דברים שלא עשיתי כמעט חודש:
ספורט, אריזות, סדר בלו"ז המופרך שלי

דברים שעשיתי המון בחודש הזה:
הדחקתי, אכלתי, זכיתי באושר אינסופי

הרשימות האלו למעלה זה בערך תמצית קיומי מאז שנחתתי מסינגפור ולונדון לפני שבועיים.

בהגדרה, אני כרגע שייכת לקטגוריית הממותות- אוכלת כל דבר שלא רץ מספיק מהר.
כל מה שאני מקפידה עליו בדרך כלל ביום יום שלי מבחינת תזונה וספורט היה כאיננו, אני מרגישה על אמת שאם עכשיו אני מתה ועצמותיי נטמנות בחולות אורנית, לא רחוק היום שיהיה כאן גילוי גיאולוגי מסעיר, שהממותות, או לפחות זן נדיר שלהן, חי עד שנת 2016, בחבל הארץ האורניתי.

אני לא מצליחה להשתלט על הקילוגרמים הסוררים שהתלבשו עליי, וכשאני חושבת על זה- איך אצליח, אם אני לא מצליחה לגרור את עצמי לצעוד.
אפילו פעמיים בשבוע (לפחות, להבדיל מה- 5 הקבועות שלי) של צעידת חצות, הפכה להיות מטלה הזויה בלו"ז שלי, ולכן החלטתי לדחוק את המטלה הזו עד שאחזור לחיי האמיתיים והשפוים, ובינתיים לאסוף קטלוגים של "עונות" ולקנות בגדים במידה לארג'.

ואם הגענו לשיא האושר מבחינת הדימוי העצמי (נוט) אזי ברור שדווקא בתקופה תחת זו יגיע מה שיזכיר לי יותר מהכל שאני לא רזונת חיננית כמו שהייתי רוצה לחשוב, ולדבר הזה קוראים נעמה בנסימון, שהיא צלמת מדהימה שקיבלתי במתנה, מלובסטרית המחמד הבלונדינית שלי, ירדנה, ההיא מהפרקים הקודמים.

כבר לפני שבועיים שיריינה היפה את לו"ז הבלונדיניות, והודיעה שביום שבת יש לנו משהו אצלה לכפר, והורתה לנו להגיע עם בגדים שחורים (פריט נדיר בארוננו, פחחחחחחחח), אה, ובסאבטקסט נדרשנו לא לקטר ולזרום עם היעדר הקאמפורט-זון שלנו, ודי היה בטקס הוואצאפ המקדים (רגע, שחור זה שחור שחור, או גם שחור \ אמרנו מכנסיים וחולצה? לא, כי לי באה חצאית \ מתי קבענו, שבע וחצי או תשע וחצי? וכיו"ב) כדי להוות פלטפורמה הו-כה-חיננית של 6 פולניות מקטרות שאין דברים כאלו.

בדיעבד התברר לנו שהלובסטרית שלי, הזמינה לכל הבלונדיניות בהפתעה צילומי סטודיו אצל נעמה.

העניין הוא שלמרות מה שחושבים עלינו ועל התיעוד הקבוע של כולנו בפייסוש, אף אחת מאיתנו לא באמת מרגישה סבבה להצטלם ככה.
למעשה ההפך הוא הנכון- מהרגע בו נחתנו אצל נעמה, כל אחת התחילה לפרט מיד כמה הכל מה דפוק בה-
לזאת יש תחת גדול, זו יוצאת עגמומית בתמונות, אחת עם בטן ובכלל החיוך שלה לא משהו בכלל, אני כמובן יללתי על כל קילוגרם סורר. אגב, לפרוטוקול- רק אני צדקתי. כולן נראו כאלו חינניות, ואני הייתי שם הצל, ועד כאן שידורינו ממחלקת הלקאה עצמית.

אלא שרק לראות את נעמה מצלמת זה תהליך לנפש- ההיא מפזרת מולקולות של שמחה באויר, נותנת הסברים מדוייקים, נובחת עלינו "הופ!" בצרחות אימה (ומופתעת למה נבהלנו ממנה, כן?), ובעיקר הכל אצלה מלא גוד ווייבס.
שעה אחרי שיצאנו ממנה כבר נחת אצלי המסנג'ר עם המילים המתוקות של נעמה "סינגפור, זו את, כן? קחי", והתחילו לעופף לעברי תמונות מופלאות של עיניים אוהבות, של רגעי חברות מופלאה, של ידיים מוחזקות, של אהבת אמת, תמונות שמספרות בלי מילים כמה אנחנו טבועות זו בזו, כמה השלם עולה על סך חלקיו.

וככה מאתמול אני מוצפת בתמונות מופלאות שאין בכלל לתאר, מצולמת כל פעם עם בלונדינית סודית אחרת, לוקחת אויר פנימי כזה של אהבה ומודה לאלוהימא על הרצון הטוב הזה בלפזר עליי כאלו חברות שעושות עבורי הכל. באמאשלי הכל.

אחרי כל הטוב הזה, קמתי לשבוע חדש כשאני מבינה דבר חשוב, המירוץ אחרי הזנבנב שלי חייב להיעצר.
בשיחה ארוכה עם הבלונדיניות הבנתי שאני לא יכולה להמשיך עם ההתשה הזו, עם זה שאני ממשיכה לעבוד משרה מלאה, לחזור הביתה עייפה מתה, לתפקד כחד הורית, ולהספיק להיפרד מהחיים פה באופן שליו ונעים.

ישבתי עם אירית אהובת נפשי במשרד כשאנחנו מחשבות מסלול מחדש, כשהיא נעדרת כל שיפוטיות כלפיי, ומשחררת אותי בלב שלם למצות את הזמן הזה עד העזיבה.
יצאתי מהמשרד יחד עם המחליפה המתוקה שלי, ובלי לחשוב פעמיים הוצאתי ממחזיק המפתחות שלי את השלט לחניה שלי ב- 13 השנים האחרונות, ונתתי לה.
נכנסתי לאוטו בלי אויר.
עד עכשיו אני עוד לא מבינה שהמקום הזה שהוא כולו אני, המשרד היפיפה שלי, הציורים היפיפיים של רן גולדן המתוק, העציצים, הציורים, הכל, המקום הזה הושאר מאחוריי, קולד-טרקי, בלי הכנה נפשית בכלל.
מכיון שממילא כל מה שמורכב ומסובך לי החלטתי להניח בצד בינתיים ולפרק לאט לאט, יש לי יותר מתחושה שההבנה טרם שקעה בי ואני עוד לא באמת משחררת את עורכת הדין שבי לשלוש השנים הקרובות.

והנה עוד בוקר חדש, קמתי משוחררת. אפילו הספקתי להיפגש לצהריים מאממים עם ישי ונועה, חברים אהובים שלי מאז שאנחנו בני 14 (שכה יהיה לי טוב!), ואני נעה לי מבית קפה לבית קפה, כמו דבורה לצוף, בלי משקולת על הכנפיים.

והכי חשוב- בכורי סיים היום את כתה ח'.
האיש הצעיר המופלא הזה, האהוב עליי כל כך, צמח לו והפך לאדם בוגר עם קול יותר נמוך מים המלח, הומור למות, ועיניים חכמות וטובות שמבינות הכל. והנה, דיווח בלייב איך הבכור הרגע עבר מאחורי, עצר לקרוא את המשפט הזה, נתן לי נישוק אוהב והתחפף. נבלה, כמה שאני חולה לו על הטוכעס! היה שווה!

לפני המון שנים, אבל ממש המון שנים, ככל הנראה בחדר טחוב בתיכון שכבר מזמן לא קיים פיזית בערבות פתח תקווה, ישבה מזכירה, אולי יועצת, אולי מישהי שנפלה עליה משימת שיבוץ כיתות בתיכון.
בדיעבד ניתן להניח שמשהו בשולחן השיבוצים לא התנהל כשורה, כי שובצו 8 כיתות, ובלי לטנף, יב' 5 השאירה אבק לכווווולם.
כן כן, בואו נשים קלפים מההתחלה- אוסף החננות שהיינו היה מחפיר.
כולם עילויים, גם הבינוניים היו מבריקים (בדרכם, בדרכם, יעיד יוסי, בעלי החוקי הראשון, כוכב הרוק האמיתי שיצא משורותינו והיום אבא של דניאל חברה של יונתן בחטיבה, גודנס), ואיכשהו כולנו היינו לא רעים ביחד ולחוד.

ככל הנראה העובדה שכולנו לא התכוונו ללמוד ערבית איגדה את כולנו לכתה מוגברת צרפתית, דבר שזימן לכיתתנו אסופת צוות הוראה מיוחד במינו (חלקו מהמפוקפקים שידעה ארצנו).
עד היום אני רואה בעיניי רוחי את סמדר שמנסה בכל כוחותיה ללמד אותנו ספרות, את עינב מולחם לכרית באישור מיוחד וישן את עצמו לדעת ועדיין מוציא מאיות, את נוגי וטלי צוחקות בצחוק שמדביק את הטיח לקיר, את הקראוון שלנו עם זיליארד מעלות חום פלאס כיתת חובבי כדורגל בשיא הקיץ (בעעעעעע), מורה למתמטיקה שלובשת את אותו ג'ינס מהיום הראשון לשנה ועד היום האחרון, ובעיקר אני זוכרת תחושה של המקום הנכון להיות בו.

השנה הראשונה שלנו לנצח תיזכר כשנת הדורותה, המחנכת הרומניה שטבעה את המונח האלמותי "דווווודי ודודווווווו" בהגיה כבדה, כשהיא רומזת לשמשון ויובב הכיתתיים לחדול מהברברת. מהרגע הראשון היה ברור שהכתה הזו לא דומה לשום דבר אחר.
די מהר קלטנו שענת, המורה לאנגלית, מאגניבה מספיק כדי להיות הבוסית שלנו, ועד שלא הכנענו את המערכת וגייסנו אותה לשורותינו, לא נרגענו- מדובר היה ברוקיסטית שהגיעה על אופנוע כבד, קצוצת שיער מחומצנת ועם מן צמה מוזרה שהייתה לכוווולם בשנת 91, כזו שהייתה נותנת לנו לעשות מבחנים כשהיא שומעת רוק כאסח באוזניות, ואנחנו לא פוצים הגה כי הבנו את השיעור החשוב ביותר בחינוך- להיות בני אדם למי שרואה בנו כאלו.

