#68 דברים שעושים סדר בחיים, או כשהגוף זוכר

לפני כך וכך שנים, ניהלתי עוד שיחה קולחת ונהדרת עם דודתי האהובה, זהבה-כפרות-עליה, על השינויים שזימנה לי התובנה שהילדים שלי כבר גדולים.

אובכן, כל מי שילדיו כבר בגרו לו, יודע שמגיע הרגע הזה בו אתה חוזר הביתה מיום עבודה, ומגלה שאף אחד כבר לא באמת צריך אותך. ברוב המקרים אתה גם די מדבר עם עצמך בבית ריק כי הם כבר התמקמו אצל חברים, חוגים או כל מיני דברים שלהם. הוואקום מפציע מכל פינה,
ואז אתה מבין שאתה צריך לגדל לעצמך חיים משל עצמך, זה כמובן בהנחה שאתה לא רוצה להשתגע מחוסר נחיצות.

בערך בתקופה הזו התפנה לי הזמן לעשות המון ספורט, ולחזור לשמוע את כל המוזיקה הזו שהייתה צרובה בעורקיי. כל הזדמנות לראות הופעה טובה הפכה לאושר צרוף עבורי, מוזיקה חיה הפכה להיות ממש רכיב קריטי בחיי שהרגשתי שהופך להיות יותר ויותר משמעותי עבורי.

באותה שיחה עם דודה שלי (שהיא האדם החכם ביקום והאדם שאולי מכיר ומבין את נבכי ליבי הכי טוב) סיפרתי לה על הגילויים החדשים האלו בחיי כאמא לילדים גדולים. דיברנו על שובו של הספורט לחיי, על המקום העצום של החברות שלי בחיים שלי, על המוזיקה, והיא, החכמה הזו, היא בכלל לא הבינה למה אני מתפלאת על כל אלו, והיא זו שעשתה לי סדר גדול במחשבות אז, בכל כך הרבה חזיתות.
אמרה לי הכי בפשטות שהצריבה הזו של כל הדברים האלו בחיי מובנת לגמרי, פשוט כי הגוף זוכר הכל.

הגוף זוכר.

ואני זוכרת את השיחה באותו ערב כשחזרתי ממנה, כשפגשתי בערב את ירדנה שלי וסיפרתי לה נפעמת על השיחה הזו ועל "הגוף זוכר", והיא כמוני הבינה את ערכה של האבחנה שמאז רק עשתה לי סדר בחיים, ועד היום שתינו יכולות לדבר על משהו ולסכם בפשטות ש"הגוף זוכר", והכל מובן לנו בלי לדבר יותר מדי.

כבר 3 חודשים שהגוף שלי לא זכר די הרבה דברים.

החזית של הספורט עוד לא חזרה לעצמה, ואני עוד לא שם. לאט לאט אני מוצאת את הפיין טיונינג הזה של צעידות, לא כמו אלו של דבי ושלי באורנית, אלא על ההליכון בג'ים מול הבריכה של הקונדו, בדרך כלל עם איזו יפנית בכושר מופרע לחלוטין או איזה הודי רוטן על האופניים לידי.
זה עדיין משגע אותי שאני לא מוצאת את הדרייב לחזור לזה ועוד לא הבנתי למה, אבל בשבוע שעבר דין, גורו הכושר ההורסת שלי נתנה לי בראש ואיפסה אותי לכיוון הנכון, ככה שאני חושבת שהזיכרון של זה מתגנב לו לאט בחזרה לגוף.

התחושה של החברות מתחילה להתגנב לה גם, בדרכה, וזה נפלא ממש.
הפחד הנוראי הזה של להיות בלי החברות הישראליות שהנפש שלי הכי איתן, למד לחיות בצד, להיות נפקד נוכח.
אין מה לעשות, לא פשוט לשמר את הקשר הישראלי, הפרשי השעות עושים שמות ללוגיסטיקה, אבל אין בי גרם מרירות על זה כי אני מאמינה גדולה בבסיס האיתן של החברות הזו שלא ידעך.

כך או כך, הנפש שלי זוכרת איך זה מרגיש שיש חברות טובות, ואחרי כל פעם שאני והיפות שלי מסיימות עוד דייט (כל תירוץ הוא תירוץ ראוי לדייט אצלנו), אני שמחה כל כך שהן שלי. הגוף זוכר איך זה שיש עם מי לחלוק את המחשבות, את הדאגות, את השמחות, את ההומור, וכמה שזה עושה לי טוב לדעת שכשזה נכון זה פשוט נכון.

טוב לי כל כך לדעת שכשאני מספרת לנושי האהובה שלי שאני הכי צריכה להיזכר בטעם של חומוס אחרי 3 חודשים, פשוט נלך לחפש (ולמצוא) חומוס. ושאני לא צריכה הרבה כדי שחגה תזמין איתי כרטיסים לבראיין אדאמס, וליטל ואני נמצא את הזמן לפתור את הדילמות שלנו פה, ששרון ואני נצליח להסתנכרן על החיים בשיחת המונית הקבועה שלנו, שאמצא את עצמי מסדרת עם טלי את החלום שלה עם ארגזים מלאים באומנות שכולה קסם והגשמה עצמית, לאכול אוכל יווני מהמם עם מרינושק'ה וקרני או להפוך סוגיות קריירה מרתקות עם דנה.
ואפילו גיליתי השבוע שיש לי עוד אומץ לנסות ולהפתיע את עצמי שהטוב עוד לטובתי, אחרי יום שלם של טיול מדהים, עם אינסוף כוסות קפה ומילים קולחות עם גלי הנהדרת הזו, יום שחזרתי ממנו עם רצון שימשך עוד ועוד ועוד ועוד, כי היה כל כך מדויק ושלם.

וברור לי לחלוטין דבר אחד- שעברתי את הגיל לפשרות, שעברתי את הגיל להסכים לקבל פחות מההכי טוב, ואני מגלה שוב ושוב שטוב שאני לא מוותרת לעצמי, כי אם הייתי מוותרת לעצמי, לא הייתי זוכה פה בחגה ונושי, בטלינק'ה, בשרון היפה הזו, בגלי, בעדינה.
שיש פרס על הקשבה לכללי הברזל של חיי שהביאו אליי עד עכשיו את הטובות ביותר.

ואתמול קיבלתי תזכורת כמה הגוף שלי עוד זוכר כמה המוזיקה חשובה לי. חבר'ה ישראלים פה שהמוזיקה הכי בעורקיהם, התאחדו פה והקימו לעצמם להקה. אדירים. שעתיים של מוזיקה ישראלית הכי טובה, משמחת, אותנטית, הכי רוק ישראלי, הכי משינה ושלמה וברי ואריק, הכי קהילה ישראלית שלמה שמתייצבת בהארד רוק קפה עם נעליים נוחות לקפוץ ולהשתולל עד בואכה השלכת חזיות על הלהקה (הייתי בדרך להשליך את חזייתי, אבל איכשהו נמלכתי בדעתי, למרות שהם ביקשו לציין שהיו מאד מעריכים את המחווה לו הייתה קורית, סתם שתדעו).

