#102  על שגרה וקאלאנדר מדויק, על קולות של שקט, או כשהאי הוא אח

שגרה מופלאה, כמה מדהים שחזרו לי החיים פתאום.

אתמול עצר הסקול-באס המוכר בקונדו, תמונות מסורתיות של תחילת שנה תחת איומים ומחאות ("באמאשכ'ם, תחייכו! תעשו כאילו אתם מחבבים אחד את השניה, גררר" ובסוף התמונות הספונטניות מספרות פי אלף יותר טוב את הסיפור), ושני יורשיי שהתעוררו פתאום בשעה שלרוב נרדמו בה עד השבוע עלו עליו בדכם המוכרת ל- ofs, הוא לכתה י', היא לכתה ו'.

שנת לימודים סינגפורית שניה התחילה, דברים מתחילים לקרות שוב, בפעם השניה.

פתאום הבית חזר לשקט שלו, לשלווה המוכרת, הסדר הסינגפורי המופלא חזר על כנו. מדי הפנימיה השוויצרית המוכרים כל כך על ילדיי, הרגע המיוחד הזה של יהלי ושלי כל בוקר כשאני אוספת לה את השיער, מנסה לשכנע אותה שהיום אולי אאסוף לה לצמה והיא תמיד עונה "נהההה, היום קוקו", תוך כדי שהיא מלטפת לי קבוע את יד שמאל ככה מבלי להרגיש, ואני אוספת לה את השיער למרות שיד אחת שלי תפוסה בליטופים האינסופיים שלה. ברקע הסינגתולה ההו-כה-עירנית-כוסומו רצה בשמחת בוקר מחדר לחדר ומנתרת בשוונגים על המיטות כמוכת אמוק, צליל המים השוצפים במקלחות בבית, הריח הנעים של הבגדים הנקיים מתפזר בחדרים, ואז הצליל הזה של הדלת הנסגרת של הבית והדממה הנעימה שפעם יכולתי לחתוך ורידים ממנה, והיום היא כל כך אהובה עליי.

פעם השקט היה מטריף אותי. בחודש שעשינו את הרילו היה לזה ביטוי מדויק בקאלאנדר שלי בטלפון, שם אני מכניסה הכל, כי אין מה לעשות, בורכתי בזיכרון של דג זהב- 7 שניות, ופאף! נעלם כל מידע שלא נרשם, שזה בניגוד מוחלט אגב לעובדה שבמוח שלי אגור כל כך הרבה מידע אחר שאני זוכרת ברמת הפיקסל, המולקולה של הריח, הטעם, הצליל, הלב. עד אותו חודש בו המראנו לרילו שלנו ב- 24, הקאלאנדר שלי היה צבעוני ומלא עד אפס מקום, לא הייתה שעה שהיה לי בה חלון, תימרנתי את שעות היממה עד לכדי אומנות. מה- 25 לאותו חודש של רילו הקאלאנדר היה ריק. למשך ימים שלמים הקאלאנדר שלי היה ריק, למעט פיסות לוגיסטיקה שהכנסתי, כמו טכנאים, הובלה, סידורים פה ודברים שאסור היה לשכוח.

אני לגמרי זוכרת את האימה, את הדאגה של מה אעשה עם הוואקום האינסופי, עם האין. חרדות כנות של איך אלמד לחיות עם הקאלאנדר הריק, איך לא יהיו לי בו דיונים ולא יהיו יותר מדי בית משפט מושלמים בשחור לבן עם הסטילטוז המדויקים וחצאיות העיפרון, איך לא יהיו בו הופעות בשוני, איך לא יהיה בו את הבלונדיניות, איך לא יהיו יותר לקוחות שמגיעים וצריכים טישיו כשהם מספרים לי את הדברים הכי כמוסים של חייהם ומשוועים לעזרה במשרד היפיפה שאירית ואני תיכננו עם סימונים ברגליים איפה יתחיל כל משרד, איפה יהיה המטבח, איפה ימוקם שולחן המזכירות, איך לא תהיה לי שגרת פסטורלי המושלמת בשישי ביישוב עם גילושקי והסופר שכשנכנסים אליו יוצאים אחרי שעה מלאי אהבה, איך לא יהיו לי הצעידות לילה האלו ודבי. אני זוכרת כל כך את המתח הנוראי הזה של איך אחיה עם הקאלאנדר הריק הזה, קיבינמאט.

ואז החלו חודשיים ארוכים של אבל אינסופי שכבר כתבתי עליו חשופה וכאובה אז, ואחרי אותם חודשיים של דמעות ופרידה מליתי ההיא, חילחלה בי ההכרה שאני לא ברילו באנגולה עם נחשים ושממיות מחוץ לבית, והשגרה הסינגפורית החדשה והטובה התחילה ללטף אותי לאט לאט.

פתאום השקט הפך לפחות מאיים. פתאום הבקרים הסינגפורים היפיפיים נוטפי הלחות והחום כבשן הפכו לנעימים ועוטפים. פתאום גיליתי את די המקסימה מהקלולס-גואט, הקפה השכונתי המושלם שלנו שצחי הכיר לי, שיודעת איך להכין לי בול את הקפה שמעטע הזה שאני שותה, החלש-חלש-חלש-לואו-פאט-מילק המדויק שהיא תמיד מניחה לי על השולחן ואומרת "מורנינג, ליתי" בחיוך של סינגפורית בעובי של דף איי 4.

כסא הנדנדה המושלם שמתן הניח לי בהפתעה במרפסת האורניתית מונח עכשיו במרפסת עם הנוף הכי מופלא בסינגפור ומלא ברגעים מהממים מלאי קסם של שקיעות וזריחות במקביל לפעמים, החברות הנהדרות האלו שלי פה והמילים האלו שממלאות לי את הלפטופ לאט לאט, ופתאום גיליתי איזה דבר מדהים זה הימים האלו שבהם הקאלאנדר שלי ריק באופן יזום מדי פעם ומלא רק בי, בשקט, במחשבות.

ועכשיו, בשעת לילה נעימה, בסטארבאקס שלי פה עם קפה-קר-הוא-התשובה-להכל ועם פסקול שממלא בי אהבה אינסופית ברקע. פתאום הכל מסתדר לו מחדש כמו פאזל, ישראל שהייתי בה עד עכשיו נחה אצלי בשלווה בלב עכשיו והגעגועים לאנשים מהמקום עם הסלט הכי טעים בעולם והאפרסקים האלו מתמקמים בנוחות לא מעיקה כמו זו ששרתה עליי כל כך הרבה זמן, גיליתי שכשאני חושבת על צחי וזושה הם פשוט מתקשרים ונמצאים פה איתי, האנשים החדשים שממלאים פה את האי נהדרים ונעימים, האנשים הישנים פה נפלאים לי כל כך ונוכחותם מדויקת.

ומחר אני חוגגת עם האי הזה יומולדת 52 והוא יחגוג איתי עוד שבועיים יומולדת 42, וכאילו האי הזה מתנהג כמו אח גדול ממני בעשר שנים, ומלמד אותי דברים שרק אחים גדולים מלמדים, וזה לגמרי הגיוני לריב ולהשלים מדי פעם עם אחים, לא?

וכן, תיכננתי לשים לכם את סיימון אנד גרפונקל אהוביי עם הסאונדס אוף סיילנס שלהם שריגש אותי השבוע כל כך והיה כל כך הגיוני לשים פה עכשיו, אבל חשבתי שאולי דווקא קחו לכם את מה שסטארבאקס פה מנגנים לי מעל הראש, הכי יפה שיש, תודו. מלא באהבה.

