חודש: מאי 2018

אני אלופה בלהחליט שאני לא רוצה להיכנס לנושא מסוים. רוב הסיכויים שאני גם מאד מנומקת לעצמי- "אין לי באמת עניין בזה", "זה לא באמת ענייני", "אין לי איך להועיל", יש לזה אלף ורסיות שכולן מסתיימות בסופו של דבר בהחלטה עקרונית שלרוב אני לא נסוגה ממנה- אני לוקחת צעד אחורה בדברים שמכבידים לי על הנפש.
בשבילי זו אמת מוחלטת.

באיזו שהיא מידת הגינות אני חייבת להודות- זו מתבררת לרוב כהחלטה מטומטמת לחלוטין, אולי יש בה כדי לשמור על עצמי בטווח הקצר, אבל בלונג-ראן זה מתגלה לי תמיד בתור החלטה שמזכירה את הילדים האלו שמשחקים בפיק-א-בו, כאילו שאם אני לא רואה כלום כי עצמתי את העיניים חזק חזק, זה כנראה לא קיים באמת.

אולי אני לא מקשיבה עד הסוף ולא מסתכנת בזה שאני אצליח בניגוד לתחזיות להתמודד עם הקושי? אולי הגיע הזמן בגילי המופלג שאלמד לקחת נשימה ולצלול למקומות שאינם תמיד הקאמפורט זון שלי?

בשיחה ארוכה ומתגלגלת אני מבינה ששוב אמת מוחלטת שלי אינה מוחלטת כמו שחשבתי, קאמפורט זון איז סו אובר רייטד. אני מבינה לאט לאט שלפעמים אני צריכה להיפתח לחשיבה שונה מזו שהתרגלתי אליה, לא לחשוש מלשאול (גם את עצמי) שאלות קשות, והמורכב יותר- להתמודד עם התשובות שלפעמים קשות כפליים.
אני פתאום תוהה אם כל האמיתות המוחלטות משרתות איזו אג'נדה מסוימת שאינה בעלת ערך כמו שאנחנו מורגלים לחשוב, ובכלל- פתאום אני שואלת את עצמי שוב מה זו בכלל האמת המוחלטת הזו ולמה היא בכלל טובה.

אנשים שלא נבהלים מקאמפורט זון, אנשים שלא נבהלים ממה שנראה כמו אמת מוחלטת, הם השיעור שלי.

את חג השבועות השני שלי בסינגפור חגגנו שוב עם הישראליאנה המשובחת מסביבנו.
החג המוצלח ביותר בשנה ריכז את כל הישראלים לבושים לבן עם כמויות אינסופיות של אוכל מהמם שיכול היה להאכיל מדינה רעבה קטנה באפריקה. היה נהדר למרות שנשרפו לי הבטטות שתיכננתי להביא כי נתתי להן עוד 5 דקות כשהתאפרתי, אבל זה לא מה שאני מנסה להגיד.

תאיר, רודנית המחמד שלי שמצליחה לעשות קסמים כל פעם מחדש, היא שעמדה מאחורי האירוע הטוב הזה.
קילומטרים של הודעות ואירגון בוואצאפ שפתחה, עד המילימטר האחרון היא דאגה שיהיה מושלם כדי שבשעה חמש אחה"צ יהיה הכל מוכן להאפי שבועותינג ולאינסוף ישראלים מהממים.
רק דבר אחד לא לקחנו בחשבון: את סינגפור, או את התחביב שלה, להיות ממוקמת על קו המשווה.

כבר בשעה 10:00 בבוקר קלטתי את השמיים הופכים לנוראיים. שעות שהגשם לא פסק, לא זוכרת שהיה כאן גשם כל כך מופרע, רעמים כל כך מטורפים, גשם אינסופי ירד מהשמיים הסינגפורים ולא פסק, והשעון הלך והתקדם לעבר השעה ארבע.

