שגרת חד ההוריות במיטבה. האמת היא שאין איך לייפות את האמת- הרבה יותר קל לתפעל פחות ילד (בן 45) בבית, אני עושה הכל די בסבבה, כלומר די בסבבה כשלא מעורבות פה שעות פליליות כמו רבע לשבע בבוקר, עניין שלאחרונה גיליתי מקרוב, והיי, זה לא כיף, בול כמו שחשבתי.

הסתבר לי שיש יקום שלם של אנשים שאשכרה פעילים בשעות האלו ומבצעים פעולות די בסיסיות, כמו נניח לתקשר עם ילדיהם (משימה שנחסכת ממני סך הכל, פשוט כי הם גם לא ממש בעניין שיחות בבוקר, הרבה יותר לכיוון נהמות). אני מגלה בשיחות עם חברות שיש עולם שלם של אנשים שעושים בשעות כאלו תורנות "נשק וסע" (פעילות שלעולם לא אבצע, בעיקר בשל סעיף אפוד זוהר הו-לא-שיקי) ובסך הכל יש שמועות שהשמש ערה גם כשאני לא, וזה סבבה. לשמש, כלומר.

אז השבוע שלי מתגלגל לו בסבבה יחסית כשהחלק היותר בולט בו הוא קירקועי לבית מחמת חיבה יתרה לילדיי, והרצון לא להשאיר אותם לבד- ולא שלהם דחופה נוכחותי, הערב למשל נאלצתי לציין מפורשות שאני נוכחת והייתי שמחה ליחס, אבל היה ממש דחוף משהו בוואצאפ אצל יונתן ויהלי הייתה עסוקה עם פאפי, ורק ריגשי היטה את הכף לטובתי. קירקועי הזה משליך כמובן על הכנסות מועדון הזאפה ושתיים או שלוש מסעדות מעולות במיוחד, וחוץ מהשחיה החמודה שלי שהופכת את ימי שלישי ליום ארווווווך כמו מסטיק (אבל אני שחיינית מחוננת! תדעו!), בסך הכל אני די בבית. מוזר למדי בשבילי, מאד שונה מאורח חיי הרגיל.

היום מצאתי את עצמי בחויה חוצגופית כמה פעמים, כמו נניח באיזה עיתון שקראתי בבוקר (גרזן במערכה ראשונה, זה מה שאנשים עושים בבוקר! קוראים עיתון!), בו נסקרו כמה מופעי קיץ שצפויים פה. חשבתי שאני מתה מבאסה, כי אני לא פה והם כן, אבל אז ביבי מינה את ליברמן לשר הביטחון והבנתי שמופעים כבר לא יהיו פה הקיץ, אבל לי יהיה להציע מקלט מהטילים, אז יש לי את זה וזה נחמד, כמו שאומרים אצלנו.

גם ישבתי היום בבוקר בפגישות השגרתיות של צוות הקמת התיכון הישובי פה, בייבי שלי כבר שנתיים פלוס. עמלתי עליו באהבה גדולה מתוך הנחה שבראשון לספטמבר בכורי יתחיל פה תיכון, ורציתי שיהיה לו התיכון הכי טוב שאפשר, וזה מה שעשינו. ועכשיו בכלל יקום התיכון הזה בראשון לספטמבר, בחוץ ייתלו הבלונים הכחולים כמו בכל שנה שהרחובות פה חגיגיים, בקול תרועה ייפתח פה הבייבי הזה, ואני לא פה לראות את זה קורה. מבאס שאין דברים כאלו, ואיזה תיכון כבר אוכל להקים בסינגפור?

אז חשבתם שפה הסתיים כל הטוב הזה של הביאוס בעניין תיכון? למה, חכו, יש עוד, כי בערב היה פה ערב מגמות לקראת התיכון, ואני, כמו כל חננה אמיתית וזו שקשה לה לשחרר את הבייבי, הייתי בערב הזה, לשמוע על מגמות המחול, הביוכימיה וביו-שקר כלשהו אחרים, שכל כך התאמצתי עליהן. לא היה ולו אחד מחבריי פה ליישוב שלא נקרע עליי, 'אההההה, ליתק'ה, את זוכרת שאת לא תקועה עם התחת הזה פה בראשון לספטמבר, את חוגגת לך כבר בסינגפור' על הטיותיו. אהההה, תמותו.
נראה לי שבראשון לספטמבר אני ממסכת כל אפשרות תקשורת עם העולם, מתכסה בפוך מתחת למזגן, ומתאדה עד שיעלמו כל התמונות בפייסבוק המתעדות כל דבר שעשוי להזכיר לי מה קורה פה כשאני לא. ככה זה מרגיש כשמתים?

ואפרופו דברים מתים, אחרי שיהלי גילתה איזו כתבה בעיתון על בית קברות לגלידות שלא עבדו טוב בסופרים במפעל של בן אנד ג'ריז (חפשו אצלה באינסטוש הקורע, צילמה והעלתה), כל מה שעשינו בארוחת הערב היה לדון בגלידות. שניה אחרי שנשלחו לצחצח שיניהם ופרשו למיטותיהם (שקר מוחלט, מיטתי הולאמה), התיישבתי פה בשקט, אני ודלי קטן וחינני של בן אנד ג'ריז, כשאני מייללת לנבי בשיא חוצפתי שאני לא מצליחה להוריד 2 ק"ג סוררים, ובאמת, בואו ננחש למה אני לא מצליחה. תעלומה.
מסקנה? בואו נהיה ספציפיים, אם אתם ליד המקרר הזה של הגלידות, אל תקנו את satisfy my bowl. בן אנד ג'ריז זה השטן.

הולכת לצעוד 9 ק"מ. מה לצעוד, רצה. לאחו.

חזרה לשגרת חד הוריות, הוא בסינגפור ואני בינתיים פה.
בינתיים, כי עוד שבוע וחצי אני עולה על המטוס לנסיעה מקדימה, לחיפוש בית. או, טוב ששאלתם, לא, כי אני בכלל לא בלחץ מזה.

עד לפני שלושה ימים בערך היה לי הרבה יותר סדר בראש, הרבה בזכות תאיר המדהימה שקרני שידכה לי- והיא שידכה לי את דרק, מתווך המחמד שלה.
תאיר עשתה את מה שככל הנראה הייתי צריכה- לקחה עליי חסות הסבירה, נימקה, עשתה סדר והסבירה בחוכמה איפה ומה חשוב. ידעה להגיד לי מה משמעותי יותר ומה לחפש, ובאופן כללי עשתה כל מה שעושה מבוגר אחראי- החליטה עליי, והצילה אותי מכל הבלבלה הזו.
העניין הוא שעד אותו רגע חיפשתי בית עם חדר אורחים, כי כן, קוראיי המתוקים, אתם חייבים להיות אורחים אצלי, כי בגופי פועם לו לב של דרוזית מחמד מארחת, והכנסת אורחים בסינגפור זה שווה לאללות, נסו ותהנו.

אלא שבאופן פרדוקסאלי, הרצון שלי להיטיב איתכם, חבריי האהובים, הביא לתוצאה חיננית בה אני מחפשת בית שפחות מתאים לנו (רמז: פחות מפנק פלאס רכיב הלוקיישן), ועל כן, בעידוד קבוצת החשיבה תוצרת שוהם (להן הלוינים והסגלים), הוחלט לשנות אסטרטגיה, לחפש בית מפנק וכיפי בלי חדר אורחים, ולהבהיר ליורשיי מה שהם הכי רוצים לשמוע- אם יש אורחים, נצמדים בלילה לאמא, בהולנדיה (האמור לעיל תופס בשלב זה רק על הקטנה, הקורא יונתן, תשכח מזה, אתה כבר ממותה).

