#34  נעים מאד, אזרחית ליטא, או נעליים צריך המון

בטוטאל, נשאר פחות מחודש לשהותנו כאן. המשימות מתרבות להן, ובמקום לנפוש את עצמי לדעת, קורה הכל חוץ מזה.

פרקטית, אתמול מצאתי את עצמי לבושה במדי בית משפט, חרף שאיני עובדת כבר שבועיים ואיני עורכת דין ביומיום שלי, אלא בת אוליגרך, כזכור, והיוש אבא, חשבתי שיעניין אותך לדעת שהפכתי אותך לאוליגרך, אבל אתה יכול להישאר אוליגרך בפנסיה, זה מסתדר לי בסיפור.

מכיוון שממילא היה קבוע לי הדיון הזה ממזמן, אני מתה על התיק, על הצדדים הנגדיים שלי שם ועל השופט, החלטתי שאלך ואקל על אירית והעומס המופרך שהיא מצויה בו מאז נטשתי את המשרד להרפתקאותיי הסינגפוריות.
וכך, מכל בתי המשפט בישראל, מצאתי את עצמי מפזזת לי לבית המשפט בנתניה, מה שפרקטיקלי מחייב דייט מקדים עם פרי-אל, קולגת העל שלי, אהובתי המצחיקה הזו שכל כולה נפש שאין דברים כאלה.

הדיון עצמו היה ג'וי אנד האפינס, כיאה לדיון אחרון (בערך, עוד הבטחתי לאחת מלקוחותיי האהובות ביותר שאגיע איתה לרבני כדי לוודא שכשאני עולה על המטוס, היא כבר גרושה מהאקזמפלר שלה), אלא שבמהלך הדיון החליט השופט שישעשע אותי מאד לדעת על זוג חברים שלו שממש עכשיו, לא מזמן, היו בדרך לרילו בסינגפור, ואחרי שסגרו הכל ומכרו 90% מהבית שלהם, בוטל הרילו.

כן, כן, חברים, טרו סטורי. רק דעו לכם שאם נניח קורה דבר כזה לנו, טפו, אני יודעת מי השופט, ואתם יודעים איך לירות בי מהר ובלי כאבים.

עת יצאתי מהדיון, התברר שכדאי שאסע די מהר להספיק לאסוף משגרירות ליטא את הדרכון הליטאי שלי, זה שממתין לי שם כבר שנה, שכן הפקידה נעימת הסבר שם (שקר מוחלט, גועל נפש) הבטיחה לי חגיגית שתוך יומיים הדרכון הממתין שלי יוטס לו אחר כבוד בחזרה לליטא, ושכמוני הם עוד לא ראו, מישהי שמסרבת לאסוף את הדרכון.

אגב, בהחלט עשיתי להם חזרות גנרליות שם לעיכוב באיסוף הדרכון, שכן רק את הטקס הקצר שבו נדרשתי להגיע לשלם כך וכך דינארים ליטאיים (סתם, נו, יורו) פלאס להציג להם דרכון תקף שלי, לקח לי בסך הכל 3 שנים לעשות, וגם זה רק כי אירית בעטה בי מהמשרד לקול מחאותיה של אימי בטלפון.

מעולם לא היה דחוף לי האישיו הזה של הדרכון האירופאי, ואני פחות מתחברת לז'אנר שסוגד לכל הטוב הזה, אבל לאמא שלי היה מאד חשוב (ויקר, ססססססאמק, הם מחבבים שם כסף, הליטאים האלו), ויש שמועות גם שיש מצב שזה עשוי יומחד לסייע לילדיי לחיות במדינות בהן יש פרימארק וסטארבאקס באזור, ועצי כריסמס, אז לא פסלתי את זה עד הסוף.

אם כך, נעים מאד, ליתי, אזרחית גאה של ליטא, ודעו לכם, שעסקינן במדינה עם ההמנון הכי לא שוס בעולם, ועם המזל שלי, תוך חודש ליטא יוצאת ברפרנדום מרגש להיפרד מהאיחוד האירופאי, ואם זה יקרה- תזכרו אצל מי קראתם את זה קודם.

לטקס סיום קורס טייס של אף אחד שאני מכירה אבל פיליפ התעקש שנבוא, לא הספקתי לנסוע כמובן, אבל כן הספקתי לעצור באחת מחנויות כלי הבית האהובות עליי, לרכוש עוד דברים לבית החדש.
וכך, ליטאית ובעלת רכוש, שבתי לביתי מרוסקת מעייפות ומרוששת (שוב), לעוד יום בו הבנתי מצוין שלא אצעד בו 9 קילומטרים ואמשיך לקטר בו שאני ממותה, שכן בערב קבענו חגיגית עם מיי ווייפי והחורחה שלה, להלן ענת אשתי האהובה ודני בעלה בביתם המשופץ יפה למות (ענת לא מרשה לכתוב למות, כי למות זה לגמרי 2015, ואנחנו לא עושות יותר את השנה הזו, תודה, אז אצלנו קוראים לזה "למוט", רק שתדעו).
היה כיף לאללות ובטירופים כמו שאומרת יורשתי הצעירה, והיה כיף לא פחות להגיע מרוטה הביתה ולראות פה את הכנופיה של יונתן מורעבת לדעת, ולך תאכיל עדר כבשים פועות בחציר באמצע הלילה.

אגב, העובדה שגיל נמצא פה עד שבת הופכת את חיי לגיהנום חינני של דרישות לארוז בקרטונים את חיי, פלאס דרישות אוורי נאוו אנד דן (נניח בשניה זו?) לעדכן אותו בכל מיני מועדים שקשורים לרשימות שלו, כמו מתי מעבירים את הרכב לירדן, מתי מוסרים את הבית, מתי תארזי, אולי תמייני, ולמה את צריכה כל כך הרבה נעליים. התשובות לרוב השאלות שלו, אגב, נענות בנהמת חוסר רצון מופגן, למעט השאלה על הנעליים, שם התשובה היא "אינסוף".

ועכשיו, עכשיו אני פונה לתחביב החדש שלי- חוג שינה ופרידה חיננית מההולנדיה שתיגזל ממני עוד שבועיים, השם תשמור.

היו שלום, ד"ש מוילנה.