We are a part of the night"
Part of the night
You've seen me through my darkest times
We are a part of the night
Part of the night
I feel you when I close my eyes

I hate to get all emotional
This separation leaves us vulnerable
I'm so aware of what you must think of me
I used to have so many tricks up my sleeve

Wish I could be the one who's shining, who's always on
But now the fear of day is driving to right my wrongs

We are a part of the night
Part of the night
You've seen me through my darkest times
We are a part of the night
Part of the night
I feel you when I close my eyes

I guess you knew what you were getting into

I'm temperamental and a kind of recluse
But we defy any category
We set out, we set out to live two separate dreams

?Do your friends say I'm playing the artist card
But they don't sympathize when it gets too hard

We are a part of the night
Part of the night
You've seen me through my darkest times
We are a part of the night
Part of the night
I feel you when I close my eyes

Careful not to overexpose
Do you remember what we started this for?
The image we made up is bigger than us
(So much bigger)
It was a vision built from the ground up
"So it's ours to crush

(Part of the night" \ cold war kids")

http://en.musicplayon.com/Cold-War-Kids-Part-Of-The-Night-La-Divine-Album-Video-575011.html

מודעות פרסומת

#101 על התאהבות אמיתית, אנשים בצבעים שקופים, או על מתמטיקה שאני ממש מבינה בה

אני חושבת שהרווחתי את הזכות לכתוב כבר טקסט אהבה פה למקום הזה שאני חיה בו.

בתחושה שלי כל הכוכבים (או הרחפנים, להלן) הסתדרו להם לאט לאט כדי לכבוש אותי סופית עם פלאי האי הזה, כאילו ידעו שאחרי שחזרתי מישראל אני צריכה להתאהב במקום הזה שוב, הפעם בעוצמה ענקית כי הוא שינה פניו כשלקח לי כמה מאהוביי והחזיר אותם בסוף הרילו לישראל.

את השבוע אני ממצה בטקסי פרידה אינסופיים שבעצם נועדו ללמד אותי לשחרר, לוותר, להסכים שהמקום שלי והאנשים סביבי ישנו את מצבם הטבעי. באופן פראדקוסאלי שכלל אינו הולם את מידותיי, את הפרידות האלו אנחנו בעיקר ממצים עם תועפות הומור, בדיחות שחורות, המון אוכל טוב ואלכוהול. בכל פעם שאני מרגישה את הדמעות בגרון אני לוגמת מים קפואים ומתחייבת בפני עצמי לשמור על סטייל ולו חלקי, לוקחת אויר ודוחה את הקץ ליום רביעי בו באמת אפרד מאהוביי שאשכרה עולים על המטוס וזהו. אין עוד.

גם יונתן ממלמל מידי כמה זמן "אני לא מאמין שהם עוזבים", ובאמת, קשה להאמין, אבל האי שינה פניו, כאילו קיבלנו שנה של חסד מופלא.

רק לפני שנה כשהגענו צפינו פה בחגיגות יום העצמאות ולא הצלחנו להזדהות עם כלום- לא עם תחושת הפסטיבלים האינסופית פה, הדגלים, ההפקות המטורפות, המטוסים נושאי הדגל ברוב הפאתוס, עמדנו מהצד וכלום לא באמת נגע בנו. היינו פה אולי שבועיים והיה נראה לנו שאנחנו עוד עטופים בתחושת זרות קלה, אולי טיפת צניעות אחזה בנו כדי לא לנסות להזדהות עם מה שעוד לא היה אותנטי בנו. כל הישראלים שהעלו תמונות לפייסבוק פה על הטקסים המטורפים נראו לי ככאלו ותיקים ומבינים כל כך מוטמעים בהוויה הסינגפורית, ובאמת שלא ראיתי איך אהיה שם בעצמי אי פעם.

ובסופ"ש האחרון התקשר אלינו האיש המתוק הזה שאמר לנו שמחכים לנו שני כרטיסים לוי.איי.פי של החזרה האחרונה של יום העצמאות פה. עשרות אלפי סינגפורים עושים כל דבר כדי לקבל הזמנה לחזרות האלו, לטקס הזה, והיום אני מבינה גם למה.

אחרי לבטים החלטתי שכן, בטח, יאללה, נלך כי אני כבר בנפשי סינגפורית מן המניין.

והו, חווית חיים. בכמה שעות הבנתי את הנראטיב הסינגפורי, איך נבנה, איך מתפתח, את הדרך שבה הסינגפורי רואה עצמו חלק אמיתי מהמדינה שלו, פלאס הרכיב הזה שאין באף ישראלי ממוצע- אפס ציניות. פה מתחיל ונגמר ההבדל.

הסדר המופתי, האירגון המופלא, הרצינות, היעדר החובבנות, הפטריוטיות, ההשקעה, בתוספת היעדר הנראטיב הישראלי המפורסם לפיו "נחסוך, יעלה כמה שיעלה" (הקרדיט לציטוט הגאוני של רפול שייך לאבי, בחיי, תודו שמבריק), כל אלו ייצרו מולי את האתוס הסינגפורי שאין דומה לו.

וכך, מרגע שהתחלנו את המסלול לעבר האיצטדיון החלומי על שפת המרינה, מכל עבר היו סביבנו האנשים הסגולים שבחיוך אינסופי התרבו מכל עבר וכיוונו את כולם באדיבות מופלאה. מסביבנו היו כולם אנשים אדומים, כי בהזמנה (ממנה התעלמנו בנון שלנט) התבקשנו 'להרגיש חופשי להגיע עם בגדים בצבעי הלאום', אדום ולבן. אינסוף אנשים הגיעו בחולצות אדומות- גם המבוגרים והקשישים וגם הילדים, כולם התייחסו לעניין הלבוש לא כהמלצה, אלא כזכות גדולה להזדהות עם המדינה שלהם בכזו אהבה.

בין לבין ראית בכל מקום את האנשים הירוקים עם מדי צבא סינגפור, אלו שלא איבטחו את הטקס, אל תטעו. הם היו שם גם כדי לכוון ולשמור על הסדר, וגם כי הם נערצים בכל עבר. כולם צעירים עם כומתות מיושרות באופן מדויק, כולם עם מדים מעומלנים כדבר שבשגרה, כולם נעימי הליכות, ולידם האנשים החומים, השוטרים, אלו שרואים בסדר חזות הכל.

מרגע בו התיישבנו והתמקמנו, לקח לנו שתי דקות לקלוט את הלוקיישן- מימיננו קו הרקיע היפה בעולם, הנהר, הבניינים היפיפיים, שקיעה סינגפורית. משמאלנו המרינה ביי סנדס והפרח הפתוח והיפה של המוזיאון, מכל עבר התבוננה בנו העיר המופלאה הזו שהיום היא ביתי.

מסביב התמלא האיצטדיון באינסוף האנשים האדומים שמנפנפים בהתרגשות בדגלים לפי פקודה, מולנו לאט לאט נעמדו הילדים הצבעוניים שהתפקיד שלהם היה פשוט לרקוד במעברים, בעדינות, בתנועות מקסימות, חלקם היו ילדים מיוחדים שהיו כמו כל דבר בסינגפור פשוט חלק מהנוף, ראית בעיניים שלהם את הגאווה להיות חלק מכל הטוב הזה שהם גדלים לתוכו.

כל האנשים האלו עם כל הצבעים האלו היו בדיוק מה שסינגפור- חסרת צבע עור, חסרת לאום, חסרת דת, יש בה הכל והכל מלא באופי והכל בסדר. השירים שהיו על הבמה הרשמית הושמעו במלאית, בסינית, בהודית, באנגלית, הילדים הצבעוניים זימזמו את כל השירים ולא יכולת לדעת מי מהם מדבר בבית איזו שפה, כי הכל היה נשמע עליהם נכון.

