#115 על האירוניה במילה "חופשה", על הפוגות משנות חיים, או על לזניות זוועה אבל שירים מהממים

ממש בתחילת הרילו קראתי את "בקרת מולדת" של אביב פרץ, שהפך למסמך המכונן שלי לפני כל ביקור ישראלי. אני יכולה לקרוא בו שוב ושוב וכל פעם לגלות בו מילה חדשה, אמירה שרק הבנתי פתאום, מחשבה חדשה, אמת שלא ידעתי עליה.

הוא כתב ואני קראתי בשקיקה:

"וכאילו לא די בכך, הביקור מטיח בפניך את הידיעה המעציבה, שבזמן שחיית את חייך במקום אחר, החיים במולדת המשיכו בלעדיך. להלכה, אתה יודע את זה. אלא שביום-יום נוח לך לדחוק את הידיעה הזו אל מחוץ לתודעה שלך. ואילו בזמן הביקור הידיעה הזו פורקת עול, משוטטת לה בחופשיות ומתגוללת עליך באשר תפנה. כך שאתה מסתובב כמו היית מבקר, המתהלך בתערוכת צילומים במוזיאון הנושאת את השם "מעקב אחר הזמן בפעולתו". זה נמצא בנקודות הקטנות. למשל, כשאתה חולף על פני בית קפה מוכר ולפתע מבחין שנסגר, קופא לרגע במקומך ומשתאה מול החנות החדשה שנפתחה על חורבותיו, בלי להותיר ממנו זכר. אבל זה בעיקר צורב בנקודות הגדולות, כשאתה מתראה עם אנשים היקרים ללבך, ומגלה שהם נמצאים במקום אחר מזה שהיו בו בפעם האחרונה שראית אותם, רק לפני כמה חודשים. בין אם זה מקום שמח יותר או עגום יותר – אתה לא היית שם ללוות אותם בתהליך. החמצת אותם. זה גילוי שמערער אותך, כי היית תחת הרושם שאתה מצליח לתחזק חיים כפולים, לחיות כאן אבל עדיין להתעדכן באדיקות ולהתמצא היטב במה שקורה שם. ואז נוחתת עליך ההבנה שהתחושה הזו שאפפה אותך מוטעית, שהאדן הזה שנשענת עליו בבטחה רופף, שיש מחיר מוחשי להיעדרות".

אני קוראת ומרגישה שאביב נבר בנבכי נשמתי כשכתב את המילים האלו.

הביקור השלישי בארץ מזמן לי אמיתות חדשות, הכרה בהבנה שלזמן ולמרחק יש מחיר ממשי, אמיתי, שלאוקייאנוסים האינסופיים שמפרידים בין ישראל לסינגפור יש עומק שאני רק מתחילה להבין. אני מסתכלת על המדינה שהשארתי אחריי לפני יותר משנה וחצי, וחוזרת אליה כשהיא אחרת ואני שונה, כשחלק ממי שהשארתי אחריי כבר התרגל בחלקו להיעדרי מהמרחב, אני רוצה להאמין שקוגניטיבית אני מבינה את המחיר ואת המשמעות, אבל בלב אני עוד לא ממש מוכנה לשאת בו.

לקח לי זמן עד שאירית עשתה לי את פירוק והרכבת החשיבה בדיוק הזה שרק היא יודעת לעשות עליי. פתאום הכל חזר להיות פשוט ולא מסובך, פתאום המילים לא כובסו עוד והאמת הונחה על השולחן ליד היין הטוב והשיחה האינסופית שהתגלגלה כרגיל בינינו בלי הרבה מאמץ. דבי במבטים שלה אספה אותי אליה שוב ושוב, ליטפה את ראשי ושלחה לי את הלבבות הקבועים האלו שמזכירים לי מי היא עבורי תמיד, פיליפ (שם בדוי) היה כרגיל מי שהוא, ומהרגע הראשון מיצה כל בדיחה בארסנל ההומור הדלוח שלו עליי כדי לוודא שאני זוכרת שמה שנכון- נכון. ירדן ואני היינו צריכות ארבע דקות כדי להשלים הכל במילים המהירות האלו שלנו שמכסות את כל הדברים החשובים, ותמוש ושירו פרשו חסות על מחלקת גוד ווייבס שלי.

מהרגע בו נחתתי בישראל לפני שבועיים ויום אני מתרגלת מחדש למה שהיו חיי. בכביש שכל כך מוכר לי מצאתי את סינגפור 3 פעמים מזכירה לי שאני בכיוון ההפוך (פחד למות), כשאני צריכה לקנות משהו אני מכירה כל סמטה וכל מילימטר איפה למצוא כל דבר במקום המדויק שלו, לדברים הכי פשוטים בסופר יש את הטעם הכי מופלא שיש- העגבניות עם הטעם הזה והמיץ, הגבינה הפושטית הלא מתחכמת, ארוחת הבוקר הכל כך מושלמת, מזג האויר נטול הלחות בו שכשיש גשם אז גם יש הלימה עם הקור, המוזיקה ברדיו.

ועם זאת, הכל כך שונה. גם בי.

אני מגלה מרגע לרגע כמה מורכבת התקופה הזו שבאיזו בדיחה המציאו לה את השם "חופשת מולדת" (צינית ומופרכת כמו אחותה, "חופשת הלידה", יה רייט), כמה עבודה מקדימה זה דורש ממני וכמה הלמות לב היו לי לפניה ובמהלכה. מהשניה שהתחלתי במסע לארץ שמתי לב לחוסר האיזון שמרגיש בי טיפה מוכר כבר, אחרי הפעם השלישית. החלטתי בדעה צלולה לקבל את מה שזימנה לי הנסיעה הזו, ולמצוא בה את כל הטוב.

מגלה לכם את הסוף: זה הצליח. זה קרה.

לראשונה בחיי עשיתי הפוגה לעצמי, עזבתי הכל ובחרתי לנשום בשקט מוחלט. בחרתי בעצמי, ולקחתי את האיזון לנפש שלי לזמן קצר בו הייתי מנותקת מהכל חוץ מעצמי.

בקילומטרים שהלכתי עם ידיים קפואות בכיסים, הצעדים האינסופיים שאיפשרו לי את הגילוי האינסופי המתמשך הזה שהתעקשתי עליו למרות שאינו הקאמפורט זון שלי, השעות שחלפו בזמן הזה במהירות לא הגיונית בכלל ואיפשרו לי כל מה שלא איפשרתי לעצמי עד עכשיו, להכיר את עצמי אחרת. לנשום.

לזמן קצר עצרתי את הטירוף הזה שאני מפציעה אליו מדי כמה חודשים, ועפתי למקום שקט, רגוע, מצאתי לי מה שהרגיש לי בדיוק כמו הבית.

השבילים שהלכתי בהם, המדרכות, הטעמים. האנשים שחלפו על פניי- אף אחד מהם לא ראה את הסערה בנפשי, אף אחד מהם לא ראה את המורכבות, את הלב, אף אחד מהם לא הבין כמה לא טבעי המראה הזה שלי ככה עטופה כולי מהקור ועדיין מרגישה כמו לבה מבעבעת.

