באחד האמשים קלטתי שאני והטלפון הנייד שאני כל כך אוהבת, זה שנרכש בול אחרי שבועיים שהגענו לפה ולא היה לנו שמץ של מושג וואט דה פאקוש לעשות פה עם הקודם שהתאבד עצמונית יחד איתי ודכאון הרילו, אותו טלפון חתיך שעושה את הסלפיז הכי שווים ביקום (אני לא באת כזו יפה, כן? זה האל ג'י) שידר אותות מצוקה, רמיזות שהוא מזדקן לא בחן. מצאתי את עצמי מנשימה אותו פעמיים ביום עת הקריס את עצמו את תהומות הנשיה הסלולארית.
לא הייתה ברירה, הייתי חייבת לשקול צעדיי ולהפנים שבשלה העת לרכוש סלולארי סינגפורי מספר 2.

אג'נדה שלמה פיתחתי על הנושא- טלפון סלולרי לא חייב לעלות הון עתק, אין לזה צידוק, מה יכול להיות רע בנייד חתיך עם מסך ענק בפקקטע 300 דולר? ליל שהייתה אצלי בביקור (כן!) הסתכלה עליי במבט נוקב ואמרה 'לית, המכשיר הזה מהמם, אבל יו שולד נואו- מצלמה אשפה'. נובמת, נהמתי לעברה, כמה מצלמה אשפה יכולה להיות כבר במכשיר טלפון שמייצר קונצרן סיני של סוסים טרויאנים? כמה גרוע יכול לצאת כבר סלפי בשנת 2018 עם התחרות הזו בין מכשירים ניידים?

ובכן, התשובה מצערת.
לדעתי יש לי תמונות מכיתה ט' במצלמת פוקט עם תמונות איכותיות מאלו שיצאו במכשיר החתיך והזול להחריד שחשבתי שניצחתי איתו את המערכה.
שבוע שאכלתי לכולם מסביבי את הראש, שבוע שבו גיליתי שגמילה מסלפי איכותי קשה כמו גמילה משוקולד תות- קשה ואכזרית.

כמו פאפי חזרתי לסטיב המוכר הסיני החביב עלינו (שאלמלא טבעת הנישואין שעל ידו הייתי מהמרת שהוא כמובן בן 14), סטיב הבין מיד את הבעיה וחמל עליי. אחר כבוד נשלחתי להכריע על גורל המכשיר החדש שירכש, עד שביססתי את מעמדי החדש, להלן "סלקום שלום, מדברת ליתי, על איזה טלפון תרצה שאפרט?"

אני מומחית כרגע לכל כך הרבה מידע לא רלוונטי שקשור לטלפונים סלולרים, שזה פשוט לא יאמן.
כל כך הייתי נבוכה לשאול את השאלות ש*לא* שאלתי, כמו נניח "זה מגיע בצבע זהב?", "איך הסלפי?", עד שמצאתי את עצמי נגררת לשעה של הסברים על כמות פיקסלים, שטח זיכרון, מצלמה קדמית ומצלמה אחורית ומה הופך מסך לאיכותי, מידע הו כה לא מעניין מבחינתי.
ולא, לא היה בצבע זהב, אבל הסלפיז? טו דיי פור, סו מאץ' ווין.

אחרי שנפרדתי מכיליה בריאה, נטרפה לי אג'נדה שלמה על עלות למכשיר נייד איכותי, הגעתי הביתה ובאמתחתי המכשיר הכי חתיך שפגשתי ממזמן, פלאס התחביב החדש שלי: אוטוסוגסטיה, באמצעות ריוויוז אינסופיים עליו ברשת, כדי לשכנע את עצמי שלא נפרדתי מהכיליה הבריאה שלי לשווא.

מסקנה:
סלפיז זה עסק יקר מפז, אל תזלזלו בהם לעולם, פלאס אין מה לעשות, למדתי שוב בפעם האלף-
אל תתפשרי על מה שמשמעותי לך, זה פקקטע טלפון, אבל הוא מייצג אמירה הרבה יותר רחבה כלפי עצמי שאני לומדת שוב ושוב על חשיבותה בחיי הבוגרים.

וכן, כבר רמזתי למעלה שליל, הלית השניה והמוצלחת מבין שתינו, הייתה אצלי שבוע שהתברר כמהירות האור.
כמעט שכחתי כמה קל איתה, כמעט שכחתי שאני יכולה להיות במחיצתה שעות על שעות, כמעט שכחתי איך נראים המבטים הקבועים הראשונים של כל מי שפוגש אותנו ביחד "אי-מא, אתן אחיות?!", "תאומות?!" (כן, נולדנו בול באותו זמן בפער של כמה שנים, היא התאומה הגבוהה), כמעט שכחתי איך אפשר לשבת עד 4 בבוקר להפוך את החסר בשיחות הקולחות של כמעט שנתיים, ליל ואני ישבנו שעות להדביק את השברים, את המרחק ואת הזמן, שעות של שיחות ארוכות וטובות, הרבה הבנה והרבה מחשבה, הרבה אבנים שאספתי לעצמי לאורך הדרך ויסמנו לי את הדרך למסלול הנכון לוודא שהמרחק לא ימשיך להיות פקטור שלא אצליח להתמודד איתו עוד.

כמעט שכחתי שאפשר להדביק חתיכות שבורות ולייצר פסיפס יפה מהשלם.

ליל עזבה והותירה לי שבוע לחכות לביקור השני של לובסטר חיי, ירדן, שמרגע הנחיתה מזכירה לי למה לובסטריות זה לנצח, כמה חברות בוגרת בין נשים היא הישג עצום במיוחד. משפט נהדר שאני שומעת לא מעט השבוע מדבר בעיקר על איך שאני מבורכת בחברות כאלו, וכן, המשפט הזה כל כך מדויק- כמויות הצחוק, ההומור השחור והמילים השקטות שנלחשות רק בינינו מופלאות כל כך בעיניי, ומזכירות לי, שכמו הטלפון הנייד ההוא,
אין פשרות- כשזה טוב, זה פשוט מעולה.

לפני כמעט שנתיים עזבתי לחצי הכדור השני.
מאחורי נשארו חברויות מופלאות שאין שניות להן, הזמן עשה בחלק מהן שמות, אין שום דרך להפוך את זה או לקרוא לזה אחרת, אבל חלק אחר התעצם והשתבח.
בכל פעם שמישהי מספרת לי שהיא עושה רילו אני מרחמת עליה כמו שאני מרחמת על אישה בהריון שלא יודעת שהיא לא תישן בשנתיים הקרובות. הלב שלי קצת נשבר בשביל כל אחת כזו שלא יודעת כמה קשה יהיה להבין מה קרה לחברויות האלו בחלוף הזמן, כמה כל ביקור יחשוף את תלאות הזמן ואת העובדה שלמרחק יש ועוד איך מחיר, אבל יש גם את החלק הטוב, שעם האהבה הנכונה הכל הפיך ומתיישב נכון בלב, ויש דברים שלא תמיד צריך יהיה לתקן והם יהיו קלים ופשוטים כמו צמר גפן מתוק באמצע הפארק.

ימים טובים זימנה לי סינגפור, דווקא בימים האלו של יום הזכרון ויום העצמאות שהם בין הימים הקשים ביותר עבורי בכל הנוגע לזהות שלי על הקרקע הסינגפורית, הגעגועים לאוירה, לצלילים, לתחושה שיש רק בישראל, לאנשים שיום אחד בוכים את נפשם ויום למחרת מברכים על הקיום, ודווקא בימים האלו של געגועים לזהות שלי, חלק אחר מהזהות שלי פה, נכח ונוכח, מחזיר לי הרבה ממי שחסרה לי כל כך בעצמי,
ושוב חוזרת התזכורת:
לא להתפשר על מה שמשמעותי לי. זה מוכיח את עצמו כל כך.

וקחו לכם את אחד השירים היפים ביותר ששמעתי השבוע בביצוע מופלא כל כך (השממית תמוש- רק בזכותך), קול מלטף כזה שהופך לי את הלב, שיר שבעיניי יותר מהכל הוא שיר אהבה מופלאה על מי שחזר מהשאול וניצל בזכות אהבה גדולה שהצילה אותו, תראו את היופי- "איך נצלתי- זאת נדע רק אני ואת: כי יותר מכל אדם, לחכות ידעת"

"את חכי לי ואחזור,
אך חכי היטב.
את חכי לי גם בקדר
מסגריר הלב.
את חכי לעת כפורים,
את חכי בחום,
את חכי עת אחרים
ישתכחו עד תום.

את חכי, חכי, ולו
לא יבוא מיכתב.
את חכי אם גם ילאו
המחכים לשוא.

את חכי לי ואחזור,
וארור הסח
בבטחה גמורה לאמור:
"מת הוא… ונשכח"…
יאמינו אם ואב,
כי אינני חי,
ייעפו חכות לשוא
כל רעי, אחי.

וישתו כוס יין מר,
זכר נשמתי…
את חכי וכוס נמהר
אל נא, אל תשתי!

את חכי לי ואחזור,
חי אחזורה, חי!
המה ישתאו לאמור:
"נס הוא בוודאי!"
המה לא חיכו, ואיך
בין תבין נפשם
כי רק את בחכותיך
הצלתיני שם.

איך נצלתי, – זאת נדע
רק אני ואת:
כי יותר מכל אדם
לחכות ידעת"

מהחלון שסמוך לשולחן שעליו אני כותבת נשקף נוף סינגפורי מופלא שאין שני לו. מצד אחד הנוף האורבאני המוכר של האי, מהצד השני פסטורליה, בניה נמוכה וירוק אינסופי עד מלזיה שבאופק.
בוקר אחד גיליתי שאחד הבתים הפסטורלים והיפים ממולנו נהרס ובמקומו מתחילה בניה חדשה.

אין מה להתרגש מזה פה, באופן תדיר הבניה כאן אינסופית, בכל רגע נתון בתים נהרסים ובמקומם נבנים פה חדשים, יפים ונוצצים יותר, הבריכה תמיד כחולה יותר ומגרש הטניס מנצנץ יותר עם תאורה מדויקת, אבל הפעם זה הרגיש לי קצת שונה.

הנוף המושלם שמולי נפגם, וכל מה שאני מצליחה לראות בו זה את השטח הריק הזה שיש בו פועלים מלזים רוב שעות היממה, והבור הזה שיום אחד, אולי עוד בקדנציה הסינגפורית שלי, יהיה בו קונדו מרשים או קבוצת בתים פרטיים חדשים.
ואני מנסה להתרכז בכל היופי מסביב והבור הזה (למרות שפרופורציונאלית בטל בשישים מול כל הטוב שלידו), תופס לי את העיניים ולא מרפה.
זה כל כך מצער לא להצליח לראות את התמונה הגדולה במלואה מבלי לראות את מה שמחבל ביופי האינסופי הזה מולי, וכל כך לא האופי שלי לעצור בדבר הזה ולא להתרכז בחיובי.

עוד מעט אנחנו מגיעים למחצית מהזמן הצפוי לנו כאן, שכבר התארך מעבר למה שחשבנו כשעזבנו. סינגפור היפה נטמעה בי בכל מילימטר בגוף, ועדיין, המחשבה שבעוד חודשיים אני בביקור בארץ לחודש ממלאה אותי אושר גדול כל כך.

