לראשונה בימי כתיבת הבלוג, הכותרת נכתבה לפני הפוסט.
המילים האלו בראשי לא מניחות לי כבר ימים, והמילים האחרות שכתבתי נמחקו כלא היו, ואלו שפה הן אלו היחידות שמצאו את מקומן הפעם.

יפעת, שישבנו יחד בחדר שלה בתור ילדות בנות 15, יפעת עם הנקיון הזה בנפש, בלי שום דבר רע שאפשר לחשוב עליה, יפעת בת ה- 42 הלכה ולא תחזור.

אין טעם לדון בזה ארוכות, היא לא באמת תחזור, אבל היא צבעה לי את השבוע האחרון בהמון דמעות עצב ששטפו את פניי.
ברגעי השתיקה בהם ישי ישב לידה ואחז בידיה העייפות בבית החולים, הוא סימס לי את שיברונו, כתב לי "תבכי איתי, למה שאבכה לבד", וכמה הוא צדק. לא הייתה שום סיבה בעולם שיהיה לבד בצערו.
מי חשב שהאנשים האלו שנכנסו לחיי בכתה י' יהיו כל כך משמעותיים בשלושה ימים עצובים מנשוא, כשאני בסינגפור והם שם, עם הזמן הזה שבאמת, פשוט לא יחזור עוד.

בשעות של חברות טובה ישי שאל בעשרים וורסיות איך ולמה. יכולתי ממש לראות את הדמעות שלו זולגות על המקלדת, את התיסכול, את הצער שהוא לא יכול להושיע, ומנסיון העבר ידעתי שמה שהוא מרגיש זה אפילו עוד לא הנורא מכל, והרע עוד לפניו.

עם התקדמות הצער נועה התווספה אלינו לשתיקות ולאימוג'יז של הלבבות השבורים. הם, שבניגוד אליי ממש גדלו עם יפעת בזמן שאני נגעתי בה אחת להרבה הפסקות, הם באמת היו המיוסרים ואני יכולתי רק לנסות להיות שמיכת הנוצות, הטישו מנגב הדמעות, לא בהצלחה גדולה כי השוק והצער היו אינסופיים עבור כולנו.

והמספר הזה, ה- 42 הזה שלנו, ה- 42 שאמור להיות בכלל התשובה להכל, הוא לא פתר את השאלות שהיו לנו. הוא לא ענה על כלום. אין שאלה שמישהו משלושתנו ידע לענות עליה, לא יכולנו למצוא פתרונות לא במדע, לא בספרות, לא ברוח, לא בכלום, ידענו שאנחנו רק בני 42 ושזה מוקדם מדי ולא סביר לנהל בינינו שיחות כאלו.

בלי פילטרים אמרנו מילים מאד מנחמות, וכמו תמיד למדתי שוב שהכוח האמיתי נמצא במילים, אבל רק במילים האלו שיש כוונה אמיתית מאחוריהן, שיש בהן את ההלימה, את הדיוק הזה בין מה שנאמר ויוצא מאיתנו לבין הנפש שלנו.

ובשעה שיפעת הלכה מאיתנו לבלי שוב אני הייתי בסינגפור רחוקה שנות אור, ונועה וישי היו אלו שהניחו את רגב העפר בשבילי על קברה הטרי מלא הפרחים, ומי ידע שאפשר להיות נוכח במקום כזה מרחק אוקיינוסים ולהצליח להיפרד גם במחווה כזו, להתאבל ביי פרוקסי.

והנה, בבוקר שאחרי ישי שולח אליי את ההספד המופלא שהקריא לה, עם המילים שלנו, ואני יודעת בוודאות שמסביבי יש את האנשים הנכונים, המדויקים, אלו שהכל בהם נכון כמו שהוא.

וברור לי שכל זה חייב לדייק בי דברים, שלא יכול להיות שזה לא ישאיר בי חותם של דבר שאפשר לגדול ממנו ולא לשקוע.
ואני חוזרת לאמירה הזו לעצמי-
live your life to the fullest
ומזכירה לעצמי שאסור לי לבזבז את מה שיש כרגע, את מה שיש לי ואספתי בעדינות כל השנים האלו. אני צריכה לחיות את החיים במלואם, הכל, לנשום לעצמי כל נשימה במלואה ולנשוף מלוא הריאות.
ולחיות, ולהקשיב, להתנסות, לבחון הכל, לחמול, לאהוב, להיות אדם יותר טוב.

אני נזהרת מקישקושי רוחניות שמדלגים מעליי ואני מנקה אותם מעצמי בתנועת יד כאילו שלא יידבקו אליי לבגד, ונשארת עם ידיעה שמה שממלא אותי חייב להישאר שלם, עוצמתי ומדויק כמו שהוא, ואני חייבת לשמור על ההלימה הזו השלמה ששומרת עליי לדייק את מה שאני אומרת, למול מה שבנפש,
ולפחות לעכשיו,
אני מבטיחה לעצמי,
לנסות.

וקחו לכם את השיר הכל כך יפה שממלא אותי בריפיט ברקע, עם הקול הזה והמילים הנורא נורא יפות, שהלוואי שהייתי יודעת לכתוב כמוהן, כי הן באמת מושלמות לי.

ביוש יפעתי. נעמת לי מאד.

Over the sea and far away"
She's waiting like an iceberg
Waiting to change
But she's cold inside
She wants to be like the water
All the muscles tighten in her face
Buries her soul in one embrace
They're one and the same
Just like water

The fire fades away
Most of everyday
Is full of tired excuses
But it's to hard to say
I wish it were simple
But we give up easily
You're close enough to see that
You're the other side of the world to me

On comes the panic light
Holding on with fingers and feelings alike
But the time has come
To move along

The fire fades away
Most of everyday
Is full of tired excuses
But it's to hard to say
I wish it were simple
But we give up easily
You're close enough to see that
You're the other side of the world to me

Can you help me?
Can you let me go?
And can you still love me
"When you can't see me anymore?

איכשהו, כשהראש שלי מלא במחשבות שלא נגמרות, מתגנבת לי רותי לראש.

אחת לכמה זמן באמצע כלום, היא מתגנבת לי כשהיא מחזיקה את הסל שהיא לימדה אותי לשים בתוכו את הכוכבים שאני קוטפת.
האמת היא שהיא לא התקטננה, זה לא היה אכפת לה אם מה שמרחף מעליי הן דאגות, מחשבות, פחדים או סתם משהו שבגללו אני לא נרדמת או עצובה, אבל העיקרון זהה-
כל אלו הם אוסף כוכבים קטנים שמרחפים מעל לראשי, וכל מה שאני צריכה לעשות כדי להפסיק את הרעש הזה שהם עושים לי, זה לקחת את הסל נצרים הזה שהיא נתנה לי לכל החיים, ולקטוף לתוכו את כל הכוכבים האלו ולהניח אותם אחד אחד בסל.
וככה, היא לימדה אותי לעשות קטיף כוכבים, וכשאני נזכרת בו, משהו מטאפיזי עושה בי הבדל, הדאגות לא נעלמות, הן ארוזות פתאום בתוך סל הנצרים ולא מרחפות מעליי.
בתור אדם פרקטי זה עובד, מה שפחות עובד זה לזכור שהסל הזה אצלי כל הזמן ולעשות בו שימוש, ואיזה מזל שנועה שלי הזכירה לי היום שהסל רק מחכה לידי תמיד.

השלווה שזימנה לי סינגפור בחיי היא רק על פני השטח.
יש בה הרבה שקט, הרבה זמן מופלא שבו היום יום הישראלי האינטנסיבי שלי פינה מקומו לקצב פעימות לב הרבה יותר הגיוני, הרבה יותר נעים.
התחושה הזו שאני מתעוררת כל בוקר בלי המתח (שלפעמים היה נעים, אני מודה) הקבוע שליווה אותי 41 שנים עד שהחלפתי את קניון קרית אונו במרינה ביי סנדס, התחושה הזו שהיום שמחכה לי לא כולל 20 מהדורות חדשות מלאות מבטים עגומים של מגישות וכתבים, לא מחכות לי לוגיסטיקות אינסופיות של כביסה-בישול-אירוח-קריירה-השגים-כביש-סופר-אסיפות הורים-פגישות וכו', התחושה הזו נעימה נורא בנפש, אבל היא לא מחפה על מיליון תחושות חדשות ושונות.

אחרי כמעט שנה וחצי פה, אני מתחילה לעבד תהליכים קיימים וחדשים, שואלת שאלות אחרות, מתלבטת ביני לבין עצמי האם נניח בשלה העת לחזור ולעבוד פה או למצות את כל ההחלטות שהחלטתי שמתבססות על עקרון החופש בתוך גבולות שאני כל כך מאמינה בו, העקרון שמזכיר לי שוב ושוב שלא בקלות מקבלים מתנה כמו שקיבלתי לעצור לזמן קצוב את המירוץ המטורף הזה ולקחת אויר שאפילו לא זכרתי שקיים, לחשב מסלול מחדש.

והחיים זימנו לי כל כך הרבה הפתעות פה על עצמי בשנה וחצי האלו, שאפילו לא ידעתי שקיימות.
לא זכרתי מינעד רגשות כזה, לא ידעתי שאפשר להרגיש ככה שוב, שאפשר להיות עם עצמי בשקט בלי הטירוף האינטנסיבי שהייתי בו. לא ידעתי להתעורר ככה ולא להירדם ככה, לא ידעתי שהעולם יהיה בכף ידי מחד ומאידך, המרחק מנקודה לנקודה בו יהיה אינסופי ומתסכל כל כך.

רק לפני כמה ימים ישבתי על שפת הבריכה בפוקט עם פיליפ (שם בדוי) ונבי, אחרי שנבי הביאה את כל הטוב הזה לאזור הזמן שלי. כמה הזוי לשבת ככה עם שניהם, כוסית מספר 200 של ווייט ראשן, מוחיטו ומרגריטות על השולחן, ולדבר הכי בפשטות עד האינסוף כאילו רק לפני יומיים נפגשנו כרגיל אצל יוסי בקפה של הבוקר אחרי שפיליפ סימס לי 80 פעם שהוא לא שומר לי חניה ושאסיים כבר את המקלחת בוקר הזו שלי ואגיע כבר, כוסומו, ונבי ששולחת לי במקביל שאני צדיקה שאני סובלת אותו, ככה הגיוני.

