#104 מזדקנת ולא בחן, על אימון דברים פצועים, או מצאתי את התשובה להכל

אני כבר בת 42 וכמעט שבוע. במונחים סינגפורים אני בת שנה וחודש וכמעט שבוע, שזה בעצם אורך חיי האני האחרת, ההיא שלמדה הכל מאפס.

בחמש דקות הספקתי לסקור לליטל את כל מיחושיי העדכניים לאותה דקה, שהזכירו לי שאני לא מזדקנת בחן גדול: ברך שמאל שלי מתה סופית (היא התאבדה בסרילנקה, אבל מדי פעם היא חוזרת להתאבד גם לוקאלית), התעוררתי עם איזה משהו שהציק לי ברגל ימין, אני מקוררת מאז שחזרתי מוייטנאם, יש לי קרב מורלי עם עצמי בג'ים על ההליכון אחרי הקילומטר השלישי (אפשר לסנן לעברי "חרפה", לא איעלב הרבה), ובאופן כללי אני מגלה שהיי, אני מזדקנת, אנד איט איזו נוט א פריטי סייט.
מבית הקפה בהולנד וילג' הסינגפורית זה מרגיש כמו ממש חורף- מולי הרחוב גשום לחלוטין, קר לי כאן למות ואני עם אף קפוא ועליונית רכה עליי (כן, כן, אמרתי "עליונית", רשמית אני מהתנ"ך), למרות שבואו נודה שמדובר בפיקציה שבמשך השנה הזו למדתי להפנים- אם יש משהו שאין פה, זה חורף.
עוד מעט מגיע השלב הזה של השנה שבו הגוף כבר מחפש באויר את המולקולות האלו של מזג האויר המשתנה לקראת ראש השנה. אני כבר סינגפורית מספיק זמן כדי לדעת שהמולקולות האלו כבר לא יהיו פה.
גשם? כן, יהיה והרבה. רוחות? המון, ובקומה 25 הן מטורפות. שמיים מתקדרים? גם. צינה וקור? אובכן- פחות, כלומר פחחחחחחחח.

דברים כבר קורים לי פה בפעם השניה, במחזוריות שנתית.

אני כבר מרגישה מתורגלת בשגרת החגים הצפויה פה, כבר מכירה את חודש הרוחות הרעבות (טרו סטורי) שהתחיל פה שוב, וכבר יש לי העדפות איפה לראות את הוואקוס המקומיים מעלים את המנחות שלהם פה למתיהם, שרון ואני שוב מדברות על מנות לארוחת ראש השנה (בשנה שעברה היה אוכל כמו לכל גדוד 51 בחטיבת גולני אחרי מסע כומתה, מעניין אם נסיק מסקנות השנה. רמז: לא), כבר עלה העניין של 'חייבים להזמין את פסח הבא' באיזה וייטנאם או גאד פורביד תאילנד (יונתן הטיל וטו), מתחילים פה חגים שכבר חגגתי פה, ופתאום אני כבר מבדילה בין "הארי ראיה" לבין "דיפה וואלי" שעד לפני שנה חודש ושבוע היו נשמעים לי אולי כמו ריזורטים אקזוטיים במזרח ולא חגים אתניים.

וכן, חגגתי פה יומולדת סינגפורי שני.

כנראה שלא ידעתי, אבל אין מילימטר בגוף שלי בשנה שעברה שהאמין שייתכן שאחרי שנה אהיה מי שאני היום.
באירוע חברתי מקסים פה אצל תאיר כבר הייתה בצד המוזר של הותיקות, עניין אנתרופולגי מרתק, בהינתן העובדה שאני עוד לא מנווטת פה בלי ווייז. אני. מהותיקות. פחחחחחח.
לא ידעתי שבתוך שנה אשלים עם פרישתי מהמרוץ, שאלמד לשחרר את האוטומט שלי לגדול ולצמוח ובמקומו אלמד לקטון ולהצטמצם, שאלמד מחדש לנשום, שאפרד מהמתח היום יומי של העשיה הזו (שלא פייר לתאר אותה כאילו לא הייתה פחות ממושלמת) של הלו"ז הישראלי המשימתי האינסופי, שאלמד לאהוב מחדש הכל ולוותר על כל הדברים שהאמנתי שהם אלו שמגדירים אותי.

