#6  תמונות מהעבר, תמונות מהעתיד ומה קשור קיבוץ

תקופה של לפני מעבר לחיים אחרים. כל תמונה וכל תיעוד של החיים, דבר רגיל לחלוטין בשגרת חיי בשנים האחרונות, מקבלת מימד אחר לגמרי. כל כותרת שאני נותנת לכל תמונה כזו כבר חלק מאספקלריה שונה בתכלית של התבוננות לעבר העתיד החדש שמחכה לי.

אני כבר צופה פאסיבית בחיים של עוד 3 חודשים. היום העולם בכף ידינו, יש לנו יכולת מדהימה להציץ לחיים שיהיו לנו לא עוד הרבה זמן. מסתכלת כבר לא מעט בחיי הקהילה הישראלית בסינגפור, שומעת, מתעדכנת, מוקסמת.

כל מי שמספר לי מידע ממקור ראשון על חיי הישראלים שם, חוזר על המילה "קיבוץ". גרתי בקיבוץ במשך שנה כשהייתי פיצית. בשבילי זה היה אושר גדול, שנה שבה הייתי הכי מאושרת שאפשר, ילדה מאושרת עם מלא חברים, ועובדה שבמשך 16 השנים האחרונות אני חיה בישוב קהילתי שהכי דומה לקיבוץ באופיו, כך שכנראה זה באמת היה מה שאני. אבל אם תשאלו גורמים אחרים ממשפחתי על שנת הקיבוץ הזו שכל כך אהבתי, זו הייתה להם שנה בעעעעע, כמו שאומרים היום בעברית מדוברת. במילים אחרות- כל אחד והקיבוץ שלו.

לפני שבועיים קיבלתי תזכורת שהקטנה שלי, בת 9.5, עוברת את התהליך הזה בדרכה. אנחנו חכמים גדולים בעיניה, כל אחד מאיתנו- גיל, אני, יונתן, שקוע בדרכו בתהליך. גיל שקוע בעבודתו החדשה שממלאה אותו אושר, יונתן מתייחס לתהליך בדרכו- עובר ליד, קורא, מסמן לעצמו בראש מה מעניין אותו ומה יקרה וממשיך בשגרת יומו. אני, אני עסוקה בלוגיסטיקה יומיומית, מחשבות אינסופיות על משימות, יכולה להיתקע יומיים במחשבה איך לכל הרוחות אשלח לשם את המגהץ המהמם שלי ואשאר בלעדיו כל עוד ישוט עם המכולה. מתעסקת במה לעשות כדי שיהכל יעבור חלק, שכל הטפסים ימולאו, לסיים משימות בעבודה, להשאיר מאחוריי הכל מסודר.

היא, הגורה הקטנה שלי, לא בלופ הזה שהכל מסודר לה בראש. עבורה הכל בלבלה אחת גדולה. היא מתחילה להבין מה משמעות הפרידה מהחברות המופלאות שלה, חברות שעוד לא המציאו בכל מה שנוגע לבנות. מעולם לא רבו, תמיד מתפקעות מצחוק יחד, תמיד טובות אחת לשניה. לפני חודש היו לה מבחני האקדמיה לבלט, בשעה היעודה נכנסו שתי החברות הכי טובות שלה לאולם, התיישבו בקצה האולם, התרגשו בשבילה, צילמו אותה ושידרו לעולם (כלומר לעולם של כתה ד' 1), וגרמו לנו להבין שהילדה הזו עטופה בכל מה שטוב בעולם. בעולם שלה היא מעכלת פרידה מגיל ועדן החברות המופלאות שלה.

גם העובדה שהכל יהיה באנגלית עכשיו, שלא לדבר על סינגליש, שהיא ניב מוזר בין אנגלית לסינית שנהוג שם, בטח לא מקלה עליה. ילדה בת 9.5 היא רק ילדה בת 9.5. ללמוד מתמטיקה בעברית זה מספיק קטסטרופה בעברית (על החתום, אחת שיודעת), אז הכל באנגלית עכשיו?

וכך נקראנו, גיל ואני, לפגוש בראשונה בשנות הורותינו, את היועצת בבית ספר. כי הקטנה שלי לא רצתה לצער אותי, והתפרקה לה מול העיניים. וככה שנינו ישבנו הלומים לשמוע כל מה שלא חשבנו שיקרה, הילדה הקטנה שלנו מבועתת, ואנחנו צריכים לעשות חישוב מסלול מחדש על איך לתווך לה את החיים שבדרך.

ואז התיישבתי מול הפייסבוק, הדבר המדהים הזה שצוקי המציא. וכתבתי בקבוצה ייעודית לרילוקיישן. ואז קרה מה שהיה צריך לקרות קודם. הבנתי שמה שהיא צריכה זה לדבר עם ילדים משם, שחיים שם ממש, שיכולים לתווך לה את זה בכלים שלה, לדבר איתה על כלבים וחתולים, לספר לה מה יש בבית ספר ואיך נראית הבריכה (ליה המתוקה, זו את שעשית את ההבדל, נהדרת שאת, ותודה לקרין).

והבוקר, שבת כזו נחמדה. פתחתי את הפייסוש כדבר שבשגרה, ועיניי נחו על תמונות מפיקניק בינלאומי בבית הספר שכנראה הם ילכו אליו, לדוכן הישראלי מלא הפלאפלים ומלא אמהות ישראליות מקסימות וחייכניות, ותמונה של הילדות הישראליות המהממות שלהן. התבוננתי מקרוב בכל תמונה, נרגשת וסקרנית.