וכך, המטרה שלי עוד שבוע וחצי, היא להיצמד באדיבות ג'ט לג מחריד לטיול מתווכים ברחבי האי, ותוך יומיים, מקסימום שלושה, למצוא את התחליף לבית פרטי עם 6 חדרים, גינה, מרפסת ושתי חתולות, בדמות קונדומיניום (בחיי, זה לא שהתחלתי להגיד מילים גסות פה, אני עדיין ליידי) סבבה לחלוטין, דירה בגורד שחקים עם מה שאצלנו קוראים 4 חדרים, וחדר עוזרת, שזה סיפור כשלעצמו, כי בכל דירה סינגפוריסטית יש את הדבר הזה שמחובר למטבח, ובו גרה נני חמודה, שאני עוד חוככת בדעתי אם משנתי הפמיניסטית שורפת החזיות תאפשר לי לחיות עם זה בשלום (תופתעו, כרגע זה עם נטייה חזקה מאד לזה שאני לא רוצה לחיות עם זה בשלום), מה שעשוי לייצר לי עוד חדר עבודה מקסים, או אולי חדר… אירוח! טינג! 

ובינתיים, בעודי שוחה בעשרות לינקים למגדלי דירות מטורפים יפיפיים עם בריכות-ספא-פינת ברביקיו-חדר כושר, החיים ממשיכים פה.
יונתן סופר את קיצו של בר אילן לאחור, יהלי תוהה מה יקרה כשלא אהיה כאן שבועיים (רמז: אין מי שיאסוף את רעמת הנוצות שלה כל בוקר, צרה צרורה), אני וליל אוספות נון-צדיקים לטיול הלונדון שלנו כשאני חוזרת מסינגפור לפגוש אותה בממלכה, ואני בטרפת עבודה מופרעת כדי להספיק לסיים הכל תוך שבוע קצר יחסית.

והנה, השבוע השרבי הזה שאני נמסה בו (ממש בשורות טובות למי שהולכת לחיות בכל הטוב הזה פלאס 100% לחות) התחיל ביומולדת של מי שאני מאאאאאד אוהבת (מאאאאאזאאאאל טוב! לב לב לב, את האיחולים כבר מסרתי באופן פרטי, אבל לא מזיק להגיד גם פה), מלא מלא מלא פגישות חשובות, שחיה (ייאייי!), ואולי גם מחלקות המופלטות, השממיות והבלונדיניות ישתלבו לי בלו"ז (הקוראת סטפני, באמאשלך, תחדלי כבר עם הקטע הזה שיש לך חיים, רועיקי ואני גלמודים, רחמי עלינו), והסעות משל אני נהג בגט טקסי.

אז מישהו מוכר אויר בשקל אחד? חייבת. תארזו לי שניים.

דבר אחד די וודאי לאחר היממה האחרונה, להלן- יום העצמאות. אני צריכה מנוף. אל אלוהים, כמה אכלתי ב- 24 שעות, כמו מדינה קטנה באפריקה.

את אירועי יום העצמאות ה- 68 של מדינת ישראל ביליתי באגירת זכרונות אינטנסיבית, החל בצפיה כפייתית משהו בטקס הדלקת המשואות (רונה רמון, את אלילה), שוב התסתס"חים המופרכים ביקום, ועד לרגעים בהם מצאתי עצמי מייללת בלב עם כל זיקוק (או כמו שגיל קורא לזה "תראי את כל הארנונה הזו מתפוצצת בשמיים"), צופה כרגיל בבתי המתוקה כמו דבש שמפזזת על הבמה בכישרון אינסופי, הכל תוך מחאותיה הנמרצות לעברי, שכן בעוונותיי העזתי להתעצבן מזה שדקה לפני שהייתה צריכה לצאת מהבית להופעה גילתה שאבדו נעליי הבלט. בפעם הזיליארד.
לאחר מסכת איחזור ושיחזור נמצאה האבדה, אולם בתי נותרה בזעפה על האובדן ועל אימה חסרת הסבלנות לעיפופה התמידי, ולקח לה רק 2 דליי פופקורן ופיצה כדי להיזכר שבסך הכל אני אמא לא רעה בכלל.

בכורי, כפרות עליו, כבר מזמן התאדה מאיתנו באירועים האלו, והוא ממשיך בבילוייו עם החבורה המטריפה שלו שאני מתה עליהם קשות ורוצה את כווווולם איתי במזוודה לסינגפור. אחת לכמה זמן הפציע מולנו בדרישה לתיקצוב, ומשתוקצב- התאדה שוב, וחוזר חלילה, ואורי זרח למרחוק עבורו רק כשגילה שאני מחזיקה בתיק מטען נייד. באותו רגע לא היה קץ לאושרו.

גיל נצלב בכיכר העיר על נטישתנו את הישוב, מה שבעיניי מהווה צדק פואטי, ואין מה לומר- עמד בגבורה על קיתונות הרותחין שחטף, שלכולם אגב, השיב ב"את/ה צודק/ת".
אין מה לעשות, העובדה שאנחנו עוזבים את כל הטוב הזה לשלוש שנים מחרבת את נפשי. הרעיון הזה שאני כל כך מאושרת בחיי (חחחחחחיק טפו) הופך את העזיבה לדבר כל כך מורכב, מצב שגורם לי ליילל מכל זב חוטם שפיזז על הבמה ומכל תפוח אדמה ממותק על מקל. בשלב זה, אגב, אני מכונה בחלק מחוגיי החברתיים בשם החדש- "האוגרת", על שום העובדה שזה פרקטיקלי מה שאני עושה בינתיים- אוגרת כל פיסת זכרון וצורבת אותה הכי חזק שאני יכולה על לוח ליבי.

על הדייט המהמם (שנוהל אגב החזקת כדי פופקורן בין ספריי שלג אחד לפטיש פלסטיק) עם שירי ואורן, שכנינו המיתולוגים מהבית הקודם, עוד ייכתב בהרחבה באחד מן הימים, וזאת בעיקר לנוכח העובדה שאני חייבת לספר פה את הסיפור המצחיק ביקום שקשור אלינו, אבל אנחנו עמלים על ניסיונות לטייח מידע שיסגיר את הנפשות הפועלות, אז בינתיים אנחנו בעיקר עסוקים בתכנון הסוואת המידע, עניין שאין להקל בו ראש. סטיי טיונד, רק ארמוז שמעורב בסיפור איש מת ושמיכי בת 20 שנה שהפכה לתכריכים.

הבוקר השכמנו (שקר מוחלט, גססנו על ההולנדיה) ליום עצמאות חגיגי, תוך כדי הסנפת מנגלים מכל עברינו.
למזלנו, בורכנו בדייט צהריים מהמם אצל חברים אהובים בישוב, להמבורגרים הכי טעימים שאכלתי ביי-פאר, שיחה קולחת ומרתקת שנמשכה שעות, תוך כדי אכילת האבטיח הטעים הראשון של העונה, מה שגרם לי לתהות האם יש אבטיחים בסינגפור, כי אם לסכם את הדבר היחיד שאני מחבבת בקיץ, זה תמיד יהיה אבטיח. חייבת לברר.

