#129 על פנגולינים ששיבשו את הכל, על חיים שנכנסים ב- 20 או 40 פיט, או על כמה שאני שונאת סופים

מעולם בחיי לא חויתי תקופה כ"כ קשה מנטאלית. מעולם.

מאז ינואר האחרון אני חושבת שכל יום מאתגר אותי יותר ויותר, כאילו שנת 2020 שמה לעצמה יעדים איך להעיר אותנו יום יום עם מכה חדשה, והמכות, או וול, היא משקיעה השנה הזו.

ראש השנה הסיני שהיה עבורי הסימן לסינגפור המוארת, השמחה, החוגגת, ראש השנה הזה הפך את כל החיים שלנו לטלטלה יומיומית שכמוהו לא דמיינתי בחיי שבכלל אפשרית.

לאט לאט התגנבו לחיינו שיחות על הוירוס המוזר בסין, בדיחות על עטלפים ופנגולינים (שעד לפני דקה בכלל לא ידענו שיש דבר כזה) שפתאום תירגמו את עצמם למבטים דואגים ולמיילים אינסופיים מבית הספר של הילדים שהם כאן הברומטר להיסטריה. פתאום הטיול השנתי שיהלי כ"כ חיכתה לו הפך לדיון בארוחת שישי כשבבדיחות הדעת הימרנו אם יבוטל או לא תוך כדי ליגלוג על האמהות המטורללות והלחוצות של קבוצת הוואצאפ האלמותית "גרייד 8 מאמס" וכשבוטל הטיול הבנו שמשהו גדול יותר קורה מסביב (ואני מודה ומתוודה: היפסדתי בהימור, האמהות ההודיות ניצחו, נאיבית כדרכי).

לאט לאט מצאנו את עצמנו מקבלים מדי ערב וואצאפ מהממשלה, מתרגלים לנוהל ספירת מלאי של מספר החולים החדשים,
משהו באויר השתנה ועדיין סינגפור הייתה מובלעת של שפיות בעולם מטורלל שמתחיל להבין את מימדי האסון.

במשך כמעט חודשיים יום יום הילדים יצאו ללימודים כאילו כלום, הרגשנו באמת ובתמים כאילו העולם כולו השתגע ואנחנו ניצלנו, הרגשנו שהשפיות שלנו עוד נוכחת.

יונתן בזמן הזה כבר היה עמוק בלימודים לבגרויות, ילד ש- 12 השנים האלו עומדות בפני סיום והוא ממצה את 4 השנים הנהדרות שלו בתיכון סינגפורי, למד מבוקר עד ערב כולו מושקע בכל מבחן בכל ליבו.

שום דבר לא הכין אותנו לאותו ערב שישי שבו ראש הממשלה בישר שתוך שלושה ימים יתחיל סגר סינגפורי מוחלט, וכאן, כשאומרים "מוחלט" זה מוחלט.
אף אחד מאיתנו לא ראה את זה קורה, אני מודה בתבוסתי פה, לא דמיינו שזה יקרה וזה קרה וקרה שוב ושוב ושוב.
ישבנו מול המסך און ליין עם חברים אהובים וכולנו שתקנו. עוד לא ידענו כמה רחוק נמשיך לשתוק.

מאז, אנחנו חודשיים בסגר מוחלט שסיומו לא קרוב.

הרחובות באי השוקק הזה התרוקנו מאדם ובהליכות הערב שעשינו כדי לנשום (כמה כבר אפשר לחפש סיבות ללכת לסופר) גילינו איך הרחובות הפכו להיות ספארי לילה קטן כשהחיות התחילו לנצל את המדרכות הפנויות.
כמות חלזונות הענק שהתחילה למלא את אורצ'ארד בין חנויות ההיי פאשן הסגורות והמרוקנות הייתה אינסופית. עכברים חלפו על פנינו, הלוטרות מטיילות ברחובות, כאילו היקום מסביר בלי הרבה מילים שסדרי העולם השתנו, והם באמת השתנו.

זהו, זו היישורת האחרונה שלנו פה,
בעוד חודש וחצי אנחנו חוזרים הבייתה לישראל ואין שום דרך שאוכל להסביר בה את שיברון הלב שכך נגזר עלינו להיפרד מהבית השני שלנו בארבע השנים האחרונות.