איך אפשר להסביר לאנשים שהגוף שלי כבר לא זוכר איך מרגיש ינואר כזה? איך מסבירים שלא הצלחתי בשום דרך לדמיין איך זה מרגיש, לא הצלחתי להיזכר איך אפשר להרגיש כמו שהרגשתי, ולא ידעתי שכשכל כך קר בגוף יכול להיות כל כך חם בנפש.

האם ניסיתם פעם לעשות הכל שונה ממה שאתם ערוכים לו? האם יצאתם אי פעם מכל מה שמתאים לכם ובחרתם באומץ לנסות להיות עם עצמכם, בניגוד לכל מה שהורגלתם, כאילו מרדתם בחיווט הראשוני שלכם? אני מוקסמת מכמה פשוט היה לי, כמה הכל הרגיש לי נכון, כמה הרגשתי שאני במקום המדויק מתבוננת במה שעושה אותי מאושרת באופן בלתי נתפס ממש, עד שכשהפנתי את גבי להמשיך לדרכי הרגשתי את השברים הפיצים האלו מתגנבים לחיי ומזכירים לי לחזור להרגיש את זה שוב ושוב, להזכיר לעצמי כמה טוב היה לי ככה.

אני אחלק את חיי ללפני ואחרי, אני אזכור לעצמי איך עצרתי הכל ובחרתי לנשום. בחרתי נכון.

המסע הזה לא פשוט לנפש שלי, אבל האנשים בו גורמים לו להיות ראוי ומוצדק, ואני מבורכת מאד להיות במקום הזה, ומשננת לעצמי שוב את המילים היפיפיות שאביב מסיים איתן את הפיס המכונן הזה:

"ובעלותך למטוס, עולמך שוב נבקע לשניים ונתיב מחשבותיך שוב מסתעף לשניים וים רגשותיך שוב נקרע לשניים, ורק את מַמָּשׁוּתְךָ אינך יכול לפצל, היא חגוּרה למושב וממשיכה כאחת".

תודו שהוא מדייק.

וקחו לכם את ריטה אורה המהממת שהתאהבתי בה כל כך עם השיר המושלם הזה ששמעתי באיזה מקום פח שהגיש את הלזניות הגרועות ביקום, אבל בעיניי הוא אחד המקומות הנהדרים שהמציאו.

"Time flies by when the night is young
Daylight shines on an unexposed location, location
Bloodshot eyes lookin' for the sun
Paradise we live it, and we call it a vacation, vacation

You're painting me a dream that I
Wouldn't belong in, wouldn't belong in

Over the hills and far away
A million miles from L.A
Just anywhere away with you
I know we've got to get away
Someplace where no one knows our name
We'll find the start of something new
Just take me anywhere, take me anywhere
Anywhere away with you
Just take me anywhere, take me anywhere
Anywhere away with you

Fun, little less fun
Little less, over, over, over, over, me
Oh, fun, little less fun
Little less, over, over, over, over, me

Truth comes out when we're blacking out
Looking for connection in a crowd of empty faces, empty faces
Your secrets are the only thing I'm craving now
The good, and the bad, and the end
'Cause I can take it, I can take it

You're painting me a dream that I
Wouldn't belong in, wouldn't belong in

Over the hills and far away
A million miles from L.A
Just anywhere away with you
I know we've got to get away
Someplace where no one knows our name
We'll find the start of something new
Just take me anywhere, take me anywhere
Anywhere away with you

Fun, little less fun
Little less, over, over, over, over, me
Oh, fun, little less fun
Little less, over, over, over, over, me

Take me anywhere
Oh, anywhere
Anywhere away with you
Take me anywhere

Over the hills and far away
A million miles from L.A
Just anywhere away with you
I know we've got to get away
Someplace where no one knows our name
We'll find the start of something new
Just take me anywhere, take me anywhere
Anywhere away with you
Just take me anywhere, take me anywhere
Anywhere away with you

Fun, little less fun
Little less, over, over, over, over, me
Anywhere away with you"

מודעות פרסומת

#114 על מתקפת המשופמים, על קור שמביא חום, או האני, איי אם הום אגיין

לפני שניה חלפה בראשי המחשבה שלא יהיה הגון להתייחס לישראל כאל הבית היחיד שלי, שכן אני כבר שנה שניה חיה בחצי הכדור השני של העולם, מתעוררת מדי בוקר מול זריחה סינגפורית בקומה 25, על התגים במזוודות כתוב שהמוצא היקר מתבקש להשיבם לבייתי שבניוטון רואד הסינגפורי.
כשארזתי את המזוודה פחדתי שאשכח לקחת איתי דברים ומה אעשה אם לא הבאתי משהו, אבל בעצם נזכרתי שהמקום היחיד שאני באמת יודעת איפה למצוא בו את כל מה שחסר לי, זה ישראל.

שוב אני על המטוס האוזבקי שמביא אותי מביתי הסינגפורי לביתי הישראלי. מבולבלים? גם אנחנו.

את המקטע הראשון של סינגפור-אוזבקיסטן עשיתי כשלצידי חמולה אוזבקית מרשימה, שאיכשהו, כמו בבדיחה משובחת ביותר, שובצתי לשבת בדיוק באמצע החמולה המרשימה שכללה אב אוזבקי שמתפקד בשעות הפנאי ככל הנראה כמקרר סייד ביי סייד, ולו 8 בנות ורעיה מכוסה היטב שלא באמת שמעתי הרבה ממנה, אבל הבנות, ראבאק, הבנות.
כמה אוזבקית שאני שמעתי בשמונה שעות, זה פשוט לא יאומן, מה עוד ששובצתי בניגוד לרצוני לתרגם להם גם מידע לא חשוב בעליל באנגלית ולחיזוקים חיוביים מדי פעם על יכולותיי המרשימות, פלאס נגיעות עקביות בנוצותיי הבהירות וקביעת הבת הבכורה "יו אר ביוטיפול, לייידי, ביוטיפול", אז לא באמת חוקי שאתלונן פה.

אגב, כן כן, גילוי נאות, הרי לא יכול להיות שאעלה אי פעם על טיסה אוזבקית בלי איזו דרמה קטנה ככה על הדרך, והפעם, בחסות מיס נאס"א 2017 (להלן אני).
ככל הנראה, כך מתברר, לא חשבתי שיש צורך לפתוח את הדרכון שלקחתי איתי ואשכרה לוודא שהוא הדרכון שלי, וכך גילינו בתור לצ'ק אין (!) את הדרכון של גיל בסמוך לדרכון האירופאי שלי, דבר שהיה צפוי מעט להעיב על נסיעתי, איך לומר. אובכן, לשמחתי זו הייתה בעיה קטנה שנפתרה תודות ללין-כפרעליה פלאס נהג מונית סינגפורי שטס במהירות האור מביתי לצ'אנגי, והפעם- עם הדרכון הנכון.
אגב- אני חולקת פה איתכם מטוב ליבי מידע רלוונטי שעליתי עליו לאורך השנים- ככל שמצבך גרוע יותר בצ'ק אין מבחינת קטסטרופה זו או אחרת, כך באופן ישיר ירחם ויחמול עליך פקיד חברת התעופה ויעלים עין מאובר ווייט ניכר במזוודה, זה כמובן כשמתעלמים מהטרולי ששוקל כמו האוזבקי לעיל, פלאס תיק גב שבאמת כבר לא נותר בו מקום לגרגר אורז.