אין יום שחולף שאני לא מרוכזת בבורות הקטנים שמפרים לי את הנוף הפסטורלי הזה שיש לי-
יונתן שעוד שנתיים מתגייס, ואני עם המתח הזה מפחדת כל כך שחיל התותחנים ירצה אותו אליו, ואיך יסתדר עם הישראליאנה שלא חווה בשנים האלו? איך מהחום הסינגפורי הזה יהיה בטירונות בקור בישראלי שכבר שכח לחלוטין?
ויהלי, ראבאק, תחזור לתיכון מבלי שלמדה היסטוריה, ספרות, לשון, תנ"ך, איך תחזור למציאות בלי סאניה ודאניה (נשבעת שלא המצאתי), בלי באוויה, בלי סלסט וגאראנס שעוטפות אותה כאן?
מה אעשה אני בגיל 45 עם כל השנים האלו שיצאתי מהמירוץ הישראלי? אחרי 13 שנים באותו משרד עם אירית והעבודה הזו שכל כך אהבתי, להתחיל מחדש? לדבוק במה שהייתי או להיפתח למקומות חדשים, לזויות אחרות של עשיה?

הדילמות ברילוקיישן הפרטי שלי כל כך לא קלות.
אני מתלבטת על הסוגיות האלו עם כל מי שהיה במקומי והמשיך הלאה, ואני מרגישה איך כל דעה שאני שומעת רק טורפת לי מחדש את הקלפים על מה שחשבתי שנכון.
כלום לא ברור לי, הבטחון המוחלט שהיה לי תמיד כל השנים בזהות שלי, במה מחכה לי ומה מחכה לילדים היה תמיד כל כך ברור ועכשיו הוא כבר לא, ואני באמת שמנסה לעשות הכל נכון, וכל טעות שלי פה עשויה להיות כזו שתיפול על כתפיהם הצרות.

שיחות ארוכות שהיו לי בזמן הזה מלמדות אותי יותר ויותר על הפער בין איך רואים מהצד את הרילוקיישן הזה כאטרקציה אינסופית מתמשכת, דבש ניגר ממש, איך זה שיש לי בבית הלפר מקשט את הדימיון על חיי הריץ' אנד פיימוס שאנחנו לכאורה חיים פה (ולא, אני לא באמת מתלוננת על הטוב הזה), איך מהצד נראה שכל הטוב הזה מגיע בלי מחיר בצידו של עבודה קשה מחד ומחיר אישי כבד מאידך, ויש לי איזה קול קטן שמנסה להגיד ביושר אמיתי שזה יותר מורכב ממה שזה נראה, המחיר כבד מאד בצד אושר גדול.

והנה, מדלגת הלאה על החלק שאיכשהו דלף ממני ככבד ומורכב, וזה חלק מההתחייבות שלי כלפי עצמי פה להיות ישרה ואותנטית ולא לצייר איזו אוטופיה לא מהימנה בשיט, אבל הטוב עדיין נוכח פה מסביבי, והרבה.

בזמן הזה הייתה פה אהובתי הניו יורקית שבאה מהקור והשלג שהיה לה שם לרפא את הלב בחום ובאהבה שרק חיכתה לה כאן, גיליתי שלב שבור היה מצרך מאד מבוקש החודש ועשיתי כל מה שאני יכולה כדי לרפא אותו, אבל לפעמים צריך לתת לזמן לעשות את שלו ולסמוך על כוחות אינסופיים לדלג על בורות באמצע נוף פסטורלי, ואין שום פתרון אחר.

גם קטנתי היפה, שפתאום נראית לי כל כך בוגרת עם ההתעקשות שלה שהיא לא ראתה מה כתוב על הלוח, ואני שמשכנעת אותה (ואותי) שאין בה שום פגם והיא רואה משו-משו, ובעצם דקה מכלב נחיה היא פתאום עם משקפיים על האף הפיצי פיצי ומושלם שלה, וזה כל כך הגיוני עליה, וכל כך בוגר מצידה לדעת מה נכון עבורה ולקחת אותי איתה עד שאבין ששוב היא לא טועה.

והיה פה גם חג נפלא בדרך, עם ליטל אהובתי הקטנה והמושלמת שעם ההורים האדירים שלה גיליתי איך סדר פסח נשמע שונה בבתים אחרים, מופלא ומשפחתי כל כך (ואלוהים, אולי לנו דאגת לקניידלך מושלמים, אבל ראבאק, אוכל מרוקאי זה עסק הרבה יותר הגיוני מהוורסיה הפולנית, אחת שיודעת), וכן, המחסור של המשפחה, של מה שרוב האנשים רוצה להתחרפן ממנו על פי רוב עם קדחת החגים, הוא גדול, ולשמחתי הגדולה המשפחה שלי היא לא רק קשרי הדם והגנטיקה המפוקפקת, אלא כל האנשים שנכנסו לחיי והפכו לקשר כל כך עוצמתי, שהם משפחה מבחירה, וכמה הייתי רוצה אותם לידי.

ובסוף אני באמת מצליחה להתעלם מהבור באמצע הנוף היפה מעבר לחלון, בסוף אני מצליחה לראות כדרכי איך אני אצליח לפתור את הדילמות האלו של מה מחכה הכי נכון שאפשר, שהדברים יסתדרו, הבית ההרוס מולי יהפוך לבית יפיפה שכל פעם תתווסף לו עוד לבנה ועוד קיר ועוד חלון ורעפים שיהפכו את מה שהוא בור בהווה למה שיהיה אושר גדול בעתיד שרק יהפוך את הנוף שממול לחלון שלי ליפה פי אלף.

וקחו לכם את אחד השירים הנפלאים האלו שנגעו בי כל כך, כי רק מדי פעם אני נתקלת בשיר שפורט על כל נימי נפשי עם סיפור כל כך יפה בתוכו,
תראו את היופי הזה של "The Script" (שעוד שבוע וחצי רקי אהובת נפשי ואני רואות אותם פה בלייב, ייאיי!) על אהבה גדולה כזו שלא נפסקת אף פעם אף פעם, ועל איש מתוק שלא מוותר על אהובתו למרות הכל, לא זז מילימטר ומחכה לה ומחכה לה ומחכה לה, לסול-מייט שלו, שתבוא, והוא יודע שהיא תבוא.
תקראו את המילים, הן כל כך מרגשות.

Going back to the corner where I first saw you"
Gonna camp in my sleeping bag I'm not gonna move
Got some words on cardboard, got your picture in my hand
Saying, "If you see this girl can you tell her where I am?"

Some try to hand me money, they don't understand
I'm not broke I'm just a broken hearted man
I know it makes no sense but what else can I do
How can I move on when I'm still in love with you

'Cause if one day you wake up and find that you're missing me
And your heart starts to wonder where on this earth I could be
Thinkin' maybe you'll come back here to the place that we'd meet
And you'll see me waiting for you on our corner of the street
So I'm not moving, I'm not moving

Policeman says, "son you can't stay here"
I said, "there's someone I'm waiting for if it's a day, a month, a year"
Gotta stand my ground even if it rains or snows
If she changes her mind this is the first place she will go

'Cause if one day you wake up and find that you're missing me
And your heart starts to wonder where on this earth I could be
Thinking maybe you'll come back here to the place that we'd meet
And you'll see me waiting for you on our corner of the street
So I'm not moving, I'm not moving
I'm not moving, I'm not moving

People talk about the guy that's waiting on a girl
There are no holes in his shoes but a big hole in his world

Maybe I'll get famous as the man who can't be moved
Maybe you won't mean to but you'll see me on the news
And you'll come running to the corner
'Cause you'll know it's just for you
I'm the man who can't be moved
I'm the man who can't be moved

'Cause if one day you wake up and find that you're missing me (find that you're missing me)
And your heart starts to wonder where on this earth I could be (where on this earth I could be)
Thinkin' maybe you'll come back here to the place that we'd meet (to the place that we'd meet)
And you'll see me waiting for you on our corner of the street

'cause if one day you wake up and find that you're missing me
(I'm not moving) and your heart starts to wonder where on this earth I could be
(I'm not moving) thinkin' maybe you'll come back here to the place that we'd meet
(I'm not moving) and you'll see me waiting for you on our corner of the street
Going back to the corner where I first saw you
"Gonna camp in my sleeping bag I'm not gonna move

"The pages are still blank, but there is a miraculous feeling of the words being there, written in invisible ink and clamoring to become visible"

Nabokov

ההתלבטות הקבועה-
האם לכתוב לשם הכתיבה, הונטילציה, חרף שבכל ליבי אני מאמינה אין שום דבר מרתק בשגרה גם אם היא ממוקמת בסינגפור, או לא להפסיק לחפש אחר הדבר שעוצר את הלב, זה שיותיר רישומו באופן שיחייב אותי לכתוב עליו ולא לחדול עד שאסיים למצות את כל המילים.

כל פעם מול המסך הריק ההתלבטות הזו מתגנבת לי לקצה האצבעות, טרם למדתי ליישב אותה.
זה לא שחיי משמימים, יש לי אינסוף לחלוק עם ההמון, אבל בסוף כשאני מפלטרת מה לכתוב ומה לא, אני חוששת שאני לא מוצאת את המילים הנכונות לפעמים, לפעמים מבואסת שיכולתי הרבה יותר (שקר מוחלט, זה כל פעם מחדש, תמיד מרגיש לי שלא כתבתי טוב מספיק גם הפעם).

נשמע לי כל כך מופרך לשתף לפעמים בהבלי היום יום הסינגפוריים, אבל גם זה לפעמים קורה.

באחד האמשים, עת נהגתי לשרון אחותי שבלב, הקשבתי לחדשות באחד מערוצי הרדיו המקומיים.
פותחת סוגריים: עוד לא קרה שפתחתי פה רדיו, והמוזיקה פה נשמעה כמו בתחנת מוזיקה סבירה בשנת 2018.
בסינגפור ניתן לשמוע על בסיס קבוע (מלבד מוזיקה סינית מחרידת אוזניים כמו משרוקית כלבים) את הבקסטריט בויז, בוי-זון, סלין דיון עדכני לשנת 2003, אחת לכמה זמן שנת 95 מאד חזקה פה, שירים מהבת מצווש שלי משנת 87 מככבים פה כדבר שבשגרה, וכמעט שבראש שלי אני שומעת את נועם גילאור בלהיט בראש מקריין את השעה עם ר' מתגלגלת, ואני בכלל בכיתה ט' או משהו כזה, כי המוזיקה כאן תקועה חזק מאד על השנים בהן עוד הייתה לי חינה בשיער כמו כל הבנות בט' 3 והייתי משכנעת את עצמי שבשמש זה נראה אדמוני (רמז: זה לא).

החדשות פה, אומר באמת בזהירות- אין להן קשר למונח "חדשות" שיש לנו כישראלים. אין את הידיעה הראשונה המדאיגה (פשוט כי אין מה שידאיג), אין קריינים קפוצי פה שמקריינים בטונציה חמורת סבר את החדשות ברוב פאתוס, החדשות פה רק מפריעות להשמעה רציפה של מילי ונילי ואייר סופליי.
האזנה לחדשות האלו תמיד קורעת אותי מצחוק, ואני כמובן יכולה לתרום לכם את הידיעה הראשית באותה נסיעה בחדשות שברקע, לפיה מיום שני הקרוב על הציבור להיערך באופן מיוחד, שכן מדי עובדי הרכבת התחתית בסינגפור הוחלפו לאחר עבודת מטה של שנה.
מדי עובדי הרכבת הוחלפו. ידיעה ראשונה, שאגב, צוטטה מהעיתון הרשמי בסינגפור, ה"סטרייט טיימס", פאר לשכת הפרסום הסינגפורית הממלכתית.

כבר שנתיים כמעט שזה מה שאני שומעת, כבר שנתיים כמעט שאני על התפר בין שני עולמות- העולם שעדיין מסמן לי בנייד שיש התראת צבע אדום בכפר עזה, לבין העולם עם הידיעות ההזויות על החלפת מדי עובדי הרכבת, כאילו שזה מזיז למישהו פה את קצה הזרת אם הכפפות על הידיים של זו שמכוונת אותי לתחנת דובי גוט יהיו לבן שלג או לבן שבור.

