#42 שלום, אני נוסעת

עוד כמה שעות כל הטירוף הזה של הרילוקיישן ההזוי לסינגפור, שהתחיל בשיחת טלפון שלו באמצע יום עבודה שלי, הופך להיות ממשי.

אני לא יכולה אפילו לפרוט למילים את הקושי שאופף אותי, את המורכבות, את הבהלה, את הדאגה, את אינסוף המחשבות, כל אלו למול הסקרנות, התהיה, הרצון להתחיל כבר את הפרק הסינגפורי, כי חוסר הידיעה שמנהל אותי כבר כמה חודשים כבר גובה ממני את המחיר.

הבית שלי היפה, המלא, אפוף ההשראה והגוד ווייבס ריק לחלוטין. אין שום דבר שמזכיר בכלל את המשפחה שחיה בו 7 שנים.
הרצפה ריקה, החדרים מלאי הד, החפצים היפים היו ואינם, יש מזוודות אינסוף שבהם מונחים מה שהותרנו לעצמנו לחודש עד שתגיע המכולה. אני לא באמת יכולה לתאר את הריק, את החלל העצום שכל זה פוער בנפשי, והאמת היא שאין טעם בכלל לפרט, כי אני מניחה שכל אחד מבין את העוצמה של אריזת חיים שלמים לכדי מכולה אחת ושמונה מזוודות.

אני מרגישה שהמסע הזה שאני מתארת פה כבר לא מעט פרקים מלא בסימני שאלה עבורי. אין לי אפילו סימן קריאה אחד. אפילו אני לא בטוחה שיש שם איזו נקודה. הלא נודע מצליח להוציא ממני את הקושי, לחשוף בי עצבים חשופים, ממש לעשות בי שמות, אבל מעל לכל הפרידה מחיי הטובים, האהובים, המלאים, הפרידה הזו היא שהופכת את קרביי הכי הרבה.

ביום חמישי היה לי את העונג העצום להיפרד מהמשרד שלי, מערכת היחסים המשרדית שטווינו מופלאה וחברית כל כך.
הקושי בטישטוש הזהות שלי מעורכת דין כל כך הרבה שנים למישהי שאינה יודעת מה תעשה שם מקצועית הוא קושי גדול, אבל הפרידה מהם, מהאנשים האלו שמרכיבים את המשרד הזה שהיה לשגרת חיי הטובה כמעט 13 שנים, קשה עד בלתי נתפסת.
אני מחזיקה בידי ספר שהם כתבו לי. כתבו עליי. ישבתי בהלם וקראתי ספר שלם, עם ראשי פרקים, תוכן, מילים, סיפורים, טקסטים מופלאים, תמונות ומלא הומור פרטי שמילא דפים על גבי דפים שנכתבו עבורי. אני קוראת ולא מאמינה שויתרתי על כל הטוב הזה.

מילות הפרידה של אירית, הבוסית האהובה שלי, שהייתה לאחות גדולה ומופלאה עבורי, היו תחילת ההבנה האמיתית שזהו, אני בישורת האחרונה.
מיום חמישי כשקראתי את המילים שלה, התחיל הגונג של כאב הבטן האינטנסיבי השקט הזה שלא מרפה, הדופק המואץ. המתח.

ואז החלטנו שצריך להיפרד בדרכנו מכולם פה והודענו שהבית פתוח כל השבת לחברים, ואי אפשר לנסות אפילו להקיף את כל העושר האנושי הזה בחיינו שבא בשבת להיפרד מאיתנו.

איך בכלל לנסות לתאר את מה שהלך פה?

בשעה עשר וחצי בלילה, כשהשממיות שלי יצאו מפה אחרונות, פתאום הבנו שלא אכלנו כלום היום. פתאום הבנו שחוץ מנישנושי אבטיח (שהיה! והיה טעים למות!) לא באמת הייתה לנו דקה שבה לא היו כאן חברים מהשעה 10 בבוקר. דקה. כמו כיסאות מוזיקליים התחלפו פה האנשים, כל אחד מגיע עם משהו ביד, עם חיבוק, עם מילים מיוחדות במיוחד, כולם טרחו לפנות מזמנם ולבוא להגיד שלום.

