#110 live your life to the fullest

לראשונה בימי כתיבת הבלוג, הכותרת נכתבה לפני הפוסט.
המילים האלו בראשי לא מניחות לי כבר ימים, והמילים האחרות שכתבתי נמחקו כלא היו, ואלו שפה הן אלו היחידות שמצאו את מקומן הפעם.

יפעת, שישבנו יחד בחדר שלה בתור ילדות בנות 15, יפעת עם הנקיון הזה בנפש, בלי שום דבר רע שאפשר לחשוב עליה, יפעת בת ה- 42 הלכה ולא תחזור.

אין טעם לדון בזה ארוכות, היא לא באמת תחזור, אבל היא צבעה לי את השבוע האחרון בהמון דמעות עצב ששטפו את פניי.
ברגעי השתיקה בהם ישי ישב לידה ואחז בידיה העייפות בבית החולים, הוא סימס לי את שיברונו, כתב לי "תבכי איתי, למה שאבכה לבד", וכמה הוא צדק. לא הייתה שום סיבה בעולם שיהיה לבד בצערו.
מי חשב שהאנשים האלו שנכנסו לחיי בכתה י' יהיו כל כך משמעותיים בשלושה ימים עצובים מנשוא, כשאני בסינגפור והם שם, עם הזמן הזה שבאמת, פשוט לא יחזור עוד.

בשעות של חברות טובה ישי שאל בעשרים וורסיות איך ולמה. יכולתי ממש לראות את הדמעות שלו זולגות על המקלדת, את התיסכול, את הצער שהוא לא יכול להושיע, ומנסיון העבר ידעתי שמה שהוא מרגיש זה אפילו עוד לא הנורא מכל, והרע עוד לפניו.

עם התקדמות הצער נועה התווספה אלינו לשתיקות ולאימוג'יז של הלבבות השבורים. הם, שבניגוד אליי ממש גדלו עם יפעת בזמן שאני נגעתי בה אחת להרבה הפסקות, הם באמת היו המיוסרים ואני יכולתי רק לנסות להיות שמיכת הנוצות, הטישו מנגב הדמעות, לא בהצלחה גדולה כי השוק והצער היו אינסופיים עבור כולנו.

והמספר הזה, ה- 42 הזה שלנו, ה- 42 שאמור להיות בכלל התשובה להכל, הוא לא פתר את השאלות שהיו לנו. הוא לא ענה על כלום. אין שאלה שמישהו משלושתנו ידע לענות עליה, לא יכולנו למצוא פתרונות לא במדע, לא בספרות, לא ברוח, לא בכלום, ידענו שאנחנו רק בני 42 ושזה מוקדם מדי ולא סביר לנהל בינינו שיחות כאלו.

בלי פילטרים אמרנו מילים מאד מנחמות, וכמו תמיד למדתי שוב שהכוח האמיתי נמצא במילים, אבל רק במילים האלו שיש כוונה אמיתית מאחוריהן, שיש בהן את ההלימה, את הדיוק הזה בין מה שנאמר ויוצא מאיתנו לבין הנפש שלנו.

ובשעה שיפעת הלכה מאיתנו לבלי שוב אני הייתי בסינגפור רחוקה שנות אור, ונועה וישי היו אלו שהניחו את רגב העפר בשבילי על קברה הטרי מלא הפרחים, ומי ידע שאפשר להיות נוכח במקום כזה מרחק אוקיינוסים ולהצליח להיפרד גם במחווה כזו, להתאבל ביי פרוקסי.

והנה, בבוקר שאחרי ישי שולח אליי את ההספד המופלא שהקריא לה, עם המילים שלנו, ואני יודעת בוודאות שמסביבי יש את האנשים הנכונים, המדויקים, אלו שהכל בהם נכון כמו שהוא.