ואז הכל השתלב לי מושלם- פתאום ממש הייתה לי איזו חוויה טובה כזו שהתפזרה לי בכל מולקולה בגוף, השילוב הזה של חברות טובה וכיפית עם המוזיקה הזו. שעתיים שהגוף שלי זכר ממש טוב שזה נכון וטוב ומדויק ושמח, שזה אדיר, שעתיים שכמעט הרגישו כמו שוני, כמו הזאפה שלי האהובה.

והלכתי לישון אומנם צרודה עם רגליים כואבות שאלוהים תשמור, אבל בראש התנגנו לי מלא שירים שהגוף זכר, והלב, הלב שלי זכר מצוין שממש בסדר לו. לא רע לו בכלל עכשיו.

מזל שהגוף שלי זכר גם את הימים האלו של איך זה כשטוב.

קחו אויר לנפש, תפתחו רמקולים ותקשיבו לה, כי היא נהדרת כל כך.

"And the sun will rise 
And we'll open up our eyes 
And see love 
Showing what's really true 

And I would go so far 
Just to be where you are 
Take no time 
Bringing my heart to you"

(Angel snow, "These days")

מודעות פרסומת

#67 גילה, בת-שבע ועופרה, או איך לא רצחתי סדרן סינגפורי

עד שגילושק'ה לא שלחה לי "חג שמח, אהובה", בכלל לא הייתי מודעת שיש עכשיו חג. מצד שני, גילושק'ה נהייתה הברומטר שלי לענייני חגים, מועדי ישראל וכניסת השבת, ואני מודה שמעולם לא חשבתי שככה אחבב את מועדי ישראל.

אבל יש הפתעות בחיים, ואני כבר לא מופתעת כשהדוור דופק לי בדלת עם חבילות ממנה, דברים מלאי משמעות, מחשבה, כאילו אני עוד חיה באורנית, כאילו אני עוד נכנסת אליה ואל יפעת לחנות כל שישי, וכאילו שנפגשנו יום לפני אנחנו מדסקסות על מיליון דברים, מתפקעות מצחוק, מתעדכנות זו בחיי זו, יפעת שולפת לי איזו חולצה, שרשרת או גאד נואס וואט ש"את בטוח תאהבי" ולרוב היא צודקת, וגילושק'ה מסתכלת עליי מהצד עם שתי חלופות של תשובות פסקניות- הראשונה: "מהמם עלייך, יו, אלוהים, יפעתי, תראי איזו מושלמת!", והחלופה השניה- "תורידי מהר, זה מזעזע".

וכשסיפרתי לה שאני עוזבת לסינגפור, אחרי שאספה את הלסת הלכה לקרוא הכל על סינגפור, וליטפה אותי במבטיה כשידעה כמה אני סובלת מהפרידה מחיי הנהדרים, והבטיחה לי להישאר לשמור עליי מרחוק.
היא כבר סבתא לנכדים, אין מי שלא מחוק עליה וחושב שהיא ה-דבר, ואנחנו שלובות זו בחיי זו כבר אולי 15 שנים.

היא מוסד אורניתי עם בתה המופלאה, מביאות אוצרות ופלאים, חצי מהבית שלי ומהארון שלי רשום על שמן, הן גוד ווייבס שאין דברים כאלו, אבל הן הרבה מעבר לזה. זה לא איזה מישהו מחנות שמכירים, זה לא קשר של "ההיא מפסטורלי".
זה כל כך הרבה מעבר לזה.
הן אלו שמוודאות כל חג לדאוג לאהובותיי, אלו ששולחות לי זר יומולדת עד סינגפור, שנה טובה עם כלי לדבש, יודעות מה לשלוח לי מהכנופיה של פיליפ שלי האהוב, ואם הייתי מראה למישהו את הוואצאפ שלי עם גילושקה, אין מי שלא היה מיילל איתי מהאישה הזו.

"ממי, כל החברות שלך היו פה, רק את לא", "שבת שלום, נסיכה", חג שמח על כל צורותיו, לעולם לא מפספסת להגיד לי שבת שלום, מתעדת לי את דבי שלי, את אורלי המצחיקה הזו, שואלת מתי אני אגיע וכותבת שתמחוק ימים לאחור בקאלאנדר, מברכת אותי בברכות הקורעות שלה בעיראקית הכי אשכנזית שהמציאו, ובסוף, אחרי שאני עפה עליה עם כל המילים האוהבות שלא מדגדגות את המיליונית שהייתי רוצה להגיד לה, היא מתפקעת מצחוק וכותבת "די, די עכשיו להשתפך עליי, את חייבת ללכת לישון", כי היא גם שמה לב מתי יש לי נדודי שינה האישה הזו.

ואני חושבת על זה שהאנשים הכי פחות צפויים הפתיעו אותי בדברים הכי פחות צפויים, וגילושקי היא סמן ימני של דברים שלא רק שלא מפסיקים לעשות לי את כל הטוב הזה, אלא דברים שמשמרים עבורי את מי ומה שאני בחיי ביקום המקביל והשפוי, הרגיל לגמרי שלי.
כמו אירית שוידאה שאני עוד בקבוצה של המשרד, ועד היום יכולה לקפוץ לי הודעה בקבוצה המשרדית "מי רוצה סודוך לצהריים?", כמו הקולגות הנפלאות והנכונות שלי שפותחות לי כל בוקר בצחוק גדול כשאני מתעדכנת מה קרה כשישנתי, הבלונדיניות שלי, הציוניות, והשממיות.

אני מתחילה לעשות את הפיין-טיונינג הפרטי שלי בכל כך הרבה פרמטרים- מפנימה מה לא שורד מהמרחק, ומה מתעצם למימדי הקשר כמו עם גילושקי שמלמדת אותי שיעור אמיתי באהבת חינם, אמיתית, מה נכון לי פה, ומי.
וכמה הכל בסדר כשיש לי כאלו אנשים מהממים בחיי, וכמה שאהבת חינם מהזן שיש בה היא עולם ומלואו.

