#82 מופלטות, שממיות, בלונדיניות וגורים ניו-יורקים, על יקום מאוזן או היוש ג'ט לג מהגהנום

​בנסיבות רגילות אני אמורה לישון עכשיו על כסא לא נוח בעליל באוזבקיסטאן אירווייס ולספור דקות לאחור על נחיתה סוף-סוף, בבית, בסינגפור.

בעיה טכנית קלה פה נעוצה בקונצרט חינני של שני זבי חוטם קטנטנים שמתחרים פה משני קצותיי על מי צווח בהיסטריה יותר מופרעת מהשני, ומי ירעיד פה את דפנות המטוס עוד מעבר לכיסי האויר החינניים שיש פה מרגע ההמראה.

לפני שבועיים עליתי על מטוס דומה, עם זבי חוטם דומים וכיסי אויר דומים, והגעתי למקום לא דומה.
חזרתי לישראל לביקור שפחדתי ממנו פחד אלוהים. עד כדי כך חששתי, שלא מצאתי אפילו את השקט לשבת ולכתוב אפילו מילה על מה שאני חווה, וחיכיתי לשקט הזה שייכפה עליי בטיסה לאזן את המחשבות.

מהרגע שבו נחתתי בארץ ופגשתי את אבא שלי, מצאתי את עצמי מתרגלת להכל מחדש- האויר הנקי נקי נקי, הרגשה של צינת חורף שלא פגשתי כמעט שנה, בניינים שאינם עם 30 קומות, נהיגה בצד ההפוך שוב, וכמובן- "חסדי שולמית". מרגע בו נחתתי והדלקתי את הסלולרי עם הסים הישראלי, נס! כל מתרימות ישראל קיבלו ביפר נרגש על ביקורי במשטרת הגבולות, וכולן התאגדו לחפש אותי בדחיפות כדי לקושש ממני תרומות.

מסתבר אגב שלמתרימות יש ביפר משותף לללין, פוקס, קסטרו וכל רשת או חנות ישראלית שחשה צורך לשלוח אליי אסמסים נרגשים לקראת חג האהבה, בכל רגע נתון היו לי לפחות 4 אסמסים שהזמינו אותי או לתרום, או לרכוש, אין ספק שמדובר במנוע גאוני שמתריע בול בזמן.
בבית של ההורים שלי, להלן "הילטון פתח תקווה", פגשתי חדר מושקע ונרגש, תוך שעט עליי סוס הפוני של ההורים שלי, מן כלב שצמח למימדים לא חוקיים, שכל ניסיון שלו להושטת יד לליטוף כמוה ככיפכוף חינני של ממותה, וכשהוא שמח צריך לשים קפלס"ט ואפוד קרמי ולהרחיק חפצים יקרים.

לשמחתי ולאושרי מי שהפציע לקבל את פניי במתיקות אין קיץ היה עומרון, אחיין העל מהחלל שלי, שרק הפך להיות בן שנה, כלומר חצי שנה שלא ראיתי את העולל צומח, ועל כן השארתי לעצמי מטרה להשאיר לו עקבות ממש כמו שדורה ובוץ עושים, שיזכור את הדודה המוש שלו, ונראה לי שזה עבר אחלה- הגור מזהה אותי ועט לזרועותיי, ומבחינתי- מישן אקומפלישד.

כל מי שבאמת מכיר אותי יודע שמרגע הנחיתה היה לי יעד ראשון בחשיבותו- חיים, נו, צ'אים, מהנדס רעמת הנוצות שלי שנקרא לדגל לנסות לשקם את העובדה שכשהגעתי אליו נראתי פריטי מאץ' כמו כלב. השיער התאבד עצמונית, הדירוג היה עניין נשכח, והבלונד לא היה הבלונד הצ'אימי. לקח לו יותר מחמש שעות להנשים את מה שנותר על ראשי, מה שאיפשר לי להתחיל הכל פרש, האינדיקציה הברורה שחזרתי לעצמי בגרסה הישראלית, זו עם הזהות והסטייל שנשכחו עמוק בערבות סינגפוריה.