וברור לי שכל זה חייב לדייק בי דברים, שלא יכול להיות שזה לא ישאיר בי חותם של דבר שאפשר לגדול ממנו ולא לשקוע.
ואני חוזרת לאמירה הזו לעצמי-
live your life to the fullest
ומזכירה לעצמי שאסור לי לבזבז את מה שיש כרגע, את מה שיש לי ואספתי בעדינות כל השנים האלו. אני צריכה לחיות את החיים במלואם, הכל, לנשום לעצמי כל נשימה במלואה ולנשוף מלוא הריאות.
ולחיות, ולהקשיב, להתנסות, לבחון הכל, לחמול, לאהוב, להיות אדם יותר טוב.

אני נזהרת מקישקושי רוחניות שמדלגים מעליי ואני מנקה אותם מעצמי בתנועת יד כאילו שלא יידבקו אליי לבגד, ונשארת עם ידיעה שמה שממלא אותי חייב להישאר שלם, עוצמתי ומדויק כמו שהוא, ואני חייבת לשמור על ההלימה הזו השלמה ששומרת עליי לדייק את מה שאני אומרת, למול מה שבנפש,
ולפחות לעכשיו,
אני מבטיחה לעצמי,
לנסות.

וקחו לכם את השיר הכל כך יפה שממלא אותי בריפיט ברקע, עם הקול הזה והמילים הנורא נורא יפות, שהלוואי שהייתי יודעת לכתוב כמוהן, כי הן באמת מושלמות לי.

ביוש יפעתי. נעמת לי מאד.

Over the sea and far away"
She's waiting like an iceberg
Waiting to change
But she's cold inside
She wants to be like the water
All the muscles tighten in her face
Buries her soul in one embrace
They're one and the same
Just like water

The fire fades away
Most of everyday
Is full of tired excuses
But it's to hard to say
I wish it were simple
But we give up easily
You're close enough to see that
You're the other side of the world to me

On comes the panic light
Holding on with fingers and feelings alike
But the time has come
To move along

The fire fades away
Most of everyday
Is full of tired excuses
But it's to hard to say
I wish it were simple
But we give up easily
You're close enough to see that
You're the other side of the world to me

Can you help me?
Can you let me go?
And can you still love me
"When you can't see me anymore?

מודעות פרסומת

#109 על רותי וקטיף הכוכבים, על מרחקים קרובים, או האנשים הנכונים ששווים הכל

איכשהו, כשהראש שלי מלא במחשבות שלא נגמרות, מתגנבת לי רותי לראש.

אחת לכמה זמן באמצע כלום, היא מתגנבת לי כשהיא מחזיקה את הסל שהיא לימדה אותי לשים בתוכו את הכוכבים שאני קוטפת.
האמת היא שהיא לא התקטננה, זה לא היה אכפת לה אם מה שמרחף מעליי הן דאגות, מחשבות, פחדים או סתם משהו שבגללו אני לא נרדמת או עצובה, אבל העיקרון זהה-
כל אלו הם אוסף כוכבים קטנים שמרחפים מעל לראשי, וכל מה שאני צריכה לעשות כדי להפסיק את הרעש הזה שהם עושים לי, זה לקחת את הסל נצרים הזה שהיא נתנה לי לכל החיים, ולקטוף לתוכו את כל הכוכבים האלו ולהניח אותם אחד אחד בסל.
וככה, היא לימדה אותי לעשות קטיף כוכבים, וכשאני נזכרת בו, משהו מטאפיזי עושה בי הבדל, הדאגות לא נעלמות, הן ארוזות פתאום בתוך סל הנצרים ולא מרחפות מעליי.
בתור אדם פרקטי זה עובד, מה שפחות עובד זה לזכור שהסל הזה אצלי כל הזמן ולעשות בו שימוש, ואיזה מזל שנועה שלי הזכירה לי היום שהסל רק מחכה לידי תמיד.

