כשהתחילה הספירה לאחור, יוסי סימס לי שחייבים להיפגש לפני שאני עוזבת, ושאין מצב שנמסמס אחד את השני ונסתפק בפגישות כשהוא באורנית אצל הילדות שלו, אלא חייבים לשבת כמו שצריך, וכשהייתה פגישת המחזור הקבועה של הכתה שלנו, יוסי לא הצליח להגיע בדקה האחרונה.
טלי ונוגי פיספסו גם את פגישת המחזור, מה שהביא למסקנה הפשוטה, שאין ברירה, חייבים להיפגש ארבעתנו.

למרבה הקסם, לא נדרשו הרבה הפקות לדייט הזה- קבענו, וחוץ מנניח העובדה שקבענו לאתמול- דחינו בדקה האחרונה- הצעתי מקס ברנר- נוגי הציעה קפה בעלמא- אני זכרתי מקס ברנר- נהגתי למקס ברנר ולא מצאתי חניה- מצאתי חניה ולא במקום הנכון- נסעתי למקום הנכון- טינג, הגעתי- חוץ מזה- היה הכי קל לקבוע שנפגשים הערב וזהו.

וככה הגעתי לדייט הרביעיה הזה שלנו, אוסף ניצולי י"ב 5 המשובחת, ולא הייתי צריכה לעשות הרבה כדי לשמוע מקילומטרים את טלי מתפקעת מצחוק שיוצא מהבטן שמזהים תוך שניה, ואת נוגי נקרעת מצחוק מהצחוק של טלי ויוסי נקרע על שתיהן, ולמרות זה, יוסי מיד הבהיר שעד עכשיו הם דיברו בכלל על דברים עצובים. גו פיגיור.

טלי הוציאה שקית עם מתנה הורסת, וישר אמרה המתוקה הזו שהם 'כולם התארגנו על המתנה', מה שקרע את כולנו מצחוק בהינתן העובדה שטלי היא וועדת חברה ומלכת היצירה, ויוס ונוגי רק התעדכנו אד-הוק על כמה הם יצירתיים ומשקיענים, נוט.
אז יש לי עכשיו יומן שטלי עשתה לי במיוחד, הכפרות הזו, עם השראה, מחשבה, סימניות, ובארור- מאג עם שוקולדים, כי שוקולדים עוד לא אכלתי היום, עאלק.

וליהגנו אין סוף, וקישקשנו והשלמנו פערים, ונזכרנו בשניה למה אנחנו כל כך מחוברים.

נוגי שלי מאז כתה ה'.
האדם המתוק ביותר שהמציאו, האדם הכי מטפל וחומל, היחידה שאני מכירה שיש לכלב שלה כסא גלגלים (טרו סטורי). היא אף פעם לא מתרסקת, למרות שבאמאשלי היו לה השנה סיבות טובות טו דו סו. יש לה עיניים כחולות בגודל טימבוקטו (שאני מניחה שזו מדינה גדולה למדי, תזרמו איתי), הומור למות, וחולצה קורעת של "איי הייט מורנינג" שהיא אשכרה הציעה להוריד כדי לתת לי מרוב שנקרעתי על הכיתוב.
מגיל כלום היא אוסף תכונות אדיר, אדם שכל מהותו היא שמחה בחלקה, תמיד מבסוטה מהכל, מגדלת באופן מושלם את אמה וקאי המרהיבות שלה.

טלי היא בכלל טלינק'ה.
היינו כל התיכון יחד, ואם כבר סיפורים, אז שתינו התגייסנו בדיוק באותו יום, ואנחנו חולקות מספר אישי עוקב ותמונת חוגר משותפת, לרבות טירונות באותו בסיס ומלא שעות של יחד. אגב, לדעתי מידע משמעותי ביותר פה היא שהיא גם הייתה פעם מיס פתח תקווה (נשבעת!), וכן, היא מאממת עד היום.
בכל רגע נתון תמצאו את טלינק'ה מאובזרת במיטב חליפות זארה, תמיד מתוקתקת על המילימטר, תמיד זוהרת ומדויקת, כוכבת על בתעשיה האוירית, מוערכת בכל מקום. אישיות.

ויוסי, יוסי שלי.
פעם מישהו שסיפרתי לו על הקשר שלנו רמז שאני קוקו ושאני מדמיינת, שכן יוסי, אהוב ליבי, בעלי מספסל הלימודים, מי שכתב לי שירי אהבה הכי יפים שהמציאו, יוסי הוא על אמת מוזיקאי מטורף שחימם להקות כמו מטאליקה, גאנס אנ'רוזס ושות' בהיותו חבר בלהקת רוק מהמשובחות שהמציאו, "אורפנד-לנד" המעולה.
מדובר באחד המוזיקאים הכי טובים ביי פאר שמסתובבים פה, מי שהעיף הופעות עם 150,000 טורקים צווחים את שיריו והיום הוא ופוליקר שותים יחד את הקפה באולפן, ועדיין נותר האדם הכי צנוע ופשוט שיש.
משך שנים יוסי התנהל לו ביקום המקביל הזה של חצי מהזמן הייטקיסט בורגני, ובחצי השני רוקיסט מוערך שמופיע בכל העולם וחורך במות, ולשמחתנו גילינו שדניאל הגדולה שלו ויונתן הגדול שלי באותה שכבה, ובסחבקיה הורסת. וככה הצלחתי לדוג לעצמי זמן יוסי בכל מיני הזדמנויות באורנית, וזה שיחוק לא קטן.

את י"ב 5 יוס עזב בי"ב אחרי שהבין שהוא במקום אחר לגמרי, שהמוזיקה בוערת בנפשו. אין מה לדאוג, האיש סיים 3 תארים בהצטיינות, ועדיין הצליח ללכת אחר חלומו, למרות שהיה מי שאמר לו שאם ילך בדרך הזו, יוכל אולי להיות אב בית בתיכון, אבל הוא קצת עשה צחוק מהאמירה הנפסדת הזו.

והאמת היא שעכשיו ישבנו שלושתנו שעות ביחד והפכנו את מה שקורה לנו בגיל ה- 41 הזה שלנו.

לנוגי נטרפו הקלפים השנה, טלינק'ה היא מיס בורגנות 2016, יוס הוא יוס והחיים שלו הם מאגר אינסופי של מעברים מרתקים, ואני עם הסינגפור הזו שלי, עם טריפת הקלפים הזו שלי.
וככה קלחה לנו השיחה על איך זה כשלוקחים ממך את הזהות ומטשטשים אותה לכדי זהות שונה לגמרי.
איך זה שמעורכת דין עם קריירה, השגים, עבודה נפלאה, להיות מפרנסת עצמאית, אני הולכת למחוק את כל זהותי וכל קיומי לכדי אבק ממש ולהמציא מחדש את ליתי החדשה, שאין לה פלן בי והכל לא ברור.

ואז נזכרנו במה שיוסי סיפר לפני כמה שנים כשנפגשנו, בדרך הפשוטה והלא מתחכמת שלו.
והוא הסביר אז שבדיעבד הוא חושב שהחיים שלו הם בדיוק כמו הציורי נקודות האלו בעיתון של יום שישי- הציורים האלו עם הנקודות הממוספרות, שכל נקודה היא חסרת משמעות ולא ברור כלל ערכה, אבל אם אתה עובר נקודה נקודה לפי הסדר, באופן מדהים פתאום אתה מגלה שכל הנקודות חברו לציור של ארנב.

ויוסי אמר שהארנב זה הדרך, וטלינק'ה אמרה שלא, הנקודות הן הדבר האמיתי.
ועף לי הראש מהשיחה הזו, כי פתאום בשיחה הזו נוגי הסבירה את משנתה, שאי אפשר כל הזמן להיות במוד של "דואינג", ואנחנו חייבים לפגוש גם את מוד ה"ביאינג", ושסינגפור תאלץ אותי לעצור ולהכיר באמת את אותו "ביאינג", שהוא הנקודות, וממנו מגיעים לארנב.

ושיחה שלמה דנו ברצינות בארנבים, במוזיקה, באומץ להתחיל מהתחלה, בזהויות, בחיפוש אחר משמעות, ושוב פתאום קלטתי איך האנשים שמסביבי כאילו לוקטו אחד אחד, כולם בתיאום מושלם מצליחים להגיד לי את המילים הנכונות ולעורר בי את המחשבה, כולם נוסכים בי בטחון אמיתי שאצליח גם שם לגבש את זהותי ולפרוח.

שניה לפני פרידה עמדנו ליד המכוניות שלנו, מתפקעים שוב מצחוק על איזו שטות, מתחבקים זיליארד פעמים וחושבים כמה כל אחד מאיתנו חיבר את הנקודות שלו לארנב משלו.
ואני, אני קיפלתי את הארנב שלי ואני עם דף ריק עכשיו, מסמנת נקודות עם מספרים ליד, ומאמינה בכל ליבי, שגם פה יגיע ארנב מוצלח במיוחד. אפילו אצייר בשבילו גזר.

שעון החול הישראלי שלנו אוזל, ולפי ספירה עדכנית נותרו לנו שישה ימים טרם שאנחנו פוגשים דיילת של לופטהאנזה, ושבעה ימים טרם לופתות אותנו מולקולות של 100% לחות סינגפוריות.

איך לנסח את זה בפשטות? כששעון החול אוזל, דברים נהיים אחרת, בקצב אחר.