בשעה 15:11 נשברתי ושאלתי בזהירות אם רק אני רואה את הגשם. זה הרי היה ברור מה אני שואלת, כי ימים של תיכנון ירדו למול עיניינו לטימיון.
אני מודה שחשבתי לפני ששלחתי את ההודעה הזו בקבוצה, וחששתי שתאירושקי מבואסת עד קצה ליבה הטוב.

הגשם- אמת מוחלטת.
איך אפשר להתווכח עם גשמים שלא חדלים כבר שעות מלרדת? לא הייתה הפוגה לרגע משך שעות על גבי שעות, כל אפלקציית מזג אויר התחייבה על 50% היתכנות לגשמים כבדים, והיינו בצד הלא טוב של ה- 50%.

לו אני תאיר, הייתי כבר מתחילה לתפעל את זה כאסון הומאניטארי, אבל אני לא תאיר, כי לתאיר יש הסברים שהגיוניים רק כשהם מגיעים ממנה, ואני אצטט, כי במילים שלי זה היה אמין כמו שרה נתניהו, ואצלה? נו, זה הגיוני רק כשהיא כותבת לי "זה כי ביקשנו שכל הגשם ירד עד האירוע ואז ינוקו השמיים".

והגשם ירד בדיוק עד האירוע,
והשמיים נוקו,
ואני נשבעת במיס פיגי שזו האמת.

והיא לא אדם רוחני במיוחד, תאיר, היא פרקטית ועם רגליים על הקרקע, אבל יש לה את ההגיון הזה שאומר שלא כל מה שנראה כמו אמת מוחלטת אכן כזה, ולקח לי זמן לראות את זה, אבל החלופה הייתה להתבאס המון ולהפוך את זה אכן לאסון הומאניטרי, ובסוף התוצאה הייתה אותה תוצאה: גשם לא ירד. לא ירדה רבע טיפה, להפך. השמיים נפתחו והאויר היה נקי, ותאיר לא דאגה לרגע.

ומצאתי את עצמי השבוע מהרהרת בזה, כי מבחינתי הקאמפורט זון שלי של אדמה שלווה ורגועה התערער והשאלות לא פסקו. והייתי צריכה להחליט אם אקשיב לגשם האינסופי שהיה האמת המוחלטת לשעתה, או אאמין שתגיע השמש, ובחרתי בשמש. והיא הגיעה.

וקחו לכם את קאלום סקוט שנעים לי נורא באוזן ושר כל כך יפה, הוא שווה את זה, בחיי.

There goes my heart beating"
Cause you are the reason
I'm losing my sleep
Please come back now

There goes my mind racing
And you are the reason
That I'm still breathing
I'm hopeless now

I'd climb every mountain
And swim every ocean
Just to be with you
And fix what I've broken
Oh, ‘cause I need you to see
That you are the reason

There goes my hands shaking
Cause you are the reason
My heart keeps bleeding
And I need you now

If I could turn back the clock
I'd make sure the light defeated the dark
I'd spend every hour, of every day
Keeping you safe

I'd climb every mountain
And swim every ocean
Just to be with you
And fix what I've broken
Oh, ‘cause I need you to see
That you are the reason
You are the reason
Yeah, yeah…

I'd climb every mountain
And swim every ocean
Just to be with you
And fix what I've broken
Oh, ‘cause I need you to see
"That you are the reason

כמעט שנתיים מאחוריי פה.

ראיתי השבוע כמה תמונות מלפני שנתיים בדיוק. הפיד הפייסבוקי לא נותן הנחות, התזכורות מפציעות בלי רחמים- הילדים פיצים, יונתן עוד עם גשר על השיניים ונמוך ממני, עוד אי אפשר לדמיין איך הוא יגדל תוך שנתיים להיות הבחור היפה ביותר ביקום שיושב לידי עם גיטרה חשמלית ואוכל לי את הראש על מוזיקה, ואיך אחותו תצמח כמו גבעול, תתבונן בי מבעד למשקפיים חכמות ותלמד אותי אצילות והשראה מהי.