מכל הימים, דווקא ביום ההולדת שלי הזדמן לי לקרוא טור של פרופ' יורם יובל שסיפר שהוכש בידו ע"י נחש צפע. כן, בחיי, זה רק נשמע לשניה לא הגיוני ההקשר הזה לפוסט שלי, חכו רגע ותבינו.
מההכשה האיומה הזו שסיכנה את חייו, יצא פרופ' יובל (טפו) רק עם יד כואבת ומשותקת לזמן מה. במילים מאד פשוטות ונקיות הוא מתאר את הסבל והרצון להניח ליד הכואבת שלו, להרפות ממנה, אבל חרף רצונו הוא מבין שאם יעשה את זה, הוא עשוי להביא לנזק ממשי.
הוא מתאר תופעה של "אי שימוש נלמד", תופעה קלינית שמאפיינת נניח יד שבורה או רגל פצועה זמנית, ובפשטות- מי שלימד את עצמו לא להשתמש נניח בגפה שלו, יקשה עליו מאד ללמוד להשתמש בה מחדש. פרופ' יובל סוקר את המדען שחקר את התופעה, ומספר שהחוקר גילה את הפתרון הכל כך פשוט למנוע אותה- לגבס ולהגביל את הגפה הבריאה, שכן בכך יידחק הגוף לאמן מחדש את הגפה הפגועה, ולא להיבנות על הבריאה, הנוחה, הזמינה.

בקסם שלו מספר פרופ' יובל איך הבין מהכשת נחש על המיינד סט-אפ שלנו, איך אנחנו מרדימים חלקים כואבים זמנית ושוכחים לעשות בהם שימוש אחר כך, מתרגלים לאמן רק את הקאמפורט זון, החלקים הקלים לתיפעול.
ותוך כדי שאני קוראת אותו אני מבינה מה הוא אומר, מה הוא כותב לי ואיך זו מן מתנת יומולדת 42 שהונחה לי על סף דלתי.

קיבלתי מתנה גאונית,
תזכורת לאמן גפות ושרירי נפש פצועים ורדומים, לא להתרגל לשקוע בתוך קאמפורט זונס, לחבוש מדי פעם את השריר הבריא, את הברך שלא כואבת לי, את חדרי הלב המתפקדים, כדי להפעיל את מה שנפצע או כואב וככה להתחזק ולהתעצם.

וכמו עוד מתנת יומולדת הונח מולי השיר של דסי פפרמן ששירלי האהובה שלחה באחת מקבוצות הוואאצאפ המוש שלי (כבר אמרתי לכם שאצלי כל המושלמות, לא? לא שיקרתי), וכמו נצנצים מהאויר המילים עשו לי טוב בלב:

"לִפְנֵי עֶשְׂרִים שָׁנָה,
הָיִיתִי אוֹמֶרֶת לָךְ, עִזְבִי.
יֵשׁ לָךְ מָלֵא זְמַן.
לְאָן אַתְּ מְמַהֶרֶת.
וְעַכְשָׁו אֲנִי אוֹמֶרֶת לָךְ,
תְּנַסִּי.
מָה אִכְפַּת לָךְ.
אֵין זְמַן טוֹב מִזֶּה.
וּבִכְלָל.
מָה זֶה הַזְּמַן הַזֶּה שֶׁאוֹמְרִים שֶׁהוּא כָּזֶה רוֹפֵא…
הַזְּמַן, אֲחוֹתִי, אֵינוֹ מְרַפֵּא דָּבָר.
זֹאת אַתְּ, שֶׁבּוֹחֶרֶת.
הַזְּמַן, אֲחוֹתִי, אֵינוֹ מְמַהֵר לְעוֹלָם.
זֹאת אַתְּ שֶׁמְּמַהֶרֶת.
הוּא לֹא בּוֹרֵחַ,
זֹאת אַתְּ שֶׁבּוֹרַחַת.
לְאָן?
וְהוּא גַּם לֹא נִגְמָר, הַזְּמַן.
זֹאת אַתְּ שֶׁנִּגְמֶרֶת"

אין ספק, 42 זה התשובה להכל. תהיה שנה מצוינת. תודה לכל מי שעשה לי את היומולדת הזו מה שהיא.