מודעות פרסומת

#33 שתי לוויות וחתונה, או רשימות זה לא כיף

בוקר יום ראשון אחרי סופ"ש רווי מוזיקה ואושר שרק בנס שרדתי לספר עליו, שכן כידוע, אני איני מזדקנת בחן, וזה אולי מצטלם נורא יפה בפייסוש, אבל למעשה אמא טבע כרגע מתעמרת בי עם חזרה גנרלית לקראת מאה אחוזי לחות לשלוש השנים הקרובות, שכן כל הופעה בה צפיתי בסופ"ש האחרון הייתה מפגן לחות מופרע.
יש אגדה אורבנית לפיה זיעה זה דבר מרזה. ובכן, לפי האגדה הזו אני אמורה כרגע לשקול כמו ילדה בת 12. מהעובדה שכבר ציינתי בפוסט עבר שאני יותר בכיוון של ממותה בחודשיים האלו, אני מודיעה קבל עם ועדה- אין ממש באגדה. כל סיפורי הביקראם יוגה המרזה בארבעים מעלות? שחררו. לכו לעשות יוגה באולם ממוזג וזהו. לא באמת תירזו. אחת שיודעת.

בחמישי ירדנה, לובסטר המחמד שלי ומואה היינו בהופעה של מוש. כבר כתבתי כמה אושר וכמה כיף היה, כמה חרף הלחות המופרעת הלאמברוסקו היה מצוין, החברה נהדרת והמוזיקה סבבה (ואם יש לי קוראים מאמריקן לייזר- יש לכם גם אחלה לקוח בפוטנציה, רק אומרת).

בשישי בבוקר אוריתק'ה אהובתי ואני נפגשנו לנו לארוחת בוקר של קצ'ינג-אפ קבוע באחד המקומות הלוהטים באזור, אבל מהזן שגורם לכל אדם שפוי להפרעת קשב אחת גדולה. המקום עצמו מעוצב עם שטיחים כבדים ארגמניים אול אובר, כלים מזן הכלים שיושבים לאמא שלי בארון הסרוויסים מסבתא בלה, מלא פרחי פלסטיק, פסלי פורצלן וגלזורת קרמיקה, אבל כל זה בטל בשישים למול אוכל נפלא וחברה מופלאה ואהובה.

את צהרי שישי ביליתי בתחביב החדש שלי- לווייה משפחתית בשמש הקופחת, שזו הפרקטיקה החדשה במשפחת גלעד, "קבור ככל יכולתך כל עוד אתה לוקאלי".
אין מה להרחיב יותר מדי- ביום ראשון ביליתי בלווייה א' בה נפרדנו מבת דודתי, וביום ו', קלוז'ר, לווייה ב', בה נפרדנו מדודה של גיל. המזל הוא שלפחות אנחנו יכולים לסמן וי על וואחאד איזון, שכן כזכור, בתחילת החודש אמיר ושני התחתנו, ככה שאיפשהו הקארמה התקזזה איתנו גם עם משהו טוב במיוחד.
בתיאום מצוין יצא שאומנם הספקתי להודיע לגיל על דודתו עוד כשהיה בסינגפור, אבל באותו יום כבר עלה על המטוס חזרה לארץ לשבוע, כך שאומנם את הלווייה החמיץ (אווווווייייי, נוט), אבל היי, תמיד יש לו את השבעה.

וכן, זו הייתה הדגמה לפרצוף על בשורות לא פשוטות כשאתה רחוק ולא מועיל, רחוק ולא נגיש, וכן, זה מרגיש חרא כמו שאפשר לדמיין.

בערב כבר שב האיזון לחיי עת נפשתי לי בערב מופלא עם בנות ציוני אהובותיי.
דבי, המלכה האם של שבט ציוני, הייתה מושא חיזוריי אולי 10 שנים. מתוקף היותה מלכת רישום הגנים ביישוב שלי, משך שנים היא ואני ניהלנו רומן מתמשך שהבשיל לו בשנתיים האחרונות לכדי אהבה ענקית. אני הרי ידועה כאוספת אחיות לחיי, ודבי שלי היא אחות גדולה מופלאה.
אגב, דעו לכם, שחברה בת 55 זה לא כזה גליק גדול, שכן כל הזמן הזה חישבתי לעצמי איך אסטרטגית ליד בחורה בת 55 תמיד איראה חיננית וצעירונת, ואז הגיעה דבי עם הפרצוף ההורס הזה וגוף של מתעמלת טריאטלון, אחת כזו שבצעידות בעיקר מראה לי את ישבנה האגוזי המוצק ואני נשרכת אחריה כמו מלכהל'ה מאחוזת ראשונים. מסקנה? צריכה לחשב מסלול מחדש עם בחירת חברות. אי אפשר עם כל המוצלחות האלו.

ואם כבר, אז לדבי יש את עומר, אחי הגדול והאהוב שגם היה מורה להיסטוריה של בכורי, וזאת בין שלל עיסוקיו ואחיזתו בתואר "איש האשכולות האולטימטיבי"- איש מצחיק, שנון, כותב פוסטים מצחיקים בפייסוש, לא עושה בושות, חכם למות, ומבין בכלכלה ובספרות ברמה של נובליסט.
דבי ועומר מדגימים את המודל לפיו מעץ אגס לא נופל תפוח (במקרה שלהם- גויאבות או מנגו). הם אוחזים בסוללת יורשים מופלאים, אומנם רוב מוחץ ומשובח למין הנשי, אבל סו הלפ מי גוד, גם עם היורש לא כשלו.
וכך בנות ציוני ואני מצאנו עצמנו מפזזות בזיליארד אחוזי לחות בשוני לקולו של דיגי דוב, מאושררררררות ושמחות, מאחורינו ווייפי וחורחה שלה שהגיעו גם להופעה, והיה כל כך כיף ומשחרר.

בשבת בבוקר כבר השכמתי טרוטת עיניים לארוחת בוקר עם איילת ופרי-אל, קולגותיי המשובחות. די מיותר לציין כי אחת מההמלצות בקרב שכנינו לשולחן הייתה אטמי אוזניים, שכן שלושתנו ביחד זה משהו אקוויבלנטי לכמות האנרגיה שנפלטה בהירושימה- אינסופית, אבל טובה, להבדיל.

שבתי לביתי (נס כשלעצמו, שכן איילת נהגה חלק מהדרך, רמז רמז רמז), ובצהריים שב לשבוע בבית הסייבר מענטש. הספקנו לצעוד 9 ק"מ (ניסוח מעניין הקטע הזה של "לצעוד". "להשתרך" מתאים יותר), אישפזתי עצמי בתוך מקלחת ועופפתי לי להופעת החלומות שלי- תיסלם אהוביי ומשינה.
טוב, נו, זה לא אמור לעניין אתכם, אבל תיסלם, הו תיסלם. גברים בני 60 שהופכים פארק שלם, מלאי הנאה, הומור, גרוב ורוקנרול. המשינות התגלו הפעם כתחת, עישנו משהו טוב במיוחד (לטובתם), וקירטעו עצמם לדעת. עדיין, התיסלמים הצליחו לעשות מהמופע הזה משהו מטורף, שגרם לאיילת ולי לרקוד שם כמו שתי נערות רוק מאושרות במיוחד.