בזמן הזה של הסגר ליונתן בוטלו הבגרויות. כן כן, אין טעות בדבריי, פשוט היו בגרויות ואינן עוד.
יום אחד הוא ישב על הספה, הסתכל עליי ואמר כמעט בהלם "אמא, יש מצב שסיימתי לימודים". אף אחד לא ידע לענות לו באמצע מרץ ולהגיד לו שזהו, נגמר, הוא פתאום הבין בעצמו. הוא צדק אבל לא רצינו שיראה איך אנחנו עצובים איתו וניסינו בכוחותינו הדלים להגיד לו שבטוח זה עוד יסתדר.
זה לא הסתדר.

יהלי מצידה, הילדה העדינה והנאיבית שהיא, לא קלטה במשך ימים שהסגר עשוי לסיים לה את השנה ואנחנו לא התעקשנו שתבין.
היא סובלת מספיק מהפרידה מסינגפור שלה, מהחברות שלה, היא מספיק מתמודדת עם הפחד מלהתחיל הכל מחדש אחרי 4 שנים, מהפחד לחזור לכאורה לחיים שלה, אבל אלו חיים שעזבה בגיל 9 והיא מבועתת מלגלות שהכל המשיך בלעדיה ושהיא לא תמצא את עצמה.

כל פעם אנחנו מנסים להיאחז עבורה בשביב תקווה שתזכה לפחות להיפרד אפילו ליום או יומיים מהמקום שהיא ממש התבגרה בו כתלמידה, ונכון להיום בעוד יומיים היא תגיע לבית הספר ליום וחצי וגם על זה אנחנו אומרים תודה.

אני חווה יום יום את ילדיי עצובים על הפרידה שנלקחה מהם, שנלקח מהם הזמן החשוב להתאבל על סינגפור שלהם,
אני מנסה לנהל בזמן הזה גם את הצער שלי שלא אראה עוד את צ'יינה טאון שלי ואת המקום עם הנודלס (אני מתנחמת בזה שניצלתי את השכונה הזו מכל עבר ושכבר נחנקתי מהנודלס האלו), לא אשמע יותר את ההמולה הקבועה בטקה מרקט שבליטל אינדיה או את רחוב האג'י ליין האהוב שלי בעראב סטריט, מנסה בעיקר להתמודד עם הקושי של המרחק מחברותיי האהובות פה שאני לא מצליחה להיפרד מהן כהלכה בארוחות שישי רועשות ושמחות.

וכן, אני מאושרת מהזכות האינסופית להיות בבית יחד כמשפחה יום יום לפני שנחזור לארץ ויונתן שלי, בכורי האהוב, יעזוב למכינה ולצבא שזה הקושי הבאמת גדול שלי שהכל מתגמד לידו כי אני צריכה את הילדים שלי איתי ועוד לא בשלה לשחרר ילד בן כמעט 18.5 ממני, וזה בערך מסביר שכמות הדמעות שזלגה בבית הזה בחודשים האלו מכל השיט הזה יכלה למלא אוקיאנוסים.

אם לחזור הבייתה קשה כשלעצמו, עכשיו תחשבו על חזרה הבייתה לעולם שכולו במשבר עולמי בלי שנפרדת מהבית שלך בארבע השנים האחרונות.

אני, שרק חיכיתי לחזור ולמצוא עבודה נהדרת שרק חיכתה לי, נאלצת להבין שאני אפילו לא יודעת מה ממתין לי.
אני אפילו לא יודעת איך מוצאים עבודה בארץ מוכת קורונה (תרגישו חופשי לעזור לי למצוא את העבודה הזו ותזכו לישועות),
איך חוזרים לחיים במסלול שפוי, איך זה יקרה.
אין לי תשובות.

אני שאמורה להיות אי של יציבות לילדים לא יודעת איך אצליח עם כל חוסר הוודאות הזו לשייט בבטחון בים הסוער שממתין לי.

כבר שבועות שאנחנו שוקעים בלוגיסטיקות ומינהלות עזיבה וחזרה לארץ, בוחנים את הבית בעיניים של מכולת 20 פיט או 40 פיט ונדהמים לגלות כמה דברים מילאו לנו את הבית בארבע שנים.
כל דבר נמדד היום בבית אם ייכנס למכולה או לא, כל דבר בבית הזה נבחן בעשר וורסיות אם הוא ראוי שניקח אותו או לא ואני שוב נזכרת איך מה שאנשים קוראים "חפצים" עבורי זה חיים שלמים ששוב אני מתכננת להשיט מקצה אחד של העולם לקצה השני.

