קטגוריה: כללי

איכשהו קרה הלא הגיוני, הם סיימו את שנת הלימודים הסינגפורית הראשונה שלהם.

לא באמת ברור איך זה קרה, שכן לפי החישוב שלי רק לפני 10 דקות הם יצאו מהבית לעבר הסקול באס ביום הראשון, ופתאום השנה הזו הסתיימה לחלוטין, נגמרה.
אגב, לפי החישובים האחרונים שעשיתי, היא עולה לכיתה ו', והוא? אובכן, אגיד את זה מהר כי זה קצת לא הגיוני- הוא מתחיל כתה י' (לפני שעה בפייסבוק אפילו קלטתי שבת של חברת פייסבוק שלי חוגגת 16, התעלפתי לי פה מההלם איך יש לה בת כזו גדולה. הופה, נחתה עליי התובנה- הבת שלה? אחת מבנות הכתה של יונתן. שוקינג).

הכל קרה לי פה כל כך מהר.

הגעתי לכאן עם תובנות עמוקות שכולן נשרו אחת אחרי השניה.
כל מה שניהל אותי בתחילת הרילוקיישן התפייד לו ופינה מקומו לתובנות חדשות לחלוטין, מותאמות לנסיבות חיי העכשוויות.
כל ההתחייבויות שהיו לי כלפי עצמי וכלפי כל מה (ומי) שסובב אותי התגלו ככאלו שהזדרזתי להתחייב עליהן מוקדם מדי, ואולי באיזה שהוא שלב התאכזבתי מעצמי שסטיתי מהעיקרון המנחה שלי להחריש ולקחת אויר לפני שאני משוכנעת שאני יודעת מה יקרה, לתת לזמן להוכיח לי אמיתות שונות. עד היום תאיר ואני יכולות להפוך אלף פעם שיחה מכוננת שהייתה לנו ביום הולדתי ה- 41 (כשעוד לא ידעתי מה מחכה לי ביומולדת 42) וכמה תאיר צודקת גם הפעם בכל מילה ומילה שאמרה לי.

לפני שבוע התיישבתי לקרוא את עצמי מההתחלה, ממש מהמילה הראשונה שנכתבה פה בבלוג לפני יותר משנה במטבח שלי באורנית, כשכולם ישנו והייתה לי טיפת שקט לכבות את המחשבות לרגע ולהעביר אותן למילים כתובות.
אני מזהה כל כך הרבה חוסר סדר בטקסטים המוקדמים שלי, מצליחה לזכור כל כך הרבה רעש שהיה לי בראש ובלב, זוכרת כמה הייתי מוצפת רגשית, ורואה את זה לאורך חצי בלוג אולי.

לאט לאט ככל שחלף לו הזמן, התחיל הסדר בלב ובראש.
גם מבלי ללכת אחורה פיזית לקרוא מחדש אני זוכרת את הפוסט על שלבי האבל שכתבתי הכי חשופה, על ההשלמה השקטה שהייתה לי עם הליתי שהייתה עד יולי 2016, ההיא עם הקריירה, עם חצאיות העיפרון והסטילטו'ז, ההיא עם היומן המלא בעושר אינסופי של חברות מושלמות, מוזיקה בקולי קולות בשוני, באוטו עם חלונות פתוחים.
ומאז שחזרתי מישראל לפני כמה חודשים יש לי הרבה פחות מהליתי ההיא, אבל הרבה יותר שקט.

הצלחתי להבין את המקום המדויק שלי פה, אני אפילו משלימה עם זה שפה נולדה לה איזו עילית, גיליתי את התחביב החדש שלי לנשום בשלווה לא מוכרת, להצליח למצוא את הדברים האלו שלעולם לא הייתי עושה עד יולי 2016 ואני עושה אותם כאן בהתמדה באושר אמיתי.

רק דבר אחד עוד לא קרה לי פה- היכולת להרפות, לשחרר עד הסוף, לדעת שפרידות הן חלק מהתהליך פה. ולא רק אני לא בלופ, מסתבר.

מכולנו חשבתי שיונתן הוא מלך העולם בהתמודדות פה.
גם את הרילו עצמו הוא עבר הכי חלק פה, בסטייל, בהומור המטורף שלו ועם השכל האינסופי. הכל עבר לו טבעי ובשקט, עמדתי משתאה לידו כל הזמן הזה ומתעלפת מאיך הכל מסתדר לו תמיד ככה בקלות, איך הילד הזה שלפני חמש דקות היה במקום המוגן שלו עם החברים המדהימים שלו מישראל ופתאום הוא בתיכון בינלאומי עם פקיסטנים בכיתה, חבר מעולה מיפן, חברים סינגפורים ומכל מיני מדינות הזויות אחרות.

והנה, מהיום האחרון ללימודים הוא חזר שבור. מכל הימים, דווקא מהיום הזה הוא חזר הפוך לחלוטין.
נכנסתי הבייתה כשיהלי סימנה לי בעיניים שהוא במצב רוח פח, שחרא לו.

אין מה לפספס, הוא שקוף לי מאז ומעולם, ואני מאושרת לחלוטין שאם יש לו משהו על הלב הוא גם יספר לי עליו בדרך שלו.

והוא התיישב על המיטה והסתכל עליי עם עיניים כחולות כאלו יפות ועצובות ואמר בשקט שאורי עוזב, ושרוני בכתה בבית ספר והייתה עצובה שהיא חוזרת, ושיפתח חוזר, ושהיה יום עצוב נורא בבית ספר בגלל זה.
שלושת החברים המהממים האלו שלו שהיו כאן חלק ממנו עוזבים וחוזרים לישראל.

הוא ידע את זה מהרגע הראשון שבו הכירו, ועדיין, זה היה נראה כנראה משהו שלא באמת יקרה, אבל זה קרה, ועוד שבוע אנחנו נוסעים לישראל וזה על חשבון זמן משותף שלהם פה לפני שהם עוזבים את האי, וזה עשה לו רע רע רע.

ולא שלא הבנתי אותו, כי גם אני מבואסת כולי מהעזיבה של קארין ותומר, ממאיה וגיל, ממרינושקי וגבי, גם אני די כועסת שאח שלי פה עוזב עם המשפחה שלו שהיא כמו המשפחה שלי. כל העוזבים האלו זה לא איזו אפיזודה בחיינו, אלו אנשים שהם חלק מכל הזהות הסינגפורית שלי פה, מהדי.אן.איי הרילוקיישני שלנו, מארוחות שישי מלאות הצחוק והווייבס המהממים שיש לנו פה.

וניסיתי לפרק את זה עם יונתן, ושנינו הגענו מהר מאד לתובנה הפשוטה שזו המציאות החדשה שלנו ושהיא תחזור על עצמה עוד לא מעט פעמים בשנים הקרובות, והייתה איזו שניה שלא היה ברור מי מנחם את מי משנינו.

וחשבתי לבכות קצת לצחי על הכתף וקצת לכעוס עליו שהוא ככה עוזב ושיונתן מבואס נורא שהוא מתעקש לקחת לישראל גם את רוני ואורי שלו, אבל הוא סימס לי על זה "פרידות וכאלה? יתגברו", והוא צודק, כרגיל, אבל עדיין נשארה לי התשובה הזו בגרון, כי אני לא באמת בטוחה עד הסוף שאני אתגבר, והאמת היא שבשנה האחרונה לא הפגנתי אצילות ניכרת בכל הפרידות האלו שהתעופפו עליי ולכן אין להניח שפתאום אהיה מהנפרדות בסטייל.

אז החלטתי כמו כל קצינת תחזוקה במיל' לעשות איזו התמרה בין כאלו שעוזבים לכאלו שנשארים, ולהיות מאושרת לי בינתיים שנועה וחגה שלי לא הולכות לי לשום מקום, ושליטל שלי נותרת ליטל שלי וגלינק'ה לא נעלמת, וקרני תמשיך להכיר לי עוגות גזר שאין להן באמת קשר לגזר ותאיר תמשיך להיות צודקת, וששרון תשמור על תפקידה כשמיכת הנוצות הרכה והחמה שלי פה.

וצחיק צודק. אני אלמד להתגבר, גם יונתן ילמד, אבל בינתיים, בינתיים, הקורא צחיק- תרשום לפנייך, זה עוד לא קרה. תכין את הכתף.

וקחו את המילים היפיפיות של אהוד מנור עם הקול הנורא נורא יפה הזה של דני ליטני שליל שלי הכי אוהבת בעולם (ועוד שבוע אחבק אותה חיבוק ענק מלא געגועים), דברים שיקרו עד סוף הקיץ:

"עד סוף הקיץ 
אדע את התשובה, 
את פשר הקולות אלמד, 
את כל החלומות, 
אפתור את הפחדים 
בסוף הקיץ שוב אשב בין ידידים"

 

הו, באמת, השבוע האחרון היה מלא רגעים טובים, וזה לא באמת חוכמה בהינתן העובדה שבדיוק לפני שבוע נפגשתי עם סטינג. ובכן, האיש יודע לשיר, והקטע הוא שהוא גם יודע מצוין מה עם עושים עם הגיטרה עליו.
יו קנט ביט דיס, תודו, סטינג הוא פרומו סביר להמשך השבוע.

משהו מקסים שהיה באולם שהאיש הזה שר בו היה הגודל, כלומר הקוטן. לא היו מסכי ענק, לא היו רקדניות מתעופפות או פירוטכניקה, היה איש, הייתה גיטרה, היו אנשים מסביב לתופים ולגיטרות אחרות וכולם פשוט שרו, בלי מניירות מיותרות, מלמדים איך דווקא ככל שחולפות השנים, הפשטות היא הדבר, חולצת הטי והקול המחוספס הספיקו להגיע לכל אחד שהיה לידי.

והייתה השבוע הזה תמרי הנהדרת, הילדה המוכשרת עם השיער הצהוב שהצליחה לבטל אצלי את מכשלת פערי השנים ולהוכיח כמה את ראויה גם בלי להיות ילידת שנות השבעים.
לדעתי אולי 15 שנה שלא הייתי במסיבת רווקות, וכאן, אגב, למען ההבהרה- מלבד תמר המתחתנת טו-בי כווווווווולן היו נשואות.
התפקיד שלי, אגב, היה לחזר אחרי החתן טו-בי, ארז המתוק, בכדי לקושש ממנו תשובות לשאלות של מאיה על תמר. לקח לי שבוע לנסות לאתר באי את הטלפון של ארז, שבוע, מסתבר שמדובר ככל הנראה בסוכן חשאי שכן אין נפש חיה באי שהחזיקה במידע רב הערך הזה. בצר לי, בשניה הבריקה לי המחשבה שבשלה העת להציע לארז חברות פייסבוקית, ומיד באמצעותה להשלים את משימתי.

הצעתי. בדיעבד מתברר שבאותה העת בה הצעתי לארז חברות, הוא היה בן. כלומר בן שלא מקשר בין הצעת חברות פייסבוקית לבין העובדה שמדובר ביום לפני מסיבת הרווקות של זוגתו, מה שהצדיק את הצחוק המתפקע מצחוק של תמר שקידם את פניי במסיבת הרווקות. צחוק צחוק, הרשו לי להדליף- ארז צדק בכל השאלות, ואף הצטיין בלהשלים את המשפט האחרון "חתונה זה…" במילה היחידה הנכונה בול בפוני. כן כן, ארז אמר שחתונה זה "יקר".

אין אלא להודות שהשבוע הזה כולו היה מלא במיילסטונס, ציוני דרך משמעותיים פה.