שבתי הביתה לגלות שהסייבר מענטש כבר מבלה עם הג'טלג בשינה, היונתן משתעשע על חשבונו ("תני, מתי אבא נרדם?", "הממממממ, אמא, אני לא זוכר שבכלל היה ער"), הספקתי למצות את תחביב הכביסה שלי ולעופף לשינה כי הבוקר היה נוהל פיליפ אצל יוס בארוחת בוקר, שאליה הפצעתי בכוחותיי האחרונים.

ואז הפציע הסייבר מענטש עם התחביב החדש שלו. רשימות.
מסתבר שהיה לו מספיק זמן לנסח טו דו ליסט באורך הגלות, ואם יש משהו שהוא ממש רוצה, זה שנשב לדון ברשימה האינסופית הזו, שרק קיומה מסב לי גררררררררר אחד גדול.
אגב, גליוש חברתי מסוגל לנוע מרשימה לרשימה, ואם יש משהו שמסב לה נחת אינסופית יותר מייצור הרשימות עצמן, זה הקטע הזה שהיא עושה ויש, פס על המשימה המבוצעת. דעו לכם, יקיריי, שלראות את גליוש מוחקת משימה, זה באמת האושר הגדול. אני ורשימות? פחות.

אז כרגע אני בשביתה. מספרת לעצמי שאני לא עושה כלום השבוע, תוך כדי שיבוץ אינסוף לו"זים ודייטים רק מהבוקר-
היום מסיבת סיום ליהלי, קרן שלי מחר בבוקר ואורי וגליה בערב, בשלישי יש לי אפילו דיון אחד בנתניה בתיק שלי שאני אלך אליו בתקווה לסיים אותו שם פלאס דייט עם מיס נתניה, פרי-אל, יש דיבור אפילו על דייט עם טקס סיום קורס טיס עם הפיליפים והענבים (דיבור זה ניסוח מעניין- פיליפ הורה לי, ורק ממנו אני מפחדת), ובסיום השבוע ממתין לי דייט עם קבוצת חברות-אחיות אהובה עליי במיוחד, כאלו שעוברות איתי את כל התהליך בכזה סטייל, וגורמות לי להעריך אותן שוב ושוב כנקודת האיזון בחיי.
עייפה כבר מעכשיו, תוווווודה.

עכשיו פונה להכין ארוחת צהריים לנועהל'ה שלי שבאה עוד 5 דקות, ובינתיים, היו שלום, אני לסינגפור אגיע דרך תא המטען, בארון מהגוני. אנוח כבר בקבר וזה.
פ.ולניה.

#32 חיי כבת אוליגרך, או שתי כיליות איז סוווו אובר רייטד

אני אדם של חגיגות קטנות, של מועדים מיוחדים, של תאריכים חשובים. הראש שלי מסנכרן כמעט באופן אוטומטי כל אירוע (זה לא אומר שאני זוכרת מה לעשות עם המידע הזה, אבל זה לסיפור אחר), אני מאלו שיבחינו בכל דבר שמסמן מועד משמעותי בחיים.
וכן, הבחנתי בזה שכבר חצי שעה כבר ה- 24.6.
לרוב האנשים התאריך הזה פחות רלוונטי, עבורי הוא רגע הישמע הגונג.
חודש בדיוק לאחור. אנחנו עולים על המטוס ב- 24.7, שזה חודש בדיוק לפני שאני בת 41.
החלה הספירה הרשמית.

סיימנו את לוגיסטיקת השכירויות שם ופה, סגרנו מכולה וריהוט שם ופה, הילדים רשומים לבית ספר, גיל פורח ומאושר בעבודתו הסינגפורית שנדמה לי שכאילו נולדה עבורה והמתינה לו. יונתן כבר סיים את שנה"ל והפיצית עוד כמה ימים (למרות שהיא כבר מתנהלת תחת מחאה פה על חוסר הצדק שהיא משכימה בבוקר בעוד אחיה ממשיך לחרופ עצמו לדעת).
על פניו אנחנו כמעט בשלים כגויאבה לעופף עצמנו הסינגפוריה.

כבר כמעט שבוע שאני כבר לא עובדת כמו רוב האנשים.
אני אמורה תיאורטית להיות חופשיה אז א בירד, אבל גם בזמן הזה ובחופש הזה שניתן לי, אני עדיין עמוסה ולא שמה לב לעומס על עצמי, למרות שבייסיקלי, לטס פייס איט, מדובר בלו"ז של גרושה מבבלי.
עזבו, אין באמת מה לרחם עליי. אני חיה כרגע כמו בת של איל נפט רוסי שמממן לי חיי פאר בכל בית קפה שווה שהמציאו (הקורא גיל מוזמן להתעלם מהמשמעויות הכלכליות הנגזרות מזה, רק המלצה- אל תיקשר יותר מדי לכיליה שלך. שתי כיליות איז סוווו אובר רייטד).

הרגע ממש שבתי לי מהופעה מאגניבה של מוש בן ארי (מהאנשים שגורמים לי להרגיש הו-כה-לא-שעירה). מחר, בבוקר שישי אני נפגשת עם אוריתק'ה לארוחת בוקר ובערב עם דבי והציוניות לשקיעה בשוני עם גידי גוב, בשבת בוקר עם סיון ופריאל, ובשבת בערב במשינה ותיסלם עם איילת כפרות עליה, וזה רק לו"ז הסופ"ש, כן?

בואו נודה על האמת, זה לא חומר קלאסי לסרט ערבי עם דמעות רחמים בסוף, אבל אני מניחה שביום ראשון, לדייט הקבוע עם פיליפ וענבי בבוקר אצל יוס, אגיע עם עיניים טרוטות וקורי שינה, ולא, אין סכנה שאזכה שם לרחמים ממישהו, למרות שענבי תמיד חומלת (אין דברים כמוה, באמאשלי), ופיליפ? אפשר למות לידו, העיקר שזה לא ירעיש לו יותר מדי בעיניים, ולא יפריע לו לשתות את הקפה.

