#77 כאן התחנה נוארה אליה, על קופיפים מופקרים, גברים עם מטקה או כיף כשקר

סרי-לנקה, רכבת לאלה העיירה היפיפיה. תמונת מצב עדכנית משקפת חלוקה צודקת סך הכל:

כל מי שעברה צירי לידה ויורשותיה יושבות כעת במחלקה ראשונה ברכבת הכי פח שבחיים ראיתם, אבל בחיים.
במחלקה שלישית ממוקמים הבחורים. קשה להסביר כמה רע מצבם כרגע, אנחנו אוספות את כל כוחותינו לשרוד את קיטוריהם העתידיים (המוצדקים!) על השעתיים וחצי שזימנה להם סרי לנקה.
אבל רגע, רגע, רגע, לפני שאתם מרחמים עליהם, לידי, רק שתדעו, יושב סרי לנקי משופם ורעב למדי, ששילם ממיטב כספו לשבת במחלקה ראשונה, כשעל ברכיו פרוס נייר עיתון ובתוכו ארוחה שלמה של אורז עם כורכום וכל מיני חייעס, ושאת כל הטוב הזה הוא אוכל בידיו בהנאה עצומה, בעוד אנחנו רוצות נפשנו למות מהמחזה.

אובכן, בואו נשים את הקלפים על השולחן-
סרי לנקה והיגיינה זה לא שוס גדול.
רגע, אדייק- סרי לנקה שפגשנו בארבעת הימים האלו מלאה קסם ונופים מופלאים, אבל שהאלה תשמור אותנו, תנאים סניטריים למות, כלבים מיואשים בכל עבר בפוזה קבועה של "חאלאס, תעזבו אותנו, באמאשכם", מקוששי כספים מכל עבר, ביגוד בצבעי יסוד עזים ובטקסטיל שלא שמע על 100% כותנה (מאיה ואני סובלות פה מהפרעה קשה מכל הטוב הצבעוני הזה), הכל כאן תקוע עמוק בשנות החמישים במעברת תל-מונד- הכבישים פח, הנהיגה פה זה סרט אימה מתמשך, שירותים בדרכים (ולא רק) הם בול פגיעה ג'אייף שאין דברים כאלו, ועכשיו, אגב, טרי מהרגע, סיימנו חיפוש אחר סופרמרקט לרכוש לילדים עוד אשפה תזונתית לדרך, והגענו בטעות לשוק בעעעעעעעעעע, בו תהינו האם מוחבאות באיזור גופות, ולא, אתם לא חייבים לאושש לנו את העובדה הזו אם אתם יודעים שכן, תווווווודה.

בימים האחרונים עשינו כל כך הרבה ספורט אתגרי ולא אתגרי, שהקוראת דין מתבקש לחוש עבורנו חמלה רבה. דין כפרות, גילינו עוד מישהו שלא יודע לספור כמוך- ג'אגאת, מדריך העל שלנו שהבטיח לנו ברגע משבר "רק 20 מדרגות קטנות, זה כלום", ובפועל היו שם 72 למטה ואותן 72 למעלה, והן לאאאאא היו קטנות, אם נדייק.

בזמן הזה הספקנו לעשות ראפטינג מטורף (ביוש משקפי שמש אהובות ואבודות שלי, אני בוכה על לכתכן, הייתן טובות אליי!), הייקינג לא נגמר (סססאמק, סורי), טיפול פסיכולוגי בדרך לכל יורשינו זבי החוטם המהממים שבמשך ההליכה סיפרו לי על כל ילדותם (וכן, אני גובה על זה תשלום, ואת יודעת מי את שצריכה למכור כיליה עכשיו), הספקנו לשמוע את כל שירי ההוויי של הישוב תובל שממקום לפי השיר באיזה חור כלשהו, סקרנו את כל מורי בית ספר בדרך, שמענו איך כשהמורה להיסטוריה הקרין סרט על היטלר הוא שאל את כל הנימולים אם זה חלילה לא יפגע בנפשם (פגע בנפשי, זה נחשב?), ובעצם ביומיים האלו היה סוג של עניין עיקבי שחזר על עצמו בכל פורמט אפשרי- מדרגות. מדרגות מדרגות מדרגות מדרגות מדרגות מדרגות מדרגות. מלאאאאאאא מדרגות. אינסוף מדרגות. מדרגות מדרגות מדרגות. הסרי לנקים, אם תהיתם, הם אוהבים מדרגות.
אנחנו פחות התחברנו לקונספט.

והמלונות בינתיים, הם כבר פרק נפרד באי הזה.
מכיון שאנחנו 4 משפחות על טפן, התפצלנו בחלק מהימים בין המלונות. באחד הפיצולים מצאנו את עצמנו פורקים מזוודות במלון הכי, אבל הכי פח שראיתי ביקום, יש אורחנים בחאן-טיזי-נאבי בנגב הצפוני במאהל בדואי עם תנאים יותר שפויים.
אבל לא קיטרנו לרגע, התיישבנו בשקט במרפסת לעכל את השכונה התחת שמוקמנו בה, כשפתאום יונתן קלט קופיף קטן בפחון הצמוד. הו, כמה צחקנו מהקופיף החמוד, שמיד התרשם מהשמחה והביא את כל החבר'ה איתו, וכך, לתדהמתנו, הספקנו להיכנס לחדר ולסגור את החלון ולצפות במרפסת החדר מתמלאת קופיפים קופיפים שפחות מתחברים לריהוט הגינה שלנו, והופכים אותו בהנאה צרופה, כשחלקם נצמדים לחלון הזכוכית ושולפים אברים מוצנעים מולנו, ככה בכיף שלהם. כיף!

בערב החלטנו להיפגש כולם להדלקת הנרות המסורתית במלון של האחרים. אובכן, מדובר במלון פאר סרי לנקי, בריכה מהממת, קומה של פאב מסעדה עם נוף לאגם, מקלחות רותחות כיפיות, למות! למות! עאלק לא קינאנו בכלל, פחחחחחחח.

חכו, שלא תחשבו שלא התקזזנו הלילה, כשאנחנו התמקמנו במלון למות, למרות שג'אגאת שהבין שיש כאן איזו אישיו של פיינשמקריות לא צפויה, כבר פעל להנמיך אצלנו ציפיות, והבטיח מלון "נוט גוד, סורי" להלילה, לכווווולם.