מזלי הגדול באותו ערב מוצף אדרנלין היה שרק בשביל לא להתווכח עם אבא שלי, נכנעתי לבקשתו שלא אנהג לאורנית עם הרכב המתוק כל כך שאייל ואוראל השאירו לי, אהוביי, הרגליים שלי ממקום למקום.
פיליפ אהובי שהגיע לאסוף אותי מצ'אים, הכין ארוחת ערב למות, נבי שמה יין מהמם על השולחן וענבי כפרות שלי הגיעה עם הגוד ווייבס הקבוע, והופ! החונטה הקוסמופוליטית שלי האהובה כל כך!

אובכן- היין במערכה ראשונה? הממממ, לקח לי ארבע דקות בדיוק לקלוט שהשעה 21:15 בערב ואני ישנה לחלוטין ולא מצליחה לפתוח עיניים. כלום לא עזר, כלום כלום כלום כלום, מזל מן אללה שלא נהגתי הבייתה, פיליפ ונבי התגייסו לרחם עליי ולקחת אותי הבייתה כדי שתוך 5 דקות אקרוס לשינה אינסופית שאיפסה אותי כמובן היטב עד אתמול, כמובן, שזה היה צפוי בהחלט שאתאפס על הג'ט לג בדיוק יום לפני שאחזור, ססססאמק.
מאותו רגע בו פקחתי את עיניי בבוקר שלמחרת, כל העת היו מולי האנשים המופלאים האלו שמקשטים את חיי הישראלים.

הייתי עם האהובות שלי מאורנית עם דיויד ברוזה החמווווווד, עם תמוש בצבי קאפיק, עם השממיות והסיסטרז שלי, עם המופלטות שלי, עם נועהל'ה שהולכת איתי מכיתה ט' יחד, עם איתיוש הגור הניו-יורקי המוש, עם גילושקי. בכל מקום מצאתי את עצמי עם האנשים שהכי רציתי לשבת איתם לראות להם את העיניים, אחרי שאני כבר יציבה ומסוגלת להבין שעוד מעט זה שוב פרידה.

ראיתי את ג'יפי ואביב אהובינו וישבנו ביחד על המבורגר אביבי טיפוסי מושקע עם גיא ועידית מגלגלים את הסינגפור ואת הגאונות הזו של האי הזה (צפו פגיעה, עוד תשמעו על הרשות להגנת שקדי המרק, זה רק הפרומו), בחצי שנה הכל נשאר אותו דבר בדיוק והכל היה שונה כל כך.

הבלונדיניות שלי, החכמות האלו, ישבו איתי והפכו איתי תיאוריות שלמות שחשבתי שהן מוסכמות. שוב הצחוק קלח, שוב ליל הייתה השנונה בעולמות שרואה דרכי, ווייפי החכמה שפירקה בקלילות מורכבויות ואקסיומות, ג'ולס שידעה לשים הכל במשפט נכון אחד, מיכ הכאפה האהובה שלי הצחיקה אותי וריגשה אותי, וירדנה? נו, ירדנה, ירדן שמה הכל הכי פשוט, לא מורכב כלום, שום דבר לא מסובך.

והייתה גליה שלי שעשתה לי יום ישראלי חלומי, עם העגבניות שרציתי, הגבינות האלו עם הטעם והסלט עם המיץ בקרקעית, שופינג ישראלי בלי רגשי אשם, ארוחת ערב מרגשת של הדבקת פערים, יום שיצאתי ממנו עם התובנה הזו שלא יעזור כלום, אבל כבר 18 שנים שהיא שם, והיא לא הולכת לשומקום. המכתבים שהיא כותבת לי בכתב ידה הפכו למילים, הצחוק המתגלגל האינסופי ושיחות על הגיל (היא טוענת שאנחנו מזדקנות, הו, האימה!), הרגעים האלו שלא מתאמצים כי כלום לא מסובך.

כל דקה שהייתה לי פנויה התמלאה כמו מים עם דבי שלי, אהבתי, אחותי הגדולה, המצחיקה והחכמה, אום-ציוני, שנלחמה על כל פיסה פנויה שרק הייתה לי בלו"ז. כל מילימטר איתה התמלא בשיחות אינסופיות מלאות צחוק והומור, רגעי ציוני מופלאים עם עומר האח הגדול הכי טוב שיש לי, ועל השבט הכי טוב שהמציאו. דבי עדיין האשה היפה בהיסטוריה בעיניי, והיופי שלה הזה בעיקר מבפנים זה הברקת העולמות.