אי אפשר היה לדמיין אז מה יתחולל בחיי בשנתיים האלו.

בדיוק לפני שנתיים עוד ישבתי במשרד עמוסה בדד ליינים, שותה 17 כוסות קפה ביום עם אירית ושתינו עוד לא מאמינות להזיה שמחכה לי תוך חודשיים.

ככל הנראה כבר קיבלתי באותה עת טלפון מיועצת ביה"ס של יהלי, בקול מדאיג, כשאני עומדת במטבח במשרד מכרסמת אגוז מלך תועה וסורר שחיכה לי, ואני מנסה להבין מה ליועצת בי"ס ולי, ולמה היא אומרת לי שנראה לה שיהלי נמצאת בסערת רגשות "עם סיפור מוזר על זה שהיא עוזבת לסינגפור". כן, אכן סיפור מוזר.
וכן, השמועות כבר הפכו להיות באויר יותר, כי כבר חודש חלף אז מאז ששיחררתי לעולם את הבלוג וסיפרתי שכן, זה נכון, וזה קורה.

כבר התחיל הזמן הזה אז שכל ביקור בסופר הפך להיות התחלת טקס האשכבה הפרטי שחויתי אז, המבטים, השאלות אם נכונות השמועות, אם אני בטוחה בזה, "מה תעשי עם הקריירה", "איך הילדים יסתגלו", "חשבתם על זה עד הסוף?", כל תיק שעבדתי עליו נכנס להאצה כדי לא להשאיר כלום פתוח, אירית כבר מצאה את מי שתחליף אותי במשרד היפיפה ואני רציתי כבר למות וקיויתי בכל ליבי שהיא תהיה איומה ולא מקסימה כמו שהיא, כי זה לא פייר.

אני ממש זוכרת את עצמי מפסיקה לרכוש בגדים עם שרוול ארוך יותר כי הבנתי שזה מיותר, ממש זוכרת איך הבנתי שאין מה לקנות עוד ינשוף בפסטורלי עד שאדע איפה אחיה באי המרוחק הזה בקצה היקום. ממש זוכרת איך כל פגישה עם חברים השאירה אותי חנוקה מדמעות, איך רותי לימדה אותי בשקט לקטוף דאגות מהשמיים ולהניח אותן בסלסלה, איך דבי ואני צועדות בשתיקה לאורך 9 קילומטרים, איך אני יושבת עם פיליפ (שם בדוי) כשהוא חוזר מלונדון ומספרת לו ולנבי איך אני מפחדת מהכל והוא עם חוש ההומור הפח שלו אומר "רק תסמסי לי שאת כבר על הטיסה, כבר סופר דקות" אבל שעה אחר כך מסמס לי "נבלה, יהיה בסדר, את תראי".

כל כך הרבה קרה בשנתיים האלו.
השלתי את זהותי, נפרדתי מאמיתות מוחלטות, הבנתי שהכל השתנה לי, אפילו התרגלתי לזה שהתחילו לקרוא לי עילית וכבר פיתחתי לזה אדישות (סליחה אבא ואמא, אבל ראבאק, אתם התחלתם), אנשים חדשים נכנסו לחיי בעוצמה גדולה, התחלתי ללמוד לנשום נשימות ארוכות ארוכות, למצוא שקט שלא ידעתי שקיים, למדתי להיפרד מחברויות שחשבתי שלא יעלמו מחיי לעולם ולמדתי שיש חברויות שגם אוקיאנוסים לא יצליחו להפריד, השלתי את מדי בימ"ש, את חצאיות העיפרון, גיליתי שארון מלא בגדים לא אומר שיש לך מה ללבוש כי הכל לא מתאים לחיים האלו, וכן, גיליתי שהאוכל פה כוסומו, משמין.

עם הזמן התגנבו לחיי אמיתות חדשות. עם הזמן הבנתי שהסיבוב הזה של החיים גם זימן לי אושר אינסופי שלעולם לא אצליח לבטא במילים את עוצמתו.