וכמו באיזה תהליך חוץ גופי, יכולתי לראות פתאום בעיניי רוחי את הפיקניק הבא, בעתיד הלא רחוק, בו היפה שלי הזו, הקטנה, תהיה בתמונה הזו, ויהיו לידה גיל ועדן מקסימות שונות, ממש כמו בקיבוץ.   

מודעות פרסומת

#5 מדד האושר

 

  1. לא לטבוע. זה רעיון נחמד כשאני לומדת לחשב מסלול מחדש מתחת למים, שוחה חתירה בניגוד לכל אינסטינקט שיש לי. בינתיים טרם טבעתי, אבל כן גיליתי שכלור, קיבינמאט, איז היר טו סטיי, מהשניה שאני נכנסת לבריכה ועד הפעם שלאחריה, כל השיער שלי מלא במולוקולות כלור בעעעעעע כאלו שלא זזות לשומקום. במדד האושר זה ממש לא שוס גדול להדיף ריח כלור, אבל היי, אני לא טובעת.
  2. להפסיק לרכוש בגדים עם שרוולים ארוכים, למרות שפה עוד קצת גשום. אני מדלגת אוטוטו מהמזה"ת לאזור קו המשווה, כל יום, כלללל יום, חם. חם כלומר דביק, כלומר חם-בא-לי-למות, כלומר אל תטרחי להביא בגדים עם שרוולים ארוכים, כלומר התל"ג פה עולה כי אני רוכשת מלא דברים קייציים בפול-פרייס. מדד האושר פה, איך לומר, שייך פה בעיקר להתאחדות יצרני הטקסטיל בישראל.
  3. אינבוקס בפייסבוק. אין לתאר. באינבוקס שלי יש כבר משהו כמו 6 נשים כמוני שעשו רילו לסינגפור ונמצאות שם כרגע. כל אחת פתחה דלת לעולמה, הציעה, יזמה, חשבה, נתנה לי כיווני חשיבה, קישרה בין הילדות, וכולן מלאות רצון טוב להיות זמינות עבורנו שם ולקבל את פנינו בחיוך רחב, לעזור לנו באיכפתיות עצומה לחפש מקום מושלם עבורנו ולחברת בין הילדים שלנו (קרני- זו את, כפרות, תודה על הכיוונים המעולים, ותודה למיס ווינדזור ששידכה בינינו). פרייסלס. במדד האושר אני סוף סוף מרגישה טיפה בית, אפילו החלטתי שמישהי מהן היא אחותי הקטנה שם. לא רע בשביל התחלה, לא?
  4. הבוסית שלי, המשרד. המקום שמרגע בו סיימתי לרדת במדרגות ונכנסתי לתוך המשרד היפיפה שלנו, מקבלים אותי תמיד בחיוך ענק, תמיד מכיל, תמיד אמפטי למחשבות שלי. מקום שבו יש לי שלט עם השם שלי, ציורים ועציצים (מפלסטיק, כאלו שדינה המנקה המהממת שלנו הבינה סוף סוף שאין טעם להשקות), המקום שבו מהשניה שגיל התקשר ואמר שסינגפור על הפרק מיד ליווה אותי יום יום, דקה דקה, מקום שבו אני 13 שנים חיה ונושמת עריכת דין, מקום שאין לו תחליף עבורי בשומקום. מדד האושר פה כבר שנים גבוה למדי, טפו.
  5. הישוב שלי, המקום שלי. מקום שבו אני נכנסת בשעריו ויש בי מהפך כימי, מולקולות של אושר וביתיות מציפות אותי, גגות אדומים, אנשים מחייכים, כל כניסה לסופר הופכת לסמולטוק אינסופי עם חברים. המקום שבו הילדים שלי גדלו ומעולם לא הכירו דבר אחר. המקום עם הבית הזה שלהם, עם הדשא, המרפסת והאירוחים האינסופיים כמו מאהל בדואי, החתולים, האויר, הנוף. במדד האושר, אני לא יכולה לדמיין בית בשומקום אחר על הכדור מלבד הישוב שלי, אלא שבפועל, יש מצב שתוך 3 חודשים אני משנה את דעתי.
  6. החברות שלי. מתגבשת בראשי ההבנה שאי אפשר ככה בקטנה להגניב כל פוסט פה שביבי מידע עליהן, הן ראויות לפרק משלהן, אבל אין-א-נאט-של, ככה בקצרה, אפשר להגיד שדפקתי את המערכת ורוקנתי את היקום מטובות בנותיו, שכן כל השוות ממש- שלי. ככל הנראה הייתי בגלגול הקודם פרטיזנית או לוחמת במרד גטו וארשה, שכן בגילגול הנוכחי קיבלתי וואחאד פיצוי עם חברות כאלו. במדד האושר הכללי, נראה לי שאני ממוקמת די גבוה למעלה עם הטוב הזה.
  7. המשפחה שלי. זו הגרעינית, שגיל ואני הקמנו. אנחנו מתפקדים כמעגל כוח, לרוב מה שקורה בוואצאפ של הקבוצה המשפחתית שלנו ("משפחת גלעד וחתול אחד", כן, כן) זה בעיקר תמונות של החתולה בזיליארד פוזות (פאפי ישנה במיטה שלה, פאפי ישנה על המיטה שלי, פאפי ישנה במרפסת, פאפי ישנה על הפוף, יו גט דה פיקצ'ר, כן?), בחלק ניכר של הזמן יונתן ויהלי עושים תחרות מי משמיץ את מי יותר קורע (ואני לא אשבר וארמוז מי כותש את מי פה, רק כדי להצית פה עוד קצת אש לתחרות), אבל בסוף, במדד האושר, יש לי בטחון אינסופי בתא המיוחד הזה שלי, שישגשג ויפרח בכל מקום, כל עוד אנחנו יחד.
  8. רילוקיישן. כבר כמה חודשים שהמילה הזו שגורה על שפתיי, גם המילה סינגפור. נעתי במנעד של בין פחד איימים לבין שיתוק מוחלט, עד שבאה חברתי החכמה, הסיסטר הנורווגית הידועה בשמה "אוסלו" (ע"ש נניח, אוסלו, שכן היא חיה לה בנורווגיה) ואמרה- 'הייתי משלמת הרבה כדי שפתאום, באמצע החיים מישהו ייקח אותי מחיי הרגילים ויאפשר לי 3 שנים של חישוב מסלול מחדש'. והופ, כמו בווגאס במכונות עם האסימונים הנופלים שעושים מלא מלא רעש- ככה בול. פתאום הכל הסתובב והסתדר לי בראש, זה לא נורא כל כך. בעצם היי, בשביל מישהי שעד לפני דקה גרה במשבר גיל הארבעים שהעיף לי את הראש, די יצא לי טוב. מדד האושר כאן הוא לא הרילו, אלא שבחיי יש המון אוסלו כאלו שמעיפות לי את הראש עם שכל ותבונה. זה המון בחיים, המון.
  9. ההולנדיה שלי. המקום שאליו אני עולה כרגע לפגוש את מקדרימי (בעונות שבו עדיין חי, זכר צדיק לברכה, סורי על הספוילר למי שעוד לא הגיע לעונה 11). מדד האושר- אינסופי. לילה טוף 🙂  