Don't think sorry's easily said"
Don't try turning tables instead
You've taken lots of chances before
But I'm not gonna give anymore
Don't ask me
That's how it goes
'Cause part of me knows what you're thinking

Don't say words you're gonna regret
Don't let the fire rush to your head
I've heard the accusation before
And I ain't gonna take anymore
Believe me
The sun in your eyes
Made some of the lies worth believing

I am the eye in the sky
Looking at you
I can read your mind
I am the maker of rules
Dealing with fools
I can cheat you blind
And I don't need to see anymore
To know that
I can read your mind, I can read your mind

Don't leave false illusions behind
Don't cry 'cause I ain't changing my mind
So find another fool like before
'Cause I ain't gonna live anymore believing
Some of the lies
"While all of the signs are deceiving

(אלן פארסונס פרוג'קט, אבל אחינועם שרה פי אלף יותר מוצלח מהמקור, תבדקו אותי)

מודעות פרסומת

#103 על מולקולות של קלמנטינות, על ויזות לגן עדן, או על הדרך לתשובה להכל

אני יושבת עכשיו באחד המקומות היפים בעולם, שקט פה, ואני נעימה וריחנית כמו קלמנטינה, ואני לא בטוחה שבשלוש וחצי בבוקר הימרתי שככה יראה סוף היום שלי בריזורט וייטנאמי יפיפה, אבל דמיינו קלמנטינה נעימה נעימה נעימה, לא כזו שמישהו מקלף במשרד והריח נדבק לקירות, אלא קלמנטינה כזו עם ריח שמצפה את הנפש, ככה אני עכשיו. בול.

את הבוקר הסינגפורי שלי התחלתי כשליטל ואני מקרטעות לעבר צ'אנגי אהובנו, שדה התעופה המוצלח בעולם, ובצדק.
ארבע וחצי בבוקר היא לא שעה שאף אחד רוצה לפגוש אותי בה, ובכל זאת, איכשהו היה לי טרולי ודרכון עליי וכסף וייטנאמי, פלאס ליטל, חברה שאין דברים כמוה ביקום, גורה קטנת מימדים ומלאת צ'ארם, שכל דבר לידה נראה פחות חינני ממה שהתכוון.

ונכון, באמת שחשבנו שלואו קוסט שכותבים על הטרולי 7 ק"ג זו רק המלצה, אבל לא באמת הנחנו שיש באמת חברת תעופה שתיכנע לעיפעופינו הקוקטיים ואשכרה תדרוש מאיתנו כסף על אובר ווייט.
אובכן, טעינו.
מו"מ כושל עם נציגה סינגפורית, והחלטנו לדפדף את העניין ולשלח מזוודותינו לעבר הו צ'י מין סיטי, תחנה ראשונה בקונקשן שלנו לעבר פו-קוק, בה ממתין לנו ריזורט העל המהמם בוייטנאם, שהמתין לנו מרחק 2 טיסות קצרות.

מדדות לעבר הטיסה עם עצירת מאפין שוקולד (כלל ברזל: מאפין הוא באמת רק המאפין-טופ, הקרקעית שלו מיותרת לגמרי), וליטל ואני התחלנו את הבוקר שלנו עם חברות טובה במיוחד ואהבה גדולה ומפרגנת, תודו, לא רע בשביל התחלה.

טיסה של שעתיים אשכרה טסה לנו, הודנו לאלוהים שאף אחד מסביבנו לא דיבר עברית, ואל אלוהימא באמת, קצב המילים שהחלפנו, המילים, הצחוק, הליחשושים, הפירגון האינסופי.

