חודש: אפריל 2016

טרם שיכללתי את כישורי לצרף לבלוגי האהוב תמונות, זה עוד יגיע  אחרי שאבין שזה לא באמת כזה מסובך, אבל בינתיים, הסצנה האחרונה שהייתה פה בבית לפני רבע שעה היא מזוודה ליד דלת הבית, לידה משכשכת החתולה. יש הטוענים שחתולים, מעבר לחיבתם לריחרוח קופסאות טונה ושמיכות רכות, יודעים להבין מצבים.
אובכן, אין לחשוד שפאפי מבינה משהו (למעט כמובן ריחרוח קופסאות טונה ושמיכות רכות), אבל היא ללא ספק זיהתה היטב שמישהו פה נוסע.

כבר בהתחלה כשהבנו שכל סיפור סינגפור הזה בקנה, היה ברור לנו משהו באלף אחוז- לא מזיזים את הילדים ממקומם הבטוח עד סוף שנת הלימודים. לא שולפים אותם ללא הכנה, לא מפריעים למהלך חייהם עד כמה שניתן, ומאפשרים להם גם לסיים את השנה וגם להיפרד בזמן שלהם. גם לי יש את המחוייבות שלי למקום עבודתי (היי, נמצאה לי עורכת דין מחליפה, ואני בכלל לא מרירה בגלל זה, נוט), וההחלטה הברורה שלנו הייתה שעד חופשת הקיץ גיל יהיה על הקו, כשהוא מתחיל לחיות שם סולו עד שנגיע.

אז נפרוט את זה לפרקטיות?
הרגע הוא יצא מדלת הבית ונסע לסינגפור. לבד.

פרקטיות #1, שלב א' בטיפול בהלם- שבוע והוא חוזר לשבוע, ואז, זהו.
פרקטיות #2, בשנה שעברה הוא נסע לטיול שחרור מהמם בויטנאם וקמבודיה. לחודש. בערך אחרי יומיים הקטנה נבהלה ונכנסה ללחץ שאבא איננו. במילים אחרות- הטוב לפניי, היא אף פעם לא מאכזבת, הברומטר הרגשי הקטן שלי.
פרקטיות #3, אחרי שהיה בבית מאז יולי האחרון, שרביט ההסעות והמינהלות עבר אליו באופן רשמי. זה איפשר לי המון אויר גם לעבוד יותר בחופשיות, וגם להוריד ממני את מה שהיה דבוק אליי כל שנות ההורות שלנו כשהוא היה בצבא.
פרקטיות #4, הגהנום בהתגלמותו- אני בבקרים. כלומר אני אינני בבקרים, אני לא אדם של בקרים, אני שונאת בקרים, לא מחבבת בקרים, ואני לא נחמדה בבקרים. מכיון שיש פה שני ילדים עם תחביב כזה של להגיע לבית ספר בבוקר, ככל הנראה אצטרך לקום איתם בבקרים. נוט גוד ניוז לאף אחד מהצדדים.

המשמעות היא שאני בהילוך אחורי עכשיו, מחשבת מסלול מחדש, משתלבת בלו"ז הסעות לבר אילן פעם בשבועיים, פעמיים בשבוע חוזרת לפול ההסעות לבלט עם אורלי אהובתי, תיזוזים אין סוף, אבל היי, הופה, אל תיראו אותי ככה, זוכרים שהוא חוזר עוד שבוע? אז שלושה ימים אחר כך הוא כבר בתורנות נשק וסע בבוקר בבית ספר שלה. פחחחח, ואתם חשבתם שלא חשבתי על הכל! 

מעבר לפרקטיות אני מניחה שהמשמעויות ברורות. לישון באלכסון זה ממילא לא נוח על ההולנדיה, אז צרה אחת פחות, אבל תמיד כשהוא נוסע יש דבר אחד שמשגע אותי. השקט בלילה. כל רחש משגע אותי. כל ציוץ מבהיל.
עד לפני כמה שנים היה לנו את מושו, כלב הגולדן רטריוור הכי אויל משריש שפגשתם אי פעם, משהו באמת בניגוד לכל כללי הגזע המשובח ממנו הגיע. יש נמלות מבריקות ממנו. 12 שנים הייתי רגילה שלפחות מושו פה ומסתובב בקומה למטה, אבל מושו, כאמור, לא היה חכם גדול, והחזיר נשמתו לבוראת.
ואז, לפני כך וכך שנים, כשגיל היה בחו"ל, שמעתי רחשים וכרגיל תליתי אותם במושו. אלא שמושו כבר היה מת כמה שנים טובות אז, והופ, כיף גדול לא היה לי. ככה ביליתי לילות שלמים בניטור רעשים מחתולים למטה.
לפאפי, לשאלתכם, מרגע בו היכתה שורשים בביתנו, יש פעמון פרה חמוד כזה על הצוואר, ככה שאני לא מתבלבלת, שומעת אותה מקילומטרים.

אז נכנסתי לכוננות רחשים בלילה, לכוננות של חיים בשני אזורי זמן (הוא חמש שעות קדימה), כוננות הסעות אינסופיות,  הכנת שאנגוויצים בבוקר וכל הקטע עם בקרים.
תירו בי, מהר, בלי כאבים. יהיה כיף.

לפני כך וכך שנים, נניח כשהיינו עדיין צעירות ויפות (זה שקר מוחלט, כבר היינו זקנות בלות), היא ואני מצאנו אחת את השניה.
זה התחיל מזה ששמתי עליה עין באיזה משהו בפייסבוק שהיא כתבה, ואז, הנוכלת הזו עלתה על איזו קבוצה חתרנית שהקמנו, כדי להשתעשע על תלאות היקום שנקרות בחיינו. היא נכנסה לאיזה מקום, פגשה את אחת המתוקות שיש (סמברנו, כפרות, זו את), אמרה "הי, נעים מאד, אני הלית", לסמברנו כפרות עליה זה היה נשמע כאילו זו אני, סמברנו חשבה שזה רעיון קורע לדון על ההומור המשובח שלנו, וטינג! דמיינו יצור ענוג כסמברנו מנסה להסביר לה שבעצם חלה פה טעות, ואין, בדיעבד כואב הלב על המחשבה שסמברנו הייתה מנצחת אותה, כי חבל היה לה על הזמן. באותו יום ליל נכנסה לחיי ולא תצא מהם לעולם.

אז הלית. קוים לדמותה.
אובכן, היא מבטאת את שמה כמו שאני מבטאת את שלי, היא בלונדינית מתולתלת נוצצת למרחוק, עורכת דין, הומור אפל ומושחז, והייתה לה סבתא בלה. האם מישהו מבחין בקוים דומים לדמותה של עוד מישהי? הממממממ, רק ארמוז שבבר מצווה של בכורי, כתום המחמד, לא אחת ניגשו לאבא שלי, והיללו איך החלפתי בגדים בגדים בכזו מומחיות. מיותר לציין שלא החלפתי בגדים ולא בטיח, פשוט הדמיון הכללי בין שתינו הוא פריק שואו של ממש ואורחיי הבר מצווה פשוט צפו במכפלה שלי. אגב, לפרקים גם אבא שלי התבלבל, ולפרקים גם ילדינו מתבלבלים. אנחנו חולקות חברות אהובות במיוחד, אחת לחודש לפחות אנחנו בדייט בלונדיני מורחב ומצחיק במיוחד איתן, אין משהו שלא עברנו יחד כחברות בשנים האלו.

