישנתי חודשיים מפחד כי פחדתי שהיא לא תסתדר, מי זו הקטנה הזו שכשאמרו לנו מהשנה שעברה להעביר אותה למיינסטרים וסירבנו- לא ידענו כמה כולם צודקים. וממורה למורה אני מבינה שהיא ענקית, שהיא מיינדד, שהיא כל כך בתוך התהליך, בכזה סטייל. נערצת, לא פחות. הגוף הפיצי הזה שמלא בכל כך הרבה אישיות.

והוא, הוא.
כן, הוא מדבר הרבה ולא סותם את הפה בשיעורים, יש לו את המאפיה שלו עם יותם וליאור, אבל ראבאק, באמת, אני כבר לפעמים לא יודעת להוליך את האהבה שלי אליו. אין מורה שלו שלא מאוהב בבחור הזה. כמה הוא חכם, מבריק, גאון. מיסיס דל, המורה שבשנה שעברה היו בינהם התכתשויות אינסופיות ובסוף איכשהו הוא קיבל אצלה הצטיינות (כרגיל, גם להיכשל הוא לא יודע) עצרה אותנו וביקשה שנדע, הוא קיבל אצלה 30/30. ובעלה, שגם הוא מלמד את יונתן, חרג ממנהגו ואמר לנו שהוא 'שמע שמועות' על 30/30 ונתן ליונתן היי פייב.
אגב, לפרוטוקול יירשם שבכורי לא הפגין חוכמה רבה עת הכריח אותי לצפות בחדר ההמתנה בסרטון יוטיוב בו הוא מותח את גבולות שריטת הסימטריה של אמא שלו. בתמורה לחוכמתו כי רבה זכה בכורי האהוב למטח מבוכות אינסופיות שטרחתי לעולל לו כנקמה ("כן, נכון שהוא יפה? וחכם נורא, נכון?"). הוא פחות צחק.
ולשמוע את המורים שלו פונים אליו כג'ונתן, ליונתן שלי.
והוא כל כך יפה וגבוה וחכם, אבל בלה בלה בלה, עזבו את כל סיפורי כמה הבן שלי כל כך יפה ומקסים, כי האמת היא שהתכנסנו פה לדון במיסטר מרטין, המורה לספורט.

אובכן.
לקרוא לדבר הזה מורה לספורט זה קצת מעליב.
אגב, לפרוטוקול יירשם, שבכורי כפרות עליו לא חשב לעדכן אותי שאין יותר מיסיס וודס (חביבת הקהל של גיל מהשנה שעברה), וכשנכנסנו לחדר של מורי הספורט, מיסיס וודס אומנם קידמה את פנינו בחביבות, אבל יונתן הפנה אותנו לעבר הדוגמן של נספרסו בסוף הכיתה. תכירו, מיסטר מרטין.

עוד לא החלטתי אם הוא אוסטרלי, ניו זילנדי, בריטי או וואטאבר, אבל הו, גודוש! ממתי מורה לספורט לבוש חליפה איטלקית עם עניבה, אפס אחוזי שומן, שיער שופע, גרביים בול ונעליים למות, עם השעון המדויק הזה על היד? מה זה זה?!

אגב, אני יודעת שהוא אמר כל מיני דברים על יונתן, אני לא בטוחה ששמעתי הכל, בדיוק התלבטתי אם לשמור את שם המשפחה אחרי שנתחתן, או ישר ללכת על גלעד-מרטין (שם כפול זה בהחלט עניין משמעותי לחשוב עליו, זה יכול להיות דיל ברייקר ועילה לביטול נישואים). אולי נרוץ יחד מרתונים? שחיה? הוא ימדוד לי אחוזי שומן? אני חוסכת ממכם אגב את שמו הפרטי, אבל כן, גם שם- שלמות.
לא פלא שאחרי מיסטר מרטין הסתובבתי בין יתר המורים עם מבט מצועף, וכל המורים נראו פתאום פחות מרשימים. לא מבינה למה לא מיישרים שם קו עם הדבר הזה, באמת, מחזה מרהיב, ובעיקר פיצוי הולם על מיסיס וודס מהשנה שעברה, עוד דוגמנית מספורטס אילוסטרייטד שלימדה את יונתן לרוץ.

