#63 על קניידל'ך עננים, דברים אחרונים וראשונים, או "האני, המשפחה שלך גדלה"

ראש השנה הסינגפורי הראשון שלנו.

אתמול מאיה, אדמו"רתי לענייני דיבוב הרילו פה, פרסמה פוסט מופלא על הפעמים האחרונות שיקרו להם פה דברים, באשר זוהי שנתם האחרונה באי, טרם שיארזו בקיץ וישובו הישראלה (תראו איזה יופי אני מחרישה על ההתבאסות מזה, נכון קסם?).
וכך סקרה מאיה בדרכה הנפלאה וההומוריסטית את ראש השנה האחרון פה בלי המשפחה, בלי החברים, סיפרה על ראש השנה האחרון עם מלאני ההלפר שלה (שכבר סיפרתי איך היא מחרישה מתכונים שווים למות), ראש השנה האחרון בלי פקקים של ערב חג- הכל עם ההומור המשובח של מאיה שכותבת אותי כאילו כבר הייתי פה בשנתי השלישית.

ואני, אני פה עושה הכל ראשוני, כל דבר שקורה לי פה קורה לי בפעם הראשונה.

פעם ראשונה ב- 41 שנותיי בלי המשפחה שלי.
פעם ראשונה שאין בבית את השיחות הקבועות (אני מנומסת פה, זה רחוק מלהיות שיחות, זה לרוב צרחות שזוכות להתעלמות מוחלטת) של "לכו כבר למקלחת, ניתקע שעה על הכביש", פעם ראשונה שלא קניתי בעצמי מתנות לחגים, פעם ראשונה שלא הצלחתי לשחזר את האוירה הזו של חגי תשרי עם האויר המיוחד הזה, פעם ראשונה בלי ערמות על ערמות של עיתוני חג, פעם ראשונה בלי האנשים האלו במרכז אצלנו בין הסופר לפסטורלי שכולם שמחים וחגיגיים.

וזו הפעם הראשונה שעשיתי קניידל'ך, שהרי מעולם לא היה צורך אמיתי בזה כי סבתוש שלי הייתה ממונה על הגיזרה, ואחרי שפרשה מאיתנו, אמא של גיל הזכירה לי קניידלך עננים מה הם.
וכך מצאתי את עצמי לפני יומיים בחצות הלילה בשיחת סקייפי עם חמותי האהובה, כשהיא פרקטיקלי מלמדת אותי איך להכין את הקנייידלך הטובים בעולם (אצלנו קוראים להם "מיידלך", אגב), ובחיל ורעדה פניתי לנסות לשחזר לילדיי (ידה ידה ידה, לי, לשחזר לי) את הטעם של החג.
והצליח. הצליח ממש.

הקוסמת שלי לענייני הגוד ווייבס בערב החג הייתה שרון.
שרון, אקספאטית המחמד האהובה שלי, החליטה שהיות ואחותה מגיעה לביקור בראש השנה, היא תארח בביתה את כנופיית בשר טרי, להלן- גל העולים החדשים לסינגפור, שכן כולנו עלינו לאי לפני חודשיים יחד, וטפו, איזה כיף שזה קרה עם האנשים האלו.
וכך מצאנו את עצמנו 18 אנשים וילדים, מסבים יחד לשולחן חג רועש, סוער, מרתק, מצחיק באופן מופרך ממש, עם אוכל מדהים שמסתער עליך מכל כיוון (ועוד לא התחלתי אפילו לדבר על הקינוחים, דונט אסק).

סמי של שרון הקריא את ברכות החג ובירך בהומור השנון שלו (ואיכשהו היה בתוכנית איזה עניין שצריך לברך על השומשום, עניין שיש וראוי עוד לברר, טרו סטורי), הילדים כבר היו עמוק בשניצלים כשבירכנו על הכרישה (מידע חדש לחלוטין לכופרת שכמוני), היין עף בכמויות (ואף נתפסתי ע"י שרון מנסה לשתות מיץ ענבים נטול אלכוהול, סילי מי, תוקן במהרה), 4 דקות וכולנו עפנו כמו טרמיטים על תועפות המזון המדהים שהיה מונח לפנינו ושיקף את הלב הענק של כל אחת שהכינה משהו לכולם.

ואז, בשיחה מרתקת על ילדים, התבגרות ועוד עניינים על הפרק, פתאום הבנתי משהו. שמעתי את עצמי אומרת את זה, ותוך כדי המילים נחתה ההבנה.
זו המשפחה שלי עכשיו. אלו האחיות שלי, הגיסים שלי, האחיינים שלי. אלו האנשים שלי מעכשיו. הם לא מחליפים אף אחד, הם פשוט מתווספים.

פתאום הבנתי שאם אני פתאום עם פנצ'ר באמצע ההיי וויי, אלו האנשים שלי. אם אני צריכה להיעזר במישהי או לקבל עצה טובה, זה יהיה מהן.