אין טעם לספר לכם על פרפראות התיכון שלנו, אבל החוכמה היא שבאמת יצאנו משם אנשים מצויינים.

וכך, אחרי ככה 25 שנים, יש לנו את שחר, סופר גלו מהזן המשובח, מי שאחראי סדרתי לאגד אותנו מדי 3 שנים, לרבות הפקת תוכנית אומנותית.
והנה, אני במטבחי השקט באחת בלילה, אחרי ערב שבו שוב הבנתי כמה זה מדויק, כמה אין הפתעות בחיים, בדיוק כמו שאני מסבירה אינסוף ליורשיי- מי שהיה להיט בן 15, יהיה להיט בן 41. מי שהיה עם פוטנציאל להיות מישהו בכתה י', מימש אותו, מי שהיה בן אדם בנערותו, הפך לבן אדם טוב יותר בבגרותו.

אסופת אנשים מופלאה יושבת איתי באותו חדר ואני מתבוננת בהשתאות על האנשים האלו שהיו מניחים מחברת בהפסקה כדי שכל מי שרוצה יעתיק שיעורים-
דנה סא"לית מצטיינת, ליאת כבר הייתה מורה ועכשיו היא מיילדת, ליאת כתמיד כל כך יפה וגננת נערצת, דודו מסתובב בעולם עם זיפים אפורים מהממים ומשגשג, דודי מבריק גם הוא באבטחת מידע. דודו ודודי, אגב, הם עדיין דוווווודי ודודוווווו, לא באמת השתנה פה הרבה, למרות שכל אחד מהם חי 40 דקות מהשני ושניהם מלאי אותו קסם.
הדס כוכבת על בענף הפרסום כבר שנים, אילנית פיזיותרפיסטית מוערכת, קיטה הוא קיטה- אלוף, עינב מבריק כרגיל, ריקי כולה קסם שלא נעלם עם הילדה בת ה- 18, שחר מצלמת מופלא, לימור נראית כמו בת 16 ומשאירה לכולנו אבק עם חיימי שלה והחיים-תותים שלה, ורינת, שבכלל קלטתי שהייתה בי"ב 3, אבל כל כך בי"ב 5 (ואיתי מכתה א', גודנס), והיא אשכרה בהריון. בגיל 41.

ואני מבינה שכולנו תקועים עמוק בגיל 18, אבל הקליפה מספרת סיפור אחר- אנחנו בעצם אנשים בני 41, לחלקנו יש ילדים בגיל שבו אנחנו הכרנו. אפילו הבן שלי בן 15 אוטוטו.
כולם יפים, כולם טובים ומצליחים, כולם מצחיקים. הפירגון אינסופי, כולם מעורבים בחיי כולם, כולם עוקבים אפילו בשקט מהצד אחרי כולם.

כולם יודעים שאני מטיילת מפה הלאה לסינגפור, הפירגון ענק, העצות חכמות, הראיה למרחוק.

ואני מתבוננת מהצד שם וחושבת, האם לבכורי המופלא יהיו כאלו הדס, נוגי, טלי, ליאת? האם העובדה שהוא בגילו הקריטי הזה נאלץ להיפרד מאדר, נועה, אלון, שחר, שגב, מעין שלו והחברים המופלאים שלו כבר שנים- האם גזרתי עליו להיפרד מי"ב 5 שלו?
האם לא מגיע לכל אחד י"ב 5 משל עצמו?

בעוד חודש וחצי הילדים שלי ילכו לכתה אחרת לחלוטין, עם צ'אנג, אנה, דומיניק או וואטאבר (לו הייתי יודעת שמות של הודים הם היו הראשונים פה, כי יש שם המווווון), והרי צ'אנג ואנה לא חולקים את הישראליאנה הזו שהרכיבה פאזל מופתי שהוכיח עצמו אחרי 25 שנים.
והנה מתגנבת לה החרדה- אולי זה נורא ואיום מצידי לחסוך מילדיי את הישראליאנה הזו ולתת להם קוסמופוליטיות על פני מקומיות?

ובעצם, אני חושבת על זה פתאום- הם יהיו הי"ב 5 של צ'אנג. הם יהיו הפאזל הזה המיוחד שבלעדיו לא יהיה אותו דבר.
אני חייבת ללמוד לתת להם את החופש להיות העינבים והנוגי והדנה והיריב האלו, אני חייבת לתת להם קרדיט שהם ימצאו את הדרך לצבור זכרונות משלהם, מוכרחה למצוא את הדרך לאפשר להם למצוא את האנשים שיסבו להם אושר גדול בעוד 25 שנים מהיום.
גם אם זה בחצי הכדור השני.
ומתגבשת לי פתאום ההבנה- תמיד יהיו אדר, שחר, אלון ונועה, שמיכת הפוך הישראלית המופלאה, והזכרונות שנצברו לבכורי איתם עד היום הרי לא יסולאו בפז.
ורגע- אולי בעצם כל ההתבוננות שלי הייתה עקומה?

עושה פאוזה לחשיבה, ומבינה שאין מסקנה. אין תשובה וודאית, אבל יש היתכנות גדולה שהטוב יעלה על הטוב פחות.
משחררת.

יאללה, מכוונת שעונים לדייט הבא, עוד 3 שנים.
י"ב 5 שולללטטטטתתתת.

היא מצחיקה אותי למות, היא מאושיות הבלונדיניות, ובאופן לא צפוי בעליל היא גם חומלת עליי.

בפעם האחרונה שנפגשנו היא התעקשה שאני צריכה ליילל יותר.
איך שנפגשנו, החזקתי מעמד אולי 4 מאיות השנייה לפני שפצחתי בסשן קיטורים עצמוני. אחרי שנימקתי את עצמי באופן די רהוט, (טוב, לפחות לגרסתי) ואחרי שהתעקשתי שקיטורים זה עסק נטול אפיל וחן, היא הסבירה לי בחוכמתה שיש לי זמן קצוב לקהל שחומל עליי ועדיין חושב שאני חמודה תוך כדי קיטורים.

אובכן, אני עושה הפסקה מתודית טרם קיטורים נוספים, כי היא, הנהדרת הזו, מצחיקה אותי ברגעים אלו בוואצוש, בהומור עצמי מהמופרכים שהמציאו.

לפני קצת יותר משמונה שנים, נפגשנו בבליינד דייט של שתי אימהות, כשהיא עם האמצעי מההתחלה (בכולופן קשה להיות ילד שנגוויץ בין 4 יורשים) תלוי עליה ויונק עצמו לדעת.
היא הייתה עם קוקו מתוח ויפה למות, אני הייתי בשחור לבן אחרי דיון בבימ"ש בנתניה, וחשבנו שיהיה נחמד להיפגש בקניון תחת הזה ממול בימ"ש.

הדייט הזה מחזיק עד היום, והיא אחד הדברים שבלעדיהם אני הרבה פחות מאושרת, ואיתם אני מאושרת בלי סוף.

היא, היצור החינני הזה, אפילו הייתה מוזה של אחד הסופרים הגדולים שהיו פה בינינו. היא אירדן, בת הכפר היפה של אמיר גוטפרוינד (ולא, אתם לא מדמיינים, כבר ציינתי את זה במובלע פעם).
אף אחד לא נשאר אדיש לצחוק המתגלגל שלה וליכולת להצחיק באמצע לוויות, וכן, יש לה תת-התמחות במקרי קטסטרופות. כל מי שפגש אותה נותר עם אותה תחושה, שמדובר באדם מלבב באופן מופרך משהו, ואין שום דבר שדומה לה ביקום.

בשנים האלו היא ואני עברנו תהומות. היא בדיוק מה ששלום חנוך כתב פעם על טליה שפירא- היא מביאה אותי לידי דמעות. היא מתמודדת בגבורה שאין לה שניה עם רגעי שפל ורגעים שהיו מצליחים למוטט אחרים, והכל בכזה חן, הכל בהומור אופייני שחור, אפלולי, ואיזה עוד חברה יש פה שהתחביב שלה הוא גולגולות?

אגב, אוי ואבוי אם נמצא איפה שהוא תמונות של עצמנו מאז. היא כבר במחלקת עלים נידפים (מסתבר שלרוץ עצמך לדעת בארבע בבוקר זה עסק מרזה למדי), ואני כבר לא הג'ינג'ית עם הסיכה בראש. היא כבר עם ארבעה ילדים ואני עם שניים. מתו לנו די הרבה בעלי חיים בזמן הזה ושתינו אימצנו מאז בערך כפול הולכי על ארבע (למרות שאצלה אין מגבלת רגליים ליצורים שמאומצים שם תדיר), אנחנו שייכות לז'אנר הגנים הפגומים שמצליח להצחיק אותנו חרף המופרכות של הדבר, וביקור בבי"ח שניידר עם מי מטפינו (טפו!) תמיד הופך להיות אטרקציה נוסח "יוווו, איך אני מתה על ההמבורגר שם במק'דונלדס" שיכול להישמע הגיוני רק בין שתינו.

והנה, מאתמול אנחנו מתקשקשות על מתי (ועם מי) היא מאכלסת אצלי את חדר האורחים הסינגפוריסטי, ואני עוד לא שם וכבר רואה לגמרי איך אנחנו הולכות לעשות שנ"צ בתאילנד, לכסח אוכלוסיית שרימפס בחלב אימם, לעשות צעדות בזיליארד אחוזי לחות, לדון על עניינים ברומו של עולם (הבל הבלים, מקסימום אנחנו דנות על תושבי העיירה הציורית נס ציונה), ולצחוק. עד כאב בטן.

והנה, ירדנתי, כפרות שלי, אהובה, התחביב שלנו, מילים. אוהבתותך, לובסטר.