והנה למדתי שוב, אי אפשר להסביר איך מרחק לא מבטל אהבה גדולה, חברות עוצמתית, מערכות יחסים לא הגיוניות, איך המרחק לא מרחיק באמת, ואיך כשזה אמיתי, זה פשוט, זה עובד, זה לא מסובך, וההמתנה שווה את זה כל כך.

הדאגות האלו, המחשבות האלו ממקודם שמרחפות מעליי כמו כוכבים? הן נוכחות כל הזמן.
האם אפשר לשמר אהבה גדולה ממרחק, האם היא תחזיק שנים, האם הנפש לא תתעייף בדרך, האם זה בכלל מצדיק את הדרך?

אני מוצאת את עצמי ישנה כל כך מעט כי ברקע המחשבות שם, ברקע יש את השאלות ולפעמים גם יש תשובות, אבל למדתי שכל תשובה שאני מקבלת מעוררת עוד אינסוף חדשות.
וכן, כשזה תלוי באנשים הנכונים זה שווה הכל, הם שווים כל דאגה ומחשבה, והם נוכחים וממלאים כל מילימטר בנפשי, ואני אסירת תודה שהם שם.

ורותי? רותי אחת מהן. היום נזכרתי כמה היא תרמה לרגעי השקט שלי עוד מישראל, והלכתי לקטוף בזכותה כוכבים. שקט.

וכן, אין לזה סוף.
בים השקט והשלווה הסינגפורית נפשי סוערת בדרכה.

וקחו לכם את הדבר הכל כך נהדר ששמעתי בזכות אלעד המתוק שהזכיר לי כמה אני אוהבת לראות איך אנשים מתבגרים למול עיניי כל כך יפה, נניח מורטן הארקט- האיש והג'ינס למות, שאחראי לשורה בין היפות שיש בעיניי: "You're all the things I've got to remember"

וזה שונה נורא, לא הוידאו שראינו לפני 30 שנה של חצי קומיקס וחצי דמעות, אלא אנשים ששרים כל כך יפה. תקשיבו, תראו כמה יפה הוא התבגר.

We're talking away"
I don't know what
I'm to say I'll say it anyway
Today's another day to find you
Shying away
I'll be coming for your love, okay?
Take on me, (take on me)
Take me on, (take on me)
I'll be gone
In a day or two
So needless to say
I'm odds and ends
I'll be stumbling away
Slowly learning that life is OK
Say after me
It's no better to be safe than sorry
Take on me, (take on me)
Take me on, (take on me)
I'll be gone
In a day or two
Oh the things that you say
Is it live or
Just to play my worries away
You're all the things I've got to remember
You're shying away
I'll be coming for you anyway
Take on me, (take on me)
Take me on, (take on me)
I'll be gone
"In a day

אתמול בצהריים כשנועה חיכתה לי היא הזהירה אותי מהגשם שהתחיל אצלה כבר, כלומר מרחק 6 דקות קו אוירי ממני, מה שעדיין נחשב בסינגפור אזור אקלימי שונה.
לקח לגשם הזה אולי שעתיים לדלג מהריבר וואלי לנובינה, אבל מהרגע שהוא הגיע לפה, מחלונות הבית שלי נראה היה כמו עשן לבן מכל חזית.

שידור חוזר היה היום עם ליטל, כשישבנו בקפה המושלם הזה בבוקר שבת שנגרר לצהריים ולאחרי צהריים, ורק כי יש לנו משפחה וילדים נאלצנו לחזור הביתה ולקטוע את כל הטוב הזה.
שמש מופלאה הייתה סביבנו בדמפסי היל- ציפורים צייצו, הקפה הקר היה בול במקום, ברקע היה סנאי מתוק למות שטיפס על העצים לידינו. בשלב מסוים קפאנו שתינו לנסות לפצח את הרעש ברקע, נההההה, לא האמנו שיכול להיות מצב שאלו רעמים בשמש המטורפת והיפה הזו. לקח אולי 5 דקות שלמות כדי שמסביבנו יטוס לו טייפון חמוד וכמויות כאלו מופרעות של גשם שאי אפשר בכלל לקלוט.

כמות המים פה לא נתפסת.
אני רואה בעיניי רוחי את הדיווחים על גשמים כאלו בישראל בליווי תמונות של מכוניות טובעות באיילון, במהדורת החדשות הייתה יונית לוי מפנה במבט מודאג וחמור סבר את המצלמה לראיון עם החזאי התורן שהיה ממוקם מחוץ לאולפן עטוף ומצופה במעילים כמו אתרוג, ברקע היו שקופיות וסטטיסטיקות משמימות על כמויות המשקעים, הכרזה על ביטול יום הלימודים הייתה בפתח, החזאים היו עומדים נבוכים ומכריזים על הגשם הזה כעל תופעה, ומיד היה נשלף מהארכיון המידע המיותר בתבל- מתי ירד גשם כזה לאחרונה (אגב, בדרך כלל התשובה תהיה "בפתח תקווה, 1986").

אין שום דבר מיוחד בגשם הסינגפורי הזה פה, כמו שהוא מגיע ככה הוא נעלם.
שעה אחרי שייעלם לא יהיה זכר לשלולית אחת פה ברחובות, אין נפש חיה ברחוב שמסתובבת עם מעיל או צעיף, כולם עם חולצות קצרות, נשים אסייאתיות ששוקלות כמו אפונה לבושות חצאיות קצרצרות , סטילטוס וחולצות בגודל עלה, כולם יתלוננו על החום מחד ועל הגשם מאידך.

הימים היחידים בחיי הקודמים שהייתי נשארת בהם בבית במקום ללכת למשרד היו או שתפסתי 40 חום, או שהגשם היה כל כך נוראי, עד שאי אפשר היה להעלות על הדעת שאדם עם שכל בראשו יצא מהבית באותו יום.
יש לי תמונה שצילמתי לפני שנים כשאני מחכה לקטניי ביציאה מבית הספר, נחילי מים אינסופיים בצדדי הכביש, כשאני לא מצליחה להבין איך אפשר לדלג מהמדרכה לאוטו שלי מבלי לטבוע, הם מנתרים לי זולגי מים לתוך המכונית, ובבית מחכה להם מרק בטמפרטורת השמש ומזגן חם.
פה זה אפילו לא עובר לידינו, ואיך ננסח בעדינות? מרק הוא פחות סממן של גשם בבית סינגפורי.

התרגלתי.
אני כבר לא מזיזה עפעף ממזג האויר המוזר הזה של מי שחיה לה בנחת על קו המשווה.

סינגפור הרגילה אותי לכל כך הרבה דברים שלא חשבתי שיקרו לי, זימנה לי כאלו חוויות ואיפשרה לי מינעד רגשות אינסופי שלא ידעתי שקיים כמו מזג האויר פה.

ליטל ואני ישבנו היום עם קפה קר וטייפון חביב, והפכנו מסביב את הדברים הכי מופלאים-מסובכים-אהובים, הגשם שטף לידינו קילומטרים של מילים ומחשבות.
אחת לכמה זמן נשמע מהשולחן שלנו צחוק ענק ומילים בעברית (ככה זה הישראלים בחו"ל, חרפה), מי שהסתכל עלינו מהצד שמע מילים מילים מילים מילים שלא נגמרו, מוזיקה מהממת ברקע, כמו פינג פונג היא אמרה ואני עניתי ואני אמרתי והיא ענתה, הסנאי מסביבנו עשה תצוגה מרהיבה של טיפוס על ענפים ובגללו היא נבחה עליי שאני לא מקשיבה (בחנה אותי, לא נכשלתי!).
אחרי שעות של מילים שהתחילו בשמש הגענו בגשם למסקנה אליה תמיד אנחנו מגיעות- סינגפור רחוקה מכל מה שחשוב לנו, והמרחק הפיזי מכל רפרנס למה שחשוב לנו הוא פוטנציאל לשמש ולטייפון האלו, לאור הענק הזה והחום הנעים והגשם המופרע שמגיע בלי הכנה נפשית.
לזה לא מתרגלים, אבל לומדים לחיות עם זה על קו המשווה של הלב.

ותקשיבו לדה קולינג, הם מהממים. ומרגשים נורא.

So lately, been wondering"
Who will be there to take my place
When I'm gone, you'll need love
To light the shadows on your face

If a great wave shall fall
It'd fall upon us all
And between the sand and stone
Could you make it on your own?

If I could, then I would
I'll go wherever you will go
Way up high or down low
I'll go wherever you will go

And maybe, I'll find out
The way to make it back someday
To watch you, to guide you
Through the darkest of your days

If a great wave shall fall
It'd fall upon us all
Well I hope there's someone out there
Who can bring me back to you

If I could, then I would
I'll go wherever you will go
Way up high or down low
I'll go wherever you will go

Run away with my heart
Run away with my hope
Run away with my love

I know now, just quite how
My life and love might still go on
In your heart, in your mind
I'll stay with you for all of time

If I could, then I would
I'll go wherever you will go
Way up high or down low
I'll go wherever you will go

If I could turn back time
I'll go wherever you will go
If I could make you mine
"I'll go wherever you will go

"לא כתבת הרבה זמן, קחי לך את כיפור" סימסה לי המאיה, וכמו כל פסיכולוגית טובה, היא צדקה, זמן לדון בשאלה "איפה זה פוגש אותי", לא?

אז כן, לא מצאתי את הפניות, את השקט הזה של שעתיים שהראש שלי רק עם המחשבות שלי- כל פעם היה לזה נימוק הגיוני אחר, אבל גיליתי שיש לי מכסת מילים שאם אני עוברת אותה אני צריכה לנשום מחדש, והתכוונתי השבוע לכל כך הרבה מילים שהייתי צריכה לפנות להן מקום, אז נתתי לעצמי הפסקה לנשום מחדש.