היא אגב, הולכת עם השם "ליל". אני "לית". זה אפילו יותר מופרך ממה שזה נראה לכם פה, זה באמת קצת מופרע, אבל היי, זה עובד להיט.

אני, שכבר שנים גורסת שאי אפשר ככה להמשיך להכות את העולם שוק על ירך כשאני משאירה אבק לכולן עם החברות המושלמות שלי, חשבתי לפני כמה שנים שזהו, אלוהים לא תברך אותי יותר בעוד כאלו מוצלחות כי חייבים להיות פיירים עם השאר, אבל פה אלוהים נרדמה בשמירה.
לא רק שהגרלתי אותה, היא הגיע בעסקת חבילה עם בעל שנהיה חבר כזה אהוב, מהזן שמדקלם לי פה את המערכונים הכי בכי, ושלושה יורשים מופרכים מחמת עין הרע, אח אחד אהוב ומשפחה מורחבת דבש.

אז למה אני מספרת לכם עליה, אם ממילא מי שתתקרב אליה בהיעדרי תצטרך לבדוק מדי בוקר את הקרקעית של האוטו לאיתור לבנות חבלה?
היא הופכת את הרילו הזה לכמעט בלתי אפשרי. הפרידה הפיזית ממנה מצערת אותי באופן בלתי סביר.

מי שאינו נגיש לפייסבוקי אינו מבין אולי עד כמה היא ואני חולקות יקום מקביל, כזה שנעצר לפחות פעם בשנה (אם לא פעמיים) ונוחת בלונדון.
ליל ואני חיות לפחות פעם בשנה, לפחות שבוע, בעולם שבו קנת בראנה וג'ודי דנץ' עומדים 10 מטרים לפנינו, עולם שבו מונטי פייטון מתאחדים, עולם שבו אוקספורד סטריט פורח, המלכה ממתינה בביתה שנעשה סלפי מחוץ לארמונה, שנשתה סטארבאקס ונפרנס את פרימארק. עולם שבו פאלומאר היא המסעדה הטובה ביקום, עולם של מרקי ראמן בזיליארד וואגאמאמות, של טיולים מהממים, של שופינג מהמם ושל חיים טובים ונפלאים בלי התנצלויות.

מעבר לחיים היומיומיים בו היא ואני יכולות לדוש 20 פעם ביום על כלום או על הכל, שם אנחנו באזור זמן משלנו, עם שגרה משלנו, עם המקומות משלנו. פעם ביום אנחנו מגיעות איכשהו לקובנט גארדן, שהוא מן מקום כזה שבשבילנו הוא הבסיס. שעות של שיחות, הומור מופרך, ליהוגים, אוכל כיפי (טוב, אוכל כיפי איתה זה עניין יחסי, הצמחונית הראשונה ביקום שאכלה אצל ג'יימי אוליבר).
ועכשיו, 3 שנים סינגפוריות לפניי, ואחד מהדברים שנראה לנו שהולכים להשתנות זו שגרת לונדון שלנו.

בנסיבות אחרות, עם חברות פחות מושלמות ממה שהגרלתי, זה מה יש. הייתה שגרת לונדון ואיננה. היו טרגדיות גדולות מאלו, אבל לא היא. לא ליל.
אתמול, תוך כדי שקשוקתרד מהממת, הוצאנו יומנים, ובלי יותר מדי מילים החלטנו על מסיבת פרידה של שתינו. הלב שלי ממוטט מהתרגשות על זה שזה קורה, שזה יקרה.
היא, חברת הפלא הזו, תעשה שמיניות באויר על לו"ז לונדון 4 דקות בערך אחרי שתחזור משם שבועיים קודם עם בעלה ותפגוש אותי שם, גיל יצטרך לעשות גם הוא מיקס חינני עם הזמן, ואבא שלי המהמם שישמור על יורשיי גם הוא יאפשר את זה.
וכך נראה שבחודש הבא יהיה המיקס המופרע ביותר של חיי-
אסע לשבוע לסינגפור כדי למצוא לנו בית ולרשום את היורשים ללימודים, ואחזור אליה לשם. לנשום זמן ליל ולית, בלונדון שלנו. לעכל.

ומי שזוממת לי עליה בשלוש השנים האלו, מתבקשת לסור למעלה, לקרוא את האיום המרומז. אהובתי הזו. אין יותר ממנה. שלא תגידו שלא אמרתי, כן?

לא זוכרת מתי עוד הייתי בשלב בחיים שלא היה בא לי לעשות כלום כלום כלום כמו ברגע זה נניח. כלום.
כל מה שבא לי באמת זה להשתקע בהולנדיה, מולחמת לכרית, ולצפות באיזה מרתון האנטומיה או מחוברים (יופי דנה פאן-לוזון, בזכותך הפרופורציות דפקו על חלוני, מזל שלא התחתנתי עם מאמן כדורגל). אין לי שום רצון להוציא את אפי המקורר מחוץ לדלת הבית כי בחוץ רק זיליארד מעלות, אבל היי, אין לחות, שזו בשורה חיננית למדי לעומת מה שממתין לי בשלוש השנים הקרובות.

בניגוד מוחלט לאורחות חיי, אני בחופש מהיום ועד שבת, שזה רצף חופש שלא פגשתי כבר הרבה זמן.
בהגדרה, אני לא אדם שלוקח הרבה חופשים, לא זקוקה לזה בדרך כלל, אבל האינטנסיבות בחיי בתקופה האחרונה גובה ממני מחיר כבד, ואני אפילו לא מדברת על זה שהיום בלילה הבנתי סופית שאני ושינה זה איזה סיפור טראגי שלא הולך לכיוון טוב. הלכתי לישון עם כל כך הרבה מחשבות, שהגיעו לי מכיוונים לא צפויים בכלל.
מכיון שאני גרה באזור שבו שומעים ממש טוב את הכפרים בסביבה (רמז: לא רישפון וכפר שמריהו) אני והמואזין הנחמד שמשכים קום כל יום בארבע בבוקר ממש התיידדנו, שזה סוג של אנדר סטייטמנט של החיים, כי רוב החלומות שלי מסתכמים בזה שאני פוגשת את המואזין הנחמד הזה בסימטה חשוכה, כשאני עייפה ועצבנית.
זה נגמר לטובתי בחלום, אגב, אם תהיתם.

אתמול פצחנו במרתון מכירת חיסול חיינו בכך שגיל מכר (שזה ניסוח מעניין, אני נוטה לומר שהוא סוג של תרם, עם המחיר שחשב שהגיוני) את היונדאי המהממת שלנו, ועכשיו, לראשונה בכל חיינו, אנחנו עם רכב אחד, שלי, ג'יפון הסוזוקי האהוב שלי, בן 5 חודשים, שנרכש לרגל פרוץ יומולדת 40 שלי. או וול, סו מאץ פור מתנת יום ההולדת שלי שעומדת להתאדות לה אוטוטו. טוב שהשקעתי במערכת מולטימדיה ורמקולים באלפי שקלים, כדי להעביר אותה עוד חודשיים לאדם אחר לגמרי. מבאס משהו.