"הַלֵּב שֶׁלָּהּ הוּא כְּמוֹ קָלֵידוֹסְקוֹפּ
אִם מִסְתַּכְּלִים בּוֹ מִבִּפְנִים
אֶפְשָׁר לִרְאוֹת הָמוֹן צוּרוֹת יָפוֹת
הִשְׁתַּקְּפוּיּוֹת שֶׁל כָּל מִינֵי צְבָעִים

הִבַּטְתִּי בּוֹ אֶלֶף פְּעָמִים
וְכָל פַּעַם הִשְׁתַּנֵּה לִי הַסִּיפּוּר
הַלֵּב שֶׁלָּהּ כָּל כָּךְ יָפֶה בִּפְנִים
וּכְמוֹ כָּל דָּבָר יָפֶה הוּא קְצָת שָׁבוּר"

ברק פלדמן, על פי Claire Contreras

אני לא אדם של צימרים, האמת היא שגם לא של בתי מלון או של ספא וקשקושים כאלו. כן, כן, אם אתם רוצים לעצבן אותי, תציעו לי ספא או טיפול פנים, זה עשוי להוציא ממני תכונות לא פוטוגניות.
לפני שנים לא מעטות, עת הפציעה יומולדתי ה- 30, אימי היקרה אירגנה לי מתנה חגיגית ממנה, שעיקרה יום ספא במתחם יוקרתי באופן מופרך, מהזן הזה של קטורת בכל פינה, נרות וכל מיני דברים שאם נשפכים על הרצפה- אפשר להחליק עליהם ככה בכיף.
עד היום לדעתי מסופר בקרב אותם ספאיסטים הלומים כיצד התיישבתי על כיסא המטופל המאושר, בעודי ממררת מבכי למנהל הספא שאני לא אוהבת מסאג'ים. המסכן תהה מה לעזאזל אני עושה שם, ידה ידה ידה, קניתי אחלה שרשרת במקום יום הספא, ומאז אף אחד במשפחתי לא חושב שזו מתנה סבירה עבורי.

כל ההקדמה הזו, נועדה בסופו של דבר לספר לכם שהיי, אני בצימר. חפשו חזירים מעופפים, כן, כן, אני כבר יומיים בצימר ואף אחד לא שילם על כך עדיין בחייו, ואם צפיתם בפילוס פוגש את גברת צימר ב"ארץ נהדרת", הרי לכם סיפור חיי פה בתמצית.

אובכן, עוד בעודי בסינגפור לפני לא הרבה זמן, סימס פיליפ (שם בדוי), להלן מעתה מדי פעם יהיה גם "פש"ב", שניקח בחשבון שבשבועות אנחנו מזמינים צימר, תודה ושלום. לא התעניין יותר מדי על סיפורי הספא שלי בגיל 30 ועל העניין הזה שאני שונאת את הקונספט הזה של 'שלם 5,000 שקל ליומיים, וקבל נבגי עובש מתנה לכל החיים'.

לא באמת חשתי הקשבה או אמפטיה לעובדה שכלל לא ברור אם הסייבר-מענטש בכלל יהיה בארץ ("מה את עושה סיפור? תבואי לבד עם הילדים" הייתה תשובה לגיטימית), ניסיתי למצוא עוד הסברים קלושים לתשובתי השלילית, וכבר גיליתי שצורפתי לקבוצה הוואצאפית בעלת השם הלוהט "צימר בשבועות" עם הענבי'ס והפיליפים, כשפיליפ (שם בדוי) קובע שם בנחרצות "תגידו שלום לגב' גלעד שמצטרפת לצימר, ייאיי!" (ובואו לא נתקטנן, הכל נכון בציטוט הזה, חוץ מהשמחה המרומזת בדבריו וה"ייאיי", שבחיים לא היו יוצאים ממקלדתו של הלורד המריר).
וכך, בכוחותיי האחרונים, הצעתי לפיליפ (שם בדוי) להניח לגופתי עד שאגיע אליו ללונדון שם קיוויתי שנדון על כך בסבלנות ואצליח לשכנע אותו בקלילות שההצעה מאד נחמדה, אבל לא, זה לא יקרה, לום ושלום.

אחרי 13.5 שעות טיסה, שעה וחצי בידוק, כמעט שעה נסיעה עם נהג פאקיסטני בגודל מקרר אמנה בשם מוחמד, הגעתי באושר גדול מסינגפור ללונדון, כשפש"ב ממתין לי בפתח ביתו הלונדוני.
קרועה מעייפות, מותשת ובכוחותיי האחרונים, עוד לפני שעופפתי למקלחת, מצאתי עצמי מושבת ליד השולחן עם כוס קפה בריטי דלוח, עם מבט נוקב מביט בי, והוראה לפתור את סיפור הצימר, ומהר.
ממש כמו שתכננתי שיקרה, כלומר- להסביר שזה לא הגיוני, לא סביר ולא בא לי- כל אלו *לא* קרו. כלומר קרו בראש שלי, אבל איכשהו היה נתק בין המוח לבין הפה שלי, כי איכשהו קרה שבלי לשים לב השבתי תשובה חיובית, פיליפ (שם בדוי) הריץ את ההוראות למטה הפעולה (להלן נבי וליאתי, ראש ענף מבצעים וסגניתה במבצע הצימר) ותוך שניות למול עיניי כבר קיבלתי עדכון שדיברנו עם גברת צימר, והזמנו צימר לשבועות.
בול כמו שתיכננתי שיקרה, כאמור, כלומר נוט.

וכך מצאנו עצמנו נכנסים אתמול לאוטו על טפינו, כשאני עוד מזועזעת מהעובדה ששוב אני אורזת מזוודות ושוב תיק כלי הרחצה שלי בפעולה.
כעבור כמה שעות, אחרי עצירה ספונטנית לצניחה חופשית של רע"ניות המבצע (טרו סטורי, אל תשאלו) הגענו למקום שכוח אל שרק אלוהים יודעת איפה ממוקם גיאוגרפית, כשאני נאלצת להודות באמת המרה- שיווואאו, איזה שוס! תשמעו, חמוד פה לאללה!

אז גיאוגרפית אין לי הרבה מה לתרום פה- משהו בצפון, ייתכן שלא רחוק מנהריה, יש שמועות שאנחנו אפילו לא רחוקים מראש הנקרה.
בהגדרה מדובר על מושב שאינו רישפון או כפר שמריהו באיפיונו, איך לומר, אבל מתחבאים בו צימרים שאין דברים כאלה. הילדים עפים מאושר על הברכות הצמודות, נהיו סאקרים של ג'קוזים חמימים, של טונות מזון 7\24, כיף להם בטירופים, ואני אפילו מצאתי את עצמי מעופפת לבריכה שלא על דעתי (רק ארמוז שקדמה להעפה תרגולת צופים של התזת מים קפואים על פש"ב בעודו מנמנם, ושיווואו, האיש הזה מתעורר מאאאד מהר ממים קפואים, ומאד יעיל).

וככה כבר יומיים אנחנו קמים ביחד כולם יחד, הילדים מתנהלים כמו דגיגים במים רוב שעות היום, אנחנו כבר מרחיבים דלתות מרוב כמויות המזון שנצרכות פה, נבי, ליאתי ואני העברנו כל כך הרבה שעות של יחד בעודנו מתבשלות כביצים שלוקות בג'קוזי המאמם, אנחנו עושים תורנות "מי יותר קורבן" כמה פעמים ביום (יורם של ליאתי לוקח כרגע בגדול), כבר הפכנו את סיפורי סינגפור אול-אובר, צחקנו כמו מטורפים וכבר יוצאים לנו מכל החורים דיונים כלליים פה, אבל כל לילה נגמר פה בשעות בלתי נתפסות, ותמיד אני יוצאת בחיוך ענק משם.

אז יצא שאני מודה בפני עצמי שאני מתחילה לצאת סמרטוט עם אג'נדות נגד צימרים ושות', ושצימר זה דווקא כיף כאיופאק, וחברים טובים בצימר זה אפילו כיף כפליים, אבל ברור לי לגמרי עכשיו ששוב אני הולכת להתבאס בטירופים כשאפרוק את המזוודות, כי שוב- כל הטוב הזה כבר לא חוקי, וכמה שאני יותר שמחה ומאושרת פה עם המשפחות וכל הטוב הזה, נהיה לי יותר ויותר קשה בלב.
במילים אחרות- צריכה ספא ללב שלי. נראה לי סטארטאפ מהחשובים שהמציאו.
מישהו רוצה להיות המשקיע שלי?

כמעט שבוע חלף מאז איפסנתי את הלפטופ בכספת המלון בלונדון, וכן, לונדון, לא התבלבלתי.

נראה לי שחווית סינגפור קרתה לי לפני כל כך הרבה זמן, השבוע האינטנסיבי הזה שם הפך כמעט ל'סוג של טיול' בגלובוס, כיאה לתחביב החדש שאימצתי לי- הדחקה, ככל הנראה המוח שלי מהיר ממני, והצליח להדחיק את המשמעויות בקלות בלתי תיאמן.

אחרי שבוע סינגפור עם גיל, ארזתי את עצמי, ושוב הפלאתי בזמן איכות עם עצמי בטיסה של 13.5 שעות ללונדון, שם חיכיתי לליל, אורה הכפולה שלי.
כזכור לפני כך וכך פרקים (שלא תגידו שלא הזהרתי שיהיה בוחן פתע מדי פעם) ישבנו, ליל ואני, אובר שקשוקתרד, אני ממררת בבכי (בלב! בלב!), וליל פותחת יומן ואומרת "טוב, מתי את חוזרת מסינגפור? ניפגש בלונדון".
וכשליל ואני מדברות, זה פשוט קורה. ככה זה קרה עם האיחוד של מונטי פייטון בלונדון (מוות, אין לתאר, הכי שווה ביקום), ככה זה קורה כל כמה חודשים כשאנחנו נפגשים לעל האש בגינה ומסיימים בהזמנת טיסה (יש מי שיגיד שגיל לא ערני מספיק כשזה קורה, אבל היי, הרוב קורה בעידודו), וככה בדיוק זה קרה הפעם.

ליל מסרבת להגדרה שלי, שזו מסיבת פרידה שלנו פה (והנה, בעודי כותבת את המילים שוב אני ממררת בבכי בלב), אבל ביני לבין עצמי זו הגדרה די קולעת. זה נראה לי סוג של מסיבת סיום של חיי המוכרים לי, של החברות המהממת הזו שלנו, של הקשר הנפלא הזה שהכל בו רק משתפר ומשתבח, כי אין שום דרך ציורית לתאר את הרילו הזה כרגע מלבד חיים אחרים לחלוטין. בית אחר, קירות אחרים, דפוסים אחרים וחברים אחרים, טובים לא פחות, אבל לא אלו המוכרים, ואני, חובבת דברים מוכרים.

