היא מצחיקה אותי למות, היא מאושיות הבלונדיניות, ובאופן לא צפוי בעליל היא גם חומלת עליי.

בפעם האחרונה שנפגשנו היא התעקשה שאני צריכה ליילל יותר.
איך שנפגשנו, החזקתי מעמד אולי 4 מאיות השנייה לפני שפצחתי בסשן קיטורים עצמוני. אחרי שנימקתי את עצמי באופן די רהוט, (טוב, לפחות לגרסתי) ואחרי שהתעקשתי שקיטורים זה עסק נטול אפיל וחן, היא הסבירה לי בחוכמתה שיש לי זמן קצוב לקהל שחומל עליי ועדיין חושב שאני חמודה תוך כדי קיטורים.

אובכן, אני עושה הפסקה מתודית טרם קיטורים נוספים, כי היא, הנהדרת הזו, מצחיקה אותי ברגעים אלו בוואצוש, בהומור עצמי מהמופרכים שהמציאו.

לפני קצת יותר משמונה שנים, נפגשנו בבליינד דייט של שתי אימהות, כשהיא עם האמצעי מההתחלה (בכולופן קשה להיות ילד שנגוויץ בין 4 יורשים) תלוי עליה ויונק עצמו לדעת.
היא הייתה עם קוקו מתוח ויפה למות, אני הייתי בשחור לבן אחרי דיון בבימ"ש בנתניה, וחשבנו שיהיה נחמד להיפגש בקניון תחת הזה ממול בימ"ש.

הדייט הזה מחזיק עד היום, והיא אחד הדברים שבלעדיהם אני הרבה פחות מאושרת, ואיתם אני מאושרת בלי סוף.

היא, היצור החינני הזה, אפילו הייתה מוזה של אחד הסופרים הגדולים שהיו פה בינינו. היא אירדן, בת הכפר היפה של אמיר גוטפרוינד (ולא, אתם לא מדמיינים, כבר ציינתי את זה במובלע פעם).
אף אחד לא נשאר אדיש לצחוק המתגלגל שלה וליכולת להצחיק באמצע לוויות, וכן, יש לה תת-התמחות במקרי קטסטרופות. כל מי שפגש אותה נותר עם אותה תחושה, שמדובר באדם מלבב באופן מופרך משהו, ואין שום דבר שדומה לה ביקום.

בשנים האלו היא ואני עברנו תהומות. היא בדיוק מה ששלום חנוך כתב פעם על טליה שפירא- היא מביאה אותי לידי דמעות. היא מתמודדת בגבורה שאין לה שניה עם רגעי שפל ורגעים שהיו מצליחים למוטט אחרים, והכל בכזה חן, הכל בהומור אופייני שחור, אפלולי, ואיזה עוד חברה יש פה שהתחביב שלה הוא גולגולות?

אגב, אוי ואבוי אם נמצא איפה שהוא תמונות של עצמנו מאז. היא כבר במחלקת עלים נידפים (מסתבר שלרוץ עצמך לדעת בארבע בבוקר זה עסק מרזה למדי), ואני כבר לא הג'ינג'ית עם הסיכה בראש. היא כבר עם ארבעה ילדים ואני עם שניים. מתו לנו די הרבה בעלי חיים בזמן הזה ושתינו אימצנו מאז בערך כפול הולכי על ארבע (למרות שאצלה אין מגבלת רגליים ליצורים שמאומצים שם תדיר), אנחנו שייכות לז'אנר הגנים הפגומים שמצליח להצחיק אותנו חרף המופרכות של הדבר, וביקור בבי"ח שניידר עם מי מטפינו (טפו!) תמיד הופך להיות אטרקציה נוסח "יוווו, איך אני מתה על ההמבורגר שם במק'דונלדס" שיכול להישמע הגיוני רק בין שתינו.

והנה, מאתמול אנחנו מתקשקשות על מתי (ועם מי) היא מאכלסת אצלי את חדר האורחים הסינגפוריסטי, ואני עוד לא שם וכבר רואה לגמרי איך אנחנו הולכות לעשות שנ"צ בתאילנד, לכסח אוכלוסיית שרימפס בחלב אימם, לעשות צעדות בזיליארד אחוזי לחות, לדון על עניינים ברומו של עולם (הבל הבלים, מקסימום אנחנו דנות על תושבי העיירה הציורית נס ציונה), ולצחוק. עד כאב בטן.

והנה, ירדנתי, כפרות שלי, אהובה, התחביב שלנו, מילים. אוהבתותך, לובסטר.

"הַלֵּב שֶׁלָּהּ הוּא כְּמוֹ קָלֵידוֹסְקוֹפּ
אִם מִסְתַּכְּלִים בּוֹ מִבִּפְנִים
אֶפְשָׁר לִרְאוֹת הָמוֹן צוּרוֹת יָפוֹת
הִשְׁתַּקְּפוּיּוֹת שֶׁל כָּל מִינֵי צְבָעִים

הִבַּטְתִּי בּוֹ אֶלֶף פְּעָמִים
וְכָל פַּעַם הִשְׁתַּנֵּה לִי הַסִּיפּוּר
הַלֵּב שֶׁלָּהּ כָּל כָּךְ יָפֶה בִּפְנִים
וּכְמוֹ כָּל דָּבָר יָפֶה הוּא קְצָת שָׁבוּר"

ברק פלדמן, על פי Claire Contreras