לא מאמינה, אבל אנחנו כבר 3 שבועות פה. כאילו חלף לו יובל שלם. והנה 50 פוסטים בהם הנחתי את עצמי פה, חשופה, מאושרת לפרקים, מדממת לפרקים אחרים, מלהגת אין סוף את הגיגיי. פתאום נהיו פה 50 פוסטים, הראשון נראה לי כאילו נכתב לפני שנים- סגנון הכתיבה עוד לא גובש לי, עוד לא באמת ידעתי מה מחכה לנו, הכל היה רחוק וכמעט דמיוני.

והנה, 50 פוסטים אחרי- כאילו שזה הגיוני שיש לי בית בקומה 25 באמצע הפאסיפיק, שהילדים שלי יוצאים כל בוקר מהבית אחרי שהעוזרת הכינה להם ארוחת בוקר מהממת, עולים על סקול-באס לבית ספר בינלאומי עם תלבושת אחידה של פנימיה בשוויץ, כשהבת שלי מסבירה לי שמה שהיה ארוחת עשר הוא עכשיו ארוחת "snack", כשהיא מבינה שיחות שלמות כשמתקשרים איתה באנגלית, שיש לנו חתולה בבית שאינה פאפי, שאני לא עורכת דין ואין לי עבודה יומיומית, שאין לי את החפצים שלי מהבית עדיין, שבעלי עובד בחברת סייבר-טק סינגפורית ולא בצה"ל, שהבלונדיניות, השממיות, הקבוצה של פיליפ, החברות האהובות שלי מהישוב- הן לא פיזית מולי פעם בשבועיים מקסימום, שאין לי את אירית כל יום ואני לא מכינה עם דאלי ארוחת צהריים במשרד. הזוי.

ואיכשהו השינויים האלו עוברים עליי באופן טוב למדי (ובוודאי שטוב מהמצופה, טפו), והרבה מהטוב הזה (טוב, נו, 99%) אני מייחסת לאנשים שסביבי שעושים הכל כדי שנהיה פה מוקפים. את המילים "על כל שאלה תפנו אלינו" או "אנחנו תמיד פה", את האסמס הקבוע מקרני ושות' של "מה קורה? את בסדר?" אני מקבלת פה באופן תדיר מכולם. אין אחד או אחת פה שלא הסביר לנו פנים, שלא היה זמין, שלא היה נדיב במידע.

את הימים האחרונים ביליתי לא מעט בבית הספר של הילדים, ולא חלילה כי יש בעיות, להפך- בית הספר הזה מנפץ לי כל תפיסת חינוך שפגשתי עד עכשיו. המעורבות ההורית פה היא הבון-טון, ובואו לא ניתמם- מדובר בענף מכניס במיוחד באי הזה, שכן כאן באמת רואים בתלמידים צרכני שירות, ונלחמים פה על כל תלמיד- ובואו נודה שבשביל סכומי העתק שמשלמים פה על כל שנת לימודים, כאן הקונספט הוא גם תמורה, באופן משונה.

אומנם יהלי ויונתן לומדים באותו בית ספר, אבל היא שייכת עדיין לבית הספר היסודי עד סוף השנה, והוא כבר בתיכון. המבנים סמוכים, אבל כל יחידת בית ספר מתפקדת כאילו באופן עצמאי.
וככה אני מזומנת לכל דבר פעמיים- ליסודי ולתיכון, והכל ברצינות מוחלטת וראויה, אבל ראבאק, זה פרקטיקלי להחתים בבית ספר כרטיס.

ביום ההורים שלה הייתי חייבת לצלם לעצמי את השקף בו נתבקשו ההורים לפנות מזמנם ולבוא לאכול אוורי-וואנס-אין-א-ווייל עם הילדים ארוחת צהריים בבית הספר. כן, כן, שמעתם נכון- ההורים מתבקשים למצוא זמן לקבוע עם ילדיהם לאנץ' בקפיטריה, שאגב- מדובר על הפסקה של שעה עגולה, לא איזה חירטוטצ'יק של הפסקונת.

הפאסיליטיז בבית הספר פה מדהימים- ליהלי יש מחר שיעור ספורט בבריכה האולימפית (ג'וזף סקולינג, תאכל ת'לב), מעבדות המחשבים לא אמיתיות ממש, הילדים לומדים במק'בוקים, המורים מדהימים (ומילה לתלמידים שמורות השפה שלהם הן נורווגיה ושוודיה- פשששש, שיחקתם אותה, מתתי מהמורות שלכם, למרות שחבר'ה, גם אנחנו לא מתלוננים על מיסיס שוחט המורה לעברית).
התבוננתי בשקט מהצד, צובטת את עצמי על הדברים שאני שומעת, ומאושרת שאיפשרנו לילדים שלנו את מה שנחשב בלי בושה לחינוך הטוב בעולם.