כמו כל לילה, שוב אני מחליטה על עצמי להוריד הילוך, ושוב אני מתייסרת שלא תיכננתי לי שקט, ושוב מפציעה הדילמה הזו של הזמן הדוחק לאחור, הצורך הזה להשאיר לעצמי את התחושה שנפרדתי מהחיים האלו שלי לשלוש השנים הקרובות באופן שייזכר עבורי כמשמעותי במיוחד, כשלם, כמשהו עם ערך מוסף.

אני הרי יודעת שזו פרידה בתנאים אידאליים.
לאקי מי, הרילו הזה נופל בתקופה בה העולם בכף ידי. תודות לאחד, מארק צוקרברג, הידוע אצלנו בשם החיבה "צוקי", אני חיה את חייהם של חבריי והם יחיו איתי. הוואצאפ ושות' מנגישים את הישראליות למטבחי שבניוטון הסינגפורית, אני יודעת שאין טרגדיה אמיתית פה עם פרידה מהזן הטרמינאלי, אבל החשש שלי שאחרי 3 שנים לא אגיע לאותם חיים נהדרים וטובים, עם אותן עוצמות של חברויות מופלאות, לא חדל מלנקר בי.

משום מה, דווקא החשש שבסינגפור לא אמצא חברות נפש התפוגג לי. עוד בהיותי שם הבנתי כמה המקום שם מלא בבחורות הורסות, כמה כבר עכשיו ברור לי שהחיים שם יהיו דבש מבחינת האנשים מסביבנו, למרות שתמיד יש לי בראש משפט מבריק שקרני אמרה לי על הילדים שם, ש'כל שנה חוטפים כאפה עם עזיבה של חבר, כי כולם באי על זמן שאול' (טוב, חוץ מקרני, שתסגור את האור אחרונה בסינגפור), רק שכל אחד עם זמן שאול אחר.
החשש למצוא שם חברת נפש שהופ, תתפייד לי לתהומות סיום החוזה ותחזור לארץ, זו וואחאד כאפה לפרצוף, ומתכון אידיאלי לחרדת נטישה.

כבר עכשיו, תודות לצוקי כפרות עליו, אני מאושרת מההכרות שלי עם כמה משפחות שעוברות איתנו. בחורות אדירות, לעניין, משפחות מצוינות שברור לי שיהיו איתנו. גם להקת המופלאות שניכסתי לעצמי שם (תאיר, קרני, שרית ומיסיס שוחט מיי לאבוש) מצליחות להסיר לי את העננה המשמעותית פה.

ואני מתנהלת בדיסוננס אינסופי שבו אני לא רוצה שהטוב הזה פה יסתיים לעולם, שמסיבת הפרידה הנהדרת הארוכה הזו תתמתח לאינסוף, ומצד שני, אני כבר כמהה להתחיל את הלא נודע. להפסיק את חוסר השליטה הזו, להתחיל להתנהל שם ולראות את הילדים קמים בבוקר לחיים שמחכים להם שם, בטבעיות, לשמוע את הקטנה שלי מתנהלת בשפה אחרת, את הגדול שלי חי חיים בוגרים ועצמאיים בעיר מטורפת. לראות אותה בסט פרנד עם הגיל והעדן המקומיות שיהיו לה שם ואותו עם להקת חברים המקבילה לזו הישראלית המדהימה שלו.

כל מה שאני רוצה זה להפסיק לספור לאחור.
הכי פשוט, וכל כך לא ישים עדיין.

חודש למנאייק. חודש.

#31 בעצם מסתבר שהממותות לא נכחדו, או טקס הסרת משקולות מהכנפיים

דברים שלא עשיתי כמעט חודש:
ספורט, אריזות, סדר בלו"ז המופרך שלי

דברים שעשיתי המון בחודש הזה:
הדחקתי, אכלתי, זכיתי באושר אינסופי

הרשימות האלו למעלה זה בערך תמצית קיומי מאז שנחתתי מסינגפור ולונדון לפני שבועיים.

בהגדרה, אני כרגע שייכת לקטגוריית הממותות- אוכלת כל דבר שלא רץ מספיק מהר.
כל מה שאני מקפידה עליו בדרך כלל ביום יום שלי מבחינת תזונה וספורט היה כאיננו, אני מרגישה על אמת שאם עכשיו אני מתה ועצמותיי נטמנות בחולות אורנית, לא רחוק היום שיהיה כאן גילוי גיאולוגי מסעיר, שהממותות, או לפחות זן נדיר שלהן, חי עד שנת 2016, בחבל הארץ האורניתי.

אני לא מצליחה להשתלט על הקילוגרמים הסוררים שהתלבשו עליי, וכשאני חושבת על זה- איך אצליח, אם אני לא מצליחה לגרור את עצמי לצעוד.
אפילו פעמיים בשבוע (לפחות, להבדיל מה- 5 הקבועות שלי) של צעידת חצות, הפכה להיות מטלה הזויה בלו"ז שלי, ולכן החלטתי לדחוק את המטלה הזו עד שאחזור לחיי האמיתיים והשפוים, ובינתיים לאסוף קטלוגים של "עונות" ולקנות בגדים במידה לארג'.

ואם הגענו לשיא האושר מבחינת הדימוי העצמי (נוט) אזי ברור שדווקא בתקופה תחת זו יגיע מה שיזכיר לי יותר מהכל שאני לא רזונת חיננית כמו שהייתי רוצה לחשוב, ולדבר הזה קוראים נעמה בנסימון, שהיא צלמת מדהימה שקיבלתי במתנה, מלובסטרית המחמד הבלונדינית שלי, ירדנה, ההיא מהפרקים הקודמים.

כבר לפני שבועיים שיריינה היפה את לו"ז הבלונדיניות, והודיעה שביום שבת יש לנו משהו אצלה לכפר, והורתה לנו להגיע עם בגדים שחורים (פריט נדיר בארוננו, פחחחחחחחח), אה, ובסאבטקסט נדרשנו לא לקטר ולזרום עם היעדר הקאמפורט-זון שלנו, ודי היה בטקס הוואצאפ המקדים (רגע, שחור זה שחור שחור, או גם שחור \ אמרנו מכנסיים וחולצה? לא, כי לי באה חצאית \ מתי קבענו, שבע וחצי או תשע וחצי? וכיו"ב) כדי להוות פלטפורמה הו-כה-חיננית של 6 פולניות מקטרות שאין דברים כאלו.

בדיעבד התברר לנו שהלובסטרית שלי, הזמינה לכל הבלונדיניות בהפתעה צילומי סטודיו אצל נעמה.

