#114 על מתקפת המשופמים, על קור שמביא חום, או האני, איי אם הום אגיין

לפני שניה חלפה בראשי המחשבה שלא יהיה הגון להתייחס לישראל כאל הבית היחיד שלי, שכן אני כבר שנה שניה חיה בחצי הכדור השני של העולם, מתעוררת מדי בוקר מול זריחה סינגפורית בקומה 25, על התגים במזוודות כתוב שהמוצא היקר מתבקש להשיבם לבייתי שבניוטון רואד הסינגפורי.
כשארזתי את המזוודה פחדתי שאשכח לקחת איתי דברים ומה אעשה אם לא הבאתי משהו, אבל בעצם נזכרתי שהמקום היחיד שאני באמת יודעת איפה למצוא בו את כל מה שחסר לי, זה ישראל.

שוב אני על המטוס האוזבקי שמביא אותי מביתי הסינגפורי לביתי הישראלי. מבולבלים? גם אנחנו.

את המקטע הראשון של סינגפור-אוזבקיסטן עשיתי כשלצידי חמולה אוזבקית מרשימה, שאיכשהו, כמו בבדיחה משובחת ביותר, שובצתי לשבת בדיוק באמצע החמולה המרשימה שכללה אב אוזבקי שמתפקד בשעות הפנאי ככל הנראה כמקרר סייד ביי סייד, ולו 8 בנות ורעיה מכוסה היטב שלא באמת שמעתי הרבה ממנה, אבל הבנות, ראבאק, הבנות.
כמה אוזבקית שאני שמעתי בשמונה שעות, זה פשוט לא יאומן, מה עוד ששובצתי בניגוד לרצוני לתרגם להם גם מידע לא חשוב בעליל באנגלית ולחיזוקים חיוביים מדי פעם על יכולותיי המרשימות, פלאס נגיעות עקביות בנוצותיי הבהירות וקביעת הבת הבכורה "יו אר ביוטיפול, לייידי, ביוטיפול", אז לא באמת חוקי שאתלונן פה.

אגב, כן כן, גילוי נאות, הרי לא יכול להיות שאעלה אי פעם על טיסה אוזבקית בלי איזו דרמה קטנה ככה על הדרך, והפעם, בחסות מיס נאס"א 2017 (להלן אני).
ככל הנראה, כך מתברר, לא חשבתי שיש צורך לפתוח את הדרכון שלקחתי איתי ואשכרה לוודא שהוא הדרכון שלי, וכך גילינו בתור לצ'ק אין (!) את הדרכון של גיל בסמוך לדרכון האירופאי שלי, דבר שהיה צפוי מעט להעיב על נסיעתי, איך לומר. אובכן, לשמחתי זו הייתה בעיה קטנה שנפתרה תודות ללין-כפרעליה פלאס נהג מונית סינגפורי שטס במהירות האור מביתי לצ'אנגי, והפעם- עם הדרכון הנכון.
אגב- אני חולקת פה איתכם מטוב ליבי מידע רלוונטי שעליתי עליו לאורך השנים- ככל שמצבך גרוע יותר בצ'ק אין מבחינת קטסטרופה זו או אחרת, כך באופן ישיר ירחם ויחמול עליך פקיד חברת התעופה ויעלים עין מאובר ווייט ניכר במזוודה, זה כמובן כשמתעלמים מהטרולי ששוקל כמו האוזבקי לעיל, פלאס תיק גב שבאמת כבר לא נותר בו מקום לגרגר אורז.

טיסת הלילה אילצה אותי לקרוס בשלב כלשהו ולהירדם, ולהתעורר לטילטול חינני של מגע ידיה הענוגות של הדיילת הנחמדה והמשופמת שכמו יתר חברותיה בחברת התעופה האוזבקית, אוחזת במראה של נהגת משאית מ- 1986, שיער מנופח בספריי וצבוע בצבע פטל או לחילופין מחומצן, כולן נראות כמו לובה ונחושות מאד שאוכל ואשתה. מאד.
בשעה שתיים בלילה שעון סינגפור הושכמתי עם השאלה המתבקשת "פז'לסטה קפה? פז'לסטה תה?", מסביבי אנשים יושבים וטוחנים עוגות צהובות לא ברורות בשתיים בלילה ולאף אחד המחזה הזה לא נראה מוזר מלבד לי.