השלווה שזימנה לי סינגפור בחיי היא רק על פני השטח.
יש בה הרבה שקט, הרבה זמן מופלא שבו היום יום הישראלי האינטנסיבי שלי פינה מקומו לקצב פעימות לב הרבה יותר הגיוני, הרבה יותר נעים.
התחושה הזו שאני מתעוררת כל בוקר בלי המתח (שלפעמים היה נעים, אני מודה) הקבוע שליווה אותי 41 שנים עד שהחלפתי את קניון קרית אונו במרינה ביי סנדס, התחושה הזו שהיום שמחכה לי לא כולל 20 מהדורות חדשות מלאות מבטים עגומים של מגישות וכתבים, לא מחכות לי לוגיסטיקות אינסופיות של כביסה-בישול-אירוח-קריירה-השגים-כביש-סופר-אסיפות הורים-פגישות וכו', התחושה הזו נעימה נורא בנפש, אבל היא לא מחפה על מיליון תחושות חדשות ושונות.

אחרי כמעט שנה וחצי פה, אני מתחילה לעבד תהליכים קיימים וחדשים, שואלת שאלות אחרות, מתלבטת ביני לבין עצמי האם נניח בשלה העת לחזור ולעבוד פה או למצות את כל ההחלטות שהחלטתי שמתבססות על עקרון החופש בתוך גבולות שאני כל כך מאמינה בו, העקרון שמזכיר לי שוב ושוב שלא בקלות מקבלים מתנה כמו שקיבלתי לעצור לזמן קצוב את המירוץ המטורף הזה ולקחת אויר שאפילו לא זכרתי שקיים, לחשב מסלול מחדש.

והחיים זימנו לי כל כך הרבה הפתעות פה על עצמי בשנה וחצי האלו, שאפילו לא ידעתי שקיימות.
לא זכרתי מינעד רגשות כזה, לא ידעתי שאפשר להרגיש ככה שוב, שאפשר להיות עם עצמי בשקט בלי הטירוף האינטנסיבי שהייתי בו. לא ידעתי להתעורר ככה ולא להירדם ככה, לא ידעתי שהעולם יהיה בכף ידי מחד ומאידך, המרחק מנקודה לנקודה בו יהיה אינסופי ומתסכל כל כך.

רק לפני כמה ימים ישבתי על שפת הבריכה בפוקט עם פיליפ (שם בדוי) ונבי, אחרי שנבי הביאה את כל הטוב הזה לאזור הזמן שלי. כמה הזוי לשבת ככה עם שניהם, כוסית מספר 200 של ווייט ראשן, מוחיטו ומרגריטות על השולחן, ולדבר הכי בפשטות עד האינסוף כאילו רק לפני יומיים נפגשנו כרגיל אצל יוסי בקפה של הבוקר אחרי שפיליפ סימס לי 80 פעם שהוא לא שומר לי חניה ושאסיים כבר את המקלחת בוקר הזו שלי ואגיע כבר, כוסומו, ונבי ששולחת לי במקביל שאני צדיקה שאני סובלת אותו, ככה הגיוני.

והנה למדתי שוב, אי אפשר להסביר איך מרחק לא מבטל אהבה גדולה, חברות עוצמתית, מערכות יחסים לא הגיוניות, איך המרחק לא מרחיק באמת, ואיך כשזה אמיתי, זה פשוט, זה עובד, זה לא מסובך, וההמתנה שווה את זה כל כך.

הדאגות האלו, המחשבות האלו ממקודם שמרחפות מעליי כמו כוכבים? הן נוכחות כל הזמן.
האם אפשר לשמר אהבה גדולה ממרחק, האם היא תחזיק שנים, האם הנפש לא תתעייף בדרך, האם זה בכלל מצדיק את הדרך?

אני מוצאת את עצמי ישנה כל כך מעט כי ברקע המחשבות שם, ברקע יש את השאלות ולפעמים גם יש תשובות, אבל למדתי שכל תשובה שאני מקבלת מעוררת עוד אינסוף חדשות.
וכן, כשזה תלוי באנשים הנכונים זה שווה הכל, הם שווים כל דאגה ומחשבה, והם נוכחים וממלאים כל מילימטר בנפשי, ואני אסירת תודה שהם שם.

ורותי? רותי אחת מהן. היום נזכרתי כמה היא תרמה לרגעי השקט שלי עוד מישראל, והלכתי לקטוף בזכותה כוכבים. שקט.