הרגעים האלו באורנית, השניות האלו שבהן אני מתבוננות על הלבנים שמרכיבות את זהותי, השניות האלו היו שוות כל כך. הרגעים האלו עם גילושקי ויפעת, החוברות שליאת שמרה ליהלי בשקית בצד רק כי צייצתי, צ'אים אהובי, החברים ההורסים של יונתן והחברות של יהלי שאין דברים כאלו בעולם, ההתרגשות לראות מבטים מוכרים, ופאפי, אגב, שפגשתי בכניסה לביתי לקחת דואר, ולא שמה עליי קצוץ. אין לתאר את החתולה כפוית הטובה הזו, את הטוכעס היא הפנתה לי!

וכן, היה הרגע היחיד שבו באמת הדמעות לא החזיקו אצלי, וידעתי מראש שאין לי תקווה בכלל להחזיק את עצמי שם. נכנסתי למשרד.

בדופק מטורף של 200 פעימות בדקה בואכה דפיברילטור פגשתי את אירית אחרי חצי שנה, את דאלי שלי האהובה, את אוריתק'ה, את שלום, דפוש-גילי-שמוליק. הו, הלב. המשרד היפה שלי כבר בלי השלט עם שמי, על הכסא שלי מונח טוכעס אחר, הטלפונית מצלצלים בלי סוף ואני כבר לא שם לענות.

ממש כשנחתתי אירית שלחה לי למייל משפט אחד וקובץ- "לכבודך!", ובקובץ היה מונח לו פס"ד שאך נתקבל באחד מהתיקים החשובים שניהלנו, שתי וערב של חקירות, החלטה עקרונית של אירית ושלי להוציא את הלקוח שלנו עם ידו על העליונה בקרב המאסף של חייו השתלמה. קראתי בלי אויר את פסק הדין מרוגשת עד דמעות, נצחון מוחץ בתיק מורכב, אחד התיקים המטורפים שאירית ואני ניהלנו שנים שהסתיים, באופן סמלי, בול כשנחתתי.
רק חיכיתי לראות את אירית, רק חיכיתי למוצא פיה של האדם שיודע את המחשבות שלי עוד לפני שחשבתי אותן בעצמי.
ישבנו כולנו סביב הגלריה המופלאה במשרד בארוחה חגיגית, מתפקעים מצחוק כרגיל ומשלימים חוסרים, הכל היה נראה כמו תמיד- העמידה ליד הדלפק בשיחות הקולחות על הכל, הצחוק המתגלגל ודאלי הקורעת מצחוק שהסתירה ממני את הגבות שלה (דאל, אני חולה עלייך, קשות אבל), המשרד הזה הוא האנשים שלי. 13 שנים.

את אירית והמילים שלנו שמרתי לעצמי ממש ליום האחרון פה, לשמוע ממנה הכל, להצליח לעבד איתה מחשבות, להבין למה אני נוהגת בדממה מוחלטת אנלייק הנהיגה שלי עם מוזיקה בקולי קולות (אירית טוענת שפשוט היה לי מספיק רעש בראש), לעשות את הפינג-פונג השכלי רגשי הזה שרק היא ואני יודעות בול את הטמפו המדויק שלו.
והיו האחים שלי וההורים שלי וההורים של גיל והאחיינים שלו והסבתא המעולה הזו שלו וכל המשפחה הזו שכאילו לא נפרדנו ממנה מעולם לפני חצי שנה ארוכה, והכל היה אינטנסיבי כל כך שאני אפילו לא יודעת איל לעבד את כל הטוב הזה.

והמשכתי פה להנות מכל מי שהזמן איפשר לי לפגוש, וכמו שיוסי כפרות-עליו הסביר בפסגת י"ב 5 הקטנה שלו של טלינק'ה, נוגי ושלי- הכל הרגיש לי מאוזן, כי היקום שואף לאיזון תמידי-
האהבה לכל מה שישראלי בי למול העובדה שאני כבר לא חיה פה והבית שלי בכלל בסינגפור היפיפיה והרחוקה, הגעגועים הכל כך דומיננטיים שלי לחברויות העוצמתיות הישראליות למול השמחה הגדולה שלי בחברויות הסינגפוריות המופלאות שבורכתי בהן, הרצון לשמר את הזהות הכל כך מובהקת של ליתי למול העילית הזו מסינגפור, בסוף הכל נופל למקומו המדויק והשליו, באיזון על המילימטר.