יש לי כל כך הרבה זמן היום לעשות דברים שלא ידעתי שקיימים בשעות האלו, כמו לתת לדין לקרוע לי בספורט את הטוכעס עם הספירה הגרועה הזו שלה, כמו להיפגש עם חברות בניחותא לקפה כמעט בכל שעה כמעט בכל יום כמעט בכל הזדמנות, להתעסק עם מינהלות אינסופיות, לכתוב באמת בשקט את הבלוג שלי שעושה לי המון טוב בנפש, למרות שלפני כמה ימים תיארתי לא' המתוק כל כך שזה מרגיש כאילו ששמו אותי בתוך שק יוטה חשוך לגמרי ושיקשקו לי אותו חזק חזק, ובאמת שככה זה נחווה לי.

והאוכל פה. או.קיי, יש פה איזה עניין שאני חייבת להבהיר- האוכל פה זה למות, אלא שלמעשה אני לא יכולה לאכול כאן 95% מהמזון פה, ולא כי אני לא רוצה, אלא כי אין לי מושג מה הוא. חצי מהמרכיבים אני בכלל לא מכירה, יש כאן כל מיני חיות שלא ידעתי בכלל שקיימות והן שטות בניחותא בתוך הצלחת. אני מוכנה לנסות לא מעט פה, אבל רק דברים שידעתי מה היו קודם ומה עשו הוריהם.
ואגב, אם יש משהו שלא היה לי קראש עליו מעולם בתור פודיסטית חובבת, זה דווקא אוכל אסייאתי, ככה שאיך נגיד, היקום מה-זה סידר אותי, נוט. בעצם אני גם שונאת שנאת מוות טיסות, וגם פה היקום עשה עליי סיבוב. שוין.

השבוע הזה, אגב, מזמן לו אטרקציה מאאאאאאאד חביבה עליי- מחר בבוקר, אם תרצה השם (תרצי! תרצי!) תנחת בנמל סינגפור טם-טם-טם, תופים-תופים-תופים! המכולה שלנו! ייאי!
אומנם בינינו לבין המכולה מפרידים פקידי המכס, שאנחנו מתפללים ומחזיקים אצבעות גם ברגליים שיניחו לנו לנפשנו וירחמו עליי קצת, ואם זה יקרה, אזי ביום חמישי טפו תנחת פה המכולה, ואני אעמוד ואיילל לידה מאושרת ושמחה (זה כמובן אחרי שאשוב *שוב* באותו בוקר מעוד פעילות הורים בבית הספר, גררררר).

אני לא זוכרת מתי לאחרונה כל כך חיכיתי לסכו"ם, מתי חלמתי על קולפנים, מתי ייחלתי כל כך להתאחד מחדש עם כותשי שום כמו עכשיו. דמיינו אשה מבוגרת למדי (נניח עוד שבוע וחצי ככה בת 41, אבל אני רק רומזת את זה ככה במובלע) מחבקת מנורת לילה, ינשוף למטבח או צלחת קורנינג ששטה 6 שבועות באוקייאנוס, דמיינו אישה שבוכה מאושר על רגע חיבור השקע של ההולנדיה המתכווננת לחשמל.
ככה אני אהיה ביום חמישי, וככל הנראה גם ביום שישי ושבת, ובראשון כבר אסנן כוסומו, ובשני אני כבר פחות אחבב את כל המכולה הזו שתשב לי על העיניים ועל הארגזים שיכו לי שורשים מול הפרצוף. טוב, נו, יו גט דה פיקצ'ר, סוג של פולניה מרירה בדיפולט.

בינתיים אנחנו נלחמים פה עם חיפוש מיטות לילדים, שכן לו הייתי מבררת עוד בארץ, היה לי מספיק שכל להזמין להם מיטות זוגיות נורמליות כמו בישראל ולשלוח במכולה. פה אין את ההמצאה של מיטה וחצי ברוחב 1.20, ולא מיטה זוגית רגילה ברוחב 1.40. כאן יש או סינגל (שלא עוזר לי), סופר סינגל שזה 1.07 (גם לא עוזר לי), קווין סייז שזה כמעט 1.60 (שוין) וקינג סייז, שזה כמעט 1.80 (יה רייט). יופי, ככה אני הולכת לסתום להם את החדר, אבל לפחות יוכלו לרבוץ בכיף, ועד שכבר החלטנו אחרי שבועיים מה להזמין ואיפה, לחצנו על "הזמן" וגילינו שיש רק אחת כזו במלאי. ססססססאמק.
חישוב מסלול מחדש.

ואגב, חבר'ה, לפרוטוקול- המדליה האולימפית הסינגפורית הראשונה? ג'וזף סקולינג? עזבו אימונים וזה, תודו שעד שלא הגענו לפה לא הייתה מדליה. הגענו? מדליה! טינג!