ארוחת ערב נהדרת במיוחד עם שלי וליאור שיצטרפו אל חיינו הסינגפורים רק עוד קצת, והעיניים המבוהלות של שלי, הצליחו להזכיר לי בדיוק את אותן עיניים שהיו לי בדיוק לפני שנה, אבל ממש בול. הפחדים, החששות, הדאגות להסתגלות, לבילבול האינסופי, לתחושה שהכל נשמט מתחת לרגליים, לעודף המידע שיש בראש- כל אלו נכחו אצלי בדיוק שנה לפני, את כל המבטים של שלי זיהיתי ממקור ראשון, את הבהלה הכנה, המחשבות המתרוצצות, חוסר השקט, הכל ראיתי והכל הרגשתי כמוה.
ידעתי בוודאות שלא משנה מה אגיד לה ואיך אנסה לשכנע אותה בדיוק כמו שניסו לשכנע אותי- זה שלה. היא תצטרך לעבור הכל בדרך שלה, לראות שזה עובד, שהכל יהיה בסדר, שייקח לה זמן לעשות את זה כמו שיתאים לה, ועוד שנה היא תשב ותגיד את אותם מילים שלי לעיניים המבוהלות שישבו מולה והיא תדע שהיא אומרת את הדברים הכנים שעדיין, לא יעברו לשומעת, כי זה שלה.

והשבוע שלנו נמשך עם הסינגתולה שנפרדה לעד מנהמות הייחום כאילו יש לנו בבית פרה קולנית קטנה, אבל מאז ניתוח העיקור היא חזרה הבייתה עם קערת סלט לצווארה מחמת התפרים, וכולנו פה מאכילים אותה מכף היד ומתחננים שתשתה ומתפללים שלא תזכור לנו את השבוע הזה. אפילו ביליתי השבוע בין השעות ארבע וחצי עד שבע בבוקר של שבת כשאני מלטפת את הסינגתולה הדאובה שלי, אבל נהנת מהשקט שחזר לביתנו אחרי שנעלמו הנהמות שגרמו לדי בייתי לצעוק כל היום מכל עבר "אההההההה, תסתמי קצת, חתולה", ללא הועיל.

והייתה הקטנה שלי שסיימה אלמנטרי ועולה למידל סקול, שחיכתה יום שלם שגיל יחזור עם המפתחות לתיבת דואר כדי לדעת לאן שובצה הילדה שלא ידעה מילה אנגלית לפני שנה.
והיא שובצה למיינסטרים, האלופה הזו, היא שובצה לכיתת דוברי אנגלית. שנה של השגים, עבודה קשה והמון מסירות והיא דילגה על אינסוף משוכות אימתניות והחזיקה את הדואר המרגש הזה ובכתה מלא מלא מלא בכי של התרגשות מעצמה. ובצדק.
והיום ראיתי אותה מסיימת בגאווה את שנת הלימודים שלה, והדמעות, דמעות של אושר גדול בקטנה הענקית שלי.

אבל כן, הסוף השבוע הזה התחיל אקורד הסיום למה שילווה אותנו בשנותינו הבאות פה, הפרידות.
במשך שנה היו סביבנו המוני אנשים מדהים, שחלקם אחראים לטוב שלנו פה (צחיק, אני מסתכלת עלייך פה, יו נואו), וכיאה לאי מלא רילוקיישנרים, סבב הפרידות השנה מעוזבי האי השבים לישראל אכזרי במיוחד.
המחשבה שכשנחזור מחופשת המולדת לא יהיו לי פה צחי וזוהר לידינו, המחשבה שמאיה לא תשאיר לי פה אבק עם המילים והמחשבות שלה, כל כך הרבה אנשים שנקשרנו אליהם בעבותות פה לא יהיו כאן עוד חודשיים, וזה חרא בלבן, אין איך לתאר את זה אחרת.

והייתה מוזיקה מצויינת וגוד פוד בפיקניק שמח ומלא אהבה גדולה פה אתמול, והיו גיל ומאיה שעשו את הקסמים המופלאים שלהם בלהפוך אותנו לעדר תחרותי והשגי מאין כמוהו שמצליח לעשות הכל הכי כיפי, והיו בלונים שעפו לשמיים, ושמש בלי טיפת גשם, והיה מרגש והיה ברור שצריך להתחיל להאמין שנפרדים. ואין מה לעשות, הלב שלי עוד יישבר פה הרבה, אבל יחלים.

וקחו לכם את השיר שיושב לי על הלב כבר שבוע, עם המילים הנורא נורא יפות ונוגעות פלאס הקיטש המופרע של שנות השמונים והלוק הפאט בנאטרי המזעזע, ותפתחו רמקולים על ממש חזק.

"We belong to the light, we belong to the thunder
We belong to the sound of the words we've both fallen under
Whatever we deny or embrace for worse or for better
We belong, we belong, we belong together

Maybe it's a sign of weakness when I don't know what to say
Maybe I just wouldn't know what to do with my strength anyway
Have we become a habit? Do we distort the facts?
Now there's no looking forward
Now there's no turning back
When you say

We belong to the light, we belong to the thunder
We belong to the sound of the words we've both fallen under
Whatever we deny or embrace for worse or for better
We belong, we belong, we belong together

Close your eyes and try to sleep now
Close your eyes and try to dream
Clear your mind and do your best to try and wash the palette clean
We can't begin to know it, how much we really care
I hear your voice inside me, I see your face everywhere
Still you say

We belong to the light, we belong to the thunder
We belong to the sound of the words we've both fallen under
Whatever we deny or embrace for worse or for better
We belong, we belong, we belong together"

(Daniel Anthony Navarro / David Eric Lowen)

והנה, גם קטגוריית הפוסטים שלא חשבתי שאכתוב אי פעם הגיעה. וטוב שכך.

מן המפורסמות היא שאחת השריטות העמוקות שלי תמיד הייתה ותמיד תהיה האנשים השקופים, הם הרי בכל מקום- זה יכול להיות הדוור הקבוע, המנקה, ההוא שמעביר קבוע ילדים את הכביש בבקרים, וזה יכול להיות השומר שבודק לך את התיק פעמיים ביום, אלו האנשים שנמצאים בכל מקום ונטמעים ביום יום שלנו בלי שאנחנו בכלל עוצרים שניה להבין מי הם.

הבלונדיניות שלי עשויות לחשוב על בדיחה קבועה עליי, נניח, סתם ממוחי הקודח, כאילו (רק כאילו, זה הכל תיאורטי כמובן) שאני טורחת לברר מה כל מלצרית שלנו אי פעם למדה ומה השאיפות האקדמיות שלה. זה סתם כאמור איזה קטע תיאורטי שבדיתי ממוחי כרגע (ואם תתעקשו שזה נכון אני אכחיש), אבל הרעיון פה די ברור- אני לא יכולה להכיל את האויר הזה שאנשים מסביבנו ממלאים בלי להפוך אותם למשמעותיים, אפילו לפחות בעיניי עצמם.

מהיום הראשון שנכנסנו לגור בקונדו הסינגפורי הזה שלנו, יש מי שצבעה את חיינו בצבע הכי פחות שקוף שהמציאו. היא הריל דיל.

תכירו- פושפה, השומרת המהממת שלנו פה למטה.

לא בדיוק תיכננתי לכתוב פה פוסט על אשה עם שם של חתולה שהתפקיד שלה הוא להרים את השער למכוניות נכנסות, אבל האמת היא שהיא הרבה יותר מזה.

בעולם האקספאטי הסינגפורי שאני לומדת לדשדש בו- עולם השפע והטוב (טפו), יש המון איזונים למי שרק מחפש אותם.

אומנם סינגפור לא מציעה לך סיור הומלסים (רמז: אין), לא תמצא כאן את דלת העם (רמז: אין), לא תמצא ברחובות פושטי יד ואת ההוא שישאל 'צדיק, יש לך שקל לבאר שבע?' (רמז: גם אותו אין).

האיזונים מתחבאים בכל מיני מקומות מטופחים, נקיים, מבהיקים, ללא מסטיק שדבוק אליהם, עם ריח מרענן של דשא ירוק.

פושפה מתנשאת לגובה 1.45 ביום רחב במיוחד.
אני מתארת לעצמי שהיא במשקל שהייתי בו בכתה ח', יש לה קול מתוק וקטן-קטן-קטן, תמיד עם קוקו ומדים שלא היו מביישים מדי טקס של הנספחות הצבאית של מדינה קטנה באפריקה עם לוגו של הקונדו (בכל זאת- גאוות יחידה, ניוטון ג'מס שולטים), תמיד עם מכשיר קשר קטן לצווארונה ממנו היא מדווחת בזמן אמת לויקטור (המאבטח הממונה הנערץ על כולנו), על שיח סורר בגינה פה, על נדנדה שחלילה חורקת, על עלים יבשים במגרש הטניס או על מעלית אחת לא ממושמעת.

כמעט שנה שאנחנו כאן, כל פעם שאני עוברת לידה היא ואני מתחבקות חיבוק אוהב במיוחד, היא זכתה לשם החיבה האולטימטיבי שלי- "לאב", כל מי שנכנס לקונדו ומציין שהוא מגיע ל- 25-01 מתקבל בשמחה ב"הוווווווו, יו אר מא'אם לית פרנדס!", תמיד עוזבת הכל ושואלת בעניין אמיתי מה שלומנו.

לפני כמה זמן לין ואני היינו בבית, מקשקשות בלהט ככל הנראה על התהייה האם נחליף קורנפלקס לילדים או שמא למרכך הכביסה החדש יש ריח הרבה יותר נקי משל הקודם.

מחדר המדרגות שמענו פתאום את פושפה עושה בדיקת נוכחות לאחת המעליות, וכמובן- מדווחת בלהט במערכת הקשר המטורפת של ניוטון ג'מס על תוצאות וממצאי והבדיקה.
פתחתי את הדלת ושאלתי אותה אם יש לה כמה דקות לשבת לקפה איתנו, שניה לנוח פה ולהמשיך הלאה את יומה. פושפה לא באמת הייתה ערוכה לשאלה, היא לא באמת תיכננה לראות מבפנים את דירה 25-01 כמו שלא ראתה מבפנים אף דירה פה, ועדיין, באומץ רב הסכימה להזמנה, רק ביקשה במקום קפה שוקו חם.
יססססס, הרי ברור שציפור קטנה ומתוקה כפושפה תעדיף שוקו על פני כל קפה אחר.

והנה, האשה ה(לא) שקופה יושבת עם לין ואיתי על כוס שוקו חם ועוגיות, ובסקרנות לא מתנצלת בשיט שואלת אותי לגילי (חברים, בואו נבהיר, היא פירגנה לי כמעט בעשור, כלומר היוש גיל 35), על חיי, עלינו, מתחבקת עם הסינגתולה ולוקחת מלין מתכונים לעוגיות.

חמש דקות לתוך השיחה ואני מהמרת לעצמי שאם אני אשאל אותה לגילה היא תענה 35 גם, למרות שאני מתלבטת אם אני עושה לה עוול והיא פחות, בכל זאת מדובר באשה שמדברת בקול מתוק של דובוני אכפת לי ובמידות בגדים של שילב.

ובכן, תחזיקו חזק.
פושפה, האישה והשם של החתולה, היא אשה בת 51.

לין ואני מתבוננות בה כלא מאמינות, היא בכלל כבר דקה מלהיות סבתא. פתאום האשה ה(לא) שקופה מספרת על נסיבות חייה הלא פשוטות, על ילדיה שעדיין נתמכים על ידה, על חובתה לפרנס אותם, על הקושי להתפרנס ועל האושר שמצאה במשרתה הניוטון ג'מסית.

וככה השיחה קולחת, ואני שואלת אותה כמה זמן לוקח לה להגיע לעבודה ובחזרה, כדי לחשב האם היא גרה באזור שלנו או באזורים המרוחקים יותר הסינגפוריים, שכן בואו נודה על האמת- הנקודה הרחוקה ביותר מאיתנו בסינגפור, לכל עבר, נמצאת מרחק 32 דקות מקסימום, שכן כל סינגפור היא סוג של גדרה אחת גדולה, או עפולה, אם תרצו, מבחינת גודל. אולי 45 דקות מנקודת קיצון א' לנקודת קיצון ב'.

ופושפה עונה לי בקול המתוק הזה שלה על שאלתי "3 שעות", ואני מנסה להבין האם לא התנסחתי כראוי, ואני מתקנת את עצמי ושואלת אותה שוב כמה זמן לוקח לה להגיע לעבודה. היא חוזרת על תשובתה- "3 שעות".
אני מנסה שוב ומקבלת את אותה תשובה, ולין מסתכלת עליי ואני עליה ואנחנו לא מבינות מה שאלנו לא נכון שהיא מתעקשת על התשובה הזו.