דוגמא קלאסית ל"דברים שקורים אחרת" היא שאני הולכת עם שיער אסוף פתאום, ואני לעולם לא הולכת עם שיער אסוף, כי רעמת נוצותיי הבלונדינית היא אושרי.
אלא שצ'אים אהובי (בחיים הוא עונה לשם חיים, אבל לדעתי "צ'אים" הולם אותו הרבה יותר ומשווה לו נופך קוסמופוליטי, כיאה למעלותיו), מעצב העל מהחלל שאחראי לתלתליי הבלונדיניים ולתספורתי, אותו צ'אים אוחז במן יושרה מוזרה שכזו, מהזן שבו שיחה רגילה בין שנינו יכולה להיות כשאני מפצירה בו לספר אותי ולדרג לי את הרעמה או לסדר לי את הגוונים כי "אני נראית צ'כונה", והוא מסרב בתוקף, שכן יש לו כל מיני נימוקים שמתבטאים בעיקום פרצוף ושינוי טון דיבור לנמוך יותר, סטייל מורה בכיתה טיפולית, כשהוא מסביר לי תמיד "עוד לא, ליתי, עוד לא, באמת, את לא נראית עדיין צ'כונה, אל תדאגי. עוד שבוע".

כשאני יוצאת מצ'אים זה מרגיש כאילו מישהו החייה את נפשי הדאובה, פתאום הכל מסתדר במקומו, ולא איכפת לי שבשביל זה אני צריכה להיות עטופה שעות בזיליארד ניירות אלומיניום כאילו אני תפוח אדמה בטוסטר.

טו מייק א וורי לונג סטורי שורט- צ'אים כבר חודש מסרב לספר אותי ולעשות לי גוונים. בתוקף.
הוא מחכה עד לדקה האחרונה לפני הטיסה לארגן אותי מחדש אול-אובר, ורק אז, בבוקר שישי הקרוב, יחזיר לי את הנשימה. עד אז- מסרב בנחישות לחוס עליי, ולא נכנע לשום ריגשי שלי חוץ מאיזו עזרה ראשונה שכל כולה ממילא נבעה מרחמים על כמה אני אומללה (אחרת *הוא* היה צריך עזרה ראשונה על מה שהייתי עושה לו).
וכך, כתוצאה מהאופי המרוקאי הנחוש של צ'אים, אני מסתובבת עם נוצות בלתי מדורגות בעליל, תלתליי צנחו להם, הפוני שלי ארוך מדי, השיער שלי לא מסתדר לי בשיט וכל שנותר לי הוא פשוט לספור את ימיי עד לבוקר שישי ולאסוף את שיערי. לא כיף.

עוד תוצר של הדברים שקורים אחרת עם שעון החול הזה הוא היונתן, שקיבל קיצור פז"מ חינני ביותר עם הגשר על השיניים.

רוב המשופמים בגילו מסתובבים עם גדר התיל על השיניים לפחות שנה פלוס. יש לי תיעוד של היונתן עם שיניים של כריש מחמד רק מאוקטובר האחרון, פקקטע 9 חודשים, והנה היום הסירו לו את גדר התיל הזו מהשיניים, והופ, שאני אמות (מרעב, כי מכל תועפות הכסף שעפו על הגשר הזה לא נשאר כסף לאוכל), הילד הזה מאמם, השיניים שלו הורסות, והוא בשל כגויאבה להיות דוגמן של קולגייט.
אגב, מסתבר שגם השיניים שלו מחוננות, כי הן התנהגו למופת מרגע בו הודענו לד"ר קליין על הזמן שנותר לנו בארץ. ד"ר קליין, הידוע בכינויו הביתי אצלנו "שר הטבעות", הבין מיד את הקטסטרופה, ופשוט אילף את השיניים של היונתן באופן מעורר הערצה.

באופן כללי, כל השבוע האחרון הוא מופת לחיים הזויים אצלנו בבית, שכן מאז יום שני האחרון ביתנו מרוקן מרוב חפציו, כולל סלסלת הסכו"ם של המדיח שמשום מה נארזה ע"י האורזים שלנו ונשלחה לסינגפור (אני כבר כמעט שבוע מנסה להבין מה עבר לאורז בראש כשעטף סלסלת סכו"מ בלי מדיח), להבדיל ממגירת הסירים שלי פה שדווקא ממנה התעלם האורז המתוק שלנו, והיא נותרה פה מלאה בסירים שבא לי לרצוח שהם נשארים בארץ ולא באים איתי לסינגפור, למעט הסוטאז' המהמם שלי, שימות העולם, יישלח אלינו לשם מצידי עם יונת דואר.

רוצים עוד הזוי? ב'קשה. אני, בגיל 41, ישנה במיטה וחצי של בתי בת ה- 10. אני. אני, מיס הולנדיה מתכווננת והתפוצות, ישנה במיטה וחצי של בתי בת ה- 10. יותר הזוי מזה פשוט אין. כל בוקר בו אני משכימה במיטה הזו נפתח בנהמה ויאוש, ואני רק מדמיינת את היום בו יפרקו לי את המכולה בדירתי שבניוטון הסינגפורית ויחברו את ההולנדיה לשטקר החשמל. זה יהיה יום מרגש לפחות כמו לידת שני ילדיי.

והיום מצאתי את עצמי מוציאה בשיא האדישות מהדיפ פריז שלי שקית של קובה למרק, ולא שיש בזה הרבה הגיון, שכן בחוץ היו רק 7 מעלות פחות ממה שיש פיזית על השמש.
וכך, כאילו אני בינואר, מילאתי סיר, מלאנתה ירקות, השכבתי בו את הקובות החמודות ועוד מיידעלעך (זה הקרפעלך אצלנו), ואחרי שעה היה פה מרק, מהזן שמפזר ריח ביתי מושלם. של חורף. אלא שלא חורף פה, אלא פאקינג יולי ישראלי מהביל, ואפילו החתולה שוכבת פה על הרצפה הפוכה על הגב מרוב שחם לה.

אגב, היה מאד נחמד העניין הזה של המרק, רק שמהר מאד הסתבר לי שאולי השארתי פה סט צלחות ספייר, אבל לא היו בו צלחות עמוקות.
אני, הפיינשמקרית, זו שכל הסטים שלה מושלמים ולבנים וידה ידה ידה, אני הגשתי מרק לגיסתי והילדים שלה שהגיעו לביקור, בקופסאות פלסטיק האלו שמביאים לאימא ומחזירים למקרר עם אוכל למשך השבוע, שבואו נודה על האמת- מדובר בעולב עולבי שמיים, אבל שככה יהיה לי טוב, היה טעים למות. וחם שאין דברים כאלו, אבל למה שוב להתקטנן.

והלו"ז שלי, הו, הלו"ז האומלל שלי, שאמור להיות לו"ז קשוח של שבוע אחרון, הפך להיות נוזלי כמו מייקאפ ב- 100% לחות.

הגעתי למסקנה שכל תוכנית בקאלאנדר שלי לשבוע האחרון פה היא בסיס איתן לשינויים, ואני מתחילה לחשוד בעצמי שמרוב עפיפונות אני מתחילה פה עם דאבל בוקינג וחייבת להתאפס פה על הלו"ז ומהר.
ליל היום שאלה אותי על דייט בלונדיניות, ואני שלחתי מבט חפוז לקאלאנדר שלי והחלטתי שאני מפסיקה לנסות להבין מה קבוע לי שם, שכן יש לי סטרס מוחלט מהידיעה שהכל שם עמוס באופן מופרך.

ואם לא די בסטרס הזה, כמות הדמעות שמתעופפת לי מהעיניים נהייתה פחות ופחות חוקית, והגעתי לנקודה בה אני כבר לא מנסה אפילו לעצור אותה ולתרץ אותה בשום דרך, וכאילו לא די בבכי האינסופי הזה, לאחרונה גיליתי תחביב חדש של עיניי- הן נעצמות עצמונית, סטייל קורס קצינות אחרי 4 שעות שינה מטכ"ליות וזה. כיף כאיופאק, נוט.

אז כן, דברים אכן קורים לי אחרת עכשיו.
סופרת שישה ימים לאחור, שיער אסוף ועפעפיים מתוחים.

מתפללת לעצמי בשקט שהדקות האלו יעברו לאט לאט, כל יום שימוצה עד תומו, בסלואו מושן שיאפשר לכל דימעה על לחיי להתגלגל בקצב שלה.

שישה ימים לאחור. אוף.

בשלוש השנים האחרונות אין חלק מחיי שהיא לא חלק ממנו, אין התלבטות שהיא לא נכחה בה, אין רגע אושר או רגע שפל שהיא לא מסמסת את המילים הנכונות, בשלוש השנים האלו דחסנו חיים שלמים בפאסט-פורוורד, חווינו רגעי אושר עילאיים ואת התחתית שבתחתית, ושרדנו. על אמת. ליטראלי. שרדנו והבנו מה ערכם של הרגעים ושל החברות הטובה.

איכשהו יצא שהכינוי שלה בחיי הוא "ווייפי", שכן היא כבר מזמן אשתי ואני אשתה, וככה כולם מכירים אותה אצלי. 

והיא אולי לא יודעת, אבל בפעם הראשונה שישבנו שתינו, מיד כשהבנו שנפשנו נקשרה לעד, היא סיפרה שהיא לא טיפוס של חברות. אין לה, היא לא חזקה בז'אנר, ככה, בפשטות, בלי לסבך יותר מדי. ואני חשבתי לעצמי איזו אחריות ענקית נפלה על כתפיי להיות זו שמכירה לה את התחום, להיות זו שמגלה לה שחברות של נשים זה הדבר האמיתי, ואפילו תהיתי לי אם זה לא גדול עליי מדי לקחת על עצמי להיות זו שתהיה שם ולשאת את גדול האישיו הזה, של חברה אחת.

ואני מברכת על הרגע שבו לקחתי את ההחלטה ללכת על זה, לקחת את הזכות הגדולה לגלות לה כמה זה מדהים שיש לך חברות שאת כל עולמן והן כל עולמך. ואני לא מבינה איך היא לא הייתה שם תמיד, כי היא אחד הדברים ההגיוניים בחיי, המסורים, הנכונים והמאוזנים שהמציאו. היא חלק מהבלונדיניות שלי ועוד אחת שחולקת עימי בצ'אים, מעצב השיער הכי מאמם שהמציאו, שכשהוא רק קולט שאנחנו שתינו יחד, הוא מתחיל את העבודה עם וואבן קליל כדי להתאפס, פלאס אטמי אוזניים.