האי הזה זימן לי הבנה עמוקה ביומיים האלו-
לא יקרה כלום למה שיש לי עם ליל, עם ירדן, עם ווייפי שלי, עם דבי. לא יקרה כלום למעמדן החריג אצלי בלב, להפך- הוא רק מתעצם.

בעצם היומיים האלו זימנו לי הבנה שאני צריכה להנות מהמקום של טלי שלי, של חגה ונועל'ה שלי, של שרון, של טליה, ליטלי, של עדינה, להנות מזה שיש לי את האנשים שהם עבורי פה המשפחה, העוגן, השפיות. שהמקום של קרני, של מרינושק'ה ושל תאיר נולד לא מחוסר, אלא מהמקום המדויק שלהם, המיוחד, זה שמהונדס למידותיהן המדויקות.

שכמו שהבנתי שהקניידלך של סבתוש ושל חמותי יכולים להיות מונחים על שולחן החג, ככה גם הלב שלי מונח עליו.

ומה שמאיה סוקרת שקרה להם פה בפעם האחרונה אני עוד רק חווה לראשונה, או כמו שאומרים אצלנו בעגה העילאית המתנשאת- מה שמאיה כבר שכחה, אני עוד לא למדתי.

וזה הדבר הראשון שקרה לי בשנה החדשה הזו.
לא נבהלתי מהאין, יש לי לא מעט פה.

שנה טובה, אהוביי. תודה על כל הטוב שאתם מעיפים לעברי, זה לא עובר לידי.

"השמיים משתנים
לעיני החקלאים.
השכנים מתכוננים
לימים הנוראים. 

מישהו חושב עליך
ורושם את מעשיך.
בוא הביתה במהרה
עם הרוח הקרירה
בוא הביתה במהרה
עם הרוח הקרירה. 

מנדרינות מבשילות
בפרדס במועדן.
המורות משתעלות
והולכות לישון מוקדם. 

כבר ראיתי נחליאלי
ואולי זה רק נדמה לי
עוד חמסין נשבר אתמול
תם החופש הגדול
עוד חמסין נשבר אתמול
גם החופש הגדול. 

מה יקרה ומה יחלוף?
שואלים הכתבים,
כשלאורך כביש החוף
מתייצבים החצבים. 

מה בעיתוני הערב
מבשרת הכותרת?
בוא הביתה במהרה
עם הרוח הקרירה
בוא הביתה במהרה
עם הרוח הקרירה"

("שיר תשרי" / רחל שפירא)

שיר תשרי https://g.co/kgs/n9KisM

מודעות פרסומת

16 תגובות בנושא “#63 על קניידל'ך עננים, דברים אחרונים וראשונים, או "האני, המשפחה שלך גדלה"

  1. שנה טובה ליתי, שנה מלאת חברויות משפחתיות. שנה של למידה של כוחכם כמשפחה שאינה במרחב המוכר והידוע. מאחלת לכם נהרות של אושר❤️

    אהבתי

  2. יפה, כמה שאת מדויקת פה לסינגפור וכמה טוב לנו שזכינו בך.
    כבר כתבתי לך שאת רוח רעננה וכמה יופי את והמשפחה המדהימה שלך מוסיפים לנו.
    😚❤
    שתהיה שנה של גלויים, שימחה, צמיחה והתחלות חדשות 🍏🍯

    אהבתי

  3. טוב, זה באמת רציני, את כותבת כאילו שלחת עכשיו את הלב שלך בתוך איגרת ברכה לישראל . איזו מרגשת את.. איזה פוסט געגוע מעולה
    אני פה, עוקבת בשקיקה.

    אהבתי

  4. טוב, זה ממש מתחרה בפוסט הקודם על הפוסט המוצלח לשנת תשע"ז, שנה טובה וחתימה טובה,

    מה מתוכנן לכיפור – מרוץ אופניים על האי?

    אהבתי

    1. יהלי כבר בדיכאון שאין השנה מרוץ אופניים וסטריטר, אולי ניתן לה לעשות פה רולר מסביב לבריכה 😂
      שנה טובה, אהוב ליבי (ושיהיה ברור שאני ממתינה כל פוסט למילים שלך)

      אהבתי

  5. את מפנימה את היותך באי ולא בארץ. קשה, אבל זה קורה. וטוב שכך. אבל שורשייך נטועים עמוק בתוך ההוויה הישראלית, ומה משקף את זה יותר מהשיר של רחל שפירא שהוא "ישראלי עד כאב – זר לא יבין זאת". אז אני שמחעצוב. נשיקות גדולות!

    אהבתי

  6. כהרגלך שנונה ומעיפה אותי אחורה בזמן לרילוקשיין שלנו. מקום אחר אבל אותם תחושות ורגשות. אין משהו שישווה לזה..

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s