אז טפסים. בואו נדבר על טפסים, כי בסינגפוריה, מסתבר, יש תחביב כזה. טפסים. מלללללא טפסים, וכל טופס מחייב דוקטורט בשפה עלומה שנראית כמו אנגלית, למרות שאני, כדוברת אנגלית לא רעה בכלל, איך לומר בצניעות, מסתכלת ורואה שוודית. היה לנו כבר טופס 8 וטופס 12 למלא, ואחרי שמילאנו התברר שצריך אחד מאלו לכל אחד מבני המשפחה, שזה כיף כאיופאק כמובן, ועכשיו, מתברר שגם כדי לרשום את הילדים לבית הספר צריך עווווווווד טפסים. מלאאאא טפסים. ואין לי כוח לכל זה, כבר אמרתי, נכון?

והנוטריון. הו, ג'פרי, נוטריון המחמד שלנו. בונה וילה על חשבון כל האימותים שהיינו צריכים, כי בסינגפוריה אוהבים הכל מאומת ורשמי.
הדבר הנחמד הוא שפגשתי את תמונתי בתעודת הנישואין שלי משנת 99', עניין שגרם לי לתהות מה עבר בראשו של גיל או אז, שכן איך לומר, הייתי ילדה, פיצית, עם שיער חום כזה משעמם, עוד בתקופה שהכחשתי שאני לא רואה בלי משקפיים.

אפרופו משקפיים, אם יש סיבה בגינה אצא היום מסף ביתי, זה יהיה לכיוון האופטיקאי ביישוב, שכן אין לי אלא להודות באמת המרה שהמספר שלי במשקפיים שוב השתנה. אחת לכמה זמן אני מתעוורת לי ברבע מספר נוסף שמשגע לי את המוח, ואז לוקח לי משהו כמו שנה להודות שאני חייבת אופטיקאי, אלא שעכשיו אין לי שנה להכחשה הקבועה, ואני חייבת לעשות בדיקה ולגלות שהיי, אני אכן מזדקנת, ולא בחן.
כשאני נכנסת לאופטיקאי שלי, אגב, אתם יכולים לדמיין את הקול הזה של המכונות בווגאס, מן "קאצ'ינג" כזה, שכן לרוב איכשהו אני מתבייתת על איזה זוג משקפי פראדה, ואז, נו, חייבים גם משקפי שמש וזה. האופטיקאי שלי אדם מאושר. אין לתאר.

טוב, וכביסות, כי גיל נוסע בשבת. הכל על פי שריטתי החיננית, שעליה עוד יכתב וידובר רבות, שכן כביסה אצלי היא שריטת על. הבגדים חייבים להיות ריחניים בריח מושלם כזה, פרשי, של ניקיון, הגעתי לרמת מומחיות קוקואית למדי אחרי שמצאתי את השילוב המושלם של אבקה ומרכך שמייצרים את הריח האולטימטיבי, ורק שיהיה ברור שזה אחד הדברים שאני מתכוונת למלא בו מזוודות לגיל, כך שכשנגיע לשם, לפחות השפיות שלי תהיה בריח של הכביסה.
אז מלא כביסה יש לי להספיק, כי באיזה שהוא שלב הוא יצטרך לארוז כבר, ויש הגיון שהבגדים כבר ימתינו לו להיארז לטיול חייהם.

אז פונים למלא פה טפסים, סססססאמק, תפעילו סטופר כמה דקות לוקח לי לאבד סבלנות פה מזה. טוב, נו, מקסימום אעלה לכביסות, עד שהמואזין יתעורר.
חופש שמח טו יו אול.

1. ליל הסדר מאחורינו, היה סבבה לגמרי, הרכב משפחתי חסר (זה תמיד דבר מבאס בעיניי, הפעם עצוב כפליים). גיל בדרך אמר לילדים שזה הסדר האחרון שלנו יחד למשך השנים הקרובות, וואו, ממש רעיון טוב לבאס אותי על ההתחלה, אבל זו האמת.

2. סבתא של גיל כבר נראתה לי עייפה. בכל זאת, האלילה חגגה זה עתה 93, עוד מעט אמיר, הנכד הפיצי שלה, מתחתן (אלעדי, רק אתה נשארת, לא רומזת כלום, וזה, אבל רק שתדע). כל רגע איתה מאד משמעותי לכולנו.

3. יום אחרי הסדר התעוררתי לשבת קייצית ושמשית, אפס רצון להיפרד מההולנדיה, הודתי בליבי לחמותי ההורסת שעושה את האוכל הטעים ביקום, על כך שדאגה לצייד אותנו במרק עם מיידלע'ך (שזה קניידלע'ך, אל תתחכמו), ולקח לי אולי שעתיים לאפס את עצמי, פלאס עזרה ועידוד מהקהל לצאת לצעוד את 9 הקילומטרים היומיים שלי, מה שהצלחתי לא לעשות בשבועיים האחרונים כמו שצריך מחמת היעדר זמן.

4. היה כיף שאין דברים כאלו, הרוח עשתה לי טוב, המוזיקה באוזניים הייתה מדוייקת, והכי כיף- אני מגבירה את הווליום באוזניות לכאלו דציבלים מופרכים, עד שאני לא שומעת את המחשבות שלי, שזה הבונוס האמיתי. שעתיים של ראש נקי. אולי אתחרש, אבל היי, הראש יהיה נקי.

5. בערב הגיעה רותי. רותי ואני זה סיפור אהבה מהיפים שהמציאו- בגיל 18, לפני הצבא, הגרלנו אחת את השניה כשעבדנו בשדה"ת, לקח לנו בערך יומיים לגלות שבעצם חצי מהילדות שלנו העברנו יחד בגלל איזה משהו עם ההורים שלי והמשפחה שלה, אחרי חודש קנינו לשתינו כרטיסים לטיול ניו-יורקי של לפני הצבא, ואז גיליתי לראשונה בחיי שיש אדם אחד ביקום שלעולם לא אצליח לריב איתו, וזו רותי. הכל זורם איתה, היא לא מתבאסת מכלום, ויש לה תובנות נפלאות עבורי. רותי היא גם הסיבה שאני יודעת לבשל, ולא, לא אוכל של פולנים, כי אמא שלה, מימי, מרוקאית המחמד האהובה שלי, היא הסיבה האמיתית שבזכותה למדתי לבשל אוכל עם טעם, מכל הלב.

6. אז אחרי דין ודברים איפה ניפגש, הוחלט שנפגשות אצלי לגלידה. שיייווואאאווו, כמה גלידה שאנחנו שאבנו לקירבנו, יש מצב שעד שאגיע לסינגפור אצטרך להיות בקטגוריית משקל עודף, גררררררר. שעות של להפוך כל מחשבה, להשלים פערים מאז הפגישה האחרונה, וכשהיא יצאה ממני, היה ברור לי ש- א', אני פרה, ו- ב', שוב דפקתי את המערכת עם החברות שלי. הטובות ביותר- אצלי.

