מכל הימים, דווקא היום ווייפי שלחה לי אחה"צ סרטון על אחוות נשים, וכמה שהיא מדייקת שוב, בטיימינג, במהות.

אני מניחה שמי שעוקב אחר מעלליי מידי פעם כבר הבין את הכוח המניע שלי, מה הגלגל שמתפעל את חיי. מה המנוע האמיתי שהופך את הפרידה הזמנית הזו, גם אם היא מוגבלת בזמן וגם אם היא לא מוחלטת, לפרידה כל כך קשה עבורי.

כל אחד והאוסף שלו- אחד אוסף בולים, אחד אוסף בקבוקים, אחד אוסף עטי פארקר, ואפילו שמעתי לפני כמה זמן על מישהו שיש לו אוסף של כינים (טוב, פחות, אבל הקונספט ברור). 

אני, אני אוספת אחיות.

איכשהו נראה לי שכוח העל שלי הוא לאתר בראדאר פלא כזה את הבחורות הכי מעולות, אלו שיש בהן הכל- מוכשרות, מלאות השראה, מצחיקות, שנונות, אימהות אדירות, קרייריסטיות, השגיות, נאמנות. יש מסביבי אוסף משובחות גדול ומרשים שנצבר משך שנים, אוסף, שאומר בצניעות שבעיניי הוא כל רכושי האמיתי. הוא הזהב והיהלומים, הוא הריל דיל.

משך שנים אני גורסת שלא צריך מבחנים של קושי כדי לזהות עוצמה של חברות, להפך, דווקא כשקשה- הכי קל להיות חבר אמת. דווקא כשרגיל, בלי שום דבר מיוחד, בלי עליות מיוחדות, דווקא שם, ביומיום הרגיל, שם נמדדות החברויות.
וככה בדיוק אלו הבלונדיניות שמסביבי, אלו החברות שלי מאורנית, אלו החבורה של הפיליפ'ים והענבי'ם, אלו החברות שלי מהתיכון (שהנפלאה בהן, נועהל'ה שלי, נושקי, חוגגת ברגעים אלו 41 שנות, ואני אוהבת אותה כל כך, לב לב לב), אלו החברות שלי מהליגה (אל תשאלו, אבל שווה שווה שווה), וככה אלו האחיות שלי, הסיסטרז שלי, הנהדרות.

האחיות האלו, אלו שאני יכולה לשתוק איתן, לקטר איתן, לבכות להן, אלו שאני יכולה להגיד הכל לא מפולטר, שותפותיי לפינה הפופולרית "האמת מאחורי התמונה" (פינה שווה במיוחד, תאכלו ת'לב), אלו שמכירות את החלקים הפחות פוטוגניים בחיי, ואני שותפה לחייהן.

אלו שעכשיו שלחו אותי אחרי דמעות אושר והתרגשות לסינגפור, עם המתנה הכי נפלאה שיכולתי לבקש, אומנות נפלאה שבה הן כולן שם, עליה- הפנים, האימוג'ים, הפכים הקטנים של חיי, של חיינו. אלו שבמשך כמה ימים אספו תמונה לתמונה, מחשבה, הכלה, אלו שגרמו לי לנהוג שקטה שקטה הבייתה, מרוגשת כל כך מהמחווה החברית שלהן אליי. אלו שמצאו את הזמן להגיע ולהיפרד בדרך שלנו.

יש בהן את הפנים האהובות עליי בעולם- יש שם את החיוך של ירדנה שלי, של תמוש כפרות עליה, שירתי היפה, דנה (הרזה! רזה! את רואה שזכרתי להגיד שאת רזה?!), בתחי האור שלי, נעממי האמיצה שלי, מיכ האלילה, זכוש המושלמת, רותם הנדיבה ביותר שהכרתי, יש בהן את אוסלו החכמה שלי, יש בהן הכל. יש בהן את היכולת לגרום לי להאמין שאני לא באמת פרת יאור עכשיו ושיהיה טוב, יש בהן את היכולת האמיתית לגרום לי להאמין שיהלי תתגבר על הקשיים ויונתן יפרח, יש בהן את היכולת לגרום לי להאמין שאני אהיה מאושרת שם, ויש להן את היכולת לגרום לי להאמין שהן יהיו שמיכת הפוך שלי בקשיים, בנפילות, ברגעים הפחות פוטוגניים.

בסרטון היפיפה שווייפי שלחה לי היום מסופר על מחקר מהרווארד שהוכיח שנשים עם חברויות קרובות של נשים מחלימות מהר יותר ממחלות והן בעלות סיכוי גבוה יותר לשרוד את המחלה. שכשנשים תומכות זו בזו דברים מדהימים יכולים לקרות.

שנשים הן כוח מרפא. שאחיות הן כוח משקם.

הכל נכון. כבר הייתי במקום שבו זה הוכיח את עצמו. הכל נכון, אין כמו נשים. אין כמו אחיות.

ואני רואה את משימת חיי להעביר לקטנתי את הידע הזה, שנשים, בנות, כלומר הבנות הנכונות, הן המקור האמיתי לאושרה, לחוסנה, ליכולתה לצלוח קשיים. שמה שהיא רואה אצלי, בחברותיי, יחרט בנפשה כמקור לכוחה. שהיא תדע לאתר את הגיל והעדן שלה גם בסינגפור שמחכה לה, ותיקח אותן, את החברות החדשות והותיקות שלה, הלאה, לחייה, ולא תפסיק לעולם להוסיף עוד ועוד נשים נפלאות כאלו בחייה.

מנצלת את ההזדמנות להגיד לכול האחיות המיוחדות האלו שלי מבחירה- אתן כל עולמי. אתן הדבר האמיתי. זכיתי. באמאשלי. טפו.