בשבועיים האלו גם קיבלתי תזכורת מהחיים הרגילים שלנו עם גיל שהיה בארץ ונשם את הישראליאנה שלנו, אכל עם ההורים שלי, ראה את אחיינוש, אכל אצל הלוינים כאילו זה רגיל, היה ביישוב, כאילו חיים בהשאלה העולם הכפול הזה.
מהצד זה נראה שהכל פה כל כך פשוט ומפנק, כל כך חסר דאגות. לא בטוח אגב שזה גם לא נכון, אבל להתעלם מהדואליות הזו שאני חיה בה זה לא הגיוני.

ובכל זאת, אני לומדת לחיות בשני העולמות שלי, אפילו מיודדת עם זה כבר, משלמת את המחיר הנדרש ומרוויחה אינסוף מהצד השני, מוקסמת מארסנל האהבות שאספתי לי, יודעת שאין דקה של לבד כאן והביחד אינסופי.

וכן, אני אוהבת נורא כשהחברות שלי לידי פה, תעיד רקי ש*הורתה לי* לספר פה (החצופה עוד הכתיבה לי כותרת לפוסט) איך באותות ובנצנצים ביטלתי לה (לכאורה!) שלוש (!) טיסות כדי להרוויח איתה עוד יומיים מהנסיעה שלה מפה לשבועיים (פחות יומיים! הא!), איך רקחתי עם נורוויג'ן איירליינס תקלה טכנית במטוס שלה במטרה לשתות איתה עוד קראמל מקיאטו בסטארבאקס,
אני נורא אוהבת את הסינגפור שלי שתאיר יודעת לסמס ששתינו פה נטושות אז צריך קפה, איך שרון מזמינה לדייט עם השייק ההזוי שלנו, איך קרני מוודאה שאני אצלה בשישי וליטל מודאה שירשם שיש אצלה את האוכל שאני מתה עליו ואם מתבטל אצל קרני אז אצלה, איך חגה מודדת לי דופק קבוע,
איך מהארץ דבי ממשיכה בעקביות לשלוח את הלבבות וגילושקי עם המחשבות, איך גליוש היא גליוש, השממיות האהובות שלי, לינג עם עומר המתגייס פתאום באמצע החיים, רותי עם הלב הזה וירדן כאילו נוכחת לי ביום יום בכזו טבעיות,

וכל יום כאן אני מודה לאלוהים איך שדאגה לי להכי טוב בכל העולמות, יותר טוב מזה אין, חחחחחחחיק טפו (ירקתי בלב, כמו הליידי שאני, לא לדאוג).

ונו, אתם כבר מכירים אותי, המוזיקה משנת קוקוס במערכה ראשונה מפציעה במערכה החמישית, אין הפתעות- צ'כוב דייק גם הפעם,
קחו לכם את קים וויילד המאמממממת משנת 88, 30 שנה, ראבאק, ותראו אותה עם המכנסיים הכי שוות ביקום שכבר שנים בעיניי נחשבות למכנסיים המושלמות וקימי? נו, מוש.

Someone I know is staring at me"
And when I look into her eyes
I see a girl that I used to be
I hardly recognize
'cause in the space of a year
I've watched the old me disappear
All of the things I once held precious
Just don't mean anything anymore
'cause suddenly
You came, and changed the way I feel
No one could love you more
Because you came and turned my life around
No one could take your place
I've never felt good with permanent things
Now I don't want anything to change
You can't imagine the joy you bring
My life won't be the same
And I'll be there when you call
I'll pick you up if you should fall
'cause I have never felt such inspiration
Nobody else ever gave me more because
You came, and changed the way I feel
No one could love you more
Because you came and turned my life around
No one could take your place
I watch you sleep in the still of the night
You look so pretty when you dream
So many people just go through life
Holding back, they don't say what they mean
But it's easy for me
Since you came
No one could love you more
Because you came and turned my life around
No one could take your place
You came, and changed the way I feel
No one could love you more
Because you came and turned my life around
"No one could take your place

כבר המון זמן לא כתבתי, ממש מאז שנחתי בסינגפור אחרי הביקור בארץ, חלף כל כך הרבה זמן.

כן, לקח לי המון זמן להתאפס, אולי שבוע אינסופי.
הראש והלב שלי עשו רוטציה, שניהם לא היו רגועים המון זמן, היה לי המון מה לעכל, מחשבות, זכרונות, רגעים שלא הצלחתי לשחרר, והתוצאה לא איחרה לבוא- ישנתי בממוצע מקסימום 4 שעות בלילה ממש טוב, ותשמעו- זה לא היה דבר אטרקטיבי במיוחד. היה לי קשה, הייתי כבר על הקצה, הכל הרגיש לי לא מעובד ולא שקט, לא עזרו לי לא מלטונין ולא שיכנועים שאני חייבת לישון, כלום לא כיבה לי את הראש, הלב והעיניים.

לא הייתה לגוף שלי הרבה ברירה, בסוף הוא נכבה רק כי אי אפשר יותר ככה על אדים וכל הזמן דמעות על קצה העיניים, ואז, כשעוד לא נחתתי בקושי בבית, רותי באה.

היא כבר כיכבה פה בבלוג בתור מי שלימדה אותי לקטוף כוכבים ודאגות ולהניח אותם בסל, מה שגורם לי עכשיו לקלוט שלא יישמתי במיוחד את השיטה כשיכולתי וכשהייתי צריכה, וכוסומו, יכולתי לחסוך כל כך הרבה זמן ולקטוף זכרונות ולשים אותם בסל וזהו.
במשך 10 ימים היא נכחה פה בחיי, נוגעת לא נוגעת, מתנהלת איתי פה כאילו תמיד הייתה, כאילו זה המקום הטבעי שלה, חורשת את סינגפור ומתעקשת להכיר אותה טוב ממני.
10 ימים בהם היא נטמעה פה ביום יום שלי, הולחמה אליי, ואף זכתה לכינוי של רקי "רות סוף".

אם יש לאדם סביר אספקת מילים יומית, רותי ואני מיצינו אספקות שהיו מספיקות לשנים, יובלות. כל כך הרבה דברים עברו לנו מאז גיל 18 שהיינו צריכות לדבר עליהם, ואם היינו צריכות להיזכר במי היינו אז, ילדות לפני צבא, היקום שלח אותנו לחפש איזו שטות (שבחיי, לא מצאנו עד עכשיו) שגרמה לי לפתוח איזו מגירה ולמצוא בה יומן בן 200 שלי, ובו, אנפאקינגבליבאבל, תמונה בת 25 שנים של שתינו בלילה קפוא בניו יורק, ילדות בנות 18 שהעולם בכף ידן, מאושרות ושמחות שלא מתארות לעצמן ש- 25 שנה אחר כך ישבו על מיטה סינגפורית וירדו להן דמעות התרגשות מכמה דברים קרו מאז.

לפני כמה זמן ראיתי איזו הרצאה בטד על הרגלים. ככה למדתי שצריך 21 יום להטמיע כל הרגל באורח החיים, אבל בשביל להטמיע את רותי נדרשו בסך הכל 10 ימים, כי כשהיא כבר לא הייתה כאן בבוקר אחרי, עדיין חיכיתי שתגיע אליי בבוקר לחדר, שנימרח חצי בוקר עד שנזיז את עצמנו וככה נעביר שעות על גבי שעות של זמן חברות טובה מלאה באהבה יום אחרי יום, וכשהבנתי שהיא כבר לא נמצאת, הרגשתי את הוואקום הזה ששוב מתגנב ושוב צריך פלסטר אינסופי לסגור אותו.

כשרותי נפרדה ממני בצ'אנגי עד הקיץ ועד ששוב תבוא לארוז איתי מזוודות לפני שאעזוב בפעם האלף, השגרה שלי, ממנה נפרדתי לפני שהמראתי לארץ, חזרה אליי.
לאט לאט חזרתי לסינגפורית שנהייתה ממני כאן, ליום יום הטוב הזה שלי פה, לאט לאט חזרתי למה שמעיר אותי כל בוקר ומרדים אותי לפני שינה, לחום הסינגפורי, לדילוג בין העולמות שאני חיה בהם.

וסוף סוף התפנתי לעבד את הנסיעה הזו שעוד לא הספקתי להבין עד הסוף, שוב הבנתי שיש לי אינסוף תזכורות מסביבי על מה השארתי מאחוריי ומה נוכח לי בלב, ושוב אני מנסה ללמוד איך להתנהל נכון ולשמור על עצמי, לא להעמיס יותר מדי ולהנמיך ציפיות.
זה כנראה מחייב אימון אינסופי, והאמת היא שכבר לא הייתי בטוחה איך אאמן שוב את הלב לחזור לעצמו, ובכלל לא הייתי בטוחה שזה הגיוני להגיע למקום הזה שוב ושוב, ואני רק באמצע הדרך שלי אם לא בתחילתה.
הבנתי שאי אפשר ככה כל פעם לאסוף את עצמי מחדש ולהניע שוב ושוב והידיעה שזה מה שממתין לי הלאה עייפה אותי עד האינסוף.

ואז שיחה עם סמדר העיפה לי את הראש.

יש אנשים ששיחה אגבית בבית קפה הופכת לים מחשבות טובות שלוקח להם ימים לשקוע. אני לא בטוחה שאפילו היא חשבה כשסיפרה לי עם העיניים הנוצצות שלה על תרגיל יוגה שהיא מתרגלת כבר שבועות, שזה יהיה המפתח לכל כך הרבה סדר בראש שלי.

סמדר, סמדר היא אחת הנשים היפות שמרגישות לך תמיד שהן בדיוק יושבות על ענן. היא מהממת למות ואפילו מעצבת של "שאנל" בעברה מרוב שהיא מוכשרת, אבל כל זה אבק בעיניה, כי איכשהו היא גילתה שהיא ויוגה זה לאב בירדס, היוגה החליקה לה את עור הפנים, גרמה לעיניה לנצוץ תמידית, לחיוך שלה להיראות אותנטי ואמיתי.

באמצע שיחה קולחת ופינג פונג מלא השראה בבית קפה מקסים בטיונג בארו, היא סיפרה לי על התרגיל הזה שהיא לא מצליחה לעשות כבר חודשים, וכל יום, כל יום המאמן שלה מוביל את הגוף שלה לתרגל את אותו תרגיל 5 פעמים, כל יום הוא לוקח את הגוף שלה פיזית ומייצר איתו את אותה תנועה שהיא לא מצליחה לעשות בעצמה.
יום יום חמש פעמים, ויום יום היא מאפשרת לו להוביל את התנועה הזו ולעזור לה לתרגל אותה אינסוף, מתוך הבנה שבסוף הגוף שלה כבר יבין בעצמו איך לעשות את התנועה הזו גם בלעדיי המאמן, יום אחד היא תקום ותצליח לעשות בבטחון את הכיפוף הזה שהיא מנסה כבר חודשים, המאמן שלה יעמוד מהצד ולא יפריע והגוף שלה כבר יוביל את הנפש לאיזו הלימה שתעשה סדר ותאפשר לסמדר לא להזדקק שוב למאמן כדי להשלים את מה שלא הצליחה.

וכן, ישר תהיתי למה היא תזדקק למאמן אחרי שתצליח עם התנועה הזו בסוף למרות שזה פשוט עוד לא קורה. היא לא חשבה פעמיים, היא אמרה שהיא תצטרך אותו לאתגר הבא.