את דרכנו המשותפת התחלנו אחרי קשקשת משעשעת ופינג פונג פייסבוקי ממושך, שתחילתו בבדיחה עקבית על דבורה מסויימת, שאפילו זכתה להיות מונצחת בבובה שיש אצל ענת באוטו. בשניה שראיתי אותה הבנתי שהיא משהו אחר- תמירה וגבוהה- היא 15 ס"מ מעל כולן, ואני 15 ס"מ מתחת לכולן, היא משאירה אבק לכל השאר במראה שלה, שרוטת סטייל ושיק (מתחביביי האולטימטיביים), ואוחזת בהומור קורע במיוחד שרק משתבח עם הזמן ומשתכלל לרמות על. עד היום, לכל מקום שבו אנחנו הולכות, כבר התרגלתי למבטים של הסביבה אליה, כמה היא מרשימה וסוחפת, וכמה היא נגישה לכל אדם שמעיר לה על יופיה.

היא אגב בלוגרית לייפסטייל בצד היותה בנקאית רצינית ומוכשרת בחייה. אחרי שנים שבהן סירבה להצטלם ולהיחשף הבינה מה ערכה ומה תרומתה, והיום היא מוצאת את הדרך להיות היא, להפיץ את הבשורה שלה, הכל בדרך המיוחדת שלה- הכנה, הישירה, המיטיבה. אני מניחה שהעובדה שאני כותבת כרגע בלוג היא לא מעט בזכותה, כי היא לימדה אותי שיש דרך לעשות את זה באושר והכי בכיף, ושרק טוב יצא לי מזה- והיא צדקה באלף אחוז. כמו תמיד.

היא מופת עבורי לאדם, לאשה, לאמא, לבת זוג. היא מגדלת באופן מעורר הערצה שני ילדים בוגרים ומדהימים, כולל הורות לילדה בחינוך מיוחד שגדלה להיות אדם אהוב ומיוחד במינו, והיא מצליחה ללמד אותי כל פעם מחדש מהי עוצמה, איך אמא צריכה להתנהג, איך מתמודדים עם קשיים באלגנטיות, איך עוברים קשיים מבלי להתקרבן.

והקושי. הו הקושי. לפני יותר משנה הגיבורה שלי חלתה בסרטן צוואר הרחם. הגיבורה הזו שלי שלא השתהתה לרגע, שמהרגע הראשון הייתה אלופת עולם, שהייתה אמיצה, ששרדה וצחקה למחלה הזו בפנים, שניצחה את הזוועה הזו והשאירה לה אבק. ולרגע לא שמענו אותה מקטרת למרות שבורידה זרם מורפיום להקלה על כאביה. לרגע לא בכתה שהיא שחלות-לס. לרגע לא רצתה שנעשה משהו מיוחד, לרגע לא ביקשה שנתרסק איתה בקושי. לרגע לא נתנה לנו הוראות למה יקרה אם, כי לא היה מעולם אותו "אם". מעולם לא עלה בדעתי שקיימת אופציה שהיא לא תנצח. אני, שראיתי חברה הולכת ודועכת למחלה הזו לא יכולתי להרשות לעצמי להפסיד פעם שניה. לכן השבעתי אותה שלא תפשל, שלא תשאיר אותי בלעדייה, שלא תסכן את כל הטוב הזה שלנו, והיא נשבעה לי ועמדה בשבועתה. חחחחחחיק טפו (ירקתי בלב, תירגעו).

ודני שלה, האיש הזה, 2 מטר גובה שכל כולו 2 מטר טוב לב, חברות אמת, ארגנטינאי הורס שהוגה את המילים המתוקות ביותר בהגיה המתגלגלת הזו שלו שאנחנו מתפקעים עליה ממצחוק, סטייל "לייייייתי! מה העניינין?", אותו דני שתמיד יקרא אצלנו ברצינות תהומית בשם "חורחה", המתוק והמקסים שכשגיל השתחרר מהצבא התקשר אליי ואמר לי שהוא רוצה שאבטיח לו שלא אכביד עליו ושאתן לגיל את הזמן, אותו אחד שישב איתנו בשניה שהחלטנו על סינגפור, אותו אחד שהכל נופל לו מהידיים כשגיל או אני צריכים משהו. הוא בכלל כבר סבא (מה שהופך את אשתי האהובה לסבתא תותבת, כי אלו נישואיהם השניים והנפלאים כל כך) ואני מקנאה בנכדיו שזכו לכזה אדם בחייהם- מאושר, צוחק, שמח, מסור לאשתו, כזה שלא מסכים עם התוכנית הזדונית של שתינו לעשות שבוע שבוע עם הבעלים (שכן היא חולה קשות על גיל שלי, ואני וחורחה זה סיפור אהבה שאין דברים כאלה).

והיום, היום שתינו עשינו לעצמנו עוד יום שקט רק לשתינו, ניצלנו את השישי הזה לזמן יחד שלא יחזור על עצמו עוד הרבה זמן, וקבענו לנו ארוחת בוקר מדהימה בהוטל מונטיפיורי התלאביבי הנפלא. היה כל כך כיף ושמח, שהחלטנו לנו לטייל, כשאנחנו עם סטילטו'ז ושמלות מפונפנות, בנחלת בנימין, מעוז שנת 1993 העליזה. 

אלא שכשענת ואני מטיילות, זה הכל- חוץ מסטנדרטי.

אשה בת 42 ואשה בת 41, אני עם שמלה לבנה וסטילטו'ז והיא עם חולצה וחצאית פלאס סטילטו'ז, מיושבות על פניו בדעותינו. והיא הולכת אחרי ברחוב ומסבירה לי בהגיון משלה ש"דולפת לה הגבה" ולכן "אנחנו חייבות למצוא מזגן כדי שהזיעה תידבק ונוכל להמשיך עוד". מלינה עליי שאני גוררת אותה בלחות, שהיא מסרבת בתוקף להמשיך לצעוד, אבל אל תקנו את זה. זה רק נשמע מאד ידה ידה ידה. 

האמת היא שכל הזמן הזה אשתי היקרה עם הנייד, באפליקציית פוקימון גו, בנקאית שמנהלת עסקאות ענק, כן? כל הזמן הזה היא תופסת פוקימונים מכל מיני זנים, ומכריחה אותי לברר עם יונתן אם הפוקימון שקופץ לה כל הזמן הוא רע או טוב. אחת לכמה דקות, לרוב באיזו שיחה קולחת בשיאה היא משמיעה קריאת שמחה, ומאושרת עד לב השמיים כי היא עלתה על איזה פוקימון בארומה. עכשיו לך תסתובב ככה עם אשה מבוגרת. 

וסגרתי את דלת האוטו אחרי שנפרדנו בתום בוקר מושלם, אחרי חיבוק גדול ועצום, כמעט מבוהל מזה שזה כמעט חיבוק אחרון בינינו להרבה זמן, כשאני נוהגת הביתה שלא כדרכי עם רדיו מושתק וחלונות פתוחים, כשאני מושקעת במחשבות אינסוף על איך החיים דחסו לנו בשלוש שנים מה שאנשים חווים בחיים שלמים, איך עברנו את הרגעים האלו של כל הטוב הזה וכל החרא האונקולוגי המזורגג הזה, את הגילוי, את ההחלמה, את הרגיל, את השגרתי, את ההומור, את הבדיחות האינסופיות, את קבוצת החברות הבלונדיניות הזו שהרכבנו לנו שבאש ובמים, ושסך חלקיו עולה על השלם.

וענתי שלי, גם ממרחק אוקיינוסים את אשתי. את חייבת להבטיח לי רק שתהיי לי בריאה. מחכה לך שם.

 

היוש שוב, שלוש בבוקר, לונג טיים נו סי, כלומר נוט. 

יושבת במה שעד לפני שעתיים בערך היה המטבח הכי מושלם שהמציאו עבורי. מסביבי הרים של קרטונים, הרים של חפצים, הרים של דברים שהיו ביתי, ארונות המטבח שלי כמעט ריקים, הסלון רחוק ממה שהיה עד היום, התבוננתי עכשיו בחטף מסביב ואני יודעת בוודאות של אלף אחוז- עוד כמה שעות, כשארד בבוקר מהקומה למעלה, אחרי שאיילל לעצמי על הקטסטרופה בקומה ההיא, ארד לפה ואחסיר נשימה מצער. 

מדהים באיזו מהירות החלפתי קודש בחול. 

הקודש, מהו? הקודש הוא הסופ"ש המופלא שהיה לי עם עינתי, לינג, וגליוש- חברותיי המדהימות מהישוב. הקודש הוא הרגעים האלו שהן אירגנו לי במופת של חברות טובה שנפרשת לה עשור וחצי אחור, סופ"ש חברות במלון הסקוטי הנפלא, החלומי, הדבר הפלאי הזה שהמציא באמצע צ'בריה (סורי, חברים, גזרתי על עצמי לדווח פה רק אמת), באמצע מן עיר כזו שטרם הבנתי עד הסוף שוכנת המובלעת השונה הזו של אבנים מדוייקות, מרצפות עם אופי, צמחייה שנופלת בזוית הנכונה של האור, יין מופלא, אוכל טעים כל כך, ובעיקר מובלעת שתתויק אצלי בלב ובנפש ככזו שאיפשרה לארבעתנו לתת דרור למילים, לתחושות, לחברות בוגרת, לצחוק שיוצא מהבטן בפנים, קלילות וכבדות שלובות זו בזו.

האמת היא שראוי שאספר מה קרה כשהנעתי את האוטו לכיוון איסוף הסקוטיות, חרף שברור לי שאתגלה כחרפה מוחלטת, אבל נו, כבר היטשטשו לי ממזמן גבולות הכבוד העצמי פה, אז תקשיבו לזה.

