הו, באמת, השבוע האחרון היה מלא רגעים טובים, וזה לא באמת חוכמה בהינתן העובדה שבדיוק לפני שבוע נפגשתי עם סטינג. ובכן, האיש יודע לשיר, והקטע הוא שהוא גם יודע מצוין מה עם עושים עם הגיטרה עליו.
יו קנט ביט דיס, תודו, סטינג הוא פרומו סביר להמשך השבוע.

משהו מקסים שהיה באולם שהאיש הזה שר בו היה הגודל, כלומר הקוטן. לא היו מסכי ענק, לא היו רקדניות מתעופפות או פירוטכניקה, היה איש, הייתה גיטרה, היו אנשים מסביב לתופים ולגיטרות אחרות וכולם פשוט שרו, בלי מניירות מיותרות, מלמדים איך דווקא ככל שחולפות השנים, הפשטות היא הדבר, חולצת הטי והקול המחוספס הספיקו להגיע לכל אחד שהיה לידי.

והייתה השבוע הזה תמרי הנהדרת, הילדה המוכשרת עם השיער הצהוב שהצליחה לבטל אצלי את מכשלת פערי השנים ולהוכיח כמה את ראויה גם בלי להיות ילידת שנות השבעים.
לדעתי אולי 15 שנה שלא הייתי במסיבת רווקות, וכאן, אגב, למען ההבהרה- מלבד תמר המתחתנת טו-בי כווווווווולן היו נשואות.
התפקיד שלי, אגב, היה לחזר אחרי החתן טו-בי, ארז המתוק, בכדי לקושש ממנו תשובות לשאלות של מאיה על תמר. לקח לי שבוע לנסות לאתר באי את הטלפון של ארז, שבוע, מסתבר שמדובר ככל הנראה בסוכן חשאי שכן אין נפש חיה באי שהחזיקה במידע רב הערך הזה. בצר לי, בשניה הבריקה לי המחשבה שבשלה העת להציע לארז חברות פייסבוקית, ומיד באמצעותה להשלים את משימתי.

הצעתי. בדיעבד מתברר שבאותה העת בה הצעתי לארז חברות, הוא היה בן. כלומר בן שלא מקשר בין הצעת חברות פייסבוקית לבין העובדה שמדובר ביום לפני מסיבת הרווקות של זוגתו, מה שהצדיק את הצחוק המתפקע מצחוק של תמר שקידם את פניי במסיבת הרווקות. צחוק צחוק, הרשו לי להדליף- ארז צדק בכל השאלות, ואף הצטיין בלהשלים את המשפט האחרון "חתונה זה…" במילה היחידה הנכונה בול בפוני. כן כן, ארז אמר שחתונה זה "יקר".

אין אלא להודות שהשבוע הזה כולו היה מלא במיילסטונס, ציוני דרך משמעותיים פה.

ארוחת ערב נהדרת במיוחד עם שלי וליאור שיצטרפו אל חיינו הסינגפורים רק עוד קצת, והעיניים המבוהלות של שלי, הצליחו להזכיר לי בדיוק את אותן עיניים שהיו לי בדיוק לפני שנה, אבל ממש בול. הפחדים, החששות, הדאגות להסתגלות, לבילבול האינסופי, לתחושה שהכל נשמט מתחת לרגליים, לעודף המידע שיש בראש- כל אלו נכחו אצלי בדיוק שנה לפני, את כל המבטים של שלי זיהיתי ממקור ראשון, את הבהלה הכנה, המחשבות המתרוצצות, חוסר השקט, הכל ראיתי והכל הרגשתי כמוה.
ידעתי בוודאות שלא משנה מה אגיד לה ואיך אנסה לשכנע אותה בדיוק כמו שניסו לשכנע אותי- זה שלה. היא תצטרך לעבור הכל בדרך שלה, לראות שזה עובד, שהכל יהיה בסדר, שייקח לה זמן לעשות את זה כמו שיתאים לה, ועוד שנה היא תשב ותגיד את אותם מילים שלי לעיניים המבוהלות שישבו מולה והיא תדע שהיא אומרת את הדברים הכנים שעדיין, לא יעברו לשומעת, כי זה שלה.