3 שעות. לכל כיוון. 3 שעות הלוך ו- 3 שעות חזור.
פושפה גרה במלזיה.

היא מתעוררת כל בוקר בארבע וחצי כדי להספיק לעבור את מעבר הגבול ולהספיק להגיע לפה עד שמונה בבוקר. בשמונה בערב היא מסיימת את יום עבודתה ועד אחת עשרה בלילה היא עוד לא בדלת שלה.

ולין ואני תוהות איך היא חיה ככה,
והיא צוחקת עם הצחוק הקטן והילדי שלה כלא מבינה את הבעיה, כי היא שמחה בחלקה והיא עובדת במשרת חלומות, וזה בסדר גמור בעיניה לנסוע ככה כי במלזיה היא יכולה לגור לבד בבית קטן משלה ובסינגפור מקסימום תוכל לשכור חדר, וכן, זה לא נורא בעיניה כי הרי יש לה יום חופש בשבוע, וכמה כבר בן אדם צריך חופש.

ומבלי ששמתי לב פושפה איפשרה לי את היכולת לאזן, ולראות בים השפע הסינגפורי האינסופי, המפנק וחסר הדאגות את האשה הפרטית, העובדת, הראויה, זו שלא ויתרה לעצמה, זו שלא המתינה לניסים ולטובות מאף אחד, זו שהפכה את הקושי המופרע הזה למשהו סביר לחלוטין עבורה, והיא מספיקה לבשל ולדאוג לשני ילדיה, לסדר את הבית ולחיות חיים.

והיא שיעור חשוב בשבילי פה, היא מאפשרת לי להיזכר לפעמים כמה פעמים ביום על דברים שפוים, על איזונים, על העולם האמיתי שמתקיים מחוץ לבועה הסינגפורית המוגנת והשקטה, והיא שיעור גדול עבורי על האושר הסובייקטיבי של כל אחד מאיתנו.

והיא מאושרת כי מאפשרים לה כאן לעבוד בנעימים ולאחר רבע שעה בבוקר ולצאת רבע שעה מאוחר יותר, כי היא רואה בכל היום יום הזה אנשים (חלקם אפילו מחבק אותה חזק חזק וקורא לה "לאב") וכי בעולם שלה היא הגיעה רחוק,
למקום בו היא אולי בעיניים שלנו שומרת בקונדו, אבל בעולם שלה היא מלכת היקום.

וקחו לכם לסיום עוד אשה מהממת,
קחו את קרול קינג הנהדרת, תפתחו רמקולים, היא שווה את זה.

"So Far Away"

So far away
Doesn't anybody stay in one place anymore
It would be so fine to see your face at my door
Doesn't help to know you're just time away

Long ago I reached for you and there you stood
Holding you again could only do me good
Oh, how I wish I could
But you're so far away

One more song about moving along the highway
Can't say much of anything that's new
If I could only work this life out my way
I'd rather spend it being close to you

But you're so far away
Doesn't anybody stay in one place anymore
It would be so fine to see your face at my door
Doesn't help to know you're so far away

Traveling around sure gets me down and lonely
Nothing else to do but close my mind
I sure hope the road don't come to own me
There's so many dreams I've yet to find

But you're so far away
Doesn't anybody stay in one place anymore
It would be so fine to see your face at my door
Doesn't help to know you're so far away”

  https://youtu.be/BwGnGQCLCSo

כן, אני יודעת, לוקח לי המון זמן להגיע למילימטר הספציפי הזה שמושיב אותי לכתוב את הפוסטים שלי פה.
הסממן הראשון שחלף זמן רב בין פוסט לפוסט הוא אבא שלי ששולח לי רמזים עדינים עדינים בגודל דוב, אסמסים חמודים של חברותיי המתוקות ששואלות אם קרתה תקלה במייל כי אין שום עדכון, וכן, אני יודעת, הרי הסנסורים שלי עובדים גם חזק פה, והרי זה סוד גלוי שלכתיבה עבורי יש ערך תראפואטי אמיתי, ולכן יש בהחלט סיבות לתהות גם ביני לבין עצמי למה אני מרווחת בין הזמנים.

אובכן, התשובה הכנה היא שאני מונעת על ידי מנוע קטן פנימי של צבירת חוויות, רגשות, מנוע פיצי כזה שמסמן לי מתי הגעתי למן רוויה שמחייבת פילטור. לעיתים רק כשאני מסיימת את הכתיבה אני מגלה מה בעצם חשבתי על מה שקרה לי, משהו בכתיבה הופך חוויות לעניין חוצגופי שכזה, וכן, כשאני יושבת כמו עכשיו עם מיליון מחשבות בראש, זה נשמע לי כמו הרגע המתאים להתיישב בפינה המיוחדת הזאת שלי בבית, ולהתחיל לתת למקלדת שלי לגלות לי מה בעצם חויתי.

ספירת המלאי האחרונה שלי מונה בין השאר את יום העצמאות הראשון שלי שאינו ישראלי בול לפי כללי הספר.
יום העצמאות הישראלי שלי היה תמיד אחרי יום קשה קשה קשה של זכרון, של סרטים נורא עצובים שהופכים בשעה שמונה לריכוז מופרך של פטריוטיות.
הטלויזיה הפתוחה שמשדרת את טקס הדלקת המשואות, השיחות הקבועות על איזה צורה יעשה עכשיו רוקני ודמעות התרגשות בגרון מכל מיני אנשים שמסתובבים בישראל בינינו ויומחד הם אומרים משהו כמו "לתפארת מדינת ישראל" ברוב פאתוס, וזה נשמע הגיוני ולא כמו ממערכון של ארץ נהדרת.

ואז מתארגנים ומסמסים לדבי שתשמור לנו מקומות בהופעה בישוב כי בדרך כלל יהלי מופיעה עם הבלט שלה וצריך לראות אותה מהמקום הכי טוב שיש ולסמן לה עם העיניים כשהיא על הבמה שהיא הכי יפה בעולם ורקדה יותר טוב מכווווולן, ותמיד חוזרים על אותה בדיחה שחוקה עם הזיקוקים של "יו, תראה! ארנונה!".
וכן, יש המון דברים נורא טובים באורנית שלי, אבל אף אחד מהם זה לא האומן האורח ביום העצמאות, ולרוב מדובר על להקה משנות התשעים (אהההמ, ואני מחמיאה) עם שלישיית זמרים מקרטעים, ועדיין, זה נורא כיף ומלא שמחה.

ביום העצמאות הסינגפורי הראשון שלי לא היה רוקני ודבי לא יכלה לשמור לנו מקומות, יהלילי לא רקדה על שום במה ולא הצלחתי לראות אף אחד אומר "לתפארת" וגו', שכן פערי השעות? נו, אלו משבשים את הישראליות לעיתים. גם את להקת "אטרף" (טרו סטורי, אני נשבעת!) שהופיעה באורנית, לא ראיתי השנה.

אבל כן, זה היה יום עצמאות סינגפורי מלא גאוות יחידה ישראלית עם יום עצמאות בקהילה הישראלית פה שאירגנה חגיגה מהממת על חוף הים (אופירה- יו אר אאור הירו! יו גו גירל!), כן היו עליי פרחים מפלסטיק בכחול לבן, כן, רקדנו פה לצלילי תיסלם ובנזין (וסטטיק ובן-אל, אין מה לעשות- זו האמת), כן, היה מיוחד פה לדעת שיש לנו משהו רק שלנו, משהו שכל אחד שהיה נוכח במסיבה הזו ידע איך מרגיש בארץ ואיך מרגיש מחוצה לה, וכן, זה היה נורא נורא כיף בלב.

והספקתי בשבוע הזה גם להיות בטקס הטבלה של גור סינגפורי אמיתי כזה, בכנסיה אמיתית, עם כומר, ארוחה חגיגית, ועם כמות מופרכת של תיקי מעצבים כיאה לאומה הסינגפורית (מילה לקוראים ב"מקס מארה"- תודה תודה תודה שהצלתם אותי, היה שווה).

וככה בהטבלה קלטתי שוב שהחוויות האותנטיות היום יומיות פה הן אלו שמותירות עליי חותמן יותר מהכל (אגב, אני משוכנעת באלף אחוז שכתבתי בעבר משפט זהה, אבל זה באמת העניין פה בעיניי).
היום-יום הסינגפורי מלא הפתעות מעיפות ראש עבורי. כל יום אני פוגשת משהו חדש כאן שגורם לי לפתוח ראש ולהכיר חשיבה אחרת, מנהגים שונים, תפיסות עולם אחרות לחלוטין, הרגלים.

לפני יומיים ירד פה גשם זלעפות, נכנסתי למונית עם מזגן על משהו כמו מינוס ארבע מעלות כיאה למונית סינגפורית המשקפת היטב את נהג המונית ואורחותיו- החל מהריח של האוכל המקודש אותו הם יאכלו תמיד בשעה הנהוגה עבורם (כך שתרצה למות כשתיכנס למונית), המוזיקה הסינית מחרישת האוזניים ולחילופין שידור אינסופי של מוזיקת יורו טראש של בויזון ובקסטריט בויז משל היינו לגמרי ברשת גימל בשנת 93.
אניוויי, במונית הספציפית הזו, הרגע הזה שנכנסתי אליה עם הגשם המטורף והקיפאון המופרע מהמזגן, גרם לי ישר להגיד לנהג הנחמד שנראה לי נניח אדם בן 30 מן היישוב, ש"יו, איזו הרגשה מוזרה של חורף!".
הנהג ההמום הסתכל עליי ושאל "ככה מרגיש חורף?!".
אובכן, אחרי כמעט שנה כאן קלטתי- הסינגפורי היומיומי לא בהכרח ראה בימיו חורף, לא הרגיש צינה על עורו, לא חווה את הצמרמורת הזו ואת המחשבה שקר עד שכואב בצלעות.

וכך מצאתי את עצמי מנהלת שיחה עם נהג חמוד ולבבי שהתחיל לדבר איתי על עונות השנה, על בגדים ארוכים בארון (או היעדרם), שאל איך יודעים מה ללבוש כל יום בחורף ואם כשיורד גשם גם קר, או כמו פה שכשיורד גשם זלעפות עדיין אתה נמס מחום ולחות.

ופתאום אני חושבת על כמה דברים שנתפסים בעינינו כחסרי משמעות ממש מרוב שהם הגיוניים עבורנו- כמו עונות השנה נניח, ועבור האנשים שאני חיה מסביבם הם עניין לא ברור שעליו הם רק שמעו וקראו.

ועוד מנפלאות השבוע שחלף-
בפאב מתחת לבית גיליתי על עצמי שאני חיזקי מ"ארץ נהדרת". כן כן, גם זה קרה השבוע.
זוכרים את חיזקי, מדריך הטיולים שביקש לדבר חלש כדי לא להעיר את חלבלולביות החוף? אובכן, אני חיזקי. בפאב.
ביקשתי להחליש את הרעש בטלויזיות, כולל הסימון הזה עם היד. טרו סטורי.
אגב: המלצרית ההמומה החלישה. לא בטוח מה מעמדי בפאב מעתה, אבל 1:0 לי, לא?

ובאמת, מה שבאמת באמת רציתי לספר פה וגרם לי לרגע הזה שהושיב אותי לכתוב הפעם, זה על האנשים פה שהשבוע הזכירו לי איך עושים דברים נכון.
איך מתנהגים בישראליות- אבל הישראליות המדויקת הזו, הנכונה, עם הכוונות והמחשבה של איך אחד יכול לשנות ולהועיל לאחר, שרחוק ממנו מרחק אלפי מיילים.