אני ממש נזכרת בתקופה הזו בארץ כשארזנו את חיינו ועולים בי זכרונות של ריחות של קופסאות קרטון, רעשים של מסקינג טייפ, חוויה של ריק ועצב בלב בצד בהלה גדולה ואני רק רוצה לעצום עיניים ולהתעורר לגלות שכל הזמן הזה יהיה כבר מאחורי, כי באמת, קורונה, אינעל אביך, לקחת לי כוחות ושאבת ממני כל פירור של אופטימיות.

והנה, הנחמות הקטנות שלי מפציעות יום יום במנות שגורמות לי לזהות גחליליות בצד הדרך החשוכה:
החברות המופלאות שלי שמרפדות את שובנו באהבה גדולה, בטקסט קבוע יומיומי של הצעות עזרה בכל דבר שאפשר לדמיין,
בחברות הסינגפוריות שלי שהן אחיות על מלא ושכל כך אמפטיות למצבי ותומכות כ"כ,
בשקיעות האדומות שסינגפור שולחת אליי כל ערב שכמוהן אין בשום מקום וכאילו אומרות לי שהיקום סידר את הכוכבים שיהיה לי יותר טוב בלב,
ואפילו הממשלה הסינגפורית שסוף סוף אחרי חודשיים מרשה לי ללכת לעשות גוונים בשיער כי אפילו שם הבינו שלא כדאי להביא אותי לקצה.

אני יודעת שזה נשמע נורא, אבל בסוף אני מתעוררת כל בוקר אסירת תודה על מזלי הטוב, שבסוף אנחנו חוזרים הבייתה למקום האהוב עלינו ולגגות האדומים, לעגבניות המושלמות עם הטעם, לאפרסקים שאני אוהבת, לסופר עם מיליון סוגים של גבינת פטה ולהון האנושי המופלא שיש לנו שם.

בסוף הכל יסתדר נפלא, אני יודעת, אבל תמיד הייתי חלשה בדחיית סיפוקים ותמיד רצתי לוודא על ההתחלה שבסוף הספר הגיבורים מתאהבים וצועדים יחד אל השקיעה כי ככה זה סופים טובים,
ואז נתקלת במילים של קרל בארד שאמר בכזה יופי שאף על פי שאף אדם לא יוכל לחזור אחורה בזמן ולהתחיל מחדש, אפשר להתחיל מעכשיו כדי ליצור סוף חדש לגמרי.
אז אני מתכננת שהסוף יהיה טוב ומתכווננת לזה בכל ליבי.

"לִפְעָמִים נִרְאֶה כְּאִלּוּ מִישֶׁהוּ מְנַסֶּה
לִבְחֹן אוֹתָנוּ, לָקַחַת אוֹתָנוּ לַקָּצֶה
לִרְאוֹת אֵיךְ אֲנַחְנוּ מַצְלִיחִים לְהִסְתַּדֵּר
כְּשֶׁכָּל פַּעַם הוֹרֵג אוֹתָנוּ
מַשֶּׁהוּ אַחֵר

לִפְעָמִים נִרְאֶה כְּאִלּוּ הוּא חוֹשֵׁב
שֶׁזֶּה בְּסֵדֶר לְהַגְזִים וְשֶׁמֻּתָּר לוֹ לְעַרְבֵּב
בְּעָיוֹת שׁוֹנוֹת מִכִּוּוּנִים סוֹתְרִים
הוּא רַק רוֹצֶה לִרְאוֹת מָתַי
אֲנַחְנוּ מְוַתְּרִים

וְזֶה קָשֶׁה אֲבָל אוּלַי בְּעֶצֶם
לֹא צָרִיךְ לַחְשֹׁב
עַל מָה יִּהְיֶה אַחֲרֵי זֶה
רַק עַל מָה שֶׁיֵּשׁ קָרוֹב
לְקַוּוֹת הָמוֹן וּלְתַכְנֵן מְעַט
לַעֲבֹר אֶת הַיָּמִים אֶחָד אֶחָד