טוב, ולפרוטוקול, מוצאי יומכיפור היום, זמן טוב להתנצל בפני מיסטר מרטין שעשיתי לו גירל קראש פה, נכון? לא תספרו לו עד שנתחתן?

וקחו לכם את השיר המאמם מושלם מקסים ששמים בחתונות של אנשים יפים. כל היום הוא אצלי באוזן, תגידו שהוא לא מהמממממממם. שלמות.
תפתחו רמקולים, הכי מרגש.

When the world gets too heavy"
Put it on my back
I'll be your levy
You are taking me apart
Like bad glue
On a get well card

It was always you
Falling for me
Now there's always time
Calling for me
I'm the light blinking at the end of the road
Blink back to let me know

I'm a fly that's trapped
In a web
But I'm thinking that
My spider's dead
Lonely, lonely little life
I could kid myself
In thinking that I'm fine

It was always you
Falling for me
Now there's always time
Calling for me
I'm the light blinking at the end of the road
Blink back to let me know

That I'm skin and bone
Just a king and a rusty throne
Oh, the castle's under siege
But the sign outside says, "Leave me alone."

It was always you
Falling for me
Now there's always time
Calling for me
I'm the light blinking at the end of the road
Blink back to let me know
(It was always you)
Blink back to let me know
"(It was always you)

#106 על סיימון לה-בון, על דברים שהייתי מספרת לעצמי בגיל 12, או אחותי צדקה- ג'ון טיילור באמת יותר חתיך

אולי אני ממקמת את הזיכרון הזה בשנת 85, ייתכן שפחות, אבל בעיקרון יש בו דלת בחדר של רעות, אחותי. על הדלת יש אותיות כסופות באנגלית של להקת "מדנס". איפה שהוא יש לה בחדר מרצ'נדייס תקופתיים של קאלצ'ר קלאב ובוי ג'ורג', וכן, גולת הכותרת- דוראן דוראן.
כמו כל סאקרית עם אחות גדולה, מיד טרחתי להעריץ גם את הלהקה הזו, שכן מן המפורסמות הוא שאחיות גדולות בשנת 85 בטוח מבינות במוזיקה שמשמיעים ברשת ג'.

חלוקת רכוש: היא על ג'ון טיילור, אני הסתפקתי בשאריות של סיימון לה-בון. פשרה סבירה סך הכל לדעתי, אבל אני אקדים כבר עכשיו לגלות לכם את הסוף- אפרנטלי היא הימרה קצת יותר טוב.

את התבגרותי המוזיקלית (שיש שירמזו שהיא מחפירה, אני מוחה) אני זוקפת לזכות הדוראנים. משם הבנתי את הקטע של המוזיקה שאפשר לשמוע בריפיט, הבנתי את הגרוב הזה שמנהל אותי עד היום, והוא היה בול מדויק עליי ועל האוזן שלי.
לגמרי תקועים לי כל מיני "להיט בראש" פאתטים למות, רק כי שתינו היינו מרותקות לשידור עם התרגום המופרך והכתוביות הנלוות, צופות בקליפים הכי מופרכים ביקום (רמזו לי לשלוח אתכם לראות את "וויילד בויז", אני ממליצה על "ריו") וחולמות איך ג'ון טיילור יבחר באחותי לרעייתו וסיימון לה בון יקדש אותי לאישה.

איכשהו אני נהייתי בת 42, אחותי בת 47, השנים חלפו והדוראן דוראן נותרו קראש הילדות שלי. כל פעם שיצא משהו חדש שלהם הקשבתי באדיקות, מרוב מחוייבות אינסופית לשמר את הקשר שלי לילדה בת ה- 12 שהייתי.