ככה נחתנו בהו צ'י מין, כשאנחנו באמת לא מבינות האם אנחנו צריכות ויזה לטיסה הבאה אם לאו, ונו, איפה הגיוני יותר לקבל תשובה על זה אם לא באימיגריישן? אההההה, אובכן, לא. גם שוטרת האימיגריישן החביבה שנפלנו עליה התקשתה להחליט עלינו, ועל כן, תוך הפגנת הומור משובח (נוט), נשלחנו לקושש מידע עם נציגה מנומנמת באחד הדלפקים, שישבה ליד שניים שהתקוטטו מי לא יקבל אותנו, והיא זכתה.

טיול איתה לעבר אוסף פקידי הגירה וייטנאמים מנומנמים לא פחות, וגילינו שבעצם אף אחד לא באמת מסוגל להחליט על גורלנו המפוקפק בוייטנאם, שכן אומנם היינו בטיסת טרנזיט, אבל זוכרים את הטרולי עם האובר ווייט שנשלח אחר כבוד להו צ'י מין? הוא היה שמח שנאסוף אותו, ובשביל לאסוף אותו מהמסוע היינו צריכות ויזה, אבל בשביל פו-קוק לא.
מבולבלים? גם אנחנו, וגם מחלקת ההגירה בשדה"ת. כיף!

אחרי שהבנו שבקצב הנמנמת הוייטנאמית אנחנו בדרך לפספס את טיסת ההמשך, כמה דקות של מרוקאיות דווקא מכיוון הנוסעת האשכנזייה, ושברנו את שרשרת המנומנמים שהכריעה בסופו של דבר לעשות מהלך אמיץ- לשלח אותנו לאסוף את המזוודות ללא ויזה, אבל עם שוטרת מלווה אמיצה ששילחה אותנו לעבר טרמינל מרוחק ברגל, שגם אליו טסנו כשאני משכנעת את ליטל הצמאה למות שהיא לא באמת זקוקה למים, כי חבל על הזמן.

וכן, מסתבר שגם בטרמינל ההוא ציפתה לנו חוויה אנתרופולוגית מהממת (חוץ מלהשקיף על פקח חמוד ונציגה לידו שפלירטטו עצמם למוות, שזה מתוק משו-משו, אבל לא באמת שירת את מטרתנו), ועד הדקה האחרונה ניהלנו מו"מ שוב על המטען שבידנו, עד הכנעה סופית ומוחלטת (הקורא שניר- נכון שלא האמנת? הא!) של שתי נציגות הלומות שלא יכלו לנו, ושיחררו אותנו לעוט לעבר הגייט שהביא אותנו לאחד המקומות הבאמת יותר יפים שהמציאו.

תכירו, סלינדה, ריזורט חלומי בוייטנאם, או להלן: השבוע אני בת 42 וזה היה המקום הכי טוב לברוח אליו לנשום, כאילו היה שמיכת פוך שאפשר ללכת להתכסות בה עד שהכל יעבור.

וכן, אני לא אוהבת ימי הולדת בסינגפור, וכן, באמת שהתעופפתי לא במקרה בשבוע הזה.

לפני שנה בדיוק, בדיוק חודש אחרי שנחתנו לרילו חיינו, הפכתי בת 41.
אני לא חושבת שצריך להרחיב הרבה כבר, אבל בהגדרה, בדיעבד אני יכולה להכריז על זה כעל החודש הגרוע בחיי, שהסתיים בקול תרועה עם יום ההולדת שלי אז.

חודש של אבל מוחלט אז על חיי הקודמים שהתאדו להם, על החברות נס רפואי האלו שהגרלתי בחיים ולא היו לידי ביום הזה שתמיד היה לי נורא כיף בו, כל ההתחלה המקרטעת הזו פה כשבעיקר, כל מה שרציתי אז היה בעיקר למות, ולא ממש הייתה חשובה לי הדרך שזה יקרה.

ואז תאיר-כפרות-עליה ששיתפה פעולה עם בלונדיוניות חיי ועשתה הכל כדי לאסוף את שאריות גופתי הערטילאית מהאדמה, ודאגה לציין את 41 שנותיי.
בדיעבד התברר לי שגם המעשה המופלא הזה שלנצח אזכור לה ולבלונדיוניותיי, לא הצליח באמת להשכיח ממני את העובדה שבאותו לילה של יומולדת שלי פגשתי את סופת הגשמים והרוחות הראשונה של קו המשווה שאי פעם ראיתי, ושטילטלה את עולמי באותו לילה גם בשל עוצמתה האקלימית, וגם בשל עוצמתה הרגשית אז שהיכתה בי.