אני, שהסטנדרטים הקולינריים שלי אנינים ביותר אבל עדיין מסוגלת לעוף גם על אוכל מטוסים בהיותר חובבת מונסודיום גלוטומט, אני, אני לא יכולתי להסתכל בכלל על האוכל בטיסה הזו, וכמו שהבנתם- מקרר אמאנה במערכה הראשונה אוכל את המנות שלי במערכה השניה. האיש רעב, לא ניתן לו אוכל?

בשדה התעופה הטשקנטי, אחרי שמושמשתי ביסודיות בלי שום בושה ע"י בודקת אוזבקית מרשימה (הפעם כבר ממש בחרתי את הבודקת החביבה שתמשמש אותי, בכל זאת אין כמו בעל ניסיון) גיליתי שבשנת 2017 אפילו בשדה התעופה בסרי לנקה או בפקקטע קראבי יש ווייפיי, אבל בטשקנט ווייפיי איז סו אובר רייטד.
שעתיים המתנה שנמשכו כמו נצח, אבל עם האקסטרה מייל- עברית כבר נשמעה מסביבי בכל מקום, הטיסה לישראל מילאה את השדה במטיילים שחוזרים הבייתה מהמון מקומות שלא הייתה בהם ככל המקרה מקלחת פלאס ייתכן שנסתמו להם האוזניים, כי ראבאק תוך שניה קיבלתי ישראל הארד קור לפרצוף עם בדיחות סוף מסלול של "אחחחחחחחייייי, קלוט קלוט אותתה" מסביב, "אחי, אני נוחת בארץ ויש לי שבע אלף וואצאפ".
לוקח זמן להתרגל לעברית מסביב, אבל איך לומר- דאגו מסביב שאתרגל מהר.

בגובה 36,000 רגל, -59 צלזיוס, מרחק 2,349 ק"מ ממה שהיה ביתי רוב חיי, אני חושבת על קור וחום.

איכשהו הבנתי מקודם שיש איזה תהליך של טמפרטורות שמביא אותי לישראל. הגעתי מחום מופרע, ממקום שאני אפילו לא זוכרת איך מרגישה צינה על הגוף, ממקום בו מתאפרים אחרי מקלחת רק עם מזגן כדי שהאיפור לא ינטוף תוך שניה, כשאני לא מצליחה בכלל לדמיין איך מרגיש קור בעצמות ואיך זה התחושה הזו שאני הכי סובלת ממנה בעולם של קר באף.

בשביל להגיע מהחום הסינגפורי שעזבתי לקור הישראלי שמחכה לי, אני מטפסת לכמעט -60 מעלות.
כמעט 15 שעות בטמפרטורות שמאזנות את החום הסנגפורי מהחצי שנה האחרונה, כאילו הגוף שלי עובר הכנה מנטאלית של פירוק והרכבה מחדש בדממת אלחוט, 15 שעות של שקט מוחלט מסביבי, רק אני ואני ואני (ואוזבקים) אבל בעיקר רק אני והתחביב הסינגפורי שלי- שקט.

והשקט הפעם אכזרי קצת, מאלץ אותי לחשוב כל הזמן.
הנסיעה הזו שונה מהקודמות לה, מתחיל להרגיש לי כבר כמה זמן שהארץ התרגלה לחיות בלעדיי, שאני ברת חלוף בזכרון של אהובותיי ואהוביי, וזה נורא נורא עצוב לי שאחרי הזמן הזה שאני לא חיה בארץ אני כבר נשכחת וכל מה שהייתי בארבעים ואחת שנותיי הישראליות מתאדה לו לאט באויר, וזה עוד משו שאצטרך להתמודד איתו הפעם הזו.