אחד הדברים הטובים והנכונים שקרו לי פה עם העצירה הזו של 5 ימים בלונדון (אושיות לונדון יעידו שגם לתל"ג פה קרה דבר טוב) היה עיבוד השבוע בסינגפור, גם אם לבד עם עצמי, וגם מול ליל, שנותנת לי קונטרה חיננית ונקודות מבט מרתקות ואופטימיות על המון דברים שעוד לא פתורים לי.
אומנם פיליפ (שם בדוי) עושה את עצמו סובל מאיזכוריו פה, אבל גם לו יש חלק בחוויה השונה שהייתה לי פה, כי העובדה שהוא נוכח בלונדון בחלק ניכר מהשבוע, ושהוא חיכה לי פה מיד כשנחתתי בחמש בבוקר והעברנו יום מושלם יחד (הוא אפילו לקח אותי לעבודה! היי, והבאתי טושים ודפי צביעה, נוט) הייתה חלק ממה שהפך לי את כל הקושי הריגשי הזה שהגעתי איתו הטיסה משדה התעופה צ'אנגי לשדה התעופה היתרו להגיוני.

אם לסקור את רשימת המשימות שהיו לי בצאתי מהארץ, אזי את כולן ביצעתי.
דירה מצאנו- והיא נפלאה, את הילדים רשמנו לבית הספר, אנחנו כבר יודעים איפה למצוא חתולים לילדים. מה שנותר לנו עכשיו בארץ זה להזמין ריהוט לבית הסינגפורי שלנו כדי שייכנס למכולה ויגיע אלינו חדש וכיפי לשם, אבל גולת הכותרת מבחינתי הייתה שאפילו עוזרת מצאתי- ובהתאם לאמות המוסר שהבטחתי לעצמי.

מי שמכיר אותי יודע שאני אוחזת באוסף אג'נדות חינניות, שבעיקר מגדירות אותי כבן אדם.
אחד הדברים שעימתו אותי עם אוסף האג'נדות האלו היה סוגיית עוזרת הבית הסינגפורית (מה שקרוי פה "אנטי"). הקושי המוסרי שלי שהתחיל נוקשה ועם ראש בקיר קיבל תפנית אמיתית אחרי שיחה מרתקת עם תאיר, שבפשטות פירקה לי הרבה מדפוסי החשיבה, ואיפשרה לי לחשוב אחרת.
עדיין, מה שהטריף אותי היה חיפוש האנטי, לרבות חיפוש דרך לעקוף את שלב ראיון העבודה בסוכנויות המתמחות בתיווך אנטי'ז, שכן תודות לבכורי ששלח אותי להביא לו נינטנדו מקניון סינגפורי שהתגלה כקניות הסוכנויות של עוזרות הבית (ורק אלוהים יודעת איך השתחלה לקניון הזה חנות כזו) חטפתי את הדיכאון של החיים לראות אותן בהמוניהן ממתינות לראיון מחוץ לסוכנויות, מתבוננות בכל אדם מערבי שצועד מולן כמושיע פוטנציאלי.

ואז נזכרתי בהצעה המצויינת של שריתוש, שהציעה לי לשאול בקבוצת הישראלים מסינגפור (שמתגלה כשמיכת נוצות עוטפת ורכה) אם יש משפחה שעוזבת שרוצה לדאוג לאנטי שלה למשפחה מחליפה.
וככה הגיעה דנה, אחד הדברים מלאי המתיקות שהכרתי לאחרונה.
הם עוזבים את סינגפור בדיוק כשאנחנו מגיעים, והיא כל כך כמוני, כל כך אכפת לה מלין המקסימה שלהם, שהיא חיפשה לה משפחה שתעטוף ותקבל אותה, ולא פחות חשוב- גם תאפשר לה לא לשלם דמי תיווך עצומים לסוכנות.
וככה, בעודי בחדר בלונדון, ישבתי עם דנה ולין בשיחת סקייפי, ומצאתי את העוגן המקסים שלנו לשלוש השנים הקרובות, לין המתוקה שמתעקשת לקרוא לי "מאמ-עילית".

אז הנה, עוד משימה השלמתי בזמן הזה, ומאותו רגע הייתי שקטה להמשיך עם ליל את מסיבת הפרידה הלונדונית שלנו, שכללה גוד טיים וגוד ווייבס בתלאפים.

בדיוק הבוקר עוד ניסינו לחשוב מה כבר עשינו בחמשת הימים האחרונים, ופשוט לא הצלחנו להיזכר, בעיקר כי בזכרוננו נחרתו השחקן הראשי, החתיך ההורס מ"בוק אוף מורמונס", ומופאסה, גודנס הבנס, שיהיה בריא, מה"ליון קינג" של אתמול בערב, אבל באובר-אול ככל הנראה פשוט חרשנו שוב ושוב את אותם רחובות שאנחנו מטורפות עליהם פה, וכנראה הגענו לקובנט גארדן- טבור העולם שלנו- אולי זיליארד פעמים, וכל פעם הגענו מנקודה אחרת, יצאנו למקומות אחרים, ראינו דברים שלא הבחנו בהם בפעמים הקודמות, מצאנו הופעת גוספל מרגשת ככה פתאום באמצע החיים, אכלנו אוכל טוב, עשינו שופינג מופרך בכמה שהיה כיפי (ואפילו מצאתי שמלה מאממת של דונה קארן לחתונה הכי מרגשת ביקום של אמיר ושני!), ובעיקר, העברנו בין שתינו המון המון המון המון מילים בזמן הזה.

הבוקר נפרדתי מליל שעלתה על טיסת בוקר לישראל, ונותרתי בשקט עם עצמי פה בלונדון, עד הערב, לטיסת לילה.
דבר ראשון שעשיתי עם הכניסה לחדר שהיה פתאום רק שלי (אחרי שדילגתי בקלילות מעל אוסף המזוודות שלי פה), היה לפתוח את הכספת, להוציא את הלפטופ, ופשוט לכתוב מה שאגרתי בלב בימים האלו, מה שגרם לליל לסמס לי משדה"ת שאני כנראה אקדח טעון מילים ורגשות.
וכמו תמיד, גם פה, ליל האהובה שלי הזו כנראה מדייקת שוב.

ובכן, משחררת את עצמי למקלחת בוקר וטיול פרידה של עצמי מהעיר הזו שאני כל כך אוהבת ולא יודעת מתי אפגש איתה שוב.
לונדון כן מחכה לי, עד הערב. 
שמה שלט "תכף אשוב", אמסור ד"ש לאליזבט.

יום חמישי בסינגפוריה.

אז זהו, החלטנו, יש דירה.
חאלאס, לא יכולה יותר לראות מתווכים, לא מוכנה לפגוש עוד לנד לורדס, לא מוכנה לטייל עוד עם מתווכות שרוטות שמפספסות פניות, זהו, החלטתי, הדירה בניוטון מושלמת לנו.
אז אני מתפשרת קצת על הפסיליטיס בקונדו הזה (הבריכה לא עמוקה, אל תשאלו, אבל כן, יש מגרשי טניס, שיייוואאוו, איזה מזל), אבל היא בדיוק מה שחיפשתי- ענקית, מפנקת, יש חדר לאורחים פלאס מקומות איחסון להכל, אמבטיה לכל עולל, ואם כבר, אז תקשיבו- לי יש חדר אמבטיה, שבואו נגדיר אותו בעדינות- עיר קטנה במישור החוף. רגע, בואו נדייק- יש לי מיזוג באמבטיה. מיזוג באמבטיה. וחדר ארונות מיוחד באמבטיה. ואמבטיה. ומלא מלא מלא מקום, ופתאום אני מרגישה ממש כמו כריס ג'נר עם חדר האיפור המופרך בתבל.

בינתיים, הזמן פה מאפס אותי היטב על המקום.
הלחות נסבלת (ושאף אחד לא ינסה לרמוז לי אחרת, אני חזק פה באוטוסוגסטיה), האנשים מקסימים, האוכל למות, והקהילה הישראלית פה שוברת שיאים של התנהלות חברית שאין דברים כאלו.
לא היה כאן יום אחד, ערב אחד, שלא מצאנו את עצמנו עם האנשים המקסימים ביותר שהאי הזה אסף אליו. כל יום מפתיע מקודמו.

בשישי סימסה לי הגורה שלי פה, שריתוש, שהיא מכינה ארוחת שישי, ושהיא מחכה. טראח, נפלה לי הלסת. איזה אושר לראות פה התנהלות משפחתית בערב שישי, כזו שאפשר לדמיין גם אצלי במרפסת באורנית (מינוס האנטי ברקע, ואנטי זה לא משהו רע, להפך, אנטי זו העוזרת הפיליפינית הצמודה פה בכל בית).
ארוחת ערב קולחת ומשעשעת עם שני ילדים פשושים שהזכירו לי אותי לפני 10 שנים, עם ילדים קטנים, סלקל, רכבת להרכבה בחדר משחקים. אוירה טובה, הרבה הכלה, ותחושה מצחיקה כזו שלמרות שאני הזקנה מבינינו, שריתוש לקחה על עצמה להיות לזמן קצר בתפקיד ההפוך- היא תהיה לכמה דקות האחות הגדולה, עד שאני אתאפס על עצמי פה.

בבוקר כבר נפגשנו עם קרני ואורי והילדות בקפה המהמם שקרני נשבעה בו, ובצדק- בית קפה על הנהר, אוכל מצוין, שירות תחת, אבל וורי וורי גוד ווייבס, ואיכשהו, הקרני הזאת שכולה אש ותמרות עשן, מצאה לי מינוי פה שטרם הבנתי את טיבו, אבל אמרתי לה כן, כי לקרני לא מסרבים לעולם, מדובר באדם הכי לבבי והכי מתוק שאפשר לדמיין, שכל כולה עשיה וצחוק מתגלגל.

משם כבר גררתי את גיל באוזניים בניסיון להעביר אליו את הגחלים הלוהטות של דילמת הדיור מהפרק הקודם, 2 הדירות שירום הודו טרם ראה-
האם הדירה הקטנה, 3 חדרים, מטבח קטן וידה ידה ידה שללא תחבורה ציבורית בכלל בשביל הילדים, אבל פסיליטיס מפנקים, מלא מלא ישראלים ועל הנהר לגמרי, או לחלופין- האם הדירה הענקית, המרווחת, 4.5 חדרים, המוארת, עם המטבח הענק וחדר האמבטיה עם המיזוג וידה ידה ידה ועם תחבורה ציבורית מעולה לילדים ובקושי ישראלים בקונדו, אבל במרחק 3 תחנות רכבת מהצנטרום של הפיילה? 