טיסת הלילה אילצה אותי לקרוס בשלב כלשהו ולהירדם, ולהתעורר לטילטול חינני של מגע ידיה הענוגות של הדיילת הנחמדה והמשופמת שכמו יתר חברותיה בחברת התעופה האוזבקית, אוחזת במראה של נהגת משאית מ- 1986, שיער מנופח בספריי וצבוע בצבע פטל או לחילופין מחומצן, כולן נראות כמו לובה ונחושות מאד שאוכל ואשתה. מאד.
בשעה שתיים בלילה שעון סינגפור הושכמתי עם השאלה המתבקשת "פז'לסטה קפה? פז'לסטה תה?", מסביבי אנשים יושבים וטוחנים עוגות צהובות לא ברורות בשתיים בלילה ולאף אחד המחזה הזה לא נראה מוזר מלבד לי.

אני, שהסטנדרטים הקולינריים שלי אנינים ביותר אבל עדיין מסוגלת לעוף גם על אוכל מטוסים בהיותר חובבת מונסודיום גלוטומט, אני, אני לא יכולתי להסתכל בכלל על האוכל בטיסה הזו, וכמו שהבנתם- מקרר אמאנה במערכה הראשונה אוכל את המנות שלי במערכה השניה. האיש רעב, לא ניתן לו אוכל?

בשדה התעופה הטשקנטי, אחרי שמושמשתי ביסודיות בלי שום בושה ע"י בודקת אוזבקית מרשימה (הפעם כבר ממש בחרתי את הבודקת החביבה שתמשמש אותי, בכל זאת אין כמו בעל ניסיון) גיליתי שבשנת 2017 אפילו בשדה התעופה בסרי לנקה או בפקקטע קראבי יש ווייפיי, אבל בטשקנט ווייפיי איז סו אובר רייטד.
שעתיים המתנה שנמשכו כמו נצח, אבל עם האקסטרה מייל- עברית כבר נשמעה מסביבי בכל מקום, הטיסה לישראל מילאה את השדה במטיילים שחוזרים הבייתה מהמון מקומות שלא הייתה בהם ככל המקרה מקלחת פלאס ייתכן שנסתמו להם האוזניים, כי ראבאק תוך שניה קיבלתי ישראל הארד קור לפרצוף עם בדיחות סוף מסלול של "אחחחחחחחייייי, קלוט קלוט אותתה" מסביב, "אחי, אני נוחת בארץ ויש לי שבע אלף וואצאפ".
לוקח זמן להתרגל לעברית מסביב, אבל איך לומר- דאגו מסביב שאתרגל מהר.

בגובה 36,000 רגל, -59 צלזיוס, מרחק 2,349 ק"מ ממה שהיה ביתי רוב חיי, אני חושבת על קור וחום.

איכשהו הבנתי מקודם שיש איזה תהליך של טמפרטורות שמביא אותי לישראל. הגעתי מחום מופרע, ממקום שאני אפילו לא זוכרת איך מרגישה צינה על הגוף, ממקום בו מתאפרים אחרי מקלחת רק עם מזגן כדי שהאיפור לא ינטוף תוך שניה, כשאני לא מצליחה בכלל לדמיין איך מרגיש קור בעצמות ואיך זה התחושה הזו שאני הכי סובלת ממנה בעולם של קר באף.

בשביל להגיע מהחום הסינגפורי שעזבתי לקור הישראלי שמחכה לי, אני מטפסת לכמעט -60 מעלות.
כמעט 15 שעות בטמפרטורות שמאזנות את החום הסנגפורי מהחצי שנה האחרונה, כאילו הגוף שלי עובר הכנה מנטאלית של פירוק והרכבה מחדש בדממת אלחוט, 15 שעות של שקט מוחלט מסביבי, רק אני ואני ואני (ואוזבקים) אבל בעיקר רק אני והתחביב הסינגפורי שלי- שקט.

והשקט הפעם אכזרי קצת, מאלץ אותי לחשוב כל הזמן.
הנסיעה הזו שונה מהקודמות לה, מתחיל להרגיש לי כבר כמה זמן שהארץ התרגלה לחיות בלעדיי, שאני ברת חלוף בזכרון של אהובותיי ואהוביי, וזה נורא נורא עצוב לי שאחרי הזמן הזה שאני לא חיה בארץ אני כבר נשכחת וכל מה שהייתי בארבעים ואחת שנותיי הישראליות מתאדה לו לאט באויר, וזה עוד משו שאצטרך להתמודד איתו הפעם הזו.

והפעם החלטתי בדעה צלולה להנות מהזמן הזה פלאס למצוא באמצע זמן גם ללונדון אהובתי שפגשתי לאחרונה לפני שנתיים, להספיק למצות זמן עם המשפחה שלי שלא הספקתי מספיק ממנה עד עכשיו ועם השלמת פערים אינסופית עם כל מה שחשוב לי. ברקע יקנן לי הגעגוע האינסופי למשפחה הסינגפורית שלי, לשלושה שבועות בהם לא אאסוף לנולי שלי שיער בבוקר ותני שלי המתוק לא ישב לידי וילטף לי את היד ויזכיר לי שגם בגיל חודש לשש עשרה ילדים עוד מחבבים את אמא שלהם.

יה אללה, איזו גזרה זו להתגעגע כל פעם לחצי השני של הכדור. כמה שזה מעייף, ראבאק.

והנה, ברגע זה נחתתי במקום שהנפש שלי חיה בו, שנוהגים בו בצד הנכון של ההגה ושל הכביש, שיש בו עגבניות מושלמות, את ההורים שלי ואת האחיין הפיצי שגדל בלעדיי כבר כמעט שנתיים, את האנשים האהובים עליי כל כך שבלעדיהם אני לא שלמה, שיש בו את מרכך הכביסה הנעים ביקום ואפילו את ארומה שמבחינתי שווה כוכב מישלן אחד לפחות.

היוש, ישראל, באתי. תהיי טובה אליי.