והמופע כולו היה שיר הלל לתרבות, לזהות, להתחייבות הכנה והאמיתי של כל אדם באי הזה למדינה הזו, הדגלים הנישאים ע"י טובי הטייסים שהגיעו בדיוק בבית השני של המנון המג'ולאה סינגאפורה לפי כל כללי הטקס בדיוק מול מיקום עיניי ראש הממשלה (אתם תצחקו, אבל היה על זה תחקיר רציני מאד אחרי החזרה הראשונה, כשהדגל לא היה בדיוק ממול מיקום האישיות הנערצת), תצוגת התכלית של עילית הצבא וכוחות הבטחון ברצינות מלאת פאתוס שהעין הישראלית למדה להתפקע מצחוק עליה, 300 הרחפנים המאירים שהסתדרו לפי פקודה בשמיים וסימנו את כל סמלי העיר והמקום, וסימנו לב ענק בשמיים שהגיע מסינגפור לכל מקום שהלב שלי היה בו, ואפילו הרצינות בה מאדאם ספיקר אוף דה פרלמנט התקבלה ברוב כבוד לנהל את הטקס באצילות אינסופית עם חיג'אב ותלבושת מסורתית שבכלל לא נתקעת בעיניים לאף אדם.

והבנתי את הטרנספורמציה הזו שקרתה לי תוך כדי השנה הזו, הבנתי את ההזדהות עם המקום הזה, עם האנשים שבו ועם המורכבות שלהם. הבנתי שאני כבר לא זרה בתוכם ולא זרה בתוכי, ובשניה אחת הבנתי שאני אוהבת פתאום את המקום הזה כאילו היה שלי, בלי שהוא בא על חשבון הזהות הישראלית שלי.

ונזכרתי איך כשהייתי בהריון עם יהלי העברתי אינסוף שעות לפני השינה בתהיה איך לכל הרוחות אמצא מקום בגוף שלי לעוד אהבה בעוצמה שהייתה שמורה ליונתן, לא הבנתי את המתמטיקה הזו שאפשר לחלק את האהבה בין שני ילדים. רק כשיהלי נולדה הבנתי איך פיזית בלידה שלה נולדה אהבה נוספת של 100%, עצמאית, שאינה תלויה בדבר ואינה מבטלת כהוא זה את האהבה העצומה שיש לבכורי.

ופתאום הבנתי שהמתמטיקה הזו, יש לה פנים רבות, ויש אהבות שמכפילות את עצמן, עצמאיות ולא קשורות לכלום מלבד לעצמן וליקום בו הן מתקיימות.

והן 100% אהבה מלאה, שלמה, שאינה תלויה בדבר.

והנה, קחו לכם את קרן אן המופלאה שרה את מתי כספי, ברכות אינסופית, שרה איך לא דיברנו עוד על אהבה, כאילו לא נאמר כבר הכל ועוד ייאמר.

"לא דיברנו עוד על אהבה
ולא ירדנו אל סופה
אין דבר, הלחם לא יחסר מחר
אז בוא, ושים ראשך על כר

אני רוצה לישון איתך
לנשק אותך לאט לאט
אותך.

לא דיברנו עוד על משפחה
ולא זימרנו את שבחה
אין דבר, הרוח לא יסער מחר
אז בוא, ושים ראשך על כר

אני רוצה לקום איתך
ללטף אותך לאט לאט
אותך.

לא דיברנו עוד על הזקנה
ולא תארנו את חינה
אין דבר, התופת לא יבער מחר
אז בוא, ושים ראשך על כר

אני רוצה למות איתך
לחבק אותך לאט לאט
אותך"

(אהוד מנור \ מתי כספי, "לא דיברנו עוד על אהבה")

https://www.google.com.sg/url?sa=t&rct=j&q=&esrc=s&source=web&cd=1&cad=rja&uact=8&ved=0ahUKEwiZkIaj8bPVAhUKOo8KHQnkANMQ3ywIJzAA&url=https%3A%2F%2Fwww.youtube.com%2Fwatch%3Fv%3DKBbEpcE7FGk&usg=AFQjCNGzfIy2TH3Z487RvzwNRw4e2GF-vA

 

 

 

 

 

#100 על צחי, או כמה שפרידות זה פח

בחזרה לשגרה הסינגפורית הנעימה כל כך, השקטה, המקום שלי, לין, הסינגתולה, הנפש.

והנה הגיע הדואר מה- ofs, וצריך להגיע לרכוש לילדים את הציוד ואת מדי הפנימיה השוויצרית, וצריך להגיע שוב לאולם המסודר הזה שיש בו שקט מתורבת כזה וכולם עומדים בתור מדויק כזה, ויש צד של ציוד ויש צד של מדים, ולכל ההורים שם זה בטח יהיה הכי פשוט, אבל לי יחסר שם צחי.

לפני שנה בדיוק, אבל ממש, עמדתי באותו אולם.
רוב הסיכויים שרציתי נפשי למות מהסינגפור שנפלה עליי ומההזיה של אותם ימים ראשונים שלנו באי.
הילדים באותם ימים היו תחת מישטור כבד של חבילת גלישה בהיקף דומה לחבילת גלישה משנת 2006 בערך שעלתה כמו כיליה צעירה ובריאה, לא הכירו נפש חיה פה ובעיקר רצו לרצוח אחד את השני.
גם חתולה עוד לא הייתה בבית, ומה שכן היה בבית זה כמויות אינסופיות של עצבים ותיסכול מהעובדה שמכל החיים מלאי החברים שהיו להם שבועיים קודם, הם נחתו פה למקום שאין להם חבר אחד אפילו כדי לפלטר איתו את מה שנפל עליהם עם ההחלטה של ההורים שלהם לעזוב לסינגפור.

ואז, שבוע וקצת אחרי הנחיתה שלנו בסינגפור, הגעתי לאולם הצטיידות הזה של ה- ofs, והייתי צריכה לנסות להבין מה קורה מסביבי, להתעצבן שאני לא יכולה לעזור לילדים שלי, לנסות לשמור על קור רוח באיזו לוגיסטיקת היערכות לשנת לימודים שאינה כוללת רשימת ספרים וכלי כתיבה שליאת מכינה לי ואני מצפצפת לה ואוספת, ופתאום כל הבלגן הזה היה לי אינסופי ורציתי למות.

מהצד הבחנתי במישהו שמזהה אותי, יודע מי אני. לא היה סיכוי באותם ימים שאצליח להיות קוהרנטית מספיק כדי לחבר את השם לפרצוף, הוא ניגש אליי בביישנות משהו, ואמר "היי, את ליתי, אני צחי, נעים מאד".
ומאז, ככה, הכי פשוט לתאר את זה, נולד לי אח גדול שאין כמותו.

באותו ערב הוא שלח את אורי הבן שלו שהיה בשכבה של יונתן, להזמין את יונתן להיפגש איתו. יונתן, נידלס טו סיי, סירב. בבית היו עצבים בגובה להבות ממש, יונתן שכבר היה על סף קריסה מהלבד הזה שנפל עליו באמצע החיים, איבד את זה כבר, לא רצה שום דבר, גם לא לשתף פעולה עם השידוך עם אורי.
מהצד היה ברור לי שצחי מבין מה קורה לי בבית והוא לא דחק. לא צייץ, רק ציין שאורי ממתין ליונתן אם יונתן רוצה.
אין ריגשי שלא עשיתי ליונתן על זה- שזה לא מתאים, שזה לא מנומס, שלא מסרבים לאורי. אחרי אולי חצי שעה של הפצרות, יונתן נעתר להזמנה של אורי וירד לפגוש אותו, כי כמה מדהים זה שמכולם פה, הם גרים לידנו.