אגב, המלון למות שלנו? מוקם בעיירה מהממת, נוארה אליה. עיירת קיט יפיפיה קולוניאלית, בה קרה דבר מדהים שלא קרה לי כמעט שנה. היה לי קר. קר ברמת שיקשוק. לא בטוח שכולם יכולים להבין איך זה לחיות במקום בו אין בו עונות שנה, אלא קיץ. רק קיץ בסינגפוריה. אין קר, אין קריר, אין נעים, יש קיץ. 365 ימים בשנה, קיץ. הפעם האחרונה שהיה לי חורף וקריר הייתה באפריל דאשתקד, כמעט שנה. קר זה כיף.
וכך נכנסנו אתמול למלון המקסים הזה, היה קריר, רצינו להדליק מיזוג לחמם, עד כדי כך. הפכנו את החדר לחפש את השלט של המזגן, מצאנו הכל חוץ משלט של מזגן, ואז ניסינו להתחכם ופשוט לחפש את המזגן. המממ, גם אותו לא מצאנו.

נבוכה משהו התקשרתי לקבלה, מתנצלת על השאלה המביכה, ושואלת היכן המיזוג בחדר. 5 דקות פינג פונג עם ההוא הסרי לנקי בקבלה, ושנינו נשברים מהאנגלית הרצוצה שהוא אינו מצליח לחבר למשפט קוהרנטי רציף, והוא שולח אליי שני נציגים שירות, פשרה סבירה לגמרי, אלא שכשאני פותחת להם את הדלת עומדים מולי שני גברים נחמדים, אחד אוחז מטקה חשמלית להרוג יתושים, והשני מחזיק מיכל ספריי לרסס את המתים. תודה לאלה- אני לא הוזה, וגלית עומדת לידי ובוכה איתי מצחוק על המחזה.
ושוב- מנסה לברר האם יש אייר קונדישנינג בחדר. "מוסקיטוס, מאם? הב מוסקיטוס?", לא חמודים, מיזוג, יש מיזוג? "נוווו, מוסקטיוס?", וכך אני מנהלת שיחה עקרה עם גבר מבוגר עם מטקה והחבר שלו עם תרסיס, עד שבסוף הם נשברים ומבינים שהבעיה היא לא המוסקיטוס שאין, אלא המיזוג שאין, ולא, גם לא יהיה. אז קיבלנו מפזר חום, שזה נחמד, אבל אם היה מוסקיטוס היה יותר טוב.

ארוחת הערב הייתה מושלמת- גם כי באמת, נשבר לנו התחת מכל ארוחות הערב האסייאתיות האלו עם הצ'יקן קארי מכל עבר, וכך כבר נואשנו והזמנו לעצמנו ארוחת ערב ישראלית טוטאל מוש, נר חמישי הודלק, ויש לי שני עוקבים חדשים באינסטוש- 2 זבי חוטם מהמוצלחים שיש (יפתחוש וליאורי, זה אתם, כפרות שלי).
אגב, את הבוקר פתחתי בהצעת חברות פייסבוקית של ג'אגאת שהרביץ לי פיגוע פייסבוק אחרי שחרש לי את כל תמונות הפרופיל והפיד מאז שנת 2012 (במילים אחרות- זה שבפיד שלכם אני יותר רזה, זה לא כי רזיתי, ססאמק).

ויש כאן משהו משמעותי שאנחנו מתים ממנו.
הילדים. זבי חוטם או לא, אבל הילדים של כולנו הם פרס מפעל חיים.
חברות טובה, לא מתנצחת, מכילה, ילדים וילדות מדהימים, שרים שעות באוטובוס, מניחים ראש אחד על השני, אוכלים אשפה תזונתית ביחד, כשאחד נעצב או עייף כולם מסביבו. מסללולים שלמים הם תומכים אחד בשניה, הקטנות לא מקטרות לשניה ותמיד ביחד, ואנחנו פנויים להומור שחור וטוב, כשברקע המוזיקה ששמוליק דאג לנו. אליפות.

קבלו דוגמית, כי זה אחד המהממים:

"תוסיף לנדוד במשעולים, רחוק מחסד-נעוריך, 
אבל קרוב מהם לנהות אל השנים הראשונות – 
אל גבעתך, אל היפה, אשריך, איש, אם אחריך 
עוד תישאר גבעה כזאת שטופת פרחים וזיכרונות"
(נתן יונתן \ "גבעה קטנה") 

מודעות פרסומת

#76  משחקי פינג פונג, יללות בטיסה, שולחנות קק"ל צפים, או חנוכה סרי-לנקי שמח

22:00 זמן סרי לנקה, בראש כבר חצות וחצי זמן סינגפור, מכל עבר מוטלות גופותינו הדוויות מיום ארוך ארוך ארווווווך שהתחיל בסינגפור חשוכה לחלוטין לפנות זריחה, וכמו שהבנתם- הסתיים בחדר מלון סרי לנקי, הרבה …

מקור: #76  משחקי פינג פונג, יללות בטיסה, שולחנות קק"ל צפים, או חנוכה סרי-לנקי שמח

#76  משחקי פינג פונג, יללות בטיסה, שולחנות קק"ל צפים, או חנוכה סרי-לנקי שמח

22:00 זמן סרי לנקה, בראש כבר חצות וחצי זמן סינגפור, מכל עבר מוטלות גופותינו הדוויות מיום ארוך ארוך ארווווווך שהתחיל בסינגפור חשוכה לחלוטין לפנות זריחה, וכמו שהבנתם- הסתיים בחדר מלון סרי לנקי, הרבה שעות אחר כך.

ספירת מלאי סרי-לנקית, להלן- סטטיסטיקה למיטיבי לכת:

4 משפחות, 18 איש סך הכל, 8 מבוגרים, 10 זבי חוטם.
2 משפחות (ז'ינו ורינת) שייכים לז'אנר הותיקים (שבואו נודה על האמת- זה הרוב באי, לעומתנו), שועלי טיולים אסייאתיים, והשיט פה הוא שהם עוזבים בחזרה לישראל בקיץ. טרגדיה.
2 המשפחות האחרות- אנחנו והיוסקוביצ'ים, שייכים לבציר הסינגפורי האחרון של הקיץ.

מה שאני באמת מקווה שלא תפספסו זה את הפינג פונג פוסטים של מאייתי ושלי, שותפתי לטיול וכוכבת אחד הפוסטים האחרונים בו התעופפה לה קנאה הסופרים שלי לעברה. מאיה התחילה את הבוקר בפרולוג מופלא כדרכה, פשוט, בהיר, משעשע ומדויק, והנה, כמו ששתינו החלטנו בצהלות- הפעם תורי. מחר תורה, ובעצם מצידי שכל יום יהיה תורה, אבל זה יהיה הרבה יותר מעניין ככה, תודו.

אם כך-
אחד הדברים הראשונים שניתן להבחין בקבוצה שלנו נתפס באוזן בלתי מזוינת, פארדון מיי פרנץ'. אובכן- יש לנו ילדים רועשים, ושכה יהיה לנו טוב- יש להם הרבה אנרגיה וגוד ווייבס.