אובכן, התחלנו מלראות שוב את דירת ה- 3 חדרים. חשבתי שגיל יעזור פה, אבל הוא רק סיבך. נכנס לדירה והתעלף, כי בואו נודה על האמת- כמה פעמים גרתם בדירה שמתחתיה שוצף לו נהר? מבחינתו מספיק לנו 3 חדרים, המטבח פיצי? סו וואט, יגיעו אורחים? נידחס, אין תחבורה ציבורית? ילכו קצת, לא יקרה להם כלום.
כן, כן, מה זה התקדמנו, חבל על הזמן.

אחרי שגררתי אותו משם, הגענו לניוטון. קצת לחץ פיזי מתון ואפילו הוא התחיל להבין את הקסם, ומכיוון שיודע צדיק נפש וגו', הוא יודע היטב שאם אני מאושרת אחרי אמבטית בוקר הכל בסדר, ולכן אפילו הוא הודה שמדובר בבית הכי מושלם שיש למשפחה שלנו.
זהו, אין ברירה, מתחילים להאיץ, שירלי המתווכת (ההיא, הקטנה, הודפת כדורי הברזל הסובייטית לוק-אלייק? זו) קיבלה מנדט להתחיל מו"מ לסגירה, ואני קיבלתי מנדט עצמוני להתחיל לרהט את כל הטוב הזה.
זהו, מישן טו אקומפלישד, ישששששששש.

את המשך היום המצוין הזה העברנו אצל קארין (זכרתי את הא'! תתגאי בי!) ותומר, הכי מתוקים שהמציאו פה בכלל. אין לתאר.
קארין, אגב, היא מיסיס שוחט מהפרק הקודם, המורה המיתולוגית פה לעברית, שלטעמי צריכה לקבל תואר דוקטור לשם כבוד מהשגריר פה על זה שבעצם היא זו שאוספת, ליטראלי, את כל גורי הישראלים פה, מודדת להם את דופק ההיסתגלות, את המבט בעיניים, מנהלת איתם יומנים, מוודאה שמשמרים את העברית ואת סממני הישראליות, מוודאה שנעמי שמר עדיין בראש ושכל ילד ישראלי פה ידע הכל על כל חג יהודי.

כשיצאנו מקארין ותומר, אחד הדברים הברורים שהרגשתי, היו שמישן #3, איסוף חברים, הופך למשימה לא כתובה שמתחילה לקבל תוכן, צורה, קולות וזכרונות, דברים שלעולם לא שוכחים, חסד נעורים כזה של קבלת פנים מופלאה, כאילו היינו תמיד חברים, כאילו הכל נורא הגיוני שאני בסינגפור, ביום שבת, וככה אנחנו יושבים על הספה ורואים את להקת בומצי-בם בארץ נהדרת ומתגלגלים מצחוק.

והבוקר עשיתי את המאסט של כל ישראלי שמפציע בסינגפור, הטו דו הראשון בליסט פה, להלן- קניון מוסטפא. שירלי צפ- תתגאי בי. איי דיד איט, סימנתי וי על המקום הבעעעע הזה.
ובכן ילדים, אולי נדמה לכם שכשאומרים קניון, ולא רק קניון, אלא קניון מוסטפא, בסוף הדרך תראו אשכרה קניון, ואולי גם איזה מוסטפא עם כאפיה, אבל לא, הממממ, בעצם הו, כמה שזה לא.
הקניון, אותו שם מוזר שנתנו לארבע הקומות האלו, הוא בעצם משהו עם קסם של משביר לצרכן, בסניף בומביי, בשנת 1986.
מוסטפא, אגב לא מגיע עם כאפיה, אלא עם טיקה על המצח והרבה קארי, שכן הדבר ההזוי הזה ממוקם עמוק עמוק בליטל אינדיה פה, שבאלוהים, גרמה לי להבין שיש הרבההה מאד הודים בעולם, וחלקם הניכר כרגע ממש בליטל אינדיה ובקניון מוסטפא. 

אין דבר שתחלמו עליו שלא תגלו על המדפים באחת מקומות המקום הזה, שרק יושרה אישית גורמות לי להסתייג כאמור מכינויו כ"קניון"- החל מכורכום, שעון ראדו, תחתונים, נייר טואלט, תרופות מרופאי אליל, הלו קיטי, קוסמטיקה מערבית וקוסמטיקה מפוקפקת שלא פגשה מעולם משרד בריאות ממלכתי ביקום כלשהו, ואפילו, הזקנות מבינינו יעריכו את המידע- אפילו שמפו "פלקס", האטרקציה בכל מלתחת בריכות באשר היא בשנות השמונים!
ורק כדי לבדוק אם זה אותו זן שמפו מיתולוגי של ילדותי המפוקפקת, הרחתי וטאח! נזרקתי לאחור בזכרוני למלתחות של הספורטן עם חברתי מכתה ט' 3, כשאנחנו דנות בכמה חתיך גידי מט' 1, והיי, גידי מט' 1 היה בכלל החבר שלי, ואכן היה חתיך. היה כיף היה בשנות השמונים כשהיה עוד שמפו "פלקס", שלא תגידו שלא אמרתי (ואגב, גידי חתיך עד היום, תאכלו ת'לב).

והנה יורד פה הערב הלפני אחרון שלי פה בסינגפוריה, מחר כבר אורזת בגדים חורפיים ללונדון, לפגוש את פיליפ (שם בדוי) ואת ליל אהובת נפשי, ולהתחיל לעכל את הימים האחרונים פה, אלו של חיי החדשים.
ובאמאשלי, שככה יהיה טוב, תבדקו אותי מצידי, אבל אצלי באמבטיה המאממת בדירה החדשה? יהיה שמפו פלקס.

סינגפוריה, היום השלישי.

הכל פה מהיר, אינטנסיבי, הכל פה גדול ומזמין- אם זה האנשים, נותני השירות, המלצרים, נהגי המוניות, הם מחפים בחיוכים ונועם על ניב סינגליש רצוץ ומייגע שגורם לרצות לחתוך את הורידים מרוב ייאוש, הם שירותיים באופן מופרך ממש ומתייחסים לעצמם ברצינות מופתית.
הסינגפוריסט הממוצע שפגשתי פה בשלושת הימים האלו מאושר אובר-אול, מרגיש סבבה לגמרי, ולמרות מה שנדמה לנו, הם מרגישים נטולי שלשלאות אט-אול. החיים שלהם לגמרי תותים פה- החינוך, ההיצע, הדיור, הכל מזמין ונוח, הכל חוץ מהלחות, שמה שמהמם אותי זה לראות שדווקא הזרים ממש לא מתלוננים על הלחות ודווקא זורמים (תרתי משמע) איתה, אבל המקומיים? נוטפים כמו שלוליות פה. תעלומה.

2 המשימות העיקריות שהיו לי פה היו לרשום את הילדים לבית ספר (צ'ק! בין דר דאן דת!), ולחפש לנו בית.

ביומיים האחרונים, המשימה השניה גרמה לי להכיר את סינגפור הארד קור ממש, אני אחרי משהו כמו 20 דירות אם לא יותר. אובכן, בשתי מילים? לא פשוט, בשש מילים? כוווווסומו, זה מה-זה לא פשוט.

אז נכון, האי פיצי, אבל למיקום שבו מתמקמים בעיקר בדירה הראשונה, יש משמעות מאד גדולה, בטח כשמגיעים עם ילדים.
כאן גרים כולם במה שנקרא "קונדומיניום", או בקיצור- "קונדו'ס". מדובר על קומפלקס שנע בין 200 לזיליארד דיירים, יכול להיות בניין אחד ויכול להיות ריכוז של אוסף בניינים, שמה שמשותף להכל, זה פסיליטיז, וככל שהם יותר מפנקים, כך ערך הקונדו בעיניי משתמשיו גדול יותר. הפסיליטיז, בהגדרה, הם בריכה (או 17), מגרשי טניס עצומים מפנקים, ג'ים מפואר (כי אי אפשר לעשות ספורט בחוץ רוב הזמן), מכוני יופי ושות', לפעמים סופר ובתי קפה.
באחד הסיבובים האחרונים שלי עם אחד המתווכים פה, שאלתי למה לא הציע לי קונדו מסויים. הוא התפלא מאד על איך אני מסכימה להתפשר על קונדו בלי מגרשי טניס, ואני נשבעת לכם, אנשים ירדו מהפסים! מתי לאחרונה ראית ישראלי ממוצע מחזיק מחבט, ולא, אני לא מדברת על עמוס מנסדורף, כן?! מישהי פה נראית כמו סרינה וויליאמס? זה אשכרה שיקול? אובכן, כן.

וכך, במשך היומיים האחרונים אני תרה באי אחר דירה מתאימה למשפחה, ובהינתן העובדה שאנחנו עוזבים בית פרטי מושלם ענק עם 6 חדרים, מרפסת וגינה, בא לי למות מלעבור לדירה.

ראשית, עליכם לדעת שבניין בסינגפור אוחז באורך חיים של 15 שנים. אחרי 15 שנים- הופ, לום ושלום כמו שאומרים אצלנו- הורסים עד היסוד ובונים מחדש. כיף כאיופאק. במילים אחרות, אחד הפרמטרים הוא לשאול בן כמה הבניין. עד 5-6-7 שנים עוד יענו לך פה בסבבה, אבל בניין של 9 שנים פה זה כאילו גרתי כרגע בגבעת עמל, לפחות. מיד מתנצלים- "לאאאאא, בדיוק משפצים פה" וזו לגמרי עילה לפסילת קונדו. גם החדרים כאן, שאלוהים תשמור, בחלק החדש יותר, נראים ומרגישים כמו קופסאות נעליים.

בכל מקרה, כל ההקדמה הזו נועדה לשתף אתכן בסיפורי ג'ודי, המתווכת ההזיה שאתמול בילינו איתה יום שלם. ובכן, רשמית, העובדה ששרדנו תחבורתית את האירוע הזה מהווה נס כשלעצמו. מדובר בנהגת גרועה באופן מחפיר ממש, ואם רצית לדעת שקרתה תקלה בתכנון הנסיעה, הקיו לדעת את זה זה סדרת צחקוקים מופרעת מאשה בת 50 פלוס, וזה, מבלי לפגוע, בעיניי הפלוס הבודד שם.