וכשנרדמתי באותו יום שהייתי בו בת 41, כל מה שחשבתי עליו אז הוא יומולדת 42.
כל מה שתהיתי אז היה אם אהיה אותו אדם מלא געגועים ושבור כמו חרס באתר ארכיאולוגי שנה אחרי. לא יכולתי לדמיין את עצמי אדם שלם ושליו בסינגפור הזו תוך שנה.

והנה, די ברור לי שסינגפור ואני כבר מזמן השלמנו, אני כבר סלחתי לה על שחירבה לי את היום הזה לפני שנה, והיא בתמורה מתאמצת להרוויח מחדש את אמוני בה.

כשליטל הציעה את וייטנאם בשבוע הזה, הבנתי שאני לא באמת רוצה להיות בשבוע הזה בשגרה הסינגפורית, שאני צריכה אויר, צריכה אולי אפילו טיפה לברוח ולהיעטף בשמיכת הנוצות האוהבת הזה שהיא מניחה עליי בזמן הזה של חשבון הנפש של השבוע שאסיים אותו בת 42.

ואני פה עם חשבונות נפש שקטים עם עצמי, מחשבות שממלאות את ראשי, ליטל ואני הופכות מילים ומחשבות מכל עבר והמילים רק מטיילות בין שתינו ומקבלות חיים.

ובסוף היום הזה, במקלחת המפנקת הזו שחיכתה לי פה כדי לשטוף ממני את היום הזה, גיליתי ריחות מופלאים של קלמנטינות שעטפו אותי במיליון מולקולות ריח קטנות ונעימות שהזכירו לי את הקערות הישראליות מלאות פלחים ריחניים מלאי קסם של הפרי הזה.

ויטנאם טובה אליי והיא עוטפת ומלטפת ומכילה כל כך,
והיא מלאה ים, וירוק וקפה קר,
וכל מילימטר בה כאילו מלטף אותי ומבטיח הבטחות שהשנה הזו תהיה טובה במיוחד,
ואני כמעט מאמינה לה ש- 42 תהיה התשובה להכל. בחיי.

וקחו לכם את השיר שיהלי שמה לי באוזניים והוא יפה כל כך, תפתחו רמקולים, הוא שווה את זה.

"You were the shadow to my light
Did you feel us?
Another star
You fade away
Afraid our aim is out of sight
Wanna see us
Alight

Where are you now?
Where are you now?
Where are you now?
Was it all in my fantasy?
Where are you now?
Were you only imaginary?

Where are you now?
Atlantis
Under the sea
Under the sea
Where are you now?
Another dream
The monster's running wild inside of me
I'm faded
I'm faded
So lost, I'm faded
I'm faded
So lost, I'm faded

These shallow waters never met what I needed
I'm letting go a deeper dive
Eternal silence of the sea. I'm breathing alive

Where are you now?
Where are you now?
Under the bright but faded lights
You've set my heart on fire
Where are you now?
Where are you now?

Where are you now?
Atlantis
Under the sea
Under the sea
Where are you now?
Another dream
The monster's running wild inside of me
I'm faded
I'm faded
So lost, I'm faded
I'm faded
So lost, I'm faded"

("Faded" \ Alan Walker)

#102  על שגרה וקאלאנדר מדויק, על קולות של שקט, או כשהאי הוא אח

שגרה מופלאה, כמה מדהים שחזרו לי החיים פתאום.

אתמול עצר הסקול-באס המוכר בקונדו, תמונות מסורתיות של תחילת שנה תחת איומים ומחאות ("באמאשכ'ם, תחייכו! תעשו כאילו אתם מחבבים אחד את השניה, גררר" ובסוף התמונות הספונטניות מספרות פי אלף יותר טוב את הסיפור), ושני יורשיי שהתעוררו פתאום בשעה שלרוב נרדמו בה עד השבוע עלו עליו בדכם המוכרת ל- ofs, הוא לכתה י', היא לכתה ו'.