7. ואז באיזה שהוא שלב אמיר, ההוא מהחתונה למעלה, סימס בקבוצת הגפילטע שלנו (כן, ככה קוראים לקבוצת הוואצאפ שלנו, טרו סטורי) שאלעד (אח שלו ההוא, מהקטגוריה של 'טרם התחתן') החליק עם האופנוע, והוא בבית חולים. יונתן יצא אליי למרפסת לבן כמו סיד ואמר שאלעד עשה תאונה.

8. אצלנו במשפחה בתי חולים זה אישיו. לוקחים נורא קשה דברים כאלו. אמיר ואלעד הם ציפורי נפשנו, בני הדודים הצעירים של גיל שאני מגדלת ואוהבת בכל ליבי כבר יותר מ- 18 שנים. המחשבה הראשונה שהייתה לנו זה קיבינמאט, עכשיו אנחנו עוד פה, מה נעשה כשנהיה 12 שעות מפה? למה זה טוב?

9. אז אלעדי בסדר, הרגע סימסתי לו הודעת נאצה שייפרד מהאופנוע המפגר שלו לנצח, הוא בטח ינפנף אותי באיזה מילמול, אני אתיש אותו בריגשי משובח ועדיין אפסיד, ואם יקרה לו משהו, זה יקרה כי אני אהרוג אותו.

10. וכל זה, פלאס מוטיבציה מיוחדת שלי לחשוב על תאריך התפוגה שלי פה בוורסיה הלוקאלית הזו, הישראלית, עם מחשבות על מערכות יחסים מרתקות שנקרות בדרכי ובחיי דווקא עכשיו כשתאריך התפוגה כל כך קצר, השאירו אותי ערה עד משהו כמו ארבע בבוקר, כשהראש שלי מלא מחשבות.

11. ברוך בורא עבודה בחול המועד, כי כרגע, זה מה שמציל את שפיותי. זה, וכמויות הסוכר מהגלידה שעוד שוחות אצלי בדם. 
חג שמחוש טו יו אול!

‭‮

יום חמישי היום, יום אחרון לפני סדר פסח. יש את משב אויר הקניונים הזה שמתפזר, כולם קונים מתנות חגים, כולם מוודאים שיש בגדים חדשים לחג, שרוולים קצרים כבר, יש משהו באקלים הכללי שמתאים את עצמו לאוירה. נו, אתם מבינים אותי (גם אתה מאיי סיישל, לא שכחתי).

היום היורשים היו איתי בעבודה, לא כי מישהו צריך לשמור על הממותות, הם  כבר גדולים, אבל גם אצלי במשרד יש לנו מן אוירה כזו של 'אוירת סוף קורס' איתי.
אירית, בוסיתי האהובה, שהפכה את המשרד המושלם שלנו לתערוכה מתחלפת, מתכננת תערוכת צילומים של ילדיי המשרד, ועל כן כולנו נדרשנו להתייצב היום על טפינו, כולל פיצה כשל"פ לעוללים, כולם מתועדים לזורא.

לקח להם לא הרבה זמן (פלאס 47865567 סלפיז כושלים עם אימוש, כפרות עליהם) כדי להרגיש שהיום הזה מוצה עד תום, שניה לפני רצח על בסיס "הוא כבר שעה עם האייפד, טוב, נו, אני אקרא תוך 7 דקות את כל אייבי ובין 9, הופ, סיימתי, הוא עדיין עם האייפד". כיף, הא?).

וכבר בדרך הביתה, עטויים זיליארד שקיות מהשופינג שנכפה עליי (שכן רציתי לרכוש ליונתן מכנסיים לקיץ, הוא לא רצה, אז נאלצתי לרכוש לעצמי חצאית וליהלי 3 שמלות. כשחייבים אז חייבים), הסתכלתי בדרך על התנועה, על הרחש לקראת הסדר, והנה, כל הפייסבוק מלא בברכות "חג שמח" מרגשות, מצחיקות, איחולים משגעים, שוב ענת דהן המדהימה הזו שמזכירה כל חג שאספה דברים לאנשים שאין להם, שוב אסמסים מקסימים מחברים שמאחלים חג שמח, אני אוספת אליי את כל האויר הזה ומקטלגת תחת "ריח ואוירת חג", נושמת מלוא החופן את הזיכרון הזה, ואז התגנבה לי המחשבה, שגליה מחוץ ללופ. גליה לא יודעת כלום אפילו על הבלוג.

גליה, לתוהים, היא בכלל גלית, אבל אני חושבת שאם אקרא לה גלית היא לא תסתובב בכלל מרוב שהיא לא מצפה שאקרא לה ככה. גליה היא בערך האחרונה ביקום שאין לה פייסבוק, ואין לה שום הבנה או רצון להבין מה זה כל העולם הוירטואלי הזה. גליה היא אחד האנשים שמקשטים את עולמי בחיי הבוגרים מזה לפחות 16 שנים (מינוס מרחק קצר בינינו שהתאדה כלא היה). הרי לא יכול להיות שאספר על הכל פה, בלי שגליה תדע.

אז בלי שום דיחוי שלחתי לה את הלינק, 'ברוכה הבאה לעולמי, גליוש', והיא תוך 10 דקות עשתה את הלא יאומן. כתבה תגובה בבלוג. אומנם התקשרה לשאול האם המילה המתאימה לכל פרק כזה היא "פוסט", אבל תגובה וירטואלית היא כתבה. זו מחווה שקשה לתאר במילים. וקשקשנו והתרגשנו, וליהגנו, וקבענו ארוחת ערב עם החבר'ה.

ואז היא סיפרה שכתבה פתק עם כל השאלות- איפה נגור, אם נצליח להסתמס באותו מספר וואצאפ, איך נתקשר אחת עם השניה, ואז היא אמרה את אחד הדברים הנפלאים ביותר- "אכתוב לך את המכתבים האלו, בכתב יד, עם הדואר". כי כזו היא. אם היא יודעת שיש ים, היא תחצה אותו בדרכים שלה. ואם אין פייסבוק ואם וואצאפ זה לא הדבר האמיתי- נתכתב, כמו פעם (אולי אפילו אחפש ניירות מכתבים של הולי הובי, אולי בכלל אמצא את אלו של "דאלאס" עם בובי). וזה אחד הדברים הכי מהממים ששמעתי.

ואומנם זה הבכיא אותי קשות, ואומנם תוך כדי כתיבה אני מייללת את עצמי לדעת, אבל זה היה אחד הדברים שהעיפו לי את הראש מרוב התרגשות ביום הזה, שממילא מלא ברגעים כאלו שיתחילו להיצבר עוד ועוד.

ואני אוספת את עצמי שוב, כי היום ערב עם השממיות שלי (נשואה, פרודה, גרושה ואלמנה, אנחנו נשמעות כמו איזו כרוניקה של משהו רע מאד לזוגיות יחד, אבל היי, הכי שווה להיות זבוב על הקיר אצלנו, וטאטי ממילא חושדת בי שהיא הברונטית האחרונה בחברותיי, עניין שאני לא בטוח פוסלת), וכן, הן ה'שממיות', וכן, יומחד, לא עוד הרבה זמן, יומחד אכתוב פה פוסט על קבוצות הוואצאפ אצלי, המשעשעות בתבל, אבל בינתיים, חג שמחוש. אין פואנטה.

