#64 במבה באמצע החיים, או נחשו מה היא התחרות ההזויה ביקום

לא ברור איך זה קרה, אבל לין ההלפר המהממת שלי למדה להכין רוטב במבה.

זה התחיל משרון אהובתי שעשתה בערב חג סלט נבטים עם הרוטב שלין טעמה והתעלפה עליו, ואין מה לומר- מדובר בשוס.
שרון הייתה דבש כדרכה ותוך שניה נידבה את המרשם, כשכתב הכמויות הוא "ככה וככה", ולחילופין "שימי לפי העין", אבל איזו עין, איזו? כל הזמן טעמנו עם הפה דווקא כדי לבדוק את השילוב, ואז לין התייחדה עם הכמויות והוסיפה בטח עוד משהו, ושאלה את דעתי.

אובכן, אין איך להגיד את זה אחרת- לין הכינה במבה. אין מה לחזור לארץ.

לשואלים- אין הרבה יותר מדי התעסקות במרשם, ומכיוון שבמתכון יש גם טחינה גולמית וחמאת בוטנים 100% טבעית, אני גם די מספרת לעצמי שמדובר לא פחות מאשר בריאות מזוקקת, אם נתעלם מהעובדה שבכל ביס שאני לוקחת (וכרגע אני תחת בחילה איומה מרוב הביסים שלקחתי) הרי שמדובר בעניין קלורי מופרך למדי. משהו בין זיליון לחצי מיליארד, אבל בחייכם, בריאות!

לפני כמה ימים היה פה בבית ספר של הילדים את ה- un day, שזה איזו חגיגת לאומים חיננית, שכן כידוע, עסקינן בבית ספר בינלאומי, שזה שם מכובס לבית ספר עם מלא מלא הודים ושאר לאומים.
ואם נתעלם מהעובדה שאנחנו לא כל כך חביבי היו.אן, זה היה נחמד מאד לתת ליהלי להתבשם מהישראליות שלה בבית ספר כשהיא לבושה כחול לבן ביום היחיד בו היא לא עם מדי הפנימיה השוויצרית שלה.

שרון וסמי הגיעו לפנינו לחגיגה הבית ספרית הזו (ברור, הורים מגיעים לכל דבר בבית ספר הזה, גררררררר), מה שזיכה את יהלי במנה מאגניבה-את-השועלים של פלאפל בפיתה ששרון כפרות-עליה הביאה להם. יס יס, מנה של פלאפל בפיתה.
אגב, גם לריונה היפני של הכיתה שרון הביאה מנה כזו, הוא בלע אותה בשמחה ואף תועד שמח וטוב לב אוכל ככה, אבל כשהגעתי אחר כך לבית ספר ושאלתי אותו אם אהב, ענה לי שכמובן, ואז שאלתי הכי בטבעיות "רילי?", שזה כמו לשאול מישהו מה המצב והוא לא אמור לענות לך, אבל ריונה היפני דווקא כן ענה לי, "אההההה, אקשלי נוט סו מאץ'". האם ציינתי כבר שהיפנים הם האומה ההזויה ביותר ביקום?

אובכן, את כל הסיפור הזה על היו.אן דיי סיפרתי לכם כדי להגיע לקטע בו פגשתי את בתי בכיתה שלה באותו בוקר כשהגענו לבית ספר. היא קידמה את פניי בשמחה גדולה, כשאני מרחרחת אותה וקולטת את הריח הזה שאי אפשר להתבלבל בו לעולם ועד. הילדה אכלה במבה.
כן כן, שרון עפה על הישראליות, ומילא הפלאפל בפיתה שהביאה, היא הביאה להם במבה! כמה רציתי במבה! טריה! ואין פה, סססססאמק!

אלא שכעת, חברים, יש לי זן של במבה במקרר!
איזו מוטיבציה בדיוק נשארה לי לחזור לארץ אחרי שיש לי במבה ויש לי את הדבר הזה שכתוב עליו קפה נמס וניל של עלית שליטל הביאה לי מישראל? טוב נו, אין אלא להודות שבסוף מה שיחזיר אותי תהיה המוטיבציה היחידה לחזור לישראל תהיה ככל הנראה געגועיי לדליה הציפורננית שלי המוכשרת, וכמובן, צ'אים, אליל ההמונים, ספר המחמד שלי, הכי מוכשר ביקום, היחיד שלא נבהל מרעמת נוצותיי ויודע איך להפוך 17 שערות מקלישות לכדי רעמה בלונדינית עם תלתלים, והכל בסכום שפעם היה נראה לי גבוה, והיום אני מוכנה לשלם לו כפליים (אבל שלא ידע, צ'אים, תתעלם מההערה האחרונה, זה רק נראה לך שהסכמתי לשלם יותר).

אחת לכמה זמן אני נתקלת בדברים שמאפשרים לגוף שלי להרגיש ממש כמו הרגשה של בית, כמו נניח אותו טעם במבאי שנתתי ליונתן לטעום בעיניים עצומות פלוס הוראה לא להריח. התגובה שלו הייתה הורסת, הסתכל עליי המום. "יו, אמא, במבה", הלם כמו שלי.