שנת לימודים סינגפורית שניה התחילה, דברים מתחילים לקרות שוב, בפעם השניה.

פתאום הבית חזר לשקט שלו, לשלווה המוכרת, הסדר הסינגפורי המופלא חזר על כנו. מדי הפנימיה השוויצרית המוכרים כל כך על ילדיי, הרגע המיוחד הזה של יהלי ושלי כל בוקר כשאני אוספת לה את השיער, מנסה לשכנע אותה שהיום אולי אאסוף לה לצמה והיא תמיד עונה "נהההה, היום קוקו", תוך כדי שהיא מלטפת לי קבוע את יד שמאל ככה מבלי להרגיש, ואני אוספת לה את השיער למרות שיד אחת שלי תפוסה בליטופים האינסופיים שלה. ברקע הסינגתולה ההו-כה-עירנית-כוסומו רצה בשמחת בוקר מחדר לחדר ומנתרת בשוונגים על המיטות כמוכת אמוק, צליל המים השוצפים במקלחות בבית, הריח הנעים של הבגדים הנקיים מתפזר בחדרים, ואז הצליל הזה של הדלת הנסגרת של הבית והדממה הנעימה שפעם יכולתי לחתוך ורידים ממנה, והיום היא כל כך אהובה עליי.

פעם השקט היה מטריף אותי. בחודש שעשינו את הרילו היה לזה ביטוי מדויק בקאלאנדר שלי בטלפון, שם אני מכניסה הכל, כי אין מה לעשות, בורכתי בזיכרון של דג זהב- 7 שניות, ופאף! נעלם כל מידע שלא נרשם, שזה בניגוד מוחלט אגב לעובדה שבמוח שלי אגור כל כך הרבה מידע אחר שאני זוכרת ברמת הפיקסל, המולקולה של הריח, הטעם, הצליל, הלב. עד אותו חודש בו המראנו לרילו שלנו ב- 24, הקאלאנדר שלי היה צבעוני ומלא עד אפס מקום, לא הייתה שעה שהיה לי בה חלון, תימרנתי את שעות היממה עד לכדי אומנות. מה- 25 לאותו חודש של רילו הקאלאנדר היה ריק. למשך ימים שלמים הקאלאנדר שלי היה ריק, למעט פיסות לוגיסטיקה שהכנסתי, כמו טכנאים, הובלה, סידורים פה ודברים שאסור היה לשכוח.

אני לגמרי זוכרת את האימה, את הדאגה של מה אעשה עם הוואקום האינסופי, עם האין. חרדות כנות של איך אלמד לחיות עם הקאלאנדר הריק, איך לא יהיו לי בו דיונים ולא יהיו יותר מדי בית משפט מושלמים בשחור לבן עם הסטילטוז המדויקים וחצאיות העיפרון, איך לא יהיו בו הופעות בשוני, איך לא יהיה בו את הבלונדיניות, איך לא יהיו יותר לקוחות שמגיעים וצריכים טישיו כשהם מספרים לי את הדברים הכי כמוסים של חייהם ומשוועים לעזרה במשרד היפיפה שאירית ואני תיכננו עם סימונים ברגליים איפה יתחיל כל משרד, איפה יהיה המטבח, איפה ימוקם שולחן המזכירות, איך לא תהיה לי שגרת פסטורלי המושלמת בשישי ביישוב עם גילושקי והסופר שכשנכנסים אליו יוצאים אחרי שעה מלאי אהבה, איך לא יהיו לי הצעידות לילה האלו ודבי. אני זוכרת כל כך את המתח הנוראי הזה של איך אחיה עם הקאלאנדר הריק הזה, קיבינמאט.

ואז החלו חודשיים ארוכים של אבל אינסופי שכבר כתבתי עליו חשופה וכאובה אז, ואחרי אותם חודשיים של דמעות ופרידה מליתי ההיא, חילחלה בי ההכרה שאני לא ברילו באנגולה עם נחשים ושממיות מחוץ לבית, והשגרה הסינגפורית החדשה והטובה התחילה ללטף אותי לאט לאט.