את הערב הקורע מצחוק כבר העברנו באירוח מושלם אצל ליאתי (שוב אבטיח טעים למות, ייאיי!), יחד עם נבי אהובתי ופיליפ (שם בדוי), אהובי משכבר שאני מנועה מלהזכיר מיהו, אבל רק רומזת שהוא כוכב חלק מהפרקים הקודמים, ויככב גם בפרקים הבאים אם ימשיך להרגיז אותי.
פעם אצרף תיעוד של עמוד וואצאפ של פיליפ ושלי, כדי שאפשר יהיה להעביר את אוסף הקללות הנמרצות שאנחנו נוהגים להעיף אחד על השניה, שכל מטרתן היא להגיד שבסך הכל אנחנו די מחבבים זה את זו (הוא מחבב אותי יותר, פיליפ, תודה בזה כבר ונסיים עם זה).
אגב, האמת היא שאני אמורה עכשיו ללכת לישון (אוטוטו אחת בבוקר) כי בבוקר שישי שמפציע אוטוטו יש את נוהל פיליפ הקבוע, שבו אני צריכה לגרד את עצמי מההולנדיה עד שמונה (וחצי!) לקפה של בוקר אצל יוסי במרכז המסחרי (הענק בישוב, כלומר נוט), שכן כל דקת איחור לקפה הזה, מזכה אותי בשיחות טלפון זועמות מלאות בגידופים וסירובים לשמור לי חניה, אבל בסוף מחכה לי קפה מושלם ושוב אינסוף צחוק מהבטן, אז נניח שאני סולחת לו, רק נניח.

כשאלמד יומחד לצרף לפה תמונות, אוכל גם לצרף ראיות לכל הטוב הזה שאני מספרת פה עליו, אבל תצטרכו להאמין לי בינתיים-
כשישראל תהיה בת 69, 70 ו- 71, רוב הסיכויים שאמרר בבכי על אובדן הרגעים האלו, היומייים כמעט פה לכולם, של יום עצמאות שמח, הופעות של יהלי על הבמה, ארוחות צהריים מופלאות של המבורגרים נהדרים, ארוחות כיפיות על המרפסת וקפה של בוקר שישי אצל יוס עם פיליפ. הכי יומיומי, הכי שלי.
מי יתנני שמחות קטנות כאלו גם בסינגפור.

 

אתמול עוד ישבתי פה במטבח עם מיכ וג'ולס, צוחקות עד לב השמיים, כשהחלטנו באופן בהיר וברור להמיר את המסעדה הקבועה המהממת שלנו (שון, זה אתה, ממוש) בבית שלי.

ידעתי שזו תהיה ארוחה מעולה אחרי שסימסתי להן שאלת-תם אם הן בעניין קישוט הקנלוני והקישים בסלט ירקות, שתיהן תהו על נחיצות האביזר, וכל אחת מהן עוד הפציעה עם שק מלא באוצרות של פחמימות ריקות מתוכן אך מלאות באהבה, תוצרת רולדין והבליקר, וכל מי שהפריע לי לסיים את ההליכה של אחרי- על מצפונו. רק אומרת.

אם לא ידעתם עד עתה- בנות ופחמימות ריקות זה מתכון ברור לאושר צרוף- בעיקר בנות שאוכלות פחמימות אוורי-וואנס-אין-א-ווייל ולא מתענות מזה, כאלו שיודעות שעם הפחמימות האלו מגיע האושר הכיפי הזה שהיה פה אתמול.
אין דרך אחרת להסביר את זה- סלט קינואה לא מנחם, לא חומל.
קיש גבינות צאן כן.

והיום, היום הכי קשה בשנה מדשדש פה, לאט לאט הפיד הפייסבוקי משנה פנים, פתאום עולים וצפים סיפורים אישיים, ההומור מפנה מקומו לתוכן, המוזיקה ברדיו משתנה, ועכשיו זה בדיוק הזמן שבו חווה אלברשטיין סוגרת את קופת התמלוגים השנתית עם "החיטה צומחת שוב", שאני, חרף אוטוטו 41 שנותיי, טרם הצלחתי למצוא את הדרך לא ליילל מעמקי נפשי כשאני נזכרת איך השיר הזה עיטר את פס הקול של אסון המסוקים שעיצב את דמותי פעם, בטיפול בהלם בזמן אמת, בתור קצינה, ותמיד סביב הקול הזה שלה תלך התמונה של ירמי היפה הזה שכל כך אהבתי כשעוד היה חי, שהלך עם המסוקים האלו ועם עוד 72 יפים לא פחות.

כל שנה, הישוב שלי מפליא ברגישותו בטקסים יפיפיים. לפני שנתיים לדעתי (אולי 3?), ממש בשבוע של יום הזיכרון, נפל אחד מבני הישוב, הטייס נועם רון ז"ל. בטקס של אותה שנה הייתי עם הילדים, גיל היה עדיין בצבא, אבל באופן מפתיע היה בשליחות בסינגפור. עד היום הטקס הזה בעיניי הוא חלק מאבני הזהות הישוביים פה, נהרות של דמעות נשפכו באותו ערב לכולנו.

אז היום ומחר אני מתאמנת על צבירת זכרונות מהטקס הזה ומטקס יום העצמאות שיהלי מופיעה בו, לאסוף כל מילימטר של זהות שתחזיק לפחות 3 שנים, שתזכיר לי את הצליל הזה של הרעש של הצפירה למול השקט סביבה, ואחר כך את ההמולה המהממת הזו אצלנו עם הזיקוקים ועם הקטנה היפיפיה הזו שלי שרוקדת על הבמה בכשרון מדהים, המולה כזו שלא תהיה לי בשנה הבאה, אבל תהיה המולה אחרת.

והנה, תוך כדי מחשבות על זכרונות, על הקשר בין פחמימות ריקות לבין חמלה, שואלת חברה אהובה ומופלאה איך לנחם חברה עצובה.
ואז ענתשי, אהובתי, מיס מינכן והתפוצות, היפה הזו שמתמחה לאחרונה באיסוף זכרונות, עונה לה להכין פירה, כי "תפוחי אדמה בכלל גדלים על דמעות".

וטאח, בשניה הבנתי את כל הקונספט הזה מהילדות הזו עם סבתא שלי שבשבילה הקרטופלע'ך היו פאר האהבה, אלו שהתעדכנו והתחכמו עם השנים והפכו לגראטאן, ואת כל המשוואה של אוכל שווה אהבה שווה חמלה, ופתאום נהיה לי שלם בלב. גם אבא שלי אומר שבאוכל שלי יש אהבה כמו של סבתוש, והוא כל כך צודק.

ופתאום, המילים של ענתשי איפשרו באופן לא ברור להכל ליפול למקום ההגיוני שלו, והחמלה של אחת הייתה אתמול הצחוק הענק של חברות, וגם בחיים החדשים שיגיעו אמצא את הדרך לזהות הזו שמתערבבת לי בימים האלו.