בבוקר הגיעה דהורה על הונדה סיויק למפתן המלון, לבושה היישר מקטלוג ראש אינדיאני, ג'ודי, מתווכת מקומית מבוגרת, ושותפתה החמודה, שירלי, מתווכת סינגפורית באמת מוצלחת בת 35 עם מבנה גוף של הודפת כדורי ברזל סובייטית.
לקח לנו 4 דקות לקלוט  את האימה ולהזדרז ולחגור חגורות בטיחות אחרי הפניה הראשונה (והציחקוק הנלווה).
אחת לכמה זמן חווינו דה-ז'ה-וו חינני בעוברנו ברחוב, והתברר שאין זה מקרי. אחד מהמוטיבים החוזרים באותו יום אמש היה פיספוס פניות לקונדו זה או אחר, וסיבובים חוזרים ונשנים עד שנרגע הציחקוק וסוף סוף פנינו במקום הנכון בשעה טובה, מה שפינה את ג'ודי לחפש חניה, כדי שאחר כך תוכל לצחקק כי היא שכחה איפה החנתה (טרו סטורי, וסופר לא אחת אתמול).

אגב, לא נתקטנן, אבל זוכרים שאמרתי "לא שיש שחור"? ובכן, ג'ודי פחות זכרה, וזה לא שהגדרתי המווווון פרמטרים, אבל כן התעקשתי על בהיר, מאוורר, עיצוב נקי.
זה בהחלט מסביר למה ראיתי 4 דירות עם שיש שחור, 2 עם שיש חום כהה ("סי? נו בלאק מארבל!"), חלקן בגודל של החניה שלי בבית, וכל זה נועד במטרה 'לאפיין את מה אני אוהבת ומה לא, כדי שבסיבוב הבא (!) היא תוכל להתמקד'. סילי מי, ואני חשבתי שהגדרתי לא רע בהתחלה- מאוורר, מרווח, בהיר, אהההההמ.
אחרי 12 דירות מחפירות שאין להן ולא כלום עם הטעם שלי, עברתי לפלן בי, בו דיברתי עם דרק, מתוך המחמד של תאיר, שמיד נכנס לפעולה ואסף לוקיישנים.
בינתיים התברר ששירלי רצתה נפשה למות מאירועי היום, וכך, לפת-פתע, נמצאו להן דירות מ-צו-י-נות להצגה הבוקר, כך שעברתי היום 2,875,775 דירות נוספות- חלקן של שירלי וחלקן של דרק, ולכי תזכרי מה ראית ואיפה כדי לא לפדח אף אחד מהם.

והנה הצרה הצרורה. מאחר וגם למחר וליום ראשון קבענו *עוד* סיורים לראות דירה, היום מצאתי שתיים מושלמות. ססססססאמק, זה היה ברור שזה יקרה, אבל היה גם ברור שהן יהיו הופכיות זו לזו.
הראשונה, 4.5 חדרי שינה (כאן הסלון לא נחשב חדר), יפיפיה. ענקית, מרווחת, נוף משגע, אבל המיקום לא בצנטרום של הפיילה. הדירה השניה הייתה בקונדו שקרני ותאיר נשבעו בו (בצדק, מסתבר), אבל בו יש דירת 3 חדרי שינה, פיצית, מטבח קטן, אבל נוף למות! למות! מכל חדר מפכפך לו הנהר, בריכות מהממות, צמחיה, ילדים צוחקים, יפה שאין דברים כאלו, ויותר במרכז מזה- אין. מושלם, חוץ מהקטע שזה פיצי למות כאמור ורחוק מלהתאים לנו. שייייט.

אז כן, יש לי עוד 3 ימים לחפש דירות מתחת לאדמה פה, אני מתאהבת במקום ובאנשים בו, הקהילה הישראלית פה מהממת אותי שאין בכלל מילים לתאר, והיי, הולכת להירשם לטניס. חייבת.

סינגפוריה, דיי וואן.

חבוטה ומותשת הגעתי אחרי זיליון שעות טיסה למסוע המזוודות. קיווה ואני נפרדנו בהתרגשות לשלום, שתינו ידענו שהלילה לין הסקוטית תחלום על שינה, וקיווה, כפרות על החורפנית בטיסה, היא תג'טלג את עצמה ואת אמא שלה לדעת.
מרגע בו פתחתי את מכשיר הטלפון שלי לווייפיי, חטפתי מבול צירצורים שנמשך דקה ארוכה, הסינגפוריסט במודיעין בשדה שנתן לי את קוד הווייפיי הסתכל מזועזע, ושאל בנימוס מאיפה באתי וכמה זמן היה המכשיר כבוי.

ובכן, מסתבר שלכל דבר בחיי יש קבוצה וואצאפית תוססת- הייתה מדורה בכתה ד' 1? קבוצה, יש חוק חדש שאמור לצאת ומסעיר את קולגותיי? קבוצה, יש את קבוצת הבלונדיניות, השממיות, המופלטות וכו', חבריי המהממים, וילדיי החופרים, כווווווווווולם סימסו בעודי מעופפת. לקח לי 5 דקות להבין איך מתמודדים עם זיליארד וואצאפים, התיישבתי שניה, בדקתי שכולם בחיים ועשיתי תיעדוף.
הפתרון- שכפול הודעה גנרית- "נחתתי הרגע, תכף אשוב", הפצתי ברבים, וחזרתי לנשום סדיר.

שוק חיי התרחש בארבע השניות בהן חציתי את הכביש למונית השירות, ושוק חיי, אגב, זה אנדרסטייטמנט של החיים.
שעת בין ערביים חיננית, עמדתי בתור הממוזג בשדה התעופה בהמתנה למונית עם שתי סדרניות מוניות מופרעות וקולניות בנות 70 עטויות כפפות בד לבנות (ואגב- להכל יש פה תור, זה אנבליבאבל, בכל מקום שיש תור- תעמוד, זה כל כך רוסיה של 1984 בכל תור שעשוי להיות תור ללחם, שזה לא יאומן). נמצאה מונית, תודה רבה. ואז זה קרה.
חציתי את הכביש, בעודי חוטפת מטח של 4,000 אחוזי לחות מכל עבר, וחברים, 4,000 אחוזי לחות לאישה מבוגרת זה לא כיף.
בחיים, בחיים לא חשתי כזה שוק פיזיולוגי. מכל עבר פשוט בעעעעעעעעעע. לא חם, לא מציק מבחינת טמפרטורה, פשוט בעעעעעעעעע, ואגב, כל מקומי פה יגיד באדישות, שאתמול דווקא היה סבבה בערב. יה רייט.

וכן, כמו שרוטה, אחרי שהתגלגלתי ללאונג' במלון לקוקטייל מלפפונים כייפי (שיוווואו, טעים), סלפי חבוטה אחרי טיסה, ונישנוש מדגת הים פה, החלפתי לבגדי ספורט בבחינת תמות נפשי עם פלישתים, והלכתי לצעוד מסביב למרינה ביי.
וזו מסקנתי הצנועה (ושאלוהים תשמור, ושכל מי שדתי שיעצום עיניים רגע)-
אם יש אלוהים, הוא אדריכל סינגפורי. או אדריכלית. גם אדריכל ישראלי זה בסדר, כי מסתבר שאדריכלים ישראלים פה זה בון-טון.

אל אלוהימא, היופי פה מבחינת אדריכלות פשוט לא סביר. אין בניין אחד רגיל, כזה בלי מעוף, בלי מחשבה. ברור לחלוטין שכל אדריכל פה התאבד על איזה גאודי קטן שבו, הכל כאן מעוצב מופלא, עד הקצה, אלגנטי, חכם באופן מטורף, יצירתי.
הליכה לאורך הביי פה פשוט עוצרת נשימה (זה לא מסובך, ממילא הנשימה בלחות הזו איז סוווו אובררייטד), כולם לבושים יפה, ילדים פה מסתובבים עם לוק די שמח, חנויות המעצבים כמו פראדה, גוצ'י ושאנל מרוחות לאורך הקניון הסמוך, גיל הסתכל על איזה מבנה אדריכלי בצד שהתברר כאשכרה חנות של לואי ויטון, כן, כי כאלו הם שם בלואי ויטון, צנועים ומרומזים, לא מנקרי עיניים בשיט. גם החבר'ה בלמבורגיני לא נסחפו בכ-לל עם התצוגה שלהם, כאילו אין חניה באולם התצוגה.

אחרי הצעידה ורביצה במיטה, לקחתי מלטונין לסדר את הג'יטלוג הצפוי, וטראח, נטרקתי.

השכמתי לבוקר סינגפורי לח ושמשי. מסתבר, ככה במרומז, בניואנסים, ששמש ולחות זה פחות כיף מ*לא* שמש ולחות, ולכן הסינגפוריסטים החכמים המציאו פטנט גאוני, לפיו סינגפורי ממוצע יכול לחיות ימים שלמים מבלי להוציא את אפו לרחוב, שכן כל האי הזה מרושת במערכת שלמה וממוזגת מעל ומתחת לפני הים. גאונים.
וכך, אחרי שגיל ביקש שאעזור לו בסיעור מוחות על ענייני משהו בעבודה, העדפתי שהוא ישאר לעבוד למעלה בעוד אני מתחפרת במיזוג אחד הקניונים העצומים פה לידינו כדי להבין עד כמה גרוע המצב מבחינת יוקר המחיה.
ובכן, במילה אחת- יקר. בשתי מילים- מאאאאאאד יקר, בשלוש מילים- מישהו צריך כיליה?

בצהריים עליתי רשמית על מדי א', ויצאנו לפגישה בבית הספר של הילדים, ה- ofs, overseas family school. רוב הרילוקיישנרים שאני מכירה שולחים את יורשיהם להתחנך שם.
אובכן, איך לתאר? דמיינו עיר קטנה ומאובזרת באופן מטורף בטקסס.
מרגע בו נוחתים במקום הזה, נגמרות המילים. ואגב, גם הכיליה מהסעיף הקודם? שנת לימודים במוסד כזה עולה 40,000 דולר לעז קטנה. 80,000 דולר סינגפורי לשתי העיזים שלי. לשנה. ועוד לא כלול פה דמי רישום- חולצות ביצפר בכחול-אדום-צהוב-לבן בשיעורי ספורט רק אדום ושחור-קפיטריה ושות'.