וקחו לכם את עידן חביב המהמם לאללות, בקול הכי ישראלי שעושה לי כל כך טוב בלב, תודו שהוא נהדר

"תחנות בחיים כבר נסעתי רחוק לטפל אז בלב 
ולפעמים מסעות זה לשכוח הכול ואצלי סגור הכאב 

הנה המים עולים עד מעל הראש אז נבקש לעלות 
ולפעמים כמו הים אני נסוג לאחור 
מפחד לשנות 

וזה צריך להדליק אור אדום 

ניסיון אחרון להגשים את החלום 
ואני קורא לך לחזור 
תני לי אומץ לזוז כשהפחד נכנס 
מאיים לשטוף את הכול 

וזה צריך להדליק אור אדום 

ורק הים ימשיך לסעור כמו נשמה שאין לה סוף 
בסוף היום יושב לחשוב 
על אהבות על טבעות 
על מה שטוב 

שינויים באוויר ההמון שוב זועם ונותן בדגלים 
ובוא נחליט אלוהים שבינך לביני לא צריך מתווכים 
ועוד מרגיש את הים איך הוא קורא לי לבוא אליו 
ולרחוץ בו את הלב 
ולפעמים בלי לראות רץ על שפת התהום 
ואני שוב מתאהב 
וזה צריך להדליק אור אדום"

#113 על דברים שאמר הנסיך הקטן, על זחלים ופרפרים, או דברים שלא אעשה גם ב- 2018 אבל אדמיין שיקרו

בכל פעם שאני יורדת מהבית לעבר היונייטד סקוור לידינו אני רואה מרבד עצום של צמחיה ירוקה יפיפיה נמוכה. לקח לי ימים לקלוט שמשהו בה תופס לי את העין, ימים.
בזוית מסוימת חשבתי שאני מדמיינת, שזה בראש שלי, אבל שינוי נקודת התבוננות גילה לי דבר מדהים-
העלים הירוקים נראים רק ירוקים מלמעלה. כשמסתכלים עליהם מלמטה, מהצד השני של העלה שכאילו פרוס לכיוון השמים, מתגלה שוב מה שהנסיך הקטן ידע תמיד- "אין לראות את הדברים היטב אלא בלב בלבד, כי הדברים החשובים באמת סמויים מן העין":
בחלק הפנימי של הצמחיה הכל ארגמן, בורדו עמוק.
כל עלה כאילו מחזיק זהות כפולה. אין שום דבר בו שעשוי לרמז על העומק ועל הקסם הסמוי מהעין, על מרבד הצבע האדום האינסופי הזה, החבוי מהמבט.

ביום האחרון של שנת 2017 אני עוצרת שניה ולוקחת נשימה עמוקה, לומדת עדיין בגיל 42 לתמרן בכאוס אינסופי של ירוק למעלה ואדום בורגונדי בחלק הנסתר.

יום בסימן פרידה, אני אף פעם לא אתרגל לעומק ולצער שיש בכל פרידה.
צריכה ללמוד לשחרר יותר בקלות, שכן שוב אמרו לי היום "את צריכה לקחת יותר בקלות" בפעם ה- 477687 (רמז: לא יקרה, ניסו רבים וטובים קודם).

לפני שבועיים זוהר שלי המתוקה שיכנעה אותי להקשיב לה, לתת לה לנתח בי כמה דברים.
סקפטית כדרכי בכל הרוחניקיות הזו אמרתי לה "יאללה, לכי על זה", היא הצטנעה כתמיד ואמרה שתעשה כמיטב יכולתה. והופ, שוב הרגשתי איך אני שקופה לעיתים.

"ליתי, את צריכה להתעקש לחשוב רק דרך הגיון, לא דרך הרגש", היא התעקשה.

היא אגב מכירה אותי, היא ידעה שזה נכון, ועדיין, זה לא תמיד מצליח לי. אני מעבדת הכל בפילטרים של הלב, קשה לי לשחרר למרות שיש פרידות שאני יודעת שיגיעו, וכנראה אם היה לי קצת יותר שימוש בשכל הייתי מבינה שהן מתחייבות המציאות ומשחררת יותר בקלות.

אני לא מתרגלת גם בגילי להסתגל לחשיבה קרה יותר שהייתה מנטרלת לי כמות אינסופית של כאבי לב או סתם התמודדות יותר פשוטה.
אני אגב לא בטוחה שזה משהו שאני צריכה לעשות, אני עושה חישוב מהיר ברטרוספקטיבה ומגלה כל פעם מחדש שעדיף לי לחיות עם הסנסורים ככה ולחוות הכל עד המילימטר והעומק, מאשר להסתגל לקרתנות ולחיפוף הרגשות כדי להעביר את עצמי למוד יותר קליל, ואז הדילמה האמיתית היא כנראה עניין של הגדרת האיזון, אותה דילמה שעליה אמר הנסיך הקטן (שבאמת, יה אללה, כמה שכל שם לו אקסיפרי במילים כל כך יפות) "אם אני רוצה להכיר את הפרפרים, עלי לדעת להסתדר עם שנים-שלושה זחלים".

וכל יום מזמן לי כמה זחלים וכמה פרפרים, ועכשיו אני מתחילה להרגיש את הזחלים האלו שמתחילים להתגנב לפני שאני נפרדת מסינגפור שוב לביקור שקט בישראל, שוב לפגוש את העגבניות הטעימות האלו ואת החביתות הכי טעימות שאבא שלי עושה הכי טוב בעולם והקישקושים בספה עם אמא שלי, שוב להיות חלק מהבלונדיניות שלי, מהמופלטות, מהשממיות, לכל מי ששוב יזכיר לי כמה אני קשורה אליו וכמה נוח לי איתו.
אני מזכירה לעצמי ששוב אצטרך להגן על עצמי ממה שמזמן לי הזמן הזה לנפש וכמה קשה לי שוב להיקשר בעבותות המוכרות לי כל כך לאהוביי בידיעה שזה פג תוקף אחרי כל כך מעט זמן.

והאיזונים, שוב לחפש את האיזונים,
שוב זחלים ופרפרים,
שוב עלים ירוקים בחוץ וארגמניים מבפנים,
שוב פרידות,
שוב להיות מוגנת ושמורה מהחלק החיצוני וזהירה כל כך מבפנים.

ביום האחרון של 2017 החלטתי לאזן אחרת ב- 2018. לחפש בעצמי את הצבע הנסתר מהעין, להקשיב יותר להגיון שבי כמו שזוהר אמרה ולקבל את הזחלים בהרבה יותר סלחנות אם אני רוצה יותר פרפרים בלב.
שוב אבטיח לעצמי מה שהבטחתי לנסות כל השנים, ופחות הצלחתי. אולי עדיף שאשחרר גם את זה.

שנה טובה, אהוביי.

וקחו לכם את א-הא ומורטן החתיך למות באחד השירים הכי, אבל הכי יפים ומרגשים שלהם. אבל הכי.

It wasn't the rain that washed away…"
Rinsed out the colors of your eyes
Putting the gun down on the bedside table
I must have realized
It wasn't the rain
That made no difference
And I could have sworn it wasn't me
Yet I did it all so coldly
Almost slowly
Plain for all to see

Oh c'mon please now
Talk to me
Tell me things I could find helpful
How can I stop now
Is there nothing I can do

I have lost my way
I've been losing you

I can still hear our screams competing
You're hissing your s's like a snake
Now in the mirror stands
Half a man
I thought no one could break
It wasn't the rain
That made no difference
Nervously drumming on: Run away
But I want the guilt to get me
Thoughts to wreck me
Preying on my mind

So, please now
Talk to me
Tell me things I could find helpful
For how can I stop now
Is there nothing I can do

I have lost my way
"I've been losing you

#112 על נקודות קיפאון פיקטיביות, על ניגודים, או על דברים שהאי מרדים והארץ מעירה

אני יושבת בסניף סטארבאקס השכונתי שלי (להלן: לשכתי) עם קפה-קר-הוא-התשובה-להכל, עטופה כמו אתרוג עם צעיף הו-כה-לא-מספיק-מחמם-כוסומו. בחוץ, לעומת זאת, 300 מעלות, וככל הנראה מישהו הניח בטעות שזה סניף סטארבאקס גרינלנד, שכן כולם מסביבי יושבים מחובקים עם כוסות תה ירוק והודיס.