והפעם החלטתי בדעה צלולה להנות מהזמן הזה פלאס למצוא באמצע זמן גם ללונדון אהובתי שפגשתי לאחרונה לפני שנתיים, להספיק למצות זמן עם המשפחה שלי שלא הספקתי מספיק ממנה עד עכשיו ועם השלמת פערים אינסופית עם כל מה שחשוב לי. ברקע יקנן לי הגעגוע האינסופי למשפחה הסינגפורית שלי, לשלושה שבועות בהם לא אאסוף לנולי שלי שיער בבוקר ותני שלי המתוק לא ישב לידי וילטף לי את היד ויזכיר לי שגם בגיל חודש לשש עשרה ילדים עוד מחבבים את אמא שלהם.

יה אללה, איזו גזרה זו להתגעגע כל פעם לחצי השני של הכדור. כמה שזה מעייף, ראבאק.

והנה, ברגע זה נחתתי במקום שהנפש שלי חיה בו, שנוהגים בו בצד הנכון של ההגה ושל הכביש, שיש בו עגבניות מושלמות, את ההורים שלי ואת האחיין הפיצי שגדל בלעדיי כבר כמעט שנתיים, את האנשים האהובים עליי כל כך שבלעדיהם אני לא שלמה, שיש בו את מרכך הכביסה הנעים ביקום ואפילו את ארומה שמבחינתי שווה כוכב מישלן אחד לפחות.

היוש, ישראל, באתי. תהיי טובה אליי.

וקחו לכם את עידן חביב המהמם לאללות, בקול הכי ישראלי שעושה לי כל כך טוב בלב, תודו שהוא נהדר

"תחנות בחיים כבר נסעתי רחוק לטפל אז בלב 
ולפעמים מסעות זה לשכוח הכול ואצלי סגור הכאב 

הנה המים עולים עד מעל הראש אז נבקש לעלות 
ולפעמים כמו הים אני נסוג לאחור 
מפחד לשנות 

וזה צריך להדליק אור אדום 

ניסיון אחרון להגשים את החלום 
ואני קורא לך לחזור 
תני לי אומץ לזוז כשהפחד נכנס 
מאיים לשטוף את הכול 

וזה צריך להדליק אור אדום 

ורק הים ימשיך לסעור כמו נשמה שאין לה סוף 
בסוף היום יושב לחשוב 
על אהבות על טבעות 
על מה שטוב 

שינויים באוויר ההמון שוב זועם ונותן בדגלים 
ובוא נחליט אלוהים שבינך לביני לא צריך מתווכים 
ועוד מרגיש את הים איך הוא קורא לי לבוא אליו 
ולרחוץ בו את הלב 
ולפעמים בלי לראות רץ על שפת התהום 
ואני שוב מתאהב 
וזה צריך להדליק אור אדום"

מודעות פרסומת

7 תגובות בנושא “#114 על מתקפת המשופמים, על קור שמביא חום, או האני, איי אם הום אגיין

  1. תקשיבי, ותקשיבי טוב –
    1. את ישראלית. הבית שלך כאן.
    2. לעולם לא נסלח לגיל על שקרע אותך משורשייך הפולניים בארץ הקודש. הוא עוד ישלם על זה.
    3. סינגפור "זה בינתיים". נא לא להוציא מפרופורציות.
    ועכשיו "נו-נו-נו": כבר בפעם הקודמת אמרתי לך ש"או שתטוסי עם חברה אחרת, או שתוסיפי 200 דולר מחורבנים תטוסי באירופלוט". את לא מקשיבה.
    ואם כבר את טסה – איך לא הצלחת לקבל מעבר במושב זוגי?
    מה עוד אני צריך ללמד אותך (שועל אקונומי-בטיסות ותיק ואומלל כמוני)?
    ולגבי כל הארצות שנגמרות ב"סטאן" – זה שאת לא אוהבת שאנשים נראים כמו סוסי פוני – דהיינו מרובעים, מסריחים ושעירים – זה לא בהכרח נכון שהם לא יפים/מושכים/סקסיים בעיני בני מינם.
    את היא הזרה. מין בלונד-לבנבן שחדר ברמייה לתוך עולמם הסוסי והשעיר.
    בקיצור – כשתבואי לארץ אחרי הלונדון שלך (מקנא,כן,מקנא) תעברי אצלי שיעור…

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s