פתאום השקט הפך לפחות מאיים. פתאום הבקרים הסינגפורים היפיפיים נוטפי הלחות והחום כבשן הפכו לנעימים ועוטפים. פתאום גיליתי את די המקסימה מהקלולס-גואט, הקפה השכונתי המושלם שלנו שצחי הכיר לי, שיודעת איך להכין לי בול את הקפה שמעטע הזה שאני שותה, החלש-חלש-חלש-לואו-פאט-מילק המדויק שהיא תמיד מניחה לי על השולחן ואומרת "מורנינג, ליתי" בחיוך של סינגפורית בעובי של דף איי 4.

כסא הנדנדה המושלם שמתן הניח לי בהפתעה במרפסת האורניתית מונח עכשיו במרפסת עם הנוף הכי מופלא בסינגפור ומלא ברגעים מהממים מלאי קסם של שקיעות וזריחות במקביל לפעמים, החברות הנהדרות האלו שלי פה והמילים האלו שממלאות לי את הלפטופ לאט לאט, ופתאום גיליתי איזה דבר מדהים זה הימים האלו שבהם הקאלאנדר שלי ריק באופן יזום מדי פעם ומלא רק בי, בשקט, במחשבות.

ועכשיו, בשעת לילה נעימה, בסטארבאקס שלי פה עם קפה-קר-הוא-התשובה-להכל ועם פסקול שממלא בי אהבה אינסופית ברקע. פתאום הכל מסתדר לו מחדש כמו פאזל, ישראל שהייתי בה עד עכשיו נחה אצלי בשלווה בלב עכשיו והגעגועים לאנשים מהמקום עם הסלט הכי טעים בעולם והאפרסקים האלו מתמקמים בנוחות לא מעיקה כמו זו ששרתה עליי כל כך הרבה זמן, גיליתי שכשאני חושבת על צחי וזושה הם פשוט מתקשרים ונמצאים פה איתי, האנשים החדשים שממלאים פה את האי נהדרים ונעימים, האנשים הישנים פה נפלאים לי כל כך ונוכחותם מדויקת.

ומחר אני חוגגת עם האי הזה יומולדת 52 והוא יחגוג איתי עוד שבועיים יומולדת 42, וכאילו האי הזה מתנהג כמו אח גדול ממני בעשר שנים, ומלמד אותי דברים שרק אחים גדולים מלמדים, וזה לגמרי הגיוני לריב ולהשלים מדי פעם עם אחים, לא?

וכן, תיכננתי לשים לכם את סיימון אנד גרפונקל אהוביי עם הסאונדס אוף סיילנס שלהם שריגש אותי השבוע כל כך והיה כל כך הגיוני לשים פה עכשיו, אבל חשבתי שאולי דווקא קחו לכם את מה שסטארבאקס פה מנגנים לי מעל הראש, הכי יפה שיש, תודו. מלא באהבה.

We are a part of the night"
Part of the night
You've seen me through my darkest times
We are a part of the night
Part of the night
I feel you when I close my eyes

I hate to get all emotional
This separation leaves us vulnerable
I'm so aware of what you must think of me
I used to have so many tricks up my sleeve

Wish I could be the one who's shining, who's always on
But now the fear of day is driving to right my wrongs

We are a part of the night
Part of the night
You've seen me through my darkest times
We are a part of the night
Part of the night
I feel you when I close my eyes

I guess you knew what you were getting into

I'm temperamental and a kind of recluse
But we defy any category
We set out, we set out to live two separate dreams

?Do your friends say I'm playing the artist card
But they don't sympathize when it gets too hard

We are a part of the night
Part of the night
You've seen me through my darkest times
We are a part of the night
Part of the night
I feel you when I close my eyes

Careful not to overexpose
Do you remember what we started this for?
The image we made up is bigger than us
(So much bigger)
It was a vision built from the ground up
"So it's ours to crush

(Part of the night" \ cold war kids")

http://en.musicplayon.com/Cold-War-Kids-Part-Of-The-Night-La-Divine-Album-Video-575011.html