רק אתמול הבנתי שאנחנו בקושי פה כבר שבוע, וחיינו התהפכו, כמאמר הפילוסופית הנודעת מורן אטיאס, 365 מעלות.

התחושה הכללית פה מעורבת, כי מצד אחד אני מרגישה כאילו זה הבית שלי שכן החפצים שלי בחלקם כאן, יש לנו מפתח, פה אני עושה כביסה ומכינה אוכל, זה באמת הבית שלי, אבל מהצד השני הכל מרגיש כמו חופשה מתמשכת כזו, כמו שמרגיש כשפורקים מזוודות במלון ולשבוע זה מרגיש כמו בית.

החברות הישראליות שלי כל כך דואגות לי- משאירות אותי כל הזמן בתמונה, מבינות שאני פה עוברת איזה תהליך, מחכות שאבשיל לתוך התהליך ואמצא את הזמן לחזור לעצמי ולקצב. גיליתי שהעובדה שחלק ניכר מהן ערות בשעות פליליות (נניח ירדנה רצה בשעה חמש בבוקר, שזה הזוי לחלוטין), ליל פלאס ווייפי ערות גם כן בשעות האלו, מה שבעצם מאפשר לי זמן איתן בשעות הבוקר אצלי (אני קדימה 5 שעות), זמן אידיאלי להומור טוב על הבוקר, עדכונים כולל עידכוני הילד התורן שמקיא, מי התאפרה הבוקר ואיך, והחמלה, החמלה עליי אינסופית. הן מבינות כשאני שולחת אימוג'י של לב שבור, מבינות כשאני שותקת חלק מהיום, מבינות הכל. הכל.

דבי מקפידה לשלוח אליי לבבות כל יום, כמה פעמים והיא מבינה כשאני עונה בלב בחזרה. היא יודעת כמה כל לב שלה אומר לי הכל, שולחת לי תיעוד שלה צועדת ברחבי אורנית, יאירוש שלח לי הבוקר תיעוד של המרכז המסחרי על הבוקר וצילום קורע של בתיה מהדואר שאני חולה עליה ועשה לי את הבוקר, אחר כך גם טליה הגורה שלו הכינה שוקו און-ליין ואמרה "ביי ליתי" וזה הכל בעיניי.

הצרה היא שבשניה שאני לא מדברת על חתולים או על איפור עם החברות האלו המהממות שלי, ומתחילה לספר להן כמה אני מתגעגעת, אני מיד מתחילה ליילל, דמעות בגודל תנין שמן וגדול כזה שהרגע אכל זברה (סליחה, טבעונים, ככה זה בטבע, לא אני המצאתי), וזו אחת הסיבות למה אני ממעטת לכתוב להן את זה עכשיו. אתמול דבי סימסה לי בבריכה והתחלתי ליילל ליד יהלי שישר נבהלה, למרות שהיא כבר מתרגלת למאורע הזה שאמא לא מפסיקה לבכות פתאום, וככה היא גם נרדמה עליי הלילה, כשאני מסתמסת עם החברות שלי ומייללת.

זה נשמע טרגדיה, אבל זה לא טראגי כמו שזה נשמע כי אני מצליחה לאסוף את עצמי ולהתעשת רוב הזמן.

אתמול פגשתי בבוקר את אחת הבחורות הבאמת נפלאות פה שאני מפספסת, כי אני באתי לאי והיא עוזבת. ליאת המקסימה הזו ואני תוך שניה גילגלנו שיחה אינסופית מרתקת ומשעשעת, ואחרי זה המותק הזו עוד עשתה לי אשכרה סיבוב בסופר, שהיה אחד המשעשעים והגאוניים שאפשר היה לעשות, לרבות האזהרה הגאונית על העוף החמוד במקרר שממתין לבלות עם מלח בתנור, שכן הוא אולי נראה חמוד כמו בארץ, אבל פה (היי, שוב- טבעונים, חיסכו ממני, אהוביי) פה החמוד הזה מבלה במקרר בתבנית עם הראש שלו. כן, כן. אובכן, יקח זמן עד שאשבר וארכוש כזה הבייתה, ואם אשכח, אתם עוד תשמעו על זה עד ישראל כשאפתח את התבנית והכרבולת ואני ניפגש פייס טו פייס.

וגולת הכותרת- אני נוהגת. כן כן, אני נוהגת.
לחלקכם שלא מבין מה השוס שכן אני עושה את זה כבר כמעט 25 שנים, אציין את העובדה הפעוטה שכאן הכל הפוך. נוהגים בכיוון ההפוך, נכנסים לכיכר תנועה בכיוון ההפוך, פונים כל כך מוזר, רבע מהזמן יש פה פוטנציאל להשתלב בכיוון ההפוך של התנועה, ההגה בצד השני, ההילוכים, הכל. אתמול הצלחתי לאותת עם הוישרים, בשביל אורות הפעלתי מגבים אחוריים, כיף כאיופאק, נוט.

לו רק היה פה גלגלצ סינגפורי, אני מניחה שהיו פורצים שם באיזה שידור חגיגי "שימרו על נפשותיכם".
אני, שחיה על ההגה מאד בכיף, עם מוזיקה מחרישת אוזניים כשרעמת נוצותיי מתבדרת ברוח, אני נכנסת לאוטו בחיל ורעדה, סוגרת חלונות ומכבה רדיו כדי להיות הכי מרוכזת שאפשר.
כל השבוע גיל אמר שבשבת או ראשון אני נוהגת. שאני חייבת. קמתי בבוקר ביום ראשון, וכל מקלחת הבוקר חשבתי להגיד לו למה עדיף שלא אנהג. נו, כי זה מפחיד, כי לא חייבים, כי יש פה מוניות ותחבורה ציבורית מעולה, ואני משקשקת ועוד מיליון סיבות, שאת כולן החלטתי לא להגיד לו.
נכנסתי לאוטו, הכנסתי מפתח לסוויץ', והנעתי.

ודווקא היה בסדר גמור, למרות שפחדתי פחד אלוהים לחזור בלילה מצ'יינה טאון, אבל החלטתי לנהוג כמה שרק אוכל עד שאקבל ביטחון לנהוג- רק אני והווייזית החמודה שלי.

שוין, ממשיכה את בוקר הגרושה מבבלי שלי, יורדת עם הילדים לקניון לרכוש אוכל גורים לבי, הסינגתולה הגורה שאנחנו הולכים לאמץ היום אחה"צ. סטיי טיונד. לא משעמם פה בכ-לל.