שדה התעופה צ'אנגי הידוע ברוב התרבותיות שבו, איך נגיד בעדינות, לא היה ערוך להמון הסוער שפשט על סניף הקפה של קוסטה על הבוקר. כשהתפננו אחר כבוד לעבר טיסתנו נשמע היה קול דממה דקה שהותרנו מאחורינו, דממה אשר הופרה בחינניות עת עלינו אחר כבוד לטיסת סרי לנקה איירליינס, שם פגשנו דיילות לבושות מדי טורקיז עם דוגמת נוצות טווס, חולצות בטן (!) ומנשא מוזר פלאס כפכפים (טרו סטורי), ונזירים שמסתובבים עם בוחן מציאות לקוי במיוחד- אחד השתבח בנוצות אוזניים עצומות- מן משהו שטרם ראיתי בעיניי, ויתר חבריו הסתובבו במטוס עם חלקיקי בגד שהונח עליהם כמו טוגה.

מטוס חדיש, המראה בול בזמן, ותוך 2 דקות קלטתי שאחד הסרטים שניתן לבחור הוא "מי ביפור יו" המופלא, אותו סרט על בסיס הספר שכשקראתי אותו, גרם לי למרר בבכי תמרורים בתקופת אבל הרילו שלי, בימים שלין הייתה רואה אותי בוכה בערך כל שעה עגולה ולא תהתה למה גם באותה פעם ייללתי עצמי לדעת.
שעה וחצי ישבתי בכסא בשורה 26 מנותקת מכל הרעש מסביב, ממררת בבכי על וויל טריינור היפיפה ועל לואיזה קלארק, משתמשת במפיות האוכל כדי למחות את בושתי בטיסה כשאני מייללת כשוויל ולו נפרדים. המחזה בו מצאתי את עצמי יושבת בוכה את נשמתי מסרט באמצע טיסה בה התחלפו לידי בערך 7 ילדים היה משעשע מספיק כדי שאקום מכיסאי לעבר הכיסא של מאיה להתבדח על עצמי, אלא שכשהגעתי למאיה, חשכו עיניי.
האישה מייללת. אותו נוהל- טישו ביד, עיניים מלאות דמעות, שיברון לב אול אובר. ידעתי! היא גם רואה "מי ביפור יו"! טינג!

אחרי שהמרנו את ביזיון הייללות בסרט קאלט משעשע אחר, נחתנו בסרי לנקוש החמה והמהבילה (וורסיה מוכרת לוורסיה הסינגפורית, לא מתנו), והופ, עלינו לאוטובוס שילווה אותנו 12 יום, שהתברר כחוויה כירופרקטית מרשימה והבטחה לשיגשוג ענף המסאג' הסינגפורי לכשנשוב.
גילינו שבסרי לנקה הנהיגה אומנם בוורסיה הסינגפורית ההפוכה, אבל זה רק כשממש בא לנהג, שכן חלק ניכר מהדרך בילינו במרכז הכביש, בצד ימין, בצד שמאל, בשולים, על כלבים טועים ועל מן מכוניות פיצי שפושות בדרכים פה מכל עבר.

אחרי שעתיים של נסיעה הגענו לארוחת צהריים במסעדה על אגם יפיפה, שאמורה היייתה להיות מבטיחה משהו. בפועל- מסעדה סטייל דיר-אל-אסאד בואכה ראמה, שם גילינו בין השאר שבננות זה טעים, אבל פחות טעימה הוורסייה הבננית הפיצית של בננות בטעם מלט טרום עירבוב- חוויה קשה, או שום דבר שקוקה קולה וגלידת וניל לא יעלימו.
מהשירותים פה נואשנו. התרגלנו מהר מדי לשירותים המבהיקים בסינגפור שמנקים את עצמם עצמונית ומנצנצים באור יקרות מכל עבר בכל רגע נתון. פה מדובר במפגע תברואתי אחד גדול ומתמשך, ומכיוון שכאמור אנחנו משופעים בחובבי שלפוחיות פיציות, אנחנו גם מבליםלא מעט באזורים האלו, באסוש.

בהמשך, באמת שקשה לתאר, אבל תוכנן לנו טיול קצר על ריקשה עם שוורים חמודים ושיט על קטאמאראן, אלא שמדובר על חוויות שבאמת, באמת, איך נסביר? לא הפסקנו לצחוק, בקולי קולות עד השמיים.
אובכן- הריקשות האלו היו מכה אנושה לחוליות הגב שעוד קירטעו אצלנו. מסלול הזוי שהוביל אותנו בינות נהר בו התקלחו-שיכשכו-כיבסו עשרות סרי לנקים שצעקו לנו "היי" מתרגש בכל עבר (אנחנו, אגב חושדים שהבדיחה על חשבוננו).
הקטאמארן? בהנחה שראיתם פעם קטאמאראן, תופתעו לשמוע שאין קשר בין הדבר המנצנץ שמופיע אצלכם בראש לבין מה שקיבלנו בפועל.

אה, מדובר בעצם על שולחנות קק"ל שהולחמו על גונדולות, בחיי.
שטנו עליהם כמו פליטים סוריים, משועשעים באופן תהומים מהמחזה המופרך, עד שנחתנו בחוף עאלק מבטחים באיזו חושה של מקומיות שלימדו אותנו על הכנת אורז וכל מיני ביי פרודקטס של אגוזי קוקוס, ואם נתעלם מהעובדה שגרנו בחושה הזו עם להקת נמלי אש אימתנית, אזי באמת שהיה מקסים שאין לתאר.

כל אותה העת, בכל רגע נתון ניתן היה לשמוע את שירת "אל המעיין" ו"מתוק כשמר לי", צחוקים של ילדים עד לב שמיים. כל התבוננות מהצד העלתה שבכל רגע נתון מצוי הורה ממשפחה א' עם זב חוטם של משפחה ב', לא ברור מי יורש של מי, לא ברור מי אח של מי, הכל ערבוב של ילדים דבש עם הורים בפינצטה.

הגענו מרוחים למלון פה, כשלפנינו הטקס שעליו החלטנו מראש שהמתין לנו לארוחת הערב- כל משפחה עם החנוכיה שלה, הדלקת נרות קבוצתית בחדר אוכל מתוק שקושט במגני דוד בצד סנטה קלאוס, וברקע, בי נשבעתי, להקת מריאצ'י בלתי נסבלת שעוברת משולחן לשולחן ומטרטרת במוח לכולם בשביל טיפ.
אגב, מאיה הבינה היטב כששאלתי ברמיזה קלה מה העונש על רצח בסרי לנקה, אבל בסוף החלטנו להשאיר את המריאצ'ים בחיים.