והשבוע שלי טס, מלא חגים שאני כבר לא עוקבת אחריהם, והגיע אחרי החגים.
לא יאומן, זו הפעם הראשונה בחיי ש"אחרי החגים" הוא בעיקר מונח שאני יודעת מה הוא אומר ואיך הוא אמור להרגיש, אבל הוא לא פה, כי כאמור- אפילו לא ידעתי שנניח שמחת תורה היום עד שגילושק'ה לא סימסה.
אין לי עומס עבודה, לא חייבת להגיש מיליון מסמכים שחיכו לאחרי החגים, לא נכנסת לאטרף השגרתי הישראלי הזה, וזה שונה מאד.

ואתמול הייתה פה להקת בת שבע המופלאה. פיסת ישראליות נפלאה, לזמזם את "אחד אלוהינו" ולהרגיש גאוות יחידה.
ואין סיכוי שאחסוך ממכם איך קרה שבגלל השלפוחונית שלי בגודל גרגר אורז שהטיסה אותי לפשפש, לא הצלחתי לצפות בעשר הדקות האחרונות להופעה, וכך זכיתי לשמוע שוב ושוב איך הסדרן הסינגפורי מדקלם לי בחיוך, שוב ושוב, שוב ושוב, "גבירתי, אנחנו פה מאד רוצים לשמח אותך, אולי תצפי בסיום המופע פה בחוץ על המסך, כי את לא יכולה לחזור לאולם?", וכן, נמנע פה רצח רק מטעמי איפוק מרשים והאמת היא שאפילו אמרתי לחגה שהייתה איתי שאני לפעמים חושבת שהיקום שולח לי פשוט חומר על מה לכתוב עליו בבלוג, אז חשבתי לא למסמס לכם את המידע הזה, וכך ניצלתי מאוברול כתום בכלא הסינגפורי בגין רצח סדרן.

וכן, למרות האפיזודה הזו, לא נפגמה עבורי החגיגיות של היום הזה, וכן, היה שווה הכל בשביל כזה ערב מ-א-מ-ם.

ואני רואה אתכם, אהוביי, נכנסים לשגרת "אחרי החגים" הנעימה הזו, רואה ומתגעגעת כל כך אבל גם מוצאת הרבה חן במנוחה הזו שאני רק מגלה את קיסמה בגילי המופלג, ויותר ויותר שליו לי פה עם הדרך, עם האנשים, במקום שלי עם הסינגפור הזו שלי, כשאני מוצאת את הדרך להרשות לעצמי יותר מוזיקה בקולי קולות באוטו בנהיגה, עם החיים שלי האלו כאן, עם הסקייפי שמביא אליי את עומר האחיין המתוק בעולם ואת ההורים שלי שלא מפספסים רגע בחיינו פה, את ההורים של גיל שכאילו פה איתנו וסבתא שלו, אלופת העולם והיקום שמבינה בגיל 93 יותר מכולנו יחד איך מתפעלים סקייפי.

והאיזון שלי, הגילושקו'ת שלי בחיי, הן הממתק שמשאיר אותי שמחה באמת בחלקי, משאיר אותי כשאני יודעת שאני בהפוגה, וגם לחיי הקודמים עוד אשוב, עם האנשים הכי נפלאים שיש.

אז קחו לכם את אחרי החגים הכל כך בילט-אין הזה (אגב, לא תופתעו לגלות שהייתי לפחות חצי מהזמן בצד של ירדנה, אבל גם לעופרה היו את הרגעים שלה).
חג חזל"ש שמח, אהוביי -לב לב לב-

"במסע שלא נגמר 
בין שדות הצל ושדות האור 
יש נתיב שלא עברת 
ושתעבור 
שעון סמוי מן העין 
מצלצל לך 
לא נשלמה אהבתך"

(נעמי שמר)

 https://youtu.be/-KBA6mUSd1c

#66 גליה, סערות, או דרך המלך שדווקא די מת לנו באמצע גן עדן

עוד לפני שעשינו את הרילו לדעתי, כבר ידענו שכשהביאלקוביצ'ים מגיעים לתאילנד, אנחנו נעשה כל דבר שנוכל כדי לפגוש אותם שם בקראבי.

אני מנחשת שבשלב הבכי הקבוע שלי, נניח בחודש הראשון פה, גיל הבין שעבורי הדייט הזה בתאילנד איתם הוא להיות או לחדול, והאמת היא שזו דווקא אני שכמעט ביטלתי את זה, וכמה אני שמחה שלא.

על גלית, הלא היא גליה שלי, כבר הקדשתי פה פוסט בעבר.
היא זו שמקיימת את הבטחתה אליי באופן הכי מרגש שיש- היא כותבת לי מכתבים בכתב ידה, שולחת לי קפה ישראלי נורמלי, מצרפת שנות טובות כמו אלו של פעם. כל מכתב שלה הלב שלי שר, אני מזהה את הכתב יד שלה על המעטפה ויודעת שהיא מביאה אליי 17 שנות חברות במעטפה, היא יודעת לנחש את המילים שלי במבט.
התרגשתי לקראת העיניים שלה כמו שפריאל שלי אומרת- כמו כלה.
ישבתי שעתיים צופה בכל מעבורת שעוגנת בריזורט כשאני מייחלת לזהות במזח את ההליכה הזו שלה. והיא באה.

אבל רגע, מההתחלה.

היחידה שנערכה ראוי לקראבי הייתה כמובן יהלי.
בערך יומיים לפני הטיסה היא כבר העבירה את הבית לכוננות אריזה עד שהתייאשה וארזה לעצמה טרולי מדויק על המילימטר, ונניח שנתעלם מהעובדה שהיא הכניסה לטרולי גם שמפו ומרכך (ניחא) וסרקל. סרקל. סרקל! אין פה סרקל, הבאנו אשכרה 30 כאלו מהארץ, וביום שייגמרו אקפוץ עצמונית מקומה 25 כי אדרש לסרק ליהלי את התלתלים בלעדיו.
כמעט בכיתי כשהבודקת הסינגפורית בשדה"ת הורתה לנו להטיס את השמפו-מרכך ואותו לאשפה, ואיך אומרים אצלנו? פקודות נכתבו בתלתלים יבשים בלי סרקל. שנית מצדה לא תיפול.

אחרי אריזות של חצי בית (גיל האכזר קצב לי 2 מזוודות וטרולי) התחפפנו התאילנדה.
ובכן, שעה ועשרים, ואתה נוחת במקום שאיך נגיד בעדינות? נתקע חזק בשנת 1983. המאבטחים אוחזים ברובי טוטו קטנים לדעתי, 2 חנויות פח וצ'יינג'.
נכנסנו להסעה לקראבי במונית במחיר המופקע שגיל הזמין מהמלון, ובמשך 40 דקות נסענו בעיר שפסחה עליה הציוויליזציה- בתים מפח מגלוון, מכוניות מצחיקות, נהיגה הזויה, טוקטוקים מכל עבר, אופנוענים נוסעים ממול, סבבה לגמרי. יהלי אף הבחינה בדרך בכל מיני מבנים חדשים שנבנים באופן תלוש לחלוטין מהסביבה, נניח מלא מלא פחונים ושלט "כאן נבנה בית פאר", שהתמונה שלו ואיך שהוא בפועל נראה דומים כמו שאני דומה למישל אובמה.