עד עכשיו, כל מה שאני עושה זה לחשוב עליהם.
על הסייבר מענטש שישתלב ויהיה מאושר שם, כי הרי לא פשוט לו אחרי 25 שנים בהם היה האיש ידוע כאות ג', איש צבא מלא תחושת שליחות ואהבה לתפקידים המדהימים שביצע.
עכשיו הוא מגלה שרוב האנשים הולכים לעבודה עם בגדים אחרים כל יום (בוחן מהיר, מה סגנון הלבוש? קז'ואל, מצטיינים שלי!), שאין יותר רמ"ד, רע"ן, רמ"ט או כל ראש מדור או ענף שקר-כלשהו, וכל זה גם לא יהיה בעברית בכלל.
בואו לא נשכח שהוא לוקח על עצמו את התפקיד החינני שאין לו שום דבר קרוב למה שמתנהל בינינו מאז ומעולם- הוא יהיה שם המפרנס, הוא זה שמעכשיו יקח על עצמו את האחריות הבלעדית לממן יהלומים ותיקים של קייט ספייד (סתם, נו, רק יהלומים, תרגיעו), ואני פתאום הופכת לזו בלי התכלית לקום בבוקר. עוד נשוב לבקרים הקרובים.

היונתן, המחונן כתום השיער, יפה הבלורית והנמש, כחול העיניים שלי, הדבר הזה שיותר גבוה ממני (זה לא באמת חוכמה, אבל הוא נהנה מזה יותר מדי), הוא זה שאולי יהנה יותר מאיתנו מכל הסיבוב הזה. אין יותר לימודים בבר-אילן שהוא שונא שאין דברים כאלה, אין יותר שבתות עם זיליארד תרגילי לוגריתמים או איך שקוראים לזה.
בסך הכל הוא דובר אנגלית לא פחות טובה מרוב הסינגפוריסטים, והוא כזה אדיש למשברים, שאני חוששת שעליו יהיה מוטל העומס לאסוף אותנו כל בוקר מחדש עם עיניו הטובות. עומס לא קטן על גור בן פקקטע 14.5.

היא, יהלי. דווקא סבבה לה שסיפרתי עליה כאן. כשחזרתי הביתה אחרי שפרסמתי את הבלוג, היא עפה על עצמה ואף הורתה לי לכתוב עוד עליה, שזה מאגניב לגמרי. היא לא חוששת לתמלל כבר את הפחדים שלה (ראה את ליל אתמול שנרדמה עם דמעות על זרועותיי הנרדמות מראשה המתוק, ואחיה המהמם שמציע לה עזרה, כמו תמיד). לאט לאט נכנס לשיח שלה הרפרנס של 'איך זה יהיה בסינגפור', והיא, שמתה על עיצוב פנים, כבר מתפעלת בראשה את עיצוב הבית שטרם שכרנו בכלל כי אין לנו מושג איפה בכלל יהיה. נו, דקויות.

הלימודים שלהם, בבית הספר הזה שעוד לא החלטנו מה יהיה (יש כיוון די מגובש, ככל הנראה OFS), הבית הזה שלנו שלא החלטנו עוד איפה יהיה, כמה חדרים יהיה ומי יהיו השכנים שלנו, מתי בכלל אצליח לסגור ביומן שלי את הנסיעה המקדימה הזו לסגור את כל הפינות, והאם נצליח בחזור לעצור עצירת ביניים בלונדון לאיזה יומיים או שלושה, שאשאף קצת אויר נורמליות?

הראש שלי מתפוצץ מהמחשבות על כל אלו, ובכלל נראה לי שמיקומי בתור הוא אחרון, משהו בסוף של הסוף.
התיאוריה שלי היא שאני ממילא אסתדר ככה או ככה, לי אין באמת מה לדאוג כי אני כזו, אבל מרגע לרגע (ובהתאם לכמות הטישו שאני שורפת לאירית על הדמעות שלי כל פעם שאנחנו מתחילות בשיחה על כלום ומסיימות בסינגפור) אני מבינה שאני צריכה להתחיל להבין שאני צריכה לחשב מסלול מחדש.

אז אתמול, בעודי שוחה באושר רב בים הכלור (זה לא באמת ים, זה בריכה ברמה"ש, כן? מופלטות שלי, סטפני ורועיקי, לקח לכם מלא זמן לעלות על הלוקיישן, הא!), קלטתי שדבר ראשון המשימה שלי להיות בכושר.
אז נניח בשלב א' אפגוש את הבריכה במתחם שנשכור ואת חדר הכושר, כי צעידות של 9 ק"מ ב- 7000 אחוזי לחות נראים לי פחות ישימים. גם מאמנת כושר כבר קלטתי שיש שם, והיא אימפריה, אם להתרשם מקבוצת "ישראלים בסינגפור". אז על זה סימנתי וי. נקסט.

חצי שנה. זה פרק הזמן שאני קוצבת לעצמי להתאפס עם ילדיי על האירגון שם, להיכנס לשיגרה, לקלוט מי נגד מי. אחרי זה, אני. חייבת לעבוד, לחשוב, להפעיל את התאים האפורים שלי, לחזור להיות מי שאני, לא לשכוח שאני קיימת. להיות אמיצה ולנסות דברים חדשים, לא לחשוש.

וראיתם איך התאפקתי ואין פה אף מילה על החתולה?! הא, צל"ש. תודו.

24 שעות. 24 שעות (פלאס שבוע וחצי של חפירות, אבל מי סופר) לקח לי להחליט שאני משחררת את הבלוג לאויר. 24 שעות בהן תהיתי אם נכון לפתוח את זה או לא, אם זה לא מוקדם מדי, אבל החלטתי להתאבד על המשימה, והופ- שוחרר. יו.

החלטתי בשלב הראשון לשים לינק ולברוח למקלחת בוקר כאילו כלום. מכשיר הנייד שלי רצה להשתגע מכמות ההתראות שקפצו בו, הבנתי שיש היתכנות שאחד או שניים קראו את המילים שכתבתי בשבועות האחרונים (היי, זה נחמד סך הכל), הנחתי שיהיה יום עבודה סבבה עם עדכונים מדי כמה זמן, פירגונים כיפים, אבל לא הנחתי שיהיה לי קורא מאיי סיישל.
לזה לא הייתי ערוכה נפשית.

אובכן, את הפוסט הזה אני מקדישה לך, איש חמוד מאיי סיישל שחשב שיהיה נחמד לקרוא את עלילות הישראלית ההיא שעוברת לסינגפור עם הילדים, בלי החתולה.

החתולה, אגב, התבררה כאישיו רציני. הייתי מילימטר לפני שפונים לאתי אלטמן. דיונים ארוכים התנהלו אודות השאלה 'למה היא לא לוקחת את החתולה', הפנו אותי לחברות תעופה, הסבירו לי באדיבות שהיא תחזיק מעמד, הכל נכון.
העניין הוא שהחלטנו לא לבדוק את עמידותה של פאפי, חתולתנו, בטיול התעופתי הזה, לטלטל אותה ממרחב הקיום שלה (שנע בין רכבים בחניה עם מנוע מחומם, על הכיסא במרפסת, על מיטה א', מיטה ב' וכיו"ב), ולא לקחת אותה לארץ אחרת, שבה, עם המזל שלנו, היא גם תברח מהבית תוך שניה ותידרס, ובסרט הזה כבר היינו, תודה.