וליום המיוחד הזה שמתחיל ממש עכשיו, קחו את המילים המיוחדות של מאיר שליו, מהספר "עשו", המילים הכי מדוייקות שמספרות את כל הסיפור של השכול בזהות הישראלית. קחו אויר:

"אתה יודע כמה ימי זכרון יש למשפחה כזאת בשנה? יום הזכרון של המדינה, ויום הזכרון של החטיבה, ויום הזכרון של היחידה, ושל הפיקוד ושל בית הספר ושל הכפר, שלא נשתעמם אפילו רגע. והימי זכרון שלי, מה איתם? היום שהוא נולד, והיום שהוא נפל, והיום שראיתי אותו בפעם האחרונה? ומה עם רגע הזכרון כשאתה עובר על יד עץ שהוא נפל ממנו כשהיה בן שש? והדקה דומיה כשאתה רואה מישהו שלמד איתו בכיתה אחת? ושניית זכרון בגלל מישהו בלונדיני כמוהו? והמקומות? כמה שזה נדוש וכמה שזה נורא. זה לא רק הקבר, זה גם האנדרטה של הכפר, והאנדרטה של החטיבה, והאנדרטה של הפיקוד, וגלעד פה וגלעד שם והלוח זכרון בבית הספר. וחוץ מזה יש את המקום ששם הוא נהרג, שבארץ הזאת זה אף פעם לא רחוק יותר מדי מהבית, והמקום שלו ליד השולחן, וכשעורכים את השולחן אתה תמיד חושב אם לשים גם את הצלחת שלו. וכששואלים אותך במשרד ממשלתי כמה ילדים יש לך? מה לענות? שניים או שלושה"?

הולכת להוריד לי לפלייליסט את החיטה צומחת שוב. שלא אשכח. עוד שקל לתמלוגים, חווה.

טרם החלטתי בבוקר שבת שקטה זו, אם אני צריכה לכתוב על שחרור או על ויתור, ואז הגיע הטור הזה של שלי גרוס בבלוג המושלם שלה, "המלבישה", שכתבה על מארי קונדו, הוואקו היפנית שמלמדת איך לשחרר ולוותר על חפצים ודברים בחיים ("סוד הקסם היפני", קשה לי להאמין שארכוש, ואם כן, זה יהיה כי שתיתי יותר מדי אלכוהול של בחורות כנראה, אחרת- פחות סביר שיקרה).
שלי גרוס, למי שטרם הכיר (רוצו לעשות לה לייק) היא עיתונאית אופנה מהמשובחות שהמציאו (שידוך אהוב במיוחד, תודות לקרני אוחיון שלי, רכש משובח ביותר משנת 1985), ואפילו כתבה ספר מתוק כמו צוף, שבלעתי בטיסה חזור מלונדון (וכן, הוא מומלץ לאללות).
הקסם הפרטי שלה בעיניי, זה שמעבר לזה שהיא מופת למינימאליזם ולמילה הכתובה באינטיליגנציה והומור עצמי (הכל מרשימת התכונות הנערצות עליי ביקום, כידוע), שלי לא חוסכת את ההומור ואת העובדה שהיא לא אוכלת את כל הפאתוס סביב התעשיה הזו, וכשרואים אותה, פיזית, מבינים כמה היא ניצחה את השיטה. הכל בה מדויק, אנד יט, בול במידה הנכונה.

וככה, בלי לשים לב, במשך השנים אני קוראת אותה, כמעט תמיד בנשימה אחת עם ירדן (שהיא ירדנה, אהובת נפשי, לובסטר המחמד שלי, כפרות עליה), ושלי, חרף שאינה יודעת, נקראית אצלנו "הסמויה" על שום העובדה שכמעט במאה אחוז מהזמן, מתעופף לנו למייל טור שארבע דקות קודם דנו עליו בוורסיה זו או אחרת.

וגם הפעם הזו לא הייתה שונה בהרבה, כי מהבוקר אני מלאת מחשבות על שחרור דברים ועל ויתורים (אל תשאלו אפילו למה) ומאותו רגע קורים דברים שמאלצים אותי לחשוב, כמו המילים המדהימות ("הפרד ומחול") ששחררה בעמוד המהמם שלה איילת שוורץ, חברתי הלוחמת האמיצה (גגלו "המהפך של מיה", הצטרפו למאבק שלנו לתת למיה של איילת את ההזדמנות לחיים טובים יותר), וכמו הטור של שלי.

בשני המקרים, גם אצל איילת וגם אצל שלי, היה ברור לי לחלוטין שיש כנראה מתודה להכל, איפה שהוא ביקום יש מישהו שפיצח את השיטה לשחרר דברים בלי להתייסר, איפה שהוא מישהו הבין איך משאירים מאחור זכרונות ורגשות בלי לחשוב שזה נורא ואיום.
אני, שכבר אמרתי בעבר שאני נקשרת להכל, כולל למילחיות (בעיקר כשהן בצורת ינשוף חייכן, רק אומרת), באמת בן אדם של צריבת זכרונות מהכל. התקופה הזו בחיי היא ממש טלטלה רגשית אחת גדולה, בה אני נדרשת לעשות תהליך של ויתור ושחרור של כל כך הרבה דברים.

אם זה בעניין לוגיסטיקת-רילו-סינגפורית, המחשבה על כל כך הרבה חפצים שישארו פה ולא ייסעו איתנו לשם במכולה, מעבירה אותי פרקטיקלי על דעתי. אני מאלו שכל פעם יוסיפו עוד חפץ לבית, תמיד משהו יוסיף פה עוד השראה ועוד מחשבה, וזה ממישהי שעיצבה לפני 6 שנים בית כפרי בהיר לחלוטין, שיתן מקום לכל חפץ שבו. מאז שגיל חתם על המשרה הזו, הדבר הראשון שקרה, זה שמצאתי את עצמי בגמילה מבחירת דברים נוספים לבית. לא רוכשת יותר כלום, כלום כלום כלום, ולא יעזור איזה ינשוף תכלת אמצא. המחשבה שלא אוכל לקחת אותו איתי משגעת אותי, אבל אל תרחמו עליי, במקום חפצים לבית אני מקימה מחדש את מלתחת הקיץ-100-אחוזי-לחות שמצפה לי.

אני חורשת את אתרי התיווך בסינגפור אחר דירות, ואני רואה שם עיצוב שיטתי שחוזר על עצמו- אורבני, הייטקי, הרבה שיש שחור, כל מיני דברים שגורמים לי לחלחלה. לא מבינה איך אכנס לבית עם צבע שחור (אין סכנה שזה יקרה, אני שרוטת פאנג שוואי, אבל מצד שני גם הם, מה שגורם לי לתהות מי מאיתנו לא קרא נכון את הספר). גם פה, אצטרך לוותר על האוטומט שלי כנראה ולמצוא האוו טו מייק איט האפן.

ואם להרחיב את ענייני הויתור והשחרור, כנראה שאצטרך לעשות עבודה עצומה עליי ועל מי שאני, וקל לא יהיה לי פה.

אז כדי לפנק אתכם, אצטט לכם את הסיפא של הטור של שלי, שאחרי שמספרת על כל העצות (עצות, לא הוראות 😉 ) של הוואקו היפנית שמלמדת על ויתור ושחרור מחפצים, מכניסה הכל לפרופורציה:
"יש לי משהו להגיד לכן על מארי קונדו. אני אגיד את זה עם מינימום שיפוטיות ואתן תקחו את זה לאן שתרצו. למעשה אסתפק בציטוט מעמוד 154: 'אין סיבה להניח סבונים ובקבוקי שמפו במקום גלוי כשאנחנו לא משתמשים בהם, והחשיפה היתרה לחום וללחות, בזמן שהם לא נמצאים בשימוש, משפיעה ללא ספק על איכותם. משום כך אני מקפידה בעקרון להרחיק דברים מהאמבטיה או המקלחת'.
תשאלי את עצמך: האם אני מעוניינת לקבל עצות ממישהי שלא מסוגלת לשאת את המחשבה שהשמפו מבלה את ימיו בחוסר יעילות על שפת האמבטיה, מישהי שמעדיפה לנגב את בקבוק השמפו בתום השימוש, לייבש אותו היטב ולשנע אותו לחדר אחר?"