הצלחנו להשתיק את המריאצ'ים אחרי מו"מ שלם בו כולם מסביבנו התרגשו ככל הנראה מהיומולדת לכבודה הניחו שאנחנו כולנו עם נרות.

שקט שהושג הביא לרגע מופלא ומרגש-
צחי מברך את הברכות וכולנו איתו, מדליקים חנוכיות ושרים שירי חג למול חדר האוכל שלא הבין מה קרה פה.

אני לא אדם מאמין, באמת, אבל לרגע, בסרי לנקה של כריסמס ונר שני של חנוכה, באותו רגע האמנתי שיש דברים שלא ידעתי שיכולים להיות כל כך רגילים וכל כך משמעותיים בעת ובעונה אחת.
זה היה רגע כזה.

מחר- תור מאיה. סטיי טיונד, ותלמדו: "סטוטי" זה הסוואדיקא של הסרי לנקים.
וקחו לכם את דוראן דוראן כפרות עליהם, בקליפ הסרי-לנקי פלאס תפילות וזה, בכולזות חג שמחוש:

#75 כוכבים מנצנצים בשמי הטקס, דברים שיש לי בהם חלק או יהלומים הם לנצח

פתאום הבנתי שבתוך 5 חודשים פתאום קורות גם נקודות אמצע וסוף במקום רק התחלות.

לפני שבועיים זומנו הורי שכבת ה' אחר כבוד לבית הספר של יהלי, לטקס לכבוד החגים.

אתם זוכרים שכבר כתבתי שיש מן קטע כזה שפתאום אתה קולט שבעצם אנחנו לא באמת מרכז העולם, שלא באמת כל אחד מתמוטט מהעובדה שאנחנו מישראל, ולא באמת כולם מבינים מה הקטע של העניין הזה שאנחנו יהודים (חכו שנספר להם מה זה נימול, פחחחחח), אפילו נהג מונית אוונג'ליסטי ניסה כבר להסביר לי ש"עוד לא מאוחר לסאלוויישן, מאם", וכדי שיהיה בטוח שהבנתי את המסר האלגנטי שלו, שם לי שיר גוספל מופרע ברקע. כן, כן.

אז בטקס לכבוד החגים היינו בטוחים שנצפה במופע חגיגת חנוכריסמס, רק שפה קצת פחות היה דחוף להם העניין הזה עם המכבים, מסתבר, ותשמעו, זו לא כזו טרגדיה, כי מסתבר שיש עוד שניים שלושה חגים חשובים לא פחות מנס פך השמן שמטגן סופגניות.

הגענו חגיגיים לטקס עם שותפינו לדרך, אלו שביחד אנחנו מהווים מחצית מוחצת מכיתת האם של יהלי- שרון וסמי, ההורים של עומר. התיישבנו מרוגשים לצפות בגורינו עומדים נרגשים על הבמה באודיטוריום, שאין דרך אלא להסביר אותו מלבד נניח היכל נוקיה המחודש, אולם הספורט וההתכנסויות בבית הספר, לא, זה פשוט אין לתאר.

השכבה פוצלה לשניים, כדי שכל קבוצה תקבל את זמנה על הבמה וכך מצד שמאל של הבמה עמד לו עומר שיותר גבוה מכולם, חתיך עם עניבה וחולצה מכופרת, וקטנתי עמדה לה מולי, במרכז הבמה, בשמלה וסניקרס עם הקוקו המפורסם (כי היא כבר לא מרשה צמות, גרררררר).

אקדים ואספר שזה לא שלא ריחרחנו באיזו ארוחת ערב ביתית מה יהיה בטקס, ויהלי אף ענתה לנו ברצינות תהומית שהיא שרה בסינית וצרפתית, אנחנו הינהנו "יה רייט" והמשכנו את ארוחת הערב כנראה. שיחה דומה התנהלה בבית של עומר, כפי שנודע לנו בדיעבד.

וכך אני צופה בקטנתי עומדת מולי בבטחון מלא עם סינים, הודים, שוודים, צרפתים, בטוחה בעצמה, עומדת איתנה בלי שום עניין, ואשכרה שרה לנו מול העיניים שירי חג סיניים, "פטיט פאפא נואל" בצרפתית, שירי דיפאוואלי הודים ושיר עם גרמני. לא, באמת, גיל ואני צפינו בעניין הזה בהלם מוחלט, לא מבינים איך זה קרה, ואני מתבוננת לי בכל קטעי הקישור בהם עולים בני השכבה שלה להנחות את הטקס ולהזמין ילדים לשירים, ומתפעלת מהאנגלית הרהוטה של הילדים האלו וחושבת לעצמי בלב מתי יבוא היום שקטנתי תהיה אחד מהם, תעמוד עם מיקרופון במרכז הבמה ותדבר אנגלית מתנגנת כזו עם ררררררר ומבטא.

ואז הסתיים החלק הראשון והתחלפו הכיתות בסדר מופתי- אלו שישבו בתחתית הבמה והנחו עלו למעלה, ואלו שהיו על הבמה ירדו למטה והפכו למנחים הפוטנציאלים.

שרון, סמי וגיל ואני עוד התבוננו בפליאה על הארגון המופתי, הסתכלנו איזה יופי שיהלי ועומר התיישבו יחד אחד ליד השני, והופ, בלי הכנה מוקדמת שני אלו קמים לנו מול העיניים, לוקחים מיקרופונים, ועולים שניהם בבטחון לבמה להנחות את החלק השני.

לא, באמת, אי אפשר היה להסביר את ארבעתנו.
המומים חילקנו הוראות: סמי הורה לשרון לצלם וידאו, הוא על הסטילס, גיל נצטווה לגבות מצידו את הסטילס ואני במקרה צילמתי כבר וידאו, אז בדופק 200 צילמתי את קטנתי עומדת ומברכת את ההורים שהגיעו לקראת המופע, ולא מאמינה שהיא שכחה לציין שהיא עולה. וועדת חקירה קצרה אצל שרון וסמי העלתה מימצא דומה, וגם הם לא הבינו מאיפה זה הגיע.

וכך התבשמנו לנו מאושר לראות את הבטחון שלהם, את האנגלית, את המבטא, עפים על עצמנו בטירופים ומשמיצים את יהלי ועומר שלא דאגו לעדכן אותנו, ואז, אחרי עוד שירי עם קווקזים (לא באמת, אבל היו שם מיליון שירי כריסמס, והיי, אף שיר חנוכה), בעודנו ממשיכים לטנף על שני אלו- שידור חוזר, הם שוב קמים מולנו ומברכים את השכבה על המופע המאמם, ושוב חלוקת פקודות היסטרית תחת אש כאילו אנחנו יחידת דובר צה"ל, ושוב מצלמים מאושרים ונרגשים, ושוב מקללים את היורשים שסידרו לנו טיול קצר במחלקה הקרדיולוגית.