ובשניה אמרתי לה חכי, אני חייבת לרשום לעצמי את השכל הזה שיצא ממך, אני חייבת לא למסמס את זה, זה בדיוק מה שחיפשתי, חיפשתי את הקיו הזה שיתן לי להבין איך אני צריכה להאמין באימון הסיזיפי הזה לכאורה שאני מרגישה שפשוט לא מצליח לי להגיע איתו להלימה הזו בין הגוף ללב, ופתאום היה לי איזה סדר טוב כזה שידעתי שאני צריכה לתת פה וואחאד אמון באיזה משהו שגדול ממני באלף מידות, איזה מאמן אמורפי, עד שהתנועה הזו, התחושה הזו, תסתדר מעצמה.

וקחו לכם את הקורס, הנהדרות עם הקול הנקי הזה והמילים הנורא נורא יפות האלו מלאות האהבה.

Say it's true"
There's nothing like me and you
I'm not alone
Tell me you feel it too

And I would run away
I would run away, yeah yeah
I would run away
I would run away with you

Because I, have fallen in love with you
No, never, I'm never gonna stop
Falling in love with you

Close the door
Lay down upon the floor
And by candlelight
Make love to me through the night

Cause I have run away
I have run away, yeah yeah
I have run away, run away,run away
I have run away with you

Because I, have fallen in love with you
No, never, I'm never gonna stop
Falling in love with you

And I would run away
I would run away, yeah yeah
I would run away
I would run away with you

Because I, have fallen in love with you
No, never, i'm never gonna stop
Falling in love with you

With you, my love
"With you

אוזבקיסטאן איירליינס, לג ראשון, ישראל-טשקנט.

מוצפת מחשבות התיישבתי בין המון אוזבקים פלאס הקבוצה המאורגנת לטיול בטשקנט עם ניקולאי המדריך החינני (פחות במציאות, אבל זה יושב טוב בסיפור). כרגיל גררתי את גופתי לעבר הגייט רק כשהמודיעה במודיעין כבר התחננה שאעלה למטוס, ואם הייתי יודעת מה ממתין לי כאן, ייתכן שהייתי גוררת עוד 2 דקות בחוץ.

אובכן.

לימיני יושבת לה אוזבקית נחמדה וככל הנראה רעבה מאד, שכן לצידה מונחת מרגע בו התיישבה לידי שקית מבורגר ראנץ', עם כל הטוב של ריחות ההמבורגר והצ'יפס. לשמאלי עדר וואחשים מבוגרים וחמודים שחסמו למשך זמן מה את המעבר כשהגיעו למקומם, שכן מן המפורסמות הוא כמובן שהכי סביר לנהל שיחות ערניות במעבר כשחצי מטוס מחכה לשבת, וכשדיילת מעירה לך על זה בנימוס אך הגיוני לענות לה "הללללללו, תירגעעעעעעעי, כפרה, תשתי משו, פה זה ישראל", אבל על מה יש לי לקטר, עדר הוואחשים הנחמדים פרשו עליי חסות מהשניה שראו כשניסיתי להעלות את הטרולי ששקל כמו פיל סביר בסרי לנקה, מה שגרם לממושקף מבינהם להגיד "בואי חמוווודה, אני יטפל בך", משל הייתי עלמה במצוקה, אבל מה כ'פת לי, העלה את הטרולי? העלה.

טרם המראנו גיליתי שהוואחשיה הזו הביאה עימה גרעינים. כן כן, גרעינים לטיסה. אני עוד מנסה למצוא מילים להסביר את תדהמתי מהעניין, אבל אין מה להתלונן פה הרבה, כי בשיחה בינהם הוחלט גם איזו שקית תשמש לקליפות, הכי תרבותי שהמציאו. אם אני מניחה נכון, הם בסביבות החמישים המקודמות לחייהם, עונים על כל קריטריון גנרי של הוואחש הממוצע- מכנסיים משופשפים בגזרה ישרה, קולניים להחריד מבלי להבין את הבעייתיות ("מפריע לה? שתשים אוזניות, כפרה" ולחילופין "אל תטרידי את חבר שלי יותר", מסוג השיחות שמנוהלות פה בעברית לדיילת האוזבקית שכבר בדרך לחתוך ורידים ומזלה האינסופי שהיא לא מבינה מילה, למרות שאני מהמרת שהיא הבינה את הכיוון. אגב, הם שומעים ברגעים אלו מוזיקה מהנייד שלהם על רמקול, ולא, לא מדובר על יודית רביץ- אמרתי וואחד גנרי? כל הסטריאוטיפים התנקזו להם לוואחשיה שמימיני.

מאחורי שתי חופרות על מהחלל, שתי מפונקות עם ההגיה המאנפפת החביבה עליי כל כך. ככל הנראה מעופפות לקונקשן כלשהו, אולי אחרי צבא או קצת יותר, מהדיילת הן ביקשו ווייט וויין ודנו ארוכות שהוא מה-זה לא איכותי, ואני החזקתי את עצמי לא להסתובב אליהן ולהגיד להן "חמודות, אוזבקיסטאן איירליינס. אתן לא במחלקת עסקים, כן? תסגרו עם אבא שיממן לכן להבא קתאי איירלינס, תסמכו עליי, אחלה יין לבן יש שם, קרציות", ועד לפני עשר דקות, מפונקת א' שמאחוריי בדקה את מסך הנגיעה הלא עובד שמולה, ודפקה לי שעה על הגב עד שהסתובבתי אליה עם מבט מיואש כבר, כי ראבאק, את מבינה שהמסך הזה כבר לא יעבוד ויש מישהי לפנייך, סתומי.

כך או כך, בישראל הבוקר רק מסתיים. השכמתי בשש בבוקר אחרי שנרדמתי אולי בשתיים וחצי אחרי עוד יום שבו הכנסתי 28 שעות ל- 24. למרות שיש לי גיים פלן כאן שאומר שאסור לי לעצום עין בלג הראשון ושאני חייבת לישון בלג השני כדי למזער את קטסטרופת הג'ט לג שממתינה לי (ולכן אף נערכתי היטב בסטימצקי עם כל לטיפשה / את / ווג שהיה במלאי, הם בוודאי שמחים מביקורי הבוקר) בשניה שהמראתי קלטתי כמה אני מוצפת בכל מולקולה בגוף שלי, ואיך פתאום הגוף שלי אמר "פוס משחק" והרגשתי איך כל שלושת השבועות האחרונים מרימים ראשם ואומרים לי "די. תנשמי, נגמר, את בדרך הביתה". והנה, נושמת.

לג ראשון של המסע הביתה מסתיים לו עוד מעט. את השעון העברתי לזמן סינגפור ואולי ברום השחקים שאני בהם כרגע יש אור בוהק של יום, אבל אני חוזרת לנשום לאט לאט בזמן השני שלי. העייפות שנפלה עליי מהשניה שהתיישבתי וחגרתי עצמי תפסה אותי לא מוכנה בכלל, חלק ניכר מהטיסה אני במלחמה עם עצמי לא לעצום עיניים, למרות שאני לא בטוחה שזו עייפות מהזן של מחסור שעות שינה, אלא שהגוף שלי פורע כרגע את ההבטחה של הלב- לנוח, ועכשיו.

לג שני, טשקנט-סינגפור.

שדה התעופה האוזבקי הוא המופרך ביקום, שנת 2018 ואנשים מקוששים פיסות ווייפי. כבר פעם רביעית שאני שם, וכל פעם יש לי ציפיות שיקרה הלא יאומן בשדה התעופה הזה שמלא, איך לומר במשחק מילים שכזה- בתעופה עצמית של שדה תעופה מהדור החדש. ובכן, מדובר באחד משדות התעופה שגורמים לשדה דוב להרגיש חדש ומצ'וכלל, בחיי, ושתדעו שהתלבטתי בין שדה דוב לשדה במחניים. עד כדי כך. והנה ההבדל בין שדה תעופה אוזבקי חסר מעוף לבין כל שדה תעופה בעולם נורמלי- שם תמיד יהיה מי שימכור לך ווייפיי במחיר מופקע, אלא שהקונספט הזה טרם הגיע לאוזבקים. כשפניתי להמבורגריית הפח בשדה שהופיעה ברשתות הווייפיי והצעתי לשלם על החיבור, בעלת המקום, כפריה אוזבקית עם שיער בצבע פטל מנופח מתועפות ספריי לא הבינה מה אני בכלל מציעה, ובאנגלית מקרטעת קשות הציעה לי לעמוד על בלטה ספציפית ליד גייט 8 בי, שם יש איזו אגדה שהחיבור לשדה אשכרה עובד. הלומה מההזיה שהוצעה לי אומנם עיקמתי פרצופי, אבל כמו ילדה טובה הלכתי להתייחד עם הבלטה. רמז: לא עבד.

תראו, הפוסט הזה טרם נשלח וצפוי להישלח עת אפגוש אם תרצה השם את שדה התעופה צ'אנגי. עניין פעוט שעשוי לקלקל את העניין הוא שהטיסה לסינגפור היא טיסה משותפת של אוזבקיסטן איירליינס, ואהההמ אהההמ, אייר מלזיה, כן כן, ההיא מהמטוס הנעלם מהאוקיאנוס ההודי, טיסה שמלאה במלזים שנוסעים במטוס הזה הלאה לקואלה לומפור, עוד מקום שכיף בו במיוחד עם דרכון ישראלי. כיף.

איכשהו באופן לא צפוי אנחנו 3 ישראלים שיושבים אחד ליד השני במקרה מוחלט, מה שהפך אותי לחביבת הקהל פה עם המגזינים האשפתיים הדלים האלו שרכשתי כאמור הבוקר בסטימצקי. תוך 3 דקות בערך התעדכנו מי נוסע לאן ולמה, ודווקא בכיוון הזה של הכדור תמיד נעים לפגוש אנשים כמוני.

בבית הישראלי של הוריי חזרתי להיות הילדה בת ה- 16 שלהם. 3 שבועות אמא שלי הפצירה בי לא לצאת עם שיער רטוב מהבית, ללבוש משהו חם ו"מה זה החולצות הדקות האלו שאת לובשת לי בחורף", ואפילו קיבלתי שטיפות באמצע הלילה כשהיא חיכתה שאחזור הביתה. אני אשה בת 42 וחצי יש לי ילד בן 16 וחצי, ועניתי החודש לשלוש שיחות של "איפה את? תחזרי הביתה, אני מחכה". אפילו הצלחתי להתווכח עם אבא שלי כמו ילדה נורמלית שמתקשרת עם אבא שלה יותר מפעמיים בשנה. הספקתי להיות דודה לאחיינוש ולהכיר בן בן דוד חדש ומושלם (היוש אדם זהבי), ישראל האירה לי פניה.

הספקתי להיות עם כל מי שהתעקש להיות חלק ממני, והרגשתי כל כך מבורכת.

בבית הסינגפורי שלי מחכה לי ילדה מושלמת שכל השבוע הייתה חולה בלי אמא שלה. כל השבוע האחרון מידי שלוש שעות קיבלתי אסמס על החום שלה, על לחץ הדם שלה, שהיא מעוכה, ואני לא הבנתי איך הגיוני שהיא לוחשת לי "אימוש, תחזרי" ואני לא חוזרת מיד, שהרי נטרפו לי כאן הקלפים- תמיד הפחדים הם מה יקרה אם אני בסינגפור ומישהו מהמשפחה בישראל יחלה, ואז קרה ההפך המוחלט כשאני בישראל ואמורה לעקוף שם את הפחד, אבל הפחד עושה עליי סיבוב ועושה הפוך לחלוטין ממה שחשבתי, ומישהו בסינגפור חולה כשאני בארץ. גו פיגיור.