אחרי נסיעת הפח הזו הונחתנו ברציף. כלומר פינה מול הים. כלומר פינונת. קטנה. עם שמשיה. עם תאילנדי וצידנית עם כוסות מים ששואל אם אנחנו לסנטרה. אהההה, כן, טוב, אז חכו פה, תכף המעבורת תגיע.
"המעבורת". יה רייט, שכן עסקינן בסירה עם מנוע משנת איכה, שעושה דאווארות הלוך ושוב לריזורט ובחזרה לרציף. תזכרו אותה, היא עוד תככב בהמשך.
טיפסנו עליה ותוך 10 דקות עף לי הראש. מה שראיתי היה שונה מכל מה שחשבתי שקיים בעולם ושלא עבר פוטושופ- גן עדן. קופיפים משוטטים להם בסבבה בריזורט (כולל בחדר, כולל במיניבר, מתוחכמים אלו), הכל בתוך טבע מופלא שלא קולקל בבניה. פסקול אינסופי של אדוות הגלים, ירוק אינסופי ומים כחולים.

לא נתקטנן, אגב, רק אציין שברגע שנכנסנו לתאילנד, גם הצלחתי איכשהו להביא לקץ חייו של מלך תאילנד בשבעים השנים האחרונות, ואני נשבעת שלא עשינו לו כלום. נשבעת. אפילו לא ידעתי שהוא מקרטע כבר שנה וככה הצלחתי לחסל משטר של שנים.

יום שלם היינו עם עצמנו בדבר המדהים הזה, כשאני סופרת דקות לאחור עד שגליה תגיע למחרת.

בבוקר השני השכמנו, מחכים לביאלקוביצ'ים. אחרי ארוחת בוקר כיפית נפלאה התמקמתי על ספה שצופה למזח. חיכינו שיגיעו ממעבורת מקופיפי, שיערנו זמנים, איכשהו במקום 11:30 הבנו שיגיעו במעבורת של 12:30.
לא הצלחתי להקים את עצמי מהספה שצופה לים, כאילו הגוף שלי לא רצה לזוז. ידעתי שאקום רק כשאזהה את הצלליות המוכרות לי כל כך, וכשראיתי את המעבורת שידעתי שהם עליה הלב שלי דפק כל כך.

כמעט 3 חודשים שלא נפגשנו.
היא אחת החברות שמקיימות את עולמי כל כך הרבה שנים. ידעתי שאין ולא יכול להיות תחליף לפיזיות, לנוכחות, לעיניים, לצחוק, ליומיומיות הכמעט רגילה הזו. המשפחה הזו ואנחנו נוסעים כמעט כל שנה לשבוע נופש בארץ, תקועים אחד בטוכעס של השני, ובדרך חזור עוד מדברים בטלפון.
3 חודשים.

ולמרות שהבטחתי לעצמי להחזיק את עצמי כשאפגוש אותה, דמעות בגודל ממותה בוגרת זלגו על לחיי. עמדנו שתינו על מזח עם תיקים מסביבנו, ילדים, אנשים, ובכינו כל כך מהתרגשות ומגעגועים.

אין ולא יהיה תחליף לחברה טובה באמצע שומקום.

מרוגשים התיישבנו עם הביאלקוביצ'ים שלנו, כשאנחנו מצרפים אלינו את מאיה-אשת-חייל, מיס סינגפור שלי, האופנוענית הלוהטת שהצטרפה אלינו לזמן המושלם של צהריים נעימים כל כך, גילגול שיחה כיפית כל כך, טבעית כאילו זה רגיל, ואחר כך עוד הצטרפו לכל הטוב הזה מורן וליאור המופלאים עם הילדים היפים ביותר שראיתי כבר הרבה זמן, וידעתי שטוב כזה פשוט עוד לא המציאו.

4 ימים לא זזנו אחד מהשני.
שעות של שיחות מלאות תבונה וצחוק שמתחילות בארוחת בוקר ומסתיימות ב- 23:30 בלילה, כשכל פעם עוברים לוקיישן-
בתוך המים, מחוץ למים, ליד המים, בשולחן רק של שתינו עם אינסוף כוסות קפה נפלא, בשולחן אחד ליד עם המשפחות שמצטרפות, בטיול לשוק מהמם, עם אוכל, בלי אוכל, עם קוקוס, בלי קוקוס, הילדים שעות אחד עם השני כאילו מעולם לא נפרדו, נפרדים לשעה וחוזרים, מטיילים, מטפסים, שוב אוכלים, שוב שותים קפה, שוב עם הילדים, פוט מסאז' ומני-פדי יחד, שוב מטיילים, שוב אוכלים, וחוזר חלילה.

ואין לי הגנות, והכל זורם, ואני מספרת לה כל מה שעבר עליי בשלושת החודשים האחרונים שלי פה, ופתאום קל לי לדבר עם זו שמכירה אותי ואני לא צריכה להתחיל איתה מההתחלה, והיא יודעת לענות כמו שאני כל כך צריכה, והיא רגישה ויודעת מה להגיד ואיך.
והיא יודעת לדקלם את השמות של נועה וחגה, וטלי, ושרון וסמי וליטל, יודעת למה אני מתה על עדינה ומכירה אפילו את מאיה, יודעת להגיד לי שתאיר צדקה, ומה מיסיס שוחט בשבילי ובשביל יהלי. היא יודעת מה עברתי ומה הרגשתי כי לא חדלנו מלדבר ולדבר ולדבר, ולא חדלנו מלהפוך כל מילימטר, וכשמורן שאלה אם אנחנו לא הולכות לנוח לפני ארוחת ערב בערב האחרון, גליה ענתה לה "לא, אנחנו נשארות פה, כי אני לא יודעת מתי ניפגש שוב". ושמעתי את זה כשהיא אמרה לי ולא רציתי שהטוב הזה יגמר.

ובלילה האחרון, כשאני כולי צלויה מהשמש כמו שרימפס במחבת, אני שומעת את הגשם דופק בחוץ. סערה הגיעה משומקום, בהלימה מוחלטת לנפש שלי.

וקמנו מוקדם כי ידענו שיש לנו זמן עד רבע לתשע כשיוצאת המעבורת לרציף שיקח אותנו הביתה.
וישבנו כולנו שוב, עם הביאלקוביצ'ים שלנו שהשכימו להיות איתנו עד הרגע האחרון, וידעתי שהפרידה שוב מגיעה, ואני כבר מאסטרית בפרידות, סססאמק.