יוצאים נרגשים בסוף המופע לתמונות, ורק אז קולטים- יו, הם סיימו את הסימסטר הראשון שלהם.
הם כבר עשו את המיילסטון הראשון פה.
המורה המופלא שלהם עוד מגניב לנו מידע ש"דיי דיד רילי וול" במבחנים לעלות רמה בנון-ספיקרס, ואנחנו מתים שם מהתרגשות.
וכן, שניהם עלו רמה, שזה הישג נפלא לשניים שלומדים מאפס הכל הכל הכל ולפני חמישה חודשים הלכו עם פתקים של "היכן השירותים".

ויונתן פה סיים את המחצית הראשונה של כתה ט', עם הישגים משלו, עם למידה לא פשוטה במיינסטרים, כאילו נולד דובר אנגלית, מצא פה חברים מופלאים, מצא את דרכו ופתאום הוא כבר באמת בדרך לכתה י', שזו הזיה.

אז מיילסטון ראשון עבר לו פה, והשבוע גם אני עצמי פגשתי אותו.

כן, גם אני הרגשתי פה איך מרגיש מיילסטון עוצמתי, עם תיק משפטי ענק שניהלנו במשרד, מלחמה משפטית ראויה שהסתיימה לפני שנה בנצחון מרגש בבית משפט השלום, בתיק שאיך נגיד בזהירות- הכל היה נגדנו, הכל.

אולי חודשיים לפני שעזבתי את ישראל הוגש ערעור על הניצחון הזה, וידענו שזו מלחמה שלא נפסיד בה.

אני יכולה להגיד ש- 13 שנים עם אירית לימדו אותי מה זה לא להכיר אופציה של לא לנצח, לא לעשות הכל, לא למצות, אין חיה כזו שתיק אצלנו במשרד לא היה פרויקט, שלא הפכנו כל אבן. גם פה, אין מילימטר שלא מיצינו ולא השקענו עד הדקה האחרונה, הכל במקצועיות ובאהבה גדולה למה שאנחנו עושות כל כך טוב ביחד.

ואז עזבתי לסינגפור הזו שלי.

והשבוע היה דיון בבית המשפט המחוזי בערעור, ואירית ידעה מה התיק הזה בשבילי ודאגה עד הרגע האחרון להשאיר אותי בתמונה.

ואז הגיע פרוטוקול הדיון אליי למייל, ולא היה שם כבר את השם שלי.
לא אני עמדתי עם הגלימה במחוזי ולא אני הגנתי בחירוף נפש על האותיות שיצאו מהמקלדת שלי, ולא אני הייתי נוכחת שם כשכל טענה שלנו אומצה על ידי ההרכב ככתבה וכלשונה.

תשמעו, זה היה קשה. רגשית.

אין מה לעשות עם זה, ידעתי שבבית משפט עמדה שם עדי הנפלאה שהחליפה אותי ועושה חיל, ידעתי שהיה שם חברי הבאמת ראוי שטען מכל הלב במקצועיות, אבל זה היה קשה.
קשה לראות את המילים שלך ואת הטיעונים שלך באויר, מושמעים ומקבלים תהודה באולם בית המשפט האהוב עליי כל כך, קשה לראות איך הנצחון הכל כך משמעותי הזה קורה כשהוא כבר לא רק שלי.

וכשייללתי לאירית על כמה זה שעצוב שזה כבר לא שלי, היא סימסה לי "אבל את חלק, מה לעשות". וזה נכון, המשפט הזה עשה לי סדר בראש.

כולנו פה מדלגים על מיילסטונס, כולנו פה כבר הגענו לנקודה בה אנחנו לא רק מתחילים ומתחילים ומתחילים (וזה מייאש כל הזמן רק להתחיל), הגענו לנקודה בה פתאום יש נקודות ביניים, סופים, התחלות חדשות, סגירות מעגל.

פתאום אחרי 5 חודשים אני שלווה בחלקים שהיו שלי ומבינה שהיה לי בהם חלק והוא לא יעלם, והילדים שלי כבר בחופשת הסימסטר הראשונה שלהם (סרי לנקה, היר ויי קם!), אפיל החתולה שנכנסה אלינו הביתה לפני ארבעה וחצי חודשים כשהיא שוקלת שבעה וחצי גרם בערך היום כבר ממותה.

כבר לא רק התחלות. יו. לא רע, ואבא, אני יודעת שאתה דואג, אבל תאמין לי שהכל בסדר. בחיי.

ולכבוד האיש שאחראי לרילו, להלן בעלי שיחיה, הרי הוא הסייבר-מענטש שמחר יחגוג 46 שנות,
קבלו במחיאות כפיים סוערות את השיר הכי יפה בעולם למזדקנים לייט (הקורא גילגלעד, אתה יכול להתרכז בין השאר בכך ש"דאימונדס אר פוראבר", זה אלפאוויל אמרו, לא אני)

מזל טוב, גילגלעד!

"It's so hard to get old without a cause
I don't want to perish like a fading horse
Youth's like diamonds in the sun,
And diamonds are forever"

("Forever young" / Alphaville)

#74 נשף ללא סינדרלות, על מאיה, או על קנאת סופרים עזה

במסגרת העניין הזה שאני מתיישבת לכתוב מדי כמה זמן, גיליתי תכונה חדשה שמפציעה לה כל פעם כשאני קוראת פוסט של מאיה: קנאה ירוקה ממש, קנאת סופרים כזו, אני משתגעת איך היא הצליחה להשחיל איזו בדיחה גאונית כאילו על הדרך, איך היא כותבת כל כך יפה על כל דבר, איך המילים מטפטפות לה על המקלדת בכזו טבעיות- מילים קולחות, משעשעות מדויקות, רגישות, נוקבות, וכולן- אם היה פה צדק פואטי- היו אמורות בכלל לצאת ממקלדתי.

הבלוג הזה נולד לי כשהחלטנו על סינגפור, את זה אתם כבר יודעים. מה שבעיקר ניסיתי למצוא באותה תקופה היה בלוגים ברשת של נשים שנראות כמוני (זה לא פייר עכשיו, בדיוק מאיה רזה), עם ילדים כמו שלי, עם חיים כמו שהיו לי, עם ציניות כזו ועם היכולת להסתכל מהצד ולאבחן בפשטות מה זה כל העניין הרילוקיישנרי הזה, ועוד בסינגפור.
העניין הוא שלא מצאתי, כלומר מצאתי דווקא בלוג אחד מקסים שמאוד אהבתי, אבל שנראה ככה- פרק 1: הגענו, פרק 2: מקסים כאן, פרק 3: גיליתי שיש נהר לידינו, פרק 4: סיכום השנה הראשונה בסינגפור.
אובכן, כמו שאני נוהגת לומר- זה היה זה, אבל פחות.

