חודש: אפריל 2018

באחד האמשים קלטתי שאני והטלפון הנייד שאני כל כך אוהבת, זה שנרכש בול אחרי שבועיים שהגענו לפה ולא היה לנו שמץ של מושג וואט דה פאקוש לעשות פה עם הקודם שהתאבד עצמונית יחד איתי ודכאון הרילו, אותו טלפון חתיך שעושה את הסלפיז הכי שווים ביקום (אני לא באת כזו יפה, כן? זה האל ג'י) שידר אותות מצוקה, רמיזות שהוא מזדקן לא בחן. מצאתי את עצמי מנשימה אותו פעמיים ביום עת הקריס את עצמו את תהומות הנשיה הסלולארית.
לא הייתה ברירה, הייתי חייבת לשקול צעדיי ולהפנים שבשלה העת לרכוש סלולארי סינגפורי מספר 2.

אג'נדה שלמה פיתחתי על הנושא- טלפון סלולרי לא חייב לעלות הון עתק, אין לזה צידוק, מה יכול להיות רע בנייד חתיך עם מסך ענק בפקקטע 300 דולר? ליל שהייתה אצלי בביקור (כן!) הסתכלה עליי במבט נוקב ואמרה 'לית, המכשיר הזה מהמם, אבל יו שולד נואו- מצלמה אשפה'. נובמת, נהמתי לעברה, כמה מצלמה אשפה יכולה להיות כבר במכשיר טלפון שמייצר קונצרן סיני של סוסים טרויאנים? כמה גרוע יכול לצאת כבר סלפי בשנת 2018 עם התחרות הזו בין מכשירים ניידים?

ובכן, התשובה מצערת.
לדעתי יש לי תמונות מכיתה ט' במצלמת פוקט עם תמונות איכותיות מאלו שיצאו במכשיר החתיך והזול להחריד שחשבתי שניצחתי איתו את המערכה.
שבוע שאכלתי לכולם מסביבי את הראש, שבוע שבו גיליתי שגמילה מסלפי איכותי קשה כמו גמילה משוקולד תות- קשה ואכזרית.

כמו פאפי חזרתי לסטיב המוכר הסיני החביב עלינו (שאלמלא טבעת הנישואין שעל ידו הייתי מהמרת שהוא כמובן בן 14), סטיב הבין מיד את הבעיה וחמל עליי. אחר כבוד נשלחתי להכריע על גורל המכשיר החדש שירכש, עד שביססתי את מעמדי החדש, להלן "סלקום שלום, מדברת ליתי, על איזה טלפון תרצה שאפרט?"

אני מומחית כרגע לכל כך הרבה מידע לא רלוונטי שקשור לטלפונים סלולרים, שזה פשוט לא יאמן.
כל כך הייתי נבוכה לשאול את השאלות ש*לא* שאלתי, כמו נניח "זה מגיע בצבע זהב?", "איך הסלפי?", עד שמצאתי את עצמי נגררת לשעה של הסברים על כמות פיקסלים, שטח זיכרון, מצלמה קדמית ומצלמה אחורית ומה הופך מסך לאיכותי, מידע הו כה לא מעניין מבחינתי.
ולא, לא היה בצבע זהב, אבל הסלפיז? טו דיי פור, סו מאץ' ווין.

אחרי שנפרדתי מכיליה בריאה, נטרפה לי אג'נדה שלמה על עלות למכשיר נייד איכותי, הגעתי הביתה ובאמתחתי המכשיר הכי חתיך שפגשתי ממזמן, פלאס התחביב החדש שלי: אוטוסוגסטיה, באמצעות ריוויוז אינסופיים עליו ברשת, כדי לשכנע את עצמי שלא נפרדתי מהכיליה הבריאה שלי לשווא.

מסקנה:
סלפיז זה עסק יקר מפז, אל תזלזלו בהם לעולם, פלאס אין מה לעשות, למדתי שוב בפעם האלף-
אל תתפשרי על מה שמשמעותי לך, זה פקקטע טלפון, אבל הוא מייצג אמירה הרבה יותר רחבה כלפי עצמי שאני לומדת שוב ושוב על חשיבותה בחיי הבוגרים.

