לא, באמת, אתם חייבים לרחם עליי פה.

יומיים מסתובבת כאן הסינגתולה מיוחמת, משמיעה נהמות מופרעות.
בחמש בבוקר בשיא סופת רעמים בחוץ התייצבה גברת חתולי על קצה מיטתי כשהיא ערנית למדי ומוחה ככל הנראה על כך שטרם עיקרנו אותה, תחת הלם מעוצמת הקיטורים פקחתי זוג עיניים מזועזעות, אבל באמת שזה לא הרשים אותה ממש.
וכך, בעודי כותבת את השורות הללו אני ממשיכה לספוג את קיטוריה כמו טינטון באוזניים שלא נעלם לשום מקום ואלוהים, ולא שאני מבינה טכנית מאיפה היצור הפיצי הזה ממציא את הווליום הזה, ראבאק.
נוט טו סלף- להוסיף בטו דו ליסט "ביקור אצל הוטרינטור בהקדם האפשרי", ססססססאמק.

אם להתעלם מזמרת המחאה על ארבע הרגליים והזנב פה, והעובדה שגילינו את התחביב המופרע שלה לגנוב מיהלי וממני קוקיות ולעשות לעצמה וואחאד סטאש קוקיות מתחת לספה, אזי שבוע סינגפורי נהדר עבר על כוחותינו מאז הפכתי לנהגת סינגפורית מן המניין.
אין לתאר את תחושת ההקלה אחרי שעול התיאוריה המזורגגת הזו ירדה ממני, לא היה לי מושג כמה שינון הרגולציה התעבורתית של מדינה שנוהגת הפוך לחלוטין מכור מחצבתי תהיה מתישה, אבל בייגונז- העיקר שסיימתי עם הפח הזה.

מה שכן, חשבתי שיהיה מעניין לספר לכם שבמשך יומיים היה לי פה שיער אפרפר ירקרק, וזה בדיוק השלב שבו הקורא צ'אים- מעצב העל מהחלל שלי בישראל, מוזמן לעצום עיניים, כי רק לדמיין את זה זה ישרוף לו את הקרניות.

אובכן, הרומן שלי עם ג'יליאן, ספרית המחמד הסינגפורית שלי, התחיל פה אחריי דייט שעלה לי כמו כיליה איכותית במיוחד עם מספרה ליד הבית. הגעתי למסקנה שלא הגיוני לשרוף פה כל 6 שבועות איבר בריא ומתפקד לטובת גוונים בשיער, ולכן לאחר שקרני נשבעה בג'יליאן הגוונאית שלה שגובה מחיר סביר לגמרי, החלטתי ששם ייעודי.

בדיעבד אני יכולה לספר לכם שכל פעם אצל ג'יליאן אני נפרדת בדמעות בלב מהצבע שעל ערימת נוצותיי הבלונדיניות, כי אין לדעת איך אצא הפעם.
ספירת מלאי מעלה שפעם יצאתי ממנה סבבה לגמרי, פעם אחרת יצאתי ממנה כשרוב שערי עם גוונים משגעים, אבל העורף פחות (ג'יליאן טענה שזה דווקא נחמד, בחיי, תמרי עדה), בערב הגאלה היא ליטראלי חימצנה לי את השיער לצהוב אפרוח (ואז, תחת מבטיי רצח הבינה שכדאי לה לתקן לי את העסק הזה מהר).

ניסיתי למתוח ככל שאוכל את הדייט איתה אחרי שצ'אים שיקם את הבלונדינית שבי, והנה, לא יכולתי לשאת עוד את גווני הצ'כונה שעל ראשי, והפצעתי שוב במספרה המקומית שלי.
ג'יליאן המקוסמת מהצבע בשיערי, מיד איבחנה איך צ'אים המוכשר שלי איפה שהוא שילב לי משהו עם תת גוון אפור.
אובכן, לא אתם ולא אני מבינים בזה יותר מדי, מלבד העובדה שכשיצאתי ממנה נראית כמו מורה ממוצעת בשנת 86 עם גוונים מוזרים אפורים על ראשי, ולא זאת אף זאת- לקראת ערב, עת התייבש שיערי, התברר כי לא זאת ששיערי אפרפר משהו, אלא גם נתגלה תת גוון ירקרק. כיף. בדיוק הרגע בו רצוי להרחיק ממני חפצים קהים וספרית מקומית.