והנה נקודות לסיכום הביקור המהמם הזה:

1. ישראל זה עניין משמין. מאד. הקוראת מאיה- ססססאמק, שוב צדקת.
2. לגור אצל ההורים בגיל 41.5 זה אחד הדברים היותר משונים ומצחיקים שיש. הם אשכרה חמודים.
סיפרתי לשרון שאמא שלי לא אוהבת שאני יוצאת אחרי מקלחת עם שיער רטוב מהבית ומתקשרת לשאול אותי מתי אני מגיעה הבייתה, היא הציעה שאברר אם מותר לי להביא בנים הבייתה.
3. תוכניות בוקר בטלויזיה יש כל היום, גם בערב. מעולם פרופ' קרסו וגלית גוטמן לא היו גנריים יותר.
4. לא מתרגלים לשינוי בטיים זון. רבע מהזמן כשהסתמסתי בישראל עם חברות שאלתי את עצמי מה השעה אצלהן.
5. כשישבתי עם טטרסקי כפרות שלי בקפה בפ"ת ושמעתי שיחה מאחורי הסתובבתי סקרנית, ואמרתי לעצמי "איזה קטע, הם בטח מישראל, הם מדברים עברית"
6. חדשות בישראל זה כמו זימזום. בכל רגע נתון הם קיימים, פרצופים חמורי סבר של יונית, זיליארד עיתונים, כל הזמן אקטואליה. באמאשכ'ם.
7. עסקינן במעצמת אסונות אופנה. מדינה שבה טרנינג טורקיז הוא בגד לגיטימי לעבודה.
8. ובהמשך ישיר לסעיף האחרון- תקשיבו לי טוב- אין אף אחד בעולם שטורקיז מתאים לו. בשום קונסטלציה.
9. לעגבניות ישראליות יש טעם של אושר צרוף. אם מוסיפים להן גבינת פטה, מלח גבישי ומושיבים לידן את גליה- זה רגע מושלם.
10. הייתי מוכרת את סבתא שלי בשביל סניף ארומה בסינגפור. בחיי.

שבע שעות אחרי הנחיתה, אני כבר בבית, אחרי שכבר הייתי בקפה המהמם שלנו פה עם נושו וחגה שלי במפגש מרגש, הספקתי לשכנע את גיל שזה מאד חכם שאשן עכשיו שעתיים (נרדמתי כמו דוב נמלים), הילדים שלי צפו בי בהתרגשות, סקרו את המתנות והתאדו אחרי 4 דקות, החתולה מרוגשת ונטרקת פה על הקירות מהשניה שנכנסתי, כבר יש דייט עם הז'ינו'ס מחר בערב, אני מבשלת ג'ט לג מהגהנום, והקוראת שרון מתבקשת להרחיק ממני אלכוהול בארוחת שישי היום בערב.

וקחו לכם מוזיקה מופלאה לשבת של יוסי שלי, כותב שירי האהבה היפים ביותר שכתב לי בתיכון, האיש החכם ביקום, מר אורפנלנד והתפוצות, האיש שהסביר בהגיון מופתי שהיקום תמיד ידאג לי לאיזון, ודווקא פה הוא מבריק גם בלי מילים רק עם העוצמה האינסופית הזו שלו, וגם כשהוא שותק- כמו תמיד- הוא צודק.
תפתחו רמקולים. זה מושלם.

מודעות פרסומת

#81 אוזבקים, אוזבקים בכל מקום, על שחפת, על הומור של פנסיונרים, או קצב פעימות הלב

עוד שעתיים וחצי לטאץ' דאון ישראלי ראשון שלי אחרי חצי שנה.

האמת היא שמפתיע שאני בכלל פה, במטוס אוזבקי נחמד ובטיסת קונקשן, שכן למעשה עת הפצעתי אני על בעלי וטפיי שליוו אותי לשדה התעופה צ'אנגי, נתבשרנו באדישות שאין דברים כאלו ע"י צוות הקרקע שהטיסה באובר בוקינג ואין לי מקום (!) , אנד יס, מא'ם, תגיעי לטיסה הבאה ביום שישי ואנחנו נשלם לך את המלון בסינגפור, יאללה ביוש.