וכך, ילדי בני המצווה פה ואימותיהם המופלאות החליטו השנה לרתום את קהילת הישראלים בסינגפור להיות אחרים, מועילים, לכאלו שנותנים בהכי רצון טוב שיש.
וכך בקבוצה המקומית החל לו שירשור אינסופי מופלא ומרגש, בו אינסוף אנשים נפלאים הציעו לתרום אינסוף מעשים, מעשים- לא חפצים, מעשים- לתרום משהו למישהו כדי לייצר מסה קריטית של מעשים שניתן יהיה להפוך לתרומה עבור אירגונים מופלאים בישראל.

מאות תרומות של עוגיות, שיעורים, צמות, קוסקוס ודאמפלינגס הום-מייד, בייביסיטר, שיעורי כדורסל ולימודי קורסי מחשב, עדשות משקפיים שעות אימון- הכל תומחר ונתרם מצד אחד מאנשי הקהילה, שעמדו גם בצד השני ורכשו את התרומות (היוש כדורי שוקולד של שלומית ומאפינס של נוגה, קניתי אתכם! יססס!).

וכך עמדו היום אימהות נהדרות שגידלו ילדים מדהימים- נטע ומאיה שהפכו כבר מזמן לאיזו דמות סינרגטית וניצחו על כל הטוב הזה, יחד עם שרון, וענת, ותמי וקרן ועוד אמהות נפלאות ועמדו עם ילדים בני 13 ועשו מעשה שישנה לאנשים את החיים, ואספו המון המון כסף טוב של אהבת חינם.

ובאופן מוזר דווקא בלגבה עומר הישראלי שבו קרה הדבר המופלא שתיארתי (שאגב, לנצח ייזכר כלגבה עומר הראשון בחיי שהיה בו דרס קוד- ללבוש לבן, וכוווולם הקשיבו!), בדוכן המעשים הטובים האלו, הבנתי שלא משנה איפה אני נמצאת בעולם וכמה רחוקה אני פיזיות מהבמה הזו של יום העצמאות, עם הטלויזיה עם הטקס ועם רוקני, עם הלהקה המקרטעת על הבמה ששרה "יום סבבה" (תבדקו אותי, שיר אמיתי!), כמה רחוקה אני מכל הישראל המיוחדת הזו שלי, ועדיין, גם בקצה היקום, על קו המשווה, תמיד יהיו באזור אותם אלו שיהיו הישראלים האלו שעושים הכל נכון, מהלב, הכי אותנטי והכי נכון, כמו שאף סינגפורי שלא היה מעולם בחורף יעשה אי פעם בחייו.

ואני נשבעת לכם שפתאום, אאוט אוף נו וור, באמצע חוף הים עם הלגבה עומר והמדורה המפונפנת והישראלים עם הבגדים הלבנים, פתאום בשמיים מעלינו היו זיקוקים.

אז קחו לכם את מה שלא ראיתי בלייב, אבל בדיעבד שמעתי שוב ושוב מטקס הדלקת המשואות ששודר כשאנחנו פה ישנו עמוק עמוק, ובאמת- הכי ישראלי והכי מה שניסיתי להגיד פה:

ישי ריבו שר מכל הלב על דברים רצופים אהבה. מושלם.

מהשניה שהיא הפציעה מולי בשדה התעופה צ'אנגי, היה ברור דבר אחד- היא הגיעה למעט מדי זמן.
הפרצוף של ירדנה שלי- עור שחום שוקולד בואכה אתיופית, עיניים ירוקות ענקיות וברקע חיוך ענק אחד שמאיר כל מילימטר שהיא נמצאת בו. הפרצוף הזה שהיה חסר לי כל כך.
הפרצוף הזה שמחובר לחברה מופלאה שיכולה ימים לכתוב לי "זמינה?", "זמינה?", לא להתייאש ולא לקטר עליי שכשאני מבטיחה לחזור (אבל שתינו יודעות שאין סיכוי שאזכור לחזור אליה באמת, שכן אני כמו דג זהב, שוכחת תוך 7 שניות). הפרצוף הזה שמחובר לאדם המצחיק בתבל שיודע להגות באופן מושלם את המילה "בואי" בהגיה הכי מצחיקה שיש, הפרצוף שמחובר לאדם הכי חובב גוד ווייבס שאני מכירה.

לפני כך וכך חודשים עת עוד הייתי בשר טרי סינגפורי, בימים בהם תיפקדתי רוב היום תחת הלם מוחלט במוד הישרדותי, היא לא התעסקה יותר מדי עם לוגיסטיקה, ורק שלחה לי באיזה יום בוואצאפ אישורי הזמנת טיסה לסינגפור, ושאלה "אז מה את עושה בסוף אפריל 2017?".
לא האמנתי שזה יגיע, אבל בחצות וחצי הלובסטרית שלי הפציעה עם החיוך הענק מהפיסקה למעלה, מזוודה אדומה וגרוב אינסופי.
היא בסינגפור ואני על גג העולם.

מג'וטלגת מהגהנום קרסה לשינה עמוקה, ובבוקר שישי בשעה 10:30 פקחה הלובסטרית עיניה.
אחרי קפה ועוגיות-לין כבר הגיע משהו כמו 12:00, ולפתע קלטנו שבעצם הזמן לא לטובתנו. היא אומנם רק נחתה, אבל דבר אחד היה ברור לנו- כל רגע פה משמעותי. לא נמסמס את הזמן יחד הזה.

אחרי שעה כבר בדקנו את איכות וטריות הסלמונים הסינגפוריים. ירדנה, עליכם לדעת, היא חובבת החומר הירוק המופרך, פותח הנשימה האלמותי, הרי הוא הוואסאבי. אני מהמרת שזקני סינגפור לא ראו חיבה הו כה הזויה לדבר הזה, אבל כן, מאז שחזרה נכנסו פה כמה מסעדות לטרפת חידוש מלאי וואסאבי פה, משדרות מוד חזל"ש.

מאותו רגע חווינו כל כך הרבה דברים יחד- ארוחת שישי סינגפורית שגרמה לה להבין את הקסם של החברות שפה ואת השגרה הנעימה והאנשים הנהדרים, מסלולי הריצה המהממים שהיא חרכה פה, ההרגלים הקטנים שטיפחנו עם סניף הסטארבאקס החביב עליה, בברייקפאסט בבית קפה השכונתי שלנו, בקניונים שמתחתינו שהיא כבר הכירה בעל פה והתמצאה בהם טוב כמוני. היא כבר הכירה את ויקטור ופושפה השומרים של הקונדו, לא נבהלה כשהנהיגה הייתה בכיוון ההפוך.

תוך 2 דקות היא כבר זיהתה לטאות בשמורה שטיילנו בה, התיידדה עם מלזיה ממול, כבר זיהתה את המרינה. עם תומר של דין כבר היה לה הומור משותף אחרי ארוחת ערב שישי פה אחרי שפגשה אותו מנחה את טקס יום הזכרון, ועם גבי של מרינה כבר בדקה אם ייקח אותה לשיעור איגרוף.

בכל רגע חשבנו לעצמנו איזה חרא מזל יש לנו שזה עוד מעט נגמר, וכמה מבאס שהיא פה לכל כך מעט זמן. אה, זה היה עד שהגענו לכדור הבדולח במקדש הסיני בצ'יינה טאון, שם הכל השתנה.

טיול שגרתי במקדש הסיני המהמם בצ'יינה טאון, היא ממלמלת מהרגע שפגשה את הרובע הזה "יווווו, מהמם פה. מושלם. מהמם. מהמם פה".
אנחנו מסתובבות במקדש ופוגשות תור של מאמינים שמחכים ללטף כדור בדולח. בירור מהיר העלה שהאמונה היא שמי שמסובב את כדור הבדולח משנה את מזלו לטובה, ואנחנו הרי ידועות ככאלו שלא מפספסות הזדמנויות, אני מישמשתי אותו קצת והיא קצת יותר התחברה למישמוש הכדור.

ואז יצאנו לנו לטייל בצ'יינה טאון, נעמדנו מול לוח המזלות הסיניים שלנו. אני, לידיעתכם, מזל ארנב. לפי מה שהיה כתוב לי שם, המזל שלי התברר כ"וורי בד", אני "לוזינג מאני" (גיל אישר והינהן) ועוד כל מיני דברים מדכאים. נו, שוין.

ירדנה בדקה את המזל שלה, נחש, וגילתה קטסטרופות דומות. עולצת מחד על הגילוי אך מבואסת מתוצאותיו פנתה למוכר ושאלה בהומור השמור רק לה אם אכפת לו להחליף לה את המזל, כי זה לא משהו. הוא, בלי להתבלבל, עבר שוב על תאריך הלידה שלה, והיה המום לספר לה שבעצם היא לא נחש, אלא בכלל דרקון.

מבט מהיר גילה שבשניה המזל שלה הפך להיות הכי שוס בטבלה. 4 שניות והמזל התחלף.

תוך כדי שאנחנו נגנבות מהקטע, פתאום בשיחה אגבית אנחנו מבינות שבגלל שלוח השנה שלי בטלפון התחיל משני לשבת (שלא כמו הישראלי שמסונכרן מראשון לשישי) בעצם חישבנו יום אחד פחות לביקור שלה, והופ, הרווחנו בשניה יום.
אין לתאר איך פתאום הכל התחיל לשנות את הקארמה מסביב, אפילו אנחנו, כוהנות הומור שחור ואפל לא יכולנו להפסיק לתת לעצמנו מכות במצח מרוב שהיה שוס.

אינסוף הליכות וטיולים פה ברחובות העיר, אינסוף שיחות מלאות צחוק, עצירות לאכול את הנודלס הטעימים ביקום, להיגנב מהרחובות המהממים, מהאנשים, מהריחות, מהטעמים, מהחברות הטובה, אינסוף מחשבות על הטיול הבא שלה לכאן, על ארנון שחייב להגיע איתה לפה ועל הילדים שישתגעו על הכל. אושר אינסופי.

וחוזרות הביתה ומתחילות את הערב שוב, כאילו כלום, והולכות למקום היפה בעולם כולו לשכב מתחת לכיפת השמיים ולצפות בפלאי הגארדנס ביי דה ביי המדהימים עם מוזיקה שמגיעה לכל מילימטר בגוף, ושותות מוחיטו בקומה 57 במרינה ביי סנדס ומגיעות שוב ושוב לשיחות של שתינו, הכי עמוקות, הכי חבריות, הכי נפלאות ואוהבות.

ומתעוררות למייל מאל על, שבאדישות מודיע לה שהטיסה שלה עוד יומיים בוטלה, והיא נדחתה ב- 24 שעות. לוקח לנו בבית איזה שעה להבין מה קרה פה, ושוב, מסתכלות אחת על השניה ומתפקעות מצחוק. כדור הבדולח.
עוד יום מתנה קיבלנו פה, וזו הייתה מתנה שאין לי בכלל דרך להסביר כמה הייתה משמעותית עבורנו.

וניצלנו כל רגע שקיבלנו פה באדיבות המזל הטוב של כדור הבדולח, וטיילנו, ואכלנו, ושתינו, ושוב אכלנו ושתינו, ושוב טיילנו, ועשינו המון שופינג, והיא הייתה סקרנית להכל וניסתה ובדקה והקשיבה ובחנה כל מילימטר מהסינגפור שלי.

והיה לי את הזמן הזה שבו כל המלים הרגילות של לפני שנה חזרו למקומן, והיכולת שלנו לעבד מחשבות באינסוף שיחות הייתה מהמשמעותיות שהיו לי בשנה הזו, והיכולת להיות מי שאני מולה, בלי הגנות ובלי שום דבר, זה אחד הדברים רבי החשיבות האמיתית שהיו לי פה.

וכשהיא חזרה הבייתה, לישראל עם העגבניות הטעימות, היה לי כל כך עצוב אך שלם, כי הרגשתי כמו אחרי פיין טיונינג מושלם שהצליח להבריג ברגים למקומם הנכון וכאילו הייתי בית שבו סידרו את כל התמונות ישרות כמו פלס כמו שצריך.
והרגשתי שאין גבול לאהבה שלי ללובסטרית האהובה שלי שהפציעה בחיי הסינגפוריים, כי כמוה- פשוט אין.