ואתמול, אולי 12 שעות שלא חדל פה הגשם לרדת. שעות, שעות של גשם, בלילה היה גשם ברמה של סערה מטורפת, ברקים ורעמים איומים, שמיים משתוללים, בבוקר הגשם פשוט לא הפסיק והשמיים התקדרו לחלוטין. כמובן שהמחשבה הראשונה שלי בהולנדיה מתוך הפוך (שהרי בל נשכח, אני כל כך דירקטור וולט, ישנה אומנם עם פוך, אבל עם מיזוג מקפיא) הייתה שזה זמן מעולה למרק, כי ככה הגוף שלי מתנהל באוטומט- הגוף הישראלי הזה שההתניה הפבלובית שלו היא גשם ראשון בחגי תשרי שמביא ישר להוצאת הסיר למרק.
בעיה קטנה בעניין הזה היא שבחוץ חם, כלומר חם כמו מרק. העובדה שיורד גשם לא באמת משנה את העובדה שחם, ולכן ההתניות הפבלוביות שלי של גשם = מרק חוטפות פה כאפה חיננית לפרצוף.

השבוע הקרוב מזמן לי כאפה נוספת לפרצוף, בדמות שני יורשיי הנחמדים לפרקים שעכשיו התחילו חופשת בית ספר ארוכה. מאד. כזו שבשביל שלא יתחרפנו בה עד הסוף הזמנו חמישה ימים של חופשה בתאילנד (בנוסף לעובדה שבתאילנד יש לנו רנדוו עם ביאלקוביץ' אהובינו שאנחנו כל כך כל כך כל כך מתגעגעים אליהם, פיסת חיים שלנו).
אני צריכה עוד לעכל שהם היר טו סטיי פה השבוע, ייתכן אף שיתבוננו בי השבוע עם ציפיות שאשעשע אותם (פחות צפוי שזה יקרה, ילדים, והקורא יונתן, אם אתה קורא- ואתה קורא- תמסור גם לאחותך), והתחלנו פה כבר עם מרתון ה"משעמם לי" ולחילופין, החביב עליי "הוא נשם עליי".

אגב, לפני חצי שעה ממש בעודי כותבת את הפוסט גיל הסב את תשומת ליבי לעובדה שכרגע מה שאני רואה בטלויזיה הפתוחה הוא לא אחת מאשר טם-טם-טם, תופים-תופים-תופים, תקשיבו לזה טוב טוב, כי זה מה-זה אמיתי: אליפות העולם באבן נייר ומספריים, או כמו שהגר, מיס אטלנטה והתפוצות כתבה לי שסיפרתי לה את זה און-ליין "אנשים נספחפים פה בהוריקן ואנשים משחקים לי אבן נייר ומספריים, אדיר".

זה מה שפתוח אצלי פה בטלויזיה (צריך לראות כדי להאמין, זה כולל מחוות יפניות לא מוגזמות בכלל, כהרגלה של האומה המוזרה הזו) ומהווה ערובה לכך שכשיגמר החופש הזה שלהם מהלימודים, זה יראה לי כמעט סביר לראות דברים כאלו (אני לא אספר לכם על השעשועון בו גברים עומדים ומשהו עף עליהם בתשובה לא נכונה לאזור מאאאאד מאאאאאד בעייתי, כי לזה לא בטוחה שיאמינו לי, מזלי שיש לי עדים ועדויות).

ובינתיים, בינתיים אני עפה לי על צרבת של במבה, כמעט מרגישה כמו חגי תשרי לפרקים, שורדת (בקושי!) את נטישתה של נועה לשבועיים לישראל ואת חגה שנטשה להשכלה (נו, ב'מת), את שרון שעכשיו בפיליפיניה ומיסיס שוחט שעוד שניה מתחפפת לקמבודיה, מתחילה לקלוט שהאיומים על זה שאני לא רוצה לראות את המזוודות לעולם ועד יחזיקו בפועל פחות ממה שתכננתי, ושרה לעצמי שיר בלב, שעוד חמישה ימים אני הולכת לחבק את גליה הישראלית שלי ולא לעזוב אותה לפחות חמישה ימים.

תכף יומכיפור, אגב, הזדמנות חשובה לציין שהיקום צריך לבקש ממני מלא סליחה. ואגב, אצלי יש רק סליחה אחת, הכי פולני שלי.
סליחה שאני נושמת 😉

צום קל, אם לא תיפול עליי ההשראה קודם. תהיו טובים גם השנה.

מודעות פרסומת

6 תגובות בנושא “#64 במבה באמצע החיים, או נחשו מה היא התחרות ההזויה ביקום

  1. ואם כבר הזכרת את גיל בכתבה שלך… אז איפה הבנאדם? לא הבטיח לי עסקה בוויטנאם כדי שתהיה לי סיבה לבוא לסינגפור?

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s