#4 היום הראשון בו הסתיימה ההדחקה בגלל לבוש קז'ואל, או דברים שרואים משם לא רואים מכאן

התעורר הגיל בבוקר יומו הראשון לתחילת חייו החדשים, אחרי שבתורנות לא נרדמנו. אני מאלו שלא נרדמות, ובמקום זה מכבסות כל פריט אפשרי בבית עד אמצע הלילה ומתנחמות באנטומיה של גריי. הוא מאלו שיתעוררו כמו הגריאטרים באחוזת ראשונים בשלוש בבוקר וימלא את ראשו במחשבות.

בכל הנוגע למה ללבוש בתפקידו החדש (יש מקומות שקוראים לזה נניח דרס-קוד) הייתה סוגיה מעניינת בביתנו, שכן הסייבר מענטש, יש לו לקות קלה בהילכות חיי יום יום. כל מה שביקשתי באחד מימות השבוע האחרונים היה שישאל את המנכ"ל מה הדרס-קוד הנדרש, כדי שאוכל לחדש לו את המלאי, שעד לפני חודשים מעטים היה מורכב בעיקר ממדי צבא. שבתי הביתה באותו יום לראות אותו מרוצה מעצמו, ממש מדושן מעונג, כי למרבה הפלא זכר לשאול, ואפילו קיבל תשובה. כן, אם שאלתם, התשובה שקיבלתי הייתה "קז'ואל, ליתי, התשובה היא קז'ואל". הוא לא באמת ידע להגיד מה זה, אבל כבר היו דברים מופרכים מאלו.

מתוך שכך, באחת השבתות האחרונות, כשקטנתנו שרצה לה בטיול צופים ואנחנו טיילנו לנו לאירוע משפחתי (תמיר ויעל- זה אתם, ייאיי!) יחד עם הבכור, החלטתי בהחלטה אמיצה של רגע להכניס את הקורבן לחנות בגדים ולרכוש לו, כן, כן, ניחשתם, קז'ואל.

פותחת סוגריים- במשפחתנו, עם פתיחת דלת הבית, עת בני הבית זורקים מבט לעברי וקולטים אותי אוחזת שקית מרשת בגדים שעשויה להיות פוטנציאל ביגוד גם למין הגברי וגם למין הנשי, ישנה התניה פאבלובית במשפחתנו- הבנים מיד מסבירים (ללא שנשאלו כמובן) מדוע הם לא יכולים כרגע למדוד כלום, תוך הסברים כמו 'אבל אני לא צריך כלום, יש לי בגדים בארון'. לעומתם, אגב, הקטנה, יורשתי הגאונה, זו רק מצפה לגלות בשקית אוצרות עבורה, כשהיא נעה בטעמה בין מיס רמאללה 2016 לבין קוקו שאנל, אין באמצע, והיא מוכנה למדוד עשרות פריטים בהנאה עצומה, כולל תיעוד עצמי והפצתו ברשת הוואצוש שלה ושל החברות שלה, שלרוב מסתכמת ב"יוווווו! את טוטאל מוש!".

עכשיו דמיינו מה זה כששניהם קולטים שאני מאותתת ימינה לפנות למרכז קניות, כששניהם כבר בנו על שנ"צ בשבת. טרגדיה של ממש.

אני מודה, יש בי מן ההנאה לענות את נפשם עם מדידות סרק. המבט המסכן של מי מהם כשאני מגישה להם עוד זוג מכנסיים למדוד הוא פרייסלס, משהו שאין לשחזר ממש. באותה שבת לא היה משהו שונה, הוא נאלץ למדוד בהכנעה עשרות זוגות מכנסיים ולא מעט חולצות מכופתרות, להלן: קז'ואל.