המשמעות היא שאחרי נהרות הדמעות שעפו פה לכולם (ועוד יעופו לרוב), השארנו לאריה ומלי המתוקים את פאפי, מחוסנת, אהובה, עם רוח הקרב כששמש אוכלת לה מהאוכל, אריה ומלי המתוקים אוהבי חיות וישמרו עליה, ומדי פעם גם יגניבו לנו תמונות שלה, שנדע שהיא שורדת וממתינה לשובנו.
חוץ מזה, הבטחתי ליורשיי שתהיה חתולה סינגפורית מאושרת שנאמץ, והיא תהיה מהממת לא פחות מפאפי (יותר אי אפשר, פאפי היא הכי מהממת שיש).

וחוץ מזה, יצא שבזכות הבלוג עוד חברים מהממים שלי שידכו ביני לבין עוד מיליון אנשים שחיים כרגע שם, מה שהופך את הקהילה הישראלית בסינגפור ככל הנראה לבת מיליון איש בקירוב, שכן עד עתה שודכתי לבערך 300 איש, שזה נחמד בייותר. באורנית, בה אני חיה כבר 16 שנים, אני מכירה פחות 😉

במשרד שלי כבר יצאה מודעת דרושים. דרושה עו"ד. גם עו"ד בן זה בסדר, בט יו גט דה פיקצ'ר.
קורות חיים מציפים את פקסנו המשרדי, חוויה לא כיפית, שוברת לב משהו.
איך מישהי תיכנס למשרד שלי, היפה, האהוב, הכיפי, עם האנרגיה הזו והפסלים, התמונות והציורים (ריכשו רן גולדן מקוריים, הציורים היפים בתבל), איך מישהו תיקח את הקלסרים שלי, את התיקים שלי, את המחשב שלי, תיכנס לסיכומים שלי ולכתבי ההגנה שלי, ותעשה חדשים משלה. ותשב עם אירית על תיקים, ותעשה רשימות מעקב, ותצחק עם דאלי ואורית המזכירות המהממות שלנו, ותדון בכובד ראש עם שלום, עורך הדין המעולה שם שגם הוא איתי שם כבר יותר מתשע שנים.
ותבשל שם בתורנות, כי אני נשבעת לכם, יש לנו תורנות הכנת אוכל, כזה אוכל אמיתי, בריא כזה (זה הסטייל של אירית), כל יום אחד מאיתנו תורן על הכנת אוכל לשאר.

זה כיף שאין דברים כאלה, והיי, גם די טעים (בעיקר ביום של דאלי, רק אומרת).
אז בימי שלישי, חוץ מזה שהיא תהיה עורכת דין חדשה ומהממת פי אלף ממני, היא גם בטח תבשל להם יותר טוב.
מרגישים שאני נהיית מרירה מרגע לרגע?

אז היום הזה אני נערכת נפשית.
באחת עשרה בבוקר מתייצבת במשרדנו הראשונה שרוצה להחליף אותי. אני אהיה ממלכתית וחיננית, אחייך אליה ואשיב בשמחה על כל שאלותיה, אקשיב בחצי אוזן מהצד, ואמות לי בשקט בצער.
באיי סיישל זה בטוח לא היה קורה לי.

תקופה של לפני מעבר לחיים אחרים. כל תמונה וכל תיעוד של החיים, דבר רגיל לחלוטין בשגרת חיי בשנים האחרונות, מקבלת מימד אחר לגמרי. כל כותרת שאני נותנת לכל תמונה כזו כבר חלק מאספקלריה שונה בתכלית של התבוננות לעבר העתיד החדש שמחכה לי.

אני כבר צופה פאסיבית בחיים של עוד 3 חודשים. היום העולם בכף ידינו, יש לנו יכולת מדהימה להציץ לחיים שיהיו לנו לא עוד הרבה זמן. מסתכלת כבר לא מעט בחיי הקהילה הישראלית בסינגפור, שומעת, מתעדכנת, מוקסמת.

כל מי שמספר לי מידע ממקור ראשון על חיי הישראלים שם, חוזר על המילה "קיבוץ". גרתי בקיבוץ במשך שנה כשהייתי פיצית. בשבילי זה היה אושר גדול, שנה שבה הייתי הכי מאושרת שאפשר, ילדה מאושרת עם מלא חברים, ועובדה שבמשך 16 השנים האחרונות אני חיה בישוב קהילתי שהכי דומה לקיבוץ באופיו, כך שכנראה זה באמת היה מה שאני. אבל אם תשאלו גורמים אחרים ממשפחתי על שנת הקיבוץ הזו שכל כך אהבתי, זו הייתה להם שנה בעעעעע, כמו שאומרים היום בעברית מדוברת. במילים אחרות- כל אחד והקיבוץ שלו.

לפני שבועיים קיבלתי תזכורת שהקטנה שלי, בת 9.5, עוברת את התהליך הזה בדרכה. אנחנו חכמים גדולים בעיניה, כל אחד מאיתנו- גיל, אני, יונתן, שקוע בדרכו בתהליך. גיל שקוע בעבודתו החדשה שממלאה אותו אושר, יונתן מתייחס לתהליך בדרכו- עובר ליד, קורא, מסמן לעצמו בראש מה מעניין אותו ומה יקרה וממשיך בשגרת יומו. אני, אני עסוקה בלוגיסטיקה יומיומית, מחשבות אינסופיות על משימות, יכולה להיתקע יומיים במחשבה איך לכל הרוחות אשלח לשם את המגהץ המהמם שלי ואשאר בלעדיו כל עוד ישוט עם המכולה. מתעסקת במה לעשות כדי שיהכל יעבור חלק, שכל הטפסים ימולאו, לסיים משימות בעבודה, להשאיר מאחוריי הכל מסודר.

היא, הגורה הקטנה שלי, לא בלופ הזה שהכל מסודר לה בראש. עבורה הכל בלבלה אחת גדולה. היא מתחילה להבין מה משמעות הפרידה מהחברות המופלאות שלה, חברות שעוד לא המציאו בכל מה שנוגע לבנות. מעולם לא רבו, תמיד מתפקעות מצחוק יחד, תמיד טובות אחת לשניה. לפני חודש היו לה מבחני האקדמיה לבלט, בשעה היעודה נכנסו שתי החברות הכי טובות שלה לאולם, התיישבו בקצה האולם, התרגשו בשבילה, צילמו אותה ושידרו לעולם (כלומר לעולם של כתה ד' 1), וגרמו לנו להבין שהילדה הזו עטופה בכל מה שטוב בעולם. בעולם שלה היא מעכלת פרידה מגיל ועדן החברות המופלאות שלה.

גם העובדה שהכל יהיה באנגלית עכשיו, שלא לדבר על סינגליש, שהיא ניב מוזר בין אנגלית לסינית שנהוג שם, בטח לא מקלה עליה. ילדה בת 9.5 היא רק ילדה בת 9.5. ללמוד מתמטיקה בעברית זה מספיק קטסטרופה בעברית (על החתום, אחת שיודעת), אז הכל באנגלית עכשיו?