וכן, כבר רמזתי למעלה שליל, הלית השניה והמוצלחת מבין שתינו, הייתה אצלי שבוע שהתברר כמהירות האור.
כמעט שכחתי כמה קל איתה, כמעט שכחתי שאני יכולה להיות במחיצתה שעות על שעות, כמעט שכחתי איך נראים המבטים הקבועים הראשונים של כל מי שפוגש אותנו ביחד "אי-מא, אתן אחיות?!", "תאומות?!" (כן, נולדנו בול באותו זמן בפער של כמה שנים, היא התאומה הגבוהה), כמעט שכחתי איך אפשר לשבת עד 4 בבוקר להפוך את החסר בשיחות הקולחות של כמעט שנתיים, ליל ואני ישבנו שעות להדביק את השברים, את המרחק ואת הזמן, שעות של שיחות ארוכות וטובות, הרבה הבנה והרבה מחשבה, הרבה אבנים שאספתי לעצמי לאורך הדרך ויסמנו לי את הדרך למסלול הנכון לוודא שהמרחק לא ימשיך להיות פקטור שלא אצליח להתמודד איתו עוד.

כמעט שכחתי שאפשר להדביק חתיכות שבורות ולייצר פסיפס יפה מהשלם.

ליל עזבה והותירה לי שבוע לחכות לביקור השני של לובסטר חיי, ירדן, שמרגע הנחיתה מזכירה לי למה לובסטריות זה לנצח, כמה חברות בוגרת בין נשים היא הישג עצום במיוחד. משפט נהדר שאני שומעת לא מעט השבוע מדבר בעיקר על איך שאני מבורכת בחברות כאלו, וכן, המשפט הזה כל כך מדויק- כמויות הצחוק, ההומור השחור והמילים השקטות שנלחשות רק בינינו מופלאות כל כך בעיניי, ומזכירות לי, שכמו הטלפון הנייד ההוא,
אין פשרות- כשזה טוב, זה פשוט מעולה.

לפני כמעט שנתיים עזבתי לחצי הכדור השני.
מאחורי נשארו חברויות מופלאות שאין שניות להן, הזמן עשה בחלק מהן שמות, אין שום דרך להפוך את זה או לקרוא לזה אחרת, אבל חלק אחר התעצם והשתבח.
בכל פעם שמישהי מספרת לי שהיא עושה רילו אני מרחמת עליה כמו שאני מרחמת על אישה בהריון שלא יודעת שהיא לא תישן בשנתיים הקרובות. הלב שלי קצת נשבר בשביל כל אחת כזו שלא יודעת כמה קשה יהיה להבין מה קרה לחברויות האלו בחלוף הזמן, כמה כל ביקור יחשוף את תלאות הזמן ואת העובדה שלמרחק יש ועוד איך מחיר, אבל יש גם את החלק הטוב, שעם האהבה הנכונה הכל הפיך ומתיישב נכון בלב, ויש דברים שלא תמיד צריך יהיה לתקן והם יהיו קלים ופשוטים כמו צמר גפן מתוק באמצע הפארק.

ימים טובים זימנה לי סינגפור, דווקא בימים האלו של יום הזכרון ויום העצמאות שהם בין הימים הקשים ביותר עבורי בכל הנוגע לזהות שלי על הקרקע הסינגפורית, הגעגועים לאוירה, לצלילים, לתחושה שיש רק בישראל, לאנשים שיום אחד בוכים את נפשם ויום למחרת מברכים על הקיום, ודווקא בימים האלו של געגועים לזהות שלי, חלק אחר מהזהות שלי פה, נכח ונוכח, מחזיר לי הרבה ממי שחסרה לי כל כך בעצמי,
ושוב חוזרת התזכורת:
לא להתפשר על מה שמשמעותי לי. זה מוכיח את עצמו כל כך.