וכך, לאחר שפירנסנו את הרשת בסכום עתק, ברוכה האלה, יצא הגיל מהבית שמח וטוב לב לעבר יומו הראשון של שארית חייו, לבוש במיטב אופנת הקז'ואל לדורותיה, הדלת נסגרה.

וכמו שנסגרה הדלת, כך נפל עליי פטיש 5 קילו של הבנה- תם טקס ההכחשה.

זה קורה, זה באמת באמת קורה. באמת באמת קורה.

כל מה שרציתי זה להיכנס מתחת לפוך ולא לצאת 3 שנים.

ליל, חציי השני והטוב ממני פי כפליים, יודעת באופן בלתי סביר ממש מתי לסמס, כאילו ניחנה בחושיה לרחרח מרחוק מתי אני מדשדשת בביצת ההלם, ביצת הפרידה המוזרה הזו. יום שלם שבו שתקתי עד שהיא סימסה. ואז מיד הופעל הנוהל. אין, אין על הנוהל.

אובכן, בכל רגע נתון אוסף חברותיי מסור זו לזו באופן בלתי הגיוני ממש. יש שיגידו שאנחנו כמו סיירת מטכ"ל בלונדינית משעשעת- מרגע בו אחת מאיתנו מקרטעת, מופעל הנוהל לפיו כל השאר הופכות להיות מנגנון משומן של איסוף והקמה מחדש, מיד מתפנה לכל הנשים העסוקות האלו הלו"ז המטורף, ובאורח פלא מיד נקבעת פגישה לגרד מהרצפה את הבלונדינית הפצועה. הפעם הזו לא הייתה שונה, מלבד העובדה שהפעם הבלונדינית הפצועה הייתה אני.

עתידות: עוד כמה ימים יעלה בפייסבוק עוד סלפי בלונדיניות, בטח עם אלכוהול בחורות כזה  אצל שון אהובנו שיודע איך לשמח אותנו הכי טוב, בטח מישהי תכתוב איזה כיתוב מצחיק כמו "פירוק והרכבה מחדש", בתגובות יגידו שאנחנו מהממות ו"שיווואאווו, איזה חיים טובים יש לך!" (טפו!), ואף אחד לא יבין עדיין באמת, שאנחנו כבר לפחות חודשיים עסוקות בטקס פרידה ארוך ומתמשך, ככה בקז'ואל.  

#3 אז איך הגעתי עד הלום, או הדמויות פה- מי אתן לכל הרוחות?

הבלוג הזה, חייו וקיומו הן תולדה של האיש, ההוא שהתחתנתי איתו לפני ממש 17 שנים, עוד במאה הקודמת, בימים שבהם היה הגיוני להתחתן עם שמלות קצפת וללבוש ווסטים הזויים. להלן ייקרא מעתה והלאה לעיתים "סייבר-מענטש" ע"ש מהותו ותפקידו פה. לעיתים יקרא "הבעל" ולעיתים, באופן בלתי צפוי ממש, יקרא "גיל" על שם שמו.

הוא זה שהתחיל עם ענייני סינגפור, אני הגעתי למסקנה שאם כבר סינגפור, אז לפחות שאוכל לצחוק על זה ולעשות וונטילציה, התוצאה הייתה רשימת מצאי של דברים שהוא נדרש שיהיו בלפטופ החדש שנדרש למטרה: לפטופ פיצי, קטן, ו*לא* 15.6 אינץ' כמו הלפטופ הביתי, שיהיה בו איך לכתוב מצידי בכל גירסה של וורד (שימו לב כמה דפקטית הח"מ, לא ביקשתי אופיס נניח, אלא וורד, כן?), ושיהיה בצבע שמפניה. זהו. אלו היו הדרישות.

הוא, מצידו, התקשה לקבל את דרישות הסף. מבחינתו מדובר על חרפה. ככה לא קונים לפטופ. ללפטופ צריכים להיות מאפיינים שניתן יהיה לפצח באמצעותו את האטום, וקיבלתי שעות של הסברים מדוע אין להסתפק במקלדת קטנה (למרות שיש לי ידיים פיציות), למה זה בזבוז לרכוש מכשיר שהוא פשרה. שימו לב שעל החלק של צבע השמפניה הוא לא צייץ, הוא כבר מבין היטב שזה בעצם הרכיב המשמעותי ביותר במוצר.

לאחר חריש עמוק שעשיתי ברשת על לפטופים עם דרישות סף חרפתיות כמו ש*אני* רציתי, נמצא האוצר, שהוא בכלל לא בדיוק לפטופ, אלא טאבלטופ (היי, זו המצאה שלי), טאבלט עם מקלדת, קטן וחתיך למות, חכם שאין דברים כאלו, עם מקלדת פיצי ונחשו באיזה צבע? ייאיי!

וכך, עם פרוץ הטאבלטופ שמפניה החתיך שלי, הבנתי שזהו. נוסעים לסינגפור ואני צריכה להתחיל עם הבלוג. ולא שזה השפיע עליי מעשית להתחיל בכתיבה, זה גיל שפשוט הלך לסלון וקנה דומיין או איך שלא קוראים לזה, וזהו.