העניין הוא שלמרות מה שחושבים עלינו ועל התיעוד הקבוע של כולנו בפייסוש, אף אחת מאיתנו לא באמת מרגישה סבבה להצטלם ככה.
למעשה ההפך הוא הנכון- מהרגע בו נחתנו אצל נעמה, כל אחת התחילה לפרט מיד כמה הכל מה דפוק בה-
לזאת יש תחת גדול, זו יוצאת עגמומית בתמונות, אחת עם בטן ובכלל החיוך שלה לא משהו בכלל, אני כמובן יללתי על כל קילוגרם סורר. אגב, לפרוטוקול- רק אני צדקתי. כולן נראו כאלו חינניות, ואני הייתי שם הצל, ועד כאן שידורינו ממחלקת הלקאה עצמית.

אלא שרק לראות את נעמה מצלמת זה תהליך לנפש- ההיא מפזרת מולקולות של שמחה באויר, נותנת הסברים מדוייקים, נובחת עלינו "הופ!" בצרחות אימה (ומופתעת למה נבהלנו ממנה, כן?), ובעיקר הכל אצלה מלא גוד ווייבס.
שעה אחרי שיצאנו ממנה כבר נחת אצלי המסנג'ר עם המילים המתוקות של נעמה "סינגפור, זו את, כן? קחי", והתחילו לעופף לעברי תמונות מופלאות של עיניים אוהבות, של רגעי חברות מופלאה, של ידיים מוחזקות, של אהבת אמת, תמונות שמספרות בלי מילים כמה אנחנו טבועות זו בזו, כמה השלם עולה על סך חלקיו.

וככה מאתמול אני מוצפת בתמונות מופלאות שאין בכלל לתאר, מצולמת כל פעם עם בלונדינית סודית אחרת, לוקחת אויר פנימי כזה של אהבה ומודה לאלוהימא על הרצון הטוב הזה בלפזר עליי כאלו חברות שעושות עבורי הכל. באמאשלי הכל.

אחרי כל הטוב הזה, קמתי לשבוע חדש כשאני מבינה דבר חשוב, המירוץ אחרי הזנבנב שלי חייב להיעצר.
בשיחה ארוכה עם הבלונדיניות הבנתי שאני לא יכולה להמשיך עם ההתשה הזו, עם זה שאני ממשיכה לעבוד משרה מלאה, לחזור הביתה עייפה מתה, לתפקד כחד הורית, ולהספיק להיפרד מהחיים פה באופן שליו ונעים.

ישבתי עם אירית אהובת נפשי במשרד כשאנחנו מחשבות מסלול מחדש, כשהיא נעדרת כל שיפוטיות כלפיי, ומשחררת אותי בלב שלם למצות את הזמן הזה עד העזיבה.
יצאתי מהמשרד יחד עם המחליפה המתוקה שלי, ובלי לחשוב פעמיים הוצאתי ממחזיק המפתחות שלי את השלט לחניה שלי ב- 13 השנים האחרונות, ונתתי לה.
נכנסתי לאוטו בלי אויר.
עד עכשיו אני עוד לא מבינה שהמקום הזה שהוא כולו אני, המשרד היפיפה שלי, הציורים היפיפיים של רן גולדן המתוק, העציצים, הציורים, הכל, המקום הזה הושאר מאחוריי, קולד-טרקי, בלי הכנה נפשית בכלל.
מכיון שממילא כל מה שמורכב ומסובך לי החלטתי להניח בצד בינתיים ולפרק לאט לאט, יש לי יותר מתחושה שההבנה טרם שקעה בי ואני עוד לא באמת משחררת את עורכת הדין שבי לשלוש השנים הקרובות.

והנה עוד בוקר חדש, קמתי משוחררת. אפילו הספקתי להיפגש לצהריים מאממים עם ישי ונועה, חברים אהובים שלי מאז שאנחנו בני 14 (שכה יהיה לי טוב!), ואני נעה לי מבית קפה לבית קפה, כמו דבורה לצוף, בלי משקולת על הכנפיים.

והכי חשוב- בכורי סיים היום את כתה ח'.
האיש הצעיר המופלא הזה, האהוב עליי כל כך, צמח לו והפך לאדם בוגר עם קול יותר נמוך מים המלח, הומור למות, ועיניים חכמות וטובות שמבינות הכל. והנה, דיווח בלייב איך הבכור הרגע עבר מאחורי, עצר לקרוא את המשפט הזה, נתן לי נישוק אוהב והתחפף. נבלה, כמה שאני חולה לו על הטוכעס! היה שווה!

#30 כל אחד והי"ב 5 שלו

לפני המון שנים, אבל ממש המון שנים, ככל הנראה בחדר טחוב בתיכון שכבר מזמן לא קיים פיזית בערבות פתח תקווה, ישבה מזכירה, אולי יועצת, אולי מישהי שנפלה עליה משימת שיבוץ כיתות בתיכון.
בדיעבד ניתן להניח שמשהו בשולחן השיבוצים לא התנהל כשורה, כי שובצו 8 כיתות, ובלי לטנף, יב' 5 השאירה אבק לכווווולם.
כן כן, בואו נשים קלפים מההתחלה- אוסף החננות שהיינו היה מחפיר.
כולם עילויים, גם הבינוניים היו מבריקים (בדרכם, בדרכם, יעיד יוסי, בעלי החוקי הראשון, כוכב הרוק האמיתי שיצא משורותינו והיום אבא של דניאל חברה של יונתן בחטיבה, גודנס), ואיכשהו כולנו היינו לא רעים ביחד ולחוד.

ככל הנראה העובדה שכולנו לא התכוונו ללמוד ערבית איגדה את כולנו לכתה מוגברת צרפתית, דבר שזימן לכיתתנו אסופת צוות הוראה מיוחד במינו (חלקו מהמפוקפקים שידעה ארצנו).
עד היום אני רואה בעיניי רוחי את סמדר שמנסה בכל כוחותיה ללמד אותנו ספרות, את עינב מולחם לכרית באישור מיוחד וישן את עצמו לדעת ועדיין מוציא מאיות, את נוגי וטלי צוחקות בצחוק שמדביק את הטיח לקיר, את הקראוון שלנו עם זיליארד מעלות חום פלאס כיתת חובבי כדורגל בשיא הקיץ (בעעעעעע), מורה למתמטיקה שלובשת את אותו ג'ינס מהיום הראשון לשנה ועד היום האחרון, ובעיקר אני זוכרת תחושה של המקום הנכון להיות בו.

