הוא קורץ מחומר של כוכבים- משעשע, מצחיק למות, שונא לדבר בטלפון (כמוני!), ונשוי מעולה שבמעולים למיסיס שוחט, נערת הגלגל שהגרילה חיי אושר וטוב עם האיש הזה.
עוד טרם שהפלגנו לנו בלופטהאנזה לעבר רילוקיישננו, הם כבר הפכו אותנו לקהל שבוי. בארוחת ערב כיפית ומצחיקה פיזרו עלינו אדון וגברת שוחט אבק כוכבים, וכשהגענו לכאן, מהר מאד הפכו לאהובינו. כבר חודשים שאנחנו דנים בשאלה האם הוא כוכב הבלוג שלי, וכן, אין לי אלא להודות שהוא לא קיבל פה את הבמה הראויה לו, ואיזו הזדמנות טובה יותר יש מאשר לכבוד יומולדתו, כדי להנציח את מעמדו הראוי.

אבל רגע, למה אני מספרת לכם את כל הטוב הזה? זה ישמע לכם מבולבל בהתחלה, אבל לא. אתם תבינו, תסמכו על סחבק.

הכל התחיל באלישקה שלי, המתוקה כל כך, ששיתפה היום פוסט מקסים, לפיו "אי אפשר לשרוף זכרונות". קראתי. נפלא כל כך.
משהו כמו 4 מאיות השניה אחר כך, טרח צוקי להניח לפני העיניים שלי תזכורת מלפני שנתיים שלי עם לילו אהובתי (בימים שעוד הייתי רזה וחיננית במיוחד) מטיילות לנו בלונדון שלנו. הסתכלתי על התמונות הלונדוניות שלנו והרגשתי על העור את הצינה שהייתה שם באותו רגע, את הצחוק, את הריחות והצלילים. הייתי שם לשניה.

אתם צריכים להבין- אני אדם שאוגר זכרונות. אתם מכירים את התמונות האלו של מישהו שמורכבות ממיליון מיליון מיליון פיקסלים של תמונות קטנות? זה בדיוק. כל כולי זה אוסף של מיליוני מיליוני מיליוני רגעים, טובים יותר וטובים פחות. הכל מעיר בי את הזכרון.

ריח של אחד הבשמים הנעימים בעולם ("לנקסטר", אם אתם מתעקשים) מחזיר אותי בשניה לגיל 18, כשרותי ואני בחדר בניו יורק מתארגנות לצאת ליום טיול.

יש גם טעם- כמו אותה הפעם שדודה שלי, זהבה-כפרות-עליה הוציאה מהמקרר שלה את הקופסה התכלת הפלסטיקית בה סבתוש שלי הייתה מניחה את החצילים המיוחדים שלה. ואז, בעודי בהלם מהקופסא שהעיפה אותי אחורה, היא פתחה את הקופסא הזו, והופ, היו בה בול אותם חצילים. על המילימטר. וחזרתי לשניה לימים שסבתוש הייתה מוציאה את הלחם הזה שלה עם הגבינה הלבנה הספציפית הזו שלה ואת החצילים הכי מושלמים בעולם כולו, וחשבתי שלעולם לא ארגיש שוב איך זה להיות נכדה של מישהי, אבל הופ, הטעם של החצילים של דודה שלי בעצם היה הטעם של החצילים של סבתוש, ושוב הייתי ילדה של סבתוש באיזה אחרי הצהריים בפתח תקווה של פעם.

והצלילים של המוזיקה שמעירה לי אינסוף זכרונות- אם זו חווה אלברשטיין עם החיטה צומחת שוב, אם זו אדל, או סיימון וגרפונקל, או נטלי מרצ'נט שאני הכי אוהבת בעולם ומזכירה לי בכל רגע נתון נהיגה עם מוזיקה מחרישת אוזניים עם חלון פתוח, או דני רובס שהוא הכי שלי, של ירדנה ושל מיכ- כי ראינו אותו יחד אולי זיליון פעמים, וזיליון פעמים ראיתי את ירדנה בוכה בשיר האחרון בחושך, ואת מיכ ואותי מגניבות לה ידיים אוהבות מתחת לשולחן.

והאויר, האויר של אורנית בלילה בלילה, עם דבי שלי, צועדות כל ערב את 9 הקילומטרים של אושוויץ שלנו, מנהלות שיחות על הכל, באויר הטוב הזה, נטול הלחות, שיש רק שם ורק איתה.

וכאן, כאן התחילו לי הזכרונות מאפס. כאן התחלתי לצבור רגעים כששעון התחושות התאפס- הריחות, הטעמים, הצלילים, האויר, הכל חדש, הכל שונה, האנשים מולי אחרים, אני אחרת, אפילו השיער שלי אחרת (לחות? תמותי). החוויות חדשות ואי אפשר לקשור אותן לחוויות שצברתי 41 שנים, זה פשוט לא ישים.

אז אני אוספת אנשים שהופכים לרגעים ולזכרונות ולחוויות נורא טובות, ומיסטר שוחט? הוא חלק מהזכרונות האלו.

הוא חלק מהזכרונות הטובים שאני צוברת פה, הוא ממציא ז'אנר ניתוק שיחות הטלפון אחרי 432 מילים, תמיד נכון להיות האדם הנכון להיות מענטש באזור, חמוד גם עם פאת אפרו ולוק של שחקן פורנו במסיבת שנות השמונים (דונט אסק, אבל הוא מעדיף שאספר שהוא נראה יותר כמו ג'ון מק'נרו), ועכשיו אנחנו הולכים לחגוג לאיש המתוק הזה יומולדת 39, יחד עם אוסף חברים אהובים פה שאחראים לאינסוף רגעים נוספים שתמיד יהיו לי (הקוראת שEרון- את על הכוונת).

וכל מה שאני מאחלת לאיש המקסים הזה זה שידבוק בכל הטוב הזה זהביא אותו לאן שהגיע, כי הוא לגמרי עשה סיבוב על היקום עם כל הטוב הזה.

בעצם, גם אני.

אז לחיי זכרונות חדשים, סינגפור, אנד הירס טו יו, מיסטר שוחט.

Some are like water, some are like the heat"
Some are a melody and some are the beat
Sooner or later they all will be gone
"Why don't they stay young