"I couldn't believe my eyes
I couldn't believe my ears
I couldn't believe my luck
I couldn't believe you're here

And I couldn’t believe my eyes
I couldn’t believe my ears
But I’m looking at you now
And I can’t believe we’re here"

("Could'nt believe" \ broods)

דברים שקרו בשבוע הזה:

הסינגתולה שוב התייחמה, היה כיף (שקר מוחלט). שרדנו לספר וגיל בקווסט למצוא לה עיקוריסט ויפה שעה אחת קודם,
הייתי במימונה שאין דברים כאלו (נשבעת שרק נישנשתי שקדים, נו מופלטה פור מי, אחרת זו טרגדיה, לא פחות),
מה עוד? מכרתי את הסיפור שפלאפל זה "פרש איזראלי פוד, דה בסט, יו מאסט טריי", אשה נחנקה לידי ושרדה (הפלאפל לא קשור! נשבעת!),
יום השואה עבר מבלי שידעתי מתי הצפירה (אבל בלב הרגשתי),
והרגע החביב עליי בז'אנר- חזרה לשגרה. יססססססססס!

לא מעט כבר כתבתי על המרחק בחגים מהישראליאנה המוכרת-
הפרחים בראש השנה ופסח, החגיגיות, פס הקול, הבגדים היפים, פקקי החג, הברכות, המולקולות האלו באויר שלא ניתן לשחזר.

כאן כבר הבנתי שאין סממנים למה שהיה הדבר הכי טריוויאלי פה באוירת חגים- אין פרחים, אין פס קול, אף אחד לא יודע שפסח זה פסח ולמה לכל הרוחות אוכלים דג אפור רוטט עם כתר גזר לראשו, אין פקקים, אין מולקולות מיוחדות באויר, אפילו אין את הצעקות הקבועות של "לא פייר! אני אחריו במקלחת" שמהוות את אבני היסוד של כל ארוחת חג באשר היא.

אבל יום השואה ויום הזיכרון, איזה שיט להיות לא בארץ ככה.

הרי לא, זה לא חג, זה לא איזה אירוע חגיגי שמתלבשים יפה לכבודו ונוסעים עם סיר מרק עוף עם קניידלך לארוחה, ואין שום פקק, מלבד איזה פקק בלב.
ימי השואה שלנו, ותסלחו לי שניה על 60 שניות של מורבידיות, בהיותי אשכנזיית מחמד תוצרת מזרח אירופה (לא עלינו, אפילו עם דרכון זר של ליטא, כן אמא, אחרי 3 שנים אספתי אותו מהשגרירות, בחיי) הם בעצם פסיפס חיי, בטח בעשורים האחרונים מאז שאמא שלי הפכה כל אבן לגלות מה לכל הרוחות קרה שם ומי הייתה המשפחה שלה.
גם סבתא של גיל, טפו, שתחיה לעוד מיליון שנה מבחינתי, היא בוגרת בהצטיינות של אושוויץ, מדברת בפתיחות מדהימה עם הנכדים שלה על כל הפח שאכלה שם, על החיים ההזויים האלו שנפלו עליה כשהייתה בת 19.

אני לא באמת צריכה את יום ההשואה כדי להיות שם, ועדיין, כל כך מוזר לצפות בלי הכנה נפשית מוקדמת ברחל בת דודתי האהובה בראיון שעשה לה גיל ריבה (שהוא החתן המתוק במיוחד שהגרילה), ככה פתאום מולי בלינק בפייסבוק, מספרת לו בגילוי לב על המשפחה המופרעת שלנו ששרדה את התופת, לשמוע סיפורים ששמעתי רק בחדרי חדרים בגילוי לב מדהים, לשמוע על סבא שלי שהמציא את עצמו מחדש עם סבתא שלי ולדעת מה עברו כל השנים האלו היא ואמא שלי ואוסף בנות הדודות האוהבות שהן אחת לשניה.

ונסו לדמיין אותי יושבת לצפות בראיון הזה יחד עם לין, ההלפר הפיליפינית הנהדרת שלי, ומנסה להסביר לה מה זו לכל הרוחות שואה, ולא, אני לא מתבלבלת כשאני אומרת 6 מיליון, וכן, זה לא טעות כשאני מציינת שזה קרה לפני בסך הכל 70 שנה, ולא, לא טעיתי זה באמת בגלל שהם היו יהודים, ואין לי הסבר לפיליפינית מתוקה שלא מבינה מה היהודים עשו לנאצים שהצדיק את זה, וכן, חיתוך הדיבור של רחל מתנגן לי נורא מוכר באוזן ואני אשכרה רואה בה את אמא שלי, ולכי תסבירי לה איך הגיוני שלבחורה בת 42 ולאשה בת 70 היה אותו סבא, שנולד ב- 1890, כי מה לעשות, לשואה היו חוקים משלה שלא הצליחו לכבות לאיש בן 55 שאיבד את משפחתו לרצות לחיות מחדש.

ולין, שיושבת איתי ועם יונתן מול המסך ומנסה לקושש מהראיון הזה מידע והבנה לעולם לא תבין מה היא רואה ואילו מילים היא שומעת, ואולי גם תחשוב בליבה שאני קצת לא מרוכזת כי מכרתי לה איזה סיפור הזוי על רצח עם, ולפי המבטים שלה היא באמת חשבה שאני לא בהכרה מלאה.

וסימנתי עוד וי על הצ'קליסט הסינגפורי של הדברים שקרו לי פה בפעם הראשונה השבוע, כי גם דברים מצוינים ומשמחים קרו פה, נניח פלאפלים.

אובכן, מי שמכיר אותי מספיק טוב יודע שהסיכוי שאני אכין פלאפל ואתן לריח טיגון למלא פה את הסלון, מבין שצריך לקרות פה משהו ממש חריג.
הדבר הזה, לטובת העניין, הוא מאיה שפקדה עליי להכין 150 כדורי פלאפל לגלובל פיקניק, וקרני ותאיר שהיו החבר הטלפוני.

טם טם טם, תופים תופים תופים- הגלובל פיקניק- קוים לדמותו:

הפליגו לכם בערבות הבלוג לפרק #6, אי שם באפריל 2016.
קמתי באותה שבת בביתי האורניתי בתחילת האביב המקסים עם פריחת השיח המהמם שנראה כמו מנקה בקבוקים אדומים מחוץ לחלוני, גללתי אז את הפייסבוק ונתקלתי בתמונות של הדוכן הישראלי עמוס הפלאפלים במה שנקרא פה ה"גלובל פיקניק" ב- OFS.

בי"ס עם 70 לאומים שמרכיבים אותו יודע דבר אחד ברור, שהכי נכון שכל הלאומים האלו יעשו את הדבר המתבקש: אוכל.

עברתי אז לפני שנה בקפדנות על התמונות, רואה את החיים שלי בפאסט פורוורד, התעכבתי על תמונה של אימהות וילדות בשולחן מלא פלאפלים ודגלים כוחל-לבן, וכתבתי לעצמי בפסקה האחרונה:
".. וכמו באיזה תהליך חוץ גופי, יכולתי לראות פתאום, בעיניי רוחי את הפיקניק הבא, בעתיד הלא רחוק, בו היפה שלי הזו, הקטנה, תהיה בתמונה הזו, ויהיו לידה גיל ועדן מקסימות שונות, ממש כמו בקיבוץ".

והעתיד הזה הגיע בשבת האחרונה. והגיע הפיקניק הבא, הקטנה שלי הייתה בתמונה, ולידה היו סלסט וגאראנס מצרפת, והן אולי לא גיל ועדן שלנו, אבל הן מקסימות ונהדרות ומתות על הגורה שלי.

וכך, בדוכן הארגנטינאי לבשו ההורים חולצות כדורגל ולגמו מאטה, אימהות רוסיות עם פירושקי ואיטלקים עם אספרסו ופוקצ'ות, דוכן של נאצ'וס ממקסיקו וגבינה הולנדית נפלאה. בחום מופרך עם זיליארד אחוזי לחות הדוכן הטורקי הגיש רחת לוקום, והסינגפורים הגישו באופן הו-כה-מפתיע צ'יקן רייס, הצרפתים באגט, הפיליפיניות הגישו בי-הון והנורווגיות משהו נורווגי, השבדיות הפתיעו עם קציצות שבדיות (משקית מאיקאה! טרו סטורי!), הטיוואנים הגישו אוכל לא מזוהה ובדוכן הספרדי היה גוד ווייבס, וכולנו נטפנו מזיעה, כמובן, מלבד הדוכן של פינלנד, שם כל האימהות הבלונדיניות הזוהרות נראו כאילו כרגע יצאו מהמקלחת, טיפת זיעה לא הגיעה אליהן, והן היו לבביות בדיוק כמו שמצופה מפיניות להיות.

בדוכן הישראלי עמדו 23 משפחות, אמהות ואבות, עם הילדים איתנו, כולנו בתוך הקסם- מה שלא ראית בשום דוכן.

אחרי קרב פלאפלים מרגש (שלי היה הכי טעים, אגב, אני חותמת לכם), הונחו על השולחן צלחות יפיפיות אינספור עם טחינה וחומוס הום-מייד, קצת שמן זית וכדורי פלאפל ועליהם נעוצים דגלי ישראל שסחבתי כל הדרך מישראל מבעוד מועד.
בשולחן הצמוד חתכה קטנתי היפה סלט טרי, כפועלת הייצור החיננית של קרני-תומר-פוד-אקספלורר האישה והאגדה, שהניחה בידי ההמונים פרש איזראלי סאלאד.
ותקשיבו, היינו להיט! אנשים התעלפו עלינו! התעלפו!

ואגב, לא התעלפו סתם, שכן אשה אחת באמת התעלפה לידינו והשמועות היו שהגברת נחנקה ממשהו.
אנחנו, כמו ישראלים טובים, וידאנו לפני הכל שטרם שנחנקה האומללה לא עצרה אצלנו קודם בדוכן הפלאפל. לכשהתברר שלא, מיד דאגנו לשלומה. שמחה לבשר- היא שרדה לספר, אבל הפסידה פלאפל.

וככה עבר לו יום מהמם שכולו עוד חוויית פה, שבו אתה מגלה בקלות שבלי ממשלות, פוליטיקות ופרוטוקולים- הפקיסטנית שמחה להגיש גם לישראלים אוכל, הטורקים צחקו והצטלמו עם הישראלים מעל דוכן נוגט טורקי, הדוכן הישראלי לא ספג הערה אחת על פוליטיקה וכולם הגיעו אלינו מחויכים ומלאי הערכה לווייב הכחול לבן שאינו דומה לכלום,
ופתאום הבנתי נורא בקלות תוך כדי גשם של הפלאפל ומלא משפחות מלאות גאוות יחידה ישראלית איתנו, שאולי אין לי את ישראל בסינגפור, אבל יש לי ישראלים בסינגפור, והם אדירים- אבל ממש.

והנה, קחו לכם את הדבר הכי ישראלי שהמציאו, שלמה ארצי, שמתאר לנו עולם יפה. נשמע לי מושלם.

"תתארו לכם עולם יפה, פחות עצוב ממה שהוא ככה,
ואנחנו שם הולכים, עם שמש בכיסים,
תתארו לכם עולם יפה, עיר בתוך החושך,
עולם פשוט,
תתארו לכם קצת אושר"

("תתארו לכם" \ שלמה ארצי)

בראש השנה האחרון, על שולחן ארוחת החג בעודנו גורי רילוקיישן הלומים מחג ללא משפחות, שרון אמרה שאת פסח נעשה על חוף הים בקראבי.
בעצם, זה לא שהיא אמרה- היא הורתה לגיל לפתוח את הלפטופ ולהזמין במקום את הקראבי הזה, ותוך 3 דקות הוזמנו בצד הגפילטע פיש החגיגי דאז (זה שקר מוחלט, לא נראו סימנים אז של האוכל האפור הזה על שולחן החג, אבל זה נשמע ממש אותנטי) מקומות לפסח עבור שרון וסמי, טליה ואייל ולנו- כולנו על טפינו.
תוך שבועיים הצטרפו לויאלה ויובל, ולפני חודש הצטרפו גם תאיר וגיא ודין ותומר.
אובכן, במילים אחרות- הוכרזה יציאת מצריים לקראבי מסינגפור.