והיא, הקטנה הזו, חומלת עליי מרחוק. לא בוכה לי למרות שפח לה, מהללת את הטיפול בה, אומרת לי לא לדאוג. ילדה בת 11 מרגיעה את אמא שלה. היא יודעת לדבר איתי בוידאו ולהצחיק אותי למות, כשהיא עושה לי את הפרצופים המצחיקים האלו שלה שרואים בחלונית רק את העין שלה או פתאום יש על המסך חתולה בהלם שהיא מצלמת לי ונותנת לה קרדיט על יכולות ההחלמה שלה. אגב- אפרנטלי במהלך השבוע הזה יונתן פרש עליה תועפות של אהבה ודאגה, ויש אפילו שמועות שבשלב כלשהו הוא אמר לה שהוא אוהב אותה (על זה הוא אמר לי מקודם "אמא, עזבי, היא חולה, היא מדמיינת כנראה, לא יכול להיות שאמרתי כזו שטות, קאם און").

בשבוע שעבר קרסו לנו המזגנים בניוטון רואד הסינגפורית. להקת המיזגונאים שהתייצבה בביתנו קבעה בפסקנות שהגיעה העת להחליף לנו בבית את כל המזגנים (כלומר 700), מה שחייב את פינוי הבית לשבוע לטובת ניילון הבית והחלפת כל המזגנים. כשאני חוזרת הביתה, אני עוד מגיעה לדירה שאליה הם הועברו (קומה 24, האימה), והנה שוב חוזרת לי השיחה עם גליוש ועינת על האזור הנייטרלי שיש בין תהליכים, ואולי, למרות שאני מקטרת בטירוף שאני לא חוזרת ישר להולנדיה שלי, לבית היפה שלי, לכל מה שאני מתגעגעת אליו כל כך, אולי זה בעצם מה שנועד לייצר לי רגעים של איזון, לארוז הכל מסודר ולחזור לחיים באופן הכי נקי.

זהו, הישורת הסופית. 7 שעות מפרידות ביני לבין הבית בניוטון רואד, 7 שעות שמרגישות לי כמו נצח. 7 שעות עד העיניים המוכרות שמחכות לי.

והנה אני מבינה פתאום- לפני שעליתי על המטוס לישראל רכשתי מעיל יוניקלו חם לאור הקור שהמתין לי בדרך, המעיל הזה מונח עליי גם עכשיו ומחמם אותי בקור של מטוס שמשייט במינוס 60 מעלות ואני ממצה איתו כל דקה. אני לא זוכרת מתי נקשרתי כל כך לבגד או פריט לבוש כמו שנקשרתי למעיל הזה שעטף אותי בקור שכבר שכחתי שקיים והיה אחראי להמון חום. ובעצם, פתאום הבנתי, שכשאגיע הבייתה אאחסן את המעיל ביחד עם כל הזכרונות שצברתי איתו. וכשאאחסן אותו בארון עד הקור הבא, זהו, אאלץ להודות, זה מאחוריי. מעיל עם כוחות על.

השיעור החשוב ביותר שלמדתי בשלושת השבועות האחרונים: אין פירוש מילולי אמיתי למילה HOME, אלא הפירוש שבלב.

וקחו לכם את בלייק שלטון, קצת קיטש, אבל הקיטש שעשה לי את זה.

"Another summer day has come and gone away
In Paris and Rome
But I want to go home

May be surrounded by a million people I
Still feel all alone
I want to go home
Oh, I miss you, you know

And I've been keeping all the letters
That I wrote to you
Each one a line or two
I'm fine baby, how are you

I would send 'em but I know
That it's just not enough
My words were cold and flat
And you deserve more than that

Another airplane, another sunny place
I'm lucky I know, but I wanna go home
I've got to go home

Let me go home
I'm just too far from where you are
I want to come home

And I feel just like I'm living someone else's life
It's like I just stepped outside
When everything was going right

And I know just why
You could not come along with me
This was not your dream
But you always believed in me

Another winter day has come and gone away
In even Paris and Rome
And I wanna go home
Let me go home

And I'm surrounded by a million people I
Still feel alone and I want to go home
Oh, I miss you, you know

Let me go home
I've had my run
Baby I'm done
I'm coming back home
Let me go home

It'll all be alright
I'll be home tonight
I'm coming back home"

ממש בתחילת הרילו קראתי את "בקרת מולדת" של אביב פרץ, שהפך למסמך המכונן שלי לפני כל ביקור ישראלי. אני יכולה לקרוא בו שוב ושוב וכל פעם לגלות בו מילה חדשה, אמירה שרק הבנתי פתאום, מחשבה חדשה, אמת שלא ידעתי עליה.

הוא כתב ואני קראתי בשקיקה:

"וכאילו לא די בכך, הביקור מטיח בפניך את הידיעה המעציבה, שבזמן שחיית את חייך במקום אחר, החיים במולדת המשיכו בלעדיך. להלכה, אתה יודע את זה. אלא שביום-יום נוח לך לדחוק את הידיעה הזו אל מחוץ לתודעה שלך. ואילו בזמן הביקור הידיעה הזו פורקת עול, משוטטת לה בחופשיות ומתגוללת עליך באשר תפנה. כך שאתה מסתובב כמו היית מבקר, המתהלך בתערוכת צילומים במוזיאון הנושאת את השם "מעקב אחר הזמן בפעולתו". זה נמצא בנקודות הקטנות. למשל, כשאתה חולף על פני בית קפה מוכר ולפתע מבחין שנסגר, קופא לרגע במקומך ומשתאה מול החנות החדשה שנפתחה על חורבותיו, בלי להותיר ממנו זכר. אבל זה בעיקר צורב בנקודות הגדולות, כשאתה מתראה עם אנשים היקרים ללבך, ומגלה שהם נמצאים במקום אחר מזה שהיו בו בפעם האחרונה שראית אותם, רק לפני כמה חודשים. בין אם זה מקום שמח יותר או עגום יותר – אתה לא היית שם ללוות אותם בתהליך. החמצת אותם. זה גילוי שמערער אותך, כי היית תחת הרושם שאתה מצליח לתחזק חיים כפולים, לחיות כאן אבל עדיין להתעדכן באדיקות ולהתמצא היטב במה שקורה שם. ואז נוחתת עליך ההבנה שהתחושה הזו שאפפה אותך מוטעית, שהאדן הזה שנשענת עליו בבטחה רופף, שיש מחיר מוחשי להיעדרות".

אני קוראת ומרגישה שאביב נבר בנבכי נשמתי כשכתב את המילים האלו.

הביקור השלישי בארץ מזמן לי אמיתות חדשות, הכרה בהבנה שלזמן ולמרחק יש מחיר ממשי, אמיתי, שלאוקייאנוסים האינסופיים שמפרידים בין ישראל לסינגפור יש עומק שאני רק מתחילה להבין. אני מסתכלת על המדינה שהשארתי אחריי לפני יותר משנה וחצי, וחוזרת אליה כשהיא אחרת ואני שונה, כשחלק ממי שהשארתי אחריי כבר התרגל בחלקו להיעדרי מהמרחב, אני רוצה להאמין שקוגניטיבית אני מבינה את המחיר ואת המשמעות, אבל בלב אני עוד לא ממש מוכנה לשאת בו.

לקח לי זמן עד שאירית עשתה לי את פירוק והרכבת החשיבה בדיוק הזה שרק היא יודעת לעשות עליי. פתאום הכל חזר להיות פשוט ולא מסובך, פתאום המילים לא כובסו עוד והאמת הונחה על השולחן ליד היין הטוב והשיחה האינסופית שהתגלגלה כרגיל בינינו בלי הרבה מאמץ. דבי במבטים שלה אספה אותי אליה שוב ושוב, ליטפה את ראשי ושלחה לי את הלבבות הקבועים האלו שמזכירים לי מי היא עבורי תמיד, פיליפ (שם בדוי) היה כרגיל מי שהוא, ומהרגע הראשון מיצה כל בדיחה בארסנל ההומור הדלוח שלו עליי כדי לוודא שאני זוכרת שמה שנכון- נכון. ירדן ואני היינו צריכות ארבע דקות כדי להשלים הכל במילים המהירות האלו שלנו שמכסות את כל הדברים החשובים, ותמוש ושירו פרשו חסות על מחלקת גוד ווייבס שלי.

מהרגע בו נחתתי בישראל לפני שבועיים ויום אני מתרגלת מחדש למה שהיו חיי. בכביש שכל כך מוכר לי מצאתי את סינגפור 3 פעמים מזכירה לי שאני בכיוון ההפוך (פחד למות), כשאני צריכה לקנות משהו אני מכירה כל סמטה וכל מילימטר איפה למצוא כל דבר במקום המדויק שלו, לדברים הכי פשוטים בסופר יש את הטעם הכי מופלא שיש- העגבניות עם הטעם הזה והמיץ, הגבינה הפושטית הלא מתחכמת, ארוחת הבוקר הכל כך מושלמת, מזג האויר נטול הלחות בו שכשיש גשם אז גם יש הלימה עם הקור, המוזיקה ברדיו.

ועם זאת, הכל כך שונה. גם בי.

אני מגלה מרגע לרגע כמה מורכבת התקופה הזו שבאיזו בדיחה המציאו לה את השם "חופשת מולדת" (צינית ומופרכת כמו אחותה, "חופשת הלידה", יה רייט), כמה עבודה מקדימה זה דורש ממני וכמה הלמות לב היו לי לפניה ובמהלכה. מהשניה שהתחלתי במסע לארץ שמתי לב לחוסר האיזון שמרגיש בי טיפה מוכר כבר, אחרי הפעם השלישית. החלטתי בדעה צלולה לקבל את מה שזימנה לי הנסיעה הזו, ולמצוא בה את כל הטוב.

מגלה לכם את הסוף: זה הצליח. זה קרה.

לראשונה בחיי עשיתי הפוגה לעצמי, עזבתי הכל ובחרתי לנשום בשקט מוחלט. בחרתי בעצמי, ולקחתי את האיזון לנפש שלי לזמן קצר בו הייתי מנותקת מהכל חוץ מעצמי.

בקילומטרים שהלכתי עם ידיים קפואות בכיסים, הצעדים האינסופיים שאיפשרו לי את הגילוי האינסופי המתמשך הזה שהתעקשתי עליו למרות שאינו הקאמפורט זון שלי, השעות שחלפו בזמן הזה במהירות לא הגיונית בכלל ואיפשרו לי כל מה שלא איפשרתי לעצמי עד עכשיו, להכיר את עצמי אחרת. לנשום.

לזמן קצר עצרתי את הטירוף הזה שאני מפציעה אליו מדי כמה חודשים, ועפתי למקום שקט, רגוע, מצאתי לי מה שהרגיש לי בדיוק כמו הבית.

השבילים שהלכתי בהם, המדרכות, הטעמים. האנשים שחלפו על פניי- אף אחד מהם לא ראה את הסערה בנפשי, אף אחד מהם לא ראה את המורכבות, את הלב, אף אחד מהם לא הבין כמה לא טבעי המראה הזה שלי ככה עטופה כולי מהקור ועדיין מרגישה כמו לבה מבעבעת.

איך אפשר להסביר לאנשים שהגוף שלי כבר לא זוכר איך מרגיש ינואר כזה? איך מסבירים שלא הצלחתי בשום דרך לדמיין איך זה מרגיש, לא הצלחתי להיזכר איך אפשר להרגיש כמו שהרגשתי, ולא ידעתי שכשכל כך קר בגוף יכול להיות כל כך חם בנפש.

האם ניסיתם פעם לעשות הכל שונה ממה שאתם ערוכים לו? האם יצאתם אי פעם מכל מה שמתאים לכם ובחרתם באומץ לנסות להיות עם עצמכם, בניגוד לכל מה שהורגלתם, כאילו מרדתם בחיווט הראשוני שלכם? אני מוקסמת מכמה פשוט היה לי, כמה הכל הרגיש לי נכון, כמה הרגשתי שאני במקום המדויק מתבוננת במה שעושה אותי מאושרת באופן בלתי נתפס ממש, עד שכשהפנתי את גבי להמשיך לדרכי הרגשתי את השברים הפיצים האלו מתגנבים לחיי ומזכירים לי לחזור להרגיש את זה שוב ושוב, להזכיר לעצמי כמה טוב היה לי ככה.

