חודש: דצמבר 2017

בכל פעם שאני יורדת מהבית לעבר היונייטד סקוור לידינו אני רואה מרבד עצום של צמחיה ירוקה יפיפיה נמוכה. לקח לי ימים לקלוט שמשהו בה תופס לי את העין, ימים.
בזוית מסוימת חשבתי שאני מדמיינת, שזה בראש שלי, אבל שינוי נקודת התבוננות גילה לי דבר מדהים-
העלים הירוקים נראים רק ירוקים מלמעלה. כשמסתכלים עליהם מלמטה, מהצד השני של העלה שכאילו פרוס לכיוון השמים, מתגלה שוב מה שהנסיך הקטן ידע תמיד- "אין לראות את הדברים היטב אלא בלב בלבד, כי הדברים החשובים באמת סמויים מן העין":
בחלק הפנימי של הצמחיה הכל ארגמן, בורדו עמוק.
כל עלה כאילו מחזיק זהות כפולה. אין שום דבר בו שעשוי לרמז על העומק ועל הקסם הסמוי מהעין, על מרבד הצבע האדום האינסופי הזה, החבוי מהמבט.

ביום האחרון של שנת 2017 אני עוצרת שניה ולוקחת נשימה עמוקה, לומדת עדיין בגיל 42 לתמרן בכאוס אינסופי של ירוק למעלה ואדום בורגונדי בחלק הנסתר.

יום בסימן פרידה, אני אף פעם לא אתרגל לעומק ולצער שיש בכל פרידה.
צריכה ללמוד לשחרר יותר בקלות, שכן שוב אמרו לי היום "את צריכה לקחת יותר בקלות" בפעם ה- 477687 (רמז: לא יקרה, ניסו רבים וטובים קודם).

לפני שבועיים זוהר שלי המתוקה שיכנעה אותי להקשיב לה, לתת לה לנתח בי כמה דברים.
סקפטית כדרכי בכל הרוחניקיות הזו אמרתי לה "יאללה, לכי על זה", היא הצטנעה כתמיד ואמרה שתעשה כמיטב יכולתה. והופ, שוב הרגשתי איך אני שקופה לעיתים.

"ליתי, את צריכה להתעקש לחשוב רק דרך הגיון, לא דרך הרגש", היא התעקשה.

היא אגב מכירה אותי, היא ידעה שזה נכון, ועדיין, זה לא תמיד מצליח לי. אני מעבדת הכל בפילטרים של הלב, קשה לי לשחרר למרות שיש פרידות שאני יודעת שיגיעו, וכנראה אם היה לי קצת יותר שימוש בשכל הייתי מבינה שהן מתחייבות המציאות ומשחררת יותר בקלות.

אני לא מתרגלת גם בגילי להסתגל לחשיבה קרה יותר שהייתה מנטרלת לי כמות אינסופית של כאבי לב או סתם התמודדות יותר פשוטה.
אני אגב לא בטוחה שזה משהו שאני צריכה לעשות, אני עושה חישוב מהיר ברטרוספקטיבה ומגלה כל פעם מחדש שעדיף לי לחיות עם הסנסורים ככה ולחוות הכל עד המילימטר והעומק, מאשר להסתגל לקרתנות ולחיפוף הרגשות כדי להעביר את עצמי למוד יותר קליל, ואז הדילמה האמיתית היא כנראה עניין של הגדרת האיזון, אותה דילמה שעליה אמר הנסיך הקטן (שבאמת, יה אללה, כמה שכל שם לו אקסיפרי במילים כל כך יפות) "אם אני רוצה להכיר את הפרפרים, עלי לדעת להסתדר עם שנים-שלושה זחלים".