בחודש האחרון התחלנו לדשדש בקבוצת הוואצאפ התאילנדית, שבה כיכבנו רק הבחורות. למרות שדינה חשבה שזה מאסט לחבר גם את הבנים, אני גאה לציין שלא נשברנו ונשארנו בקבוצה הזו רק אנחנו, מה שאיפשר הצפת תמונות נטולות פילטרים בעליל (כן, שארון, הכוונה היא לך), בדיחות שאם מי מבחורינו היו מכניסים היינו צולות אותם (סטייל "חכם, מה הוא אומר? "מאמי, רזית", דלוח אך גאוני).

בשבוע שלפני הנסיעה גיא של תאיר נצטווה להביא מישראל תערובת קניידל'ך, ותאיר התחילה לרמוז לריזורט שלנו רמזים במייל על מה מחכה למטבח התאילנדי בערב החג, אלא שנראה שהם לא הבינו מה כוחו של מרק עוף.

באותו שבוע קודם לטיסה כיכבה משפחת גלעד בתחרות פנימית של מי מעלה חום יותר גבוה מהשני (זו לא באמת תחרות כשיונתן משתתף בה, אבל יש לציין שבהחלט עלה הרף). ברביעי כבר התחלנו כולנו לחיות מחדש, אבל אני החזרתי לעצמי את השפעת בשבת שלפני הטיסה, ואת אריזות המזוודה עשיתי תוך שאני מתנהלת עם חום, אוזניים כואבות ורטינות אינסופיות תוך הקפאת בני הבית במקסימום מזגן, כיבויו, הפעלתו, וחוזר חלילה.
למרות שחשבתי שבבוקר הטיסה הכל ייעלם זה פחות קרה, וככה את בוקר יום ראשון בו עלינו למטוס עליתי כמו איזה קורבן של החיים, מקוררת ואומללה, אבל אקדים את הסוף הטוב ואספר שבלילה של ראשון הכנעתי את השפעת בנוקאאוט של נורופן קולד & פלו, יבורך ממציאו.

זה לא באמת הפריע לנו לחגוג לשארון יומולדת חגיגית במיוחד מהרגע הראשון ועד לסוף היום.
אני לא אתחיל פה עכשיו לעשות לה הומאז', אבל רק אגיד עליה שבאמת, בחיי, שככה יהיה לי טוב, השארון הזו היא אושר גדול עבורי פה, אחת הנשים הראויות והנהדרות שיש, אקספאטית מוכשרת ואמא של שלישיית הבחורים הכי טובת לב שמסתובבת באזור, וכן, זה באמת הזדמנות לאחל לה שנה מהממת במיוחד, מלאת טוב ואושר גדול, וממי- איי לאב יו סו וורי מאץ', וכן, את כבר רזה.

אחרי הפעם הקודמת, קראבי הפכה להיות מוכרת עבורנו.
הטיסה הקצרה, שדה התעופה, התאילנדים המתוקים והאדיבים שמקפידים על קידה מכבדת עם "סוודאיקה" לבבי לכל אשה, על "קאפונקה" אדיבה על כל מחווה, על חיוך אמיתי על כל דבר. העצים, החוף המופלא, הקוקוסים, החול, הים הטורקיזי וסלעי הענק, הגאות והשפל המרשימים.
הגענו למקום שהנפש נאלצת לנוח, אין לה שום ברירה אחרת.

קצת התמקמנו, ותאיר לחצה יד לדמות מקסימה שהפכה את הסדר שלנו לאחר, לנפלא. תכירו- מיסטר צ'אן. מנהל המסעדה הקשוב, הלבבי, זה שגם שארון אילפה על המילימטר והוא נכנע לקסמיה בלי להבין בכלל איך זה קרה.

תאיר, מי שכבר הכיר פה את הדמות המיוחדת הזו, לא באמת רואה מכשולים בחיים, וגם אם הם קיימים- הם זניחים עבורה. שום דבר אינו בלתי פתיר, אין אדם שיצליח לסרב לה, הכל במן מבט תאירי וטונציה שמיוחדת רק לה. "מיסטר צ'אן, נצטרך 10 גזרים, סלרי, תפוחי אדמה, בצלים, 32 פולקעסים, כן, תודה, נצטרך סיר גדול מאד, מה פתאום- אנחנו נכין הכל אל תדאג, לילדים צריך שניצלים ולמבוגרים נוט טו ספייסי, תודה, 20 ביצים טריות וקערה עם מים, ב- 12:00 נגיע למטבח להכין", ויאללה, היא כבר נכנסה לבריכה עם קולקציית הריזורט שלה ומיסטר צ'אן סר למרותה עוד לפני שסיימה לדבר.

וככה בדיוק- בצהרי ערב החג התייצבנו 6 אמהות עם 6 בנות, הפשלנו שרוולים, ובמטבח מלא תאילנדים נולד מרק עוף וקניידל'ך טעים באופן מופרך לכבוד חג הפסח, וכך אף נטבע מטבע הלשון "תנו לעוף לעבוד".

בשעה שש בערב ירדנו כולנו לעבר חוף הים שלנו, כולנו חגיגיים, מתפעלים, מול שולחן חג מהיפים שראיתי ואראה בחיי.
שולחן עבור 32 אנשים נהדרים, עליו הונחו הגדות, כוסות יין, נרות, עצים מוארים מעלינו וחוף ים מופלא וקסום מולנו.

תומר מונה לנהל את הטקס עם קולו המופלא. קריאת הגדה בצד קולות אדוות הים ורחשי הציפורים, "שולחן עורך", ואוכל תאילנדי חגיגי, עם מרק עוף וקניידל'ך כוכב ממש. אני באמת חושבת שאפילו אלוהים היה ממש מרוגש, כי רק אחרי שהאחרון מבינינו סיים את הקינוח והיין, נפתחו ארובות השמיים לגשם עצום. מיסטר צ'אן סימן לנו לעלות למסעדה המקורה, ועד הלילה ישבנו כולנו יחד, ממצים ערב באמת שכולו חוויית חיים.

את השבוע העברנו בהנאה עצומה בין בריכה לבריכה עם שני מצופי ענק של חדי קרן שנרכשו בסינגפור, והתגלו כהברקת המאה. הילדים יצאו בתורות עם עור מכווץ לגמרי מהמים, שעות של קפיצות למים, צליה בשמש התאילנדית, אינסוף פד-תאי, שייט משעשע משהו ותאילנדית משוגעת שאפילו גיא של תאיר לא היה יכול לה, מו"מ (כושל) עם תאילנדים בשוק על בגדי בריכה, קפה אוסטרלי, חברה מהממת מאוזי שהצלחתי לפגוש ולהתחבק, ובן דודה אהובה שלי שהתגלה עם משפחתו במלון הצמוד אלינו, ואחרי 20 שנה בערך שלא נפגשנו הצלחתי להיזכר כמה הוא מקסים וכמה מקסימה המשפחה הזו שלו.

בערך ביום רביעי גילינו שההמלצה של תאיר על מסעדה מהממת לא רחוק מהריזורט שלנו היא באמת אחת המוצדקות.
כך הכרנו גם את שף קאניטה התאילנדי המוכשר, שבמשך יומיים בערב מצאנו את עצמנו מתענגים מכל מנה שבישל לבדו במטבח, לבד לגמרי, כשהוא מאלף דגים להיות הכי טעימים שהמציאו, מכין סלט מנגו חלומי, קארי ירוק שאי אפשר להאמין כמה טוב, אוכל טרי ומופלא שהצליח לגרום לכולנו להפיל לסתות שוב ושוב, לא להאמין שבורכנו בכזו חווייה קולינארית נפלאה מאיש כל כך צנוע ופשוט.

שישה ימים מאחורינו, מיסטר צ'אן אחד שעמד מוקסם מהחוויה הישראלית הזו שראה (ושלח לי הצעת חברות בפייסבוק!), מרק עוף עם קניידל'ך במיקום הכי לא צפוי, ילדת יומולדת אחת יפיפיה ונהדרת, ילדים מאושרים והורים מאושרים לא פחות, חברים טובים ושיחות קולחות על שפת הבריכה, הרבה יותר מדי אנשים צלויים בורוד על הלחיים ועל הכתפיים, דגים טעימים באופן מופרך משף מוכשר כל כך,
ואני אתאיסטית מוחלטת, אבל יש רק דבר אחד שאני יכולה לחשוב עליו שעושה פה שכל:

אחד אלוהינו.

חג שמח, אהוביי.

לא, באמת, אתם חייבים לרחם עליי פה.

יומיים מסתובבת כאן הסינגתולה מיוחמת, משמיעה נהמות מופרעות.
בחמש בבוקר בשיא סופת רעמים בחוץ התייצבה גברת חתולי על קצה מיטתי כשהיא ערנית למדי ומוחה ככל הנראה על כך שטרם עיקרנו אותה, תחת הלם מעוצמת הקיטורים פקחתי זוג עיניים מזועזעות, אבל באמת שזה לא הרשים אותה ממש.
וכך, בעודי כותבת את השורות הללו אני ממשיכה לספוג את קיטוריה כמו טינטון באוזניים שלא נעלם לשום מקום ואלוהים, ולא שאני מבינה טכנית מאיפה היצור הפיצי הזה ממציא את הווליום הזה, ראבאק.
נוט טו סלף- להוסיף בטו דו ליסט "ביקור אצל הוטרינטור בהקדם האפשרי", ססססססאמק.

אם להתעלם מזמרת המחאה על ארבע הרגליים והזנב פה, והעובדה שגילינו את התחביב המופרע שלה לגנוב מיהלי וממני קוקיות ולעשות לעצמה וואחאד סטאש קוקיות מתחת לספה, אזי שבוע סינגפורי נהדר עבר על כוחותינו מאז הפכתי לנהגת סינגפורית מן המניין.
אין לתאר את תחושת ההקלה אחרי שעול התיאוריה המזורגגת הזו ירדה ממני, לא היה לי מושג כמה שינון הרגולציה התעבורתית של מדינה שנוהגת הפוך לחלוטין מכור מחצבתי תהיה מתישה, אבל בייגונז- העיקר שסיימתי עם הפח הזה.

מה שכן, חשבתי שיהיה מעניין לספר לכם שבמשך יומיים היה לי פה שיער אפרפר ירקרק, וזה בדיוק השלב שבו הקורא צ'אים- מעצב העל מהחלל שלי בישראל, מוזמן לעצום עיניים, כי רק לדמיין את זה זה ישרוף לו את הקרניות.

אובכן, הרומן שלי עם ג'יליאן, ספרית המחמד הסינגפורית שלי, התחיל פה אחריי דייט שעלה לי כמו כיליה איכותית במיוחד עם מספרה ליד הבית. הגעתי למסקנה שלא הגיוני לשרוף פה כל 6 שבועות איבר בריא ומתפקד לטובת גוונים בשיער, ולכן לאחר שקרני נשבעה בג'יליאן הגוונאית שלה שגובה מחיר סביר לגמרי, החלטתי ששם ייעודי.

בדיעבד אני יכולה לספר לכם שכל פעם אצל ג'יליאן אני נפרדת בדמעות בלב מהצבע שעל ערימת נוצותיי הבלונדיניות, כי אין לדעת איך אצא הפעם.
ספירת מלאי מעלה שפעם יצאתי ממנה סבבה לגמרי, פעם אחרת יצאתי ממנה כשרוב שערי עם גוונים משגעים, אבל העורף פחות (ג'יליאן טענה שזה דווקא נחמד, בחיי, תמרי עדה), בערב הגאלה היא ליטראלי חימצנה לי את השיער לצהוב אפרוח (ואז, תחת מבטיי רצח הבינה שכדאי לה לתקן לי את העסק הזה מהר).