איכשהו יש פה איזה שהוא עניין להגיד 'יאללה, נורא חם פה, בואו נבדוק את עמידות הגוף שלכם לשינויי טמפרטורה לא סבירה ונמזג את המרחב הציבורי במינוס 4 מעלות', ועל כן, תצטרכו להאמין לי שממש כרגע שיניי נוקשות מקור.
בסינגפור.

אני עוד מתלבטת איך להישמע אמינה כשאספר על ההזיה לפיה בשלב זה סינגפור מתכוננת לחורף שכאיייילו יגיע, אלא שזה לא יקרה, צר לי לעדכן. חורף לא יהיה כאן. גם לא סתם קריר.

סיבוב בקניון סינגפורי מלמד שכל החנויות פה עם קולקציית חורף (טרו סטורי), ואם חשקה נפשך בקולקציה של שרוולים ארוכים, אפרנטלי בימים אלו תוכל לפגוש אותם בכל חנות רשת שמכבדת את עצמה. אפילו מגפיים ראיתי השבוע בחנות בקניון, בחיי- אנשים נפלו פה על הראש. אני, אגב, ממש רוצה לראות את אותה אחת שברשימת הקניות שלה לסינגפור רשום "מגפיים" או "צעיפים", אנד יט- אינסוף כאלו מונחים כרגע בחנויות מסיבות שטרם הבנתי.

האי הזה, שאי אפשר למצוא בו מכנסיים במידה 40 בחצי מהחנויות (שכן האסייאתית הממוצעת אוחזת בעובי של נייר A4), האי בלי אפרסקים עם טעם, האי בלי העגבניות עם המיץ, האי הזה שיש בו באופן תדיר 35 מעלות וזיליארד אחוזי לחות- מגפיים וצעיפי פשמינה? את אלו יש בו. גו פיגיור.

נראה לי שאני מסתגלת כבר לכל הניגודים פה.

האנשים האלו מסביבי, הכי רציונלים ודוגמאטיים בעולם, אלו שחנוטים 24/7 בחליפות מעצבים יקרות, האנשים האלו חוגגים את "חודש הרוחות הרעבות" ההזוי משהו, ובמשך חודש מקפידים לרדת מהפסים עם מכוניות מנייר וקוקה קולה שהם מעלים כמנחה למתיהם.

אפשר לצפות מהאנשים האלו לאפס יצירתיות בכל תחום מתחומי החיים, אבל העולם הרוחני שלהם הוא עומק אינסופי של מחוות שאפשר לבחון אותן לפעמים על הרצף, לבדוק את תקינותן.
אלו אנשים שלומדים 9 שנים פאנג שוואיי של המתים, ו- 9 שנים פאנג שוואיי של החיים (או להפך? כבר איבדתי ספירה), אלו אנשים שחוגגים חגים עם דרקונים וקלמנטינות, שמאמינים במספרים שמביאים מזל ובמספרים שהם קללה.

אלו אנשים שהשנה שלהם היא דרקון או ארנב, צב או כלב, אבל הם שולטים בבנקאות העולמית ובהייטק, והם מופת לשיגשוג ונהנתנות חומרית.

ואני חיה בינהם והם לא מנסים לחנך אותי, והם מצליחים ללמד אותי המון על איך אפשר וצריך לחיות בין עולמות, הם מאפשרים לי לחיות בדואליות הזו כאן, ביקומים מקבילים.

אחד הדברים שהטריפו אותי פה מיומי הראשון פה זה רכיב 'האומה המרוסנת' הזו, הדרך שבה 'אולפו' התושבים פה להיות מדויקים ומרוסנים עד כדי תהיה.
לפני כמה שבועות הייתי בהקרנה פה בפסטיבל הסרטים הישראלי, באולם קפוא מקור באופן כאמור כה לא מפתיע. בשלב כלשהו קלטתי שהתיק שהגעתי איתו ובו הארנק שלי וכל הטוב הזה, הושאר אחר כבוד בבית הקפה הצמוד בו ישבנו בהפסקה (ולא, לא באמת הופתעתם שהפגנתי אסטרונאוטיות למופת פה).
לאף אחד מסביב לא היה רבע ספק שכשאגיע למקום בו השארתי את התיק לפני שעתיים, ימתין לי התיק מבלי שנפש חיה מעשרות עוברי האורח שעברו לידו נגעו בו, וזה הרי בול מה שקרה: תיק עם ארנק וטלפון במקום ציבורי הומה אדם ואף אחד לא חשב לגעת בו.

העניין הזה של לגעת בחפץ שאינו שלך לא קיימת פה אצל האדם הממוצע- ולא רק הסינגפורי, המקום עצמו מכבה את זה אצל כולם, הרבה אומנם בעידוד פרקטיקה חיננית של עונשים כבדים, אבל איכשהו, העסק הזה עובד מבלי שתאוים.
האי הזה מרדים תחושות ותכונות.

ואני באמת חושבת על אינסוף התחושות שהאי הזה הרדים לי.

נניח התחושה הזו של הדופק המהיר כמו זו שהתעוררה לי בישראל כשצעדתי ב- 11 בלילה בחוץ, דופק מטורף כשאני חולפת על פני אנשים זרים, כל מבט מקפיץ ומחזיר לי את התחושה הזו שהאי הזה השכיח ממני מזמן.

תחושה של קור, צינה על הגוף.
אני כבר לא זוכרת, ואני מנסה, בחיי, מנסה להיזכר איך מרגישה רוח קרה על הפנים, מנסה להיזכר בתחושה הזו שהשיניים נוקשות- ולא בסניף סטארבאקס ממוזג, אלא רוח קרה כזו שמנשבת חזק ומקפיאה את הצלעות, רוח שמייצרת אף קפוא. הגוף שלי כבר שכח איך זה מרגיש, שנת החורף של הקור אצלי אינסופית.

טעם של קלמנטינות, ריח של ארוחת ערב רגילה לחלוטין אצל ההורים שלי עם החביתה המדויקת שאבא שלי יודע להכין יותר טוב מכולם, עם הקסם הזה של אמא שלי שתוך שניה השולחן מלא בדברים. טעם רדום של אוכל ישראלי פשוט ומלא בטעם מושלם (ואפילו יונתן שלי בדיוק הרגע אמר שהוא מתגעגע לפקקטע ארומה, ומילמל מתחת לשפמפם חמוד כזה "ועכשיו תגידי "ההבדל בינינו שאני עוד חודש אהיה שם ואתה לא", יופי אמא, ממש בוגר מצידך". אמר ודייק).

והתחושה ההיא של הטעם של הקפה במשרד, של התמר שיש תמיד על השיש במטבח במשרד היפיפה הזה שאירית ודאלי בו יום יום, הרעש של הטלפון המטרטר נון סטופ, האנשים שנכנסים בזהירות ונימוס ומציצים לי מעבר לדלת המשרד הבהיר והמואר ומבקשים שניה מזמני להתייעץ על חייהם ואירית שתסמס לי "לחלץ אותך?" כשהיא יודעת שאני עמוסה ולא יהיה לי לב לסיים לבד את השיחה.