טרו סטורי, שככה יהיה לי טוב.

אם יש משהו שיכול להטריף את המוח בשירות הלקוחות הסינגפורי, זה הרצון האינסופי להגיד לך כמה אנחנו רוצים בטובתך ("ווי איים טו פליז יו, מא'ם"), ואיכשהו תמיד זה מגיע עם המשך משפט אינהרנטי ממש "אהההה, באט קאנו'ט". ממש חשוב לנו שיהיה לך סבבה, באמת, אה, אבל לא. מה שצריך כדי שיהיה לך באמת סבבה- את זה בדיוק אנחנו לא יכולים, סורי, באט מא'ם, ווי איים טו פליז יו.

המומה לגמרי מהבשורה ההזויה שאין לי מקום בטיסה ומהאדישות הנלווית לה, כשאני מודה לאלוהים שאין באזורי מאג פנוי, אני ממשיכה לדון עם שרי, אחראית הטיסה ההזויה ביותר שראיתי, שלא הבינה שפחות דחוף לי מלון בסינגפור, ויותר דחוף לי לעלות על הטיסה.
5 דקות התייעצות עם מטה החברה באוזבקיסטאן, בישרה לי שרי בשמחה שנמצא לי מקום על טיסה מקבילה, איזה יופי ו"בואי, גברת גלעד, ממתינים לך בחברת הטיסה של האמירויות, הב א נייס פלאייט!"

לא זוכרת מתי לאחרונה חשבתי כל כך מהר וכל כך בקול, כשאשכרה נבחתי עליה שאני אזרחית ישראלית, איפה השכל שלך, אני לבד ואני לא מתכננת דייט עם דוחא בזמן הקרוב. מבט מאוכזב על פניה ונשלח אליי מנהל שירות לקוחות מקסים שכבר ניסה למצוא לי פתרון עם טורקיש (ייאיי! כיף! נוט), ופה כבר די נשברתי והסכמתי, פשוט כי לא היה עולה בדעתי לבטל את הדייט המיוחל שהמתנתי לו חצי שנה בסך הכל עם צ'אים, ספר העל מהחלל שלי שאמור לבצע החייאה בנוצותיי הקמלות.

כל אותה העת עמדה לידינו משפחה אוזבקית שביקרה בסינגפור ותיכננה לשוב לה הטשקנטה וקיבלה גם היא את אותה בשורת אובר בוקינג מרגשת, אלא שהם היו קולניים באופן מרשים ביותר. הם אגב, היו משפחה של שבעה, והיו להם מקומות רק לחמישה. רבע שעה ניסו להפציר בהם שחמישה יטוסו ולשניים יממנו מלון, עד שהמבוגר האחראי תפס את הפוטנציאל הגלום בעניין מימון השהות העודפת בסינגפור, ועשה להם תרגיל מהגהנום ואמר שאף אחד מהמשפחה לא עולה, ושידאגו עכשיו למלון לשבעה, והופ, חמישה מקומות התפנו.

והנה מצאתי את עצמי בדקה התשעים ותשע עולה על המטוס לכיוון טשקנט, אוזבקיסטאן איירליינס, נעים מאד.

אובכן, אני. מיס וורשה התפוצות, אני. אני עם הפרצוף העילאי והמתנשא בילט-אין שלי, אני במטוס מלא מלא מלא מלא אוזבקים ואוזבקיות, ודיילות עם לוק של שחקן כדורגל בשילוב דיילת קוסמטיקה בביוטיקייר. בחיים, בחיים לא ראיתי כל כך הרבה גברים עם מכנסי פוליאסטר לבנים עם כיסים בצד, גרביים לבנים, ומוקסינים וסניקרסים לבנים, משהו ברמת תחרודת על כזו שאין לתאר. כל הילדים המתבגרים שהיו על הטיסה אחזו בכמות גבות הזויה, לנשים היו נברשות על הציפורניים ואחת לכמה זמן, בכל הטוב הזה, אחת הדיילות עברה עם מטהר אויר (!) וריססה. אם לא די בכך, אזי 90% מהטיסה עולל זב חוטם בכה את עצמו בקולי קולות ככה שגם שינה לא הצלחתי להרביץ פה, וכן, אתם כבר יודעים שאני ממש אוהבת זבי חוטם מצווחים, כן?