וכך נקראנו, גיל ואני, לפגוש בראשונה בשנות הורותינו, את היועצת בבית ספר. כי הקטנה שלי לא רצתה לצער אותי, והתפרקה לה מול העיניים. וככה שנינו ישבנו הלומים לשמוע כל מה שלא חשבנו שיקרה, הילדה הקטנה שלנו מבועתת, ואנחנו צריכים לעשות חישוב מסלול מחדש על איך לתווך לה את החיים שבדרך.

ואז התיישבתי מול הפייסבוק, הדבר המדהים הזה שצוקי המציא. וכתבתי בקבוצה ייעודית לרילוקיישן. ואז קרה מה שהיה צריך לקרות קודם. הבנתי שמה שהיא צריכה זה לדבר עם ילדים משם, שחיים שם ממש, שיכולים לתווך לה את זה בכלים שלה, לדבר איתה על כלבים וחתולים, לספר לה מה יש בבית ספר ואיך נראית הבריכה (ליה המתוקה, זו את שעשית את ההבדל, נהדרת שאת, ותודה לקרין).

והבוקר, שבת כזו נחמדה. פתחתי את הפייסוש כדבר שבשגרה, ועיניי נחו על תמונות מפיקניק בינלאומי בבית הספר שכנראה הם ילכו אליו, לדוכן הישראלי מלא הפלאפלים ומלא אמהות ישראליות מקסימות וחייכניות, ותמונה של הילדות הישראליות המהממות שלהן. התבוננתי מקרוב בכל תמונה, נרגשת וסקרנית.

וכמו באיזה תהליך חוץ גופי, יכולתי לראות פתאום בעיניי רוחי את הפיקניק הבא, בעתיד הלא רחוק, בו היפה שלי הזו, הקטנה, תהיה בתמונה הזו, ויהיו לידה גיל ועדן מקסימות שונות, ממש כמו בקיבוץ.   

 

1. לא לטבוע. זה רעיון נחמד כשאני לומדת לחשב מסלול מחדש מתחת למים, שוחה חתירה בניגוד לכל אינסטינקט שיש לי. בינתיים טרם טבעתי, אבל כן גיליתי שכלור, קיבינמאט, איז היר טו סטיי, מהשניה שאני נכנסת לבריכה ועד הפעם שלאחריה, כל השיער שלי מלא במולוקולות כלור בעעעעעע כאלו שלא זזות לשומקום. במדד האושר זה ממש לא שוס גדול להדיף ריח כלור, אבל היי, אני לא טובעת.
2. להפסיק לרכוש בגדים עם שרוולים ארוכים, למרות שפה עוד קצת גשום. אני מדלגת אוטוטו מהמזה"ת לאזור קו המשווה, כל יום, כלללל יום, חם. חם כלומר דביק, כלומר חם-בא-לי-למות, כלומר אל תטרחי להביא בגדים עם שרוולים ארוכים, כלומר התל"ג פה עולה כי אני רוכשת מלא דברים קייציים בפול-פרייס. מדד האושר פה, איך לומר, שייך פה בעיקר להתאחדות יצרני הטקסטיל בישראל.
3. אינבוקס בפייסבוק. אין לתאר. באינבוקס שלי יש כבר משהו כמו 6 נשים כמוני שעשו רילו לסינגפור ונמצאות שם כרגע. כל אחת פתחה דלת לעולמה, הציעה, יזמה, חשבה, נתנה לי כיווני חשיבה, קישרה בין הילדות, וכולן מלאות רצון טוב להיות זמינות עבורנו שם ולקבל את פנינו בחיוך רחב, לעזור לנו באיכפתיות עצומה לחפש מקום מושלם עבורנו ולחברת בין הילדים שלנו (קרני- זו את, כפרות, תודה על הכיוונים המעולים, ותודה למיס ווינדזור ששידכה בינינו). פרייסלס. במדד האושר אני סוף סוף מרגישה טיפה בית, אפילו החלטתי שמישהי מהן היא אחותי הקטנה שם. לא רע בשביל התחלה, לא?
4. הבוסית שלי, המשרד. המקום שמרגע בו סיימתי לרדת במדרגות ונכנסתי לתוך המשרד היפיפה שלנו, מקבלים אותי תמיד בחיוך ענק, תמיד מכיל, תמיד אמפטי למחשבות שלי. מקום שבו יש לי שלט עם השם שלי, ציורים ועציצים (מפלסטיק, כאלו שדינה המנקה המהממת שלנו הבינה סוף סוף שאין טעם להשקות), המקום שבו מהשניה שגיל התקשר ואמר שסינגפור על הפרק מיד ליווה אותי יום יום, דקה דקה, מקום שבו אני 13 שנים חיה ונושמת עריכת דין, מקום שאין לו תחליף עבורי בשומקום. מדד האושר פה כבר שנים גבוה למדי, טפו.
5. הישוב שלי, המקום שלי. מקום שבו אני נכנסת בשעריו ויש בי מהפך כימי, מולקולות של אושר וביתיות מציפות אותי, גגות אדומים, אנשים מחייכים, כל כניסה לסופר הופכת לסמולטוק אינסופי עם חברים. המקום שבו הילדים שלי גדלו ומעולם לא הכירו דבר אחר. המקום עם הבית הזה שלהם, עם הדשא, המרפסת והאירוחים האינסופיים כמו מאהל בדואי, החתולים, האויר, הנוף. במדד האושר, אני לא יכולה לדמיין בית בשומקום אחר על הכדור מלבד הישוב שלי, אלא שבפועל, יש מצב שתוך 3 חודשים אני משנה את דעתי.
6. החברות שלי. מתגבשת בראשי ההבנה שאי אפשר ככה בקטנה להגניב כל פוסט פה שביבי מידע עליהן, הן ראויות לפרק משלהן, אבל אין-א-נאט-של, ככה בקצרה, אפשר להגיד שדפקתי את המערכת ורוקנתי את היקום מטובות בנותיו, שכן כל השוות ממש- שלי. ככל הנראה הייתי בגלגול הקודם פרטיזנית או לוחמת במרד גטו וארשה, שכן בגילגול הנוכחי קיבלתי וואחאד פיצוי עם חברות כאלו. במדד האושר הכללי, נראה לי שאני ממוקמת די גבוה למעלה עם הטוב הזה.
7. המשפחה שלי. זו הגרעינית, שגיל ואני הקמנו. אנחנו מתפקדים כמעגל כוח, לרוב מה שקורה בוואצאפ של הקבוצה המשפחתית שלנו ("משפחת גלעד וחתול אחד", כן, כן) זה בעיקר תמונות של החתולה בזיליארד פוזות (פאפי ישנה במיטה שלה, פאפי ישנה על המיטה שלי, פאפי ישנה במרפסת, פאפי ישנה על הפוף, יו גט דה פיקצ'ר, כן?), בחלק ניכר של הזמן יונתן ויהלי עושים תחרות מי משמיץ את מי יותר קורע (ואני לא אשבר וארמוז מי כותש את מי פה, רק כדי להצית פה עוד קצת אש לתחרות), אבל בסוף, במדד האושר, יש לי בטחון אינסופי בתא המיוחד הזה שלי, שישגשג ויפרח בכל מקום, כל עוד אנחנו יחד.
8. רילוקיישן. כבר כמה חודשים שהמילה הזו שגורה על שפתיי, גם המילה סינגפור. נעתי במנעד של בין פחד איימים לבין שיתוק מוחלט, עד שבאה חברתי החכמה, הסיסטר הנורווגית הידועה בשמה "אוסלו" (ע"ש נניח, אוסלו, שכן היא חיה לה בנורווגיה) ואמרה- 'הייתי משלמת הרבה כדי שפתאום, באמצע החיים מישהו ייקח אותי מחיי הרגילים ויאפשר לי 3 שנים של חישוב מסלול מחדש'. והופ, כמו בווגאס במכונות עם האסימונים הנופלים שעושים מלא מלא רעש- ככה בול. פתאום הכל הסתובב והסתדר לי בראש, זה לא נורא כל כך. בעצם היי, בשביל מישהי שעד לפני דקה גרה במשבר גיל הארבעים שהעיף לי את הראש, די יצא לי טוב. מדד האושר כאן הוא לא הרילו, אלא שבחיי יש המון אוסלו כאלו שמעיפות לי את הראש עם שכל ותבונה. זה המון בחיים, המון.
9. ההולנדיה שלי. המקום שאליו אני עולה כרגע לפגוש את מקדרימי (בעונות שבו עדיין חי, זכר צדיק לברכה, סורי על הספוילר למי שעוד לא הגיע לעונה 11). מדד האושר- אינסופי. לילה טוף 🙂  