כבר לא זוכרת את ההרגשות האלו.
הן פינו את מקומן להרגשות אחרות, רעשים אחרים, צלילים מסוג אחר, קצב אחר של פעימות הלב, מחשבות שונות לחלוטין.

הן פינו את מקומן לשקט אמיתי, לשלווה, להקשבה לעצמי, להקשבה מתי עוד ומתי די, מתי לעצור ולהקשיב ללב ומתי אפשר הלאה, הן פינו את מקומן לאנשים אחרים, אהבה נקיה, לטעמים אחרים, לגעגועים מסוג אחר לגמרי.

אני מתחילה לספור לאחור לרגע שבו עוד חודש אנשום שוב את הישראל הזו שלי, ומרגישה איך לאט לאט מתעוררות בי התחושות הרדומות, הגעגועים למה שהשארתי בביקור האחרון שם, לרגעים האלו שכשאנחת יצופו בשניה ויזכירו לי הכל.

וכל מה שנרדם יתעורר.

וקחו לכם את שרה מקלכלן המופלאה, שמעירה בי את הלב ואת הנפש עם הקול המלטף שלה והמילים, המילים.

I will be the answer at the end of the line"
I will be there for you while you take the time
In the burning of uncertainty I will be your solid ground
I will hold the balance if you can't look down

If it takes my whole life I won't break I won't bend
It'll all be worth it worth it in the end
'Cause I can only tell you what I know
That I need you in my life

When the stars have all gone out
You'll still be burning so bright

Cast me gently into morning
For the night has been unkind
Take me to a place so holy
That I can wash this from my mind
The memory of choosing not to fight

If it takes my whole life I won't break I won't bend
It'll all be worth it worth it in the end

'Cause I can only tell you what I know
That I need you in my life
When the stars have all gone out
You'll still be burning so bright

"Cast me gently into morning for the night has been unkind

#111 על דברים מדויקים, על ארבע הסכמות, או על שיטת סידור קוביות צבעוניות

"לדייק".
בחיי הסינגפורים אני לומדת לדייק.

בזמן הסינגפורי הזה שלימד אותי יותר מהכל להיות מן תיבת תהודה לעצמי וללמוד להקשיב לדברים שקורים לי, אני בעיקר לומדת יותר ויותר לשים לב ולהקפיד לדייק- לא ללכת מסביב, לייצר הלימה אמיתית עם מה שיוצא ממני לבין מה שאני באמת רוצה.
לקח לי 42 שנים לדלג על המהמורה הזו של להקשיב להכל חוץ מלעצמי ופתאום נהיה לי סדר בראש.

שעות אינסופיות של פינג פונג עם מי שמסביבי, רצף שיחות לא אקראיות בכלל, ואני מגלה כמה התרגלנו כולנו להגיד את האובווייס, להוציא מעצמנו מן אוטומט מילים שאינו קשור בכלל למה שאנחנו רוצים.
שיחה ארוכה ארוכה עם חגה יקירתי ושתינו מצאנו את עצמנו הופכות את האמירות האלו שאומרות הכל מסביב במקום להתרכז במהות בדברים שהופכים הכל לפשוט יותר, וזה ממשיך את הפינג פונג האינסופי שלי עם ליטל על כל עניין הדיוק במה שקורה לנו, על כנות עצמונית כזו.

שיחה משמעותית אחרת שלחה אותי לחזור אחורה כמה שנים, ולקחת לעצמי שוב את "ארבע ההסכמות" של דון מיגל רואיס.
כשקראתי אותו אז בחיי הקודמים הייתי פרקטית כדרכי וניסיתי לחשוב מה לקחת ממנו, כי הוא דיבר המון 'מסביב' יחסית למישהו שמטיף לטוהר המילה.
יעידו הקוראים מאיה או אבי שקנאת הסופרים שלי למילים המדויקות שיוצאות להם מהמקלדת היא עילה לקללות עסיסיות ואיחולים לא פוטוגנים למחלות מסתוריות שיתקפו את הלפטופ שלהם. אני באמת רואה באנשים שיודעים להשתמש נכון במילים מדויקות כאנשים עם תכונות על.

עדיין מפתיע אותי שבכלל הגעתי פעם לברברת הרוחניקית הזו של "ארבע ההסכמות", אבל אני כל כך שמחה שמשהו החזיר אותי אליה הרבה יותר בשלה (ומי שירמוז שאני בשלה *מדי* ימות, הלו).
וככה כבר כמה זמן מתגלגלת בי המחשבה על כמה פשוט לקחת כמה דברים, לצמצם את ארגז הכלים הענק שלנו לכדי מעט כלים, אבל אלו שקיימים- הופכים לשימושיים מאד, וארבע הסכמות נשמעות לי כמו מספר נסבל ביותר לצרף לארסנל הכלים.

ודון מיגל רואיס הזה, כמה הוא סיבך אמירות כל כך פשוטות אבל כמה יצא לו מדויק, כי אני מתחילה לחבר קצוות לאט לאט ומבינה כמה קל לי עם אנשים שמבינים את עוצמת המילים, שלא מניחים הנחות מוצא ועל פיהן קובעים עמדות נחרצות, כאלו שעושים תמיד כמיטב יכולתם.

אנשים שמדייקים,
האנשים האלו שלא מוותרים, הם הפרס.

ופתאום יש המון סדר בכאוס.
אני מסתכלת על המקום הזה שאני נמצאת בו עם הנקיון האינסופי והחקיקה המוזרה, המקום שבו כל בוקר אני מתעוררת לגשמים הזויים באמצע הקיץ, המקום בו ליבי במזרח ואנוכי במערב, המקום שבו אני חצויה ושלמה באותה עת, המקום שהבוקר שלי הוא לילה במקום אחר ולהפך, ופתאום השבוע, אחרי בלגן אינסופי בראש שלי, פתאום בשניה אחת נהיה סדר ושלווה ונהיה נורא נורא מדויק, ואם להיות הגונה- לא פייר לתת לעצמי את הקרדיט פה, הדיוק והשקט לא הגיעו בזכותי, אם כבר ההפך.

ולקח לי המון זמן לנסות לעבד את המילים האלו, אבל ככל שהזמן חולף הן מסתדרות להן באיזה סדר הגיוני ומפתיע כזה. תארו לעצמכם אוסף אינסופי של קוביות במיליון צבעים וצורות מפוזרות, שפתאום מחולקות בסדר כל כך לא מסובך לקוביות אדומות, צהובות, ירוקות, לבנות, עגולות, מרובעות, פתאום נהיה סדר כזה הגיוני עם איזו מתודה לא מורכבת בכלל.

ולשם אני מכוונת, לסדר הזה בלב. שהדברים יפלו למקומם הנכון, המדויק, וכל מה שצריך זה להיות מוקפת באנשים שמסדרים את הקוביות האלו בלי מאמץ, באופן טבעי, עד שזה סדר שנעשה מעצמו.

וקחו לכם את כריסי היינד המדויקת על המילימטר, שהמילים שלה הם בדיוק מה שכיוונתי אליו, שיר שכשאני שומעת את התו הראשון שלו הכל מסתדר מדויק, כי כשזה נכון- זה לא באמת מסובך.