ושוב המזח, ושוב הלב שלי סוער, והשמש נעלמת והסערה מתחילה בתיאום מוחלט עם הלב שלי, והים בשניות גועש והגשם אינסופי ולא חומל.

וגליה ואני נפרדות שוב בדמעות, והים משתולל מולי.
הילדים נכנסים לפנינו למעבורת המקרטעת ההיא ממקודם והופ! החבל מתנתק מהמזח בשניה, לוקח 2 דקות עד שמחזירים את המעבורת המתנדנדת בסערה שוב לעגון כדי שנוכל להיכנס אליה, 2 דקות שיהלי ויונתן נבהלו כל כך, ויהלי כבר נהייתה ספוגה בדמעות שהאפילו על אלו שלי, וזהו, חיבקתי אותה מלא ונפרדנו לנו מגן העדן שהחזיר אליי את הנפש שלי ולעולם אטה לתאילנד חסד נעורים על כך.

הפלגה סוערת, עגינה, ונסיעה לשדה התאילנדי המצ'וקמק, בגייט 3 שבעצם הוא גם גייט 2 וגייט 1, עם דיוטי פרי ששוק רמלה מאפיל עליו, כשלראשונה אנחנו חוזרים לסינגפור שהיא הבית שלנו, וככה זה בדיוק מרגיש כשנכנסים לרחוב שלנו, למעלית, כששומעים את הסינגתולה מתרגשת מעבר לדלת ורבים על מי יתחבק איתה יותר, כי ראבאק, איך התגעגענו אליה.

והשגרה הסינגפורית כבר כאן, אבל ליבי עוד שם.

וקחו לכם את נציגינו לאירווזיון 1989 בשיר אירוני משהו לאור התפגרות ראמה התשיעי. וכן, בשבילכם אלו גילי וגלית, בשבילנו אלו גילי וגלית ביאלקוביץ' -לב לב לב-

#65 על תרנגול כפרות, כפירה לייט, או חטאים זה טעים

הייתי משוכנעת באלף אחוז שאיך שננחת כאן, הדבר הראשון שיקרה זה שחוץ משביס, אאחז בכל סממן יהודי שבעטתי בו בחיי.
אז זהו, שזה לא קרה ולא צפוי שיקרה.

מראש אני מצהירה, מי שפוסט כזה עשוי לפגוע ברגשותיו- זה שלי, זה לא מדבק, בחיי.

לפי טלינק'ה שלי פה, בשעה 18:37 ייכנס יום הכיפור בשערי סינגפור. עוד פחות משעה ולכאורה הייתי אמורה לתאר לכם פה איך ירדה השכינה על האי, איך לאט לאט שומעים פחות ופחות מכוניות בכבישים ולאט לאט יש יותר אופניים ואנשים נחמדים ברחובות.
אהההה, זה כל כך תלוש וכל כך לא דומה למה שקורה פה, שזה לא יאומן.

הכל רגיל, ממשיך רגיל לחלוטין.
רוב חברינו פה עדיין בעבודה, החנויות ישארו פתוחות פה עד 22:00 ויתעוררו מחדש בעשר בבוקר ועולם כמנהגו נוהג. כלום לא שונה פה, לחלק הארי באי אין שמץ של מושג מה זה היומכיפור הזה, ומה עשינו רע כל כך שאנשים מהדת שלנו (שסבלו מספיק, מיינד יו!) צריכים לחדול מאכילה למשך 24 שעות.

ואם צריך להדגים את חיי פה באספקט הזה, הרי שלפני שעתיים ישבתי פה עם יהלי ולין ההלפר הפיליפינית המהממת שלנו.
חשבתי שנכון יהיה לציין בפניה שעבורנו נכנס עוד מעט יום כיפור, היא שאלה מה זה, ואני התחלתי להסביר לה.
זה התחיל לא רע- הסברתי לה על קדושת היום ביהדות, על חשיבותו, על כמה הוא שונה מכל יתר החגים, ואז נכנסתי להסברים שמרגע לרגע קלטתי כמה מוציאים אותי ואת העם שלי קוקו.

אובכן, הסברתי לה שמדובר ביום היחיד בשנה בו כל המדינה עוצרת. דממת אלחוט. אין רכב ברחובות כי אסור לנסוע, רק אנשים. אה, וכל הילדים על אופניים ורולר. והיא ניסתה להבין איך זה שלא נוסעים באוטו, אבל באופניים כן. מה, זו לא נסיעה? אהההה, לא, זה החילונים שנוסעים עם אופניים. אז למה לא באוטו? טוב, נו, ניצחת.

ואז הגיעה יהלי מצחקקת בהיסטריה מאיזה מם של תרנגול ברחוב, עם הכיתוב הגאוני "איזה אומץ להסתובב ככה ברחוב ביום כיפור". ושתינו מתגלגלות ולין שואלת מה מצחיק, ואז התחלנו להסביר לה את הקטע.

"תראי, ביהדות יש מנהג שקוראים לו caparrrrrot. לוקחים תרנגול, ומסובבים אותו מעל לראש עם ברכה שנועדה למחוק את עוונותינו".
טוב, עצרנו שניה יהלי ואני, קלטנו את המבט המזועזע של לין, וניסינו להסביר שיש הגיון בזה שמישהו תפס לפני אלף שנה תרנגול תועה ברחוב וחשב שהוא יכפר על מעשיו אם יסובב אותו מעל לראשו של ילד מבוהל, והופ, בשנת 2016 ההזיה הזו עדיין מתקיימת.

לקח לשתינו שניה להבין שאנחנו נשמעות לא ממש בקו התקינות השכלית אם פיליפינית מהכפרים הבאמת נידחים של פיליפיניה מסתכלת עלינו עקום על מנהגינו. ואז עף לי המשפט הגאוני "לאאאאאאאא, לא כולם עושים את זה בישראל, היום נוהגים להחליף את זה בכפרה מעל לראש עם כסף". לא, כי זה יותר הגיוני.

את הקטע עם השופר הצלחתי להעביר כשאני נשמעת נורמלית יחסית, וגם את זה שהצום הזה קורה בחודש תשרי שהוא חם ברמה מופרכת בישראל, ולמה בכלל שחילוני שאוכל שרימפס בחלב אימו יצום (או כמו שאושרית הגאונה אמרה "חטאים זה טעים", יותר מדויק מזה הרי אין), ואיזה מעשים נוראיים צריך לעשות כדי לכפר עליהם ככה ולמה לא פשוט מבקשים סליחה אם פוגעים.