יש דיליי מרשים בין המועד בו אני כותבת למועד בו פירסמתי את הדברים בבלוג, אגב. עכשיו תחילת אפריל, גיל רק מתחיל לעבוד מחרתיים, רק החברים שלנו במעגלים השונים יודעים בינתיים על הרילו, פלאס אלו ששכרו מאיתנו כבר את הבית (אריה ומלי, דירבאלאק, צ'מרו על החתולה!). אה, וכבר יצאתי מהארון בקבוצות ייעודיות לרילוקיישן כדי להבין מי ומה לפני שאני נוסעת לשם לרשום את הילדים לבית ספר ולחפש לנו דירה, מה שהרחיב את מעגל היודעים. נו, שוין.

הילדים. יורשיי המיליונים, יונתן ויהלי.

הוא מחונן על מהחלל, ג'ינג'י, כתום המחמד שלי, בן 14, הכי מטריף שיש, שיבוט של אבא שלו עד רמת המיקרון. מבחינתו הדבר הכי טוב בסינגפור, זה שבזכות הנסיעה הוא פטור מלימודי המתמטיקה בבר-אילן שהוא שונא שינאת מוות. בחיים, בחיים לא צחקתם כמו שתצחקו מהממים הקורעים שהוא שולח לי באסמים. הילד הכי מבריק שהמציאו.

היא, אגב, שלא תתבלבלו, Yeheli, מה שמזמן לה אחלה שיבושי שם בסינגליש. בת 9.5. הכי יפה שראיתם ביי-פאר, טובת לב באופן מדהים, מצחיקה למות. רגישה וחברתית מאין כמוה. התחביב החדש שלה בחודשים האחרונים הוא לשבת על חיפוש דירות בסינגפור, ואיתור נכסים בשווי 6.5 מיליון דולר. מבחינתה, כל עוד יש בריכות בסינגפור- הכל טוב.

הם משוש חיי, חמודים שאין דברים כאלו, הכי מוצלחים ביקום, הם אלו שעליהם אני הכי חוששת. היא קצת בשבר עכשיו, מתחילה לעכל את הפרידה מהחיים שלה פה, הוא עושה רושם של שלם עם המהלך, יציב, איתן. ההבדל בינהם, מלבד הגיל, הוא שהוא שולט היטב באנגלית והיא, היא בכתה ד'. בישראל, כידוע לכם, האנגלית זה בושה וכלימה, מה שמנבא לה לא מעט קשיים ועוגמות נפש- בדיוק הדברים מהם היא חוששת, ובצדק.  

החתולה, פאפי. כלומר פעם קראנו לה פנדה, אבל מי זוכר. מדובר על חתולה אשפתות שמצאה לה על מי ליפול. לפני שלוש שנים התנחלה לנו באדנית המטבח (טרו סטורי) וזהו. מאז היא שולטת בבית ביד רמה ובזרוע נטויה. היא המשבר הכי גדול בבית הזה אחרי שהבנו שאין מה לקחת אותה את כל הויה דולורוזה הזו, כי בטח תמות 10 פעמים בתא המטען, ואם כבר תשרוד- תוך דקה תזנק לכביש ותידרס מול הבית שם. נהרות של דמעות נשפכו (ועוד ישפכו) על הפרידה ממנה, אבל הדבר הכי חשוב שיצא מהעובדה שאני עורכת דין, היא ניסוח סעיף החתולה בהסכם השכירות של הבית. כן, כן.

אגב, לפרוטוקול יצוין כי אחרי כל הטוב הזה של פאפי, גם שמש, חברה כתומה מהממת של פאפי (זה שקר מוחלט, הן שונאות אחת את השניה שינאת מוות, ואני בכלל חושבת שהיא חתול ולא חתולה) הצטרפה לפה, ונהיינו פה בית של חתולים, כשאף אחד לא מבין איך זה קרה פה.

מי אני, ככה בקצרה? אין הרבה אנשים שקוראים לי בשמי הפרטי, עילית. נניח אמא שלי, הבוסית שלי ובכללי בעבודה, ועוד נניח 5 אנשים. בשאר היקום אני "ליתי", בכורי עד גיל מתקדם יחסית לא ידע לדעתי בכלל שלאמא שלו יש שם אחר מליתי. אני עורכת דין כבר די הרבה שנים, אדם מאד מאד מאושר בחלקו על פי רוב, וכמו שאתם יודעים- הרוב קובע.

עיון בעמוד הפייסבוק שלי מלמד שאני חיה חיים כיפים לחלוטין. יש לי את החברות הכי מושלמות שהמציאו ביקום, אני אדם מאד מאד מבורך באנשים טובים מסביבו. אני מחזיקה בארסנל מכובד ביותר של שעות זאפה, שוני וכו', שזה הדבר הנהדר ביותר שיש בשנים האחרונות, וכן, כל הטוב הזה הולך להיעלם לי. שבר גדול עבורי שעוד ידובר בה פה רבות.

לא פשוט לי לעזוב הכל מאחוריי, לא הרבה אנשים קמים כל בוקר מאושרים מאד ממה שממתין להם בהמשך היום, פוגשים אנשים שהם חלק מחייהם כבר הרבה זמן, בקשר עוצמתי מאד עם חברים וחברות, חיים חיים מאד מלאים ודינאמיים, והופ! הכל הולך להיעלם, אבל היי, לא באתי לפה לקטר, אלא רק להסביר קצת מי ומה עומד מאחוריי.

אה, והכי חשוב- יש מעט מאד פרות קדושות בעיניי, הכל בסיס להומור (פלאס הומור עצמי, זה הז'אנר החביב עליי ביותר, אגב). אין מה לבנות פה על קיטורים מייאשים וייללות. שאף אחד לא יעלב לי פה, אנחנו פה כדי להנות, לא?  