איך שנכנסתי לאוטו, חשבתי שלפני שנעמיס את הטרולים שלנו יהיה נכון לרוקן לחלוטין את הבגאז' מכל השמיכי'ס החורפיים שלי (אני שונאת מעילים בחורף, יש לי ארסנל שאלי שימכי כאלו שכולם בד"כ באוטו). בדרך נזכרתי שהקלסר של הדיון ההוא עוד באוטו ושזה יהיה רעיון טוב אם אניח אותו בבית. אומנם קראתי ליהלי שתעזור לי להרים את כל הטוב הזה מהחניה, אבל היא כבר הייתה שקועה עמוק באיזה גאלי'ס או וואטאבר, אז החלטתי להעלות מהר את הציוד הביתה ולצאת לאיסוף הבנות.

 וכך נשרכתי במדרגות העליה הבייתה, גוררת שקית עצומה וקלסר ענק. אה, וחתולה. כן, כן, לא שמתי לב, ופשוט הרמתי ככה גם את פאפי שרבצה לתומה לידי כשהעמסתי הכל מהאוטו.

אובכן, בדיעבד התברר לי בדרך הקשה, שפאפי לא מתה על גרירתה עם השקיות והקלסר, ובשניה שהנחתי את הדברים בכניסה לבית, זאתי חטפה את הג'ננה של החיים, ופשוט התחרעה לי על רגל שמאל. ככה, באלו המילים המדויקות- תקעה לי ביס היסטרי וזועם ועופפה לה הלאה.

אחרי צרחות האימה מהבהלה כשתפסתי מה שקרה תוך שאני מעכלת שחתולה רושפת אש תלויה לי על רגל שמאל ומנקבת אותה במרץ, ואחרי שיהלי התגלגלה מצחוק מהאירוע שקרה מולה, התפנתי לי, פצועה, דואבת והלומה מהפיאסקו המתואר, לאסוף את הסקוטיות איתי לצפון, וקוראיי הנאמנים שיודעים היטב שבשוק שמאל מככב לי שטף דם מתקרית דודי שכן, ישמחו לשמוע כי כעת, ליד שטף הדם, ישנם גם ביסים חדשים של חתולה זועמת. מאאאאד זועמת.

המשימה שקבענו לעצמנו לסופ"ש הזה הייתה ברורה- גוד ווייבס, גוד פוד, אנד לוטס אוף דוז טו. על הכל ציינו צ'ק ברשימה, הכל היה המושלם שבמושלמים.

מהשניה הראשונה שנחתנו במסעדה הזו בקיבוץ גשר (היוש זיליארד מעלות חום בואכה שמש, אי-מא, אפילו המלצרית ציינה שהיא לא מצליחה להבין למה אנשים מוכנים להגיע למקום הזה) התחלנו להנות מהכל. מהאוכל המצוין, היין המעולה, מהאוירה השונה, מהנוף (של ממלכת ירדן,  אבל לא נתקטנן). משם קירטענו לנו לעבר צ'בריה, נכנסנו למלון הסקוטי המדהים הזה כששוב איכשהו מצאנו את עצמנו עם יין ביד, מגלות חדרים שמרחיבים את הלב ומפנקים את הנפש כל כך. 

ארבע בנות בג'קוזי, ושוב, צר לי לייצג את ארגון יוצאי השחמת בישראל, אבל איכשהו גם שם שוב היה לנו יין ביד, וכל יין טוב מקודמו. קישקשנו עצמנו שעות, ואחרי כל הטוב הזה ישבנו לנו בארוחת ערב מדהימה ומרגשת נורא, שבה כהרגלי בקודש, שוב יללתי מהתרגשות, שוב חיפשתי את המילים להודות על כל הטוב הזה שנפל בחלקי, ושוב לא מצאתי את המילים.

את הבוקר בילינו ביום מופלא בזכרון יעקב, מטיילות, מסתובבות בכל חצר אפשרית במדרחוב הנהדר הזה, צוחקות עד לב השמיים, מפרגנות מכל הלב, שמחות, ומדברות הכי פתוח שיש, על הכל. וכל הזמן חשבתי לעצמי- איזה נס גלוי זה, 14 שנות חברות, ולעולם לא נגמר לנו מה לומר.

בחמש בערב נכנסנו לאוטו מאושרות, שמחות כל כך על מזלנו הטוב. הפרידה זו מזו הייתה כל כך אוהבת, כל כך מעצימה וטובה, ואומנם היו לי נורא מעט דקות נסיעה הבייתה, אבל כל דקה נוצלה היטב לתייק את כל הטוב הזה בנפשי, או כמו שלינג אומרת- נוצר לי עוד אלבום.

עוד כשנכנסתי הבייתה ידעתי שממתינה לי מתנה מופלאה- עדן, הבת של אייל אהוב ליבי, החבר שלי מכתה ה' ועד היום. עדן המופלאה הזו חיה בצרפת, ופעם בשנה אנחנו זוכים בה, כלומר זוכים לחלוק בה עם יהלי, שהיא ועדן חברות כבר שנים, אף אחד לא דוברת את שפתה של השניה ועדיין הכל זורם שם מדהים עם שתיהן כבר שנים.

הספקנו לאגור עוד קצת זכרונות משותפים, וזהו, ידעתי שזמן הקודש תם לו, והנה, זמן חול הגיע, ובגדול, שכן מחר, יום שלישי, מגיעה לפה המכולה שלוקחת את חיי ליבשת אחרת, והמשימות שלנו אינסופיות.

גיל, שנמצא פה השבוע לעזור לנו עם האריזות, לא נח דקה, ונגרר איתי לכל המינהלות, והיום המינהלות היו רכישה של כל מה שתאיר הפצירה בי  שאני חייבת, כולל אשכרה מטאטאים ושות', שכמובן מתומחרים בסינגפור כמו כיליה. וכך, שעה אחרי שנחתתי בחניה אחרי סופ"ש קודש עם חברות אהובות כל כך, שקעתי לי בסופר ענק בין המדפים, ממלאה את ביתי שם בקיום יומיומי, שאין מה שאני ממתינה לו יותר, כשאני מייחלת לעצמי שהאופוריה כבר תיגמר שם ושיחלוף המשבר הראשון או השני שם. 

ואז תיפרק המכולה בביתינו שם, והחפצים המוכרים, הרגילים, האהובים שלנו, השמיכות שכיבסתי כל השבוע בריח הנקי הזה שאני כל כך אוהבת שימתין לנו שנפתח אותו שם ויעטוף אותנו במולקולות של ריח מסוג ריח הזיכרון, ויחד עם מולקולות הזכרון יתרחב לנו הלב שם ונסכים לצבור מולקולות חדשות של זכרונות חדשים וסינגפוריים.

ושוב ארזנו כמו מטורפים עד שתיים וחצי לפנות בוקר, ועכשיו אני מנסה להתחיל להתרגל לשבועיים שממתינים לנו בלי טלויזיות, בלי כלי המטבח המופלאים שלי שאני אוספת כמו אספן בולים או אספן מכוניות ישנות ומיוחדות. בלי בגדים בכמות הרגילה, בלי הכרעות בסלון עם הכלבים והינשופים, בלי התמונות והמסגרות, בלי ההומור שניבט מכל עבר פה, בלי ההולנדיה. הו, האימה.

וקשה, קשה להתרגל. קשה מאד. הנפש שלי לומדת לעבור מהרים לגאיות בשניות מועטות, וזה כל כך קשה, כי הגבהים שפגשתי בסופ"ש הזה היו בלתי נתפסים, והגאיות, הו, הגאיות. 

לא פשוט, אבל אני מתנחמת ששוב, מולקולות הזיכרון שלי עוטפות בי כל מילימטר, ויש לי את זה, וזה הדבר האמיתי, וזה נחמד.

כל כך שמחתי שהחמודה מהחברה שהזמנו ממנה את פינת האוכל והכיסאות אמרה שהיא תקדים לנו את האספקה, ומכיון שהמכולה שלנו מגיעה ביום שלישי והיום יום חמישי, חשבתי שזה רעיון מצוין, ושיוווואאאאו, איזה שיחוק שמה שנשאר זה לחכות לאספקה של הסלון ביום שני שלא הצלחנו להקדים, וזה מה יש, סססאמק.

"אז תישארי בבית בין עשר לשתיים". נשבעת, יונתן היה לידי כשהיא אמרה לי.
ומכיוון שקבעתי עם אילנית היפה הזו שלי לארוחת צהריים ב- 12:00, ניסיתי מהבוקר להבין אם הכיוון הוא שיגיעו בעשר וקצת, או בשתיים וקצת. אחרי חיפושים לא מעטים, בשעה 12:30 השגתי את מי שאפליקציית הטרוקולר של זיהוי המתקשר אצלי בנייד קראה לו "דודי שכן". 

אובכן, דודי שכן, המובילניק, הוא פחות התרגש מסדר היום שלי. "יאללה, גיבבבבברת, מה הלחץ שלך, ניסע לפתח תקווה ואז אלייך, רבע לשתיים ככה אנחנו אצלך". אז דחיתי את אילנית הכפרות שלי והזמנתי מקומות ל- 14:30, אחרי מקדם זהירות.

אובכן, ניוז פלאש. בשעה עשרה לארבע, דודי שכן ענה לי הכי בנון-שלאנט כשהוא בולע בנחת את שאריות השנגוויץ שלו שאכל ברעננה. 

"גייייבררררת, מה הלחץ? אנחנו נגיע כשהשם יתברך ישלח אותנו אלייך". לצערי השם יתברך לא שילם לדודי שכן את החשבון, אלא אני, ועל כן הייתי פחות חמודה. 

לדודה הנחמדה שענתה לי במפעל הרהיטים אשכרה בכיתי. היא לא באמת הבינה מה קרה ללקוחה המשוגעת שבוכה כי לא קיבלה את השולחן אוכל וכיסאות, זה היה נשמע לה כמו מישהי שקצת ירדה מהפסים, אבל בגלל ששאלה, ולא נניח בגלל שאני הייתי מספרת לה בכולופן, היא קיבלה את כל המידע הרלוונטי על ערכו של יום שלם שאבד לי בשבועיים היקרים האלו.