אז למרות שאני מחזיקה את השמפו-מרכך-איפור-קרמים-ושות' שלי באמבטיה (תאכלי ת'לב, מארי, זה מה יש), יש לי רק לצטט שוב את איילת, השמש החכמה שלי:
"הפרד ומחול
מחול על מה שהיית יכול
הנח להשוואה, ראה את ערכך.
עטוף ברכות את ליבך כמו אתרוג שמור בסוכה, שישאר תמים וכשר,
מושלם בחיספוס לא אחיד, מיוחד ויחיד, שטעם לו וריח.
הפרד בעדינות את לובן מחשבתך
מצהוב הקנאה
אסוף פתיתים מתוקים של זכרונות, לקצף יציב של תודעה חיובית,
ערבב ואהוב,
על פי מתכון נשמתך,
בחום התבוננות של 180 מעלות,
המתן,
הנה ניחוח נפלא כבר חובק את חושייך,
ממלא ראותייך,
פתח הדלת, הגש את חלומך,
לעצמך"

  

כשפתחתי את הבלוג הזה כל מה שהיה לי בראש זה מקור לוונטילציה.
כשהתחלנו עם מבצע סינגפור אחד הדברים הראשונים שעשיתי היה לתור ברשת אחר בלוג, אחרי יומן אישי של מישהי שהייתה בסיפור הזה, עם ילדים בגיל של הילדים שלי, עם חיים, קריירה, חברים, משפחה, שעשתה תהליך דומה.
כשמגגלים "סינגפור" או "רילוקיישן" (או "רילוקיישן לסינגפור", פחחחח, התחכמתי 😉 ) מוצאים אינסוף מדריכי תיירים, שלרוב מגיעים תמיד לסוגיית איפה לאכול שם-
האם בפוד-קורט אינדורס או פוד-קורט אאוטדורס (הבדל דקיק של 100% לחות או מזגן, פרט שולי).
אומנם אני לגמרי בעניין אוכל, אבל לא את זה חיפשתי.

כל מה שרציתי זה מקום שיהיה לי לאוורר, את המתחים, ההכנות, הדילמות, האושר, מקום שיהיה לי רפרנס איך הייתי ומה חשבתי, ואחרי כל ענייני הלמצוא לו שם (ייאאיי, מיכ!) ולקנות לפטופ (בצבע שמפניה), כידוע לכם, כן, התחלתי עם ענייני הבלוג, ותודה להוריי שהביאוני עד הלום.

הקסם הוא מה קרה מאז.
מהצד שלי זה די ברור- אני כותבת את עצמי לדעת, אני מאווררת, אני לפעמים מופתעת לגלות את המחשבות שלי סדורות פה.
תוצר לוואי נוסף הוא היכולת לאיים על יקיריי, שאם מישהו לא יהיה חמוד אליי, אני אכתוב עליו בבלוג. סו פאר זה מתגלה כאחלה איום, ככה שאם למישהי חסרה איזו סנקציה איכותית בבית, קבלו המלצה- פיתחו בלוג. עובד 100% מהזמן.

מהצד השני אני מקבלת תגובות מאנשים נפלאים על מה עושה להם הקריאה פה (זוהי קריאה אחרונה לקורא שלי מאיי סיישל- דבר איתי! ספר לי מה אתה חושב!).
אנשים שמצאו את עצמם כאן ידעו מה ערכם עבורי, השבוע אחד מכוכבי הפרקים הקודמים כתב לי שקרא הכל, וזה מדהים. כוכב אחר, שאינו ידוע כמרחיב במילים, כתב לי "ריגשת" (ואחר כך כתב שהוא לא סובל אותי, אבל העיקר שהוא לא סובל, זבל, זה אתה -לב-).
ליל עשתה לי זיליארד לבבות בוואצאפ ואימוג'י בוכה, ייללתי מהתרגשות, גליה ממשיכה להגיב פה וזה אחד הדברים שאני מטורפת עליהם (זה לא מספיק לה שהיא גומרת אותי פה, היא ממקבלת את זה גם בוואצוש), ורותי גילתה את עצמה בדיליי של יום והתרגשה.

ובאמת שזו הזדמנות שלי לאוורר על כמה האנשים האלו מסביבי עושים לי את כל הרילו הזה לקשה מנשוא, למשהו קשה כל כך, כי פרקטיקלי האנשים האלו הם המשפחה שלי, זו מבחירה, אלו שכל דבר ביקום אעשה עבורם.

ואז באה לינג.
היא לא באמת לינג, היא לינור, אבל אתם כבר הבנתם שאני חזקה בשמות חיבה. אז היא לינג, או מוצי. אלו השמות שלה מאז ומעולם בין שתינו, כשאני מחפשת את השם שלה בטלפון לסמס נניח, אני צריכה להיזכר האם היא שמורה כ"לינג" או שמא שיניתי כבר ל"מוצי", כי בסוף זה מה שאני מחפשת (ותמיד טועה). אני, אגב, בהתאם לסידור הזה, נקראת פוצי.
לינג, מעבר לעובדה שהיא מגה בייב שטרם המציאו, היא מעצבת גרפית, כזו עם כל הגישעפט, סטודיו, לקוחות שמעריצים את האדמה שהיא דורכת עליה, מעוף, מחשב מק מהמם כזה. הכי מוכשרת שהמציאו.
וכך, העובדה שהחברה הזו שלי היא מעצבת גרפית, הפכה את הבלוג שלי לאמיתי.

לפני כך וכך ימים נפגשנו לאיזה עניין, אבל מה זה חשוב מה העניין, כי אנחנו רק מחפשות תירוצים לדייטים. הדייט האחרון היה החג השני שחגגנו (מחלקת צבירת זכרונות שלום, כיצד אוכל לעזור לך?). ואז היא סיפרה שגיל והיא רקחו איזה עניין. בשקט.
פתחה מחשב. הניחה למול עיניי את הבאנר המטריף החדש הזה שמונח בראש הבלוג שלי, בו אני קריקטורה בלונדינית וחייכנית (ורזה! רזה רזה!). 
אחרי שניים וחצי שינויים (לדעתי היא עוד מנסה לשלב את הצללית של המרינה ביי סנדס מאחוריי), קיבלתי אסמס לפתוח את הבלוג, כדי לפגוש את הדבר היפה הזה מתנוסס למעלה, מתנה מאהובתי, שבעיניים המדהימות שלה ידעה בדיוק מה הייתי חולמת שיתנוסס פה מולכם.
ןמכיון שאני לא לוקחת כלום ברצינות תהומית ואין דבר שאני יותר מעריצה בעולם מאשר הומור עצמי, אני בקריקטורה (יפה, חטובה ועם רעמת נוצות בלונדינית) זה הדבר הנפלא ביותר שיכולתי לבקש, ממש אחרי הבקשה שלי לזכות בכל הטוב הזה שמורעף עליי.