וכן, אין לזה סוף.
בים השקט והשלווה הסינגפורית נפשי סוערת בדרכה.

וקחו לכם את הדבר הכל כך נהדר ששמעתי בזכות אלעד המתוק שהזכיר לי כמה אני אוהבת לראות איך אנשים מתבגרים למול עיניי כל כך יפה, נניח מורטן הארקט- האיש והג'ינס למות, שאחראי לשורה בין היפות שיש בעיניי: "You're all the things I've got to remember"

וזה שונה נורא, לא הוידאו שראינו לפני 30 שנה של חצי קומיקס וחצי דמעות, אלא אנשים ששרים כל כך יפה. תקשיבו, תראו כמה יפה הוא התבגר.

We're talking away"
I don't know what
I'm to say I'll say it anyway
Today's another day to find you
Shying away
I'll be coming for your love, okay?
Take on me, (take on me)
Take me on, (take on me)
I'll be gone
In a day or two
So needless to say
I'm odds and ends
I'll be stumbling away
Slowly learning that life is OK
Say after me
It's no better to be safe than sorry
Take on me, (take on me)
Take me on, (take on me)
I'll be gone
In a day or two
Oh the things that you say
Is it live or
Just to play my worries away
You're all the things I've got to remember
You're shying away
I'll be coming for you anyway
Take on me, (take on me)
Take me on, (take on me)
I'll be gone
"In a day

#108 שינויי מזג האויר הביאו אותי לחשוב

אתמול בצהריים כשנועה חיכתה לי היא הזהירה אותי מהגשם שהתחיל אצלה כבר, כלומר מרחק 6 דקות קו אוירי ממני, מה שעדיין נחשב בסינגפור אזור אקלימי שונה.
לקח לגשם הזה אולי שעתיים לדלג מהריבר וואלי לנובינה, אבל מהרגע שהוא הגיע לפה, מחלונות הבית שלי נראה היה כמו עשן לבן מכל חזית.

שידור חוזר היה היום עם ליטל, כשישבנו בקפה המושלם הזה בבוקר שבת שנגרר לצהריים ולאחרי צהריים, ורק כי יש לנו משפחה וילדים נאלצנו לחזור הביתה ולקטוע את כל הטוב הזה.
שמש מופלאה הייתה סביבנו בדמפסי היל- ציפורים צייצו, הקפה הקר היה בול במקום, ברקע היה סנאי מתוק למות שטיפס על העצים לידינו. בשלב מסוים קפאנו שתינו לנסות לפצח את הרעש ברקע, נההההה, לא האמנו שיכול להיות מצב שאלו רעמים בשמש המטורפת והיפה הזו. לקח אולי 5 דקות שלמות כדי שמסביבנו יטוס לו טייפון חמוד וכמויות כאלו מופרעות של גשם שאי אפשר בכלל לקלוט.

כמות המים פה לא נתפסת.
אני רואה בעיניי רוחי את הדיווחים על גשמים כאלו בישראל בליווי תמונות של מכוניות טובעות באיילון, במהדורת החדשות הייתה יונית לוי מפנה במבט מודאג וחמור סבר את המצלמה לראיון עם החזאי התורן שהיה ממוקם מחוץ לאולפן עטוף ומצופה במעילים כמו אתרוג, ברקע היו שקופיות וסטטיסטיקות משמימות על כמויות המשקעים, הכרזה על ביטול יום הלימודים הייתה בפתח, החזאים היו עומדים נבוכים ומכריזים על הגשם הזה כעל תופעה, ומיד היה נשלף מהארכיון המידע המיותר בתבל- מתי ירד גשם כזה לאחרונה (אגב, בדרך כלל התשובה תהיה "בפתח תקווה, 1986").