ואם אתם מאלו שתופסים את הראש מהומור שחור, זה הקיו שלכם לברוח עכשיו ולעצום אוזניים-
היי, זו הייתה אחלה שבעה על משהו נורא טוב, כשאף אחד לא היה צריך למות בשבילה.
תמוש, אלמנת המחמד שלי אפילו אמרה באיזה שלב שבשבעה שלה היה יותר נחמד והיו אחלה כוסות, אז ישר נתתי פייט עם כוסות לשתיה קרה וכוסות שתיה חמה כדי שאף אחד לא יחשוב שאני לא משקיעה בשבעות שוות, ועוד על דברים שלא מתו בכלל, חחחחחחחיק טפו.

הגיעו המוני אנשים, חלקם ניחמו אותנו ממש, שאלו עם הראש מוטה על הצד "ננננוווווו, אז איך אתם?", בכינו לא מעט, ולא מעט נשמעה ההערה "אתם חזקים". רק היה צריך להחליט מי המנוח כדי לפתור את הסוגיה הרותחת הזו, והופ, יש לנו שבעה כדת משה בסינגפור.

היו השממיות, היו הבלונדיניות, המופלטות, היו החברות מהישוב, היו הקולגות המדהימות שלי, היו השכנים מכל כך הרבה שנים, היו חברות מהתיכון ומהצבא, היו החברים של יונתן שאני כל כך מנסה לשכנע להיכנס לטרולי ולבוא איתנו (מסרבים, הנבלות), היו עשרות פה.
כמויות הקפה שהתעופפו פה, האבטיח, העוגות והעוגיות היו מסחריות ממש. הכל קלח וזרם, שעות של אושר גדול מהול בצער עמוק. אולי 12 שעות בלי להרגיש בכלל.

כשהתיישבתי אחר כך על המדרגות (כי ססססאמק, אין לי מקום אחר לשבת עליו בבית הזה עכשיו) קלטתי איך הנפש שלי מתרוקנת מהאויר. בשניה אחת הרגשתי מחנק גדול. לא מאמינה שהגיע ה- 24 לחודש. פשוט לא מאמינה שהיום אנחנו עוזבים את ישראל ומדלגים יבשות ואוקייאנוסים, לא מאמינה שבעוד כמה שעות כל הטירוף המוחלט הזה של טקס אשכבת הישראליות שלי נכבה.

וכל מה שאני רוצה וחשוב לי לעשות עכשיו זה להודות לכל מי שמלווה אותי ואותנו בכל התהליך הזה.

הבלוג הזה התחיל עבורי כחווייה תראפואטית ממש, מקום לפלטר את המורכבות בתהליך הרילוקיישן.
לא עלה בדעתי לרגע שזה יעניין כל כך הרבה, שאקבל כאלו פידבקים נפלאים, שיהיה לי קורא מאיי סיישל (ולא תאמינו, יש גם מקוריאה), כל מי שנרשם אצלי לבלוג הופך לי את היום לחגיגי וזה מטריף אותי שיש מי שיודע מה קורה לי גם בלי שאתקשקש איתו בסמול טוק. הישיבה הזו עם הלפטופ כשאני כולי מרוכזת בכתיבה הפכה להיות אושר גדול עבורי, משהו שבו אני פשוט אני. בלי מסכות, בלי פילטרים, בלי הגנות, מתארת ומתעדת את הקושי בלי ליפות אותו, כי עבורי זה גם חלק ממה שקורה פה, אבל אני מנסה לעשות את זה בדרכי עם ההומור האוילי הזה, שלתדהמתי גיליתי שאנשים אשכרה קולטים (אין, אני בחרתי את כל הקוראים המחוננים!).

כל מי שקורא אותי פה, טורח להגיב, מסמס, תופס אותי בסופר ובאינבוקס בפייסבוק, הבתדודה המושלמת שלי שסיפרה לי שקראה את הבלוג מתחילתו ועד סופו עד שש בבוקר ולא יכלה להניח מהיד, כל מי שמלווה את הקושי והשמחה, החברות המדהימות שלי (יש גם חברים מופלאים, אבל הרוב קובע), כל מי שטרח וטורח להיות חלק מחיי- לכולכם חשוב לי להודות. חשוב לי להגיד שכלום לא עובר לידי. הכל מתויק ונרשם בליבי ובנפשי, כלום לא נעלם ממני.