השנה הראשונה שלנו לנצח תיזכר כשנת הדורותה, המחנכת הרומניה שטבעה את המונח האלמותי "דווווודי ודודווווווו" בהגיה כבדה, כשהיא רומזת לשמשון ויובב הכיתתיים לחדול מהברברת. מהרגע הראשון היה ברור שהכתה הזו לא דומה לשום דבר אחר.
די מהר קלטנו שענת, המורה לאנגלית, מאגניבה מספיק כדי להיות הבוסית שלנו, ועד שלא הכנענו את המערכת וגייסנו אותה לשורותינו, לא נרגענו- מדובר היה ברוקיסטית שהגיעה על אופנוע כבד, קצוצת שיער מחומצנת ועם מן צמה מוזרה שהייתה לכוווולם בשנת 91, כזו שהייתה נותנת לנו לעשות מבחנים כשהיא שומעת רוק כאסח באוזניות, ואנחנו לא פוצים הגה כי הבנו את השיעור החשוב ביותר בחינוך- להיות בני אדם למי שרואה בנו כאלו.

אין טעם לספר לכם על פרפראות התיכון שלנו, אבל החוכמה היא שבאמת יצאנו משם אנשים מצויינים.

וכך, אחרי ככה 25 שנים, יש לנו את שחר, סופר גלו מהזן המשובח, מי שאחראי סדרתי לאגד אותנו מדי 3 שנים, לרבות הפקת תוכנית אומנותית.
והנה, אני במטבחי השקט באחת בלילה, אחרי ערב שבו שוב הבנתי כמה זה מדויק, כמה אין הפתעות בחיים, בדיוק כמו שאני מסבירה אינסוף ליורשיי- מי שהיה להיט בן 15, יהיה להיט בן 41. מי שהיה עם פוטנציאל להיות מישהו בכתה י', מימש אותו, מי שהיה בן אדם בנערותו, הפך לבן אדם טוב יותר בבגרותו.

אסופת אנשים מופלאה יושבת איתי באותו חדר ואני מתבוננת בהשתאות על האנשים האלו שהיו מניחים מחברת בהפסקה כדי שכל מי שרוצה יעתיק שיעורים-
דנה סא"לית מצטיינת, ליאת כבר הייתה מורה ועכשיו היא מיילדת, ליאת כתמיד כל כך יפה וגננת נערצת, דודו מסתובב בעולם עם זיפים אפורים מהממים ומשגשג, דודי מבריק גם הוא באבטחת מידע. דודו ודודי, אגב, הם עדיין דוווווודי ודודוווווו, לא באמת השתנה פה הרבה, למרות שכל אחד מהם חי 40 דקות מהשני ושניהם מלאי אותו קסם.
הדס כוכבת על בענף הפרסום כבר שנים, אילנית פיזיותרפיסטית מוערכת, קיטה הוא קיטה- אלוף, עינב מבריק כרגיל, ריקי כולה קסם שלא נעלם עם הילדה בת ה- 18, שחר מצלמת מופלא, לימור נראית כמו בת 16 ומשאירה לכולנו אבק עם חיימי שלה והחיים-תותים שלה, ורינת, שבכלל קלטתי שהייתה בי"ב 3, אבל כל כך בי"ב 5 (ואיתי מכתה א', גודנס), והיא אשכרה בהריון. בגיל 41.

ואני מבינה שכולנו תקועים עמוק בגיל 18, אבל הקליפה מספרת סיפור אחר- אנחנו בעצם אנשים בני 41, לחלקנו יש ילדים בגיל שבו אנחנו הכרנו. אפילו הבן שלי בן 15 אוטוטו.
כולם יפים, כולם טובים ומצליחים, כולם מצחיקים. הפירגון אינסופי, כולם מעורבים בחיי כולם, כולם עוקבים אפילו בשקט מהצד אחרי כולם.

כולם יודעים שאני מטיילת מפה הלאה לסינגפור, הפירגון ענק, העצות חכמות, הראיה למרחוק.

ואני מתבוננת מהצד שם וחושבת, האם לבכורי המופלא יהיו כאלו הדס, נוגי, טלי, ליאת? האם העובדה שהוא בגילו הקריטי הזה נאלץ להיפרד מאדר, נועה, אלון, שחר, שגב, מעין שלו והחברים המופלאים שלו כבר שנים- האם גזרתי עליו להיפרד מי"ב 5 שלו?
האם לא מגיע לכל אחד י"ב 5 משל עצמו?

בעוד חודש וחצי הילדים שלי ילכו לכתה אחרת לחלוטין, עם צ'אנג, אנה, דומיניק או וואטאבר (לו הייתי יודעת שמות של הודים הם היו הראשונים פה, כי יש שם המווווון), והרי צ'אנג ואנה לא חולקים את הישראליאנה הזו שהרכיבה פאזל מופתי שהוכיח עצמו אחרי 25 שנים.
והנה מתגנבת לה החרדה- אולי זה נורא ואיום מצידי לחסוך מילדיי את הישראליאנה הזו ולתת להם קוסמופוליטיות על פני מקומיות?

ובעצם, אני חושבת על זה פתאום- הם יהיו הי"ב 5 של צ'אנג. הם יהיו הפאזל הזה המיוחד שבלעדיו לא יהיה אותו דבר.
אני חייבת ללמוד לתת להם את החופש להיות העינבים והנוגי והדנה והיריב האלו, אני חייבת לתת להם קרדיט שהם ימצאו את הדרך לצבור זכרונות משלהם, מוכרחה למצוא את הדרך לאפשר להם למצוא את האנשים שיסבו להם אושר גדול בעוד 25 שנים מהיום.
גם אם זה בחצי הכדור השני.
ומתגבשת לי פתאום ההבנה- תמיד יהיו אדר, שחר, אלון ונועה, שמיכת הפוך הישראלית המופלאה, והזכרונות שנצברו לבכורי איתם עד היום הרי לא יסולאו בפז.
ורגע- אולי בעצם כל ההתבוננות שלי הייתה עקומה?

עושה פאוזה לחשיבה, ומבינה שאין מסקנה. אין תשובה וודאית, אבל יש היתכנות גדולה שהטוב יעלה על הטוב פחות.
משחררת.

יאללה, מכוונת שעונים לדייט הבא, עוד 3 שנים.
י"ב 5 שולללטטטטתתתת.

#29 you're my lobster

היא מצחיקה אותי למות, היא מאושיות הבלונדיניות, ובאופן לא צפוי בעליל היא גם חומלת עליי.