אני אחלק את חיי ללפני ואחרי, אני אזכור לעצמי איך עצרתי הכל ובחרתי לנשום. בחרתי נכון.

המסע הזה לא פשוט לנפש שלי, אבל האנשים בו גורמים לו להיות ראוי ומוצדק, ואני מבורכת מאד להיות במקום הזה, ומשננת לעצמי שוב את המילים היפיפיות שאביב מסיים איתן את הפיס המכונן הזה:

"ובעלותך למטוס, עולמך שוב נבקע לשניים ונתיב מחשבותיך שוב מסתעף לשניים וים רגשותיך שוב נקרע לשניים, ורק את מַמָּשׁוּתְךָ אינך יכול לפצל, היא חגוּרה למושב וממשיכה כאחת".

תודו שהוא מדייק.

וקחו לכם את ריטה אורה המהממת שהתאהבתי בה כל כך עם השיר המושלם הזה ששמעתי באיזה מקום פח שהגיש את הלזניות הגרועות ביקום, אבל בעיניי הוא אחד המקומות הנהדרים שהמציאו.

"Time flies by when the night is young
Daylight shines on an unexposed location, location
Bloodshot eyes lookin' for the sun
Paradise we live it, and we call it a vacation, vacation

You're painting me a dream that I
Wouldn't belong in, wouldn't belong in

Over the hills and far away
A million miles from L.A
Just anywhere away with you
I know we've got to get away
Someplace where no one knows our name
We'll find the start of something new
Just take me anywhere, take me anywhere
Anywhere away with you
Just take me anywhere, take me anywhere
Anywhere away with you

Fun, little less fun
Little less, over, over, over, over, me
Oh, fun, little less fun
Little less, over, over, over, over, me

Truth comes out when we're blacking out
Looking for connection in a crowd of empty faces, empty faces
Your secrets are the only thing I'm craving now
The good, and the bad, and the end
'Cause I can take it, I can take it

You're painting me a dream that I
Wouldn't belong in, wouldn't belong in

Over the hills and far away
A million miles from L.A
Just anywhere away with you
I know we've got to get away
Someplace where no one knows our name
We'll find the start of something new
Just take me anywhere, take me anywhere
Anywhere away with you

Fun, little less fun
Little less, over, over, over, over, me
Oh, fun, little less fun
Little less, over, over, over, over, me

Take me anywhere
Oh, anywhere
Anywhere away with you
Take me anywhere

Over the hills and far away
A million miles from L.A
Just anywhere away with you
I know we've got to get away
Someplace where no one knows our name
We'll find the start of something new
Just take me anywhere, take me anywhere
Anywhere away with you
Just take me anywhere, take me anywhere
Anywhere away with you

Fun, little less fun
Little less, over, over, over, over, me
Anywhere away with you"

לפני שניה חלפה בראשי המחשבה שלא יהיה הגון להתייחס לישראל כאל הבית היחיד שלי, שכן אני כבר שנה שניה חיה בחצי הכדור השני של העולם, מתעוררת מדי בוקר מול זריחה סינגפורית בקומה 25, על התגים במזוודות כתוב שהמוצא היקר מתבקש להשיבם לבייתי שבניוטון רואד הסינגפורי.
כשארזתי את המזוודה פחדתי שאשכח לקחת איתי דברים ומה אעשה אם לא הבאתי משהו, אבל בעצם נזכרתי שהמקום היחיד שאני באמת יודעת איפה למצוא בו את כל מה שחסר לי, זה ישראל.

שוב אני על המטוס האוזבקי שמביא אותי מביתי הסינגפורי לביתי הישראלי. מבולבלים? גם אנחנו.

את המקטע הראשון של סינגפור-אוזבקיסטן עשיתי כשלצידי חמולה אוזבקית מרשימה, שאיכשהו, כמו בבדיחה משובחת ביותר, שובצתי לשבת בדיוק באמצע החמולה המרשימה שכללה אב אוזבקי שמתפקד בשעות הפנאי ככל הנראה כמקרר סייד ביי סייד, ולו 8 בנות ורעיה מכוסה היטב שלא באמת שמעתי הרבה ממנה, אבל הבנות, ראבאק, הבנות.
כמה אוזבקית שאני שמעתי בשמונה שעות, זה פשוט לא יאומן, מה עוד ששובצתי בניגוד לרצוני לתרגם להם גם מידע לא חשוב בעליל באנגלית ולחיזוקים חיוביים מדי פעם על יכולותיי המרשימות, פלאס נגיעות עקביות בנוצותיי הבהירות וקביעת הבת הבכורה "יו אר ביוטיפול, לייידי, ביוטיפול", אז לא באמת חוקי שאתלונן פה.

אגב, כן כן, גילוי נאות, הרי לא יכול להיות שאעלה אי פעם על טיסה אוזבקית בלי איזו דרמה קטנה ככה על הדרך, והפעם, בחסות מיס נאס"א 2017 (להלן אני).
ככל הנראה, כך מתברר, לא חשבתי שיש צורך לפתוח את הדרכון שלקחתי איתי ואשכרה לוודא שהוא הדרכון שלי, וכך גילינו בתור לצ'ק אין (!) את הדרכון של גיל בסמוך לדרכון האירופאי שלי, דבר שהיה צפוי מעט להעיב על נסיעתי, איך לומר. אובכן, לשמחתי זו הייתה בעיה קטנה שנפתרה תודות ללין-כפרעליה פלאס נהג מונית סינגפורי שטס במהירות האור מביתי לצ'אנגי, והפעם- עם הדרכון הנכון.
אגב- אני חולקת פה איתכם מטוב ליבי מידע רלוונטי שעליתי עליו לאורך השנים- ככל שמצבך גרוע יותר בצ'ק אין מבחינת קטסטרופה זו או אחרת, כך באופן ישיר ירחם ויחמול עליך פקיד חברת התעופה ויעלים עין מאובר ווייט ניכר במזוודה, זה כמובן כשמתעלמים מהטרולי ששוקל כמו האוזבקי לעיל, פלאס תיק גב שבאמת כבר לא נותר בו מקום לגרגר אורז.

טיסת הלילה אילצה אותי לקרוס בשלב כלשהו ולהירדם, ולהתעורר לטילטול חינני של מגע ידיה הענוגות של הדיילת הנחמדה והמשופמת שכמו יתר חברותיה בחברת התעופה האוזבקית, אוחזת במראה של נהגת משאית מ- 1986, שיער מנופח בספריי וצבוע בצבע פטל או לחילופין מחומצן, כולן נראות כמו לובה ונחושות מאד שאוכל ואשתה. מאד.
בשעה שתיים בלילה שעון סינגפור הושכמתי עם השאלה המתבקשת "פז'לסטה קפה? פז'לסטה תה?", מסביבי אנשים יושבים וטוחנים עוגות צהובות לא ברורות בשתיים בלילה ולאף אחד המחזה הזה לא נראה מוזר מלבד לי.

אני, שהסטנדרטים הקולינריים שלי אנינים ביותר אבל עדיין מסוגלת לעוף גם על אוכל מטוסים בהיותר חובבת מונסודיום גלוטומט, אני, אני לא יכולתי להסתכל בכלל על האוכל בטיסה הזו, וכמו שהבנתם- מקרר אמאנה במערכה הראשונה אוכל את המנות שלי במערכה השניה. האיש רעב, לא ניתן לו אוכל?

בשדה התעופה הטשקנטי, אחרי שמושמשתי ביסודיות בלי שום בושה ע"י בודקת אוזבקית מרשימה (הפעם כבר ממש בחרתי את הבודקת החביבה שתמשמש אותי, בכל זאת אין כמו בעל ניסיון) גיליתי שבשנת 2017 אפילו בשדה התעופה בסרי לנקה או בפקקטע קראבי יש ווייפיי, אבל בטשקנט ווייפיי איז סו אובר רייטד.
שעתיים המתנה שנמשכו כמו נצח, אבל עם האקסטרה מייל- עברית כבר נשמעה מסביבי בכל מקום, הטיסה לישראל מילאה את השדה במטיילים שחוזרים הבייתה מהמון מקומות שלא הייתה בהם ככל המקרה מקלחת פלאס ייתכן שנסתמו להם האוזניים, כי ראבאק תוך שניה קיבלתי ישראל הארד קור לפרצוף עם בדיחות סוף מסלול של "אחחחחחחחייייי, קלוט קלוט אותתה" מסביב, "אחי, אני נוחת בארץ ויש לי שבע אלף וואצאפ".
לוקח זמן להתרגל לעברית מסביב, אבל איך לומר- דאגו מסביב שאתרגל מהר.

בגובה 36,000 רגל, -59 צלזיוס, מרחק 2,349 ק"מ ממה שהיה ביתי רוב חיי, אני חושבת על קור וחום.

איכשהו הבנתי מקודם שיש איזה תהליך של טמפרטורות שמביא אותי לישראל. הגעתי מחום מופרע, ממקום שאני אפילו לא זוכרת איך מרגישה צינה על הגוף, ממקום בו מתאפרים אחרי מקלחת רק עם מזגן כדי שהאיפור לא ינטוף תוך שניה, כשאני לא מצליחה בכלל לדמיין איך מרגיש קור בעצמות ואיך זה התחושה הזו שאני הכי סובלת ממנה בעולם של קר באף.

בשביל להגיע מהחום הסינגפורי שעזבתי לקור הישראלי שמחכה לי, אני מטפסת לכמעט -60 מעלות.
כמעט 15 שעות בטמפרטורות שמאזנות את החום הסנגפורי מהחצי שנה האחרונה, כאילו הגוף שלי עובר הכנה מנטאלית של פירוק והרכבה מחדש בדממת אלחוט, 15 שעות של שקט מוחלט מסביבי, רק אני ואני ואני (ואוזבקים) אבל בעיקר רק אני והתחביב הסינגפורי שלי- שקט.

והשקט הפעם אכזרי קצת, מאלץ אותי לחשוב כל הזמן.
הנסיעה הזו שונה מהקודמות לה, מתחיל להרגיש לי כבר כמה זמן שהארץ התרגלה לחיות בלעדיי, שאני ברת חלוף בזכרון של אהובותיי ואהוביי, וזה נורא נורא עצוב לי שאחרי הזמן הזה שאני לא חיה בארץ אני כבר נשכחת וכל מה שהייתי בארבעים ואחת שנותיי הישראליות מתאדה לו לאט באויר, וזה עוד משו שאצטרך להתמודד איתו הפעם הזו.

והפעם החלטתי בדעה צלולה להנות מהזמן הזה פלאס למצוא באמצע זמן גם ללונדון אהובתי שפגשתי לאחרונה לפני שנתיים, להספיק למצות זמן עם המשפחה שלי שלא הספקתי מספיק ממנה עד עכשיו ועם השלמת פערים אינסופית עם כל מה שחשוב לי. ברקע יקנן לי הגעגוע האינסופי למשפחה הסינגפורית שלי, לשלושה שבועות בהם לא אאסוף לנולי שלי שיער בבוקר ותני שלי המתוק לא ישב לידי וילטף לי את היד ויזכיר לי שגם בגיל חודש לשש עשרה ילדים עוד מחבבים את אמא שלהם.

יה אללה, איזו גזרה זו להתגעגע כל פעם לחצי השני של הכדור. כמה שזה מעייף, ראבאק.