נבי ועומר פה. נבי היא עינב, עינב של פיליפ (שם בדוי), עומר היפה היא בכורתם, שנה גדולה מיהלי שלי. כבר כמעט שבוע שהלב שלי מתרחב מאושר שהן אצלי בבית, כבר כמעט שבוע שפיליפ ואני מקללים קללות פה כרגיל אחד את השניה באהבה אינסופית (הוא לא מודה בזה, אבל הוא חולה עליי) ואני דואגת לבחורות שלו פה, כבר כמעט שבוע שנבי ואני נכנסות בייאוש לכל חנות סינגפורית ברחבי האי ונשרכות אחרי עומר שמסוגלת לעשות שופינג מהבוקר עד הלילה, ושתינו, שהבטחנו לה שתקבל כל מה שהיא רוצה בטיול בתמצווש (ובלבד שלא תקפוץ לנו מקונכיה באיזה גן אירועים) מוכנות לעשות הכל כדי שתהיה שמחה ומאושרת. אז שופ איט טיל יו דרופ איט, וכן, אשכרה גיליתי שגם לי יש את הלימיטס שלי בשופינג, שוקינג, אבל אמיתי.

ובזמן הזה הייתי פעמיים ב- ofs, יום הורים לה ולו.

והיא, היא.
ישבנו מול מיסיס הרשקו אהובתי, מלאת הקסם, המורה לעברית, ואני שומעת את הקטנה הזו מדברת איתה בכזה שטף, כזו עברית יפה ומנומקת, ואני חושבת לעצמי כמה מבאס שהיא לא יכולה להיות כזו שוטפת עם שאר המורים שלה, באנגלית.
והולכים למורים האחרים, ואני יושבת מהצד ונופלת לי הלסת מרוב הלם, אני שומעת את הבת הקטנה שלי מנהלת שיחות שוטפות וקולחות עם המורים שלה, מנומקת, רהוטה, ואני מסתכלת ולא מאמינה שביקום מקביל הבת שלי מתקשרת בשפה שהיא לא גדלה איתה בכלל.
וממורה למורה אני מתחילה להבין מי הקטנה הזו שחיה אצלי בבית, מי זו הקטנה הזו שרציתי למות בגללה כשעברנו ולא ישנתי חודשיים מפחד כי פחדתי שהיא לא תסתדר, מי זו הקטנה הזו שכשאמרו לנו מהשנה שעברה להעביר אותה למיינסטרים וסירבנו- לא ידענו כמה כולם צודקים. וממורה למורה אני מבינה שהיא ענקית, שהיא מיינדד, שהיא כל כך בתוך התהליך, בכזה סטייל. נערצת, לא פחות. הגוף הפיצי הזה שמלא בכל כך הרבה אישיות.

והוא, הוא.
כן, הוא מדבר הרבה ולא סותם את הפה בשיעורים, יש לו את המאפיה שלו עם יותם וליאור, אבל ראבאק, באמת, אני כבר לפעמים לא יודעת להוליך את האהבה שלי אליו. אין מורה שלו שלא מאוהב בבחור הזה. כמה הוא חכם, מבריק, גאון. מיסיס דל, המורה שבשנה שעברה היו בינהם התכתשויות אינסופיות ובסוף איכשהו הוא קיבל אצלה הצטיינות (כרגיל, גם להיכשל הוא לא יודע) עצרה אותנו וביקשה שנדע, הוא קיבל אצלה 30/30. ובעלה, שגם הוא מלמד את יונתן, חרג ממנהגו ואמר לנו שהוא 'שמע שמועות' על 30/30 ונתן ליונתן היי פייב.
אגב, לפרוטוקול יירשם שבכורי לא הפגין חוכמה רבה עת הכריח אותי לצפות בחדר ההמתנה בסרטון יוטיוב בו הוא מותח את גבולות שריטת הסימטריה של אמא שלו. בתמורה לחוכמתו כי רבה זכה בכורי האהוב למטח מבוכות אינסופיות שטרחתי לעולל לו כנקמה ("כן, נכון שהוא יפה? וחכם נורא, נכון?"). הוא פחות צחק.
ולשמוע את המורים שלו פונים אליו כג'ונתן, ליונתן שלי.
והוא כל כך יפה וגבוה וחכם, אבל בלה בלה בלה, עזבו את כל סיפורי כמה הבן שלי כל כך יפה ומקסים, כי האמת היא שהתכנסנו פה לדון במיסטר מרטין, המורה לספורט.

אובכן.
לקרוא לדבר הזה מורה לספורט זה קצת מעליב.
אגב, לפרוטוקול יירשם, שבכורי כפרות עליו לא חשב לעדכן אותי שאין יותר מיסיס וודס (חביבת הקהל של גיל מהשנה שעברה), וכשנכנסנו לחדר של מורי הספורט, מיסיס וודס אומנם קידמה את פנינו בחביבות, אבל יונתן הפנה אותנו לעבר הדוגמן של נספרסו בסוף הכיתה. תכירו, מיסטר מרטין.

עוד לא החלטתי אם הוא אוסטרלי, ניו זילנדי, בריטי או וואטאבר, אבל הו, גודוש! ממתי מורה לספורט לבוש חליפה איטלקית עם עניבה, אפס אחוזי שומן, שיער שופע, גרביים בול ונעליים למות, עם השעון המדויק הזה על היד? מה זה זה?!

אגב, אני יודעת שהוא אמר כל מיני דברים על יונתן, אני לא בטוחה ששמעתי הכל, בדיוק התלבטתי אם לשמור את שם המשפחה אחרי שנתחתן, או ישר ללכת על גלעד-מרטין (שם כפול זה בהחלט עניין משמעותי לחשוב עליו, זה יכול להיות דיל ברייקר ועילה לביטול נישואים). אולי נרוץ יחד מרתונים? שחיה? הוא ימדוד לי אחוזי שומן? אני חוסכת ממכם אגב את שמו הפרטי, אבל כן, גם שם- שלמות.
לא פלא שאחרי מיסטר מרטין הסתובבתי בין יתר המורים עם מבט מצועף, וכל המורים נראו פתאום פחות מרשימים. לא מבינה למה לא מיישרים שם קו עם הדבר הזה, באמת, מחזה מרהיב, ובעיקר פיצוי הולם על מיסיס וודס מהשנה שעברה, עוד דוגמנית מספורטס אילוסטרייטד שלימדה את יונתן לרוץ.

טוב, ולפרוטוקול, מוצאי יומכיפור היום, זמן טוב להתנצל בפני מיסטר מרטין שעשיתי לו גירל קראש פה, נכון? לא תספרו לו עד שנתחתן?

וקחו לכם את השיר המאמם מושלם מקסים ששמים בחתונות של אנשים יפים. כל היום הוא אצלי באוזן, תגידו שהוא לא מהמממממממם. שלמות.
תפתחו רמקולים, הכי מרגש.

When the world gets too heavy"
Put it on my back
I'll be your levy
You are taking me apart
Like bad glue
On a get well card

It was always you
Falling for me
Now there's always time
Calling for me
I'm the light blinking at the end of the road
Blink back to let me know

I'm a fly that's trapped
In a web
But I'm thinking that
My spider's dead
Lonely, lonely little life
I could kid myself
In thinking that I'm fine

It was always you
Falling for me
Now there's always time
Calling for me
I'm the light blinking at the end of the road
Blink back to let me know

That I'm skin and bone
Just a king and a rusty throne
Oh, the castle's under siege
But the sign outside says, "Leave me alone."

It was always you
Falling for me
Now there's always time
Calling for me
I'm the light blinking at the end of the road
Blink back to let me know
(It was always you)
Blink back to let me know
"(It was always you)

אולי אני ממקמת את הזיכרון הזה בשנת 85, ייתכן שפחות, אבל בעיקרון יש בו דלת בחדר של רעות, אחותי. על הדלת יש אותיות כסופות באנגלית של להקת "מדנס". איפה שהוא יש לה בחדר מרצ'נדייס תקופתיים של קאלצ'ר קלאב ובוי ג'ורג', וכן, גולת הכותרת- דוראן דוראן.
כמו כל סאקרית עם אחות גדולה, מיד טרחתי להעריץ גם את הלהקה הזו, שכן מן המפורסמות הוא שאחיות גדולות בשנת 85 בטוח מבינות במוזיקה שמשמיעים ברשת ג'.

חלוקת רכוש: היא על ג'ון טיילור, אני הסתפקתי בשאריות של סיימון לה-בון. פשרה סבירה סך הכל לדעתי, אבל אני אקדים כבר עכשיו לגלות לכם את הסוף- אפרנטלי היא הימרה קצת יותר טוב.

את התבגרותי המוזיקלית (שיש שירמזו שהיא מחפירה, אני מוחה) אני זוקפת לזכות הדוראנים. משם הבנתי את הקטע של המוזיקה שאפשר לשמוע בריפיט, הבנתי את הגרוב הזה שמנהל אותי עד היום, והוא היה בול מדויק עליי ועל האוזן שלי.
לגמרי תקועים לי כל מיני "להיט בראש" פאתטים למות, רק כי שתינו היינו מרותקות לשידור עם התרגום המופרך והכתוביות הנלוות, צופות בקליפים הכי מופרכים ביקום (רמזו לי לשלוח אתכם לראות את "וויילד בויז", אני ממליצה על "ריו") וחולמות איך ג'ון טיילור יבחר באחותי לרעייתו וסיימון לה בון יקדש אותי לאישה.

איכשהו אני נהייתי בת 42, אחותי בת 47, השנים חלפו והדוראן דוראן נותרו קראש הילדות שלי. כל פעם שיצא משהו חדש שלהם הקשבתי באדיקות, מרוב מחוייבות אינסופית לשמר את הקשר שלי לילדה בת ה- 12 שהייתי.

סינגפור, 2017, מירוץ הפורמולה וואן.
כל ערב הופעות מטורפות של הבסט אוף דה בסט. לפני חצי שנה התחלנו לברר מי מופיע השנה בפורמולה, גיגלנו אול אובר, ונפל לי הלב.
דוראן דוראן פה, שיווווואאאווווו!