Oh, why you look so sad, the tears are in your eyes"
Come on and come to me now,
and don't be ashamed to cry
Let me see you through,
cause I've seen the dark side too

When the night falls on you, you don't know what to do,
Nothing you confess could make me love you less

I'll stand by you,
I'll stand by you, won't let nobody hurt you,
I'll stand by you

So if you're mad, get mad, don't hold it all inside,
Come on and talk to me now
Hey there, what you got to hide?
I get angry too, well, I'm alive like you

When you're standing at the cross roads
And don't know which path to choose
Let me come along, 'cause even if you're wrong

I'll stand by you,
I'll stand by you, won't let nobody hurt you,
I'll stand by you.
Baby, even to your darkest hour, and I'll never desert you,
I'll stand by you

And when, when the night falls on you baby,
You're feeling all alone, you're wandering on your own

I'll stand by you
I'll stand by you, won't let nobody hurt you,
I'll stand by you, baby even to your darkest hour,
"And I'll never desert you

#110 live your life to the fullest

לראשונה בימי כתיבת הבלוג, הכותרת נכתבה לפני הפוסט.
המילים האלו בראשי לא מניחות לי כבר ימים, והמילים האחרות שכתבתי נמחקו כלא היו, ואלו שפה הן אלו היחידות שמצאו את מקומן הפעם.

יפעת, שישבנו יחד בחדר שלה בתור ילדות בנות 15, יפעת עם הנקיון הזה בנפש, בלי שום דבר רע שאפשר לחשוב עליה, יפעת בת ה- 42 הלכה ולא תחזור.

אין טעם לדון בזה ארוכות, היא לא באמת תחזור, אבל היא צבעה לי את השבוע האחרון בהמון דמעות עצב ששטפו את פניי.
ברגעי השתיקה בהם ישי ישב לידה ואחז בידיה העייפות בבית החולים, הוא סימס לי את שיברונו, כתב לי "תבכי איתי, למה שאבכה לבד", וכמה הוא צדק. לא הייתה שום סיבה בעולם שיהיה לבד בצערו.
מי חשב שהאנשים האלו שנכנסו לחיי בכתה י' יהיו כל כך משמעותיים בשלושה ימים עצובים מנשוא, כשאני בסינגפור והם שם, עם הזמן הזה שבאמת, פשוט לא יחזור עוד.

בשעות של חברות טובה ישי שאל בעשרים וורסיות איך ולמה. יכולתי ממש לראות את הדמעות שלו זולגות על המקלדת, את התיסכול, את הצער שהוא לא יכול להושיע, ומנסיון העבר ידעתי שמה שהוא מרגיש זה אפילו עוד לא הנורא מכל, והרע עוד לפניו.

עם התקדמות הצער נועה התווספה אלינו לשתיקות ולאימוג'יז של הלבבות השבורים. הם, שבניגוד אליי ממש גדלו עם יפעת בזמן שאני נגעתי בה אחת להרבה הפסקות, הם באמת היו המיוסרים ואני יכולתי רק לנסות להיות שמיכת הנוצות, הטישו מנגב הדמעות, לא בהצלחה גדולה כי השוק והצער היו אינסופיים עבור כולנו.

והמספר הזה, ה- 42 הזה שלנו, ה- 42 שאמור להיות בכלל התשובה להכל, הוא לא פתר את השאלות שהיו לנו. הוא לא ענה על כלום. אין שאלה שמישהו משלושתנו ידע לענות עליה, לא יכולנו למצוא פתרונות לא במדע, לא בספרות, לא ברוח, לא בכלום, ידענו שאנחנו רק בני 42 ושזה מוקדם מדי ולא סביר לנהל בינינו שיחות כאלו.

בלי פילטרים אמרנו מילים מאד מנחמות, וכמו תמיד למדתי שוב שהכוח האמיתי נמצא במילים, אבל רק במילים האלו שיש כוונה אמיתית מאחוריהן, שיש בהן את ההלימה, את הדיוק הזה בין מה שנאמר ויוצא מאיתנו לבין הנפש שלנו.

ובשעה שיפעת הלכה מאיתנו לבלי שוב אני הייתי בסינגפור רחוקה שנות אור, ונועה וישי היו אלו שהניחו את רגב העפר בשבילי על קברה הטרי מלא הפרחים, ומי ידע שאפשר להיות נוכח במקום כזה מרחק אוקיינוסים ולהצליח להיפרד גם במחווה כזו, להתאבל ביי פרוקסי.

והנה, בבוקר שאחרי ישי שולח אליי את ההספד המופלא שהקריא לה, עם המילים שלנו, ואני יודעת בוודאות שמסביבי יש את האנשים הנכונים, המדויקים, אלו שהכל בהם נכון כמו שהוא.

וברור לי שכל זה חייב לדייק בי דברים, שלא יכול להיות שזה לא ישאיר בי חותם של דבר שאפשר לגדול ממנו ולא לשקוע.
ואני חוזרת לאמירה הזו לעצמי-
live your life to the fullest
ומזכירה לעצמי שאסור לי לבזבז את מה שיש כרגע, את מה שיש לי ואספתי בעדינות כל השנים האלו. אני צריכה לחיות את החיים במלואם, הכל, לנשום לעצמי כל נשימה במלואה ולנשוף מלוא הריאות.
ולחיות, ולהקשיב, להתנסות, לבחון הכל, לחמול, לאהוב, להיות אדם יותר טוב.

אני נזהרת מקישקושי רוחניות שמדלגים מעליי ואני מנקה אותם מעצמי בתנועת יד כאילו שלא יידבקו אליי לבגד, ונשארת עם ידיעה שמה שממלא אותי חייב להישאר שלם, עוצמתי ומדויק כמו שהוא, ואני חייבת לשמור על ההלימה הזו השלמה ששומרת עליי לדייק את מה שאני אומרת, למול מה שבנפש,
ולפחות לעכשיו,
אני מבטיחה לעצמי,
לנסות.

וקחו לכם את השיר הכל כך יפה שממלא אותי בריפיט ברקע, עם הקול הזה והמילים הנורא נורא יפות, שהלוואי שהייתי יודעת לכתוב כמוהן, כי הן באמת מושלמות לי.

ביוש יפעתי. נעמת לי מאד.

Over the sea and far away"
She's waiting like an iceberg
Waiting to change
But she's cold inside
She wants to be like the water
All the muscles tighten in her face
Buries her soul in one embrace
They're one and the same
Just like water

The fire fades away
Most of everyday
Is full of tired excuses
But it's to hard to say
I wish it were simple
But we give up easily
You're close enough to see that
You're the other side of the world to me

On comes the panic light
Holding on with fingers and feelings alike
But the time has come
To move along

The fire fades away
Most of everyday
Is full of tired excuses
But it's to hard to say
I wish it were simple
But we give up easily
You're close enough to see that
You're the other side of the world to me

Can you help me?
Can you let me go?
And can you still love me
"When you can't see me anymore?

#109 על רותי וקטיף הכוכבים, על מרחקים קרובים, או האנשים הנכונים ששווים הכל

איכשהו, כשהראש שלי מלא במחשבות שלא נגמרות, מתגנבת לי רותי לראש.