ואם יומחד מישהי שעומדת לעשות רילו תחפש בלוג של מישהי כמונו, עם ילדים גדולים, קריירה, חיים, אושר, ותמצא את הבלוג הזה שלי עם המתנה הכי מהממת בעולם שקיבלתי מלינג שתתנוסס פה לנצח, קבלי עצתי- אל תחסכי במילים.
ספרי, שתפי, תחלקי, אל תקמצי באמת הפרטית שלך, אל תחששי לאוורר את שעל ליבך, תזכרי שאמרתי שזה גם אחלה איום על סובבייך, אבל בעיקר, בעיקר זה מקור לאושר גדול.

תודה, מוצ, עשית אותי כל כך מאושרת. לאב יוש -לב-

שלושה ימים לתוך שגרתנו המבורכת והחדשה,
גיל כבר שם, בסינגפור, מתייחד עם 100% לחות, מאושר באופן שהכי מגיע לו להיות מאושר, שמח על בחירותיו, על האנשים לצידו, על הדרך, על האתגרים.
אפשר למצוא אותו ער בפריסה של רוב שעות היום מחמת ג'ט לג מופרע שעוד מטריף את מוחו, ואני מהמרת שכשישוב בשבוע הבא, זה יהיה דקה ורבע אחרי שיסתדר לו שם הג'ט לג, ויתחיל מחדש בארץ, וחוזר חלילה אחרי שבוע.
הדבר החכם היחיד שנראה לי שצריך להיות ברשימת האיסורים של גיל בתקופה הזו, הוא האיסור על ניסיון לנהוג על הרכב שלו שם, שכן למי שלא מודע- ההגה מונח בסינגפור בצד השני, וכך גם באורח פלאי הכבישים וחוקי התנועה. מכיון שכרגע גם הערנות של גיל בצד השני, זה נראה לי כמו איסור ראוי ביותר.

יורשיי המהממים חזרו גם הם לשגרת לימודים (יייאאאאאיייי! שומעים שאני שמחה, ככה במרומז?).
הוא כבר אחרי 3 מבחנים, הילד המדהים הזה, הוא אחרי 3 דקות שגרה כבר שוכח שהיה בחופש,
היא כבר אחרי זיליארד חוגים- בלט קלאסי- בלט מודרני- צופים- חזרות למופע בלט ליום העצמאות בישוב,
אני כבר עמוק בתוך סידורי ההסעות והפולים עם חברותיי טובות הלב והמתחשבות באופן מדהים, הספקתי כל מה שהייתי צריכה, כולל סופר- דואר- האופטיקאי והמשקפיים החדשים (שנראים כמו הישנים, אבל היי, לא הבטחתי מעוף, הבטחתי רק שאדאג לראות).

את היום הזה ביליתי בלוגיסטיקת בריאות עם קטנתי, מה שמחייב היערכות טרנס אטלנטית לקראת המעבר.
אין בכלל מילים להסביר כמה כל דבר כזה מחייב כל כך הרבה אספקטים ומשמעויות, התייעצויות, תרגומים, בדיקות. גם יונתן עם גשר על השיניים, באמצע טיפול, מה שאומר שאת כילייתי הימנית אני ככל הנראה אתרום לאורטודונט סינגפורי נחמד בשם צ'אנג.
המורכבות של המשך מעקב רפואי מכאן לשם מכניסה לי לראש המון מתחים, חייבת לייצר איזו המשכיות ואין לי שום שליטה על מערך הרפואה שם (טוב, מתנחמת שאני לא נוסעת נניח לאנגולה, זו מדינה עם מערך רפואי מהמשובחים, ועדיין).

כך או כך, אני מפחדת לעלות למיטה למעלה, ולו מהחשש שאחרי 4 דקות אקרוס על ההולנדיה מחמת גסיסה, שכן היום שלי כלל נסיעות הזויות, שהסתיימו בקול תרועה עם 7465536 בריכות בקאנטרי רמה"ש עד השעה 21:00 בערב, ועדיין לא סידרתי את הקומה למעלה מביקור המנקות המהממות שלי היום, והייתי עושה את זה כבר מזמן אם לא הייתי שוקעת פה בדיונים ערים עם חתולת האשפתות שלי, דיונים מילוליים לגמרי בהם בעיקר אני מנסה לדון עימה על העובדה שלא חייבים להציק לשמש, החברה שלה, שלפני שעה כמעט הרגה אותה (בצדק!), ואולי כדאי שתנסה להציק קצת יותר לאורחות תועות מהז'אנר שלה שמסתננות לפה כל 5 דקות לאכול מצלחתה. כשהן נכנסות פתאום לא דחוף לה לקום.
עדכון לוהט מהרגע- יורשתי ציינה לי בצעקה מלמעלה, שהבטחתי לה שכשאבא יסע היא תישן איתי. עברו 4 דקות, אפילו לא עניתי, היא כבר חורפת עמוק בצד המיטה שלי, למרות שההגיון אמר שראוי היה שתתמקם בצד שלו, לא? גררררררר.

בטרם סיום, יש לי מסר אחד חשוב להעביר לקורא גיל.
הבית מסודר. כל הזמן.
הכיור ריק, הסלון מסודר, הילדים אכולים ושתויים, הכביסה מפוזרת בארונות, אין גרביים על הרצפה. נס רפואי. לא שאני רומזת, אבל זה ככה מיום שבת בסביבות הצהריים.

אחרי אינסוף שעות עיפוף אוירי, נחת האיש בסינגפור, סולו, הוא, המזוודה והסימון הירוק הזרחני המזעזע שהזמנתי לכולנו מאליאקספרס.

היום הזה התחיל אחרי *עוד* לילה בלי הרבה שינה (ע"ע רחשים מהפרק הקודם).
הילדים האלו שלי, שאין לי מושג מה עשיתי שקיבלתי את שני אלו בגילגול הזה (בטח בגילגול הקודם הייתי מה זה מהממת, או שמה-זה סבלתי והפעם זו פיצוי) הלכו לישון בשעה סבירה בלי ויכוחים, כדי להקל עליי את ההשכמה.
שניהם חמלו עליי כבר מהבוקר.
היא ירדה למטה הלומת שינה והכינה לאחיה קורנפלקס, הוא ירד הלום שינה לא פחות, אוסף כמו בן 70 את העיתון מהמדרגות בחוץ, ויושב לו באיזי עם העיתון והקורנפלקס תוצרת אחותו.

היגגנו לנו שלושתנו בנעימים, בעודי מעכלת את העובדה שאני אשכרה ערה ולא רוצחת אף אחד בשבע לפנות בוקר, הכנתי להם כריכים בהזמנה אישית כאילו זה ירח דבש, שניהם היו הכי מושלמים ביקום ולא הכבידו אפילו לשניה.
ליונתן חיכה יום ארוך ארוך עם מבחן בערבית בבית ספר (הילד מלך בערבית, מיסטר ג'אראק עריבאק ולהקתו) ואחה"צ חיכה לו מבחן מגן ענק בבר אילן ששרף לו את חופשת הפסח, וכאן נבחנת ידיעתכם בבלוג, שהרי מי שקורא באדיקות, ידע מיד לספר כי בני בכורי שונא את לימודי המתמטיקה בבר אילן, שנאת מוות, אלא שאצלנו בפוריטניה מסיימים מה שמתחילים, וכך נגזר על העולל לסיים את השנה הזו כמו שצריך.