כשהוא חזר הביתה אחרי כמה שעות, חזר לי יונתן אחר לחלוטין. חזר לי ילד שמצא בשניה את החבר שאיתו ילך שנה בחברות נפלאה, בזכות צחי שידע מה עובר הבן שלי בכזו תבונה רגשית עצומה, עוד לפני שאני אפילו ידעתי את זה.

אני לא יודעת איך זה קרה, בעיקר כי כבר לא חשבתי שבגיל הזה עוד מוצאים כאלו חברויות נפש, אבל אין גבול לאהבה האינסופית שלי לאיש הזה שהפך לאיש הקרוב שלי פה, זה שאני מפלטרת איתו דברים והוא, עם השילוב הזה של השכל הישר והמבריק עם האינטיליגנציה הרגשית, הפך לזה שהפך לי את סינגפור למקום בו יש לי משפחה אמיתית.

אתם אולי לא מבינים, אבל חלק מדהים מכתיבת הבלוג, הוא מה שקורה לי אחרי שאני שולחת עוד פוסט. התגובות על כל פוסט עושות לי הכל לכדאי, ויש את השניים האלו שיכתבו לי בשקט אחרי כל פוסט חדש מה חשבו, בקצרנות ובניתוח של הדברים- מאיה וצחי.
שניהם יכתבו לי אחרי הפוסט בוואצאפ- מאיה תיתן לי את הפידבק על הכתיבה, על המוזיקה שלה, על הטקסט, תיתן את האינפוט של הפסיכולוגית ("איפה זה פוגש אותך?"), תגיד את הדבר הזה שאחשוב עליו הלאה.
צחי יכתוב מה עשיתי לו ללב.

וזה האיש, כולו נפש, כולו הומור טוב ונפש של סופר מוכשר מאין כמוהו, איש עם משפחה מופלאה, עם יכולת לתת לי פייט על כל דבר- החל מתפיסות עולם, תפיסות חינוך (כן, כן, אני מסלילה את יונתן, כן, 8200), מכיר לי כל פינה באי וגורר אותי בשמש ובלחות של 200 אחוזים לטיולים לשמורות עם לטאות וללאנצ'ים הטובים באי, האיש שבסוף פסח מכין לנו מופלטות שאני בכלל לא אמורה לאכול אבל הן מושלמות, האיש שכל שישי אני אגרור אותו ואת המשפחה הזו שלו להגיע לארוחת ערב פה והוא יגרור אותי לכל מיני מקדשים ומקומות.

וידעתי בערך מהדקה השלישית שאני עושה כאן טעות כשאני נקשרת אליו, כי האיש הזה בקיץ חוזר עם המשפחה שלו לישראל. והנה הגיע הקיץ הזה, כוסומו, והנה הוא באמת חוזר.
וזה באמת שהיה ידוע אבל לא בטוח שהאמנתי לזה, כי אני לא בטוחה שנתתי הסכמה מדעת שהוא ייקח איתו גם את מאיה הקטנה שלי, אהבת חיי, ואת רוני שלימדה את יהלי לעשות שיעורים באוטובוס ואת יונתן לסכם לבחינות, ואת אורי שנתן ליונתן את החברות הטובה הזו שאין הרבה כמוה.
וכן, הוא לוקח לי איתו גם את זוהר שלו שהיא אחת מהחברות הבאמת, אבל באמת ראויות ואהובות שהיו לי אי פעם, זו שלפני מסיבות אנחנו עושות סלפי ובודקות אם אפשר לצאת ככה, זו שמצחיקה אותי עם כמה כלום לא מסובך איתה וכמה היא מלמדת אותי פשטות מהי.

וגם כשהיה לנו כעס על שטויות בינינו הוא ענה לי שכעסים יש רק במשפחה ורק כשאכפת, ובסרי לנקה הוא הקצה לי שעות אינסוף של שיחות והומור שלא יעלמו לי לשנים, ולמרות שאני מכינה אותו נפשית כבר שבועות שאבכה כשניפרד, הוא פוטר אותי כבר שבועות בטון הזה עם היד של "נההההההההה, יהיה בסססססדר" הזה שלו, וממלמל מילים של מרוקאית מבוגרת שמתעצבנת על הילדה הקטנה שנתפסת לה בשמלה, אבל היום בערב, בין צ'ילי קראב לבין צ'יקן רייס בפרידה הזו שמחכה לנו מהם וממאיה האהובה שלי, הוא ידע לתת לי את המבט החומל הזה ולרחם עליי באמת שאני נשארת פה בסינגפור בלי הג'ינו'ס שלי.

ואני מצטטת אותו במילים שהוא כתב לי על פרידה:

"אל לך להתעצב
בבוא העת לומר 'שלום'.
הפרידה חיונית היא
קודם שתוכל לשוב ולהיפגש.

ופגישה מחודשת,
בין אם עברו רגעים,
או גלגול חיים,
אכן מובטחת
לאלו
שהיו ידידים"

(ריצ'ארד באך)

בהצלחה, ג'ינו'ס אהובים. עוד לא נסעתם והגעגועים ענקיים.

וקחו לכם אחרי כל העצוב הזה את בננהרמה המאממות, שפעם, בימי 1984 העליזים נראו לי הדבר הכי מגניב שהמציאו בעולמות, והיום אני רוצה למות בשבילן איך יש תיעוד של כל הטוב הטוב הזה שהן לבשו, אבל היי, איטס א קרול סאמר, פרידות סאקס.

"Hot summer streets
And the pavements are burning
I sit around 

Trying to smile
But the air is so heavy and dry

Strange voices are saying
What did they say
Things I can't understand
It's too close for comfort
This heat has got right out of hand 

It's a cruel, cruel summer
Leaving me here on my own
It's a cruel, cruel summer
Now you're gone 

The city is crowded
My friends are away
And I'm on my own

It's too hot to handle
So I got to get up and go 

It's a cruel, cruel summer
Leaving me here on my own
It's a cruel,
It's a cruel cruel summer
Now you're gone
You're not the only one"

#99 על פרידה מאפרסקים, על שטח סטרילי או על רגליים יחפות בעיר הומה

כבר בדרך לבן גוריון הרגשתי את המועקה אול-אובר מי. אבא שלי והילדים איכשהו הבינו את זה, והשקט באוטו בדרך היה מספיק עוצמתי כדי שאשמע עדיין אותו מספיק חזק.
בתור האינסופי הישראלי של יולי בנתב"ג הרגשתי את צער הפרידה לאט לאט משתלט עליי.
הררי האנשים, אפילו הישראליאנה הזו שהייתה אמורה לגרום לי לברך על עזיבת הלאבאנט עם הצמודים אלינו בתור שנסעו לבלגרד ועשו כל קלישאה אפשרית בתור כאילו לדחוק בי לנסוע בלי להתבאס- אפילו הם, עם הקולניות, נסיונות עקיפת התורים ברעיונות יצירתיים ("יאללה, תראה, התור לבלגרד ריק, מה אנחנו פראיירים לחכות עם אלו? ייקח לנו מאה שנה, פחחח") אפילו הם לא הצליחו לעורר בי את ההקלה על הפרידה.

ובעצם כל העסק הזה הרבה יותר מבלבל ממה שהוא, כי כבר אמרתי שאת כל מה שרציתי לחוות ולראות בישראל עשיתי, אמרתי כבר שאני צריכה את המקום שלי ואת ההולנדיה עם הסדינים הלבנים, אמרתי שאני צריכה את השגרה הסינגפורית שחסרה לי כל כך, אמרתי שאני צריכה את הבית שלי עם לין והסינגתולה.
איכשהו היה אמור להיות לי הרבה יותר סדר בנפש עם ההמראה הזו, אבל לא.