התעורר הגיל בבוקר יומו הראשון לתחילת חייו החדשים, אחרי שבתורנות לא נרדמנו. אני מאלו שלא נרדמות, ובמקום זה מכבסות כל פריט אפשרי בבית עד אמצע הלילה ומתנחמות באנטומיה של גריי. הוא מאלו שיתעוררו כמו הגריאטרים באחוזת ראשונים בשלוש בבוקר וימלא את ראשו במחשבות.

בכל הנוגע למה ללבוש בתפקידו החדש (יש מקומות שקוראים לזה נניח דרס-קוד) הייתה סוגיה מעניינת בביתנו, שכן הסייבר מענטש, יש לו לקות קלה בהילכות חיי יום יום. כל מה שביקשתי באחד מימות השבוע האחרונים היה שישאל את המנכ"ל מה הדרס-קוד הנדרש, כדי שאוכל לחדש לו את המלאי, שעד לפני חודשים מעטים היה מורכב בעיקר ממדי צבא. שבתי הביתה באותו יום לראות אותו מרוצה מעצמו, ממש מדושן מעונג, כי למרבה הפלא זכר לשאול, ואפילו קיבל תשובה. כן, אם שאלתם, התשובה שקיבלתי הייתה "קז'ואל, ליתי, התשובה היא קז'ואל". הוא לא באמת ידע להגיד מה זה, אבל כבר היו דברים מופרכים מאלו.

מתוך שכך, באחת השבתות האחרונות, כשקטנתנו שרצה לה בטיול צופים ואנחנו טיילנו לנו לאירוע משפחתי (תמיר ויעל- זה אתם, ייאיי!) יחד עם הבכור, החלטתי בהחלטה אמיצה של רגע להכניס את הקורבן לחנות בגדים ולרכוש לו, כן, כן, ניחשתם, קז'ואל.

פותחת סוגריים- במשפחתנו, עם פתיחת דלת הבית, עת בני הבית זורקים מבט לעברי וקולטים אותי אוחזת שקית מרשת בגדים שעשויה להיות פוטנציאל ביגוד גם למין הגברי וגם למין הנשי, ישנה התניה פאבלובית במשפחתנו- הבנים מיד מסבירים (ללא שנשאלו כמובן) מדוע הם לא יכולים כרגע למדוד כלום, תוך הסברים כמו 'אבל אני לא צריך כלום, יש לי בגדים בארון'. לעומתם, אגב, הקטנה, יורשתי הגאונה, זו רק מצפה לגלות בשקית אוצרות עבורה, כשהיא נעה בטעמה בין מיס רמאללה 2016 לבין קוקו שאנל, אין באמצע, והיא מוכנה למדוד עשרות פריטים בהנאה עצומה, כולל תיעוד עצמי והפצתו ברשת הוואצוש שלה ושל החברות שלה, שלרוב מסתכמת ב"יוווווו! את טוטאל מוש!".

עכשיו דמיינו מה זה כששניהם קולטים שאני מאותתת ימינה לפנות למרכז קניות, כששניהם כבר בנו על שנ"צ בשבת. טרגדיה של ממש.

אני מודה, יש בי מן ההנאה לענות את נפשם עם מדידות סרק. המבט המסכן של מי מהם כשאני מגישה להם עוד זוג מכנסיים למדוד הוא פרייסלס, משהו שאין לשחזר ממש. באותה שבת לא היה משהו שונה, הוא נאלץ למדוד בהכנעה עשרות זוגות מכנסיים ולא מעט חולצות מכופתרות, להלן: קז'ואל.

וכך, לאחר שפירנסנו את הרשת בסכום עתק, ברוכה האלה, יצא הגיל מהבית שמח וטוב לב לעבר יומו הראשון של שארית חייו, לבוש במיטב אופנת הקז'ואל לדורותיה, הדלת נסגרה.

וכמו שנסגרה הדלת, כך נפל עליי פטיש 5 קילו של הבנה- תם טקס ההכחשה.

זה קורה, זה באמת באמת קורה. באמת באמת קורה.

כל מה שרציתי זה להיכנס מתחת לפוך ולא לצאת 3 שנים.

ליל, חציי השני והטוב ממני פי כפליים, יודעת באופן בלתי סביר ממש מתי לסמס, כאילו ניחנה בחושיה לרחרח מרחוק מתי אני מדשדשת בביצת ההלם, ביצת הפרידה המוזרה הזו. יום שלם שבו שתקתי עד שהיא סימסה. ואז מיד הופעל הנוהל. אין, אין על הנוהל.

אובכן, בכל רגע נתון אוסף חברותיי מסור זו לזו באופן בלתי הגיוני ממש. יש שיגידו שאנחנו כמו סיירת מטכ"ל בלונדינית משעשעת- מרגע בו אחת מאיתנו מקרטעת, מופעל הנוהל לפיו כל השאר הופכות להיות מנגנון משומן של איסוף והקמה מחדש, מיד מתפנה לכל הנשים העסוקות האלו הלו"ז המטורף, ובאורח פלא מיד נקבעת פגישה לגרד מהרצפה את הבלונדינית הפצועה. הפעם הזו לא הייתה שונה, מלבד העובדה שהפעם הבלונדינית הפצועה הייתה אני.

עתידות: עוד כמה ימים יעלה בפייסבוק עוד סלפי בלונדיניות, בטח עם אלכוהול בחורות כזה  אצל שון אהובנו שיודע איך לשמח אותנו הכי טוב, בטח מישהי תכתוב איזה כיתוב מצחיק כמו "פירוק והרכבה מחדש", בתגובות יגידו שאנחנו מהממות ו"שיווואאווו, איזה חיים טובים יש לך!" (טפו!), ואף אחד לא יבין עדיין באמת, שאנחנו כבר לפחות חודשיים עסוקות בטקס פרידה ארוך ומתמשך, ככה בקז'ואל.