ואז חשבתי לעצמי שאולי עדיף לחסוך בהסברים על "כל נדרי", שהרי עורכת דין אני, וקצת לא מוסרי להסביר לה איך קורה שהתורה שלי מכשירה ביטול הבטחות והתרת נדרים בתפילה הזו, שהרי כל הרעיון בהבטחות ונניח נדרים (שאני לא באמת מבינה במה הם יותר חשובים מהבטחות, אבל לא נהיה קטנוניים) זה שאשכרה נעמוד מאחוריהם ונקיים אותם ככתבם וכלשונם.

אבל מה שלא ניסיתי להסביר לה, אלא יהלי התעקשה ממש להסביר לה כל כך כל כך יפה באנגלית מובנת ושוטפת (!), זה כמה היא מתגעגעת ליום הזה באורנית (שאגב, הדרך היחידה שלנו להגדיר את הישוב הזה הייתה "וילג'", שוין, אבל אחרי ההסברים שלנו היא ממילא חושבת עלינו שבאנו מוילג' קצת יותר פרימיטיבי משלה).

ולמרות שכל ההסברים שלנו הוציאו אותנו די רע, שתינו התעקשנו להסביר לה איך ההמולה הרגילה היומיומית מתחלפת באוירת קדושה שעבורנו היא קדושה חילונית- אבל שונה מכל יתר הקדושות, איך פתאום מתחלף רעש המכוניות הרגיל בקולות של אנשים ממלמלים ורעש של גלגלי אופניים, וכשצועדים אצלנו בערב פוגשים את כל מי שפגשת שעתיים קודם בסופר, אבל כמה כיף להיפגש שוב ולקשקש על הכל באהבה גדולה.
וכמה כל פעם כזו שצועדים ביומכיפור היישובי ההוא מגלים שוב כמה החברים של יונתן הם פלא הבריאה וכמה הם דבקים אחד בשניה וכמה הם עדיין מצחיקים ביחד בהומור הגאוני שלהם, ואיך החברות שלה כאלו מהממות וצוחקות כמו ילדות ועם שיער פזור כזה שמתנופף הכי יפה בעולם כשהן על הרולר או על האופניים.

וככה, לראשונה בחיי אני לא נוכחת ביומכיפור הישראלי שלי, ואולי כל המנהגים שלנו קצת קוקואים, אבל אני עדיין נאחזת בהם בכל נימי נפשי ולא רוצה שום מנהג אחר, טוב, חוץ מנניח המנהג ההוא עם התרנגולת. היא יכולה לחזור להטיל ביצים.

ובסוף, אני אומנם מצרפת את "ונתנה תוקף" הגבעטרוני האלמותי, אבל דניאליטה הישראלית שלי הזכירה לי בתבונה האינסופית שהטקסט שלו פחות נעים, אבל הוא פה כי הוא גם סמל ליום הכיפורים החילוני, הישראלי, ההוא של 73, ויש בו את שני המשפטים היחידים שמעוררים בי את כל ההזדהות:

"וְתִזְכֹּר כָּל הַנִּשְׁכָּחוֹת,
וְתִפְתַּח אֶת סֵפֶר הַזִּכְרוֹנוֹת"

צום קל, אהוביי, ואלו שלא- תנשמו את היום הזה גם בשבילי.

#64 במבה באמצע החיים, או נחשו מה היא התחרות ההזויה ביקום

לא ברור איך זה קרה, אבל לין ההלפר המהממת שלי למדה להכין רוטב במבה.

זה התחיל משרון אהובתי שעשתה בערב חג סלט נבטים עם הרוטב שלין טעמה והתעלפה עליו, ואין מה לומר- מדובר בשוס.
שרון הייתה דבש כדרכה ותוך שניה נידבה את המרשם, כשכתב הכמויות הוא "ככה וככה", ולחילופין "שימי לפי העין", אבל איזו עין, איזו? כל הזמן טעמנו עם הפה דווקא כדי לבדוק את השילוב, ואז לין התייחדה עם הכמויות והוסיפה בטח עוד משהו, ושאלה את דעתי.

אובכן, אין איך להגיד את זה אחרת- לין הכינה במבה. אין מה לחזור לארץ.

לשואלים- אין הרבה יותר מדי התעסקות במרשם, ומכיוון שבמתכון יש גם טחינה גולמית וחמאת בוטנים 100% טבעית, אני גם די מספרת לעצמי שמדובר לא פחות מאשר בריאות מזוקקת, אם נתעלם מהעובדה שבכל ביס שאני לוקחת (וכרגע אני תחת בחילה איומה מרוב הביסים שלקחתי) הרי שמדובר בעניין קלורי מופרך למדי. משהו בין זיליון לחצי מיליארד, אבל בחייכם, בריאות!

לפני כמה ימים היה פה בבית ספר של הילדים את ה- un day, שזה איזו חגיגת לאומים חיננית, שכן כידוע, עסקינן בבית ספר בינלאומי, שזה שם מכובס לבית ספר עם מלא מלא הודים ושאר לאומים.
ואם נתעלם מהעובדה שאנחנו לא כל כך חביבי היו.אן, זה היה נחמד מאד לתת ליהלי להתבשם מהישראליות שלה בבית ספר כשהיא לבושה כחול לבן ביום היחיד בו היא לא עם מדי הפנימיה השוויצרית שלה.

שרון וסמי הגיעו לפנינו לחגיגה הבית ספרית הזו (ברור, הורים מגיעים לכל דבר בבית ספר הזה, גררררררר), מה שזיכה את יהלי במנה מאגניבה-את-השועלים של פלאפל בפיתה ששרון כפרות-עליה הביאה להם. יס יס, מנה של פלאפל בפיתה.
אגב, גם לריונה היפני של הכיתה שרון הביאה מנה כזו, הוא בלע אותה בשמחה ואף תועד שמח וטוב לב אוכל ככה, אבל כשהגעתי אחר כך לבית ספר ושאלתי אותו אם אהב, ענה לי שכמובן, ואז שאלתי הכי בטבעיות "רילי?", שזה כמו לשאול מישהו מה המצב והוא לא אמור לענות לך, אבל ריונה היפני דווקא כן ענה לי, "אההההה, אקשלי נוט סו מאץ'". האם ציינתי כבר שהיפנים הם האומה ההזויה ביותר ביקום?

אובכן, את כל הסיפור הזה על היו.אן דיי סיפרתי לכם כדי להגיע לקטע בו פגשתי את בתי בכיתה שלה באותו בוקר כשהגענו לבית ספר. היא קידמה את פניי בשמחה גדולה, כשאני מרחרחת אותה וקולטת את הריח הזה שאי אפשר להתבלבל בו לעולם ועד. הילדה אכלה במבה.
כן כן, שרון עפה על הישראליות, ומילא הפלאפל בפיתה שהביאה, היא הביאה להם במבה! כמה רציתי במבה! טריה! ואין פה, סססססאמק!