הררי האנשים שחלפו על פניי בנתב"ג לא ראו את הסערה בנפשי. אולי חשבו על היעד הבא, על הבושם מהדיוטי פרי או על המשפחה שמחכה להם בבית בישראל, הם לא יודעים שאני לא טובה בפרידות, שאני לא מסוגלת להכיל געגועים.

והנה לאט לאט אני נזכרת לעצמי איך בביקור האחרון שלי בחורף ישבתי עם גליוש שלי ודיברנו על שינויים, על סיום של דבר אחד והתחלת דבר אחר. ככה הגענו שתינו בעוד שיחה אינסופית לאיזה ספר על מעברים שגליוש קראה והיום כבר אצלי על יד המיטה הסינגפורית.
אם להיות קצת אכזרית למחבר הספר אנסה לתמצת את העקרון שבו, לפיו בין מעבר בין דבר א' לדבר ב' צריך שטח נייטרלי. בשביל להשלים מעבר טוב, שלם, צריך שיהיה איזה שטח סטרילי מטהר, מזכך, משהו שיאפשר עיכול, הפנמה, אולי אפילו שחרור.

מהאינטנסיביות הישראלית שאפפה אותי, מהמקום הבטוח הזה שלי שיודעים מי אני ומה מרכיב אותי, המקום שבו יש לסלט מיץ מהמם ויש את האפרסקים הכי טעימים שהמציאו, מהמקום הזה שלא היו בו מספיק שעות ביממה בחיים שלי, מהמקום הזה אני חוזרת לשלווה הסינגפורית, למקום שבו אני אפילו לא יודעת למי לחייג אם זקנה מולי נדרסת, אבל אני קוראת לו כבר בית.

וכמה קיטרתי על זה שחשבתי לפני חודשיים שזה הגיוני לעצור חמישה ימים בהונג קונג לפני שנחזור לסינגפור, ומה הייתי צריכה את כל זה במקום פשוט לעלות על טיסה אינסופית וזיליון כיסי אויר ולנחות אחרי כך וכך שעות בסינגפור וזהו. בשביל מה הייתי צריכה את הטרפת הזו ולדחות את המועד בו הייתי מניחה את המזוודות ואת הלב במקומם עד הפעם הבאה.

וזהו, כבר השלמתי עם זה שהזמנו מזמן את הטיסות ואת המלון וידעתי שנעצור 5 ימים פה בהונג קונג וזה מה יש, וזה בטח נשמע מהצד כמו איזה אוי-אוי-אוי, אבל חמודים- לא ישנתי יותר מארבע שעות בלילה כבר חמישה שבועות, לא היה לי מזה שבועות מקום שקט לעצמי, בדממה, ולא היה לי רגע של לבד בזמן הזה לא לנשום ולא לעכל כלום ממה שחויתי.
וחויתי.

וכאילו הונג קונג שמעה אותי, וכאילו היקום התגייס כולו לעסות לי את חדרי הלב, ומהרגע הראשון פה האי הזה האיר לי פניו והפך עבורי לשטח סטרילי בין ישראל לבין סינגפור.

מהרגע הראשון שנחתתי פה מג'וטלגת מהגהנום הבחנתי בסקייליין הדומה לסקייליין הסינגפורי, המגדלים, המרחבים, הסדר, האסייאתים מסביב עם ההגייה הבלתי אפשרית של אנגלית רצוצה, השלטים המוכרים והאוכל שנראה פתאום דומה לזה בפוד קורטים המוכרים לי. השמיים שהיו כל השבוע פה מלאי גשם כבר יומיים בהירים, הפארק הירוק הצליח למצוא בי שקט ושלווה אינסופית, והאנשים מסביבי מתגלים פה כמופלאים.

כל אדם שנתקלתי בו פה רק רוצה לקחת אותי ביד לכל מקום שאני מחפשת פה, כל שאלה ששאלתי נענית הרבה מעבר לתשובה שחיפשתי.

הבוקר נשברתי כבר עם הלק האדום היפיפה שהחליט לנטוש, ושאלתי את הבחורה המקסימה במלון איפה אמצא מקום להסיר אותו. תוך שניה היא רשמה לי את מספר הטלפון שלה וקבעה איתי מיד אחרי העבודה שלה שתיקח אותי למקום הטוב ביותר באי.
וככה מצאתי את עצמי בשעה שלוש וחצי צועדת פה ברחובות הונג קונג עם מאדו המדהימה שבמקום לחזור הבייתה מהמשמרת התעקשה לקחת אותי באמת למקום שלא הייתי מוצאת לעולם, ניגשה לחברות שלה שם וביקשה שיטפלו בי נפלא, והנה, על ידיי הונח לק הונג-קונגי כתמתם שיזכיר לי לפחות שבועיים את הרגע הזה שבחרתי את הצבע המוזר הזה, רגע שממילא לא עושה רושם שיעלם.

ובשניה של חוסר תשומת לב אתמול, עם רוח ערב מופלאה ונעימה והו-כה-לא-הונג-קונגית כמו שהבטיחו לי, הצלחתי למעוד טיפונת ולקרוע את כפכף ימין שלי, ככה באמצע הפארק מרחק חצי שעה הליכה מהמלון ובשומקום מסביבנו לא מצאתי שום זוג נעליים שרציתי לרכוש במקום לדבוק ביחף הזה.

וככה, בלי שום תכנון מוקדם, העפתי מעצמי את הכפכפים, ופתאום היה נראה לי הכי הגיוני בעולם ללכת יחפה, בלי שום הגנות, בלי להיבהל מהאספלט ומהתהיות מסביב למה אישה שנראית נורמלי דווקא תלך יחפה באמצע העיר.
ומכל הדברים שעברו עליי בחמשת השבועות האחרונים, פתאום קלטתי איך רגע אחד כזה של כאוס מוזר עשה לי טיפת סדר בכל הבלגן.

וקחו לכם את הקול המלטף של ריטה, עם הרמזים שלה, יחפה. גם היא.

"ראיתי רמזים בעלים 
רמזים מתוקים בעלים הקורנים 
שאולי אתה פה, שעוד רגע תבוא 
רק עכשיו אתה לא איתי. 

זה בצחוק ציפורים, בקריצות רמזים 
רמזים בעלים, רמזים מתוקים 
שאולי אתה פה, שעוד רגע תבוא 
רק עכשיו אתה לא איתי. 

אני יחפה, הולכת על רוח 
גופי בין ידיה כמו עץ של תפוח 
אני ריס שואל שנפל ללחייה 
בוא קח ותנבע משאלה משפתיה. 

שלחתי את הרוח לכל קצוותיה 
דיברתי איתה לבלוש אחריך 
שתביא לי לפה את הידיים שלך 
ותשים אותך כאן לידי. 

הרוח הזאת, אכפת לה עלינו 
כולה הבטחות, כולה רמזים 
שהנה אוטוטו, שעוד רגע תבוא 
שרק עכשיו אתה לא איתי"

("רמזים" \ יהודה אור-כשדים)

#98 על סנדלי חבלה, על אפס שעות שינה, או על קצב פעימות הלב

אולי חשבתי לעצמי שאצליח יותר טוב בעניין הסקת מסקנות על איך אני באמת מרגישה פה, שלושה ימים לפני שאני עוזבת את ישראל שלי שהפעם עשתה בשבילי הרבה יותר ממה שחשבתי שאפשרי.