וכל יום מזמן לי כמה זחלים וכמה פרפרים, ועכשיו אני מתחילה להרגיש את הזחלים האלו שמתחילים להתגנב לפני שאני נפרדת מסינגפור שוב לביקור שקט בישראל, שוב לפגוש את העגבניות הטעימות האלו ואת החביתות הכי טעימות שאבא שלי עושה הכי טוב בעולם והקישקושים בספה עם אמא שלי, שוב להיות חלק מהבלונדיניות שלי, מהמופלטות, מהשממיות, לכל מי ששוב יזכיר לי כמה אני קשורה אליו וכמה נוח לי איתו.
אני מזכירה לעצמי ששוב אצטרך להגן על עצמי ממה שמזמן לי הזמן הזה לנפש וכמה קשה לי שוב להיקשר בעבותות המוכרות לי כל כך לאהוביי בידיעה שזה פג תוקף אחרי כל כך מעט זמן.

והאיזונים, שוב לחפש את האיזונים,
שוב זחלים ופרפרים,
שוב עלים ירוקים בחוץ וארגמניים מבפנים,
שוב פרידות,
שוב להיות מוגנת ושמורה מהחלק החיצוני וזהירה כל כך מבפנים.

ביום האחרון של 2017 החלטתי לאזן אחרת ב- 2018. לחפש בעצמי את הצבע הנסתר מהעין, להקשיב יותר להגיון שבי כמו שזוהר אמרה ולקבל את הזחלים בהרבה יותר סלחנות אם אני רוצה יותר פרפרים בלב.
שוב אבטיח לעצמי מה שהבטחתי לנסות כל השנים, ופחות הצלחתי. אולי עדיף שאשחרר גם את זה.

שנה טובה, אהוביי.

וקחו לכם את א-הא ומורטן החתיך למות באחד השירים הכי, אבל הכי יפים ומרגשים שלהם. אבל הכי.

It wasn't the rain that washed away…"
Rinsed out the colors of your eyes
Putting the gun down on the bedside table
I must have realized
It wasn't the rain
That made no difference
And I could have sworn it wasn't me
Yet I did it all so coldly
Almost slowly
Plain for all to see

Oh c'mon please now
Talk to me
Tell me things I could find helpful
How can I stop now
Is there nothing I can do

I have lost my way
I've been losing you

I can still hear our screams competing
You're hissing your s's like a snake
Now in the mirror stands
Half a man
I thought no one could break
It wasn't the rain
That made no difference
Nervously drumming on: Run away
But I want the guilt to get me
Thoughts to wreck me
Preying on my mind

So, please now
Talk to me
Tell me things I could find helpful
For how can I stop now
Is there nothing I can do

I have lost my way
"I've been losing you

אני יושבת בסניף סטארבאקס השכונתי שלי (להלן: לשכתי) עם קפה-קר-הוא-התשובה-להכל, עטופה כמו אתרוג עם צעיף הו-כה-לא-מספיק-מחמם-כוסומו. בחוץ, לעומת זאת, 300 מעלות, וככל הנראה מישהו הניח בטעות שזה סניף סטארבאקס גרינלנד, שכן כולם מסביבי יושבים מחובקים עם כוסות תה ירוק והודיס.

איכשהו יש פה איזה שהוא עניין להגיד 'יאללה, נורא חם פה, בואו נבדוק את עמידות הגוף שלכם לשינויי טמפרטורה לא סבירה ונמזג את המרחב הציבורי במינוס 4 מעלות', ועל כן, תצטרכו להאמין לי שממש כרגע שיניי נוקשות מקור.
בסינגפור.

אני עוד מתלבטת איך להישמע אמינה כשאספר על ההזיה לפיה בשלב זה סינגפור מתכוננת לחורף שכאיייילו יגיע, אלא שזה לא יקרה, צר לי לעדכן. חורף לא יהיה כאן. גם לא סתם קריר.

סיבוב בקניון סינגפורי מלמד שכל החנויות פה עם קולקציית חורף (טרו סטורי), ואם חשקה נפשך בקולקציה של שרוולים ארוכים, אפרנטלי בימים אלו תוכל לפגוש אותם בכל חנות רשת שמכבדת את עצמה. אפילו מגפיים ראיתי השבוע בחנות בקניון, בחיי- אנשים נפלו פה על הראש. אני, אגב, ממש רוצה לראות את אותה אחת שברשימת הקניות שלה לסינגפור רשום "מגפיים" או "צעיפים", אנד יט- אינסוף כאלו מונחים כרגע בחנויות מסיבות שטרם הבנתי.