לצערו של גיל, לא היה מחיר ביקום שלא הייתי משלמת לראות אותם. לשמחתו של גיל, המחיר היה סביר, למרות שבואו נודה, אני לא חוויה גדולה כשאני עושה ריגשי.

הופעה סינגפורית שנקבעת לשעה שש, אגב, מתחילה בשעה שש. לא שש ודקה, לא דקה לשש, שש. עד השעה דקה לשש ירד עלינו גשם זלעפות, רבע טייפון, שתדעו.
בגלל שאיי דונט דו מטריות (הקוראת אמא, תתעלמי, לא, זה עוד לא עבר לי, לא, אני לא אחטוף דלקת ריאות מזה) כבר תיכננתי למצוא את עצמי רטובה כמו בוב ספוג ממררת בבכי, אבל אלוהי הוואטאבר עצרו את הגשם דקה לפני שג'ון טיילור נכנס.
כשהוא נכנס לבמה, היה קיץ. נשבעת. בשניה.

ואז, למשך שעתיים, הייתי בת 12 מוקסמת, עם עיניים של בת 42, מסתכלת על האנשים האלו על הבמה שהחזירו לי אויר, רואה את סיימון לה בון עוד שנה בן 60 רץ 3 מטרים מולי ושר לי את כל מה שידעתי בעל פה יותר משלושים שנה, ואת ג'ון טיילור בן 57 ויפה כמו אז אם לא יותר (ניק רוהדס לא נחשב, סורי, אף אחת לא באמת נלחמה לא עליו ולא על רוג'ר או אנדרו טיילור, באמת סליחה) ואני מחשבת לעצמי בראש כמה זמן עבר (רמז: המון).
ובחיי שתהיתי כמה אמין היה אם הייתי מספרת לעצמי של אז שיום אחד, יום אחד אראה אותם 4 מטר ממני, יזלגו לי דמעות מרוב התרגשות כשהם ישירו את "ריו", וכל זה יהיה בסינגפור.
אני לא בטוחה שהייתי מצליחה להאמין שזו לא הזיה.

וכשידעתי שההופעה הולכת להיגמר אספתי את הדמעה על הלחי וידעי בוודאות מוחלטת שזה אחד הרגעים הכי טובים שהיו ויהיו לי בחיי.
ואז חזר הגשם, ססססאמק.

וקחו לכם את השיר שאגבה 200 פעם מהמצלמה שלי, אחרי שסיימון לה-בון שר אותו מילימטר מולי, בשקט, בלי פירוטכניקה, משהו שלא קשור לדוראן של שנות השמונים, אלא לדוראן של האנשים הבוגרים, המבוגרים האלו שראיתי, מלאי הגרוב, ששעתיים רקדתי איתם בטירוף, מאושרת למות.
תקשיבו לשיר הזה, כי באמת, הוא מרגש אותי עד דמעות.

Any other day and you might have gone walking by"
Without a second look
Any other way but I'm still mystified
I'm just trying to change my luck
Staring out the world and waiting for the one
But the world won't look away
The world does not explain

So, what are the chances?
We'll never know
If we take it for granted
A diamond explodes
What are the chances?

Playing with your life or is it destiny
Which sets you on a path
Is it out of choice that you're here next to me
Or just the aftermath
Of moments as they pass

So, what are the chances?
We'll never know
If we take it for granted
A diamond explodes
What are the chances?
We are lost in the flow
And looking for answers

So, what are the chances?
We'll never know
If we take it for granted
A diamond explodes
What are the chances?
We are lost in the flow
"And looking for answers

("what are the chances")

אני לא יודעת מה אתם עשיתם בגיל 42, אבל אני בגיל 42 האכלתי רוחות רעבות.

סינגפור מזמנת לי אינסוף רגעים שאם היו מספרים לי עליהם לפני שנה וחצי, הייתי מניחה שמדובר בהזיה אחת מתמשכת.

בחיי הקודמים היה המון מקום לציניות, להתבוננות משועשעת על תופעות רוחניות או דתיות, פעם אחת ויחידה בחיי נגזר עליי להיות בתופעת הפרשת חלה (ברי סימון שולטטטטטתתת!!!111), וגם זה היה רק כי קרן אור אהובתי חגגה 40, וכשהיא ביקשה נפלו למענה כל חומות האג'נדה שלי, והגעתי למרות החוק שלי (תעצמו עיניים, זו בדיחה קצת בעעעע) שאיפה שיש נשים והפרשות פחות דחוף לי להיות, סורי.

בכל זאת, למרות התחייבויותיי כלפי עצמי לדבוק בפרצוף העילאי והמתנשא בכל תופעה מוזרה שיסודותיה אלוהים-איקס-וטקס-וויי, סינגפור הוציאה ממני סבלנות אינסופית לעולם הרוח המופלא שממלא פה את האויר בכל רגע נתון.

התרגלתי ללכת בין מקדשים, בין נזירים עם בגדים כתומים שממלמלים טקסטים עם מוזיקה שמערבלת את הנפש, התרגלתי למסגדים יפיפיים מסביבי שאין בהם מואזין שקורא בקולי קולות בארבע בבוקר, התרגלתי לאנשים שמתרגלים את העולם הרוחני שלהם בכל מקום, באסתטיקה מדהימה, בסובלנות מעוררת הערצה.

יש משהו מופלא במקום הזה שאפשר ללכת בין חנויות ענק שמתמחות במתנות למתים, לרוחות הרעבות, לאלו שעברו לעולם הבא ולא מצאו מנוח ולא שלווה.
חנויות שלמות שמוכרות דופליקייטס של כסף, של מכוניות נייר, של אייפוני דמה או בקבוקי קוקה קולה שנראים בול כמו המקור (פחות סוכר, כי גם למתים זה לא בריא), כל מה שהמתים אהבו בחייהם או שאהוביהם מניחים שישמח אותם במותם. כל אלו מועלים כמנחה במטרה לפייס את רוחם, להשקיט את נפשם התועה, להביא לשלוותם.

זו השנה השניה בחיי שאני צופה בחודש הזה בהשתאות מדהימה כלא מאמינה לרצינות, לעומק, למחוייבות, לאמונה הענקית שיש בטקסים האלו.
עמדתי היום מתבוננת בהשתאות בעשרות סייבריסטים והייטקיסטים סינגפורים שורפים כמינחה כמויות של דברים שמסמלים שפע, כסף, בגדים, שמחה.
עשרות אנשים חכמים, משכילים, לא תגידו ילדים- אנשים מבוגרים עם טקסים מלאי רצינות תהומית ושולחן עמוס באוכל סימלי (כמו חזרזיר סמלי שלם שוכב מול הפרצוף עם פרח במצח, טרו סטורי), ובחיי- הקסם שהיה סביב העניין הזה היה אינסופי.

שעה של התבוננות בטקס היפיפה הזה ותהיה כנה ביני לבין עצמי, האם זו קריאת תיגר על הדוגמאטיות שבגרתי ברוחי לאורה, ועל כן אני מטילה דופי טו בגין וויד' בכל אמונה, בכל דבר רוחני או עם עומק מטאפיזי שהוא?

והבנתי שאני מגלה פה בחודשים האלו את המקום המכיל, המקבל, שאני לומדת על עצמי שיש לי יכולת חדשה לנשום אחרת, להתבונן אחרת על דברים שכבר חשבתי שלא יהיו בי, כאילו למדתי להריח ריחות חדשים ונעימים נעימים כאלו שלא ידעתי שעוד יש, להרגיש געגועים בעוצמה מטורפת ולהתרגל לנוכחותם בחיי.

ואפילו למדתי להתאהב במילים של שירים יפים למות ולהתרגש מהם בטירוף, כמו השיר האיטלקי המד-אים הזה שדנה, בלונדינית העל האהובה עליי כל כך הכירה לי ותירגמה לי בחצות הלילה מאיטלקית לעברית, רק כי ביקשתי (לאב לאב לאב, מוצ'ק).

ובאמת, זה השיר עם אחד הקליפים הכי מרגשים שראיתי ביי פאר,
ואני אפציר בכם לפנות את ה- 4 דקות הקרובות ולשמוע את האיטלקית המרגשת הזו בשיר שיעצור לכם את הלב,
ולראות שני תמרורי תנועה מאוהבים כל כך.
בחיי.

קחו את הטוב הזה שדנה דאגה שיהיה לכם. מופלא, תודו.

"אי הבנות הן כל כך משונות
כדאי להמנע מהן תמיד
כדי לא להסתכן בלהיות צודקים,
כי הצדק לא תמיד עוזר.
מחר למשל, אני חייב לשוב.
מצפה לי עוד נסיעה.
זה ירגיש ללא סוף,
אסתכל על הנוף.

אני רחוק, ואת שבה למחשבותיי,
אני מדמיין אותך מדברת עם אנשים.

המחשבה שלי עפה לעברך
בשביל להשיג את התמונות
החקוקות כבר בתודעה,
כמו רגשות בלתי מחיקים,
שאני לא מסוגל לשכוח עוד.
המחשבה תצא לחפש
כל פעם שארגיש אותך רחוקה,
כל פעם שארצה לדבר איתך,
על מנת לומר לך שוב,
שאת הדבר החשוב היחיד עבורי,
את הדבר החשוב עבורי.

אני תמיד אוהב לספר לך
מה שקורה לי.
המילים שלי מקבלות בידיים שלך
צורות חדשות וצבעוניות,
תווים עמוקים
שמעולם לא נשמעו.
זו תמיד מוסיקה שהולכת ונהית מתוקה יותר,
צליל של בת ים אבודה, רחוקה.

זה ירגיש כמו לנסוע, אני ואת,
עם אותה מזוודה בשניים.
לחלוק הכל תמיד בטבעיות.

