הקסם קרה.
טריגר לא צפוי הזכיר לי שאולי בשלה העת והפוסט שכבר יותר משנה נכתב בראשי במיליוני מילים דימיוניות יכתב במילים אמיתיות בבלוג שממתין לי בשקט שאחזור אליו.

כבר שנה וקצת מאז חזרנו הביתה, מאז פתחנו באחת עשרה בלילה את דלת הבית שכמעט לא היה מוכר לנו אחרי 4 שנים, והנחנו בו עשרות מזוודות עמוסות חיים סינגפוריים.

בדיעבד, כשאני מסתכלת על השנה המטורפת הזו, אני לא מאמינה כמה גילגולי חיים נכנסו לי לשנה הזו.

יונתן הספיק לסיים שנה במכינה והוא כבר על מדים (שזה הזיה לחלוטין), יהלי סיימה בהצטיינות כתה ט' והתחילה י'. כל יום אצלהם היה כמו מלחמה קטנה להתגבר על אינסוף דברים בלתי נראים והם מנצחים במלחמה הזו כל יום מחדש.

שנה שאני עוד מנסה להחליט איפה למקם את הרהיטים, יש לי עדיין 2 ארגזים בעליית גג שסירבתי לפרוק וערימת תמונות שטרם נתלתה, גיליתי שוב שהצהרות של' מה אעשה' מיד כשאחזור היו מטופשות כמעט כמו ההצהרות של 'מה אעשה' עוד כשנסעתי- כאילו לא למדתי שאין טעם בהן, הן מילים ריקות.

שנה שבה הקורונה שפגשנו בסינגפור המשיכה איתנו לישראל ועשתה בכולם מסביבנו שמות. הייתה תקופה שהייתי משוכנעת שאני הג'ינקס של כולם פה עם הסגרים כי הגענו מסגר סינגפורי לסגר ישראלי, ותשמעו, הייתה נקודה בזמן שחשבתי שאני מתחרפנת מהמחשבה על עוד יום סגר נוסף, ועד היום מדהים אותי איך התבוננתי כל יום מרגע בו נגמר הסגר באנשים מלאי חיים מסביבי שרק רצו לחזור לחיים, לפשטות.
כבר יותר משנה וחצי שאנחנו כמו במחבואים עם הקורונה הזו ומנסים לשמור על עצמנו מפניה, הפחד על הורינו עצום, נזהרים כ"כ מהדבר הזה שזימן לכולנו שיעור עצום בצניעות.
בניגוד לדאגות גיליתי שאותה קורונה איפשרה לנו שנה טובה של נחיתה. בדרכה העקומה היא ליטפה את שובנו וריפדה עבורנו את החזרה ויכול להיות שזו הנטיה שלי לראות את הטוב, אבל אני אסירת תודה גם עליה.

שנה מאז שחזרנו הביתה וגילינו שכל מי שחיכינו לו חיכה לנו באותה מידה, גילינו שכל מה שזכרנו שטוב הפך לטוב יותר ומה שלא היה טוב עבר לידנו.

איזו שנה מטורללת, יה אללה, אפילו מצאתי את עצמי חודש אחרי שובי לארץ מתייצבת בבלפור שבת אחרי שבת, תובעת מחדש את הישראליות הכמעט אבודה שלי, ראיתי לצידי את הישראלים היפים, אלו שרק רוצים שהמקום הזה יהיה יותר טוב, אני אפילו לא חושבת שיכולתי להסביר לאלו שעמדו לצידי בהפגנות בבלפור איך נראו חיי חודש וחצי לפני, מי היה מאמין לי בכלל.

שנה מאז שגיליתי מה שכבר ידעתי, שחברויות הן כמו עציץ של נענע רעננה- כשממלאים אותו בדבר פשוט כמו מים הנענע משגשגת וכ"כ טובה, וככה בדיוק החברות שלי- וואן הל אוף א שיח נענע.
אני מבורכת בחברות מופלאות, טובות לב, מלאות אהבה, לא מתחשבנות על כלום, לב מלא בנתינה ובפירגון, ידעתי כל חיי שזו מתנה חד פעמית אבל לא ידעתי כמה המתנה הזו משכללת עצמה לכדי שלמות, חזרתי אחרי 4 שנים לגלות שהחברות שלי כאן נותרו נפלאות כשזכרתי. אתמול, אחרי קפה על המרפסת סימסתי לחברה אהובה איך היה שווה לחזור לטוב הזה, לפשטות, לחברות המשמחת הכ"כ קיימת הזו.

שנה מאז שחזרנו לארץ עם חברים אהובים ביחד מסינגפור, כולנו עברנו את השנה הזו בתמיכה גדולה וחיכינו בסבלנות למי שעוד נשאר אחרינו (כן, כן, התאחדו השורות, הלב מלא, נותרו רק אוריתוש ולוי שיחזרו וזהו, סינגפור שלי ממוקמת נכון על המפה).