האי הזה, שאי אפשר למצוא בו מכנסיים במידה 40 בחצי מהחנויות (שכן האסייאתית הממוצעת אוחזת בעובי של נייר A4), האי בלי אפרסקים עם טעם, האי בלי העגבניות עם המיץ, האי הזה שיש בו באופן תדיר 35 מעלות וזיליארד אחוזי לחות- מגפיים וצעיפי פשמינה? את אלו יש בו. גו פיגיור.

נראה לי שאני מסתגלת כבר לכל הניגודים פה.

האנשים האלו מסביבי, הכי רציונלים ודוגמאטיים בעולם, אלו שחנוטים 24/7 בחליפות מעצבים יקרות, האנשים האלו חוגגים את "חודש הרוחות הרעבות" ההזוי משהו, ובמשך חודש מקפידים לרדת מהפסים עם מכוניות מנייר וקוקה קולה שהם מעלים כמנחה למתיהם.

אפשר לצפות מהאנשים האלו לאפס יצירתיות בכל תחום מתחומי החיים, אבל העולם הרוחני שלהם הוא עומק אינסופי של מחוות שאפשר לבחון אותן לפעמים על הרצף, לבדוק את תקינותן.
אלו אנשים שלומדים 9 שנים פאנג שוואיי של המתים, ו- 9 שנים פאנג שוואיי של החיים (או להפך? כבר איבדתי ספירה), אלו אנשים שחוגגים חגים עם דרקונים וקלמנטינות, שמאמינים במספרים שמביאים מזל ובמספרים שהם קללה.

אלו אנשים שהשנה שלהם היא דרקון או ארנב, צב או כלב, אבל הם שולטים בבנקאות העולמית ובהייטק, והם מופת לשיגשוג ונהנתנות חומרית.

ואני חיה בינהם והם לא מנסים לחנך אותי, והם מצליחים ללמד אותי המון על איך אפשר וצריך לחיות בין עולמות, הם מאפשרים לי לחיות בדואליות הזו כאן, ביקומים מקבילים.

אחד הדברים שהטריפו אותי פה מיומי הראשון פה זה רכיב 'האומה המרוסנת' הזו, הדרך שבה 'אולפו' התושבים פה להיות מדויקים ומרוסנים עד כדי תהיה.
לפני כמה שבועות הייתי בהקרנה פה בפסטיבל הסרטים הישראלי, באולם קפוא מקור באופן כאמור כה לא מפתיע. בשלב כלשהו קלטתי שהתיק שהגעתי איתו ובו הארנק שלי וכל הטוב הזה, הושאר אחר כבוד בבית הקפה הצמוד בו ישבנו בהפסקה (ולא, לא באמת הופתעתם שהפגנתי אסטרונאוטיות למופת פה).
לאף אחד מסביב לא היה רבע ספק שכשאגיע למקום בו השארתי את התיק לפני שעתיים, ימתין לי התיק מבלי שנפש חיה מעשרות עוברי האורח שעברו לידו נגעו בו, וזה הרי בול מה שקרה: תיק עם ארנק וטלפון במקום ציבורי הומה אדם ואף אחד לא חשב לגעת בו.

העניין הזה של לגעת בחפץ שאינו שלך לא קיימת פה אצל האדם הממוצע- ולא רק הסינגפורי, המקום עצמו מכבה את זה אצל כולם, הרבה אומנם בעידוד פרקטיקה חיננית של עונשים כבדים, אבל איכשהו, העסק הזה עובד מבלי שתאוים.
האי הזה מרדים תחושות ותכונות.

ואני באמת חושבת על אינסוף התחושות שהאי הזה הרדים לי.