המחשבה שלי עפה לעברך
על מנת להשיג את התמונות
החקוקות כבר בתודעה,
כמו רגשות בלתי מחיקים,
שאני לא מסוגל לשכוח עוד"

Le incomprensioni sono così strane"
sarebbe meglio evitarle sempre
per non rischiare di aver ragione
che la ragione non sempre serve.
Domani invece devo ripartire
mi aspetta un altro viaggio
e sembrerà come senza fine
ma guarderò il paesaggio…
Sono lontano e mi torni in mente
t'immagino parlare con la gente…

Il mio pensiero vola verso te
per raggiungere le immagini
scolpite ormai nella coscienza
come indelebili emozioni
che non posso più scordare
e il pensiero andrà a cercare
tutte le volte che ti sentirò distante
tutte le volte che ti vorrei parlare
per dirti ancora
che sei solo tu la cosa
che per me è importante…

Mi piace raccontarti sempre
quello che mi succede
le mie parole diventano nelle tue mani
forme nuove colorate
note profonde mai ascoltate
di una musica sempre più dolce

o il suono di una sirena
perduta e lontana.
Mi sembrerà di viaggiare io e te
con la stessa valigia in due
dividendo tutto sempre.

Normalmente…

Il mio pensiero vola verso te
per raggiungere le immagini
scolpite ormai nella coscienza
come indelebili emozioni
che non posso più scordare
e il pensiero andrà a cercare
tutte le volte che ti sentirò distante
tutte le volte che ti vorrei parlare
per dirti ancora
che sei solo tu la cosa
che per me è importante…
che per me è importante…
e il mio pensiero ti verrà a cercare
tutte le volte che ti sentirò distante
tutte le volte che ti vorrei parlare
per dirti ancora
che sei solo tu la cosa
che per me è importante…
"he per me è importante…

"Tiromancino – "Per Me È Importante
"את הדבר החשוב עבורי"
(Writer(s): Andrea Pesce, Camilla Triolo, Federico Zampaglione)

אני כבר בת 42 וכמעט שבוע. במונחים סינגפורים אני בת שנה וחודש וכמעט שבוע, שזה בעצם אורך חיי האני האחרת, ההיא שלמדה הכל מאפס.

בחמש דקות הספקתי לסקור לליטל את כל מיחושיי העדכניים לאותה דקה, שהזכירו לי שאני לא מזדקנת בחן גדול: ברך שמאל שלי מתה סופית (היא התאבדה בסרילנקה, אבל מדי פעם היא חוזרת להתאבד גם לוקאלית), התעוררתי עם איזה משהו שהציק לי ברגל ימין, אני מקוררת מאז שחזרתי מוייטנאם, יש לי קרב מורלי עם עצמי בג'ים על ההליכון אחרי הקילומטר השלישי (אפשר לסנן לעברי "חרפה", לא איעלב הרבה), ובאופן כללי אני מגלה שהיי, אני מזדקנת, אנד איט איזו נוט א פריטי סייט.
מבית הקפה בהולנד וילג' הסינגפורית זה מרגיש כמו ממש חורף- מולי הרחוב גשום לחלוטין, קר לי כאן למות ואני עם אף קפוא ועליונית רכה עליי (כן, כן, אמרתי "עליונית", רשמית אני מהתנ"ך), למרות שבואו נודה שמדובר בפיקציה שבמשך השנה הזו למדתי להפנים- אם יש משהו שאין פה, זה חורף.
עוד מעט מגיע השלב הזה של השנה שבו הגוף כבר מחפש באויר את המולקולות האלו של מזג האויר המשתנה לקראת ראש השנה. אני כבר סינגפורית מספיק זמן כדי לדעת שהמולקולות האלו כבר לא יהיו פה.
גשם? כן, יהיה והרבה. רוחות? המון, ובקומה 25 הן מטורפות. שמיים מתקדרים? גם. צינה וקור? אובכן- פחות, כלומר פחחחחחחחח.

דברים כבר קורים לי פה בפעם השניה, במחזוריות שנתית.

אני כבר מרגישה מתורגלת בשגרת החגים הצפויה פה, כבר מכירה את חודש הרוחות הרעבות (טרו סטורי) שהתחיל פה שוב, וכבר יש לי העדפות איפה לראות את הוואקוס המקומיים מעלים את המנחות שלהם פה למתיהם, שרון ואני שוב מדברות על מנות לארוחת ראש השנה (בשנה שעברה היה אוכל כמו לכל גדוד 51 בחטיבת גולני אחרי מסע כומתה, מעניין אם נסיק מסקנות השנה. רמז: לא), כבר עלה העניין של 'חייבים להזמין את פסח הבא' באיזה וייטנאם או גאד פורביד תאילנד (יונתן הטיל וטו), מתחילים פה חגים שכבר חגגתי פה, ופתאום אני כבר מבדילה בין "הארי ראיה" לבין "דיפה וואלי" שעד לפני שנה חודש ושבוע היו נשמעים לי אולי כמו ריזורטים אקזוטיים במזרח ולא חגים אתניים.

וכן, חגגתי פה יומולדת סינגפורי שני.

כנראה שלא ידעתי, אבל אין מילימטר בגוף שלי בשנה שעברה שהאמין שייתכן שאחרי שנה אהיה מי שאני היום.
באירוע חברתי מקסים פה אצל תאיר כבר הייתה בצד המוזר של הותיקות, עניין אנתרופולגי מרתק, בהינתן העובדה שאני עוד לא מנווטת פה בלי ווייז. אני. מהותיקות. פחחחחחח.
לא ידעתי שבתוך שנה אשלים עם פרישתי מהמרוץ, שאלמד לשחרר את האוטומט שלי לגדול ולצמוח ובמקומו אלמד לקטון ולהצטמצם, שאלמד מחדש לנשום, שאפרד מהמתח היום יומי של העשיה הזו (שלא פייר לתאר אותה כאילו לא הייתה פחות ממושלמת) של הלו"ז הישראלי המשימתי האינסופי, שאלמד לאהוב מחדש הכל ולוותר על כל הדברים שהאמנתי שהם אלו שמגדירים אותי.

מכל הימים, דווקא ביום ההולדת שלי הזדמן לי לקרוא טור של פרופ' יורם יובל שסיפר שהוכש בידו ע"י נחש צפע. כן, בחיי, זה רק נשמע לשניה לא הגיוני ההקשר הזה לפוסט שלי, חכו רגע ותבינו.
מההכשה האיומה הזו שסיכנה את חייו, יצא פרופ' יובל (טפו) רק עם יד כואבת ומשותקת לזמן מה. במילים מאד פשוטות ונקיות הוא מתאר את הסבל והרצון להניח ליד הכואבת שלו, להרפות ממנה, אבל חרף רצונו הוא מבין שאם יעשה את זה, הוא עשוי להביא לנזק ממשי.
הוא מתאר תופעה של "אי שימוש נלמד", תופעה קלינית שמאפיינת נניח יד שבורה או רגל פצועה זמנית, ובפשטות- מי שלימד את עצמו לא להשתמש נניח בגפה שלו, יקשה עליו מאד ללמוד להשתמש בה מחדש. פרופ' יובל סוקר את המדען שחקר את התופעה, ומספר שהחוקר גילה את הפתרון הכל כך פשוט למנוע אותה- לגבס ולהגביל את הגפה הבריאה, שכן בכך יידחק הגוף לאמן מחדש את הגפה הפגועה, ולא להיבנות על הבריאה, הנוחה, הזמינה.

בקסם שלו מספר פרופ' יובל איך הבין מהכשת נחש על המיינד סט-אפ שלנו, איך אנחנו מרדימים חלקים כואבים זמנית ושוכחים לעשות בהם שימוש אחר כך, מתרגלים לאמן רק את הקאמפורט זון, החלקים הקלים לתיפעול.
ותוך כדי שאני קוראת אותו אני מבינה מה הוא אומר, מה הוא כותב לי ואיך זו מן מתנת יומולדת 42 שהונחה לי על סף דלתי.

קיבלתי מתנה גאונית,
תזכורת לאמן גפות ושרירי נפש פצועים ורדומים, לא להתרגל לשקוע בתוך קאמפורט זונס, לחבוש מדי פעם את השריר הבריא, את הברך שלא כואבת לי, את חדרי הלב המתפקדים, כדי להפעיל את מה שנפצע או כואב וככה להתחזק ולהתעצם.

וכמו עוד מתנת יומולדת הונח מולי השיר של דסי פפרמן ששירלי האהובה שלחה באחת מקבוצות הוואאצאפ המוש שלי (כבר אמרתי לכם שאצלי כל המושלמות, לא? לא שיקרתי), וכמו נצנצים מהאויר המילים עשו לי טוב בלב:

"לִפְנֵי עֶשְׂרִים שָׁנָה,
הָיִיתִי אוֹמֶרֶת לָךְ, עִזְבִי.
יֵשׁ לָךְ מָלֵא זְמַן.
לְאָן אַתְּ מְמַהֶרֶת.
וְעַכְשָׁו אֲנִי אוֹמֶרֶת לָךְ,
תְּנַסִּי.
מָה אִכְפַּת לָךְ.
אֵין זְמַן טוֹב מִזֶּה.
וּבִכְלָל.
מָה זֶה הַזְּמַן הַזֶּה שֶׁאוֹמְרִים שֶׁהוּא כָּזֶה רוֹפֵא…
הַזְּמַן, אֲחוֹתִי, אֵינוֹ מְרַפֵּא דָּבָר.
זֹאת אַתְּ, שֶׁבּוֹחֶרֶת.
הַזְּמַן, אֲחוֹתִי, אֵינוֹ מְמַהֵר לְעוֹלָם.
זֹאת אַתְּ שֶׁמְּמַהֶרֶת.
הוּא לֹא בּוֹרֵחַ,
זֹאת אַתְּ שֶׁבּוֹרַחַת.
לְאָן?
וְהוּא גַּם לֹא נִגְמָר, הַזְּמַן.
זֹאת אַתְּ שֶׁנִּגְמֶרֶת"

אין ספק, 42 זה התשובה להכל. תהיה שנה מצוינת. תודה לכל מי שעשה לי את היומולדת הזו מה שהיא.