אחרי 4 שניות מרגע סיום השיחה עם הדודה הנחמדה, התקשר דודי שכן אליי היסטרי- למה סיפרתי לדודה מהמפעל שהוא לא בא למרות שהשם יתברך מכוון את דרכו. נואשתי. כעבור חצי שעה למדתי שדודי שכן לא מאמין בדפיקה בדלת, אלא מתקשר בטלפון היסטרי מעבר לדלת להגיד "גיייברת, תפתחי את הדלת". 

וכך ניתרתי לעבר הדלת בעודי מטיילת על המדיח הפתוח, כשאני פוגשת מאד מקרוב את הדלת הפתוחה שלו שעשתה לי כחול-סגול-ירוק תוך שניה על השוק, ואיזה שוק. 

וכך, במקום לספר לכם שגיל היה היום בבית הסינגפורי שלנו ותיעד אותו מכל זוית והיי, איזה מאגניב הבית הזה, אני יושבת עם שוק מצופה טראומיל, ומתפללת לא להסתובב מעתה ועד הנצח עם שוק מפוצץ בשטף דם מהמדיח שנתקלתי בו בגלל דודי שכן.

דודי שכן אגב לא הגיע לבד, אלא גם עם ציון. טרם נכנסו אליי הבייתה אחרי שישבתי מצופה בטראומיל על רגלי, מיד נכנסו שני אלו מצויידים בכל קלישאה רבי נחמנית אפשרית- "גייייברת, הכל לטובה! את יודעת מה היה קורה לך אם לא היית מחכה לנו פה? אסון! אסון!", וכן, ברור שהיה סיפור מהמקורות שנלווה לכל הטוב הזה, שכן "לפני כמה שנים הייתה קבוצה של רבנים מאאאאאד צדיקים. מאד. הם תיכננו לנסוע לאמריקה, ואיחרו את המטוס. בכו בכו בכו, ואת לא מאמינה מה קרה! המטוס שהם פיספסו נכנס בתאומים". טרו סטורי.

אגב, אחרי שהם יצאו מפה, יונתן הנבלה הזה ירד מלמעלה קרוע מצחוק על כל סיפורי הצדיקים שהרעיפו עליי, וסיפר לי שהקטע עם הטיסה המפוספסת קשור ליוצר של פמילי גאי הקורעת, אבל נו, יוצר של פמילי גאי מול קבוצה של רבנים צדיקים, והופ, הרבנים ניצחו ולא באמת דחוף פה שניצמד לעובדות.

אז עכשיו אני יושבת כשלידי ערמות של כיסאות ושולחן אוכל חדש שמחכה למכולה, אפילו תודרכתי על ידי דודי שכן וציון איך להרכיב את הרגליים לפלטה והינהנתי במרץ כאילו אני מבינה ולא כמו שבאמת פשוט רציתי לבכות מהשטף דם החדש שכואב כואב כואב לי (הקורא גיל, הם אמרו שקודם לשים את האום אחר כך להבריג עם פיליפס רגיל, או ככה לפחות זה היה נשמע לי), אני ממתינה לסלון החדש שהזמנו ויגיע ביום שני, וכל שנותר לי הוא לספר לכם לאן ייכנסו כל הדברים החדשים האלו פלאס כל אלו שאני רוכשת בימים האלו ומרוקנים היטב את חשבוני, אבל זה חשבון בשקלים ישראלים, אז לדעתי זה לא נחשב (זה בדיוק כמו שנניח גלידה נמסה ולכן היא ללא ערך קלורי, חשבתי שזה חשוב שתדעו).

היום נשלח גיל אחר כבוד לסקור את סביבתנו בניוטון הסינגפורית. זה אומר שהוא אשכרה טייל בסופרמרקט הענק בקניון הצמוד אלינו כדי לתת לי מושג כמה גרוע המצב (לא טרגדיה, אבל 6 עגבניות בשישה דולרים זה גם לא שוס גדול). אחרי ששוטט לו והבין מה יש מסביבנו, הגיע הבייתה כדי לראות מה קורה עם ההכנות ולהזכיר לי כל מיני מידות ודברים שהייתי צריכה (אבל לצלם את המזגן באמבטיה לא צילם, כי היה משוכנע שאני צוחקת עליו, בחיי).

אז הבית מהמם. אפילו יותר ממה שזכרתי. הורס. מאלף. מקסים. אדיר. רק תבקשו ואני מפוצצת לכם את הוואצאפ עם סרטונים מרגשים ותמונות באלפים. אין לתאר כמה הוא מתאים לנו, כמה הוא בדיוק מה שחיפשנו, כמה כל קיר וכל פינה הגיוניים לי, איך אני כבר רואה את יהלי רובצת על הכורסא עם האייפד ולידה חתולה ואת יונתן עם הנינטנדו או הלפטופ על הדלפק במטבח כשחתול שני על רגליו, את לין החמודה מסתובבת וקוראת לי "מאם-עילית" ואותי במטבח היפה שלי חותכת גמבות ואת ההמולה הגלעדית הקבועה בבית ואת הצעקות הקבועות "שמישהו יאפס כבר את הראוטר" או סירוב להיכנס למקלחת תוך כדי שיכנועים קבועים של "עוד שתי דקות, אמא, שתי דקות". 

והשבועיים קצת האלו שנותרו פה עפים לי מתחת לידיים, בשבת וראשון אני נוסעת עם חברותיי המופלאות פה מאורנית למסיבת פרידה במלון הסקוטי (תודו שזה למות מהתרגשות), גיל חוזר בשבת לכמה ימים של טרפת לוגיסטיקה ואז חוזר לשם לשלושה ימים משמעותיים ושוב חוזר לכאן, ואז, הופ, נגמר, נוסעים. 

ודודי שכן אמר שהכל לטובה, אז לטובתו הוא צודק.

יום טוב טוב טוב עובר על כוחותיי, מה יום טוב, בעצם, יום אליפות.

השכמתי בשש וחצי הבוקר (טוב, לא אמרתי יום מושלם) כדי ללבוש בפעם האחרונה לשלוש השנים הקרובות מדי בית משפט. האמת שאפשר לדייק פה קצת יותר, כי הייתי עם מדי בית הדין הרבני, מה שאומר שהשקעתי בחצאית עיפרון עור שחורה וחולצה אוורירית, כי חאלאס, מתוקים, מה תעשו לי שם? בואו נודה על האמת, אחרי שהפכתי לדונאט בחודשיים האלו, זה לא שמישהו שם יכול היה להתעלף ממני עם חצאית עיפרון, אבל מכיון שבאופן מפתיע החצאית עלתה עליי, החלטתי שזו מלחמה צודקת לגמרי, ומה אכפת לי להלביש עליה את הטיקט הפמיניסטי שלי ולהגיע ככה לרבני.

אגב, זה עבד. לא סתם הגעתי לייצג היום, זה היה קלוז'ר מהמם עבורי לוודא שאחת מהנשים היותר ראויות שייצגתי בהליך גירושין יצאה עם ראשה מורם, אלופה שאין דברים כאלו כשהיא בועטת בתחת של מי שהצליח להוריד אותה מהפסים, והיא לימדה אותו סטייל מהו, והיא אפילו טבעה את המונח הגאוני שהיא "כלנית", כלה היא כבר לא תהיה שוב, המגורשת הטריה המהממת הזו.

אבל זה לא היה החלק היחיד המעולה, כי בדרכי לשם, נניח עשרה לשמונה כזה, הפיאסקו המפואר בו כשלתי ברישום ביתי לקייטנה שהיא כל כך רצתה הגיע לסיומו באופן מופלא, עת הדס, מיסיס קייטנה, התקשרה להגיד שקורים ניסים והתפנה לפיצית מקום, והיא, הקטנה, תוך 10 דקות התעופפה לה מאושרת למימדיון, כשאילונה המהממת מתנדבת לקחת אותה בכזו שמחה שעשתה לי את הבוקר.

אי אפשר להמעיט מהשמחה פה, כי הקטנה הזו שלי, היא לא באמת מבקשת הרבה, אבל את הקייטנה הזו ביקשה. טוב לה שם, היא מאושרת, החברות שלה שם, ואפילו שהיא לא תהיה שם עד הסוף זה מה שהיא רצתה.

ואמא שלה הזו, עם כל הטרפת, לא וידאה נכון את ההרשמה ואחרי בלגן אטומי התברר שלא נותר לה מקום. והיא ישבה על ברכיי כשסיפרתי לה שאין מקום בקייטנה כמה שלא ניסינו, בוכה דמעות בגודל אוקיינוס, ומציעה שניסע כבר עכשיו לסינגפור כי כבר לא אכפת לה כלום. וככה נרשם כשלוני המפואר בדרך הסינגפורה עם הקטנה, שהבוקר, תודות לילדה עלומה ולא מרוצה, הביא לאושרה של יהלי שלי באופן מושלם.

חזרתי הבייתה מהדייט ברבני לילד מחייך שחיכה לי והיה ער באופן חריג בשעות חוקיות של היום, שכן הוא נוטה לחרופ את רוב שעות השמש ולהמשיך למתוח שעות ירח עד כלות (או עד שאני נובחת עליו לישון, מה שבא קודם). הוא מילמל משהו על חברים שלו, וכרגיל, המילמולים שלו זה דבר שיכול לתפעל אצלי מאג על אוטומט מרוב שזה מרגיז, אז ככל הנראה לא הקשבתי, אלא שלאחר שהתעוררתי משנת היופי שלי שארכה אולי חצי שעה, גיליתי בבית מצבור ילדים עם קול נמוך ושפמפמים, שהתגלו כרגיל כזן מורעב וקולני להפליא (פלאס שתי הבנות הכי מוצלחות שהצמיחה השכבה הזו, נטולות שפמפמים וקול נמוך, דווקא ענוגות למדי ולא מורעבות). אז זה מה שהוא מילמל כנראה. אגב, רשמית אני מהתנ"ך, כי אני לא מבינה חצי מהבדיחות שעפות כאן מעליי.