רגעים קלאסיים בהם טוב מותי לי מחיי.

עת נחתנו בטשקנט נשלחתי אחר כבוד לאזור הטרנזיט של טיסות ההמשך. רגע, אבהיר- נשלחתי לבד. רק אני, לבד. עמדתי לבד וממתינה לבידוק בעמדה שוממה ללא נפש אוזבקית חיה. אחרי 5 דקות קלטתי שהעסק לא הולך להשתנות, והלכתי לקושש לעצמי איש בטחון משופם שיושיע אותי. רבע שעה של חיפושים ומצאתי משופם מנומנם דובר אנגלית מקרטעת מינוס, אבל טובה דיה כדי לזהות אישה נואשת שרק רוצה לעלות על טיסת ההמשך שלה, גם אם המחיר הוא דייט קרוב במיוחד עם בודקת אוזבקית שממששת אותי ממש, אבל ממש מקרוב וממש ממש טוב.

הלומה ומותשת ישבתי לי ממתינה לצ'קאין לטיסה לתל אביב, עייפה ברמות מופרכות יושבת בין עשרות גבות עמוסות כל טוב ומיליון שפמים, מדדה עם מטריה ענקית שקניתי לאבא שלי בהזמנה מיוחדת וטרולי ששוקל טון (כל הציוד שלי בו, אני עוד מתה מהמחשבה שכל מזוודת הענק ששלחתי שאין בה כלום עבורי לא תגיע), שומעת עברית שהיייתה כל כך חסרה לי עד אותן חמש דקות (עבר לי אחרי שתי דקות, אני מודה), ומתיישבת בשקט במטוס, וקולטת את הסיוט החדש- לידי התיישבו להם במפוזר כל החברים שאך שבו מטיול גיל הזהב בוייטנאם, קמבודיה ו"בנגקוק", לא סתם בנקוק, "באנג-קוק" (להלן הבדיחה שהם סיפרו ב- 17 וורסיות פה עם "הא הא הא, יה אללה, נחצ'ה, הבדיחה הזו נהדרת! אני אספר גם לנכד שלי, נראה עם יבין מה זה "באנג-קוק"!).

ואיך לומר- אני באזור מוכה שחפת. מרגע בו הם עלו לטיסה, מדי 2 דקות אחד מהם בתורנות מרביץ שיעול חולה שחפת שאין דברים כאלו, ואז מתחילה בפעם המיליון השיחה על "ממתי אתה משתעל ככה, לא שמעתי אותך משתעל כל כך גרוע כל הטיול, וואו, גם אתה משתעל ככה, יו, אוי ואבוי, טוב, מזל שלא צריך לקום לעבודה בגילנו, הא הא הא", ואני מתבוננת מהצד וסופרת חולצות פרחוניות של גולבארי ודגמ"חים מהוהים של כל הפנסיונרים פה, וראבאק, הם לא נרדמים אלו, בטח לא אחרי שאחת החברות פה הגדילה ראש ועוברת ועושה דף קשר כשהיא מסבירה לכולם באותה טונציה מורתית "דן ואני הסכמנו שחייבים להמשיך את החבורה הנהדרת הזו, היה פשוט יוצא מן הכלל", נאום עקבי שחוזר על עצמו וזוכה להינהונים מקצה לקצה.

יש כאן כמובן את כל סוגי האב טיפוס של הפנסיונרים- יש את זה עם המון שיער שלא סורק מאז שנת 76' שעובר אחד אחד ואומר "איפה אתה? דאגתי שלא עלית לאוירון", יש את הזוג המתנשא שהיא אומרת שהיא 'חייבת להניח את הראש' ועושה לבעלה פרצופים שאם ההוא עם האוירון וההיא עם הדף קשר מגיעים, היא רוצחת אותם. אגב, המדריך המצ-וין שלהם פה יושב לידי בשורה עם "ידידה ותיקה" מהטיול שאך סיימה לנזוף בי שאני שקוראת בחושך ולא טוב מה שאני עושה לעיניים שלי, וכשאתבגר "העיניים יענישו אותי" (!).
לא משעמם לי פה לרגע.