ואז לא הייתה לי ברירה, גיל והילדים נשלחו אחר כבוד לרכוש עבורי מה שקראתי לו "לפטופ" וזה שקר מוחלט, שכן עסקינן בטאבלט עם מקלדת שהלם את כל דרישותיי: צבע זהב ושיתאים לידיים קטנות. גיל הלך לסלון, קנה לי דומיין, פתח לי את העמוד הזה בוורדפרס, וככה הגיעותי על הלום, והתחלתי לכתוב על הסינגפור המפחידה הזו שהייתה צפויה לנו.

ואז לאט לאט גיליתי את קבוצת הפייסבוק של הישראלים בסינגפור, שממנה שמעתי על "פיטפטו", שזה סוג של "ישראל היום" רק הסינגפורי- רחלי היא השלדון אדלסון שלנו, והיא מכריחה אחת לשבוע מישהו מאיתנו לכתוב כתבות שיתפרסמו בשישי, וככה גיליתי את מאיה והכתיבה שלה.

פתאום גיליתי שיש כמה כתבות שמרתקות אותי קצת יותר, והתגובות לכתבות שלה חשפו שהופה, אני לא לבד, שכן עסקינן באושיה משעשעת במיוחד שמצליחה לכתוב כל מה שכולם רוצים להגיד ולא יוצא להם.
וככה גיליתי שבלי שום פלטפורמה מתחכמת, בלי טאבלטופ זהב לידיים קטנות, בלי דומיין ובלי וורדפרס, המאיה מנצלת היטב את צוקי, ואחת לכמה זמן כותבת, כלומר משוררת מילים לכדי איזה פוסט שגורם לי לקנאת סופרים קשה ביותר, כאמור.
כל מה שחיפשתי לקרוא על סינגפור ועל אותה זאתי שדומה לי- מצאתי. אצלה.

ולמה סיפרתי לכם את כל זה? גם כי אני אוהבת אותה במיוחד ואני חושבת שכולם צריכים לעקוב אחריה (לא, לא להיות קריפים ולהסתובב אחריה ברחוב, תעקבו אחריה בפייסבוק, אם היא תרשה, תגידו לה שליתי שלחה אתכם), גם כי היא פלא פלאים וחברה טובה במיוחד ואני מרשה לעצמי לתת לה ציון מאד מאד גבוה בלהיות מענטשית ברגעים מאד משמעותיים, וגם כי היא האלופה היחידה שגרמה לי להפסיק להעלות פוסטים על עניין ספציפי שמטריף לי את המוח, פשוט כי היא ביקשה.

בעצם העילה המרכזית לאיזכורה פה הפעם היא הפוסט האחרון שהיא העלתה הבוקר על הנשף של אתמול, ושוב, קיללתי. ססססאמק, האישה הזו כותבת טוב.

אני קצת חייבת לכם פה רקע על מאיה, שבכלל נמצאת פה בשנה האחרונה שלה (לא קל, כאפה לפרצוף כל עזיבה).
היא פה כטרופי-ווייף של גיל שלה- הוא היועץ לענייני דברים ששטים בים וקשורים לצבא, איש ברזל מקסים כשלעצמו, אבל לא לשמו התכנסנו, בעצם כן- דווקא כן לשמו התכנסנו אתמול בנשף חנוכה השנתי של הנספחות הצבאית בסינגפור, שכן הוא היה המארגן של כל הטוב הזה, וזה לא שאני הגעתי לנשף הזה כי על ההזמנה היה כתוב חלילה שמי, שכן ככל דיפינדנט ווייף פה, על ההזמנה שלנו היה כתוב מיסטר גילגלעד, ואני רק הזדנבתי אחריו.

כשנכנסנו להילטון המפואר עם כל העניבות והשמלות היפות האלו, עמדה בצד מאיה, משועשעת מהחוויה שגיל בעלה היה אמון על הפקתה.
היא הכי אותנטית שיש, שכן אומנם לבשה אף היא שמלה מקסימה וגיל שלה היה לבוש בחליפה באפור עכבר והיה בעצם חתן בר המצווה, אבל אי אפשר היה לפספס לרגע שבראשה אין שום דבר שקשור לכללי טקס, פרוטוקול, או נימוס מופרך.
בסך הכל היה נראה שהיא התמקמקה נכון יחסית באזור של היין האדום, הייתה מצחיקה כהרגלה, ותוך שניה הציגה לי כמנצחת 2 סביבונים כעורים שהצליחה לפלח מהשולחן המרכזי וסיפרה שהיא וגיל שלה נלחמו כאריות על 20 סביבונים כאלו שהובאו מהארץ, שיחה שיכולה להישמע הגיונית רק איתה, אגב.

במאמר מוסגר אציין פה, שלראשונה אני יכולה לציין שסוף סוף יש ממש בהצהרותיה של פקידת כוח האדם ששלחה אותי לפני די הרבה חודשים לבחינות עם גיל לקראת סינגפור, וכששאלתי 'מילא הוא, אבל למה אני', ידעה להגיד לי ש"אנחנו רוצים לוודא שאת ייצוגית".
אובכן, אחרי 5 חודשים באי, נדרשתי להיות ייצוגית. דונה קארן, אגב, שאת שמלתה היפיפיה לבשתי אתמול, ייתכן שהייתה אתמול פחות מרוצה לראות מה קרה לי מאז הפעם האחרונה שלבשתי אותה (רמז: מחלקת ממותות בספארי), סורי דונה, זה ישתפר בהמשך.
לעומתי, אגב, גיל היה נראה מיליון דולר סינגפורי עם חליפה ועניבה, שנרכשו בתום טיול רגלי ארוך ומייגע בשבת האחרונה לאיתור ג'קט ועניבה לטובת המעמד, וכמה צפוי היה שיבחר ללבוש דווקא את הג'קט האפור שנלחמתי בחירוף נפש שיקח גם בנוסף לשחור, גו פיגיור.