וכך הספקתי להתעדכן על תיק מאד חשוב של חברה שלי בבית משפט שהתברר כשיחוק משמח מאד והישג גדול לאהובתי המייצגת ולאהובתי המיוצגת, גילושק'ה מפסטורלי מצאה לי שמלה שחיפשתי, הכנתי לעוללים המציפים את ביתי שניצל וצ'יפס ובסוף עוד הזמנתי להם פיצות (אמרתי שהם רעבים או לא?!), הסעתי לבלט, והספקתי לעדכן את גיל שהורה לי לכתוב "תזכירי בבלוג שאני מת כבר שתגיעו" אבל ימות מעצבים כמה דקות אחרי שאנחת, ואני לארג'ית כשאני אומרת "דקות", בחיי.

סך הכל נחמד פה בספירה לאחור, אפילו אתמול היה כאן צוות צילום של "תוכנית חיסכון" (הו, האירוניה, אני בתוכנית על חיסכון, יה רייט) לצלם משפחה לפני רילו, כדי שאשמע את היורשים שלי מדברים כל כך מתוק (ומביך למות!) בערוץ 2. סטיי טיונד, גם זה יגיע, הכינו את המסכים. הייתם צריכים לראות אותנו מתבקשים לארוז ספרים בארגז, ככה, עאלק בטבעיות, ושניה אחרי שהצוות יוצא, שני ילדים נובחים "אני לא מחזיר את זה למקום!". טובי לב של אמא!

שלושה שבועות פחות יום למנאייק. סססססאמק.

מכל הימים, דווקא היום ווייפי שלחה לי אחה"צ סרטון על אחוות נשים, וכמה שהיא מדייקת שוב, בטיימינג, במהות.

אני מניחה שמי שעוקב אחר מעלליי מידי פעם כבר הבין את הכוח המניע שלי, מה הגלגל שמתפעל את חיי. מה המנוע האמיתי שהופך את הפרידה הזמנית הזו, גם אם היא מוגבלת בזמן וגם אם היא לא מוחלטת, לפרידה כל כך קשה עבורי.

כל אחד והאוסף שלו- אחד אוסף בולים, אחד אוסף בקבוקים, אחד אוסף עטי פארקר, ואפילו שמעתי לפני כמה זמן על מישהו שיש לו אוסף של כינים (טוב, פחות, אבל הקונספט ברור). 

אני, אני אוספת אחיות.

איכשהו נראה לי שכוח העל שלי הוא לאתר בראדאר פלא כזה את הבחורות הכי מעולות, אלו שיש בהן הכל- מוכשרות, מלאות השראה, מצחיקות, שנונות, אימהות אדירות, קרייריסטיות, השגיות, נאמנות. יש מסביבי אוסף משובחות גדול ומרשים שנצבר משך שנים, אוסף, שאומר בצניעות שבעיניי הוא כל רכושי האמיתי. הוא הזהב והיהלומים, הוא הריל דיל.

משך שנים אני גורסת שלא צריך מבחנים של קושי כדי לזהות עוצמה של חברות, להפך, דווקא כשקשה- הכי קל להיות חבר אמת. דווקא כשרגיל, בלי שום דבר מיוחד, בלי עליות מיוחדות, דווקא שם, ביומיום הרגיל, שם נמדדות החברויות.
וככה בדיוק אלו הבלונדיניות שמסביבי, אלו החברות שלי מאורנית, אלו החבורה של הפיליפ'ים והענבי'ם, אלו החברות שלי מהתיכון (שהנפלאה בהן, נועהל'ה שלי, נושקי, חוגגת ברגעים אלו 41 שנות, ואני אוהבת אותה כל כך, לב לב לב), אלו החברות שלי מהליגה (אל תשאלו, אבל שווה שווה שווה), וככה אלו האחיות שלי, הסיסטרז שלי, הנהדרות.

האחיות האלו, אלו שאני יכולה לשתוק איתן, לקטר איתן, לבכות להן, אלו שאני יכולה להגיד הכל לא מפולטר, שותפותיי לפינה הפופולרית "האמת מאחורי התמונה" (פינה שווה במיוחד, תאכלו ת'לב), אלו שמכירות את החלקים הפחות פוטוגניים בחיי, ואני שותפה לחייהן.

אלו שעכשיו שלחו אותי אחרי דמעות אושר והתרגשות לסינגפור, עם המתנה הכי נפלאה שיכולתי לבקש, אומנות נפלאה שבה הן כולן שם, עליה- הפנים, האימוג'ים, הפכים הקטנים של חיי, של חיינו. אלו שבמשך כמה ימים אספו תמונה לתמונה, מחשבה, הכלה, אלו שגרמו לי לנהוג שקטה שקטה הבייתה, מרוגשת כל כך מהמחווה החברית שלהן אליי. אלו שמצאו את הזמן להגיע ולהיפרד בדרך שלנו.

יש בהן את הפנים האהובות עליי בעולם- יש שם את החיוך של ירדנה שלי, של תמוש כפרות עליה, שירתי היפה, דנה (הרזה! רזה! את רואה שזכרתי להגיד שאת רזה?!), בתחי האור שלי, נעממי האמיצה שלי, מיכ האלילה, זכוש המושלמת, רותם הנדיבה ביותר שהכרתי, יש בהן את אוסלו החכמה שלי, יש בהן הכל. יש בהן את היכולת לגרום לי להאמין שאני לא באמת פרת יאור עכשיו ושיהיה טוב, יש בהן את היכולת האמיתית לגרום לי להאמין שיהלי תתגבר על הקשיים ויונתן יפרח, יש בהן את היכולת לגרום לי להאמין שאני אהיה מאושרת שם, ויש להן את היכולת לגרום לי להאמין שהן יהיו שמיכת הפוך שלי בקשיים, בנפילות, ברגעים הפחות פוטוגניים.

בסרטון היפיפה שווייפי שלחה לי היום מסופר על מחקר מהרווארד שהוכיח שנשים עם חברויות קרובות של נשים מחלימות מהר יותר ממחלות והן בעלות סיכוי גבוה יותר לשרוד את המחלה. שכשנשים תומכות זו בזו דברים מדהימים יכולים לקרות.

שנשים הן כוח מרפא. שאחיות הן כוח משקם.

הכל נכון. כבר הייתי במקום שבו זה הוכיח את עצמו. הכל נכון, אין כמו נשים. אין כמו אחיות.

ואני רואה את משימת חיי להעביר לקטנתי את הידע הזה, שנשים, בנות, כלומר הבנות הנכונות, הן המקור האמיתי לאושרה, לחוסנה, ליכולתה לצלוח קשיים. שמה שהיא רואה אצלי, בחברותיי, יחרט בנפשה כמקור לכוחה. שהיא תדע לאתר את הגיל והעדן שלה גם בסינגפור שמחכה לה, ותיקח אותן, את החברות החדשות והותיקות שלה, הלאה, לחייה, ולא תפסיק לעולם להוסיף עוד ועוד נשים נפלאות כאלו בחייה.

מנצלת את ההזדמנות להגיד לכול האחיות המיוחדות האלו שלי מבחירה- אתן כל עולמי. אתן הדבר האמיתי. זכיתי. באמאשלי. טפו.

בטוטאל, נשאר פחות מחודש לשהותנו כאן. המשימות מתרבות להן, ובמקום לנפוש את עצמי לדעת, קורה הכל חוץ מזה.

פרקטית, אתמול מצאתי את עצמי לבושה במדי בית משפט, חרף שאיני עובדת כבר שבועיים ואיני עורכת דין ביומיום שלי, אלא בת אוליגרך, כזכור, והיוש אבא, חשבתי שיעניין אותך לדעת שהפכתי אותך לאוליגרך, אבל אתה יכול להישאר אוליגרך בפנסיה, זה מסתדר לי בסיפור.

מכיוון שממילא היה קבוע לי הדיון הזה ממזמן, אני מתה על התיק, על הצדדים הנגדיים שלי שם ועל השופט, החלטתי שאלך ואקל על אירית והעומס המופרך שהיא מצויה בו מאז נטשתי את המשרד להרפתקאותיי הסינגפוריות.
וכך, מכל בתי המשפט בישראל, מצאתי את עצמי מפזזת לי לבית המשפט בנתניה, מה שפרקטיקלי מחייב דייט מקדים עם פרי-אל, קולגת העל שלי, אהובתי המצחיקה הזו שכל כולה נפש שאין דברים כאלה.

הדיון עצמו היה ג'וי אנד האפינס, כיאה לדיון אחרון (בערך, עוד הבטחתי לאחת מלקוחותיי האהובות ביותר שאגיע איתה לרבני כדי לוודא שכשאני עולה על המטוס, היא כבר גרושה מהאקזמפלר שלה), אלא שבמהלך הדיון החליט השופט שישעשע אותי מאד לדעת על זוג חברים שלו שממש עכשיו, לא מזמן, היו בדרך לרילו בסינגפור, ואחרי שסגרו הכל ומכרו 90% מהבית שלהם, בוטל הרילו.

כן, כן, חברים, טרו סטורי. רק דעו לכם שאם נניח קורה דבר כזה לנו, טפו, אני יודעת מי השופט, ואתם יודעים איך לירות בי מהר ובלי כאבים.

עת יצאתי מהדיון, התברר שכדאי שאסע די מהר להספיק לאסוף משגרירות ליטא את הדרכון הליטאי שלי, זה שממתין לי שם כבר שנה, שכן הפקידה נעימת הסבר שם (שקר מוחלט, גועל נפש) הבטיחה לי חגיגית שתוך יומיים הדרכון הממתין שלי יוטס לו אחר כבוד בחזרה לליטא, ושכמוני הם עוד לא ראו, מישהי שמסרבת לאסוף את הדרכון.