בפעם האחרונה שנפגשנו היא התעקשה שאני צריכה ליילל יותר.
איך שנפגשנו, החזקתי מעמד אולי 4 מאיות השנייה לפני שפצחתי בסשן קיטורים עצמוני. אחרי שנימקתי את עצמי באופן די רהוט, (טוב, לפחות לגרסתי) ואחרי שהתעקשתי שקיטורים זה עסק נטול אפיל וחן, היא הסבירה לי בחוכמתה שיש לי זמן קצוב לקהל שחומל עליי ועדיין חושב שאני חמודה תוך כדי קיטורים.

אובכן, אני עושה הפסקה מתודית טרם קיטורים נוספים, כי היא, הנהדרת הזו, מצחיקה אותי ברגעים אלו בוואצוש, בהומור עצמי מהמופרכים שהמציאו.

לפני קצת יותר משמונה שנים, נפגשנו בבליינד דייט של שתי אימהות, כשהיא עם האמצעי מההתחלה (בכולופן קשה להיות ילד שנגוויץ בין 4 יורשים) תלוי עליה ויונק עצמו לדעת.
היא הייתה עם קוקו מתוח ויפה למות, אני הייתי בשחור לבן אחרי דיון בבימ"ש בנתניה, וחשבנו שיהיה נחמד להיפגש בקניון תחת הזה ממול בימ"ש.

הדייט הזה מחזיק עד היום, והיא אחד הדברים שבלעדיהם אני הרבה פחות מאושרת, ואיתם אני מאושרת בלי סוף.

היא, היצור החינני הזה, אפילו הייתה מוזה של אחד הסופרים הגדולים שהיו פה בינינו. היא אירדן, בת הכפר היפה של אמיר גוטפרוינד (ולא, אתם לא מדמיינים, כבר ציינתי את זה במובלע פעם).
אף אחד לא נשאר אדיש לצחוק המתגלגל שלה וליכולת להצחיק באמצע לוויות, וכן, יש לה תת-התמחות במקרי קטסטרופות. כל מי שפגש אותה נותר עם אותה תחושה, שמדובר באדם מלבב באופן מופרך משהו, ואין שום דבר שדומה לה ביקום.

בשנים האלו היא ואני עברנו תהומות. היא בדיוק מה ששלום חנוך כתב פעם על טליה שפירא- היא מביאה אותי לידי דמעות. היא מתמודדת בגבורה שאין לה שניה עם רגעי שפל ורגעים שהיו מצליחים למוטט אחרים, והכל בכזה חן, הכל בהומור אופייני שחור, אפלולי, ואיזה עוד חברה יש פה שהתחביב שלה הוא גולגולות?

אגב, אוי ואבוי אם נמצא איפה שהוא תמונות של עצמנו מאז. היא כבר במחלקת עלים נידפים (מסתבר שלרוץ עצמך לדעת בארבע בבוקר זה עסק מרזה למדי), ואני כבר לא הג'ינג'ית עם הסיכה בראש. היא כבר עם ארבעה ילדים ואני עם שניים. מתו לנו די הרבה בעלי חיים בזמן הזה ושתינו אימצנו מאז בערך כפול הולכי על ארבע (למרות שאצלה אין מגבלת רגליים ליצורים שמאומצים שם תדיר), אנחנו שייכות לז'אנר הגנים הפגומים שמצליח להצחיק אותנו חרף המופרכות של הדבר, וביקור בבי"ח שניידר עם מי מטפינו (טפו!) תמיד הופך להיות אטרקציה נוסח "יוווו, איך אני מתה על ההמבורגר שם במק'דונלדס" שיכול להישמע הגיוני רק בין שתינו.

והנה, מאתמול אנחנו מתקשקשות על מתי (ועם מי) היא מאכלסת אצלי את חדר האורחים הסינגפוריסטי, ואני עוד לא שם וכבר רואה לגמרי איך אנחנו הולכות לעשות שנ"צ בתאילנד, לכסח אוכלוסיית שרימפס בחלב אימם, לעשות צעדות בזיליארד אחוזי לחות, לדון על עניינים ברומו של עולם (הבל הבלים, מקסימום אנחנו דנות על תושבי העיירה הציורית נס ציונה), ולצחוק. עד כאב בטן.

והנה, ירדנתי, כפרות שלי, אהובה, התחביב שלנו, מילים. אוהבתותך, לובסטר.

"הַלֵּב שֶׁלָּהּ הוּא כְּמוֹ קָלֵידוֹסְקוֹפּ
אִם מִסְתַּכְּלִים בּוֹ מִבִּפְנִים
אֶפְשָׁר לִרְאוֹת הָמוֹן צוּרוֹת יָפוֹת
הִשְׁתַּקְּפוּיּוֹת שֶׁל כָּל מִינֵי צְבָעִים

הִבַּטְתִּי בּוֹ אֶלֶף פְּעָמִים
וְכָל פַּעַם הִשְׁתַּנֵּה לִי הַסִּיפּוּר
הַלֵּב שֶׁלָּהּ כָּל כָּךְ יָפֶה בִּפְנִים
וּכְמוֹ כָּל דָּבָר יָפֶה הוּא קְצָת שָׁבוּר"

ברק פלדמן, על פי Claire Contreras

#28 ספא זה פיכס, או "ערב טוב, גברת צימר"

אני לא אדם של צימרים, האמת היא שגם לא של בתי מלון או של ספא וקשקושים כאלו. כן, כן, אם אתם רוצים לעצבן אותי, תציעו לי ספא או טיפול פנים, זה עשוי להוציא ממני תכונות לא פוטוגניות.
לפני שנים לא מעטות, עת הפציעה יומולדתי ה- 30, אימי היקרה אירגנה לי מתנה חגיגית ממנה, שעיקרה יום ספא במתחם יוקרתי באופן מופרך, מהזן הזה של קטורת בכל פינה, נרות וכל מיני דברים שאם נשפכים על הרצפה- אפשר להחליק עליהם ככה בכיף.
עד היום לדעתי מסופר בקרב אותם ספאיסטים הלומים כיצד התיישבתי על כיסא המטופל המאושר, בעודי ממררת מבכי למנהל הספא שאני לא אוהבת מסאג'ים. המסכן תהה מה לעזאזל אני עושה שם, ידה ידה ידה, קניתי אחלה שרשרת במקום יום הספא, ומאז אף אחד במשפחתי לא חושב שזו מתנה סבירה עבורי.