וקחו לכם את אחד השירים היפים ביותר ששמעתי השבוע בביצוע מופלא כל כך (השממית תמוש- רק בזכותך), קול מלטף כזה שהופך לי את הלב, שיר שבעיניי יותר מהכל הוא שיר אהבה מופלאה על מי שחזר מהשאול וניצל בזכות אהבה גדולה שהצילה אותו, תראו את היופי- "איך נצלתי- זאת נדע רק אני ואת: כי יותר מכל אדם, לחכות ידעת"

"את חכי לי ואחזור,
אך חכי היטב.
את חכי לי גם בקדר
מסגריר הלב.
את חכי לעת כפורים,
את חכי בחום,
את חכי עת אחרים
ישתכחו עד תום.

את חכי, חכי, ולו
לא יבוא מיכתב.
את חכי אם גם ילאו
המחכים לשוא.

את חכי לי ואחזור,
וארור הסח
בבטחה גמורה לאמור:
"מת הוא… ונשכח"…
יאמינו אם ואב,
כי אינני חי,
ייעפו חכות לשוא
כל רעי, אחי.

וישתו כוס יין מר,
זכר נשמתי…
את חכי וכוס נמהר
אל נא, אל תשתי!

את חכי לי ואחזור,
חי אחזורה, חי!
המה ישתאו לאמור:
"נס הוא בוודאי!"
המה לא חיכו, ואיך
בין תבין נפשם
כי רק את בחכותיך
הצלתיני שם.

איך נצלתי, – זאת נדע
רק אני ואת:
כי יותר מכל אדם
לחכות ידעת"

מהחלון שסמוך לשולחן שעליו אני כותבת נשקף נוף סינגפורי מופלא שאין שני לו. מצד אחד הנוף האורבאני המוכר של האי, מהצד השני פסטורליה, בניה נמוכה וירוק אינסופי עד מלזיה שבאופק.
בוקר אחד גיליתי שאחד הבתים הפסטורלים והיפים ממולנו נהרס ובמקומו מתחילה בניה חדשה.

אין מה להתרגש מזה פה, באופן תדיר הבניה כאן אינסופית, בכל רגע נתון בתים נהרסים ובמקומם נבנים פה חדשים, יפים ונוצצים יותר, הבריכה תמיד כחולה יותר ומגרש הטניס מנצנץ יותר עם תאורה מדויקת, אבל הפעם זה הרגיש לי קצת שונה.

הנוף המושלם שמולי נפגם, וכל מה שאני מצליחה לראות בו זה את השטח הריק הזה שיש בו פועלים מלזים רוב שעות היממה, והבור הזה שיום אחד, אולי עוד בקדנציה הסינגפורית שלי, יהיה בו קונדו מרשים או קבוצת בתים פרטיים חדשים.
ואני מנסה להתרכז בכל היופי מסביב והבור הזה (למרות שפרופורציונאלית בטל בשישים מול כל הטוב שלידו), תופס לי את העיניים ולא מרפה.
זה כל כך מצער לא להצליח לראות את התמונה הגדולה במלואה מבלי לראות את מה שמחבל ביופי האינסופי הזה מולי, וכל כך לא האופי שלי לעצור בדבר הזה ולא להתרכז בחיובי.

עוד מעט אנחנו מגיעים למחצית מהזמן הצפוי לנו כאן, שכבר התארך מעבר למה שחשבנו כשעזבנו. סינגפור היפה נטמעה בי בכל מילימטר בגוף, ועדיין, המחשבה שבעוד חודשיים אני בביקור בארץ לחודש ממלאה אותי אושר גדול כל כך.