אגב, בהחלט עשיתי להם חזרות גנרליות שם לעיכוב באיסוף הדרכון, שכן רק את הטקס הקצר שבו נדרשתי להגיע לשלם כך וכך דינארים ליטאיים (סתם, נו, יורו) פלאס להציג להם דרכון תקף שלי, לקח לי בסך הכל 3 שנים לעשות, וגם זה רק כי אירית בעטה בי מהמשרד לקול מחאותיה של אימי בטלפון.

מעולם לא היה דחוף לי האישיו הזה של הדרכון האירופאי, ואני פחות מתחברת לז'אנר שסוגד לכל הטוב הזה, אבל לאמא שלי היה מאד חשוב (ויקר, ססססססאמק, הם מחבבים שם כסף, הליטאים האלו), ויש שמועות גם שיש מצב שזה עשוי יומחד לסייע לילדיי לחיות במדינות בהן יש פרימארק וסטארבאקס באזור, ועצי כריסמס, אז לא פסלתי את זה עד הסוף.

אם כך, נעים מאד, ליתי, אזרחית גאה של ליטא, ודעו לכם, שעסקינן במדינה עם ההמנון הכי לא שוס בעולם, ועם המזל שלי, תוך חודש ליטא יוצאת ברפרנדום מרגש להיפרד מהאיחוד האירופאי, ואם זה יקרה- תזכרו אצל מי קראתם את זה קודם.

לטקס סיום קורס טייס של אף אחד שאני מכירה אבל פיליפ התעקש שנבוא, לא הספקתי לנסוע כמובן, אבל כן הספקתי לעצור באחת מחנויות כלי הבית האהובות עליי, לרכוש עוד דברים לבית החדש.
וכך, ליטאית ובעלת רכוש, שבתי לביתי מרוסקת מעייפות ומרוששת (שוב), לעוד יום בו הבנתי מצוין שלא אצעד בו 9 קילומטרים ואמשיך לקטר בו שאני ממותה, שכן בערב קבענו חגיגית עם מיי ווייפי והחורחה שלה, להלן ענת אשתי האהובה ודני בעלה בביתם המשופץ יפה למות (ענת לא מרשה לכתוב למות, כי למות זה לגמרי 2015, ואנחנו לא עושות יותר את השנה הזו, תודה, אז אצלנו קוראים לזה "למוט", רק שתדעו).
היה כיף לאללות ובטירופים כמו שאומרת יורשתי הצעירה, והיה כיף לא פחות להגיע מרוטה הביתה ולראות פה את הכנופיה של יונתן מורעבת לדעת, ולך תאכיל עדר כבשים פועות בחציר באמצע הלילה.

אגב, העובדה שגיל נמצא פה עד שבת הופכת את חיי לגיהנום חינני של דרישות לארוז בקרטונים את חיי, פלאס דרישות אוורי נאוו אנד דן (נניח בשניה זו?) לעדכן אותו בכל מיני מועדים שקשורים לרשימות שלו, כמו מתי מעבירים את הרכב לירדן, מתי מוסרים את הבית, מתי תארזי, אולי תמייני, ולמה את צריכה כל כך הרבה נעליים. התשובות לרוב השאלות שלו, אגב, נענות בנהמת חוסר רצון מופגן, למעט השאלה על הנעליים, שם התשובה היא "אינסוף".

ועכשיו, עכשיו אני פונה לתחביב החדש שלי- חוג שינה ופרידה חיננית מההולנדיה שתיגזל ממני עוד שבועיים, השם תשמור.

היו שלום, ד"ש מוילנה.

בוקר יום ראשון אחרי סופ"ש רווי מוזיקה ואושר שרק בנס שרדתי לספר עליו, שכן כידוע, אני איני מזדקנת בחן, וזה אולי מצטלם נורא יפה בפייסוש, אבל למעשה אמא טבע כרגע מתעמרת בי עם חזרה גנרלית לקראת מאה אחוזי לחות לשלוש השנים הקרובות, שכן כל הופעה בה צפיתי בסופ"ש האחרון הייתה מפגן לחות מופרע.
יש אגדה אורבנית לפיה זיעה זה דבר מרזה. ובכן, לפי האגדה הזו אני אמורה כרגע לשקול כמו ילדה בת 12. מהעובדה שכבר ציינתי בפוסט עבר שאני יותר בכיוון של ממותה בחודשיים האלו, אני מודיעה קבל עם ועדה- אין ממש באגדה. כל סיפורי הביקראם יוגה המרזה בארבעים מעלות? שחררו. לכו לעשות יוגה באולם ממוזג וזהו. לא באמת תירזו. אחת שיודעת.

בחמישי ירדנה, לובסטר המחמד שלי ומואה היינו בהופעה של מוש. כבר כתבתי כמה אושר וכמה כיף היה, כמה חרף הלחות המופרעת הלאמברוסקו היה מצוין, החברה נהדרת והמוזיקה סבבה (ואם יש לי קוראים מאמריקן לייזר- יש לכם גם אחלה לקוח בפוטנציה, רק אומרת).

בשישי בבוקר אוריתק'ה אהובתי ואני נפגשנו לנו לארוחת בוקר של קצ'ינג-אפ קבוע באחד המקומות הלוהטים באזור, אבל מהזן שגורם לכל אדם שפוי להפרעת קשב אחת גדולה. המקום עצמו מעוצב עם שטיחים כבדים ארגמניים אול אובר, כלים מזן הכלים שיושבים לאמא שלי בארון הסרוויסים מסבתא בלה, מלא פרחי פלסטיק, פסלי פורצלן וגלזורת קרמיקה, אבל כל זה בטל בשישים למול אוכל נפלא וחברה מופלאה ואהובה.

את צהרי שישי ביליתי בתחביב החדש שלי- לווייה משפחתית בשמש הקופחת, שזו הפרקטיקה החדשה במשפחת גלעד, "קבור ככל יכולתך כל עוד אתה לוקאלי".
אין מה להרחיב יותר מדי- ביום ראשון ביליתי בלווייה א' בה נפרדנו מבת דודתי, וביום ו', קלוז'ר, לווייה ב', בה נפרדנו מדודה של גיל. המזל הוא שלפחות אנחנו יכולים לסמן וי על וואחאד איזון, שכן כזכור, בתחילת החודש אמיר ושני התחתנו, ככה שאיפשהו הקארמה התקזזה איתנו גם עם משהו טוב במיוחד.
בתיאום מצוין יצא שאומנם הספקתי להודיע לגיל על דודתו עוד כשהיה בסינגפור, אבל באותו יום כבר עלה על המטוס חזרה לארץ לשבוע, כך שאומנם את הלווייה החמיץ (אווווווייייי, נוט), אבל היי, תמיד יש לו את השבעה.

וכן, זו הייתה הדגמה לפרצוף על בשורות לא פשוטות כשאתה רחוק ולא מועיל, רחוק ולא נגיש, וכן, זה מרגיש חרא כמו שאפשר לדמיין.

בערב כבר שב האיזון לחיי עת נפשתי לי בערב מופלא עם בנות ציוני אהובותיי.
דבי, המלכה האם של שבט ציוני, הייתה מושא חיזוריי אולי 10 שנים. מתוקף היותה מלכת רישום הגנים ביישוב שלי, משך שנים היא ואני ניהלנו רומן מתמשך שהבשיל לו בשנתיים האחרונות לכדי אהבה ענקית. אני הרי ידועה כאוספת אחיות לחיי, ודבי שלי היא אחות גדולה מופלאה.
אגב, דעו לכם, שחברה בת 55 זה לא כזה גליק גדול, שכן כל הזמן הזה חישבתי לעצמי איך אסטרטגית ליד בחורה בת 55 תמיד איראה חיננית וצעירונת, ואז הגיעה דבי עם הפרצוף ההורס הזה וגוף של מתעמלת טריאטלון, אחת כזו שבצעידות בעיקר מראה לי את ישבנה האגוזי המוצק ואני נשרכת אחריה כמו מלכהל'ה מאחוזת ראשונים. מסקנה? צריכה לחשב מסלול מחדש עם בחירת חברות. אי אפשר עם כל המוצלחות האלו.

ואם כבר, אז לדבי יש את עומר, אחי הגדול והאהוב שגם היה מורה להיסטוריה של בכורי, וזאת בין שלל עיסוקיו ואחיזתו בתואר "איש האשכולות האולטימטיבי"- איש מצחיק, שנון, כותב פוסטים מצחיקים בפייסוש, לא עושה בושות, חכם למות, ומבין בכלכלה ובספרות ברמה של נובליסט.
דבי ועומר מדגימים את המודל לפיו מעץ אגס לא נופל תפוח (במקרה שלהם- גויאבות או מנגו). הם אוחזים בסוללת יורשים מופלאים, אומנם רוב מוחץ ומשובח למין הנשי, אבל סו הלפ מי גוד, גם עם היורש לא כשלו.
וכך בנות ציוני ואני מצאנו עצמנו מפזזות בזיליארד אחוזי לחות בשוני לקולו של דיגי דוב, מאושררררררות ושמחות, מאחורינו ווייפי וחורחה שלה שהגיעו גם להופעה, והיה כל כך כיף ומשחרר.

בשבת בבוקר כבר השכמתי טרוטת עיניים לארוחת בוקר עם איילת ופרי-אל, קולגותיי המשובחות. די מיותר לציין כי אחת מההמלצות בקרב שכנינו לשולחן הייתה אטמי אוזניים, שכן שלושתנו ביחד זה משהו אקוויבלנטי לכמות האנרגיה שנפלטה בהירושימה- אינסופית, אבל טובה, להבדיל.