כל ההקדמה הזו, נועדה בסופו של דבר לספר לכם שהיי, אני בצימר. חפשו חזירים מעופפים, כן, כן, אני כבר יומיים בצימר ואף אחד לא שילם על כך עדיין בחייו, ואם צפיתם בפילוס פוגש את גברת צימר ב"ארץ נהדרת", הרי לכם סיפור חיי פה בתמצית.

אובכן, עוד בעודי בסינגפור לפני לא הרבה זמן, סימס פיליפ (שם בדוי), להלן מעתה מדי פעם יהיה גם "פש"ב", שניקח בחשבון שבשבועות אנחנו מזמינים צימר, תודה ושלום. לא התעניין יותר מדי על סיפורי הספא שלי בגיל 30 ועל העניין הזה שאני שונאת את הקונספט הזה של 'שלם 5,000 שקל ליומיים, וקבל נבגי עובש מתנה לכל החיים'.

לא באמת חשתי הקשבה או אמפטיה לעובדה שכלל לא ברור אם הסייבר-מענטש בכלל יהיה בארץ ("מה את עושה סיפור? תבואי לבד עם הילדים" הייתה תשובה לגיטימית), ניסיתי למצוא עוד הסברים קלושים לתשובתי השלילית, וכבר גיליתי שצורפתי לקבוצה הוואצאפית בעלת השם הלוהט "צימר בשבועות" עם הענבי'ס והפיליפים, כשפיליפ (שם בדוי) קובע שם בנחרצות "תגידו שלום לגב' גלעד שמצטרפת לצימר, ייאיי!" (ובואו לא נתקטנן, הכל נכון בציטוט הזה, חוץ מהשמחה המרומזת בדבריו וה"ייאיי", שבחיים לא היו יוצאים ממקלדתו של הלורד המריר).
וכך, בכוחותיי האחרונים, הצעתי לפיליפ (שם בדוי) להניח לגופתי עד שאגיע אליו ללונדון שם קיוויתי שנדון על כך בסבלנות ואצליח לשכנע אותו בקלילות שההצעה מאד נחמדה, אבל לא, זה לא יקרה, לום ושלום.

אחרי 13.5 שעות טיסה, שעה וחצי בידוק, כמעט שעה נסיעה עם נהג פאקיסטני בגודל מקרר אמנה בשם מוחמד, הגעתי באושר גדול מסינגפור ללונדון, כשפש"ב ממתין לי בפתח ביתו הלונדוני.
קרועה מעייפות, מותשת ובכוחותיי האחרונים, עוד לפני שעופפתי למקלחת, מצאתי עצמי מושבת ליד השולחן עם כוס קפה בריטי דלוח, עם מבט נוקב מביט בי, והוראה לפתור את סיפור הצימר, ומהר.
ממש כמו שתכננתי שיקרה, כלומר- להסביר שזה לא הגיוני, לא סביר ולא בא לי- כל אלו *לא* קרו. כלומר קרו בראש שלי, אבל איכשהו היה נתק בין המוח לבין הפה שלי, כי איכשהו קרה שבלי לשים לב השבתי תשובה חיובית, פיליפ (שם בדוי) הריץ את ההוראות למטה הפעולה (להלן נבי וליאתי, ראש ענף מבצעים וסגניתה במבצע הצימר) ותוך שניות למול עיניי כבר קיבלתי עדכון שדיברנו עם גברת צימר, והזמנו צימר לשבועות.
בול כמו שתיכננתי שיקרה, כאמור, כלומר נוט.

וכך מצאנו עצמנו נכנסים אתמול לאוטו על טפינו, כשאני עוד מזועזעת מהעובדה ששוב אני אורזת מזוודות ושוב תיק כלי הרחצה שלי בפעולה.
כעבור כמה שעות, אחרי עצירה ספונטנית לצניחה חופשית של רע"ניות המבצע (טרו סטורי, אל תשאלו) הגענו למקום שכוח אל שרק אלוהים יודעת איפה ממוקם גיאוגרפית, כשאני נאלצת להודות באמת המרה- שיווואאו, איזה שוס! תשמעו, חמוד פה לאללה!

אז גיאוגרפית אין לי הרבה מה לתרום פה- משהו בצפון, ייתכן שלא רחוק מנהריה, יש שמועות שאנחנו אפילו לא רחוקים מראש הנקרה.
בהגדרה מדובר על מושב שאינו רישפון או כפר שמריהו באיפיונו, איך לומר, אבל מתחבאים בו צימרים שאין דברים כאלה. הילדים עפים מאושר על הברכות הצמודות, נהיו סאקרים של ג'קוזים חמימים, של טונות מזון 7\24, כיף להם בטירופים, ואני אפילו מצאתי את עצמי מעופפת לבריכה שלא על דעתי (רק ארמוז שקדמה להעפה תרגולת צופים של התזת מים קפואים על פש"ב בעודו מנמנם, ושיווואו, האיש הזה מתעורר מאאאד מהר ממים קפואים, ומאד יעיל).

וככה כבר יומיים אנחנו קמים ביחד כולם יחד, הילדים מתנהלים כמו דגיגים במים רוב שעות היום, אנחנו כבר מרחיבים דלתות מרוב כמויות המזון שנצרכות פה, נבי, ליאתי ואני העברנו כל כך הרבה שעות של יחד בעודנו מתבשלות כביצים שלוקות בג'קוזי המאמם, אנחנו עושים תורנות "מי יותר קורבן" כמה פעמים ביום (יורם של ליאתי לוקח כרגע בגדול), כבר הפכנו את סיפורי סינגפור אול-אובר, צחקנו כמו מטורפים וכבר יוצאים לנו מכל החורים דיונים כלליים פה, אבל כל לילה נגמר פה בשעות בלתי נתפסות, ותמיד אני יוצאת בחיוך ענק משם.

אז יצא שאני מודה בפני עצמי שאני מתחילה לצאת סמרטוט עם אג'נדות נגד צימרים ושות', ושצימר זה דווקא כיף כאיופאק, וחברים טובים בצימר זה אפילו כיף כפליים, אבל ברור לי לגמרי עכשיו ששוב אני הולכת להתבאס בטירופים כשאפרוק את המזוודות, כי שוב- כל הטוב הזה כבר לא חוקי, וכמה שאני יותר שמחה ומאושרת פה עם המשפחות וכל הטוב הזה, נהיה לי יותר ויותר קשה בלב.
במילים אחרות- צריכה ספא ללב שלי. נראה לי סטארטאפ מהחשובים שהמציאו.
מישהו רוצה להיות המשקיע שלי?