אין לתאר כמה סובלנית ומכילה הייתי יום למחרת בו בחנתי בכל מראה ממולי כמה מזעזע האפקט, לרבות משהו כמו 20 נקודות סלפי לאורך הדרך כדי לוודא שאני לא מדמיינת. היחידה שראתה את כל הטוב הזה על ראשי הייתה תאיר, שאף היא נאלצה להודות תחת איומים שבלונדינית אני לא, ומשפט הרחמים האולטימטיבי "זה לא כזה נורא" הבהיר סופית שכן, זה נורא.

אין טעם להרחיב- העסק הזה תוקן, נוצותיי צהובות כדבעי מחדש, וג'יליאן שרדה לספר. שנית מצדה לא תיפול.

וכך, אחרי שחזרה אליי נשימתי וכך 10 השנים שנוספו לי תודות לאפור-דודות שקיבלתי נעלמו ממני, התפנתי לחרוך עם גלינק'ה את האיצטדיון הלאומי עם קולדפליי המדהימים, בעודנו דנות בדרך איזה אימהות מאגניבות אנחנו, שכן יחד עימי בהופעה היה גם נניח קנטה החבר היפני של יונתן, (ילד בן 15 ואני, כן, ועוד 49,998 אחרים, בט יו גט דה פיקצ'ר). ההורים שלי בגילי כבר היו גרופיס של הגבעטרון ושל גבי ברלין, ואני? חורכת איצטדיונים בינלאומיים ומריירת על טוכעס של זמר שכרגע גיליתי שאפילו הוא יותר צעיר ממני, סססססאמק. ואם לא די בבושה הזו, הרי שאפילו חולצת טור של ההופעה קניתי, ורק מי שמכיר אותי מבין כמה מופרכת המחשבה שאשכרה קניתי טי שירט, ועוד של הופעה.

והתחיל לו השבוע של לפני פסח בתאילנד, ולכבוד המאורע גיל מאתמול מטגן את עצמו עם חום מופרע וממלמל שאני לא חומלת עליו מספיק, מסתובב עם מעילים פה ולא מרשה לי מזגן בלילה, אבל זה לא מנע ממנו ללכת היום לעבודה בכל זאת למורת רוחי.

ורק שתדעו ותרחמו עליי רק עוד קצת פה, אז שתדעו שרכשתי פה שמלת מעטפת ארוכה נורא יפה, עם בד כזה לבן עם נקודות שחורות.
יום שלם שמחתי לעצמי שסוף סוף יצאתי מהקומפורט זון שלי (נושקי- מעריצה אותך שלא אמרת שהיא מחרידוש! איזו חברת אמת!), ואז חזרו ילדיי מבית ספר, כשקטנתי ממלמלת בלי בושה שאני נראית כאילו אני עם פיג'מת וואנזי, ובכורי תהה עימה מזועזע האם הפנדות נכחדו ואני לובשת אותן, וכדי ללכת לחגוג למאיה ז'ינו אהובתנו יומולדת נדרשתי אחר כבוד להחליף את שמלתי. טרו סטורי. גם כן ילדים, עדיף לשלוח אותם לסאמר קאמפ באיזה קולחוז באוקראינה לחינוך מחדש.

אז כדי שיהיה לכם נעים באוזן כמו שלי היה השבוע, קבלו את הטוכעס המהמם, כריס מרטין. תפתחו רמקולים, אבל הפעם גם תסתכלו על הקליפ היפה ביותר שראיתם ביי-פאר, שעשו שני ישראלים מוכשרים למות. יפה ממש, אבל על אמת.

"How come people suffer? How come people part?
How come people struggle? How come people break your heart?
Break your heart, oh

Yes, I wanna grow, yes, I wanna feel
Yes, I wanna know, show me how to heal it up
Heal it up, oh

Try and see the forest, there in every seed
Angels in the marble waiting to be freed
Just need love
Just need love"

(Coldplay \ "up&up")

Up&Up https://g.co/kgs/2Z8htP