אחרי סיור מדהים במקום הזה שכלל גם את מיסיס שוחט, קרין המאממת-כפרות-עליה, הרכש החדש שלי פה, המורה לעברית הג'ינג'ית המאממת שהצחיקה אותנו ואילצה אותנו לקלוט את הנוף מהכתה (למות), ואחרי דייט עם המרכז האקדמי של התיכון של יונתן (תן-תן, כפרות שלי, הלך עלייך), מיסטר שפ החמוד עם החולצה פלאס שאריות רוטב הפסטה עליה, המורה של יהלי באלמנטרי (ווטסון) ומנהלת התיכון שדילגה איתנו במעלית בלבביות מטורפת כשהיא מספרת לנו בהתרגשות על הפרום הצפוי הערב, החלטנו ששם הלב שלנו. וזהו, רשמנו אותם, וזה אגב אחרי לחץ פיזי מתון של שניהם שביקשו והתעקשו ספציפית על ביה"ס הזה, או במילים של יהלי שניה לפני שנפרדנו בשדה"ת- "אמא, שני דברים אל תשכחי כשאת מגיעה לסינגפור- 1- לחפש לי חתול. 2- לרשום אותי לאו.אפ.אס"
אז נרשמתם, גורים, עכשיו הכדור בידיכם. ותחפשו חתול בעצמכם, תודה.

וכן, אני טוחנת אתכם פה, אבל חייבת לספר על הדייט שלנו עם הבנק, לצורך פתיחת חשבון. לא, באמת, איזו הזיה!
בנקאית סינגפורית עם אנגלית מקרטעת, שעה הסבר על ההבדל בין ויזה למאסטרכארד. שעה הסבר על יתרונות המאסטרכארד בסינגפור וחסרונות הויזה, וכל זה כשהיא מתחבקת בעיקשות משום מה דווקא עם הויזה. "טוב, אז ניקח מאסטרכארד", "אה, לא, אני לא רוצה להמליץ על משהו ספציפי, זה נכון שמאסטרכארד יותר טוב באי", ומנפנפת בויזה.
איכשהו הסייבר מענטש יצא עם ויזה. גו פיגיור.

ובסוף כל היום הזה, אירחה אותנו תאיר, בכזו לבביות, חוכמה והומור, פיזרה עלינו אויר מטוקיו (מסתבר שיש אנשים שעושים רילו לסינגפור כשהם בטוקיו), וקבלת הפנים שאנחנו מקבלים פה פשוט לא אמיתית מרוב שמחבקת.

מחר- דייט ארוווווך עם ג'ודי המתווכת, שעד עכשיו מחזיקה ביכולות על מהחלל לשווק לנו הכל הפוך ממה שביקשנו בכל פרמטר. יהיה מעניין, אל תחמיצו.

"עילית גלעד? היי, אההההמ, זה מבריטיש איירווייז. ממתינים לך שתגיעי. הטיסה נסגרת אוטוטו, כן?". טרו סטורי.
באותו זמן השעה ארבע וחצי, בשעה ארבע וחמישים הטיסה הייתה אמורה להמריא, כן?
וזוהי, גבירותיי ורבותי, במילה אחת- הדחקה. בשתי מילים- וואחאד הדחקה.

לפי המסכים של בריטיש שמול הכסא שלי במטוס כרגע (רמז: עליתי בסוף לטיסה), עוד שעתיים ועשר דקות אני נוחתת בשדה"ת צ'אנגי שבסינגפור.
בחישוב מהיר, אני כבר 16 שעות באויר, לפניי עוד קצת יותר משעתיים כאלו.
אכלתי הרבה יותר מדי אוכל מטוסים, ציחצחתי כבר 3 פעמיים שיניים פה (צפויה עוד פעם אחת אחרונה), ראיתי את כל הפרקים של החבובות ונזכרתי למה זו התוכנית הגאונית ביקום.

אז אתמול מצאתי את עצמי נפרדת מיורשיי המתוקים, שלא באמת התרגשו מהנסיעה איתי לשדה (הם נרדמו בדרך, דא אה) אלא יותר מזה שהוצאתי אותם מבית ספר בשעה רביעית (כזו אני, אמא כיפית, שמעתם? הא? הא?), עמדתי המווווווון זמן בתור לבידוק ולשאלה ההגיונית (נוט) "ארזת לבד?", וכל מה שרציתי לענות לסלקטורית, בפרצוף רציני להפליא זה "לא. עשרות הגמדים שאני מעסיקה ארזו בשבילי, בעצם יומיים לא ישנתי, חמודה, ארזתי עשר פעמים ופירקתי את המזוודה עשר פעמים, יש לי תחושה ששכחתי המון דברים, אבל כן, חמודה, אני יודעת, אפשר לקנות בימינו הכל, אין מה לדאוג. ואת, אכלת משהו? את נראית רע".
אבל לא, לא באמת אמרתי לה את זה, הסתפקתי ב"כן" אצילי, כי כזו אני, ליידי.

לפניי היו שתי טיסות- הראשונה 5.15 שעות ללונדון, והשניה, במרחק שעה וחצי בדיוק, קונקשן ל- 13.5 שעות טיסה נוספות בין לונדון לסינגפור.
חצי שעה עיכוב בין הטיסות יכול היה להשאיר אותי להמתנה בהיתרו עד לטיסה הבאה לסינגפור, ואם יש חשש פוטנציאלי לעיכוב שיעשה בי שמות, למה שזה לא יתממש? כי אומנם הטייס הכניס מפתח לסוויץ' של המטוס באמת בארבע וחמישים, אבל בחמש ועשרה עוד עמדתנו בנתב"ג בלי לזוז, כי הטעינו את המטוס במזוודות הלא נכונות. יה רייט. גם בנחיתה מעל היתרו הורה לנו מגדל הפיקוח לחוג עוד רבע שעה מעל המסלול עד לאישור נחיתה, וככה צברנו עיכוב מופרע שסיכן לי לגמרי את הקונקשן, וכן, מה פתאום, שאני אלחץ? (אההההה, כן, אני אלחץ, בארור).

בכולופן, הטיסה ללונדון הייתה חביבה למדי. כמובן שבזמן שאיחרתי לבידוק השקעתי מחשבה בתכנון הטיסות קדימה, ממש מאסטרפלן (שכל קשר בינו לבין מה שקרה בפועל התחרבש לחלוטין, אבל למה להתקטנן), לדוגמא, נניח, ההחלטה העקרונית שאמרתי שהרבה יותר הגיוני להירדם בטיסה ללונדון ולא לישון בטיסה מלונדון לסינגפור, כי לפי ההגיון שלי אם אשן בטיסה לסינגפור יהיה לי ג'ט לג, ואם אשן קודם בטיסה ללונדון, לא אירדם בטיסה לסינגפור, ואגיע למלון בערב מרוטה וחבוטה ואשן כמו חורפן מת.
ובכן, כאמור, וואו, איך שזה עבד מהמם. כלומר לא.

את הטיסה ללונדון העברתי כשאני עירנית כמו תצפיתנית במארג' עיון.
לא היה ולו חלקיק סיכוי שמשהו במוח שלי יסכים להירדם, למרות שניסיתי.
למזלי אגב, נתנאל המתוק, אמריקאי מחמד ומוכשר שבכלל מתמחה בעיראק (לא, באמת, אתם צריכים לשמוע אותו מדבר ערבית, כמו מחבל! זה מהמם! כל כך לא צפוי!) הצחיק אותי המון בטיסה, ודאג לי ממש מקסים. לידי בצד השני ישב איזה איש אבטחת מידע שהביע עניין רב בבעלי, נחמד לא פחות מצידו, וחשב שאני אשה מדהימה שמוכנה ככה לעזוב לסינגפור (ואני כזו, מיינד יו, לא רק מדהימה, גם רזה! כלומר בחלומות שלי אני רזה, נקסט), וזה אחרי השאלה המדהימה ששאל בדאגה מתחת לשפמו "סיפרו לך שהלחות שם נוראית?", דאאאאאאיי! לחות בסינגפור? זה חדש? למה לא מספרים לי כלום! מבטלת הכל!

מסתבר שעיכובי הטיסה ללונדון לא הדאיגו רק אותי בשל הקונקשן המאד קצר שלי שכאמור הלך התקצר לו מרגע לרגע, אלא גם את מארק, הדייל המדהים והמשעשע של בריטיש, לדעתי בן 45, חמוד להפליא ומריר אז-הל, בדיוק כמו שאני אוהבת. כמות הטינופת שעפה לו מהפה על הפרסר של הטיסה הייתה משובבת נפש ממש ("הי ת'ינקס הי איז מיסטר פרפקט! הי איז סוווו נוט!"). עשינו יחד שעה חישובים מה קורה אם הטיסה הלוך מגיעה לגייט איי והקונקשן יוצא מגייט סי, ומה קורה אם ננחת בגייט סי, והקונקשן יוצא מגייט בי, הכל לרבות שירטוטים באיזה מקטע להאיץ ("ראן, דארלינג, ראן, נוט אינאף טיים, ראן!").
דבר אחד לא תכננו, והוא שננחת בגייט סי והקונקשן יצא מגייט סי, כלומר קומה מתחת, אחרי שטסתי במהירות טיל לקראת עמידה נינוחה של 4 שניות במדרגות נעות, כן, כן.
מה רבה הייתה תדהמתי למצוא את עצמי אחר 7 דקות יושבת בהלם וממתינה לבידוק לטיסה לסינגפור, אחרי כל המתח שאגרתי על זה.

אגב, מארק הזה כל כך דאג לי שאצא בחלק הראשון של הטיסה כדי שאוכל כאמור לרוץ לקונקשן לסינגפור כמו מטורפת בין הגייטים שתכננו, שבשעה האחרונה של הטיסה ללונדון שלף אותי באלגנטיות ממחלקת פחשפה-עניים והעביר אותי ככה, למורת רוחו של הפרסר נוט סווווו פרפקט, למחלקה ראשונה, חבר'ה, מחלקה ראשונה, כך שהיה שווה לגמרי ומגניב להעביר את הגב האומלל שלי ממחלת תיירים-פחשפה לגב המפנק של ראשונה בבריטיש, והכל כדי לקדם אותי מהיציאה מהמטוס לריצת האמוק של 4 השניות כאמור למדרגות הנעות של הקומה מתחת.
ואגב, חברים, ניוז פלאש, אם תהיתם, יש הבדל. לא תאמינו, אבל מחלקה ראשונה זה באמת שוס.