מכיון שהיום השתלבתי רשמית בפול ההחזרות מבר אילן, יצאתי בשיא הפקקים לאסוף אותם מהבחינה.
וכך, בשבע וחצי בערב נפלו על ריכבי 3 סטודנטים בכתה ח', שונאי מתמטיקה לא פחות, מסננים "חרא בחינה", "הלך גרוווווווע", ודנים בשאלות באוטו בעודי תוהה מה אלו המילים האלו שעפות מעל לראשי, להלן "אני שונא טי", "היית צריך לכתוב את הדרך לפתרון הלוג" או משהו כזה.
למזלם, אמא של גיל שלחה איתי היום לחמניות ליורשת, פלאס שק עוגיות שוקו צ'יפס שנשאבו עד תום בספסל האחורי כאילו אין מחר, וברור שהשאירו לי פירורים על המושב, הגאונים האלו, אבל הם יודעים מתמטיקה, אז אני סולחת להם.

אלא ששק ריק של עוגיות שוקו צ'יפס במערכה ראשונה מפציע במערכה החמישית, ולא היה צריך להמתין הרבה, כדי שניכנס הביתה, ויהלי תתפרק מעוגיות שוקו צ'יפס שלא הושארו לה.

ולא, לא באמת היה דחוף לה העוגיות.

תוך 4 שניות, בעודי מחזיקה את התיק, ילדתי הזערורית עשתה בדיוק מה שצפינו שיקרה. התפרקה.

והנה קיבלתי סקירה מהירה ממנה איך עד כתה ב' היא הייתה בכלל בצהרונית ועם יונתן בבית, ובכתה ג' יונתן והיא תיאמו שעות, ובכתה ד' אבא היה בבית עד עכשיו. ובכלל, הכל בגלל שלא השאירו לה עוגיות.
או, הנה זה הגיע.
היא כועסת כי היום, זאת שאבא שלה הסיע על ריקשה בחודשים האחרונים, אשכרה נאלצה לצעוד חזרה הביתה לבד, ברגל. פקקטע 500 מטר, כן? שכחה לחלוטין שיונתן והיא היו יחד כל הצהריים. הרגישה לבד.
הכל הועצם, העובדה שאבא נסע כבר שינתה לה כבר הכל והכל נהיה מוחשי.

וככה, בעודי עם תיק על כתפיי, התחלנו לנהל את השיחה של החיים משתנים, קטנה, והשינויים טובים ולא רעים.

אחרי ארוחת הערב כבר נאספה לעצמה הקטנה, כבר הצחיקה כרגיל, חלקה עם החתולה כריך (מחיטה מלאה כמובן) וטונה, הוא עוד עם האקסבוקס שלו חוזר לעצמו, ואני פה מקבלת הודעה מחבר אהוב שלי (שאסר עליי לגלות את שמו, אבל הוא יודע שהוא הכי אהוב עליי ביקום כולו) שמנוסה כל כך במה שקורה אצלי בבית, ושואל עם הדאגה החברית המופלאה הזו שלו "ואת בסדר?".
ואני חושבת לי בלב שכן, ברור שאני בסדר. חייב להיות בסדר. יהיה מצויין.

טרם שיכללתי את כישורי לצרף לבלוגי האהוב תמונות, זה עוד יגיע  אחרי שאבין שזה לא באמת כזה מסובך, אבל בינתיים, הסצנה האחרונה שהייתה פה בבית לפני רבע שעה היא מזוודה ליד דלת הבית, לידה משכשכת החתולה. יש הטוענים שחתולים, מעבר לחיבתם לריחרוח קופסאות טונה ושמיכות רכות, יודעים להבין מצבים.
אובכן, אין לחשוד שפאפי מבינה משהו (למעט כמובן ריחרוח קופסאות טונה ושמיכות רכות), אבל היא ללא ספק זיהתה היטב שמישהו פה נוסע.

כבר בהתחלה כשהבנו שכל סיפור סינגפור הזה בקנה, היה ברור לנו משהו באלף אחוז- לא מזיזים את הילדים ממקומם הבטוח עד סוף שנת הלימודים. לא שולפים אותם ללא הכנה, לא מפריעים למהלך חייהם עד כמה שניתן, ומאפשרים להם גם לסיים את השנה וגם להיפרד בזמן שלהם. גם לי יש את המחוייבות שלי למקום עבודתי (היי, נמצאה לי עורכת דין מחליפה, ואני בכלל לא מרירה בגלל זה, נוט), וההחלטה הברורה שלנו הייתה שעד חופשת הקיץ גיל יהיה על הקו, כשהוא מתחיל לחיות שם סולו עד שנגיע.

אז נפרוט את זה לפרקטיות?
הרגע הוא יצא מדלת הבית ונסע לסינגפור. לבד.

פרקטיות #1, שלב א' בטיפול בהלם- שבוע והוא חוזר לשבוע, ואז, זהו.
פרקטיות #2, בשנה שעברה הוא נסע לטיול שחרור מהמם בויטנאם וקמבודיה. לחודש. בערך אחרי יומיים הקטנה נבהלה ונכנסה ללחץ שאבא איננו. במילים אחרות- הטוב לפניי, היא אף פעם לא מאכזבת, הברומטר הרגשי הקטן שלי.
פרקטיות #3, אחרי שהיה בבית מאז יולי האחרון, שרביט ההסעות והמינהלות עבר אליו באופן רשמי. זה איפשר לי המון אויר גם לעבוד יותר בחופשיות, וגם להוריד ממני את מה שהיה דבוק אליי כל שנות ההורות שלנו כשהוא היה בצבא.
פרקטיות #4, הגהנום בהתגלמותו- אני בבקרים. כלומר אני אינני בבקרים, אני לא אדם של בקרים, אני שונאת בקרים, לא מחבבת בקרים, ואני לא נחמדה בבקרים. מכיון שיש פה שני ילדים עם תחביב כזה של להגיע לבית ספר בבוקר, ככל הנראה אצטרך לקום איתם בבקרים. נוט גוד ניוז לאף אחד מהצדדים.

המשמעות היא שאני בהילוך אחורי עכשיו, מחשבת מסלול מחדש, משתלבת בלו"ז הסעות לבר אילן פעם בשבועיים, פעמיים בשבוע חוזרת לפול ההסעות לבלט עם אורלי אהובתי, תיזוזים אין סוף, אבל היי, הופה, אל תיראו אותי ככה, זוכרים שהוא חוזר עוד שבוע? אז שלושה ימים אחר כך הוא כבר בתורנות נשק וסע בבוקר בבית ספר שלה. פחחחח, ואתם חשבתם שלא חשבתי על הכל! 

מעבר לפרקטיות אני מניחה שהמשמעויות ברורות. לישון באלכסון זה ממילא לא נוח על ההולנדיה, אז צרה אחת פחות, אבל תמיד כשהוא נוסע יש דבר אחד שמשגע אותי. השקט בלילה. כל רחש משגע אותי. כל ציוץ מבהיל.
עד לפני כמה שנים היה לנו את מושו, כלב הגולדן רטריוור הכי אויל משריש שפגשתם אי פעם, משהו באמת בניגוד לכל כללי הגזע המשובח ממנו הגיע. יש נמלות מבריקות ממנו. 12 שנים הייתי רגילה שלפחות מושו פה ומסתובב בקומה למטה, אבל מושו, כאמור, לא היה חכם גדול, והחזיר נשמתו לבוראת.
ואז, לפני כך וכך שנים, כשגיל היה בחו"ל, שמעתי רחשים וכרגיל תליתי אותם במושו. אלא שמושו כבר היה מת כמה שנים טובות אז, והופ, כיף גדול לא היה לי. ככה ביליתי לילות שלמים בניטור רעשים מחתולים למטה.
לפאפי, לשאלתכם, מרגע בו היכתה שורשים בביתנו, יש פעמון פרה חמוד כזה על הצוואר, ככה שאני לא מתבלבלת, שומעת אותה מקילומטרים.