#2 הגיגים על דברים שלא חשבו שיקרו לי, כמו הקמת מפעל מטוסים, ואיך x=1

אחרי שסייבר-מענטש השתחרר מצה"ל זה מכבר והפך לפנסיונר המחמד בבית וראש ענף שניצלים, הבנתי שאין הרבה דברים פה שהולמים את כישוריו. הוא אומנם לא מבין אחרי 18.5 שנים שיש חשיבות גם לשטוף את הכיור אחרי שכבר השתכנע לשטוף כלים ולהעמיס מדיח, אבל גודנס, בתחום שלו (סייבר וזה) הוא מוכשר שאין דברים כאלו. תיארתי לעצמי שבשלב זה או אחר חו"ל זה פה ממש ממול.

וככה, בין ראיון אחד למישנהו (או בשפתו "אני הולך לשמוע מה יש להם להציע לי"), התקשר האיש ואמר "לית, סינגפור על הפרק".

אובכן, זה הזמן לספר שמשך כל חיינו המשותפים, האיש עופף רבות לשליחויות, גם לשם. אפילו היה חבר במשלחת שיחות השלום שמה-זה-הצליחו-נוט בוואיי פלאנטיישן, מה שהביא אותי בין השאר בגיל 25 לעבור לאורנית לבד לבד, כי הוא חודשים לא בארץ.

מדי פעם עלתה השאלה של רילוקיישן, אבל לא היה פשוט אז לעופף עם ציפורים קטנות כילדינו אז (היום הם ממותות). אבל כבר אז הנחתי את עמדת המוצא, שאם תגיע הצעה ראויה, הוא רשאי להשיב "כן" גם בלי להתייעץ איתי, אבל כמו שהבנתם, הוא פחות האמין לי. התקשר לשאול, ואני עניתי שוב- "אם זו הצעה מספיק טובה בעינייך, אז התשובה היא כן".

הייתי צריכה לחזור עליה לא מעט בחודשים האחרונים (למרות שלא תמיד חשבתי ככה בלב).

הוא התחיל לעבור את התהליך, דבר סביר לגמרי. ואז הגיעה השיחה.

ישבתי להנאתי גועה מצחוק עם קולגה מהזן המשובח (מתן, זה אתה), באיזה בר חמוד. התקשרה עינב, היא מכוח אדם, רוצה לתאם לשנינו מיונים מאחד מהמכונים האלו. אהההה, את עניין המבחנים עבורו הבנתי, אבל למה אני?

אובכן, שימו לב לתשובה: "חשוב לנו לדעת שאת ייצוגית".

וכך, לאחר שנדרשה החברה לברר מידת ייצוגיותי, התייצבנו ליום מיונים במכון שקר-כלשהו  בצוותא חדא.

הערה מקדימה לאלו שטרם הכירו אותי לעומק: אני אדם חכם למדי. מחוננת על מהחלל בהסוואה לאדם מן הישוב, אבל עם דפקט חינני אחד, שהורס אגב את חברתי האהובה ביקום, הלית- אני לא יודעת מתמטיקה. כלומר מדובר בחוסר ידע ברמת חרפה.

אשאיר לכם לנחש מה היה המבחן הראשון שהופיע לי על המחשב ביום המיונים.

כן, כן. מתמטיקה.

בסיפורי המור"ק שעוד יסופרו על מבצע סינגפור, עוד רבות יסופר על ההישג הגדול שלי באותו יום, כלומר ההישג השני אחרי זה שלא רצחתי את גיל. ובכן. פתרתי משוואה עם נעלם אחד, ואגב, לתוהים? פתרתי נכון. x=1.

וכך, לאחר הישגי המפואר, ולאחר שנדרשתי לספר סיפורים על ציורים מהוהים של ילד שבור לב המנגן בכינור וציור של פרקטיקלי רצח במילים מכובסות (לרבות לאסוף את המאבחנת מהריצפה כשביקשה שאוסיף עוד 3 שורות לסיפור, ואני סירבתי בתוקף ואמרתי לגיל שצר לי, לא ניסע לסינגפור כי לא מצאתי עוד 3 שורות לקשקשת הזו), עברנו לנו לשלב המקסים של תופים-תופים-תופים: דינמיקה קבוצתית.

עוד הנחת מוצא עליי- אני בת למעלה מ-40. אני נוהגת להודות בצער שאני לא מזדקנת בחן. סבלנותי למשחקי חברה, מן המפורסמות היא שדלה היא עד אפסית.

חרף האמור, מצאתי עצמי בחדר אחד עם עוד 8 אנשים שמתמודדים על משרות שונות ומשונות כמו אחראי משהו בקצא"א, מישהי חבוטה ומבועתת שמיועדת להיות מאבחנת (רמז: פחות צפוי שעברה את המיונים), והופ, שימו לב לזה- מצאתי את עצמי באותו חדר עם שרוני, קצין האג"מ המהולל שלי משירותי כקתח"ית בחטיבה 188, שעבר מיונים לאחת המשרות הבכירות שיש.

שרוני, יאמר כבר עתה, הוא הדבר החיובי היחיד שזכור לי מהשנים האלו מאותה חטיבה. הזמן עשה לו טוב. יותר מעשרים שנה חלפו, והשיחה הקולחת והמשעשעת על 'מה אתה עושה פה' ו'מה את' הובילה אותנו לחדר עם מאבחנת חמורת סבר, שהורתה לנו להקים מפעל מטוסים מנייר, לרבות שיווקו, תימחורו ועוד כל מיני פרמטרים שרק האלה יודעת כיצד יעיד זאת על יצוגיותי.