ניסיתי למתוח ככל שאוכל את הדייט איתה אחרי שצ'אים שיקם את הבלונדינית שבי, והנה, לא יכולתי לשאת עוד את גווני הצ'כונה שעל ראשי, והפצעתי שוב במספרה המקומית שלי.
ג'יליאן המקוסמת מהצבע בשיערי, מיד איבחנה איך צ'אים המוכשר שלי איפה שהוא שילב לי משהו עם תת גוון אפור.
אובכן, לא אתם ולא אני מבינים בזה יותר מדי, מלבד העובדה שכשיצאתי ממנה נראית כמו מורה ממוצעת בשנת 86 עם גוונים מוזרים אפורים על ראשי, ולא זאת אף זאת- לקראת ערב, עת התייבש שיערי, התברר כי לא זאת ששיערי אפרפר משהו, אלא גם נתגלה תת גוון ירקרק. כיף. בדיוק הרגע בו רצוי להרחיק ממני חפצים קהים וספרית מקומית.

אין לתאר כמה סובלנית ומכילה הייתי יום למחרת בו בחנתי בכל מראה ממולי כמה מזעזע האפקט, לרבות משהו כמו 20 נקודות סלפי לאורך הדרך כדי לוודא שאני לא מדמיינת. היחידה שראתה את כל הטוב הזה על ראשי הייתה תאיר, שאף היא נאלצה להודות תחת איומים שבלונדינית אני לא, ומשפט הרחמים האולטימטיבי "זה לא כזה נורא" הבהיר סופית שכן, זה נורא.

אין טעם להרחיב- העסק הזה תוקן, נוצותיי צהובות כדבעי מחדש, וג'יליאן שרדה לספר. שנית מצדה לא תיפול.

וכך, אחרי שחזרה אליי נשימתי וכך 10 השנים שנוספו לי תודות לאפור-דודות שקיבלתי נעלמו ממני, התפנתי לחרוך עם גלינק'ה את האיצטדיון הלאומי עם קולדפליי המדהימים, בעודנו דנות בדרך איזה אימהות מאגניבות אנחנו, שכן יחד עימי בהופעה היה גם נניח קנטה החבר היפני של יונתן, (ילד בן 15 ואני, כן, ועוד 49,998 אחרים, בט יו גט דה פיקצ'ר). ההורים שלי בגילי כבר היו גרופיס של הגבעטרון ושל גבי ברלין, ואני? חורכת איצטדיונים בינלאומיים ומריירת על טוכעס של זמר שכרגע גיליתי שאפילו הוא יותר צעיר ממני, סססססאמק. ואם לא די בבושה הזו, הרי שאפילו חולצת טור של ההופעה קניתי, ורק מי שמכיר אותי מבין כמה מופרכת המחשבה שאשכרה קניתי טי שירט, ועוד של הופעה.

והתחיל לו השבוע של לפני פסח בתאילנד, ולכבוד המאורע גיל מאתמול מטגן את עצמו עם חום מופרע וממלמל שאני לא חומלת עליו מספיק, מסתובב עם מעילים פה ולא מרשה לי מזגן בלילה, אבל זה לא מנע ממנו ללכת היום לעבודה בכל זאת למורת רוחי.

ורק שתדעו ותרחמו עליי רק עוד קצת פה, אז שתדעו שרכשתי פה שמלת מעטפת ארוכה נורא יפה, עם בד כזה לבן עם נקודות שחורות.
יום שלם שמחתי לעצמי שסוף סוף יצאתי מהקומפורט זון שלי (נושקי- מעריצה אותך שלא אמרת שהיא מחרידוש! איזו חברת אמת!), ואז חזרו ילדיי מבית ספר, כשקטנתי ממלמלת בלי בושה שאני נראית כאילו אני עם פיג'מת וואנזי, ובכורי תהה עימה מזועזע האם הפנדות נכחדו ואני לובשת אותן, וכדי ללכת לחגוג למאיה ז'ינו אהובתנו יומולדת נדרשתי אחר כבוד להחליף את שמלתי. טרו סטורי. גם כן ילדים, עדיף לשלוח אותם לסאמר קאמפ באיזה קולחוז באוקראינה לחינוך מחדש.

אז כדי שיהיה לכם נעים באוזן כמו שלי היה השבוע, קבלו את הטוכעס המהמם, כריס מרטין. תפתחו רמקולים, אבל הפעם גם תסתכלו על הקליפ היפה ביותר שראיתם ביי-פאר, שעשו שני ישראלים מוכשרים למות. יפה ממש, אבל על אמת.

"How come people suffer? How come people part?
How come people struggle? How come people break your heart?
Break your heart, oh

Yes, I wanna grow, yes, I wanna feel
Yes, I wanna know, show me how to heal it up
Heal it up, oh

Try and see the forest, there in every seed
Angels in the marble waiting to be freed
Just need love
Just need love"

(Coldplay \ "up&up")

Up&Up https://g.co/kgs/2Z8htP

הייתם חושבים שאני קצת מגזימה אם הייתי מספרת לכם שרגע השיא שלי היום קרה זה עתה ממש, עת מחקתי ברוב פאתוס 4 אפליקציות להכנה לבחינות התיאוריה הסינגפורית, אבל לא, זו האמת לאמיתה. איי ג'אסט דיד.
שלושה ימים של שכרון חושים בחסות משרד התחבורה הסינגפורי הסתיימו להם הבוקר עם בשורה נהדרת שצבעה את מסך המחשב החדיש של מרכז הרישוי פה עם המילה "pass". אובכן, יש לי רשיון נהיגה סינגפורי, שהחיינו.

במשך שמונת החודשים האחרונים עשיתי כל דבר הגיוני (ולא הגיוני) על מנת לדחות את הקץ בו אאלץ לשבת ולפתוח את 2 ספרי התיאוריה שממתינים לי פה כבר כמה חודשים. פעמיים דחיתי למורת רוחו של גיל את הבחינה הזו.

ייתכן שהחקיקה הסינגפורית ההו-כה-הזויה-והפוכה-לכל-מה-שאני-מכירה הייתה הקטליזטור לרפלקס ההקאה שהפציע בגרוני כל פעם שחשבתי שהופה, עכשיו אשב וזהו, אבל בפעם האחרונה שגיל קבע לי את המבחן שאילצתי אותו שוווווב לבטל לי, הוא הודיע לי בפרצוף חמוץ אך נחרץ, שהוא לא משתף יותר פעולה עם העניין הזה, ושבפעם שהוא קבע עכשיו אני אבחן ולא יעזור לי כלום, שכן לרשותי קצובה שנה להמרת הרשיון הבינלאומי לרשיון סינגפורי, וראבאק, כמה מסובך יכולה להיות פקקטע בחינת תיאוריה למי שעברה בהצלחה לא רעה בכלל את בחינות לשכת עורכי הדין?

די אם אומר שהיו רגעים שהתגעגעתי לראובן ושמעון בימים האחרונים.
ראובן ושמעון, למי שאינו יודע, הם הכוכבים של כל שאלה בכל בחינה בכל פקולטה למשפטים- הכל קורה להם- הם מסתכסכים שנים בכל תחום, לרבות מעורבים מדי פעם ברצח, גניבה, עבירות צווארון לבן, פגיעות פח ופלת"ד, הם מאד אוהבים לעשות בינהם הסכמים ולהפר אותם. פעם חשבתי שאם אפגוש את ראובן ושמעון ארה במי מהם מטווח קצר ואזכה לתהילת עולם של כל הפקולטאות למשפטים בישראל, אבל מאז זה עבר לי (ובואו נודה על האמת, חלפו כל כך הרבה שנים, שאני חושבת שלפחות אחד מהם יצא לפנסיה).
אז הסיפור על ראובן ושמעון נועד להגיד שבעצם עכשיו ממשלת סינגפור החליפה לי את שני אלו במכונית כחולה, שבמשך משהו כמו 7,888,876 שאלות נדרשתי להניח אם עליה לתת או לא לתת זכות קדימה למכונית האדומה, למקם אותה במסלול הנכון, לבחון האם היא השתמשה בחוק שתי השניות והאם הצמיגים שלה מנופחים, ואם היא מועדת לסטות בנהיגה מהירה מהנתיב בשל הכוח הצנטריפוגלי- שגם בעניינו הפכתי להיות מומחית ממש.

שלושה ימים שעלה מביתי עשן לבן וצעקות על כל מי שנשם לידי פה ו\ או מיצמץ, והריני לבשר פה בתבוסה שככל הנראה אני הכי חננה בעולם, שכן שימו לב לזה- תופים תופים תופים- אני גם סיכמתי את החומר בעשרות עמודים בכתב ידי. טרו סטורי.

השכמתי היום בידיעה שלא עזרו לי זיליארד השאלות ששיננתי פה מאינסוף אפליקציות וספרים, שכן איכשהו בשום שלב לא הצלחתי להפנים את ההבדל בין 2 קוים צהובים מקבילים לשני זיג-זגים, ולא ממש הצלחתי להבין את ההבדל בין קבוצות התמרורים שנשאלתי עליהן אינסוף שאלות, וצעדתי כצאן לטבח למשרד הרישוי הסינגפורי, כדי לגלות שכאן, כמו כל דבר אחר- הנהלים מקדשים את המציאות.

הבחינה יועדה לשעה 9:15.
בשעה 9:00 בדיוק נדרשנו להתייצב עם התעודות למסדר זיהוי קצרצר, בו כל אחד קיבל לידיו את השיבוץ למחשב מנצנץ ומבהיק בגודל 200 אינץ' בערך. את הנהלים לבחינה עצמה קיבלנו מסינגפוריסט מבוגר שעושה אינטרודקציות זהות להערכתי בערך 5 פעמים ביום מזה 70 שנה, ועדיין, איכשהו נקרעתי מהבדיחות שלו, ככל הנראה תחת השפעת ההלם. האינטרודקציה והנהלים, למקרה שתהיתם, נמשכו החל מ- 09:00 ועד ל- 09:14, לא שניה יותר. בשעה 09:15, בתיאום מושלם עם סיום הנאום, נדלקו המחשבים עצמונית, והופ, 50 שאלות ממיטב הרגולציה התעבורתית באי הזה (שאלה לדוגמא: מה יעזור לנהג שכועס עלייך? תשובה לדוגמא: שתתנצל. נשבעת).

לא זוכרת מתי שיקשקתי כמו הרגע בו לחצתי על "סיים", בידיעה שמתוך 50 שאלות מותר לי לטעות מקסימום בחמש, ובדיוק כמו בבחינות הלשכה, היה ברור לי שאבוי לנשמתי אם לא אעבור, כי לשאת שוב את הייסורים האלו- אהההה, פחות יקרה.
אובכן- יססססס, 50\50! הכנעתי את המערכת! ראובן ושמעון יכולים לחזור לחיים רגילים, והמכונית הכחולה יכולה מצידי להפסיק לתת זכות קדימה בכל צומת שהיא, מרומזרת וכזו שלא.

תחת אושר אינסופי נשלחתי אחר כבוד לחדר 1 בקומה 1, שם, כמו כל רשיוניסט סינגפורי, נדרשתי לצפות בסרט של רבע שעה, עם תיעוד גופות, הפחדות, סיפורי תאונות דרכים הארד קור- כמיטב השיטות הסינגפוריות לחינוך ההמונים.
מי שתהה על מקור היעילות שלי בפייסבוק בין השעות 9:55 עד 10:10, הרי שקיבל כרגע תשובה, שכן זה מה שעשיתי בזמן הזה בו כאמור- היה מישהו שאשכרה חשב שאני צריכה לפגוש את גיסו מרוטש ללא פיקסלים, תווווווווווווודה.

תמונת פספורט, רשיון ישראלי וכמה טפסים, ואני גאה לבשר פה אחר כבוד, תם הטקס. אני נוהגת בסינגפור כחוק.

שמחה ומאושרת יצאתי לפגוש פה קבוצת חברות נפלאה שבורכתי בהן ועלו הסינגפורה עימי, להפוך עוד כמה תובנות רילוקיישן על הזמן שחלף.
אין ספק, אני מוצאת בשנים האחרונות שהנשים סביבי הן אסופה מבורכת של חוכמה, תבונה, שכל ישר והרבה גוד וווייבס. רק בשיחות האלו אני מבינה כמה אני שונה פה ולא מוכרת גם לעצמי, כמה אנחנו נושאות פה על עצמנו את הטוב בצד המורכבויות הקיימות, וכמה חשובה אחווה, גירל פאוור, כדי לסדר שקט במחשבות ולנקות המון המון רעשים.