אין יום שחולף שאני לא מרוכזת בבורות הקטנים שמפרים לי את הנוף הפסטורלי הזה שיש לי-
יונתן שעוד שנתיים מתגייס, ואני עם המתח הזה מפחדת כל כך שחיל התותחנים ירצה אותו אליו, ואיך יסתדר עם הישראליאנה שלא חווה בשנים האלו? איך מהחום הסינגפורי הזה יהיה בטירונות בקור בישראלי שכבר שכח לחלוטין?
ויהלי, ראבאק, תחזור לתיכון מבלי שלמדה היסטוריה, ספרות, לשון, תנ"ך, איך תחזור למציאות בלי סאניה ודאניה (נשבעת שלא המצאתי), בלי באוויה, בלי סלסט וגאראנס שעוטפות אותה כאן?
מה אעשה אני בגיל 45 עם כל השנים האלו שיצאתי מהמירוץ הישראלי? אחרי 13 שנים באותו משרד עם אירית והעבודה הזו שכל כך אהבתי, להתחיל מחדש? לדבוק במה שהייתי או להיפתח למקומות חדשים, לזויות אחרות של עשיה?

הדילמות ברילוקיישן הפרטי שלי כל כך לא קלות.
אני מתלבטת על הסוגיות האלו עם כל מי שהיה במקומי והמשיך הלאה, ואני מרגישה איך כל דעה שאני שומעת רק טורפת לי מחדש את הקלפים על מה שחשבתי שנכון.
כלום לא ברור לי, הבטחון המוחלט שהיה לי תמיד כל השנים בזהות שלי, במה מחכה לי ומה מחכה לילדים היה תמיד כל כך ברור ועכשיו הוא כבר לא, ואני באמת שמנסה לעשות הכל נכון, וכל טעות שלי פה עשויה להיות כזו שתיפול על כתפיהם הצרות.

שיחות ארוכות שהיו לי בזמן הזה מלמדות אותי יותר ויותר על הפער בין איך רואים מהצד את הרילוקיישן הזה כאטרקציה אינסופית מתמשכת, דבש ניגר ממש, איך זה שיש לי בבית הלפר מקשט את הדימיון על חיי הריץ' אנד פיימוס שאנחנו לכאורה חיים פה (ולא, אני לא באמת מתלוננת על הטוב הזה), איך מהצד נראה שכל הטוב הזה מגיע בלי מחיר בצידו של עבודה קשה מחד ומחיר אישי כבד מאידך, ויש לי איזה קול קטן שמנסה להגיד ביושר אמיתי שזה יותר מורכב ממה שזה נראה, המחיר כבד מאד בצד אושר גדול.

והנה, מדלגת הלאה על החלק שאיכשהו דלף ממני ככבד ומורכב, וזה חלק מההתחייבות שלי כלפי עצמי פה להיות ישרה ואותנטית ולא לצייר איזו אוטופיה לא מהימנה בשיט, אבל הטוב עדיין נוכח פה מסביבי, והרבה.

בזמן הזה הייתה פה אהובתי הניו יורקית שבאה מהקור והשלג שהיה לה שם לרפא את הלב בחום ובאהבה שרק חיכתה לה כאן, גיליתי שלב שבור היה מצרך מאד מבוקש החודש ועשיתי כל מה שאני יכולה כדי לרפא אותו, אבל לפעמים צריך לתת לזמן לעשות את שלו ולסמוך על כוחות אינסופיים לדלג על בורות באמצע נוף פסטורלי, ואין שום פתרון אחר.

גם קטנתי היפה, שפתאום נראית לי כל כך בוגרת עם ההתעקשות שלה שהיא לא ראתה מה כתוב על הלוח, ואני שמשכנעת אותה (ואותי) שאין בה שום פגם והיא רואה משו-משו, ובעצם דקה מכלב נחיה היא פתאום עם משקפיים על האף הפיצי פיצי ומושלם שלה, וזה כל כך הגיוני עליה, וכל כך בוגר מצידה לדעת מה נכון עבורה ולקחת אותי איתה עד שאבין ששוב היא לא טועה.