Don't think sorry's easily said"
Don't try turning tables instead
You've taken lots of chances before
But I'm not gonna give anymore
Don't ask me
That's how it goes
'Cause part of me knows what you're thinking

Don't say words you're gonna regret
Don't let the fire rush to your head
I've heard the accusation before
And I ain't gonna take anymore
Believe me
The sun in your eyes
Made some of the lies worth believing

I am the eye in the sky
Looking at you
I can read your mind
I am the maker of rules
Dealing with fools
I can cheat you blind
And I don't need to see anymore
To know that
I can read your mind, I can read your mind

Don't leave false illusions behind
Don't cry 'cause I ain't changing my mind
So find another fool like before
'Cause I ain't gonna live anymore believing
Some of the lies
"While all of the signs are deceiving

(אלן פארסונס פרוג'קט, אבל אחינועם שרה פי אלף יותר מוצלח מהמקור, תבדקו אותי)

אני יושבת עכשיו באחד המקומות היפים בעולם, שקט פה, ואני נעימה וריחנית כמו קלמנטינה, ואני לא בטוחה שבשלוש וחצי בבוקר הימרתי שככה יראה סוף היום שלי בריזורט וייטנאמי יפיפה, אבל דמיינו קלמנטינה נעימה נעימה נעימה, לא כזו שמישהו מקלף במשרד והריח נדבק לקירות, אלא קלמנטינה כזו עם ריח שמצפה את הנפש, ככה אני עכשיו. בול.

את הבוקר הסינגפורי שלי התחלתי כשליטל ואני מקרטעות לעבר צ'אנגי אהובנו, שדה התעופה המוצלח בעולם, ובצדק.
ארבע וחצי בבוקר היא לא שעה שאף אחד רוצה לפגוש אותי בה, ובכל זאת, איכשהו היה לי טרולי ודרכון עליי וכסף וייטנאמי, פלאס ליטל, חברה שאין דברים כמוה ביקום, גורה קטנת מימדים ומלאת צ'ארם, שכל דבר לידה נראה פחות חינני ממה שהתכוון.

ונכון, באמת שחשבנו שלואו קוסט שכותבים על הטרולי 7 ק"ג זו רק המלצה, אבל לא באמת הנחנו שיש באמת חברת תעופה שתיכנע לעיפעופינו הקוקטיים ואשכרה תדרוש מאיתנו כסף על אובר ווייט.
אובכן, טעינו.
מו"מ כושל עם נציגה סינגפורית, והחלטנו לדפדף את העניין ולשלח מזוודותינו לעבר הו צ'י מין סיטי, תחנה ראשונה בקונקשן שלנו לעבר פו-קוק, בה ממתין לנו ריזורט העל המהמם בוייטנאם, שהמתין לנו מרחק 2 טיסות קצרות.

מדדות לעבר הטיסה עם עצירת מאפין שוקולד (כלל ברזל: מאפין הוא באמת רק המאפין-טופ, הקרקעית שלו מיותרת לגמרי), וליטל ואני התחלנו את הבוקר שלנו עם חברות טובה במיוחד ואהבה גדולה ומפרגנת, תודו, לא רע בשביל התחלה.

טיסה של שעתיים אשכרה טסה לנו, הודנו לאלוהים שאף אחד מסביבנו לא דיבר עברית, ואל אלוהימא באמת, קצב המילים שהחלפנו, המילים, הצחוק, הליחשושים, הפירגון האינסופי.

ככה נחתנו בהו צ'י מין, כשאנחנו באמת לא מבינות האם אנחנו צריכות ויזה לטיסה הבאה אם לאו, ונו, איפה הגיוני יותר לקבל תשובה על זה אם לא באימיגריישן? אההההה, אובכן, לא. גם שוטרת האימיגריישן החביבה שנפלנו עליה התקשתה להחליט עלינו, ועל כן, תוך הפגנת הומור משובח (נוט), נשלחנו לקושש מידע עם נציגה מנומנמת באחד הדלפקים, שישבה ליד שניים שהתקוטטו מי לא יקבל אותנו, והיא זכתה.

טיול איתה לעבר אוסף פקידי הגירה וייטנאמים מנומנמים לא פחות, וגילינו שבעצם אף אחד לא באמת מסוגל להחליט על גורלנו המפוקפק בוייטנאם, שכן אומנם היינו בטיסת טרנזיט, אבל זוכרים את הטרולי עם האובר ווייט שנשלח אחר כבוד להו צ'י מין? הוא היה שמח שנאסוף אותו, ובשביל לאסוף אותו מהמסוע היינו צריכות ויזה, אבל בשביל פו-קוק לא.
מבולבלים? גם אנחנו, וגם מחלקת ההגירה בשדה"ת. כיף!

אחרי שהבנו שבקצב הנמנמת הוייטנאמית אנחנו בדרך לפספס את טיסת ההמשך, כמה דקות של מרוקאיות דווקא מכיוון הנוסעת האשכנזייה, ושברנו את שרשרת המנומנמים שהכריעה בסופו של דבר לעשות מהלך אמיץ- לשלח אותנו לאסוף את המזוודות ללא ויזה, אבל עם שוטרת מלווה אמיצה ששילחה אותנו לעבר טרמינל מרוחק ברגל, שגם אליו טסנו כשאני משכנעת את ליטל הצמאה למות שהיא לא באמת זקוקה למים, כי חבל על הזמן.

וכן, מסתבר שגם בטרמינל ההוא ציפתה לנו חוויה אנתרופולוגית מהממת (חוץ מלהשקיף על פקח חמוד ונציגה לידו שפלירטטו עצמם למוות, שזה מתוק משו-משו, אבל לא באמת שירת את מטרתנו), ועד הדקה האחרונה ניהלנו מו"מ שוב על המטען שבידנו, עד הכנעה סופית ומוחלטת (הקורא שניר- נכון שלא האמנת? הא!) של שתי נציגות הלומות שלא יכלו לנו, ושיחררו אותנו לעוט לעבר הגייט שהביא אותנו לאחד המקומות הבאמת יותר יפים שהמציאו.

תכירו, סלינדה, ריזורט חלומי בוייטנאם, או להלן: השבוע אני בת 42 וזה היה המקום הכי טוב לברוח אליו לנשום, כאילו היה שמיכת פוך שאפשר ללכת להתכסות בה עד שהכל יעבור.

וכן, אני לא אוהבת ימי הולדת בסינגפור, וכן, באמת שהתעופפתי לא במקרה בשבוע הזה.

לפני שנה בדיוק, בדיוק חודש אחרי שנחתנו לרילו חיינו, הפכתי בת 41.
אני לא חושבת שצריך להרחיב הרבה כבר, אבל בהגדרה, בדיעבד אני יכולה להכריז על זה כעל החודש הגרוע בחיי, שהסתיים בקול תרועה עם יום ההולדת שלי אז.

חודש של אבל מוחלט אז על חיי הקודמים שהתאדו להם, על החברות נס רפואי האלו שהגרלתי בחיים ולא היו לידי ביום הזה שתמיד היה לי נורא כיף בו, כל ההתחלה המקרטעת הזו פה כשבעיקר, כל מה שרציתי אז היה בעיקר למות, ולא ממש הייתה חשובה לי הדרך שזה יקרה.

ואז תאיר-כפרות-עליה ששיתפה פעולה עם בלונדיוניות חיי ועשתה הכל כדי לאסוף את שאריות גופתי הערטילאית מהאדמה, ודאגה לציין את 41 שנותיי.
בדיעבד התברר לי שגם המעשה המופלא הזה שלנצח אזכור לה ולבלונדיוניותיי, לא הצליח באמת להשכיח ממני את העובדה שבאותו לילה של יומולדת שלי פגשתי את סופת הגשמים והרוחות הראשונה של קו המשווה שאי פעם ראיתי, ושטילטלה את עולמי באותו לילה גם בשל עוצמתה האקלימית, וגם בשל עוצמתה הרגשית אז שהיכתה בי.

וכשנרדמתי באותו יום שהייתי בו בת 41, כל מה שחשבתי עליו אז הוא יומולדת 42.
כל מה שתהיתי אז היה אם אהיה אותו אדם מלא געגועים ושבור כמו חרס באתר ארכיאולוגי שנה אחרי. לא יכולתי לדמיין את עצמי אדם שלם ושליו בסינגפור הזו תוך שנה.

והנה, די ברור לי שסינגפור ואני כבר מזמן השלמנו, אני כבר סלחתי לה על שחירבה לי את היום הזה לפני שנה, והיא בתמורה מתאמצת להרוויח מחדש את אמוני בה.

כשליטל הציעה את וייטנאם בשבוע הזה, הבנתי שאני לא באמת רוצה להיות בשבוע הזה בשגרה הסינגפורית, שאני צריכה אויר, צריכה אולי אפילו טיפה לברוח ולהיעטף בשמיכת הנוצות האוהבת הזה שהיא מניחה עליי בזמן הזה של חשבון הנפש של השבוע שאסיים אותו בת 42.

ואני פה עם חשבונות נפש שקטים עם עצמי, מחשבות שממלאות את ראשי, ליטל ואני הופכות מילים ומחשבות מכל עבר והמילים רק מטיילות בין שתינו ומקבלות חיים.

ובסוף היום הזה, במקלחת המפנקת הזו שחיכתה לי פה כדי לשטוף ממני את היום הזה, גיליתי ריחות מופלאים של קלמנטינות שעטפו אותי במיליון מולקולות ריח קטנות ונעימות שהזכירו לי את הקערות הישראליות מלאות פלחים ריחניים מלאי קסם של הפרי הזה.

ויטנאם טובה אליי והיא עוטפת ומלטפת ומכילה כל כך,
והיא מלאה ים, וירוק וקפה קר,
וכל מילימטר בה כאילו מלטף אותי ומבטיח הבטחות שהשנה הזו תהיה טובה במיוחד,
ואני כמעט מאמינה לה ש- 42 תהיה התשובה להכל. בחיי.

וקחו לכם את השיר שיהלי שמה לי באוזניים והוא יפה כל כך, תפתחו רמקולים, הוא שווה את זה.