אז נכנסתי לכוננות רחשים בלילה, לכוננות של חיים בשני אזורי זמן (הוא חמש שעות קדימה), כוננות הסעות אינסופיות,  הכנת שאנגוויצים בבוקר וכל הקטע עם בקרים.
תירו בי, מהר, בלי כאבים. יהיה כיף.

לפני כך וכך שנים, נניח כשהיינו עדיין צעירות ויפות (זה שקר מוחלט, כבר היינו זקנות בלות), היא ואני מצאנו אחת את השניה.
זה התחיל מזה ששמתי עליה עין באיזה משהו בפייסבוק שהיא כתבה, ואז, הנוכלת הזו עלתה על איזו קבוצה חתרנית שהקמנו, כדי להשתעשע על תלאות היקום שנקרות בחיינו. היא נכנסה לאיזה מקום, פגשה את אחת המתוקות שיש (סמברנו, כפרות, זו את), אמרה "הי, נעים מאד, אני הלית", לסמברנו כפרות עליה זה היה נשמע כאילו זו אני, סמברנו חשבה שזה רעיון קורע לדון על ההומור המשובח שלנו, וטינג! דמיינו יצור ענוג כסמברנו מנסה להסביר לה שבעצם חלה פה טעות, ואין, בדיעבד כואב הלב על המחשבה שסמברנו הייתה מנצחת אותה, כי חבל היה לה על הזמן. באותו יום ליל נכנסה לחיי ולא תצא מהם לעולם.

אז הלית. קוים לדמותה.
אובכן, היא מבטאת את שמה כמו שאני מבטאת את שלי, היא בלונדינית מתולתלת נוצצת למרחוק, עורכת דין, הומור אפל ומושחז, והייתה לה סבתא בלה. האם מישהו מבחין בקוים דומים לדמותה של עוד מישהי? הממממממ, רק ארמוז שבבר מצווה של בכורי, כתום המחמד, לא אחת ניגשו לאבא שלי, והיללו איך החלפתי בגדים בגדים בכזו מומחיות. מיותר לציין שלא החלפתי בגדים ולא בטיח, פשוט הדמיון הכללי בין שתינו הוא פריק שואו של ממש ואורחיי הבר מצווה פשוט צפו במכפלה שלי. אגב, לפרקים גם אבא שלי התבלבל, ולפרקים גם ילדינו מתבלבלים. אנחנו חולקות חברות אהובות במיוחד, אחת לחודש לפחות אנחנו בדייט בלונדיני מורחב ומצחיק במיוחד איתן, אין משהו שלא עברנו יחד כחברות בשנים האלו.

היא אגב, הולכת עם השם "ליל". אני "לית". זה אפילו יותר מופרך ממה שזה נראה לכם פה, זה באמת קצת מופרע, אבל היי, זה עובד להיט.

אני, שכבר שנים גורסת שאי אפשר ככה להמשיך להכות את העולם שוק על ירך כשאני משאירה אבק לכולן עם החברות המושלמות שלי, חשבתי לפני כמה שנים שזהו, אלוהים לא תברך אותי יותר בעוד כאלו מוצלחות כי חייבים להיות פיירים עם השאר, אבל פה אלוהים נרדמה בשמירה.
לא רק שהגרלתי אותה, היא הגיע בעסקת חבילה עם בעל שנהיה חבר כזה אהוב, מהזן שמדקלם לי פה את המערכונים הכי בכי, ושלושה יורשים מופרכים מחמת עין הרע, אח אחד אהוב ומשפחה מורחבת דבש.

אז למה אני מספרת לכם עליה, אם ממילא מי שתתקרב אליה בהיעדרי תצטרך לבדוק מדי בוקר את הקרקעית של האוטו לאיתור לבנות חבלה?
היא הופכת את הרילו הזה לכמעט בלתי אפשרי. הפרידה הפיזית ממנה מצערת אותי באופן בלתי סביר.

מי שאינו נגיש לפייסבוקי אינו מבין אולי עד כמה היא ואני חולקות יקום מקביל, כזה שנעצר לפחות פעם בשנה (אם לא פעמיים) ונוחת בלונדון.
ליל ואני חיות לפחות פעם בשנה, לפחות שבוע, בעולם שבו קנת בראנה וג'ודי דנץ' עומדים 10 מטרים לפנינו, עולם שבו מונטי פייטון מתאחדים, עולם שבו אוקספורד סטריט פורח, המלכה ממתינה בביתה שנעשה סלפי מחוץ לארמונה, שנשתה סטארבאקס ונפרנס את פרימארק. עולם שבו פאלומאר היא המסעדה הטובה ביקום, עולם של מרקי ראמן בזיליארד וואגאמאמות, של טיולים מהממים, של שופינג מהמם ושל חיים טובים ונפלאים בלי התנצלויות.

מעבר לחיים היומיומיים בו היא ואני יכולות לדוש 20 פעם ביום על כלום או על הכל, שם אנחנו באזור זמן משלנו, עם שגרה משלנו, עם המקומות משלנו. פעם ביום אנחנו מגיעות איכשהו לקובנט גארדן, שהוא מן מקום כזה שבשבילנו הוא הבסיס. שעות של שיחות, הומור מופרך, ליהוגים, אוכל כיפי (טוב, אוכל כיפי איתה זה עניין יחסי, הצמחונית הראשונה ביקום שאכלה אצל ג'יימי אוליבר).
ועכשיו, 3 שנים סינגפוריות לפניי, ואחד מהדברים שנראה לנו שהולכים להשתנות זו שגרת לונדון שלנו.

בנסיבות אחרות, עם חברות פחות מושלמות ממה שהגרלתי, זה מה יש. הייתה שגרת לונדון ואיננה. היו טרגדיות גדולות מאלו, אבל לא היא. לא ליל.
אתמול, תוך כדי שקשוקתרד מהממת, הוצאנו יומנים, ובלי יותר מדי מילים החלטנו על מסיבת פרידה של שתינו. הלב שלי ממוטט מהתרגשות על זה שזה קורה, שזה יקרה.
היא, חברת הפלא הזו, תעשה שמיניות באויר על לו"ז לונדון 4 דקות בערך אחרי שתחזור משם שבועיים קודם עם בעלה ותפגוש אותי שם, גיל יצטרך לעשות גם הוא מיקס חינני עם הזמן, ואבא שלי המהמם שישמור על יורשיי גם הוא יאפשר את זה.
וכך נראה שבחודש הבא יהיה המיקס המופרע ביותר של חיי-
אסע לשבוע לסינגפור כדי למצוא לנו בית ולרשום את היורשים ללימודים, ואחזור אליה לשם. לנשום זמן ליל ולית, בלונדון שלנו. לעכל.

ומי שזוממת לי עליה בשלוש השנים האלו, מתבקשת לסור למעלה, לקרוא את האיום המרומז. אהובתי הזו. אין יותר ממנה. שלא תגידו שלא אמרתי, כן?