וככה אני נושאת עימי כל היום מחשבות ותובנות, שמחה שלא ויתרתי לעצמי וזכרתי היטב כל דבר שקשור למכונית הכחולה ולכוחות צנטריפוגלים, שלא הסתפקתי ב- 49\50, ששמעתי מילים חכמות מנשים נהדרות (אפילו הספקתי לקשקש ולראות את דבי היפה שלי מולי מחייכת!), נזכרתי כמה הרוטב במבה של מלאני מהמם וכמה לפעמים צריך לעצור ולהקשיב, ולגלות שגם אם לא הכל פשוט- הכל שווה.

והנה, בתמצית, המילים הכי מתאימות להיום, קארול קינג הצליחה לעשות לי מהן גם סדר בראש (וגם להזכיר לי את גילמור גירל'ס, אבל זה פחות קשור), וכן, זה גם לך, מותק. את יודעת מי את.

"When you're down and troubled and you need some love and care, 
and nothing, nothing is going right, 
close your eyes and think of me and soon I will be there 
to brighten up even your darkest night. 

You just call out my name, and you know wherever I am, 
I'll come running to see you again. 
Winter, spring, summer, or fall, all you have to do is call 
and I'll be there 
You've got a friend. 

If the sky above you grows dark and full of clouds, 
And that old north wind schould begin to blow, 
Keep your head together and call my name out loud. 
Soon you'll hear me knockin' at your door. 

You just call out my name, and you know wherever I am, 
I'll come running to see you again. 
Winter, spring, summer, or fall, all you have to do is call 
and I'll be there, yes, I will. 
Now ain't it good to know that you've got a 
friend 
when people can be so cold. They'll hurt you, yes, and desert you. 
And, take your soul if you let them. 
Oh, but don't you let them. 

You just call out my name, and you know wherever I am, 
I'll come running to see you again. 
Winter, spring, summer, or fall, all you have to do is call 
and I'll be there, yes, I will"

אני חושבת שאחד השיעורים החשובים שלי בכל הרילו הזה, זה הילכות צניעות למול גדולתה של ביתי הקטנה.

שמונה חודשים לתוך הסינגפוריה, השבוע הזה נתן לנו הצצה לעולמה המיוחד ואיפשר לנו להבין כמה לא הבנו ולא הערכנו שום דבר נכון על מסוגלויות, על יכולות, על מיומנויות של ילדה בת 10 ורבע לשגשג ולפרוח ביקום מקביל חדש מזה שגדלה בו 9.5 שנים כמעט.

חודשיים טרם הרילו חדלתי מלישון. היה נראה לי שכל פעם שאני עוצמת את העיניים, הראש שלי מתחיל לנהל רשימות אינסופיות, ומחשבה אחת שחזרה על עצמה שוב ושוב- מה אני עושה לה. מה אני עושה לקטנה הזו שחיה חיים בטוחים ונהדרים בבועה האורניתית שלה, עם גיל ועדן שלה, הבלט, פאפי ושמש חתולות העל שלנו שם, החדר הגדול והמיוחד שהיא תיכננה לעצמה, ובעיקר, זו ילדה שהכירה בערך רצף של 4 מילים באנגלית, וגם זה במבטא קלוקל תודות לעובדה הפעוטה שסוהא, המורה לאנגלית היא מורה נהדרת, אבל בספארי לא משוטט אלבנט.

בינינו לבין עצמנו התלבטנו מרגע החתימה על חוזה סינגפור אם לתגבר אותה באנגלית ולהתחיל לתת לה יותר בוסט, ומיד הנושא ירד מסדר היום. הגענו למסקנה שהעומס שצפוי עליה ממילא יהיה קשה, שהיא עוברת לבי"ס בינלאומי פרטי שמבין דבר או שניים בתלמידים חדשים, ושניתן לה למצות את הישראליאנה שלה עד תום, ופה נתמודד.

לא אחזור על דברים שכבר סיפרתי כאן רבות-
על היום הראשון שלה בבית ספר, שחישבתי לאחור את התמוטטותה הצפויה שטפו, לא הגיעה,
על הפחד מכיתה גדולה מלאה זרים ללא ישראלי אחד לחלוק איתו רגעים יומיומיים שהתבררה ככיתה בת 4 ילדים מופלאים עם בן בריתה הנהדר, עומר, ששמר עליה כעל אחות ואם רואים את התקשורת הבטוחה של שניהם אחד עם השניה מבינים כמה עמוק וטוב הקשר הזה,
ובעיקר על מורה אחד מופלא ומיוחד שמומחה בקליטת ילדים כאלו, מיסטר קאליי המקסים, שלעולם לא אוכל לתאר במילים את הערכתי אליו כאיש חינוך.

"כל ילד צריך לפחות מבוגר אחד שיאמין בו", ולנו היה את מיסטר קאליי.

מהיום הראשון בכיתה גילינו ילדה שקמה שמחה כל בוקר, בחופשה ארוכה היא סופרת ימים לאחור עד חזרה ללימודים, ילדה שמדברת אנגלית בחופשיות, ילדה מועצמת שמרגישה ראויה ושווה בין שווים.

בכל חזית גילינו את עוצמתה. די מהר היא הבינה ששכבת הגיל הישראלית שלה מלאה בבנות ותיקות שבטוחות במקומן ולא פנויות. ליה של מיסיס שוחט שקלטה אותה עוד בישראל הוכיחה כמה היא מופלאה ונתנה לה ספייס אבל ידעה לתת לה את הקליטה הבטוחה.
לאט לאט הבנו שהיא מרגישה טוב במקום שלה איתנו, עם הסינגתולה שלה ועם יונתן שהתגלה כאח מופלא ותומך, שותף יומיומי לסקול-באס ולשיחות בהם הם מכפכפים אחד את השניה ורבים את מי אוהבים יותר בבית.

תוך משהו כמו חודשיים התרגלתי לשמוע רעשי רקע מהחדר שלה, גיל ועדן התגלו ככאלו שלא ויתרו עליה בקלות. יום יום קשקשת אינסופית בסקייפי, יום יום תמיכה ועדכונים, היא עדיין חברה פעילה בקבוצת הוואצאפ של ה' 1, היא קשורה אל חייה הקודמים באופן כל כך טבעי ושלם.
אבל לאט לאט הרגשנו איך היא פורחת שוב.

הקיו היה כששיחקה עם גיל ארץ עיר, ונדרשה לילדה באות פ'. גיל מצא איזה שם בפ', נניח פרח. היא כתבה "פאריסה". נו, שעה עפנו עליה איך התחילה להמציא שמות בשביל 10 נקודות בארץ עיר. אובכן, תוך שניה נפתח הנייד שלה, בוואצאפ הופיעה קבוצת הברברת שלה עם לילי היפנית, גאל הקוריאנית, יהלי הישראלית, ו.. פאריסה התאילנדית. יצאנו חומוס, הייתי אומרת.

ככה הבנו שבעצם היא מלאה בחברות חדשות מכל מיני פיסות אקזוטיות בעולם.
כשהפצעתי בבית הספר שלה לפגוש אותה לארוחת צהריים, נופנפתי בקלילות לטובת הכנופיה הקוסמופוליטית המקסימה הזו שציחקקה שעה על מיליון דברים, ובכל פעם שהצצתי עליה, גיליתי שמדובר לגמרי בלהקה קבועה שלא זזה אחת מהשניה כל היום.

ולא קל לה בלימודים, אין לטעות.
היא לומדת 7 שעות כל יום באנגלית ברמה הכי גבוהה שיש, אין הנחות (חוץ ממאדר טאנג אצל מיסיס שוחט, כפרה עליה, שם האושר הגדול הוא החירות להיות ילד ישראלי 4 שעות בשבוע). המשימות שלה ענקיות, זה ללמוד מתמטיקה באנגלית (שבואו נודה על האמת- גם בעברית לא מדובר על מקצוע אטרקטיבי במיוחד), זה לכתוב חיבורים ולעבוד יחד עם ילדים מכיתות מתקדמות ועם ילדים ברמת שפת אם באנגלית.

את השנה היא התחילה במה שפה מכנים SPP1, שלב הכי ראשוני בלימוד השפה האנגלית.
אותו מיסטר קאליי היה הפנים המאירות שלה כל יום, מורה שברצינות מוחלטת טען באוזניהם שוב ושוב שהם נהדרים ומוכשרים, והם האמינו לו. בחרדת קודש המתנו בסוף הסימסטר לגלות אם הם יעלו ל- SPP2. מיסטר קאליי שפגש אותי במסיבת החגים חייך ואמר לי להיות רגועה, "ביקוז דיי אול דיד וורי וול", ולא הייתה הפתעה שהגיעה ההודעה שכולם מדלגים שלב, כמו אלופים.

וכך בחודשיים האחרונים היא משקיעה ומתמסרת היטב ללמידה ולהתקדמות, עד שביום ההורים האחרון לפני שבוע, אחרי שמיסטר קאליי כבר רמז לי בחצי משפט וחשבתי שזה סתם דיבור, עלתה בפניה הבקשה הרשמית של בית הספר לקדם אותה ל- SPP3 באופן מיידי, עוד השבוע, שלמעשה זה אומר כיתות מיין סטרים, כיתות אם של ילדים ברמת שפת אם אנגלית.

אוי, הימים שעברו עלינו פה.
דמעות על דמעות של הקטנה כששמעה מאיתנו שאנחנו חושבים שטוב יהיה לה לדבוק עוד קצת בכיתה שלה ובמיסטר קאליי החד פעמי. שביקשנו שתיקח את הזמן להמשיך להוביל, להיות בטופ ובמקום שליו ורגוע, בלי הלחץ שצפוי שם.
דמעות על דמעות של קטנה שרוצה להתקדם ולא לפספס כלום, חשש שלא יחזרו לה עוד הזדמנויות.
נרדמה עליי אתמול בוכה מהמתח, מהסירוב למיסטר קאליי, מהאכזבה שהיא לא תתנסה עכשיו במיינסטרים, ובסוף, אחרי שבוע של מתח, היא הלכה בעצמה, בכזו גדולה, להגיד לו בעצמה בלי תיווך, שהיא מעדיפה להישאר איתו ועם הכיתה המיוחדת שלה בזמן הקרוב.

ואנחנו, אחרי שבוע אינטנסיבי ויום לא פשוט אתמול, צפינו בקטנה שלנו מלמדת אותנו שיעור ענק בפשטות, ביכולת של ילדה בת 10 ורבע להיות גדולה מהחיים, לראות אותה לוקחת החלטה אמיצה, מישירה מבט למיסטר קאליי ואומרת לו שהיא נשארת ללמוד את הבסיס ולא מדלגת הלאה כמו דבורה מפרח לפרח.
ילדה ענקית, בחיי.

וכל מה שחשוב לי לומר פה לכל מי שאי פעם יזדקק למילים של אמונה שהוא לא עושה לילד שלו שום דבר רע ברילו, זה שיאמין לכל מי שיגיד לו שהילדים שלנו ענקיים, חכמים ועוצמתיים, וטובים מאיתנו בהכל.

והנה, קחו לכם שיר מאמם במיוחד שהיה לי זמן לטחון בזמן שהקטנה הזו שהרגע שיבחתי פוסט שלם ייבשה אותי שעתיים ב"גאפ" עכשיו (הקוראת תמוש שכרגע איתי על הקו באוזן- תאכלי ת'לב, שיר לא מהתנ"ך! הא!) עם אטיטיוד של בת 16 ("אההההה, ורוד?! אני?! אההההה, אמא, צ'כחי מזה")

"I'll contain my heart,
It's like lightning trying to put out a spark.
I'll contain my heart,
You're like lightning trying to put out a spark"

(bear's den \ "Dew On The Vine")