נניח התחושה הזו של הדופק המהיר כמו זו שהתעוררה לי בישראל כשצעדתי ב- 11 בלילה בחוץ, דופק מטורף כשאני חולפת על פני אנשים זרים, כל מבט מקפיץ ומחזיר לי את התחושה הזו שהאי הזה השכיח ממני מזמן.

תחושה של קור, צינה על הגוף.
אני כבר לא זוכרת, ואני מנסה, בחיי, מנסה להיזכר איך מרגישה רוח קרה על הפנים, מנסה להיזכר בתחושה הזו שהשיניים נוקשות- ולא בסניף סטארבאקס ממוזג, אלא רוח קרה כזו שמנשבת חזק ומקפיאה את הצלעות, רוח שמייצרת אף קפוא. הגוף שלי כבר שכח איך זה מרגיש, שנת החורף של הקור אצלי אינסופית.

טעם של קלמנטינות, ריח של ארוחת ערב רגילה לחלוטין אצל ההורים שלי עם החביתה המדויקת שאבא שלי יודע להכין יותר טוב מכולם, עם הקסם הזה של אמא שלי שתוך שניה השולחן מלא בדברים. טעם רדום של אוכל ישראלי פשוט ומלא בטעם מושלם (ואפילו יונתן שלי בדיוק הרגע אמר שהוא מתגעגע לפקקטע ארומה, ומילמל מתחת לשפמפם חמוד כזה "ועכשיו תגידי "ההבדל בינינו שאני עוד חודש אהיה שם ואתה לא", יופי אמא, ממש בוגר מצידך". אמר ודייק).

והתחושה ההיא של הטעם של הקפה במשרד, של התמר שיש תמיד על השיש במטבח במשרד היפיפה הזה שאירית ודאלי בו יום יום, הרעש של הטלפון המטרטר נון סטופ, האנשים שנכנסים בזהירות ונימוס ומציצים לי מעבר לדלת המשרד הבהיר והמואר ומבקשים שניה מזמני להתייעץ על חייהם ואירית שתסמס לי "לחלץ אותך?" כשהיא יודעת שאני עמוסה ולא יהיה לי לב לסיים לבד את השיחה.

כבר לא זוכרת את ההרגשות האלו.
הן פינו את מקומן להרגשות אחרות, רעשים אחרים, צלילים מסוג אחר, קצב אחר של פעימות הלב, מחשבות שונות לחלוטין.

הן פינו את מקומן לשקט אמיתי, לשלווה, להקשבה לעצמי, להקשבה מתי עוד ומתי די, מתי לעצור ולהקשיב ללב ומתי אפשר הלאה, הן פינו את מקומן לאנשים אחרים, אהבה נקיה, לטעמים אחרים, לגעגועים מסוג אחר לגמרי.

אני מתחילה לספור לאחור לרגע שבו עוד חודש אנשום שוב את הישראל הזו שלי, ומרגישה איך לאט לאט מתעוררות בי התחושות הרדומות, הגעגועים למה שהשארתי בביקור האחרון שם, לרגעים האלו שכשאנחת יצופו בשניה ויזכירו לי הכל.

וכל מה שנרדם יתעורר.

וקחו לכם את שרה מקלכלן המופלאה, שמעירה בי את הלב ואת הנפש עם הקול המלטף שלה והמילים, המילים.

I will be the answer at the end of the line"
I will be there for you while you take the time
In the burning of uncertainty I will be your solid ground
I will hold the balance if you can't look down

If it takes my whole life I won't break I won't bend
It'll all be worth it worth it in the end
'Cause I can only tell you what I know
That I need you in my life

When the stars have all gone out
You'll still be burning so bright

Cast me gently into morning
For the night has been unkind
Take me to a place so holy
That I can wash this from my mind
The memory of choosing not to fight

If it takes my whole life I won't break I won't bend
It'll all be worth it worth it in the end

'Cause I can only tell you what I know
That I need you in my life
When the stars have all gone out
You'll still be burning so bright

"Cast me gently into morning for the night has been unkind