שבתי לביתי (נס כשלעצמו, שכן איילת נהגה חלק מהדרך, רמז רמז רמז), ובצהריים שב לשבוע בבית הסייבר מענטש. הספקנו לצעוד 9 ק"מ (ניסוח מעניין הקטע הזה של "לצעוד". "להשתרך" מתאים יותר), אישפזתי עצמי בתוך מקלחת ועופפתי לי להופעת החלומות שלי- תיסלם אהוביי ומשינה.
טוב, נו, זה לא אמור לעניין אתכם, אבל תיסלם, הו תיסלם. גברים בני 60 שהופכים פארק שלם, מלאי הנאה, הומור, גרוב ורוקנרול. המשינות התגלו הפעם כתחת, עישנו משהו טוב במיוחד (לטובתם), וקירטעו עצמם לדעת. עדיין, התיסלמים הצליחו לעשות מהמופע הזה משהו מטורף, שגרם לאיילת ולי לרקוד שם כמו שתי נערות רוק מאושרות במיוחד.

שבתי הביתה לגלות שהסייבר מענטש כבר מבלה עם הג'טלג בשינה, היונתן משתעשע על חשבונו ("תני, מתי אבא נרדם?", "הממממממ, אמא, אני לא זוכר שבכלל היה ער"), הספקתי למצות את תחביב הכביסה שלי ולעופף לשינה כי הבוקר היה נוהל פיליפ אצל יוס בארוחת בוקר, שאליה הפצעתי בכוחותיי האחרונים.

ואז הפציע הסייבר מענטש עם התחביב החדש שלו. רשימות.
מסתבר שהיה לו מספיק זמן לנסח טו דו ליסט באורך הגלות, ואם יש משהו שהוא ממש רוצה, זה שנשב לדון ברשימה האינסופית הזו, שרק קיומה מסב לי גררררררררר אחד גדול.
אגב, גליוש חברתי מסוגל לנוע מרשימה לרשימה, ואם יש משהו שמסב לה נחת אינסופית יותר מייצור הרשימות עצמן, זה הקטע הזה שהיא עושה ויש, פס על המשימה המבוצעת. דעו לכם, יקיריי, שלראות את גליוש מוחקת משימה, זה באמת האושר הגדול. אני ורשימות? פחות.

אז כרגע אני בשביתה. מספרת לעצמי שאני לא עושה כלום השבוע, תוך כדי שיבוץ אינסוף לו"זים ודייטים רק מהבוקר-
היום מסיבת סיום ליהלי, קרן שלי מחר בבוקר ואורי וגליה בערב, בשלישי יש לי אפילו דיון אחד בנתניה בתיק שלי שאני אלך אליו בתקווה לסיים אותו שם פלאס דייט עם מיס נתניה, פרי-אל, יש דיבור אפילו על דייט עם טקס סיום קורס טיס עם הפיליפים והענבים (דיבור זה ניסוח מעניין- פיליפ הורה לי, ורק ממנו אני מפחדת), ובסיום השבוע ממתין לי דייט עם קבוצת חברות-אחיות אהובה עליי במיוחד, כאלו שעוברות איתי את כל התהליך בכזה סטייל, וגורמות לי להעריך אותן שוב ושוב כנקודת האיזון בחיי.
עייפה כבר מעכשיו, תוווווודה.

עכשיו פונה להכין ארוחת צהריים לנועהל'ה שלי שבאה עוד 5 דקות, ובינתיים, היו שלום, אני לסינגפור אגיע דרך תא המטען, בארון מהגוני. אנוח כבר בקבר וזה.
פ.ולניה.

אני אדם של חגיגות קטנות, של מועדים מיוחדים, של תאריכים חשובים. הראש שלי מסנכרן כמעט באופן אוטומטי כל אירוע (זה לא אומר שאני זוכרת מה לעשות עם המידע הזה, אבל זה לסיפור אחר), אני מאלו שיבחינו בכל דבר שמסמן מועד משמעותי בחיים.
וכן, הבחנתי בזה שכבר חצי שעה כבר ה- 24.6.
לרוב האנשים התאריך הזה פחות רלוונטי, עבורי הוא רגע הישמע הגונג.
חודש בדיוק לאחור. אנחנו עולים על המטוס ב- 24.7, שזה חודש בדיוק לפני שאני בת 41.
החלה הספירה הרשמית.

סיימנו את לוגיסטיקת השכירויות שם ופה, סגרנו מכולה וריהוט שם ופה, הילדים רשומים לבית ספר, גיל פורח ומאושר בעבודתו הסינגפורית שנדמה לי שכאילו נולדה עבורה והמתינה לו. יונתן כבר סיים את שנה"ל והפיצית עוד כמה ימים (למרות שהיא כבר מתנהלת תחת מחאה פה על חוסר הצדק שהיא משכימה בבוקר בעוד אחיה ממשיך לחרופ עצמו לדעת).
על פניו אנחנו כמעט בשלים כגויאבה לעופף עצמנו הסינגפוריה.

כבר כמעט שבוע שאני כבר לא עובדת כמו רוב האנשים.
אני אמורה תיאורטית להיות חופשיה אז א בירד, אבל גם בזמן הזה ובחופש הזה שניתן לי, אני עדיין עמוסה ולא שמה לב לעומס על עצמי, למרות שבייסיקלי, לטס פייס איט, מדובר בלו"ז של גרושה מבבלי.
עזבו, אין באמת מה לרחם עליי. אני חיה כרגע כמו בת של איל נפט רוסי שמממן לי חיי פאר בכל בית קפה שווה שהמציאו (הקורא גיל מוזמן להתעלם מהמשמעויות הכלכליות הנגזרות מזה, רק המלצה- אל תיקשר יותר מדי לכיליה שלך. שתי כיליות איז סוווו אובר רייטד).

הרגע ממש שבתי לי מהופעה מאגניבה של מוש בן ארי (מהאנשים שגורמים לי להרגיש הו-כה-לא-שעירה). מחר, בבוקר שישי אני נפגשת עם אוריתק'ה לארוחת בוקר ובערב עם דבי והציוניות לשקיעה בשוני עם גידי גוב, בשבת בוקר עם סיון ופריאל, ובשבת בערב במשינה ותיסלם עם איילת כפרות עליה, וזה רק לו"ז הסופ"ש, כן?

בואו נודה על האמת, זה לא חומר קלאסי לסרט ערבי עם דמעות רחמים בסוף, אבל אני מניחה שביום ראשון, לדייט הקבוע עם פיליפ וענבי בבוקר אצל יוס, אגיע עם עיניים טרוטות וקורי שינה, ולא, אין סכנה שאזכה שם לרחמים ממישהו, למרות שענבי תמיד חומלת (אין דברים כמוה, באמאשלי), ופיליפ? אפשר למות לידו, העיקר שזה לא ירעיש לו יותר מדי בעיניים, ולא יפריע לו לשתות את הקפה.

כמו כל לילה, שוב אני מחליטה על עצמי להוריד הילוך, ושוב אני מתייסרת שלא תיכננתי לי שקט, ושוב מפציעה הדילמה הזו של הזמן הדוחק לאחור, הצורך הזה להשאיר לעצמי את התחושה שנפרדתי מהחיים האלו שלי לשלוש השנים הקרובות באופן שייזכר עבורי כמשמעותי במיוחד, כשלם, כמשהו עם ערך מוסף.

אני הרי יודעת שזו פרידה בתנאים אידאליים.
לאקי מי, הרילו הזה נופל בתקופה בה העולם בכף ידי. תודות לאחד, מארק צוקרברג, הידוע אצלנו בשם החיבה "צוקי", אני חיה את חייהם של חבריי והם יחיו איתי. הוואצאפ ושות' מנגישים את הישראליות למטבחי שבניוטון הסינגפורית, אני יודעת שאין טרגדיה אמיתית פה עם פרידה מהזן הטרמינאלי, אבל החשש שלי שאחרי 3 שנים לא אגיע לאותם חיים נהדרים וטובים, עם אותן עוצמות של חברויות מופלאות, לא חדל מלנקר בי.

משום מה, דווקא החשש שבסינגפור לא אמצא חברות נפש התפוגג לי. עוד בהיותי שם הבנתי כמה המקום שם מלא בבחורות הורסות, כמה כבר עכשיו ברור לי שהחיים שם יהיו דבש מבחינת האנשים מסביבנו, למרות שתמיד יש לי בראש משפט מבריק שקרני אמרה לי על הילדים שם, ש'כל שנה חוטפים כאפה עם עזיבה של חבר, כי כולם באי על זמן שאול' (טוב, חוץ מקרני, שתסגור את האור אחרונה בסינגפור), רק שכל אחד עם זמן שאול אחר.
החשש למצוא שם חברת נפש שהופ, תתפייד לי לתהומות סיום החוזה ותחזור לארץ, זו וואחאד כאפה לפרצוף, ומתכון אידיאלי לחרדת נטישה.

כבר עכשיו, תודות לצוקי כפרות עליו, אני מאושרת מההכרות שלי עם כמה משפחות שעוברות איתנו. בחורות אדירות, לעניין, משפחות מצוינות שברור לי שיהיו איתנו. גם להקת המופלאות שניכסתי לעצמי שם (תאיר, קרני, שרית ומיסיס שוחט מיי לאבוש) מצליחות להסיר לי את העננה המשמעותית פה.

ואני מתנהלת בדיסוננס אינסופי שבו אני לא רוצה שהטוב הזה פה יסתיים לעולם, שמסיבת הפרידה הנהדרת הארוכה הזו תתמתח לאינסוף, ומצד שני, אני כבר כמהה להתחיל את הלא נודע. להפסיק את חוסר השליטה הזו, להתחיל להתנהל שם ולראות את הילדים קמים בבוקר לחיים שמחכים להם שם, בטבעיות, לשמוע את הקטנה שלי מתנהלת בשפה אחרת, את הגדול שלי חי חיים בוגרים ועצמאיים בעיר מטורפת. לראות אותה בסט פרנד עם הגיל והעדן המקומיות שיהיו לה שם ואותו עם להקת חברים המקבילה לזו הישראלית המדהימה שלו.

כל מה שאני רוצה זה להפסיק לספור לאחור.
הכי פשוט, וכל כך לא ישים עדיין.

חודש למנאייק. חודש.