לדואגים אספר שעברנו בהצטיינות יתרה. הקמנו מפעל מטוסים משגשג, קיפלנו בשיטת עבודה מהפכנית מטוסים מנייר ועליהם ציירנו איקס, תימחרנו היטב, מכרנו לממשלות עוינות והפכנו לסיפור הצלחה. יחד עם עוד קצין ששירת איתי ביחידה אחרת פעם ועם סייבר-מענטש, הפכנו לסיוט מהלך עבור חמשת האומללים שישבו מולנו, רובם בין גילאיי 25-28, שהוכו שוק על ירך על ידי תעשייני מטוסים מיומנים כמונו.

למאבחן עם סווטשרט ההודיס המהוה בצבע טורקיז שהינהן כמו הכלבים על הדשבורד בראיון איתי אני רוצה להסביר שוב בפעם האלף- אני לא זוכרת למה הלכתי ללמוד משפטים. באמת, חמוד, זה היה לפני המון המון שנים, לדעתי היית בכיתה ו' אז, והיה נראה לי שמלימודי תקשורת או יחסים בינלאומיים שחשבתי אז, היה הכי נכון ללכת על זה. לא היה עוזר לך להמשיך לשאול בעוד 70 וורסיות "למה דווקא משפטים", ואגב, לא באמת היה חכם להתנצל שחלק מהראיון יהיה באנגלית, וש'צר לך שלא אמרת לי בהתחלה', בעיקר כששבועיים קודם חזרתי מלונדון עם אנגלית בריטית מהוקצעת שגרמה לך לרצות למות, סורי.

בדיעבד אני יכולה לדווח ששלוש השורות שלא כתבתי בסיפורי הציורים שם לא הכשילו את סינגפור כנראה, ולדעתי כל הסיפור הוא שהתעלפו מהעובדה שאשת השליח (כך הוגדרתי ביום המיונים) הצליחה לפתור משוואה עם נעלם אחד.

וזוהי מסקנתי-

אם יום אחד הילד שלכם ישאל אתכם בעצבים כשהוא לומד למבחן באלגברה "מה אני אעשה כבר עם משוואות?!", אז שימו לב, התשובה בידיכם:

"יום אחד, ילדי הטוב, בזכות פתרון משוואות תוכל להיות אשת שליח ייצוגית בסינגפור".

נקסט טיים- "סינגפור?! זה מהמם, תהיה לך עוזרת בית". סטיי טיונד.

#1 דברים שחולפים בראש כשאת בת 40 ואורזת חיים לשלוש שנים

רררראבאק, איך הגעתי לגיל הזה, הרי אני פרקטיקלי זוכרת את עצמי יושבת ורואה את הפרסומות האלו של ה"כל כך צעיר וכבר במדים", חושבת לעצמי איך יהיה להיות בכתה ח', והופ! בכורי כבר בכלל עולה לכתה ט'.

סינגפור זה רחוק. רחוק רחוק. 12 שעות טיסה. אני בכלל לא אוהבת טיסות, מתה בכיסי אויר, מתעצבנת שלא כתבתי צוואה, דואגת מה המצב הנפשי של הטייס, שרק לא יהיה בדיכאון, פליז.

חפצים. מה נכנס במכולה של 20 פיט, לכל הרוחות. מה אקח איתי חוץ מאת ההולנדיה? אני בן אדם של חפצים, נקשרת להכל, כולל למלחיות. לא מבינה- איך אארוז חיים שלמים שאספתי בפינצטה?

החברות שלי, אלו הבלונדיניות, אלו הברונטיות וכו'- אתם מכירים אותן, מהממות כאלו שעושות איתי סלפיז מהממים. אנשים לא מבינים את ערכן בחיי. הן יחכו לי? יבואו? יזכרו אותי בכל הופעה בשוני? ישמרו לי כסא ריק בשולחן החג? כשאחזור- מישהי בכלל תזכור מה הייתי בחייה?

החתולה. אימצה אותנו לפני 3 שנים, יושבת לידי עכשיו ולא יודעת שאוטוטו אנחנו לא פה והיא כן. חשבנו לקחת אותה איתנו, אבל השמועות הן שהיא עשויה להתפגר בתא המטען במטוס, העדפנו שתחיה, הבנו שתחיה בלעדינו. עצוב לנו מאד. הילדים במשבר בעיקר מהפרידה ממנה.

הורים. לשנינו הורים מבוגרים. לגיל יש סבתא בת 93, אלילה. לא פשוט להשאיר מאחור. המחשבה שמשהו עשוי לקרות ואנחנו לא זמינים, לא יכולים להגיע, לא יכולים לטפל, מחשבה קשה. לפני כמה ימים קראתי על מישהי שעשתה רילוקיישן וסבתא שלה נפטרה והיא לא הייתה שם כשקברו אותה. חשבתי שאני מתה בשבילה. פתאום קלטתי. מצד שני, סבתא של גיל, כפרות עליה, עומדת בהבטחותיה, נשארת פה בריאה וסבבה, ומבטיחה לחכות שנחזור. סומכת עליה.

הבית שלי. בנינו אותו לפני 6 שנים. כל מרצפת פה היא מחשבה. אני מתה על המקום הזה שמשרה עליי שקט, נותן לי פיס אוף מיינד. משאירה אותו לאחרים, אבל כאלו שאני אוהבת. מזל גדול.