הטיסה שלי לסינגפור, אגב, היא בשורה פחות נחמדה לחלק ניכר מהמטוס פה, שכן הם ממשיכים אחריי, אחרי 13.5 שעות טיסה פה, לסידני. סידני שבאוסטרליה, כן כן, כלומר יש להם עוד בערך יומיים טיולים פה, שיווואוו, מסכנים. אפילו הדיילות פה מרחמות.

אגב, אם תהיתם מיהי שותפתי לכסא פה (בחרתי שורה ראשונה במחלקת פחשפה-עניים, שווה לגמרי, אנחנו רק שתיים פה בשורה, בעצם לא בדיוק, כמו שמיד שתבינו) אז תכירו- לין הסקוטית המקסימה שחיה בסינגפור, וטם-טם-טם, תופים-תופים-תופים, עליה מונחת צמודה לציץ ימין קיווה. לבת שלה, בת השישה שבועות, קוראים קיווה. אני יושבת 13.5 שעות ליד מישהי עם תינוקת בת 6 שבועות. אני יושבת עם קיווה.

מי שמכיר אותי כרגע צפוי לבכות מצחוק כמו צב הפוך עכשיו, שכן אני, כמוצהר, מתבגרת לא בחן, וסיוט חיי זה תינוקות צורחים, ועוד בטיסה.
בשניה שראיתי את לין וקיווה, שצרחה עצמה לדעת רבע שעה, חשקה נפשי למות עצמונית, אולם עם השעות קיווה התחבבה עליי לא מעט, שכן אחרי ההמראה היא ברוך-השם-ותודה-לאלה התעייפה, וישנה לא רע.
בשניות אלו ממש, קיווה מבקרת את ציץ שמאל של אמא שלה, וכששקיווה מאושרת, אני מאושרת.

ואחרי כל הלחץ של איך אירדם, איזה כדור שינה לקחת ושאר ירקות, אחרי חצי שעה מרגע ההמראה התמוטטתי לשינה מופרעת.
אחרי כל המתח והלחץ והדאגה והמחשבות, פשוט נרדמתי. ישנתי המון. התעוררתי כאילו ישנתי 3 ימים.
המחשבה הראשונה הייתה איפה אני לכל הרוחות ומה אני עושה פה.

ובכן, עוד שעה אני בבית. זה שבחצי כדור השני ממה שחשבתי עד עכשיו לבית שלי.
סטיי טיונד.

3 לפנות בוקר בין שבת לראשון, בצהריי יום שני ממריאה לסינגפוריה. הזמן דוחק בי, ואני בכלל בהכחשה מוחלטת.

עד שישי בלילה בכלל לא חשבתי על אריזת המזוודה לעצמי, אבל אחרי ששבתי מארוחת ערב שישי כיפית עם הילדים ועם חברים אהובים (פיליפ-שם-בדוי, ליאתי ושות') שעשתה לי טוב בלב, עם גוד פוד, ילדים שמחים וסיפורי מפרום קורעים מצחוק (רמז: אל תנסו להכין את המפרום של אמא של שר האוצר, למרות שזה נשמע מבטיח ברשת) הרגשתי בשלה כגויאבה להתמודדות. כלומר זה לפחות מה שחשבתי.
אלא שעד שהגעתי למזוודה שלי, הספקתי לשכנע את עצמי שאין דחוף מלסדר לשניהם באמצע הלילה ארונות קיץ כדי שתהיה להם שליפה מהירה של בגדים כשאני לא פה, פלאס לייצר זיליארד שקים של בגדים למסירה. אין דבר אחד בבית, לרבות כלים במדיח, ארונות אמבטיה ואינסוף כביסות שלא עשיתי עד שהגעתי לשלב המרגש בו לא נותר לי אלא להתחיל לארוז את המזוודה, שלב שהחזיק בערך 4 דקות עד שכמעט פרצתי בבכי מדיכאון.

אובכן, כזכור, אני אומנם נוסעת לסינגפור המהבילה והקיצית, אולם חוזרת דרך לונדון האפורה והקרירה, כך שהייתי צריכה לתכנן מזוודה סבירה לחלוטין מבחינת משקל של בגדי קיץ ובגדי חורף, שזו חויה מפוקפקת לגמרי בהינתן העובדה שגם בימים רגילים אני מחליפה בערך 3 פעמים את הבגדים שהכנתי לעצמי לפני מקלחת. גם העובדה שבריטיש מגבילה אותי למזוודה אחת בהלוך ובחזור לא תורמת פה לאוירת הנכאים שלי, כי מרגע שמגבילים אותי, הדבר היחיד שמעסיק אותי זה לפצח את ההגבלה, אני הכי סלמון במים, שוחה נגד הזרם.

את בוקר שבת כבר ביליתי בהכרה שאני והמזוודה חייבות להתיידד, ואז נזכרתי שהסייבר מענטש, ירום הודו, אומנם הוריד מעליית הגג מזוודה בשבילי, אבל לא הוריד את הטרולי. רק כדי שתבינו, אני חיה בבית הזה כבר 7 שנים. מעולם, מעולם לא ביקרתי בעליית הגג שלנו. משהו עם המדרגות מעצבן אותי, ונניח שעליתי, הטקס של לרדת מאותה עליית גג משביז אותי לחלוטין, ועל כן החלטתי לעשות את הדבר הסביר ביותר בנסיבות העניין, וזה פשוט לנסוע עם יונתן לרכוש לי מזוודות חדשות. לא תאמינו, אבל הקראש החדש שלי בחיים זה מזוודות עם ארבעה גלגלים, ומי שידע את זה כל העת ולא גילה- צ'ילבה. פטנט הורס.

את יונתן הצלחתי אגב לחטוף לדייט הכיפי הזה בהיסח דעת, באדיבות העובדה שסיממתי אותו בפחממות. שיכנעתי אותו שבכלל אנחנו קופצים למאפיה לרכוש פחמניות למהלך השבוע, הוא שקע באיזה מאפה שחשק בו, וכך נכנס לאוטו שמח ומאושר ובכלל לא שם לב שאני כבר באייס בצומת ירקונים. אחחח, אשתו לעתיד, אני מקווה שאת קוראת ומבינה את הפטנט, הוא אומנם רבע עוף, אבל כשהוא שוקע במאפה טרי, תוכלי להוציא ממנו הכל.
את הדרך חזור נהגתי כשיונתנוס ואני מחזיקים ידיים (הוא עוד מרשה לי, הגור) כשהוא יודע שאמא שלו במצב דיכי לחלוטין, ואני בנוהל השבעה שישמור על אחותו כשאנחנו לא בבית, ושאפילו ילמד אותה למבחן בחשבון, ושירחם עליה ועל הגנים הדפוקים שאמא שלה הורישה לה, אלו שלא מבינים את המתמטיקה. אגב, תוך 5 דקות מרגע שחזרנו הבייתה, הוא הספיק להוריד לה את הראש על ענייני מינהלה למבחן, ככה שאני כבר רואה מה מחכה לי עם השבועה הזו. אמרתי לכם כבר שמתמטיקה איז סוווו אובררייטד.

הדייט הזה איתו בצומת ירקונים השתלם מאאאאד לסופר פארם הצמוד, אגב, באשר במקום לקנות פקקטע שמפו, התלבשתי על מחלקת טראוול ושות', ורכשתי לעצמי משחות שיניים מיניאטוריות, מי פה לגמדים, מיליון תגים למזוודה וכל מיני דברים במחירים מופקעים, שככל הנראה יממנו ערב חברה שמח במיוחד במטה הסופרפארם. חבר'ה, שמחתי לעזור. עליי.

בערב הפציעו בביתי הבלונדיניות שלי, אהובותיי, כפרות עליהן ועל ראשן הצבוע היטב בפלטינה.
די אם אתאר את העובדה שהערב כולו היה סביב משחק אליפות המדינה בכדורגל (גו, אלונה ברקת, יה אלופה, ומותק, שמו לך מלאאאא ספרי בשיער), כי מיכ וכדורגל זה קטע מטורף, בשביל להסביר כמה אנחנו לא מתאימות לשום איפיון. תוך כדי בליסת סושים (שאני אוכלת רק איתן, כי לא באמת ברור לי העניין הזה של האורז והטונה, אבל בימים אלו אני לא אומרת לא לשום סוג של מזון, גרררר) הפכנו זיליארד דברים, צחקנו מיליון וכתשנו כל דבר אפשרי בהומור השחור שלנו, ואני, שרק צייצתי על איזה ספר, קיבלתי אספקה של ספרים מהממים, בהם "אחוזות החוף" של אמיר גוטפרוינד שרכשה לי ירדן, שמי שקרא אי פעם את הספר הזה, ראוי שידע שאירדן, בת הכפר היפה בספר המופלא הזה שכתב אמיר, היא ירדן אהובתי המופלאה. גם ליל שלי, כפרות על האהובה הזו שלי, עצרה הכל, ועם עשר שקיות בידיים התקינה לי אפליקציה לקריאת ספרים כדי שלא אתייבש כל הזמן הזה באויר.

והמזוודה? אחרי הכל, כשחזר השקט לבית, מיכ ואשתי האהובה, ענת (שהיא ווייפי, שעוד רבות יסופר עליה פה כי היא הדבר האמיתי) פרסו עליי סבלנותן הבלתי נגמרת, ולאט לאט עזרו לי להוציא את כל מה שכבר חשבתי להכניס למזוודה החדשה והיפה שלי, שזה רק אינדיקציה נוספת כמה מעופפת הייתי כשארזתי ככה לבד.

מה שהבלונדיניות שעזבו את ביתי והשאירו פה שובל של גוד ווייבס לא מבינות, זה את הדבר הזה שאני לוקחת איתי ולא נכנס לשום מזוודה.
כל מילימטר בערב הזה תויק וקוטלג תחת ערך "אהבה". תחת "חברות אמת".
אין מזוודה, ולא חשוב עם כמה גלגלים, שתצליח לשאת מטען כזה איתה לשומקום, רק הלב. מסוג הדברים שאני כל כך מאמינה שלא יעלמו כשאני איעלם. יותר מהן אין.