אגב, כל שנדרש ממני פה טרם הנשף היה ללכת למספרה באותו בוקר לחדש את השורשים ההו-לא-כה-בלונדינים שלי, אלא שגם פה ציפתה לי בעיה קלה, עת גיליתי *שוב* שצ'אים יש רק אחד, ושג'יליאן הסינגפורית שמדברת המון סינגליש שלא תמיד אני מבינה, עשתה לי בלונד פלטינה. מולחמת לכסא מרוב הלם ג'יליאן ניסתה לעשות סדר בכל הטוב הצהוב שעל ראשי, ואם אתם פוגשים אותי עכשיו ברחוב צהובה משהו- תדעו שזה לא החלק הגרוע של התספורת, זה המתוקן. בתמורה להלם מצאתי את עצמי עם פן בשערי (קרה לאחרונה לדעתי לפני עשור, וגם אז במקרה), וכך נראתי כמו דודה של עצמי, אבל זה מה יש.

וכך יצאנו לנו גיל ואני אתמול מהבית, לבושים כאילו אנחנו בדרך לנשף, כשבעצם היי, היינו בדרך לנשף.

מיותר לציין שחגנו לנו עם האוטו כדי לחפש חניה בכניסה להילטון, ורק ביאושנו חזרנו לשוער בכניסה לשאול איפה להחנות, הוא לא הבין איפה הבעיה, שכן לא הבחנו שממתינים לנו שירותי "ואלה" (ובאמת, מדובר בהזיה, שכן שכשחזרנו לאסוף את הרכב הועמדנו בכניסה, וכשהואלה-בוי מביא לנו אחר כבוד את הרכב שחנה בדיוק 2 מטרים מאיתנו. סינגפור, כן כן).

אנשים נוצצים-יפים-ומרשימים הגיעו כולם לנשף חנוכה השנתי של הנספחות הצבאית הישראלית בסינגפור.

סינגפורים וישראלים, נאומים רשמיים פלאס הלהקה המקסימה פה שאך אתמול חרכה את ההארד רוק קפה שרה פתאום "כד קטן" (אבל ברח לה גם שיר של ה"קיור", אלופים, בחיי).
כל חובבות כפכפי ההאוואיאנאס ביום יום הפציעו מתוקתקות ויפות, האולם התמלא בגוד ווייבס, אנשים מקסימים מסביב ואוכל ממש מצוין, עד שככה טסו להן שעתיים בעמידה (נוט טו סלף: כשאומרים לך להגיע עם עקבים נוחים, תקשיבי, שכל).
(אגב, רק לצורכי פרוטוקול, בסוף הנשף חגה, נועל'ה ואני התבוננו אחת על השניה במבט המוכר והנואש: קפה. עכשיו. וכך כמחזה סוריאליסטי משהו, הפצענו 6 אנשים שמתים לקפה לבושים במיטב מחלצות הנשף שלהם, והתיישבנו בסטארבאקס, מחזה שזכה לתיעוד מסינגפורי מבוגר משועשע משהו שחשב שהכי הגיוני לצלם אותנו, שוין).

כל הזמן הזה שבו התרחש הנשף, מאיה, פסיכולוגית צבאית מחוננת, חגה לה כדבורה מפרח לפרח, משתעשעת מהחוויה האנתרופולוגית שזימנה לה נספחות צה"ל, מדגמנת לעוברים והשבים את רזונה החינני החדש והיפה, והצליחה להוציא מהעניין הזה עוד כמה רגעים מצחיקים במיוחד.
לא היה לי ספק שיהיה פוסט, ושאני אבכה מצחוק.

והיה, ברור שהיה.

ואז היא סימסה:
"זה שאת בלונדינית זה לא אומר שאת פטורה מלכתוב פוסט על אתמול", והבהירה: "אני על הצד של המרמור, את על הצד החיובי".

וככה מצאתי את עצמי משולחת לאיתור הטאבלטופ הזהב לידיים הקטנות, לפתוח אותו, ולגלות שמאיה הזו מצליחה לשלוח עד לפה את המילים. לא כמו שלה, אבל הן לא היו לי עד שהיא הגיעה.

וחכו, רק תדעו שבעוד שבועיים אנחנו נוסעות יחד לסרי לנקה לטיול משפחות אדיר פה. היא תהרוג אותי עם הפוסטים שלה. אסון שלא חשבתי על זה קודם.

אז לכבוד נשף חנוכה (החיובי!) אתמול, קחו לכם את השיר הנורא יפה הזה, שהתירוץ לצרף אותו הוא השם שלו, אבל מאיה היא הכוכבת שלו הפעם:

"מצאתי לי גם כוכב אחד
ילחש לי דברים
ינחם במילים
ישאר לימים"
(עידן רייכל הגאון, "אור כזה")

 https://youtu.be/huPNIaB8Yw8

#73 רילו לא באמת רע לה, או למה כינים מטאפוריות הן ערובה לחברות טובה במיוחד

אירית הייתה הראשונה שעלתה על זה אפילו לפניי, כבר מזמן, בצדק.
בדרך עברו עוד לא מעט שאלות כאלו, מיכלוינטוב אהובתי סימסה גם על זה השבוע, ורותי עכשיו, ובזכותה גם קמתי לפתוח את המחשב.

זה נכון, אני כותבת פחות, זה נכון, אני מרדדת לא מעט את הפרסום פה- ולא כי אין לי מה לכתוב, אלא כי אני שבויה בקונספציה שהשגרה הסינגפורית שלי די משעממת בסך הכל, וקשה לי להאמין שהיא עשויה לרתק מישהו, אפילו את הקורא הנאמן שלי מאיי סיישל.
אני עדיין מנסה לפצח מה בדיוק קרה ועודנו קורה לי.

כל תהליך הרילו הוא תהליך שגובה תעצומות נפש אינסופיות, משהו עם סיחרור משל עצמו. בדיוק השבוע קראתי בקבוצת פייסבוק אהובה, איזו שאלה של מישהי שמתלבטת איך יעבור עליה ועל בן זוגה רילו לארה"ב בהינתן העובדה שהוא אינו דובר אנגלית. כל מי שענו לה היו שועלי רילוקיישנים בעצמם, ועדיין עלתה שם האמירה השיטתית- השפה זו לא הבעיה. הנפש, הנפש היא העיקר.

אז כן, הנפש היא העיקר.

את החודש וחצי בואכה חודשיים ראשונים שלי בסינגפור העברתי באבל מוחלט, הישרדות של ממש. למתבונן מהצד נראיתי בסדר גמור, תקינה למדי ולפרקים מאושרת, אבל זה היה רחוק מלהיות המצב. שרדתי כל יום מחדש, ולא שאני מדברת על הישרדות עם גרגר אורז במדבר, זה לא המקרה, אני מדברת באמת על עצמי, על האדם שאני. באמת שהייתי מקרה סעד, וכל מי שליווה אותי מקרוב באותו זמן ידע את זה.