סינגפור, 2017, מירוץ הפורמולה וואן.
כל ערב הופעות מטורפות של הבסט אוף דה בסט. לפני חצי שנה התחלנו לברר מי מופיע השנה בפורמולה, גיגלנו אול אובר, ונפל לי הלב.
דוראן דוראן פה, שיווווואאאווווו!

לצערו של גיל, לא היה מחיר ביקום שלא הייתי משלמת לראות אותם. לשמחתו של גיל, המחיר היה סביר, למרות שבואו נודה, אני לא חוויה גדולה כשאני עושה ריגשי.

הופעה סינגפורית שנקבעת לשעה שש, אגב, מתחילה בשעה שש. לא שש ודקה, לא דקה לשש, שש. עד השעה דקה לשש ירד עלינו גשם זלעפות, רבע טייפון, שתדעו.
בגלל שאיי דונט דו מטריות (הקוראת אמא, תתעלמי, לא, זה עוד לא עבר לי, לא, אני לא אחטוף דלקת ריאות מזה) כבר תיכננתי למצוא את עצמי רטובה כמו בוב ספוג ממררת בבכי, אבל אלוהי הוואטאבר עצרו את הגשם דקה לפני שג'ון טיילור נכנס.
כשהוא נכנס לבמה, היה קיץ. נשבעת. בשניה.

ואז, למשך שעתיים, הייתי בת 12 מוקסמת, עם עיניים של בת 42, מסתכלת על האנשים האלו על הבמה שהחזירו לי אויר, רואה את סיימון לה בון עוד שנה בן 60 רץ 3 מטרים מולי ושר לי את כל מה שידעתי בעל פה יותר משלושים שנה, ואת ג'ון טיילור בן 57 ויפה כמו אז אם לא יותר (ניק רוהדס לא נחשב, סורי, אף אחת לא באמת נלחמה לא עליו ולא על רוג'ר או אנדרו טיילור, באמת סליחה) ואני מחשבת לעצמי בראש כמה זמן עבר (רמז: המון).
ובחיי שתהיתי כמה אמין היה אם הייתי מספרת לעצמי של אז שיום אחד, יום אחד אראה אותם 4 מטר ממני, יזלגו לי דמעות מרוב התרגשות כשהם ישירו את "ריו", וכל זה יהיה בסינגפור.
אני לא בטוחה שהייתי מצליחה להאמין שזו לא הזיה.

וכשידעתי שההופעה הולכת להיגמר אספתי את הדמעה על הלחי וידעי בוודאות מוחלטת שזה אחד הרגעים הכי טובים שהיו ויהיו לי בחיי.
ואז חזר הגשם, ססססאמק.

וקחו לכם את השיר שאגבה 200 פעם מהמצלמה שלי, אחרי שסיימון לה-בון שר אותו מילימטר מולי, בשקט, בלי פירוטכניקה, משהו שלא קשור לדוראן של שנות השמונים, אלא לדוראן של האנשים הבוגרים, המבוגרים האלו שראיתי, מלאי הגרוב, ששעתיים רקדתי איתם בטירוף, מאושרת למות.
תקשיבו לשיר הזה, כי באמת, הוא מרגש אותי עד דמעות.

Any other day and you might have gone walking by"
Without a second look
Any other way but I'm still mystified
I'm just trying to change my luck
Staring out the world and waiting for the one
But the world won't look away
The world does not explain

So, what are the chances?
We'll never know
If we take it for granted
A diamond explodes
What are the chances?

Playing with your life or is it destiny
Which sets you on a path
Is it out of choice that you're here next to me
Or just the aftermath
Of moments as they pass

So, what are the chances?
We'll never know
If we take it for granted
A diamond explodes
What are the chances?
We are lost in the flow
And looking for answers

So, what are the chances?
We'll never know
If we take it for granted
A diamond explodes
What are the chances?
We are lost in the flow
"And looking for answers

("what are the chances")