ממש עכשיו סיימתי לשמוע בעל כורחי את המדריך הפנסיונר מסביר לידידה הנחמדה הזו, פנסיונרית חבוטה ומשתעלת, כמה חשוב לרכוש בדיוטי פרי "דורדוראנטים" טובים, ו'מזלו הטוב שהוא לא מזיע, כולם מחמיאים לו תמיד ותמיד חושבים שהוא הרגע יצא מהמקלחת', והיא מספרת לי שהוא מדריך משו-משו ושאני חייבת להצטרף אליו לטיול הבא באתיופיה. חייבת, וש"ויטנאם וקמבודיה זה ממש חובה, אפילו שזה רחוק- את חייבת, אל תתפנקו", ואני מתלבטת אם לספר לה שוייטנאם זה הצימר שלי במטולה בחצי הכדור ההוא.

עכשיו אגב, עושה פאוזה כדי לדווח לכם שחצי מטוס מצפצף בגלאי עשן ומסריח למות מאידיוט שהלך לעשן בשירותים, יצא ואמר לדיילת האוזבקית האומללה "זה מה יש, חייב סיגריה, חייב!", והמדריך הלוהט? נוחר לידי וליד הידידה כמו מנסרה. אין לתאר. הופ, והנה הפציע גם פה מטהר האויר, מתתי, תוווווודה.

בין כיס אויר אחד למישנהו אני סוף סוף נרגעת מהמתח של כל היום הזה שעבר עליי, פתאום, בניגוד מוחלט לקצב פעימות הלב המטורפות שהיו לי מהשניה שפקחתי עין אחרי עוד לילה שלא ישנתי בו להיט, פתאום יש לי שקט. פתאום נשמע לי הגיוני הקור הזה והישראל הזו, פתאום לא מפחיד לי יותר מדי ואני לא מוטרדת כמו שחשבתי שאהיה.

שעה וחצי לנחיתה ואני משננת לי בראש את השיחות עם נושו וחגה בחניה לפני שאמרנו ביי לשבועיים, את האסמסים עם מאיה שידעה מה להגיד ואיפה זה פוגש אותי, פחחחחחחחח, הפסיכולוגית הזו, את גלי וליטל שהרביצו בי תורה, את הבלונדיניות שהצחיקו אותי כל הדרך לפה, את הפוסט הנפלא של הגר על הרילו ואת הטור היפיפה של אביב פרץ על חופשת מולדת, ובעיקר את המשפט הזה שכתבתי לגילה, שנתראה בצד הנכון של הכדור, והיא ענתה לי "הצד הנכון זה הצד שאת נמצאת בו", ועשתה לי טוב בלב.

בוקר טוב ישראל. נחתתי.
התגעגעתי.

מאיושה, תודה על השיר המדויק.

שיר געגועים 
דיויד ברוזה 
מילים: מאיר אריאל
לחן: דיויד ברוזה

"הוי המרחקים המרחקים 
שעליהם האהבה נמתחת 
בקורים בלתי נראים דקים דקים 
מכאן לאיזו עיירה נידחת 
עד לאן סוחבת פרנסה 
ולהיכן רצים בשביל פת לחם 
האהבה הלוא צריכה קצת הכנסה 
בשביל מעט אדמומיות בלחי 
יוצא אדם לדרך ארוכה 
הלוא יכול הוא בקלות לשכוח 
שכאן אהובתו לו מחכה 
ולא תמיד תמיד גם לה יש כח 
יוצא שמשמר האהבה 
הוא המאיים אותה לרצוח 
געגועים שנגמרים באכזבה 
ומין זרות שמתחילה לפצוע 
הוי המרחקים המרחקים 
כבר הם מתחבקים ומתנשקים 
אבל נשאר מתוח כשבוע 
עד שנסגרים המרחקים 
שייפתחו בעוד שבוע 
נימים הנמשכים מעבר אופק 
מקצה עולם ועד קצהו מחזיקים 
שני לבבות דופקים אותו הדופק"

"שיר געגועים" \ מאיר אריאל, דיויד ברוזה