לִפְעָמִים נִרְאֶה כְּאִלּוּ מִישֶׁהוּ מְבַקֵּשׁ
לִבְדֹּק כַּמָּה נוּכַל לִסְפֹּג עַד שֶׁנִּתְיָאֵשׁ
כַּמָּה אֲוִיר נִשְׁאַר לָנוּ עוֹד בָּרֵאוֹת
וְכַמָּה כֹּחַ יֵשׁ אַחֲרֵי
שֶׁנִּגְמָרִים כָּל הַכֹּחוֹת

וְזֶה קָשֶׁה כִּי לִפְעָמִים נִרְאֶה
כְּאִלּוּ אֵין עָתִיד
שֶׁעוֹד מַכָּה אַחַת
תִּשְׁבֹּר אוֹתָנוּ סוֹפִית
צָרִיךְ לִלְמֹד אֵיךְ לְהַחֲזִיק תָּמִיד עוֹד קְצָת
לַעֲבֹר אֶת הַיָּמִים אֶחָד אֶחָד"

(ברק פלדמן הנפלא)

וקחו לכם את גיא מזיג והיופי הזה שהוא שר כ"כ מקסים את "אנחנו" שלו,
ותפתחו רמקולים כי זה ממכר.

"היי,
מי יהיה פה ביום שאחרי
סוף החלום ושברו הקהה
מה שהיה ויותר לא יהיה
מה,
מה יישאר אחרי מלחמה
בית ועץ על אותה אדמה
שמלבדה לא נמצא נחמה

רק שיר נדודים שכתבנו
כל השבילים שעזבנו
ברית עולמים ששכחנו
והאחים והפרחים שהנחנו

כאן כאן הניצוץ הראשון כבר הוטמן
זה שנמצא בכולנו מזמן
זה שלא לכולם הוא מובן

הלב, ניסע לאן שהרוח נושב
רק התקווה יכולה לקרב
את החבר שהפך לאויב

מי יזכור לנו שיר נדודים שכתבנו
כל השבילים שעזבנו
ברית עולמים ששכחנו
והאחים והפרחים שהנחנו

שיר נדודים שכתבנו
כל השבילים שעזבנו
ברית עולמים ששכחנו
והפרחים שהנחנו,
שיר נעורים שאהבנו
כל הפצעים שכאבנו
התהילה שקצרנו
והמילה שכבר שנים לא אמרנו"

https://youtu.be/4gP4wwuMTWA

9 תגובות בנושא “#129 על פנגולינים ששיבשו את הכל, על חיים שנכנסים ב- 20 או 40 פיט, או על כמה שאני שונאת סופים

  1. נהדרת!
    תקופה קשה כל כך, אבל השחר עוד יעלה, ונדע להעריכו כל כך.
    חיבוק גדול ותקווה שהגוונים בשיער הם אות לבאות.

    אהבתי

  2. וואוו כל כך התגעגעתי לכתיבה שלך!! כל כך יפה סיכמת תקופה ששינתה הכל לכולם. את מאמינה שהשיר של גיא מזיג הוא שיר ברשימה הקבועה שלי לריצה?? מאחלת לכם קליטה טובה ומהירה בבית שמחכה לכם. אוהבת עד השמיים😍💜

    אהבתי

  3. ליתי אהובה ויקרה, עוד מעט את כאן אחרי ארבע שנות הבלחה מפעם לפעם. זו לא הסיומת שפיללת לה לארבע שנים אי שם בקצה העולם, אבל מותק, את חוזרת הביתה. אלה אנחנו כאן לתת לך נחיתה רכה עטופה באהבה. נשיקות

    אהבתי

  4. הכי חונק זה להשאיר בגולה את פרק ב' שלך בגלל איזה גג אדום מאפן.
    למרות הקושי, אולי זה שבועטים את הזרים מפה מראה שהגיע השעה וכמו אשת לוט (הבלונדינית) אסור להביט לאחור.
    מבטיחים להתגעגע

    אהבתי

    1. אחכה לך לנצח גם כשנהיה זקנים ומקומטים, הרי לא תשרוד פה הרבה בלעדיי, גם ההיא של פרק א' תתגעגע ותחזור, נעשה איחוד מרגש בפרודג ❤️

      אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s