והנה, ברגע זה נחתתי במקום שהנפש שלי חיה בו, שנוהגים בו בצד הנכון של ההגה ושל הכביש, שיש בו עגבניות מושלמות, את ההורים שלי ואת האחיין הפיצי שגדל בלעדיי כבר כמעט שנתיים, את האנשים האהובים עליי כל כך שבלעדיהם אני לא שלמה, שיש בו את מרכך הכביסה הנעים ביקום ואפילו את ארומה שמבחינתי שווה כוכב מישלן אחד לפחות.

היוש, ישראל, באתי. תהיי טובה אליי.

וקחו לכם את עידן חביב המהמם לאללות, בקול הכי ישראלי שעושה לי כל כך טוב בלב, תודו שהוא נהדר

"תחנות בחיים כבר נסעתי רחוק לטפל אז בלב 
ולפעמים מסעות זה לשכוח הכול ואצלי סגור הכאב 

הנה המים עולים עד מעל הראש אז נבקש לעלות 
ולפעמים כמו הים אני נסוג לאחור 
מפחד לשנות 

וזה צריך להדליק אור אדום 

ניסיון אחרון להגשים את החלום 
ואני קורא לך לחזור 
תני לי אומץ לזוז כשהפחד נכנס 
מאיים לשטוף את הכול 

וזה צריך להדליק אור אדום 

ורק הים ימשיך לסעור כמו נשמה שאין לה סוף 
בסוף היום יושב לחשוב 
על אהבות על טבעות 
על מה שטוב 

שינויים באוויר ההמון שוב זועם ונותן בדגלים 
ובוא נחליט אלוהים שבינך לביני לא צריך מתווכים 
ועוד מרגיש את הים איך הוא קורא לי לבוא אליו 
ולרחוץ בו את הלב 
ולפעמים בלי לראות רץ על שפת התהום 
ואני שוב מתאהב 
וזה צריך להדליק אור אדום"

בכל פעם שאני יורדת מהבית לעבר היונייטד סקוור לידינו אני רואה מרבד עצום של צמחיה ירוקה יפיפיה נמוכה. לקח לי ימים לקלוט שמשהו בה תופס לי את העין, ימים.
בזוית מסוימת חשבתי שאני מדמיינת, שזה בראש שלי, אבל שינוי נקודת התבוננות גילה לי דבר מדהים-
העלים הירוקים נראים רק ירוקים מלמעלה. כשמסתכלים עליהם מלמטה, מהצד השני של העלה שכאילו פרוס לכיוון השמים, מתגלה שוב מה שהנסיך הקטן ידע תמיד- "אין לראות את הדברים היטב אלא בלב בלבד, כי הדברים החשובים באמת סמויים מן העין":
בחלק הפנימי של הצמחיה הכל ארגמן, בורדו עמוק.
כל עלה כאילו מחזיק זהות כפולה. אין שום דבר בו שעשוי לרמז על העומק ועל הקסם הסמוי מהעין, על מרבד הצבע האדום האינסופי הזה, החבוי מהמבט.

ביום האחרון של שנת 2017 אני עוצרת שניה ולוקחת נשימה עמוקה, לומדת עדיין בגיל 42 לתמרן בכאוס אינסופי של ירוק למעלה ואדום בורגונדי בחלק הנסתר.

יום בסימן פרידה, אני אף פעם לא אתרגל לעומק ולצער שיש בכל פרידה.
צריכה ללמוד לשחרר יותר בקלות, שכן שוב אמרו לי היום "את צריכה לקחת יותר בקלות" בפעם ה- 477687 (רמז: לא יקרה, ניסו רבים וטובים קודם).

לפני שבועיים זוהר שלי המתוקה שיכנעה אותי להקשיב לה, לתת לה לנתח בי כמה דברים.
סקפטית כדרכי בכל הרוחניקיות הזו אמרתי לה "יאללה, לכי על זה", היא הצטנעה כתמיד ואמרה שתעשה כמיטב יכולתה. והופ, שוב הרגשתי איך אני שקופה לעיתים.

"ליתי, את צריכה להתעקש לחשוב רק דרך הגיון, לא דרך הרגש", היא התעקשה.

היא אגב מכירה אותי, היא ידעה שזה נכון, ועדיין, זה לא תמיד מצליח לי. אני מעבדת הכל בפילטרים של הלב, קשה לי לשחרר למרות שיש פרידות שאני יודעת שיגיעו, וכנראה אם היה לי קצת יותר שימוש בשכל הייתי מבינה שהן מתחייבות המציאות ומשחררת יותר בקלות.

אני לא מתרגלת גם בגילי להסתגל לחשיבה קרה יותר שהייתה מנטרלת לי כמות אינסופית של כאבי לב או סתם התמודדות יותר פשוטה.
אני אגב לא בטוחה שזה משהו שאני צריכה לעשות, אני עושה חישוב מהיר ברטרוספקטיבה ומגלה כל פעם מחדש שעדיף לי לחיות עם הסנסורים ככה ולחוות הכל עד המילימטר והעומק, מאשר להסתגל לקרתנות ולחיפוף הרגשות כדי להעביר את עצמי למוד יותר קליל, ואז הדילמה האמיתית היא כנראה עניין של הגדרת האיזון, אותה דילמה שעליה אמר הנסיך הקטן (שבאמת, יה אללה, כמה שכל שם לו אקסיפרי במילים כל כך יפות) "אם אני רוצה להכיר את הפרפרים, עלי לדעת להסתדר עם שנים-שלושה זחלים".

וכל יום מזמן לי כמה זחלים וכמה פרפרים, ועכשיו אני מתחילה להרגיש את הזחלים האלו שמתחילים להתגנב לפני שאני נפרדת מסינגפור שוב לביקור שקט בישראל, שוב לפגוש את העגבניות הטעימות האלו ואת החביתות הכי טעימות שאבא שלי עושה הכי טוב בעולם והקישקושים בספה עם אמא שלי, שוב להיות חלק מהבלונדיניות שלי, מהמופלטות, מהשממיות, לכל מי ששוב יזכיר לי כמה אני קשורה אליו וכמה נוח לי איתו.
אני מזכירה לעצמי ששוב אצטרך להגן על עצמי ממה שמזמן לי הזמן הזה לנפש וכמה קשה לי שוב להיקשר בעבותות המוכרות לי כל כך לאהוביי בידיעה שזה פג תוקף אחרי כל כך מעט זמן.

והאיזונים, שוב לחפש את האיזונים,
שוב זחלים ופרפרים,
שוב עלים ירוקים בחוץ וארגמניים מבפנים,
שוב פרידות,
שוב להיות מוגנת ושמורה מהחלק החיצוני וזהירה כל כך מבפנים.

ביום האחרון של 2017 החלטתי לאזן אחרת ב- 2018. לחפש בעצמי את הצבע הנסתר מהעין, להקשיב יותר להגיון שבי כמו שזוהר אמרה ולקבל את הזחלים בהרבה יותר סלחנות אם אני רוצה יותר פרפרים בלב.
שוב אבטיח לעצמי מה שהבטחתי לנסות כל השנים, ופחות הצלחתי. אולי עדיף שאשחרר גם את זה.

שנה טובה, אהוביי.

וקחו לכם את א-הא ומורטן החתיך למות באחד השירים הכי, אבל הכי יפים ומרגשים שלהם. אבל הכי.

It wasn't the rain that washed away…"
Rinsed out the colors of your eyes
Putting the gun down on the bedside table
I must have realized
It wasn't the rain
That made no difference
And I could have sworn it wasn't me
Yet I did it all so coldly
Almost slowly
Plain for all to see

Oh c'mon please now
Talk to me
Tell me things I could find helpful
How can I stop now
Is there nothing I can do

I have lost my way
I've been losing you

I can still hear our screams competing
You're hissing your s's like a snake
Now in the mirror stands
Half a man
I thought no one could break
It wasn't the rain
That made no difference
Nervously drumming on: Run away
But I want the guilt to get me
Thoughts to wreck me
Preying on my mind

So, please now
Talk to me
Tell me things I could find helpful
For how can I stop now
Is there nothing I can do

I have lost my way
"I've been losing you

אני יושבת בסניף סטארבאקס השכונתי שלי (להלן: לשכתי) עם קפה-קר-הוא-התשובה-להכל, עטופה כמו אתרוג עם צעיף הו-כה-לא-מספיק-מחמם-כוסומו. בחוץ, לעומת זאת, 300 מעלות, וככל הנראה מישהו הניח בטעות שזה סניף סטארבאקס גרינלנד, שכן כולם מסביבי יושבים מחובקים עם כוסות תה ירוק והודיס.

איכשהו יש פה איזה שהוא עניין להגיד 'יאללה, נורא חם פה, בואו נבדוק את עמידות הגוף שלכם לשינויי טמפרטורה לא סבירה ונמזג את המרחב הציבורי במינוס 4 מעלות', ועל כן, תצטרכו להאמין לי שממש כרגע שיניי נוקשות מקור.
בסינגפור.

אני עוד מתלבטת איך להישמע אמינה כשאספר על ההזיה לפיה בשלב זה סינגפור מתכוננת לחורף שכאיייילו יגיע, אלא שזה לא יקרה, צר לי לעדכן. חורף לא יהיה כאן. גם לא סתם קריר.

סיבוב בקניון סינגפורי מלמד שכל החנויות פה עם קולקציית חורף (טרו סטורי), ואם חשקה נפשך בקולקציה של שרוולים ארוכים, אפרנטלי בימים אלו תוכל לפגוש אותם בכל חנות רשת שמכבדת את עצמה. אפילו מגפיים ראיתי השבוע בחנות בקניון, בחיי- אנשים נפלו פה על הראש. אני, אגב, ממש רוצה לראות את אותה אחת שברשימת הקניות שלה לסינגפור רשום "מגפיים" או "צעיפים", אנד יט- אינסוף כאלו מונחים כרגע בחנויות מסיבות שטרם הבנתי.

האי הזה, שאי אפשר למצוא בו מכנסיים במידה 40 בחצי מהחנויות (שכן האסייאתית הממוצעת אוחזת בעובי של נייר A4), האי בלי אפרסקים עם טעם, האי בלי העגבניות עם המיץ, האי הזה שיש בו באופן תדיר 35 מעלות וזיליארד אחוזי לחות- מגפיים וצעיפי פשמינה? את אלו יש בו. גו פיגיור.

נראה לי שאני מסתגלת כבר לכל הניגודים פה.

האנשים האלו מסביבי, הכי רציונלים ודוגמאטיים בעולם, אלו שחנוטים 24/7 בחליפות מעצבים יקרות, האנשים האלו חוגגים את "חודש הרוחות הרעבות" ההזוי משהו, ובמשך חודש מקפידים לרדת מהפסים עם מכוניות מנייר וקוקה קולה שהם מעלים כמנחה למתיהם.

אפשר לצפות מהאנשים האלו לאפס יצירתיות בכל תחום מתחומי החיים, אבל העולם הרוחני שלהם הוא עומק אינסופי של מחוות שאפשר לבחון אותן לפעמים על הרצף, לבדוק את תקינותן.
אלו אנשים שלומדים 9 שנים פאנג שוואיי של המתים, ו- 9 שנים פאנג שוואיי של החיים (או להפך? כבר איבדתי ספירה), אלו אנשים שחוגגים חגים עם דרקונים וקלמנטינות, שמאמינים במספרים שמביאים מזל ובמספרים שהם קללה.

אלו אנשים שהשנה שלהם היא דרקון או ארנב, צב או כלב, אבל הם שולטים בבנקאות העולמית ובהייטק, והם מופת לשיגשוג ונהנתנות חומרית.

ואני חיה בינהם והם לא מנסים לחנך אותי, והם מצליחים ללמד אותי המון על איך אפשר וצריך לחיות בין עולמות, הם מאפשרים לי לחיות בדואליות הזו כאן, ביקומים מקבילים.