עשיתי בשנה הזו בחירה מקצועית מהטובות שאפשר לבקש, גם מהחזית הזו אני מבורכת.
זכיתי כל חיי המקצועיים בטובים שבטובים, לעבוד רק עם מי שאני אוהבת ומעריכה מקצועית ואישית ולשמחתי לא סטיתי מהכלל הזה גם הפעם. רון, שחיכה לי כל שנות הרילו עם ההצעה הטובה ביותר שיש, שנהפוך לשותפים, פשוט הציע שוב והפעם כאילו כל הכוכבים הסתדרו והשותפות הזו הוסיפה לחיי החדשים ברכה עצומה.
אני מזכירה לעצמי יום יום שזה לא טריוויאלי, לא כל אחד זוכה להתעורר בשמחה גדולה ולעבוד במה ועם מי שהוא מאד אוהב, אבל אני, שבמשך חיי הסינגפורים הייתי על הולד, מעריכה היום יותר מתמיד את הזכות לעשות מה שאני אוהבת.

בצד היותר מורכב הספקתי לקבל תזכורת בשנה הזו כמה הכל שביר. מיד כשחזרנו לארץ ופתאום דודה שלי, אהובת נפשי, פשוט הלכה לה לבלי שוב, נפטרה כשלא הספקתי לראות אותה והשיחות הלא גמורות איתה נשארו לי תלויות באויר לתמיד והקול שלה בחיי חסר לי מאי פעם. שנה מאז שהייתה לי כזו דודה, והיא אינה עוד.

גם גוש של 4 ס"מ בבטן שגיליתי פתאום לפני כמה חודשים באמצע חיי הטובים בשנה הזו, גוש שניער אותי באופן בלתי נתפס.
הסכמים אינסופיים עשיתי עם אלוהים שיתן לי עוד זמן ובריאות, ובואו, אלוהים ואני זה לא איזו מערכת יחסים מרשימה, אבל גיליתי שאכן אין אתאיסטים בשוחות והצעתי בחלק מהשיחות שלי איתו להיות אדם ממש ממש נחמד אם אצא מהגוש הזה בשלום. אני משתדלת לעמוד בחלקי בהסכם, היקום את חלקו כלפיי קיים.
איכשהו קרה שנכנסתי לחדר ניתוח, התבוננתי בפלורסנטים מעליי ובשני מנתחים מופלאים שהבטיחו לי שהכל יהיה בסדר (הם לא שיקרו) והבכיר מבינהם אמר לי כאילו באופן אגבי שזה זמן טוב לזכור רק דברים טובים, וזו נראית לי היום כמו עצת זהב שאני מזכירה לעצמי גם כרגע.
מהניתוח הזה יצאתי עם החלטה מושכלת להוציא מחיי רעילות וכל מה שאינו גוד ווייבס, אני מתאמצת לא מעט לעמוד בזה, ותשמעו, זה לא פשוט כמו שזה נדמה.

נראה שקיבלתי הזדמנות אמיתית בשנה הזו להעריך שוב כמה הכל שביר, כמה הכל עדין, כמה שום דבר אינו טריוויאלי. אני משתדלת לזכור כל רגע כמה אני שמחה בחלקי.

אני חוזרת להחלטה לכתוב אחרי שהמילים האחרונות שנכתבו פה היו כשעוד חשבתי בסינגפורית, יש לי כ"כ הרבה מה להגיד ומה לכתוב ואני מנסה לסכם את זה בתובנה אחת גדולה אבל מאד פשוטה שעוד אחזור אליה כשאכתוב עוד:
ההחלטה לחזור לישראל הייתה ההחלטה הטובה ביותר שעשיתי בחיי.
אין מקום שאני מרגישה שבו אני חיה יותר מאשר כאן. הכל קל לי כאן, הכל נושם, הכל אמיתי.
לא יכולתי עוד לחיות 'ליד' וכאן אני פשוט אדם מאושר.
אני בת מזל שזכיתי בסינגפור ואני זוכרת אותה כל רגע, אבל אני פה והיא שם וזה בסדר גמור. היא תמיד תהיה שלי, רק מרחוק.

וקחו לכם את עברי ומוקי עם "תזכור הכל" הכ"כ חכם שלהם, שכתבו שבאתמול נמצא גם כל מה שנהיה מחר כי כולנו כל מה שהיינו כבר, וזה בדיוק מה שנדמה לי שניסיתי להגיד פה-
גם מהמרחק הכי גדול אני זוכרת הכל.

"תזכור הכול –
את השכונה הישנה,
המדרגות,
את המכולת בפינה,
סנדלים בחול,
תזכור הכול.
תזכור הכול –
מילים ברוח ותמונה,
את הבנות,
הנשיקה הראשונה
וסוד אחד גדול,
תזכור הכול.
ובאתמול נמצא גם כל מה שנהיה מחר,
כולנו כל מה שהיינו כבר
ואולי בקרוב נאהב כמו שלמדנו לאהוב –
כי ככה זה לגדול.
תזכור הכול.
תזכור הכול –
שירים על דף בעיפרון,
הילדים שצעקו מול החלון,
ארמונות בחול,
תזכור הכול.
ובאתמול נמצא גם כל מה שנהיה מחר,
כולנו כל מה שהיינו כבר
ואולי בקרוב נאהב כמו שלמדנו לאהוב –
כי ככה זה לגדול.
תזכור הכול.
תזכור הכול –
את הריחות והצבעים,
את השמות והפנים,
את הספסל של הזקנים,
תזכור אותך כמו בלילות הארוכים,
את השיחות עם אלוהים,
הזמן הזה שלא מביא איתו תשובה,
גם במרחק הכי גדול
תזכור הכול"