#13 aaaaaaaand he's gone

טרם שיכללתי את כישורי לצרף לבלוגי האהוב תמונות, זה עוד יגיע  אחרי שאבין שזה לא באמת כזה מסובך, אבל בינתיים, הסצנה האחרונה שהייתה פה בבית לפני רבע שעה היא מזוודה ליד דלת הבית, לידה משכשכת החתולה. יש הטוענים שחתולים, מעבר לחיבתם לריחרוח קופסאות טונה ושמיכות רכות, יודעים להבין מצבים.
אובכן, אין לחשוד שפאפי מבינה משהו (למעט כמובן ריחרוח קופסאות טונה ושמיכות רכות), אבל היא ללא ספק זיהתה היטב שמישהו פה נוסע.

כבר בהתחלה כשהבנו שכל סיפור סינגפור הזה בקנה, היה ברור לנו משהו באלף אחוז- לא מזיזים את הילדים ממקומם הבטוח עד סוף שנת הלימודים. לא שולפים אותם ללא הכנה, לא מפריעים למהלך חייהם עד כמה שניתן, ומאפשרים להם גם לסיים את השנה וגם להיפרד בזמן שלהם. גם לי יש את המחוייבות שלי למקום עבודתי (היי, נמצאה לי עורכת דין מחליפה, ואני בכלל לא מרירה בגלל זה, נוט), וההחלטה הברורה שלנו הייתה שעד חופשת הקיץ גיל יהיה על הקו, כשהוא מתחיל לחיות שם סולו עד שנגיע.

אז נפרוט את זה לפרקטיות?
הרגע הוא יצא מדלת הבית ונסע לסינגפור. לבד.

פרקטיות #1, שלב א' בטיפול בהלם- שבוע והוא חוזר לשבוע, ואז, זהו.
פרקטיות #2, בשנה שעברה הוא נסע לטיול שחרור מהמם בויטנאם וקמבודיה. לחודש. בערך אחרי יומיים הקטנה נבהלה ונכנסה ללחץ שאבא איננו. במילים אחרות- הטוב לפניי, היא אף פעם לא מאכזבת, הברומטר הרגשי הקטן שלי.
פרקטיות #3, אחרי שהיה בבית מאז יולי האחרון, שרביט ההסעות והמינהלות עבר אליו באופן רשמי. זה איפשר לי המון אויר גם לעבוד יותר בחופשיות, וגם להוריד ממני את מה שהיה דבוק אליי כל שנות ההורות שלנו כשהוא היה בצבא.
פרקטיות #4, הגהנום בהתגלמותו- אני בבקרים. כלומר אני אינני בבקרים, אני לא אדם של בקרים, אני שונאת בקרים, לא מחבבת בקרים, ואני לא נחמדה בבקרים. מכיון שיש פה שני ילדים עם תחביב כזה של להגיע לבית ספר בבוקר, ככל הנראה אצטרך לקום איתם בבקרים. נוט גוד ניוז לאף אחד מהצדדים.

המשמעות היא שאני בהילוך אחורי עכשיו, מחשבת מסלול מחדש, משתלבת בלו"ז הסעות לבר אילן פעם בשבועיים, פעמיים בשבוע חוזרת לפול ההסעות לבלט עם אורלי אהובתי, תיזוזים אין סוף, אבל היי, הופה, אל תיראו אותי ככה, זוכרים שהוא חוזר עוד שבוע? אז שלושה ימים אחר כך הוא כבר בתורנות נשק וסע בבוקר בבית ספר שלה. פחחחח, ואתם חשבתם שלא חשבתי על הכל! 

מעבר לפרקטיות אני מניחה שהמשמעויות ברורות. לישון באלכסון זה ממילא לא נוח על ההולנדיה, אז צרה אחת פחות, אבל תמיד כשהוא נוסע יש דבר אחד שמשגע אותי. השקט בלילה. כל רחש משגע אותי. כל ציוץ מבהיל.
עד לפני כמה שנים היה לנו את מושו, כלב הגולדן רטריוור הכי אויל משריש שפגשתם אי פעם, משהו באמת בניגוד לכל כללי הגזע המשובח ממנו הגיע. יש נמלות מבריקות ממנו. 12 שנים הייתי רגילה שלפחות מושו פה ומסתובב בקומה למטה, אבל מושו, כאמור, לא היה חכם גדול, והחזיר נשמתו לבוראת.
ואז, לפני כך וכך שנים, כשגיל היה בחו"ל, שמעתי רחשים וכרגיל תליתי אותם במושו. אלא שמושו כבר היה מת כמה שנים טובות אז, והופ, כיף גדול לא היה לי. ככה ביליתי לילות שלמים בניטור רעשים מחתולים למטה.
לפאפי, לשאלתכם, מרגע בו היכתה שורשים בביתנו, יש פעמון פרה חמוד כזה על הצוואר, ככה שאני לא מתבלבלת, שומעת אותה מקילומטרים.

אז נכנסתי לכוננות רחשים בלילה, לכוננות של חיים בשני אזורי זמן (הוא חמש שעות קדימה), כוננות הסעות אינסופיות,  הכנת שאנגוויצים בבוקר וכל הקטע עם בקרים.
תירו בי, מהר, בלי כאבים. יהיה כיף.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s