אלא שכעת, חברים, יש לי זן של במבה במקרר!
איזו מוטיבציה בדיוק נשארה לי לחזור לארץ אחרי שיש לי במבה ויש לי את הדבר הזה שכתוב עליו קפה נמס וניל של עלית שליטל הביאה לי מישראל? טוב נו, אין אלא להודות שבסוף מה שיחזיר אותי תהיה המוטיבציה היחידה לחזור לישראל תהיה ככל הנראה געגועיי לדליה הציפורננית שלי המוכשרת, וכמובן, צ'אים, אליל ההמונים, ספר המחמד שלי, הכי מוכשר ביקום, היחיד שלא נבהל מרעמת נוצותיי ויודע איך להפוך 17 שערות מקלישות לכדי רעמה בלונדינית עם תלתלים, והכל בסכום שפעם היה נראה לי גבוה, והיום אני מוכנה לשלם לו כפליים (אבל שלא ידע, צ'אים, תתעלם מההערה האחרונה, זה רק נראה לך שהסכמתי לשלם יותר).

אחת לכמה זמן אני נתקלת בדברים שמאפשרים לגוף שלי להרגיש ממש כמו הרגשה של בית, כמו נניח אותו טעם במבאי שנתתי ליונתן לטעום בעיניים עצומות פלוס הוראה לא להריח. התגובה שלו הייתה הורסת, הסתכל עליי המום. "יו, אמא, במבה", הלם כמו שלי.

ואתמול, אולי 12 שעות שלא חדל פה הגשם לרדת. שעות, שעות של גשם, בלילה היה גשם ברמה של סערה מטורפת, ברקים ורעמים איומים, שמיים משתוללים, בבוקר הגשם פשוט לא הפסיק והשמיים התקדרו לחלוטין. כמובן שהמחשבה הראשונה שלי בהולנדיה מתוך הפוך (שהרי בל נשכח, אני כל כך דירקטור וולט, ישנה אומנם עם פוך, אבל עם מיזוג מקפיא) הייתה שזה זמן מעולה למרק, כי ככה הגוף שלי מתנהל באוטומט- הגוף הישראלי הזה שההתניה הפבלובית שלו היא גשם ראשון בחגי תשרי שמביא ישר להוצאת הסיר למרק.
בעיה קטנה בעניין הזה היא שבחוץ חם, כלומר חם כמו מרק. העובדה שיורד גשם לא באמת משנה את העובדה שחם, ולכן ההתניות הפבלוביות שלי של גשם = מרק חוטפות פה כאפה חיננית לפרצוף.

השבוע הקרוב מזמן לי כאפה נוספת לפרצוף, בדמות שני יורשיי הנחמדים לפרקים שעכשיו התחילו חופשת בית ספר ארוכה. מאד. כזו שבשביל שלא יתחרפנו בה עד הסוף הזמנו חמישה ימים של חופשה בתאילנד (בנוסף לעובדה שבתאילנד יש לנו רנדוו עם ביאלקוביץ' אהובינו שאנחנו כל כך כל כך כל כך מתגעגעים אליהם, פיסת חיים שלנו).
אני צריכה עוד לעכל שהם היר טו סטיי פה השבוע, ייתכן אף שיתבוננו בי השבוע עם ציפיות שאשעשע אותם (פחות צפוי שזה יקרה, ילדים, והקורא יונתן, אם אתה קורא- ואתה קורא- תמסור גם לאחותך), והתחלנו פה כבר עם מרתון ה"משעמם לי" ולחילופין, החביב עליי "הוא נשם עליי".

אגב, לפני חצי שעה ממש בעודי כותבת את הפוסט גיל הסב את תשומת ליבי לעובדה שכרגע מה שאני רואה בטלויזיה הפתוחה הוא לא אחת מאשר טם-טם-טם, תופים-תופים-תופים, תקשיבו לזה טוב טוב, כי זה מה-זה אמיתי: אליפות העולם באבן נייר ומספריים, או כמו שהגר, מיס אטלנטה והתפוצות כתבה לי שסיפרתי לה את זה און-ליין "אנשים נספחפים פה בהוריקן ואנשים משחקים לי אבן נייר ומספריים, אדיר".

זה מה שפתוח אצלי פה בטלויזיה (צריך לראות כדי להאמין, זה כולל מחוות יפניות לא מוגזמות בכלל, כהרגלה של האומה המוזרה הזו) ומהווה ערובה לכך שכשיגמר החופש הזה שלהם מהלימודים, זה יראה לי כמעט סביר לראות דברים כאלו (אני לא אספר לכם על השעשועון בו גברים עומדים ומשהו עף עליהם בתשובה לא נכונה לאזור מאאאאד מאאאאאד בעייתי, כי לזה לא בטוחה שיאמינו לי, מזלי שיש לי עדים ועדויות).

ובינתיים, בינתיים אני עפה לי על צרבת של במבה, כמעט מרגישה כמו חגי תשרי לפרקים, שורדת (בקושי!) את נטישתה של נועה לשבועיים לישראל ואת חגה שנטשה להשכלה (נו, ב'מת), את שרון שעכשיו בפיליפיניה ומיסיס שוחט שעוד שניה מתחפפת לקמבודיה, מתחילה לקלוט שהאיומים על זה שאני לא רוצה לראות את המזוודות לעולם ועד יחזיקו בפועל פחות ממה שתכננתי, ושרה לעצמי שיר בלב, שעוד חמישה ימים אני הולכת לחבק את גליה הישראלית שלי ולא לעזוב אותה לפחות חמישה ימים.

תכף יומכיפור, אגב, הזדמנות חשובה לציין שהיקום צריך לבקש ממני מלא סליחה. ואגב, אצלי יש רק סליחה אחת, הכי פולני שלי.
סליחה שאני נושמת 😉

צום קל, אם לא תיפול עליי ההשראה קודם. תהיו טובים גם השנה.

#63 על קניידל'ך עננים, דברים אחרונים וראשונים, או "האני, המשפחה שלך גדלה"

ראש השנה הסינגפורי הראשון שלנו.

אתמול מאיה, אדמו"רתי לענייני דיבוב הרילו פה, פרסמה פוסט מופלא על הפעמים האחרונות שיקרו להם פה דברים, באשר זוהי שנתם האחרונה באי, טרם שיארזו בקיץ וישובו הישראלה (תראו איזה יופי אני מחרישה על ההתבאסות מזה, נכון קסם?).
וכך סקרה מאיה בדרכה הנפלאה וההומוריסטית את ראש השנה האחרון פה בלי המשפחה, בלי החברים, סיפרה על ראש השנה האחרון עם מלאני ההלפר שלה (שכבר סיפרתי איך היא מחרישה מתכונים שווים למות), ראש השנה האחרון בלי פקקים של ערב חג- הכל עם ההומור המשובח של מאיה שכותבת אותי כאילו כבר הייתי פה בשנתי השלישית.