אני יודעת לתאר כל מחשבה שהייתה לי כשעליתי למטוס לפני כמעט 5 שבועות והיום נראה לי שלא ידעתי כמה אחשוב אחרת, ידעתי שהפער יהיה בין כמה ארוך הביקור הזה מול כמה קצר, אבל לא ידעתי להעריך עד כמה הפערים יתחדדו למימדי האינסוף. חשבתי שאדע לתת סטטיסטיקות והסברים מנומקים האם בביקור הבא בישראל נמשיך לדבוק באורך חופשה כזו או לא, חשבתי שאדע האם הספקתי לראות את כל מי שרציתי ויכולתי, אם הספקתי מספיק שוני או קיסריה ואם עשיתי סדר עם נניח א' או עם ר' או וואטאבר, אם היו לי מספיק רגעי בלונדיניות, שממיות או מופלטות- כולם שמות קוד של אושר גדול בחיי.

אז לא, לא הספקתי הרבה. מקסם השווא של החופשה הארוכה הזו התגלה כלא פשוט. המחשבה הראשונית שלי היא שלא הספקתי שום דבר, שתיכננתי עוד מיליון דברים שכבר לא יקרו, אלא אולי עוד חצי שנה כשאפציע לביקור.
אחרי הפוסט האחרון מאיה כתבה לי שאני צולחת את הביקור כמו עם סנדלי חבלה, שאני מדלגת עם סוליות רכות כמו עננים מעל מוקשים צפויים, ונראה לי שכמו כל דבר שמאיה אומרת, פתאום היה לי מן סדר כזה שאומר שזה נכון, המוקשים באמת קיימים, אבל יש דרך להישאר איתם בחיים.

בזמן הזה, הסתבר לי די מהר שהילדים שלי הצליחו לייצר עבור עצמם איזו מעטפת מוגנות אינסופית שלא ידעתי שאפשרית. משך קצת יותר מחודש הילדים שלי מנסים להדביק פערים של שנה בחודש אחר, מנסים לייצר לא רק זכרונות עבר, אלא זכרונות עתיד, מנסים למצות כל דקה עם החברים שלהם שמרכיבים את הזהות עבורם.
אפרנטלי מדובר במשימה שוחקת נפש כמו שאני כבר גיליתי, אבל אני מודה שעד עכשיו אני מופתעת מהדרך שבה בסוף, הקאמפורט זון של שניהם, כשקשה להם להכיל, הוא הבחירה אחד בשניה. היחידים שמבינים זה את זו הם שניהם, הם לא צריכים לדבר הרבה כדי להבין מה עובר עליהם.

יותר מחודש שאני לא ישנה על הסדינים הלבנים בבית שלי, יותר מחודש שאני מתעוררת לשאלה "קפה?" בעיניים אוהבות של אמא של גיל, יותר מחודש אני מתמרנת לפחות פעמיים ביום בין אנשים אהובים שאני מתעקשת לשמר איתם זכרונות ולהשאיר את האהבה גדולה.
יותר מחודש שאני עייפה כמו שלא הייתי בחיי, ישנה על אדים ממש מכמות שעות שינה ממוצעת נניח באחוזת ראשונים. יותר מחודש אני מוצאת את עצמי עם עיניים שורפות ממש שמזכירות לי את קורס קצינות.

אני מבינה לבד שזה עומס ענק של לא מעט זמן, אבל קונה אותו משום מה בשתי ידיי.
איכשהו כל הקושי הזה- הרגשי והטכני, העייפות המופרעת והעוצמות המאד מאד גבוהות, כל אלו נראות לי סבירות לחלוטין כרגע. איכשהו אני עושה לעצמי איזו קישור בין עייפות לעייפות טובה, מלאה בדופק גבוה, מלאה ברגשות ועוצמות ענקיות שלא חשבתי שאפגוש שוב ושיחררתי כבר מזמן.

שעות של נהיגה אינסופית שקטה על ההגה, לפעמים הרבה יותר ממה שהגיוני.
אני עדיין לא מצליחה לעבור את המשוכה הזו של לבטל את המיוט ברדיו של האוטו, ובמקום מוזיקה מתבדרת בנוצותיי, אני נוסעת באוטו וחושבת בכל רגע נתון מחשבות של אולי 20 איש, ולא של אדם אדם אחד. ניסיתי, בחייי שניסיתי לכבות חלק מהמחשבות האלו, אבל אני כבר מזמן מבינה שזו מלחמה אבודה מראש פה, ושזהו, זה ה- given, זה מה שיש וזה נתון שאני לא אוכל כבר לשנות.

ופתאום האויר כאן שלח אותי לצעוד קילומטרים בחוץ כמו פעם, להקשיב שוב להלמות הלב שמזמן הרדמתי, פתאום אני מרגישה שוב כמה פשוט לי כאן, כמה האנשים מסביבי מוודאים שאני יודעת כמה אני אהובה ומאושרת, וזה לא טריוויאלי.
היה לי השבוע איזה רגע עם ליל כשהכל היה כל כך הגיוני ונטול מאמץ, ופתאום עף לי מן רגע כזה שלשניה הייתי חייבת למקם את עצמי מחדש על ציר הזמן, כי לשניה הייתי ההיא של לפני שנה.

והכל כל כך לא מסובך, השיחות עם ירדן מצליחות להימשך תמיד מהשיחה האחרונה והצחוק הגדול מהבטן, וענתי מצליחה לזקק ממני רגעים מלאי רגש, ודבי היא שמיכת הנוצות הענקית שלי בכל רגע וכמות הזמן שהדבקנו הייתה לא הגיונית ממש. אירית עשתה את הלא הגיוני והחזירה לי את הזהות הכי אמיתית שלי ואיפשרה לי את הידיים האוהבות והמלטפות שלה ואת הצחוק האינסופי של דאלי שמילא לי יום שלם שהזכיר לי הכל בדקה.
ונועה שלי שהעיניים האוהבות, הצחוק הזה, המילים המשותפות שאנחנו חולקות ולא שייכות לאף אחד אחר, המילים הכמוסות שלנו והעולם הזה ששייך רק לשתינו עם המלצרים שתמיד ינסו להשחיל מילה עם שתי המתולתלות האלו עם השיער הבלונדיני ולא יצליחו.

והריחות הנעימים שיהיו לי מהפעם הזו, הנשימות, הטעמים, הלם הלב, הדופק הגבוה והאהבה העצומה שמציפה לי את חדרי הלב, הידיעה ששום דבר לא יחזור להיות כמו שהיה, הידיעה שאני עולה על מטוס ולא אהיה כאן כשהלב ימשיך לפעום כאן, הידיעה הזו לופתת את נפשי ולא מרפה.

וקחו לכם את אדל מיי לאב, שיש מי שיגיד שאפשר להקיא נצנצים מרוב שהיא דביקה, אבל היי, הבחורה יודעת להגיד דברים. והיא כל כך מדייקת.

"You have given me something that I can't live without
You mustn't underestimate that when you are in doubt
But I don't want to carry on like everything is fine
The longer we ignore it all the more that we will fight
Please don't fall apart
I can't face your breaking heart
I'm trying to be brave
Stop asking me to stay

I can't love you in the dark
It feels like we're oceans apart
There is so much space between us
Maybe we're already defeated
Ah-yeah-yeah-yeah-yeah-yeah-yeah,
everything changed me

We're not the only ones
I don't regret a thing
Every word I've said
You know I'll always mean
It is the world to me
That you are in my life
But I want to live
And not just survive"

https://g.co/kgs/NT4ueG

#97 על אירעיות קבועה, על אהבה בצורת מדפים בארון, או על געגועים לשמיכת פוך

אני לא בטוחה אם חלפו שבועיים או שלושה פה בחופשת המולדת הזו, אני מהמרת שזה יותר לכיוון השלושה, והארעיות מתחילה לגבות ממני מחיר.