"You were the shadow to my light
Did you feel us?
Another star
You fade away
Afraid our aim is out of sight
Wanna see us
Alight

Where are you now?
Where are you now?
Where are you now?
Was it all in my fantasy?
Where are you now?
Were you only imaginary?

Where are you now?
Atlantis
Under the sea
Under the sea
Where are you now?
Another dream
The monster's running wild inside of me
I'm faded
I'm faded
So lost, I'm faded
I'm faded
So lost, I'm faded

These shallow waters never met what I needed
I'm letting go a deeper dive
Eternal silence of the sea. I'm breathing alive

Where are you now?
Where are you now?
Under the bright but faded lights
You've set my heart on fire
Where are you now?
Where are you now?

Where are you now?
Atlantis
Under the sea
Under the sea
Where are you now?
Another dream
The monster's running wild inside of me
I'm faded
I'm faded
So lost, I'm faded
I'm faded
So lost, I'm faded"

("Faded" \ Alan Walker)

שגרה מופלאה, כמה מדהים שחזרו לי החיים פתאום.

אתמול עצר הסקול-באס המוכר בקונדו, תמונות מסורתיות של תחילת שנה תחת איומים ומחאות ("באמאשכ'ם, תחייכו! תעשו כאילו אתם מחבבים אחד את השניה, גררר" ובסוף התמונות הספונטניות מספרות פי אלף יותר טוב את הסיפור), ושני יורשיי שהתעוררו פתאום בשעה שלרוב נרדמו בה עד השבוע עלו עליו בדכם המוכרת ל- ofs, הוא לכתה י', היא לכתה ו'.

שנת לימודים סינגפורית שניה התחילה, דברים מתחילים לקרות שוב, בפעם השניה.

פתאום הבית חזר לשקט שלו, לשלווה המוכרת, הסדר הסינגפורי המופלא חזר על כנו. מדי הפנימיה השוויצרית המוכרים כל כך על ילדיי, הרגע המיוחד הזה של יהלי ושלי כל בוקר כשאני אוספת לה את השיער, מנסה לשכנע אותה שהיום אולי אאסוף לה לצמה והיא תמיד עונה "נהההה, היום קוקו", תוך כדי שהיא מלטפת לי קבוע את יד שמאל ככה מבלי להרגיש, ואני אוספת לה את השיער למרות שיד אחת שלי תפוסה בליטופים האינסופיים שלה. ברקע הסינגתולה ההו-כה-עירנית-כוסומו רצה בשמחת בוקר מחדר לחדר ומנתרת בשוונגים על המיטות כמוכת אמוק, צליל המים השוצפים במקלחות בבית, הריח הנעים של הבגדים הנקיים מתפזר בחדרים, ואז הצליל הזה של הדלת הנסגרת של הבית והדממה הנעימה שפעם יכולתי לחתוך ורידים ממנה, והיום היא כל כך אהובה עליי.

פעם השקט היה מטריף אותי. בחודש שעשינו את הרילו היה לזה ביטוי מדויק בקאלאנדר שלי בטלפון, שם אני מכניסה הכל, כי אין מה לעשות, בורכתי בזיכרון של דג זהב- 7 שניות, ופאף! נעלם כל מידע שלא נרשם, שזה בניגוד מוחלט אגב לעובדה שבמוח שלי אגור כל כך הרבה מידע אחר שאני זוכרת ברמת הפיקסל, המולקולה של הריח, הטעם, הצליל, הלב. עד אותו חודש בו המראנו לרילו שלנו ב- 24, הקאלאנדר שלי היה צבעוני ומלא עד אפס מקום, לא הייתה שעה שהיה לי בה חלון, תימרנתי את שעות היממה עד לכדי אומנות. מה- 25 לאותו חודש של רילו הקאלאנדר היה ריק. למשך ימים שלמים הקאלאנדר שלי היה ריק, למעט פיסות לוגיסטיקה שהכנסתי, כמו טכנאים, הובלה, סידורים פה ודברים שאסור היה לשכוח.

אני לגמרי זוכרת את האימה, את הדאגה של מה אעשה עם הוואקום האינסופי, עם האין. חרדות כנות של איך אלמד לחיות עם הקאלאנדר הריק, איך לא יהיו לי בו דיונים ולא יהיו יותר מדי בית משפט מושלמים בשחור לבן עם הסטילטוז המדויקים וחצאיות העיפרון, איך לא יהיו בו הופעות בשוני, איך לא יהיה בו את הבלונדיניות, איך לא יהיו יותר לקוחות שמגיעים וצריכים טישיו כשהם מספרים לי את הדברים הכי כמוסים של חייהם ומשוועים לעזרה במשרד היפיפה שאירית ואני תיכננו עם סימונים ברגליים איפה יתחיל כל משרד, איפה יהיה המטבח, איפה ימוקם שולחן המזכירות, איך לא תהיה לי שגרת פסטורלי המושלמת בשישי ביישוב עם גילושקי והסופר שכשנכנסים אליו יוצאים אחרי שעה מלאי אהבה, איך לא יהיו לי הצעידות לילה האלו ודבי. אני זוכרת כל כך את המתח הנוראי הזה של איך אחיה עם הקאלאנדר הריק הזה, קיבינמאט.

ואז החלו חודשיים ארוכים של אבל אינסופי שכבר כתבתי עליו חשופה וכאובה אז, ואחרי אותם חודשיים של דמעות ופרידה מליתי ההיא, חילחלה בי ההכרה שאני לא ברילו באנגולה עם נחשים ושממיות מחוץ לבית, והשגרה הסינגפורית החדשה והטובה התחילה ללטף אותי לאט לאט.

פתאום השקט הפך לפחות מאיים. פתאום הבקרים הסינגפורים היפיפיים נוטפי הלחות והחום כבשן הפכו לנעימים ועוטפים. פתאום גיליתי את די המקסימה מהקלולס-גואט, הקפה השכונתי המושלם שלנו שצחי הכיר לי, שיודעת איך להכין לי בול את הקפה שמעטע הזה שאני שותה, החלש-חלש-חלש-לואו-פאט-מילק המדויק שהיא תמיד מניחה לי על השולחן ואומרת "מורנינג, ליתי" בחיוך של סינגפורית בעובי של דף איי 4.

כסא הנדנדה המושלם שמתן הניח לי בהפתעה במרפסת האורניתית מונח עכשיו במרפסת עם הנוף הכי מופלא בסינגפור ומלא ברגעים מהממים מלאי קסם של שקיעות וזריחות במקביל לפעמים, החברות הנהדרות האלו שלי פה והמילים האלו שממלאות לי את הלפטופ לאט לאט, ופתאום גיליתי איזה דבר מדהים זה הימים האלו שבהם הקאלאנדר שלי ריק באופן יזום מדי פעם ומלא רק בי, בשקט, במחשבות.

ועכשיו, בשעת לילה נעימה, בסטארבאקס שלי פה עם קפה-קר-הוא-התשובה-להכל ועם פסקול שממלא בי אהבה אינסופית ברקע. פתאום הכל מסתדר לו מחדש כמו פאזל, ישראל שהייתי בה עד עכשיו נחה אצלי בשלווה בלב עכשיו והגעגועים לאנשים מהמקום עם הסלט הכי טעים בעולם והאפרסקים האלו מתמקמים בנוחות לא מעיקה כמו זו ששרתה עליי כל כך הרבה זמן, גיליתי שכשאני חושבת על צחי וזושה הם פשוט מתקשרים ונמצאים פה איתי, האנשים החדשים שממלאים פה את האי נהדרים ונעימים, האנשים הישנים פה נפלאים לי כל כך ונוכחותם מדויקת.

ומחר אני חוגגת עם האי הזה יומולדת 52 והוא יחגוג איתי עוד שבועיים יומולדת 42, וכאילו האי הזה מתנהג כמו אח גדול ממני בעשר שנים, ומלמד אותי דברים שרק אחים גדולים מלמדים, וזה לגמרי הגיוני לריב ולהשלים מדי פעם עם אחים, לא?

וכן, תיכננתי לשים לכם את סיימון אנד גרפונקל אהוביי עם הסאונדס אוף סיילנס שלהם שריגש אותי השבוע כל כך והיה כל כך הגיוני לשים פה עכשיו, אבל חשבתי שאולי דווקא קחו לכם את מה שסטארבאקס פה מנגנים לי מעל הראש, הכי יפה שיש, תודו. מלא באהבה.

We are a part of the night"
Part of the night
You've seen me through my darkest times
We are a part of the night
Part of the night
I feel you when I close my eyes

I hate to get all emotional
This separation leaves us vulnerable
I'm so aware of what you must think of me
I used to have so many tricks up my sleeve

Wish I could be the one who's shining, who's always on
But now the fear of day is driving to right my wrongs

We are a part of the night
Part of the night
You've seen me through my darkest times
We are a part of the night
Part of the night
I feel you when I close my eyes

I guess you knew what you were getting into

I'm temperamental and a kind of recluse
But we defy any category
We set out, we set out to live two separate dreams

?Do your friends say I'm playing the artist card
But they don't sympathize when it gets too hard

We are a part of the night
Part of the night
You've seen me through my darkest times
We are a part of the night
Part of the night
I feel you when I close my eyes

Careful not to overexpose
Do you remember what we started this for?
The image we made up is bigger than us
(So much bigger)
It was a vision built from the ground up
"So it's ours to crush

(Part of the night" \ cold war kids")

http://en.musicplayon.com/Cold-War-Kids-Part-Of-The-Night-La-Divine-Album-Video-575011.html

אני חושבת שהרווחתי את הזכות לכתוב כבר טקסט אהבה פה למקום הזה שאני חיה בו.

בתחושה שלי כל הכוכבים (או הרחפנים, להלן) הסתדרו להם לאט לאט כדי לכבוש אותי סופית עם פלאי האי הזה, כאילו ידעו שאחרי שחזרתי מישראל אני צריכה להתאהב במקום הזה שוב, הפעם בעוצמה ענקית כי הוא שינה פניו כשלקח לי כמה מאהוביי והחזיר אותם בסוף הרילו לישראל.