לפני כמה חודשים ראיתי ברכת יומולדת ששבתה את ליבי, הם מבוגרים כבר, בדרכם לשנות השישים, אנשים מדהימים ואהובים עליי מאד, הוא כתב לה שהם הכירו בגיל 22 ואלו היו 22 שנים מבוזבזות.
כמה הקסים אותי המשפט היפה הזה, כמה פשטות הייתה בו, לא הייתה התחכמות.
גרם לי לחשוב המון על הזמן המבוזבז, על הזמן שחומק לנו מבין האצבעות, ועל המחשבה הזו שאני חייבת לעשות שימוש נכון יותר במשאב הזה, לא להתייחס אליו בקלות דעת.

יעלי אהובתי, ניו יורקית המחמד שלי, חובבת השירה וחנוך לוין שלחה לי את זה, כאילו קראה את המחשבות שעפות אצלי בראש כבר ימים, ומצאה את החנוך לוין המדויק שנגע בדיוק, אבל בדיוק בדילמות האלו של הזמן שהיה ונמס:

"אבל אמרי: היכן היית?
לא שמת לב איך הזמן עובר?
לא ידעת שיום אחד
ייתם גם העתיד?
שיום אחד עינינו תְאַבֵּדנה
את זוהרן ואת בְּרָקָן,
שהראשית התרחקה
ומתקרבת האחרית?

אבל אמרי: היכן היית?
בזרועותיו של מי להט מצחך
ועל כתפו של מי בכית?
איך לא זכרנו שנמות בסוף,
ואת אושרנו המועט מלכתחילה
הזמן ממעיט?

מר לי בלב כשאני חושב
על כל הרגעים שהחמצנו.

גם אם תהיי שלי עכשיו,
לא אחדל להתאבל
על כל הזמן שלא היית.
אבל אמרי: היכן היית?"

וכן, לפני שנתיים נוספות, אני חושבת על אלו שטסו לי ונעלמו לי מבין אצבעותיי, היו כלא היו, ומתחילה לחשוב על השנתיים האלו שמחכות לי.
מה יהיה בהן,
מה יהיה אחריהן.
מי אהיה אחריהן.

ומהבוקר אני מסתובבת עם מחשבה מלטפת על איך שומעים מוזיקה נכון, כי אפשר לשמוע אותה באוזניות או באוטו ולעוף, אבל אפשר להוסיף לה מגבר ולחוות אותה שלמה, עוטפת, מדויקת ומכוונת על המילימטר.
ככה אני רוצה,
עם המגבר.

ואחרי חנוך לוין שם למעלה, ועם זמן אבוד מול זמן שלא יאבד עוד, עם המגבר, ככה מדויק ומלא ומלטף קחו את פאראמור המופלאים עם הקול הזה המיוחד, הפשוט, הלא מתחכם, בול כמו שאני אוהבת.

Man you really know how to get someone down
Everything was fine until you came around
I’ve been chasing after dreamers in the clouds
But after all wasn’t I the one who said
To keep your feet on the ground?
Man you really brought me back down

Hold on to hope if you got it
Don’t let it go for nobody
They say that dreaming is free
But I wouldn’t care what it cost me

You got me tied up, but I stay close to the window
And I talk to myself about the places that I used to go
I’m hoping someday maybe I’ll just float away
And I’ll forget every cynical thing you say
When you gonna hear me out?
Man you really bring me down

Hold on to hope if you got it
Don’t let it go for nobody
They say that dreaming is free
But I wouldn’t care what it cost me

Reality will break your heart
Survival will not be the hardest part
It’s keeping all your hopes alive
When all the rest of you has died
So let it break your heart

Hold on to hope if you got it
Don’t let it go for nobody

Hold on to hope if you got it
Don’t let it go for nobody

They say that dreaming is free
"But I wouldn’t care what it cost me