אחד הדברים שהטריפו אותי פה מיומי הראשון פה זה רכיב 'האומה המרוסנת' הזו, הדרך שבה 'אולפו' התושבים פה להיות מדויקים ומרוסנים עד כדי תהיה.
לפני כמה שבועות הייתי בהקרנה פה בפסטיבל הסרטים הישראלי, באולם קפוא מקור באופן כאמור כה לא מפתיע. בשלב כלשהו קלטתי שהתיק שהגעתי איתו ובו הארנק שלי וכל הטוב הזה, הושאר אחר כבוד בבית הקפה הצמוד בו ישבנו בהפסקה (ולא, לא באמת הופתעתם שהפגנתי אסטרונאוטיות למופת פה).
לאף אחד מסביב לא היה רבע ספק שכשאגיע למקום בו השארתי את התיק לפני שעתיים, ימתין לי התיק מבלי שנפש חיה מעשרות עוברי האורח שעברו לידו נגעו בו, וזה הרי בול מה שקרה: תיק עם ארנק וטלפון במקום ציבורי הומה אדם ואף אחד לא חשב לגעת בו.

העניין הזה של לגעת בחפץ שאינו שלך לא קיימת פה אצל האדם הממוצע- ולא רק הסינגפורי, המקום עצמו מכבה את זה אצל כולם, הרבה אומנם בעידוד פרקטיקה חיננית של עונשים כבדים, אבל איכשהו, העסק הזה עובד מבלי שתאוים.
האי הזה מרדים תחושות ותכונות.

ואני באמת חושבת על אינסוף התחושות שהאי הזה הרדים לי.

נניח התחושה הזו של הדופק המהיר כמו זו שהתעוררה לי בישראל כשצעדתי ב- 11 בלילה בחוץ, דופק מטורף כשאני חולפת על פני אנשים זרים, כל מבט מקפיץ ומחזיר לי את התחושה הזו שהאי הזה השכיח ממני מזמן.

תחושה של קור, צינה על הגוף.
אני כבר לא זוכרת, ואני מנסה, בחיי, מנסה להיזכר איך מרגישה רוח קרה על הפנים, מנסה להיזכר בתחושה הזו שהשיניים נוקשות- ולא בסניף סטארבאקס ממוזג, אלא רוח קרה כזו שמנשבת חזק ומקפיאה את הצלעות, רוח שמייצרת אף קפוא. הגוף שלי כבר שכח איך זה מרגיש, שנת החורף של הקור אצלי אינסופית.

טעם של קלמנטינות, ריח של ארוחת ערב רגילה לחלוטין אצל ההורים שלי עם החביתה המדויקת שאבא שלי יודע להכין יותר טוב מכולם, עם הקסם הזה של אמא שלי שתוך שניה השולחן מלא בדברים. טעם רדום של אוכל ישראלי פשוט ומלא בטעם מושלם (ואפילו יונתן שלי בדיוק הרגע אמר שהוא מתגעגע לפקקטע ארומה, ומילמל מתחת לשפמפם חמוד כזה "ועכשיו תגידי "ההבדל בינינו שאני עוד חודש אהיה שם ואתה לא", יופי אמא, ממש בוגר מצידך". אמר ודייק).

והתחושה ההיא של הטעם של הקפה במשרד, של התמר שיש תמיד על השיש במטבח במשרד היפיפה הזה שאירית ודאלי בו יום יום, הרעש של הטלפון המטרטר נון סטופ, האנשים שנכנסים בזהירות ונימוס ומציצים לי מעבר לדלת המשרד הבהיר והמואר ומבקשים שניה מזמני להתייעץ על חייהם ואירית שתסמס לי "לחלץ אותך?" כשהיא יודעת שאני עמוסה ולא יהיה לי לב לסיים לבד את השיחה.

כבר לא זוכרת את ההרגשות האלו.
הן פינו את מקומן להרגשות אחרות, רעשים אחרים, צלילים מסוג אחר, קצב אחר של פעימות הלב, מחשבות שונות לחלוטין.

הן פינו את מקומן לשקט אמיתי, לשלווה, להקשבה לעצמי, להקשבה מתי עוד ומתי די, מתי לעצור ולהקשיב ללב ומתי אפשר הלאה, הן פינו את מקומן לאנשים אחרים, אהבה נקיה, לטעמים אחרים, לגעגועים מסוג אחר לגמרי.

אני מתחילה לספור לאחור לרגע שבו עוד חודש אנשום שוב את הישראל הזו שלי, ומרגישה איך לאט לאט מתעוררות בי התחושות הרדומות, הגעגועים למה שהשארתי בביקור האחרון שם, לרגעים האלו שכשאנחת יצופו בשניה ויזכירו לי הכל.

וכל מה שנרדם יתעורר.

וקחו לכם את שרה מקלכלן המופלאה, שמעירה בי את הלב ואת הנפש עם הקול המלטף שלה והמילים, המילים.

I will be the answer at the end of the line"
I will be there for you while you take the time
In the burning of uncertainty I will be your solid ground
I will hold the balance if you can't look down

If it takes my whole life I won't break I won't bend
It'll all be worth it worth it in the end
'Cause I can only tell you what I know
That I need you in my life

When the stars have all gone out
You'll still be burning so bright

Cast me gently into morning
For the night has been unkind
Take me to a place so holy
That I can wash this from my mind
The memory of choosing not to fight

If it takes my whole life I won't break I won't bend
It'll all be worth it worth it in the end

'Cause I can only tell you what I know
That I need you in my life
When the stars have all gone out
You'll still be burning so bright

"Cast me gently into morning for the night has been unkind

"לדייק".
בחיי הסינגפורים אני לומדת לדייק.

בזמן הסינגפורי הזה שלימד אותי יותר מהכל להיות מן תיבת תהודה לעצמי וללמוד להקשיב לדברים שקורים לי, אני בעיקר לומדת יותר ויותר לשים לב ולהקפיד לדייק- לא ללכת מסביב, לייצר הלימה אמיתית עם מה שיוצא ממני לבין מה שאני באמת רוצה.
לקח לי 42 שנים לדלג על המהמורה הזו של להקשיב להכל חוץ מלעצמי ופתאום נהיה לי סדר בראש.

שעות אינסופיות של פינג פונג עם מי שמסביבי, רצף שיחות לא אקראיות בכלל, ואני מגלה כמה התרגלנו כולנו להגיד את האובווייס, להוציא מעצמנו מן אוטומט מילים שאינו קשור בכלל למה שאנחנו רוצים.
שיחה ארוכה ארוכה עם חגה יקירתי ושתינו מצאנו את עצמנו הופכות את האמירות האלו שאומרות הכל מסביב במקום להתרכז במהות בדברים שהופכים הכל לפשוט יותר, וזה ממשיך את הפינג פונג האינסופי שלי עם ליטל על כל עניין הדיוק במה שקורה לנו, על כנות עצמונית כזו.

שיחה משמעותית אחרת שלחה אותי לחזור אחורה כמה שנים, ולקחת לעצמי שוב את "ארבע ההסכמות" של דון מיגל רואיס.
כשקראתי אותו אז בחיי הקודמים הייתי פרקטית כדרכי וניסיתי לחשוב מה לקחת ממנו, כי הוא דיבר המון 'מסביב' יחסית למישהו שמטיף לטוהר המילה.
יעידו הקוראים מאיה או אבי שקנאת הסופרים שלי למילים המדויקות שיוצאות להם מהמקלדת היא עילה לקללות עסיסיות ואיחולים לא פוטוגנים למחלות מסתוריות שיתקפו את הלפטופ שלהם. אני באמת רואה באנשים שיודעים להשתמש נכון במילים מדויקות כאנשים עם תכונות על.

עדיין מפתיע אותי שבכלל הגעתי פעם לברברת הרוחניקית הזו של "ארבע ההסכמות", אבל אני כל כך שמחה שמשהו החזיר אותי אליה הרבה יותר בשלה (ומי שירמוז שאני בשלה *מדי* ימות, הלו).
וככה כבר כמה זמן מתגלגלת בי המחשבה על כמה פשוט לקחת כמה דברים, לצמצם את ארגז הכלים הענק שלנו לכדי מעט כלים, אבל אלו שקיימים- הופכים לשימושיים מאד, וארבע הסכמות נשמעות לי כמו מספר נסבל ביותר לצרף לארסנל הכלים.

ודון מיגל רואיס הזה, כמה הוא סיבך אמירות כל כך פשוטות אבל כמה יצא לו מדויק, כי אני מתחילה לחבר קצוות לאט לאט ומבינה כמה קל לי עם אנשים שמבינים את עוצמת המילים, שלא מניחים הנחות מוצא ועל פיהן קובעים עמדות נחרצות, כאלו שעושים תמיד כמיטב יכולתם.

אנשים שמדייקים,
האנשים האלו שלא מוותרים, הם הפרס.

ופתאום יש המון סדר בכאוס.
אני מסתכלת על המקום הזה שאני נמצאת בו עם הנקיון האינסופי והחקיקה המוזרה, המקום שבו כל בוקר אני מתעוררת לגשמים הזויים באמצע הקיץ, המקום בו ליבי במזרח ואנוכי במערב, המקום שבו אני חצויה ושלמה באותה עת, המקום שהבוקר שלי הוא לילה במקום אחר ולהפך, ופתאום השבוע, אחרי בלגן אינסופי בראש שלי, פתאום בשניה אחת נהיה סדר ושלווה ונהיה נורא נורא מדויק, ואם להיות הגונה- לא פייר לתת לעצמי את הקרדיט פה, הדיוק והשקט לא הגיעו בזכותי, אם כבר ההפך.

ולקח לי המון זמן לנסות לעבד את המילים האלו, אבל ככל שהזמן חולף הן מסתדרות להן באיזה סדר הגיוני ומפתיע כזה. תארו לעצמכם אוסף אינסופי של קוביות במיליון צבעים וצורות מפוזרות, שפתאום מחולקות בסדר כל כך לא מסובך לקוביות אדומות, צהובות, ירוקות, לבנות, עגולות, מרובעות, פתאום נהיה סדר כזה הגיוני עם איזו מתודה לא מורכבת בכלל.

ולשם אני מכוונת, לסדר הזה בלב. שהדברים יפלו למקומם הנכון, המדויק, וכל מה שצריך זה להיות מוקפת באנשים שמסדרים את הקוביות האלו בלי מאמץ, באופן טבעי, עד שזה סדר שנעשה מעצמו.

וקחו לכם את כריסי היינד המדויקת על המילימטר, שהמילים שלה הם בדיוק מה שכיוונתי אליו, שיר שכשאני שומעת את התו הראשון שלו הכל מסתדר מדויק, כי כשזה נכון- זה לא באמת מסובך.

Oh, why you look so sad, the tears are in your eyes"
Come on and come to me now,
and don't be ashamed to cry
Let me see you through,
cause I've seen the dark side too

When the night falls on you, you don't know what to do,
Nothing you confess could make me love you less

I'll stand by you,
I'll stand by you, won't let nobody hurt you,
I'll stand by you

So if you're mad, get mad, don't hold it all inside,
Come on and talk to me now
Hey there, what you got to hide?
I get angry too, well, I'm alive like you

When you're standing at the cross roads
And don't know which path to choose
Let me come along, 'cause even if you're wrong

I'll stand by you,
I'll stand by you, won't let nobody hurt you,
I'll stand by you.
Baby, even to your darkest hour, and I'll never desert you,
I'll stand by you

And when, when the night falls on you baby,
You're feeling all alone, you're wandering on your own

I'll stand by you
I'll stand by you, won't let nobody hurt you,
I'll stand by you, baby even to your darkest hour,
"And I'll never desert you