הליכות בחצות, 9 ק"מ. ככה אני כבר שנים, אוהבת את זה כל כך, נראה לי שפחות יחבבו את הקוקואית בבגדי ספורט ואוזניות שצועדת להנאתה באמצע הלילה בסינגפור, מה עוד ש- 24/7 יש
שם 100% לחות, 30 מעלות בצל, תודה. צריכה תוכנית חלופית.

שחיה. זו עם הכובע והמשקפת. התחלתי ללמוד חתירה, אני אלופה בשחיית חזה, אבל מתעלפת אחרי שתיים חצי בריכות. הייתי חייבת לחשוב מה אעשה שם כשיהיה לי מלא זמן עם עצמי, ומים קרים נראו לי רעיון טוב, בהינתן הנתון ההוא של מזג האויר. אז התחלתי ללמוד חתירה, קניתי ספידו, כובע ים (שאלוהים ישמור, אפילו הכובע עולה מלא כסף) ומשקפת, ואני עושה כל מיני תרגילים מצחיקים כמו "סופרמן", ומנסה לדמיין איך בעוד 10 שבועות אני לא טובעת ולא עושה בושות למודי המדריך.

שופינג. חבר'ה, שחררו. לא יקרה. אני אעשה מלאאאא שופינג, אבל תרגיעו, לא צפוי שהתל"ג הסינגפורי יצמח בזכותי. אומנם "סאפורה" הסינגפורית עוד לא מבינה מה נפל עליה (יש לי מחויבות עמוקה לאהובותיי, שוחרות המותג הזה), אבל באובר אול שמעתי שברוב החנויות שם בונים על בגדים לבארביות. אני לא שייכת לז'אנר. מקסימום נעליים בצ'ארלס אנד קית'.

עזרה מחברים. זה אנבליבאבל. מהרגע שבו סיפרנו לחברים על הרילו, כל מה שקיבלנו מסביב זה דברים מדהימים. מסתבר שאין אדם בישראל שאין לו קרוב משפחה שממש ברגעים אלו חי בסינגפור וישמח לעזור לנו, כולל קונסולים, נספחים צבאיים, חברים של חברים. באחד הערבים שוחחתי עם חברתי היקרה, אשת משרד החוץ שעשתה שירות בסינגפור לפני כמה שנים. אחרי יום נפתחו לי על ידה 2 קבוצות וואצאפ, "ברוכים הבאים לסינגפור 1" ו"ברוכים הבאים לסינגפור 2". עוד ידה נטויה. ייללתי מהתרגשות כמה אכפת לאנשים מסביבנו לסייע לנו, לעזור לנו למצוא את עצמנו. אין להמעיט מערכן של מחוות חבריות כאלו, הן ההבדל בין לבד לביחד, בין מסובך לבין סביר.

בישול. אני מבשלת המון, מוכרת בין חברינו כדרוזית מחמד, מאכילה כל מי שנכנס אליי הביתה. יש תבלינים בסינגפור? מרק עוף? לא יהיה צ'ולנט 3 שנים? את מי אאכיל, את צ'אנג שלא יבין מה זה חריימה? את הו-צו-מן שיחשוב שעוף במלח זו הזיה?

עורכת דין. זה מה שאני כבר די הרבה שנים. משהו כמו 13. אני די טובה בזה. אני קמה כבר שנים מאאאאד מאושרת, מתקלחת מקלחת בוקר (כל הרעיונות הכי טובים שלי מגיעים משם, רק שתדעו), נוהגת בשמחה, נכנסת למשרד שמח וחושב, עובדת עם אנשים טובים, יצירתיים, ערבים זה לזה, משפחה שלי לכל דבר ועניין. מכינים יחד ארוחת צהריים (אני נשבעת, יש לנו תורנות בישול, טרו סטורי). אחת לכמה זמן אני מגיעה לבית משפט, זה החלק שאני פחות אוהבת במקצוע, סיפור ארוך, אני בעיקר אוהבת לכתוב לכתוב לכתוב כתבי טענות, להפוך עם אירית אהובת נפשי, הבוסית שלי מזה 13 שנים טובות ויפות, את הראש בכיווני אסטרטגיה משפטית, להתווכח על סעיפי חוק ולחשוב איזה הליך נכון לנו. זהו, זה כבר לא יקרה בשלוש השנים הקרובות, זה קשה לי מאד להיפרד מהזהות הזו שלי שאני כל כך בה.

הבלוג הזה. השניה בחרנו לו שם, ייאיי! שבועות של קופירייטינג כושל ("מיס-סינגפור"? אולי "סינגפור-עילית"?, גם "יש אי שם" היה על הפרק, בסוף מיכ עלתה על הסטארטאפ, מיכ- את גאונה). חושבת על קונספט- האם סינגפור יהיה האישיו? הרילו? אולי בכלל אמציא את עצמי מחדש בתור סטייליסטית-על למאיון העליון שם, ובכלל גוצ'י ישכרו את שירותיי, ואת מי יעניין אז מכולות 20 פיט?

נקסט טיים- איך בכלל הגענו לסיפור הרילו לסינגפור, שני ילדים, מבחנים שבודקים אם אני ייצוגית פלאס משוואה עם נעלם אחד (שמצאתי! נשבעת!), דינמיקה קבוצתית עם קצין האג"מ שלי לפני 20 שנים (שרוני, זה אתה!) ובניית מטוסים מנייר. סטיי טיונד.