את השבוע אני ממצה בטקסי פרידה אינסופיים שבעצם נועדו ללמד אותי לשחרר, לוותר, להסכים שהמקום שלי והאנשים סביבי ישנו את מצבם הטבעי. באופן פראדקוסאלי שכלל אינו הולם את מידותיי, את הפרידות האלו אנחנו בעיקר ממצים עם תועפות הומור, בדיחות שחורות, המון אוכל טוב ואלכוהול. בכל פעם שאני מרגישה את הדמעות בגרון אני לוגמת מים קפואים ומתחייבת בפני עצמי לשמור על סטייל ולו חלקי, לוקחת אויר ודוחה את הקץ ליום רביעי בו באמת אפרד מאהוביי שאשכרה עולים על המטוס וזהו. אין עוד.

גם יונתן ממלמל מידי כמה זמן "אני לא מאמין שהם עוזבים", ובאמת, קשה להאמין, אבל האי שינה פניו, כאילו קיבלנו שנה של חסד מופלא.

רק לפני שנה כשהגענו צפינו פה בחגיגות יום העצמאות ולא הצלחנו להזדהות עם כלום- לא עם תחושת הפסטיבלים האינסופית פה, הדגלים, ההפקות המטורפות, המטוסים נושאי הדגל ברוב הפאתוס, עמדנו מהצד וכלום לא באמת נגע בנו. היינו פה אולי שבועיים והיה נראה לנו שאנחנו עוד עטופים בתחושת זרות קלה, אולי טיפת צניעות אחזה בנו כדי לא לנסות להזדהות עם מה שעוד לא היה אותנטי בנו. כל הישראלים שהעלו תמונות לפייסבוק פה על הטקסים המטורפים נראו לי ככאלו ותיקים ומבינים כל כך מוטמעים בהוויה הסינגפורית, ובאמת שלא ראיתי איך אהיה שם בעצמי אי פעם.

ובסופ"ש האחרון התקשר אלינו האיש המתוק הזה שאמר לנו שמחכים לנו שני כרטיסים לוי.איי.פי של החזרה האחרונה של יום העצמאות פה. עשרות אלפי סינגפורים עושים כל דבר כדי לקבל הזמנה לחזרות האלו, לטקס הזה, והיום אני מבינה גם למה.

אחרי לבטים החלטתי שכן, בטח, יאללה, נלך כי אני כבר בנפשי סינגפורית מן המניין.

והו, חווית חיים. בכמה שעות הבנתי את הנראטיב הסינגפורי, איך נבנה, איך מתפתח, את הדרך שבה הסינגפורי רואה עצמו חלק אמיתי מהמדינה שלו, פלאס הרכיב הזה שאין באף ישראלי ממוצע- אפס ציניות. פה מתחיל ונגמר ההבדל.

הסדר המופתי, האירגון המופלא, הרצינות, היעדר החובבנות, הפטריוטיות, ההשקעה, בתוספת היעדר הנראטיב הישראלי המפורסם לפיו "נחסוך, יעלה כמה שיעלה" (הקרדיט לציטוט הגאוני של רפול שייך לאבי, בחיי, תודו שמבריק), כל אלו ייצרו מולי את האתוס הסינגפורי שאין דומה לו.

וכך, מרגע שהתחלנו את המסלול לעבר האיצטדיון החלומי על שפת המרינה, מכל עבר היו סביבנו האנשים הסגולים שבחיוך אינסופי התרבו מכל עבר וכיוונו את כולם באדיבות מופלאה. מסביבנו היו כולם אנשים אדומים, כי בהזמנה (ממנה התעלמנו בנון שלנט) התבקשנו 'להרגיש חופשי להגיע עם בגדים בצבעי הלאום', אדום ולבן. אינסוף אנשים הגיעו בחולצות אדומות- גם המבוגרים והקשישים וגם הילדים, כולם התייחסו לעניין הלבוש לא כהמלצה, אלא כזכות גדולה להזדהות עם המדינה שלהם בכזו אהבה.

בין לבין ראית בכל מקום את האנשים הירוקים עם מדי צבא סינגפור, אלו שלא איבטחו את הטקס, אל תטעו. הם היו שם גם כדי לכוון ולשמור על הסדר, וגם כי הם נערצים בכל עבר. כולם צעירים עם כומתות מיושרות באופן מדויק, כולם עם מדים מעומלנים כדבר שבשגרה, כולם נעימי הליכות, ולידם האנשים החומים, השוטרים, אלו שרואים בסדר חזות הכל.

מרגע בו התיישבנו והתמקמנו, לקח לנו שתי דקות לקלוט את הלוקיישן- מימיננו קו הרקיע היפה בעולם, הנהר, הבניינים היפיפיים, שקיעה סינגפורית. משמאלנו המרינה ביי סנדס והפרח הפתוח והיפה של המוזיאון, מכל עבר התבוננה בנו העיר המופלאה הזו שהיום היא ביתי.

מסביב התמלא האיצטדיון באינסוף האנשים האדומים שמנפנפים בהתרגשות בדגלים לפי פקודה, מולנו לאט לאט נעמדו הילדים הצבעוניים שהתפקיד שלהם היה פשוט לרקוד במעברים, בעדינות, בתנועות מקסימות, חלקם היו ילדים מיוחדים שהיו כמו כל דבר בסינגפור פשוט חלק מהנוף, ראית בעיניים שלהם את הגאווה להיות חלק מכל הטוב הזה שהם גדלים לתוכו.

כל האנשים האלו עם כל הצבעים האלו היו בדיוק מה שסינגפור- חסרת צבע עור, חסרת לאום, חסרת דת, יש בה הכל והכל מלא באופי והכל בסדר. השירים שהיו על הבמה הרשמית הושמעו במלאית, בסינית, בהודית, באנגלית, הילדים הצבעוניים זימזמו את כל השירים ולא יכולת לדעת מי מהם מדבר בבית איזו שפה, כי הכל היה נשמע עליהם נכון.

והמופע כולו היה שיר הלל לתרבות, לזהות, להתחייבות הכנה והאמיתי של כל אדם באי הזה למדינה הזו, הדגלים הנישאים ע"י טובי הטייסים שהגיעו בדיוק בבית השני של המנון המג'ולאה סינגאפורה לפי כל כללי הטקס בדיוק מול מיקום עיניי ראש הממשלה (אתם תצחקו, אבל היה על זה תחקיר רציני מאד אחרי החזרה הראשונה, כשהדגל לא היה בדיוק ממול מיקום האישיות הנערצת), תצוגת התכלית של עילית הצבא וכוחות הבטחון ברצינות מלאת פאתוס שהעין הישראלית למדה להתפקע מצחוק עליה, 300 הרחפנים המאירים שהסתדרו לפי פקודה בשמיים וסימנו את כל סמלי העיר והמקום, וסימנו לב ענק בשמיים שהגיע מסינגפור לכל מקום שהלב שלי היה בו, ואפילו הרצינות בה מאדאם ספיקר אוף דה פרלמנט התקבלה ברוב כבוד לנהל את הטקס באצילות אינסופית עם חיג'אב ותלבושת מסורתית שבכלל לא נתקעת בעיניים לאף אדם.

והבנתי את הטרנספורמציה הזו שקרתה לי תוך כדי השנה הזו, הבנתי את ההזדהות עם המקום הזה, עם האנשים שבו ועם המורכבות שלהם. הבנתי שאני כבר לא זרה בתוכם ולא זרה בתוכי, ובשניה אחת הבנתי שאני אוהבת פתאום את המקום הזה כאילו היה שלי, בלי שהוא בא על חשבון הזהות הישראלית שלי.

ונזכרתי איך כשהייתי בהריון עם יהלי העברתי אינסוף שעות לפני השינה בתהיה איך לכל הרוחות אמצא מקום בגוף שלי לעוד אהבה בעוצמה שהייתה שמורה ליונתן, לא הבנתי את המתמטיקה הזו שאפשר לחלק את האהבה בין שני ילדים. רק כשיהלי נולדה הבנתי איך פיזית בלידה שלה נולדה אהבה נוספת של 100%, עצמאית, שאינה תלויה בדבר ואינה מבטלת כהוא זה את האהבה העצומה שיש לבכורי.

ופתאום הבנתי שהמתמטיקה הזו, יש לה פנים רבות, ויש אהבות שמכפילות את עצמן, עצמאיות ולא קשורות לכלום מלבד לעצמן וליקום בו הן מתקיימות.

והן 100% אהבה מלאה, שלמה, שאינה תלויה בדבר.

והנה, קחו לכם את קרן אן המופלאה שרה את מתי כספי, ברכות אינסופית, שרה איך לא דיברנו עוד על אהבה, כאילו לא נאמר כבר הכל ועוד ייאמר.

"לא דיברנו עוד על אהבה
ולא ירדנו אל סופה
אין דבר, הלחם לא יחסר מחר
אז בוא, ושים ראשך על כר

אני רוצה לישון איתך
לנשק אותך לאט לאט
אותך.

לא דיברנו עוד על משפחה
ולא זימרנו את שבחה
אין דבר, הרוח לא יסער מחר
אז בוא, ושים ראשך על כר

אני רוצה לקום איתך
ללטף אותך לאט לאט
אותך.

לא דיברנו עוד על הזקנה
ולא תארנו את חינה
אין דבר, התופת לא יבער מחר
אז בוא, ושים ראשך על כר

אני רוצה למות איתך
לחבק אותך לאט לאט
אותך"

(אהוד מנור \ מתי כספי, "לא דיברנו עוד על אהבה")

https://www.google.com.sg/url?sa=t&rct=j&q=&esrc=s&source=web&cd=1&cad=rja&uact=8&ved=0ahUKEwiZkIaj8bPVAhUKOo8KHQnkANMQ3ywIJzAA&url=https%3A%2F%2Fwww.youtube.com%2Fwatch%3Fv%3DKBbEpcE7FGk&usg=AFQjCNGzfIy2TH3Z487RvzwNRw4e2GF-vA