כל כך הרבה פעמים השבוע קרה שכל מה שרציתי זה את הבית שלי, הבית הזה בניוטון רואד בקומה ה- 25 בסינגפור שלי.
כל מה שרציתי זה את המקום הזה שלי, ההולנדיה עם הסדינים הלבנים עם הריח הנעים נעים הזה והפוך הפלאפי שלי וה- 20 מעלות במזגן, למרחבים האינסופיים המוארים שלי שם, עם הרחובות היפיפיים שהעין שלי כל כך התרגלה אליהם, לבית קפה שלי עם הקפה המדויק שדי מכינה לי ועפה על עצמה כל פעם עם ה"יור קופי, ליתי".

אגב, יש מי שיטען שאני גם מתגעגעת ללין, ובצדק, שכן כמויות הכביסה שאני עושה כאן מחפות על שנה בה בעיקר שמעתי את הטינג הזה של סיום של המכונה בלבד, ולמען הסדר הטוב אבהיר- לין היא האלוהים. לא פחות.

כבר שלושה שבועות שאני חיה על מזוודות. אמא של גיל כבר קלטה אותי מקילומטרים ופינתה לי חלק מהמדפים בארון פה, והאמת היא שהמחווה הזו היא חלק ממיליוני מחוות אהבה שהיא מקצה לי פה בזמן הזה, הכל כדי שנרגיש רצויים ואהובים פה. חלק מהמחוות הנוספות, אגב, הן כמויות שניצלים אינסופיים שמתעופפים פה בכמויות בוקר-צהריים-ערב, ולא מזכירים אפילו לא בטיפה את השניצלים הסינגפורים שהתרגלנו אליהם.
פשוט מדהים כמה ריחות וטעמים מחזיקים כוחות מאגיים של ממש על הנפש.

לא היה לי מושג כמה מדובר בלוגיסטיקה מורכבת, הארעיות הזו, המורכבות הזו של להגיע למקום הכי מוכר בעולם שאינו הבית שלי עוד.
המרחק מאורנית, שהיא המקום המרכזי שמשמעותי לילדים הפך אותי כאמור בפוסט הקודם למולחמת ליונדאי, ויש ימים שאני כל כך הרבה זמן באוטו שזה פשוט מופרע, בטח בהינתן העובדה שאני קולטת כמה שעות עומדים פה על גלגלים כדי להגיע מנקודה איקס לנקודה וויי- ורק אז מתחילים בכלל את שלב ב' המהמם- לחפש חניה, והו, כמה שזה לא היה חסר לי.

כמות הכספים שמתעופפים לנו מתחת לידיים לא הגיונית בכלל, גם המשימות מה להביא איתנו הביתה מפה הפכו הכל להזיה כלכלית. לאור המבחר הסינגפורי בבגדים שווים (רמז: אין) חולקו זה מקרוב בונוסים נאים בקסטרו ובנעמה בצלאל, והתל"ג הלאומי בפריחה פה. אני עדיין מחשבת לעצמי כמה ניירות אפיה להביא ואיך לשלוח הביתה תלאפים של מרכך הכביסה עם הריח הכי נעים בעולמות שעד שמצאתי פה סטוק ממנו יצאה לי הנשמה.

אני במרוץ אינסופי לשמור על עצמי פה, לזכור לשמור על הזהות שלי, לזכור לעבוד קשה בשימור החברויות המהממות שממתינות לי פה באהבה גדולה, לזכור איפה החיים שלנו, לשמור על יונתן ויהלי ולאסוף אותם מכל הניסיון האינסופי שלהם לדחוס שנה בחודש (עניין לא פשוט בכלל).

והאמת היא שיש גם נעים קצת באירעיות הזו לפעמים, הזמינות הזו לשבת בשקט עם החברות שלי בלי השטיק הישראלי הזה של הלחץ האינסופי הזה להספיק עוד ועוד, מתגלה כדבר שאין להקל בו עבורי.
כל יום מנוצל עד תום, אני מתאמצת להכניס ללו"ז שלי אינסוף רגעים ולהמשיך להתעקש על צבירת זכרונות (ועדיין אני מפספסת המון, הקוראת אוריתק'ה שלי- אני יודעת, את צודקת. אני אתקן את זה). בכל פעם שמשהו בתוכניות מתבטל אני מרגישה את הדואליות בין השמחה על האויר החדש שיהיה לי לבין זמן שלא מנוצל היטב.

אני מנסה כבר כמה ימים להגיע להורים שלי, ככה בלי יותר מדי הפקות- לשבת עם אבא ואמא שלי. הם נמצאים אולי 5 דקות ממני, ועדיין, עם לו"ז הפנסיונרים שלהם ועם לו"ז התיירת שלי, אני מתבאסת עד כלות שאני בקושי מצליחה. יש ימים שאני מנסה להספיק כל כך הרבה שאני מתנפצת על המיטה בלילה (וזה לא מקדם אותי הרבה, אני ישנה פה כל כך טיפה שזה פשוט מזמין קריסה), אבל אני כל יום מנסה להשתפר עוד טיפה ולהצליח במה שלא הצלחתי יום קודם. אמא, אל תתייאשי. אגיע.

וברקע יש אינסוף טעמים אירעיים, ריחות אירעיים, רגעים אירעיים, מועקות אירעיות, אנשים אירעיים, אני, אני זו שרצה למרחקים ארוכים (באופי! באופי!), אני היציבה ומפוקסת, אני מרגישה איך היקום עושה עליי שוב סיבוב ומחייב אותי לחשב מסלול מחדש אול אובר אגיין ולקבל על עצמי דפוסים אירעיים חדשים.

ופתאום עכשיו כשהתחלתי לחשוב כמה זמן חלף, הבנתי כמה זמן נותר. לא הרבה.
רק עוד שבועיים בהם אצליח להספיק הרבה פחות ממה שתיכננתי, רק עוד שבועיים שאצליח להיות הכי מאושרת בעולם מהמיץ הטעים הזה של הסלט, רק עוד שבועיים למיליון שניצלים ולצעידות באויר שאני כל כך אוהבת. ועדיין- שבועיים בהם אמשיך לחכות לבית שלי, למקום שלי, לשקט שלי.
עוד שבועיים לאירעיות של הנפש. רק עוד שבועיים.

ובינתיים קחו לכם את ברונו מארס שמציע לה להתחתן, לכבוד תמרי וארז שלה הסינגפורים שרק לפני כמה שעות ראיתי אותם מתחת לחופה יפים וצעירים, חתונה תל אביבית של משקפי שמש ומוזיקה ישראלית מהממת, עם קמפארי אשכוליות ביד ושמחה גדולה בלב.
זה, אגב, לא ארעי.

"It's a beautiful night, 
We're looking for something dumb to do. 
Hey baby, 
I think I wanna marry you. 

Is it the look in your eyes, 
Or is it this dancing juice? 
Who cares baby, 
I think I wanna marry you" 

Marry You https://g.co/kgs/aGsCcP

#96 על דואליות של פה ושם, על אנשים מחוץ למקומם הטבעי, או על אומנות הדבקת הפערים

בעצם הדואליות היא הסיפור פה.

שבועיים לתוך חופשת המולדת.
חופשה? אני לא מאה אחוז חותמת על המינוח, אבל מולדת זו כן.
בעצם, לא בטוח אם מערך התקשורת שלי פה חושב כמוני.