והיה פה גם חג נפלא בדרך, עם ליטל אהובתי הקטנה והמושלמת שעם ההורים האדירים שלה גיליתי איך סדר פסח נשמע שונה בבתים אחרים, מופלא ומשפחתי כל כך (ואלוהים, אולי לנו דאגת לקניידלך מושלמים, אבל ראבאק, אוכל מרוקאי זה עסק הרבה יותר הגיוני מהוורסיה הפולנית, אחת שיודעת), וכן, המחסור של המשפחה, של מה שרוב האנשים רוצה להתחרפן ממנו על פי רוב עם קדחת החגים, הוא גדול, ולשמחתי הגדולה המשפחה שלי היא לא רק קשרי הדם והגנטיקה המפוקפקת, אלא כל האנשים שנכנסו לחיי והפכו לקשר כל כך עוצמתי, שהם משפחה מבחירה, וכמה הייתי רוצה אותם לידי.

ובסוף אני באמת מצליחה להתעלם מהבור באמצע הנוף היפה מעבר לחלון, בסוף אני מצליחה לראות כדרכי איך אני אצליח לפתור את הדילמות האלו של מה מחכה הכי נכון שאפשר, שהדברים יסתדרו, הבית ההרוס מולי יהפוך לבית יפיפה שכל פעם תתווסף לו עוד לבנה ועוד קיר ועוד חלון ורעפים שיהפכו את מה שהוא בור בהווה למה שיהיה אושר גדול בעתיד שרק יהפוך את הנוף שממול לחלון שלי ליפה פי אלף.

וקחו לכם את אחד השירים הנפלאים האלו שנגעו בי כל כך, כי רק מדי פעם אני נתקלת בשיר שפורט על כל נימי נפשי עם סיפור כל כך יפה בתוכו,
תראו את היופי הזה של "The Script" (שעוד שבוע וחצי רקי אהובת נפשי ואני רואות אותם פה בלייב, ייאיי!) על אהבה גדולה כזו שלא נפסקת אף פעם אף פעם, ועל איש מתוק שלא מוותר על אהובתו למרות הכל, לא זז מילימטר ומחכה לה ומחכה לה ומחכה לה, לסול-מייט שלו, שתבוא, והוא יודע שהיא תבוא.
תקראו את המילים, הן כל כך מרגשות.

Going back to the corner where I first saw you"
Gonna camp in my sleeping bag I'm not gonna move
Got some words on cardboard, got your picture in my hand
Saying, "If you see this girl can you tell her where I am?"

Some try to hand me money, they don't understand
I'm not broke I'm just a broken hearted man
I know it makes no sense but what else can I do
How can I move on when I'm still in love with you

'Cause if one day you wake up and find that you're missing me
And your heart starts to wonder where on this earth I could be
Thinkin' maybe you'll come back here to the place that we'd meet
And you'll see me waiting for you on our corner of the street
So I'm not moving, I'm not moving

Policeman says, "son you can't stay here"
I said, "there's someone I'm waiting for if it's a day, a month, a year"
Gotta stand my ground even if it rains or snows
If she changes her mind this is the first place she will go

'Cause if one day you wake up and find that you're missing me
And your heart starts to wonder where on this earth I could be
Thinking maybe you'll come back here to the place that we'd meet
And you'll see me waiting for you on our corner of the street
So I'm not moving, I'm not moving
I'm not moving, I'm not moving

People talk about the guy that's waiting on a girl
There are no holes in his shoes but a big hole in his world

Maybe I'll get famous as the man who can't be moved
Maybe you won't mean to but you'll see me on the news
And you'll come running to the corner
'Cause you'll know it's just for you
I'm the man who can't be moved
I'm the man who can't be moved

'Cause if one day you wake up and find that you're missing me (find that you're missing me)
And your heart starts to wonder where on this earth I could be (where on this earth I could be)
Thinkin' maybe you'll come back here to the place that we'd meet (to the place that we'd meet)
And you'll see me waiting for you on our corner of the street

'cause if one day you wake up and find that you're missing me
(I'm not moving) and your heart starts to wonder where on this earth I could be
(I'm not moving) thinkin' maybe you'll come back here to the place that we'd meet
(I'm not moving) and you'll see me waiting for you on our corner of the street
Going back to the corner where I first saw you
"Gonna camp in my sleeping bag I'm not gonna move