אחת לכמה זמן באמצע כלום, היא מתגנבת לי כשהיא מחזיקה את הסל שהיא לימדה אותי לשים בתוכו את הכוכבים שאני קוטפת.
האמת היא שהיא לא התקטננה, זה לא היה אכפת לה אם מה שמרחף מעליי הן דאגות, מחשבות, פחדים או סתם משהו שבגללו אני לא נרדמת או עצובה, אבל העיקרון זהה-
כל אלו הם אוסף כוכבים קטנים שמרחפים מעל לראשי, וכל מה שאני צריכה לעשות כדי להפסיק את הרעש הזה שהם עושים לי, זה לקחת את הסל נצרים הזה שהיא נתנה לי לכל החיים, ולקטוף לתוכו את כל הכוכבים האלו ולהניח אותם אחד אחד בסל.
וככה, היא לימדה אותי לעשות קטיף כוכבים, וכשאני נזכרת בו, משהו מטאפיזי עושה בי הבדל, הדאגות לא נעלמות, הן ארוזות פתאום בתוך סל הנצרים ולא מרחפות מעליי.
בתור אדם פרקטי זה עובד, מה שפחות עובד זה לזכור שהסל הזה אצלי כל הזמן ולעשות בו שימוש, ואיזה מזל שנועה שלי הזכירה לי היום שהסל רק מחכה לידי תמיד.

השלווה שזימנה לי סינגפור בחיי היא רק על פני השטח.
יש בה הרבה שקט, הרבה זמן מופלא שבו היום יום הישראלי האינטנסיבי שלי פינה מקומו לקצב פעימות לב הרבה יותר הגיוני, הרבה יותר נעים.
התחושה הזו שאני מתעוררת כל בוקר בלי המתח (שלפעמים היה נעים, אני מודה) הקבוע שליווה אותי 41 שנים עד שהחלפתי את קניון קרית אונו במרינה ביי סנדס, התחושה הזו שהיום שמחכה לי לא כולל 20 מהדורות חדשות מלאות מבטים עגומים של מגישות וכתבים, לא מחכות לי לוגיסטיקות אינסופיות של כביסה-בישול-אירוח-קריירה-השגים-כביש-סופר-אסיפות הורים-פגישות וכו', התחושה הזו נעימה נורא בנפש, אבל היא לא מחפה על מיליון תחושות חדשות ושונות.

אחרי כמעט שנה וחצי פה, אני מתחילה לעבד תהליכים קיימים וחדשים, שואלת שאלות אחרות, מתלבטת ביני לבין עצמי האם נניח בשלה העת לחזור ולעבוד פה או למצות את כל ההחלטות שהחלטתי שמתבססות על עקרון החופש בתוך גבולות שאני כל כך מאמינה בו, העקרון שמזכיר לי שוב ושוב שלא בקלות מקבלים מתנה כמו שקיבלתי לעצור לזמן קצוב את המירוץ המטורף הזה ולקחת אויר שאפילו לא זכרתי שקיים, לחשב מסלול מחדש.

והחיים זימנו לי כל כך הרבה הפתעות פה על עצמי בשנה וחצי האלו, שאפילו לא ידעתי שקיימות.
לא זכרתי מינעד רגשות כזה, לא ידעתי שאפשר להרגיש ככה שוב, שאפשר להיות עם עצמי בשקט בלי הטירוף האינטנסיבי שהייתי בו. לא ידעתי להתעורר ככה ולא להירדם ככה, לא ידעתי שהעולם יהיה בכף ידי מחד ומאידך, המרחק מנקודה לנקודה בו יהיה אינסופי ומתסכל כל כך.

רק לפני כמה ימים ישבתי על שפת הבריכה בפוקט עם פיליפ (שם בדוי) ונבי, אחרי שנבי הביאה את כל הטוב הזה לאזור הזמן שלי. כמה הזוי לשבת ככה עם שניהם, כוסית מספר 200 של ווייט ראשן, מוחיטו ומרגריטות על השולחן, ולדבר הכי בפשטות עד האינסוף כאילו רק לפני יומיים נפגשנו כרגיל אצל יוסי בקפה של הבוקר אחרי שפיליפ סימס לי 80 פעם שהוא לא שומר לי חניה ושאסיים כבר את המקלחת בוקר הזו שלי ואגיע כבר, כוסומו, ונבי ששולחת לי במקביל שאני צדיקה שאני סובלת אותו, ככה הגיוני.

והנה למדתי שוב, אי אפשר להסביר איך מרחק לא מבטל אהבה גדולה, חברות עוצמתית, מערכות יחסים לא הגיוניות, איך המרחק לא מרחיק באמת, ואיך כשזה אמיתי, זה פשוט, זה עובד, זה לא מסובך, וההמתנה שווה את זה כל כך.

הדאגות האלו, המחשבות האלו ממקודם שמרחפות מעליי כמו כוכבים? הן נוכחות כל הזמן.
האם אפשר לשמר אהבה גדולה ממרחק, האם היא תחזיק שנים, האם הנפש לא תתעייף בדרך, האם זה בכלל מצדיק את הדרך?

אני מוצאת את עצמי ישנה כל כך מעט כי ברקע המחשבות שם, ברקע יש את השאלות ולפעמים גם יש תשובות, אבל למדתי שכל תשובה שאני מקבלת מעוררת עוד אינסוף חדשות.
וכן, כשזה תלוי באנשים הנכונים זה שווה הכל, הם שווים כל דאגה ומחשבה, והם נוכחים וממלאים כל מילימטר בנפשי, ואני אסירת תודה שהם שם.

ורותי? רותי אחת מהן. היום נזכרתי כמה היא תרמה לרגעי השקט שלי עוד מישראל, והלכתי לקטוף בזכותה כוכבים. שקט.

וכן, אין לזה סוף.
בים השקט והשלווה הסינגפורית נפשי סוערת בדרכה.

וקחו לכם את הדבר הכל כך נהדר ששמעתי בזכות אלעד המתוק שהזכיר לי כמה אני אוהבת לראות איך אנשים מתבגרים למול עיניי כל כך יפה, נניח מורטן הארקט- האיש והג'ינס למות, שאחראי לשורה בין היפות שיש בעיניי: "You're all the things I've got to remember"

וזה שונה נורא, לא הוידאו שראינו לפני 30 שנה של חצי קומיקס וחצי דמעות, אלא אנשים ששרים כל כך יפה. תקשיבו, תראו כמה יפה הוא התבגר.

We're talking away"
I don't know what
I'm to say I'll say it anyway
Today's another day to find you
Shying away
I'll be coming for your love, okay?
Take on me, (take on me)
Take me on, (take on me)
I'll be gone
In a day or two
So needless to say
I'm odds and ends
I'll be stumbling away
Slowly learning that life is OK
Say after me
It's no better to be safe than sorry
Take on me, (take on me)
Take me on, (take on me)
I'll be gone
In a day or two
Oh the things that you say
Is it live or
Just to play my worries away
You're all the things I've got to remember
You're shying away
I'll be coming for you anyway
Take on me, (take on me)
Take me on, (take on me)
I'll be gone
"In a day