מולי מונח 100% מהזמן הנייד הסינגפורי שלי. מבחינתו אני עדיין בזמן סינגפור, ככל שזה תלוי בו אני מתעדכנת באופן תדיר על התנועה בניוטון רואד, אחת לכמה זמן אני צופה בחיווי מזג האויר לפי צפויה סופת גשמים קצרה ולא מבינה על מה הוא מדבר, לוקח לי כמה שניות להבין שבעצם מבחינתו לא באמת עזבתי את נובינה שלי- השכונה הכי מושלמת שהמציאו, עם בית הקפה הקבוע שמכין לי בול את המפורק-דל שומן-חלש חלש חלש שלי בול על המילימטר, עם הסושי הכי טרי בעולם והמולקולות המסודרות והמבהיקות שמסתבר שמתרגלים אליהן נורא נורא מהר בעין ואחריהן הכל נראה לא נקי ומבולגן.

כאילו הכל מזכיר לי פה את המקום הנוכחי בחיי.
כשהגעתי לפה הייתה הכרזה די ברורה, לפיה מבחינתי אפילו ארומה עדיפה על כל מסעדה שמגישה אפילו בטעות משהו מז'אנר המוקפץ, אסייאתי, משהו עם סויה או עם טיפה אטיטיוד של פיוז'ן מזרח רחוק. וכך, כמובן מצאתי את עצמי בניגוד לכל הצהרותיי בדייט הורס עם אישו ונועהל'ה שלי ב"זוזוברה", לא, באמת, אין לתאר.
ולמה רק ככה, שכן מורעבים למות אנחנו מנהלים שיחה עם המלצרית שממליצה לי על מנה מהממת, מתארת לי אותה ומצביעה עליה בתפריט בהמלצה חמה, תכירו- "סינגפור קארי". המממממממ. לתוהים, אגב, אין קשר בין המנה לבין כל קארי המוגש בסינגפור, למעט העובדה שמדובר באוכל חריף למות, שזה הדימיון בערך היחיד בין המנה העאלק סינגפורית לכל קארי סינגפורי באשר הוא.

אני עמוק בתוך פתח תקווה (כן, הרמתי להנחתה, אני ממתינה לכל הבדיחות. יופי, סיימתם? נמשיך), ובעצם עונה מפתח תקווה על שאלות ב"ישראלים בסינגפור" על קומה 55 במרינה ביי סנדס.
גלי שלחה לי הבוקר תמונה מהקפה שלנו, אני מסתכלת מאם המושבות על המקום שמרגיש לי כל כך בית ונמצא 15 שעות טיסה ממני. אני מגדילה את התמונה וברור לי לגמרי מאיזו נקודה היא צולמה ובכמה אחוזי לחות הייתה גלי באותן דקות, אני קוראת את מאיה בהזדהות מדהימה על דברים שהיא כותבת מהקונדו שלה ואני בקונדו, איך נגיד, פתח תקוואי, טיפה שונה.

אני לא קוראת אף עיתון פה ולא מקשיבה לרגע לחדשות פה אפילו לא בטעות, אבל יכולה לספר לכם בהרחבה על המשבר של לי הסיין לונג ושני אחיו, על הלך הרוח הסינגפורי לאור המשבר הקשה בין רוה"מ הסינגפורי למשפחתו (רמז: לא נעים, אבל יצא מלך).
לא יודעת אם זה איזה ניתוק, אבל מהשניה שאספתי את היונדאי השכורה הרדיו על מיוט מוחלט, למעט הרגעים בהם אני נוסעת עם קטניי שמשמיעים ברוטציות מוזיקה שלהם פלאס מזמזמים ביחד- יונתן נשמע כמו ממקהלת אפרוחי סינגפור ויהלי כולה מושקעת במילים, וכמות הפעמים ששמעתי שיר בשם "אימורטאל" כבר עברה את מתחם הסבירות.

והנה, אתמול היה אוסף רגעים מהממים בברמצווש של רועיקי של שרון וסמי פה.
הסתכלתי מסביב וכל העליה הסינגפורית של יולי 2016 הייתה לידי, וזה היה כל כך מוזר שכולנו היינו בנוף הישראלי כשבעצם כולנו שייכים לסינגפור, כולנו בעצם אנשים על מזוודות כשהבית שלנו זה גריינג' גרוב, ניוטון ג'מס, פאלם ספרינגס ועוד שמות מוזרים של קונדוס ופה אנחנו אירעיים, עם רכבים שכורים, עם תיקים ובהם שמפו-מרכך-מברשת ומשחת שיניים.

ותוך שתי דקות הילדים מצאו את אלו שהעיניים כבר התרגלו לראות ואלו שהנפש קרובה אליהם כאילו אינטואיטיבית, ואנחנו תוך שניות מתעדכנות על הקלות שבה מצאנו פה בגדים וכמה טוב פה האוכל ומסכימות על הטעם של העגבניות המעולה, הבדיחות הקבועות המוכרות לי כל כך מהשנה האחרונה והשיחות שהפסקנו לפני חודש המשיכו כאילו לא נפסקו, ורק התפאורה הייתה בריכה חגיגית בישראל והטיעון העיקרי היה שהיקום וידא שנשלם על שנה ללא כביסות בשבועיים האחרונים, וכולנו מתגעגעים קשות להלפרס האדירות שלנו, ואי אפשר להאשים אותנו.

והקטנים שלי, המעולים האלו, הם כבר בהצפה מוחלטת, הם כבר היו חייבים את האויר לעצמם, הם היו חייבים להבין שאי אפשר להדביק פערים של שנה שלמה בשבוע וחצי, ואני מרגישה שהם משלמים מחיר לא קטן על הניסיון להישאר בלופ הישראלי שהם כל כך אוהבים.
ובעצם, גם אני פה מנסה לעשות פירוק והרכבה של החיים המוכרים לי כל כך, ואני מגלה שאני עדיין זוכרת כל רחוב וכביש ויודעת איפה למצוא גוד פוד ולפתור כל בעיה בשניות, וכל זה תוך כדי רגעים אינסופיים של חברויות טובות שממתינות לי פה והופכות את הכל לשווה.

ומהשניה שאני פה אני מסתובבת קבוע עם איזה גוש לא ברור בגרון, מן מתח אינסופי ולא מוסבר שאני מבטיחה לעצמי שאפצח, אבל סו-פאר טרם פיצחתי אבל זה מדי פעם מניח לי, ועדיין, עם הגוש, יש לי כל כך הרבה סיבות לשמוח בחלקי המופלא פה, בחברויות האמיצות שהמתינו לי, במזג האויר הנפלא, אורנית הזו שלי והאנשים שעוד מחכים לי פה והלב דופק לקראתם.
ויש לי את זה, זה לא מעט, וזה נחמד.

וקחו לכם להקשיב לרגע לאדם לוין, אהוב ליבי חתיך העל מהחלל, בשיר שאני שומעת שוב ושוב ומתאהבת בו כל פעם מחדש, ויש בו הכל כרגע. הכל.

"So nice to see your face again 
Tell me how long has it been 
Since you've been here 
(since you've been here) 
You look so different than before 
But still the person I adore 
Frozen with fear 
I'm out of love but I'll take it from the past 
I'll let out words cause I'm sure It'll never last 

And I've been saving 
These last words for one last miracle 
But now I'm not sure.
I can't save you if 
You don't let me 
You just get me like I never 
Been gotten before 

Maybe it's the bitter wind 
A chill from the Pacific rim 
That brought you this way 
(that brought you my way) 
Do not make me think of him 
The way he touch your fragile skin 
That hunts me everyday 
I'm out of love but I can't forget the past 
I'm out of words but I'm sure it'll never last 

And I've been saving 
These last words for one last miracle 
But now I'm not sure, 
I can't save you if 
You don't let me 
You just get me like I never 
Been gotten before 
Like I never been gotten before"

Gotten https://g.co/kgs/f87B5U