והשבוע שלנו נמשך עם הסינגתולה שנפרדה לעד מנהמות הייחום כאילו יש לנו בבית פרה קולנית קטנה, אבל מאז ניתוח העיקור היא חזרה הבייתה עם קערת סלט לצווארה מחמת התפרים, וכולנו פה מאכילים אותה מכף היד ומתחננים שתשתה ומתפללים שלא תזכור לנו את השבוע הזה. אפילו ביליתי השבוע בין השעות ארבע וחצי עד שבע בבוקר של שבת כשאני מלטפת את הסינגתולה הדאובה שלי, אבל נהנת מהשקט שחזר לביתנו אחרי שנעלמו הנהמות שגרמו לדי בייתי לצעוק כל היום מכל עבר "אההההההה, תסתמי קצת, חתולה", ללא הועיל.

והייתה הקטנה שלי שסיימה אלמנטרי ועולה למידל סקול, שחיכתה יום שלם שגיל יחזור עם המפתחות לתיבת דואר כדי לדעת לאן שובצה הילדה שלא ידעה מילה אנגלית לפני שנה.
והיא שובצה למיינסטרים, האלופה הזו, היא שובצה לכיתת דוברי אנגלית. שנה של השגים, עבודה קשה והמון מסירות והיא דילגה על אינסוף משוכות אימתניות והחזיקה את הדואר המרגש הזה ובכתה מלא מלא מלא בכי של התרגשות מעצמה. ובצדק.
והיום ראיתי אותה מסיימת בגאווה את שנת הלימודים שלה, והדמעות, דמעות של אושר גדול בקטנה הענקית שלי.

אבל כן, הסוף השבוע הזה התחיל אקורד הסיום למה שילווה אותנו בשנותינו הבאות פה, הפרידות.
במשך שנה היו סביבנו המוני אנשים מדהים, שחלקם אחראים לטוב שלנו פה (צחיק, אני מסתכלת עלייך פה, יו נואו), וכיאה לאי מלא רילוקיישנרים, סבב הפרידות השנה מעוזבי האי השבים לישראל אכזרי במיוחד.
המחשבה שכשנחזור מחופשת המולדת לא יהיו לי פה צחי וזוהר לידינו, המחשבה שמאיה לא תשאיר לי פה אבק עם המילים והמחשבות שלה, כל כך הרבה אנשים שנקשרנו אליהם בעבותות פה לא יהיו כאן עוד חודשיים, וזה חרא בלבן, אין איך לתאר את זה אחרת.

והייתה מוזיקה מצויינת וגוד פוד בפיקניק שמח ומלא אהבה גדולה פה אתמול, והיו גיל ומאיה שעשו את הקסמים המופלאים שלהם בלהפוך אותנו לעדר תחרותי והשגי מאין כמוהו שמצליח לעשות הכל הכי כיפי, והיו בלונים שעפו לשמיים, ושמש בלי טיפת גשם, והיה מרגש והיה ברור שצריך להתחיל להאמין שנפרדים. ואין מה לעשות, הלב שלי עוד יישבר פה הרבה, אבל יחלים.

וקחו לכם את השיר שיושב לי על הלב כבר שבוע, עם המילים הנורא נורא יפות ונוגעות פלאס הקיטש המופרע של שנות השמונים והלוק הפאט בנאטרי המזעזע, ותפתחו רמקולים על ממש חזק.

"We belong to the light, we belong to the thunder
We belong to the sound of the words we've both fallen under
Whatever we deny or embrace for worse or for better
We belong, we belong, we belong together

Maybe it's a sign of weakness when I don't know what to say
Maybe I just wouldn't know what to do with my strength anyway
Have we become a habit? Do we distort the facts?
Now there's no looking forward
Now there's no turning back
When you say

We belong to the light, we belong to the thunder
We belong to the sound of the words we've both fallen under
Whatever we deny or embrace for worse or for better
We belong, we belong, we belong together

Close your eyes and try to sleep now
Close your eyes and try to dream
Clear your mind and do your best to try and wash the palette clean
We can't begin to know it, how much we really care
I hear your voice inside me, I see your face everywhere
Still you say

We belong to the light, we belong to the thunder
We belong to the sound of the words we've both fallen under
Whatever we deny or embrace for worse or for better
We belong, we belong, we belong together"

(Daniel Anthony Navarro / David Eric Lowen)