ואני, אני פה עושה הכל ראשוני, כל דבר שקורה לי פה קורה לי בפעם הראשונה.

פעם ראשונה ב- 41 שנותיי בלי המשפחה שלי.
פעם ראשונה שאין בבית את השיחות הקבועות (אני מנומסת פה, זה רחוק מלהיות שיחות, זה לרוב צרחות שזוכות להתעלמות מוחלטת) של "לכו כבר למקלחת, ניתקע שעה על הכביש", פעם ראשונה שלא קניתי בעצמי מתנות לחגים, פעם ראשונה שלא הצלחתי לשחזר את האוירה הזו של חגי תשרי עם האויר המיוחד הזה, פעם ראשונה בלי ערמות על ערמות של עיתוני חג, פעם ראשונה בלי האנשים האלו במרכז אצלנו בין הסופר לפסטורלי שכולם שמחים וחגיגיים.

וזו הפעם הראשונה שעשיתי קניידל'ך, שהרי מעולם לא היה צורך אמיתי בזה כי סבתוש שלי הייתה ממונה על הגיזרה, ואחרי שפרשה מאיתנו, אמא של גיל הזכירה לי קניידלך עננים מה הם.
וכך מצאתי את עצמי לפני יומיים בחצות הלילה בשיחת סקייפי עם חמותי האהובה, כשהיא פרקטיקלי מלמדת אותי איך להכין את הקנייידלך הטובים בעולם (אצלנו קוראים להם "מיידלך", אגב), ובחיל ורעדה פניתי לנסות לשחזר לילדיי (ידה ידה ידה, לי, לשחזר לי) את הטעם של החג.
והצליח. הצליח ממש.

הקוסמת שלי לענייני הגוד ווייבס בערב החג הייתה שרון.
שרון, אקספאטית המחמד האהובה שלי, החליטה שהיות ואחותה מגיעה לביקור בראש השנה, היא תארח בביתה את כנופיית בשר טרי, להלן- גל העולים החדשים לסינגפור, שכן כולנו עלינו לאי לפני חודשיים יחד, וטפו, איזה כיף שזה קרה עם האנשים האלו.
וכך מצאנו את עצמנו 18 אנשים וילדים, מסבים יחד לשולחן חג רועש, סוער, מרתק, מצחיק באופן מופרך ממש, עם אוכל מדהים שמסתער עליך מכל כיוון (ועוד לא התחלתי אפילו לדבר על הקינוחים, דונט אסק).

סמי של שרון הקריא את ברכות החג ובירך בהומור השנון שלו (ואיכשהו היה בתוכנית איזה עניין שצריך לברך על השומשום, עניין שיש וראוי עוד לברר, טרו סטורי), הילדים כבר היו עמוק בשניצלים כשבירכנו על הכרישה (מידע חדש לחלוטין לכופרת שכמוני), היין עף בכמויות (ואף נתפסתי ע"י שרון מנסה לשתות מיץ ענבים נטול אלכוהול, סילי מי, תוקן במהרה), 4 דקות וכולנו עפנו כמו טרמיטים על תועפות המזון המדהים שהיה מונח לפנינו ושיקף את הלב הענק של כל אחת שהכינה משהו לכולם.

ואז, בשיחה מרתקת על ילדים, התבגרות ועוד עניינים על הפרק, פתאום הבנתי משהו. שמעתי את עצמי אומרת את זה, ותוך כדי המילים נחתה ההבנה.
זו המשפחה שלי עכשיו. אלו האחיות שלי, הגיסים שלי, האחיינים שלי. אלו האנשים שלי מעכשיו. הם לא מחליפים אף אחד, הם פשוט מתווספים.

פתאום הבנתי שאם אני פתאום עם פנצ'ר באמצע ההיי וויי, אלו האנשים שלי. אם אני צריכה להיעזר במישהי או לקבל עצה טובה, זה יהיה מהן.

האי הזה זימן לי הבנה עמוקה ביומיים האלו-
לא יקרה כלום למה שיש לי עם ליל, עם ירדן, עם ווייפי שלי, עם דבי. לא יקרה כלום למעמדן החריג אצלי בלב, להפך- הוא רק מתעצם.

בעצם היומיים האלו זימנו לי הבנה שאני צריכה להנות מהמקום של טלי שלי, של חגה ונועל'ה שלי, של שרון, של טליה, ליטלי, של עדינה, להנות מזה שיש לי את האנשים שהם עבורי פה המשפחה, העוגן, השפיות. שהמקום של קרני, של מרינושק'ה ושל תאיר נולד לא מחוסר, אלא מהמקום המדויק שלהם, המיוחד, זה שמהונדס למידותיהן המדויקות.

שכמו שהבנתי שהקניידלך של סבתוש ושל חמותי יכולים להיות מונחים על שולחן החג, ככה גם הלב שלי מונח עליו.

ומה שמאיה סוקרת שקרה להם פה בפעם האחרונה אני עוד רק חווה לראשונה, או כמו שאומרים אצלנו בעגה העילאית המתנשאת- מה שמאיה כבר שכחה, אני עוד לא למדתי.

וזה הדבר הראשון שקרה לי בשנה החדשה הזו.
לא נבהלתי מהאין, יש לי לא מעט פה.

שנה טובה, אהוביי. תודה על כל הטוב שאתם מעיפים לעברי, זה לא עובר לידי.

"השמיים משתנים
לעיני החקלאים.
השכנים מתכוננים
לימים הנוראים. 

מישהו חושב עליך
ורושם את מעשיך.
בוא הביתה במהרה
עם הרוח הקרירה
בוא הביתה במהרה
עם הרוח הקרירה. 

מנדרינות מבשילות
בפרדס במועדן.
המורות משתעלות
והולכות לישון מוקדם. 

כבר ראיתי נחליאלי
ואולי זה רק נדמה לי
עוד חמסין נשבר אתמול
תם החופש הגדול
עוד חמסין נשבר אתמול
גם החופש הגדול. 

מה יקרה ומה יחלוף?
שואלים הכתבים,
כשלאורך כביש החוף
מתייצבים החצבים. 

מה בעיתוני הערב
מבשרת הכותרת?
בוא הביתה במהרה
עם הרוח הקרירה
בוא הביתה במהרה
עם הרוח הקרירה"

("שיר תשרי" / רחל שפירא)

שיר תשרי https://g.co/kgs/n9KisM