נבי אמרה לי לא מזמן שהיא העדיפה לא להתקשר כשקלטה מה קורה לי אחרי כל שיחה, ענת טיפסה על הקירות מחוסר תקשורת והלית גם, ירדנה כבר קראה מקילומטרים כל דבר, לין ההלפר האדירה שלי כבר לא שאלה כלום כשראתה אותי מפציעה ממקלחות בוקר עם עיניים אדומות, החברות שלי פה הבינו. כל אחת בדרכן.

אבל אחרי שהתאבלתי החלטתי שזה מיצה את עצמו.
כל הלוק הקורבני הזה של "אל אלוהים, איך זה קרה לי" הפך להיות יותר ויותר מטופש בעיניי.
אני סולדת מקורבנות, סולדת מייללות, אני אדם פרקטי, והבנתי באיזה שהוא שלב שאני לא באמת כזו מסכנה, והיי, לא עשיתי רילו לאנגולה לחלק בלי המים הזורמים.

ואז התחלתי לפתוח את עצמי לשקט. לטוב, לזה שבאמת אני משחררת את מי שהייתי. טוב, נו, זה לא בדיוק מדויק, זה דורש עוד הרבה עבודה, אבל זו התחלה.
אני לא מפחדת יותר מימים בלי תכלית מוגדרת, כמו אותו יום שישי ראשון שקמתי בבוקר וגיליתי שלא ברור לי למה. הייתי מבועתת. זה לא קרה לי שנים- פשוט כלום לא חיכה לי באותו יום ורציתי להיכנס מתחת לפוך עד שהילדים יחזרו הבייתה. היום כבר לא. היום אני שלמה, שקטה, זה לא מנהל אותי.

הכרתי בזה שמערכות היחסים העוצמתיות שהיו בחיי ישארו תמיד עוצמתיות, אבל אחרת.
שאני אולי לא עובדת עכשיו, אבל היי, זה לא רע בכלל. גם הקטע של לין שטיפס עליי בהתחלה הופך להיות נעים מרגע לרגע.
אני מתרגלת לזה שיונתן עשוי לנהל איתי בלי לשים לב שיחה באנגלית (נהדרת, אגב) כי הוא עדיין רגיל לחשוב ככה בשעות אחרי בית ספר. גם יהלי מתבטאת בחופשיות במבטא מהמם, ואני מתרגלת לחשב הכל בדולר סינגפורי שכבר רחוק מלהישמע לי הזוי.

ואחרי כל זה, עשיתי לעצמי עבודת מטה לאור התבוננות מעריצה בטליה ובליטל הנהדרות שלי פה, שהדגימו לי כמה הן חכמות, ובזכותן החלטתי החלטה מושכלת לתחזק את הנפש שלי אחת לחצי שנה בישראלית שאני, להגיע לבקר את אבאמא שלי (כן, אני מאד מתגעגעת, הנה, אמרתי את זה, אבא, תקריא לאמא בקול את זה, שתשוויץ לחברות שלה שאמרתי את זה), לראות את סבתוש של גיל, להתיידד קצת עם עומר אחיין המחמד שלי, לעשות זמן בלונדיניות-שממיות-מופלטות-חונטה ושות' ולא פחות חשוב- לנשום שוב אויר אורניתי (למי שיש רעיון מה אני יכולה להביא לגילושקה שלי כמתנה מלאת אהבה לגמול לה על כל הטוב שעשתה עבורי- זה המקום, אגב, והקוראת גילושקה- תתעלמי).

וגיל חיפש לי כרטיסים לפברואר כי זה הזמן שהחלטתי שיהיה נכון לאוורר את הישראליאנה שלי (בכל זאת 40 לירדנה שלי ו- 29 וחצי לליל, ואבשו שלי יהיה בול בן 71), ופתאום גיל שאל אותי באוטו באיזו נסיעה סתמית לאנשהו למה ההתעקשות דווקא על פברואר ולמה שלא אסע עכשיו. וכן, זה היה נשמע מאד הגיוני, לא באמת הייתה סיבה למה לא.
ועדיין, זה שיתק אותי ואפילו לא הבנתי למה.

תהיתי מכל כיוון למה אני לא עטה על ההצעה הזו, הרי אני מייללת לעצמי אינסוף על געגועים. הדבר ההגיוני ביותר היה לעוט על ההצעה ולכתוב את הבלוג כבר מהמטבח של הוריי. וסימסתי לבלונדיניות ולדבי. אפילו לא הבנתי אם זה מופרך או לא.
ידעתי שיקבלו אותי נפלא, לא דאגתי לרגע, אבל לא הצלחתי להסביר למה אני לא קופצת על זה, עד שג'ולס אמרה לי "לא. עוד לא. רק התרגלת לשגרה, זה יגמור אותך ותתחילי מאפס". טוב, לא במילים האלו, אבל התכתבנו מאז עוד בזיליון הודעות ואני לא אמצא את הציטוט המדויק כרגע, אבל כן, יו גט דה פיקצ'ר. ג'ולס *שוב* צודקת.

ואחרי שהיא אמרה את זה הבנתי שהיא מדייקת בול בפוני. בשניה. היה בזה הגיון, חזר לי השקט. הבנתי שעד עכשיו עבדתי בלייצב מדדים, להגיע לפלאטו, למים שקטים, מינימום אדוות, הבנתי שאם אני עולה על מטוס עכשיו אולי יהיה בזה קסם רגעי, אבל אשלם עליו מחיר כבד של היעדר הכנה נפשית מאורגנת ומסודרת, ושאחזור להקים שוב את עצמי מהבסיס, וחאלאס, אין לי כוחות לזה.

אז נרכשו כרטיסים. לפברואר.
בראשון לפברואר אני עולה לבד על טיסה לישראל (אל תשאלו, אוזבקיסטאן איירליינס, טרו סטורי). שבועיים. ואני שמחה ממש. אבל ממש.

והיום בבוקר ירדנה תהתה האם התחלתי לבנות לו"ז להפצעתי (כפרות על הלובסטרית שלי- הכינה לי טבלה!), ועניתי לה בשיא הרצינות שאני בחרדות של הקיץ של אביה.
וזה מה שהיא ענתה לי, אני מצטטת:

"יכולה להבין.
אומרת לך מהצד של הילדים בכיתה, כולנו נגיע. גם אם יש לך כינים".

עכשיו תגידו לי שלא בחרתי טוב חברות.

תפתחו רמקולים, סידרתי לכם שיר מקסים במיוחד.
"You're gone from here
And soon you will disappear
Fading into beautiful light
Cause everybody's changing
And I don't feel right

So little time
Try to understand that I'm
Trying to make a move just to stay in the game
I try to stay awake and remember my name
But everybody's changing
And I don't feel the same"

("everybody's changing", keene)