אין שום דבר מיוחד בגשם הסינגפורי הזה פה, כמו שהוא מגיע ככה הוא נעלם.
שעה אחרי שייעלם לא יהיה זכר לשלולית אחת פה ברחובות, אין נפש חיה ברחוב שמסתובבת עם מעיל או צעיף, כולם עם חולצות קצרות, נשים אסייאתיות ששוקלות כמו אפונה לבושות חצאיות קצרצרות , סטילטוס וחולצות בגודל עלה, כולם יתלוננו על החום מחד ועל הגשם מאידך.

הימים היחידים בחיי הקודמים שהייתי נשארת בהם בבית במקום ללכת למשרד היו או שתפסתי 40 חום, או שהגשם היה כל כך נוראי, עד שאי אפשר היה להעלות על הדעת שאדם עם שכל בראשו יצא מהבית באותו יום.
יש לי תמונה שצילמתי לפני שנים כשאני מחכה לקטניי ביציאה מבית הספר, נחילי מים אינסופיים בצדדי הכביש, כשאני לא מצליחה להבין איך אפשר לדלג מהמדרכה לאוטו שלי מבלי לטבוע, הם מנתרים לי זולגי מים לתוך המכונית, ובבית מחכה להם מרק בטמפרטורת השמש ומזגן חם.
פה זה אפילו לא עובר לידינו, ואיך ננסח בעדינות? מרק הוא פחות סממן של גשם בבית סינגפורי.

התרגלתי.
אני כבר לא מזיזה עפעף ממזג האויר המוזר הזה של מי שחיה לה בנחת על קו המשווה.

סינגפור הרגילה אותי לכל כך הרבה דברים שלא חשבתי שיקרו לי, זימנה לי כאלו חוויות ואיפשרה לי מינעד רגשות אינסופי שלא ידעתי שקיים כמו מזג האויר פה.

ליטל ואני ישבנו היום עם קפה קר וטייפון חביב, והפכנו מסביב את הדברים הכי מופלאים-מסובכים-אהובים, הגשם שטף לידינו קילומטרים של מילים ומחשבות.
אחת לכמה זמן נשמע מהשולחן שלנו צחוק ענק ומילים בעברית (ככה זה הישראלים בחו"ל, חרפה), מי שהסתכל עלינו מהצד שמע מילים מילים מילים מילים שלא נגמרו, מוזיקה מהממת ברקע, כמו פינג פונג היא אמרה ואני עניתי ואני אמרתי והיא ענתה, הסנאי מסביבנו עשה תצוגה מרהיבה של טיפוס על ענפים ובגללו היא נבחה עליי שאני לא מקשיבה (בחנה אותי, לא נכשלתי!).
אחרי שעות של מילים שהתחילו בשמש הגענו בגשם למסקנה אליה תמיד אנחנו מגיעות- סינגפור רחוקה מכל מה שחשוב לנו, והמרחק הפיזי מכל רפרנס למה שחשוב לנו הוא פוטנציאל לשמש ולטייפון האלו, לאור הענק הזה והחום הנעים והגשם המופרע שמגיע בלי הכנה נפשית.
לזה לא מתרגלים, אבל לומדים לחיות עם זה על קו המשווה של הלב.

ותקשיבו לדה קולינג, הם מהממים. ומרגשים נורא.

So lately, been wondering"
Who will be there to take my place
When I'm gone, you'll need love
To light the shadows on your face

If a great wave shall fall
It'd fall upon us all
And between the sand and stone
Could you make it on your own?

If I could, then I would
I'll go wherever you will go
Way up high or down low
I'll go wherever you will go

And maybe, I'll find out
The way to make it back someday
To watch you, to guide you
Through the darkest of your days

If a great wave shall fall
It'd fall upon us all
Well I hope there's someone out there
Who can bring me back to you

If I could, then I would
I'll go wherever you will go
Way up high or down low
I'll go wherever you will go

Run away with my heart
Run away with my hope
Run away with my love

I know now, just quite how
My life and love might still go on
In your heart, in your mind
I'll stay with you for all of time

If I could, then I would
I'll go wherever you will go
Way up high or down low
I'll go wherever you will go

If I could turn back time
I'll go wherever you will go
If I could make you mine
"I'll go wherever you will go