אני יודעת בתוך תוכי שהחיים ממשיכים לכולנו, והשגרה תתפוס את מקומה המנחם, אני יודעת בתוך תוכי שכשאחזור עוד כך וכך שנים אהיה שונה והחיים ישתנו גם הם. המעגל אולי ישתנה גם הוא, וזה בסדר. קשה לי להודות בזה, אבל אני רוצה להאמין שיהיה בסדר.

ובאחרית דבר אני מצטטת את חברתי, ואני נשבעת לכם שזה טרו סטורי- קוראים לה … עילית גלעד (אל תשאלו, אבל נשבעת שזו לא בדיחה), שכתבה השבוע מה שהעיף לי את הראש:
"do not count the days, make the days count"

תודה על הכל, אהוביי. נתראה בצד השני של העולם.

מודעות פרסומת

22 תגובות בנושא “#42 שלום, אני נוסעת

  1. אין מקריות, 41 יפה ואהובה ויקרה שלי.
    ויש סימן קריאה, אפילו כמה, שלאורך התקופה הזאת עלו ובאו, צצו וחזרו: האהבה שאינה תלויה בדבר של החברים והחברות, מכל המעגלים ומכל דרגות הקרבה. החיבוק החם, הדמעות שנשפכו שם וכאן, ועוד ועוד.
    ועוד סימן קריאה אחד לדרך – אוהבת אותך המון ובכל הלב, ומבטיחה שאחכה לך כאן בידיים פרושות לרווחה.
    נזכרת בשיחה שלנו שילדת את יונתן ברילוקיישן שלי ובוכה, אבל זוכרת את ההבטחה: תמיד נהיה שם אחת בשביל השנייה.

    אהבתי

  2. זה כמו ברכבת הרים- טיפסתם לקצה הכי גבוה, ועכשיו בא החלק שלשמו הגעת למלונה פארק, הירידה, המהירות, הכיף המהול בפחד משתק.
    עכשיו מתחיל העיקר… והוא יהיה כל כך כל כך טוב ומלא זכרונות❤️

    אהבתי

  3. אחותי היקרה
    גיליתי שיש לך המון אחיות נפלאות ואוהבות, מכולן אני זכיתי שנעבוד יחד כמעט 13 שנים בידידות מופלאה מלאת הומור ורגעי הצלחה משכרים, זכיתי לעבוד עם אשה מדהימה, ״מאנש״, אדם מלא אנרגיות ואג׳נדות, חוכמת חיים וחוכמת אנשים. סעו לשלום וחיזרו בשלום, ובעוד 3 שנים פיתחי דירתך לפרידה שם, אני בטוחה שסינגפור כולה תתייצב אצלך בסלון להיפרד. שימרו על עצמכם מכל רע ואל תשכחו להנות מהדרך.
    אוהבת אותך
    אירית
    (או בכינוי הלא כל כך אהוב על ״ הבוסית״.)

    אהבתי

  4. נהנת כל כך לקרוא את הבלוז שלך. ממתינה בקוצר רוח לקרוא את החוויות השם.
    בהצלחה אני בטוחה שתהיי מכל רגע וזאת תהיה חוויה ענקית.
    רק אל תשכחו לחזור.

    אהבתי

  5. באתי להגיד ביי ובהצלחה והיה לי עוד המון מה לומר אבל היו כ"כ הרבה אנשים סביב… אז אני מחכה לכתובת סנייל-מייל שלך, כי ברור לך שדואר ישראל הוא חילזון ולא צבי. מאחלת לכם אושר ושפע הצלחה ובטוחה שתמצאי חבורת חברות וחברים שימלאו את חייך גם בסינגפור. כי זו פשוט את, ממגנטת שמחת חיים ואהבה אלייך, והרי דומה מושך דומה. אוהבת אותך מאוד מאוד תמיד.

    אהבתי

  6. עיליתוש, בחודשים האחרונים מאז שכתבת לי "כנסי לתוך עולמי" עקבתי אחר הכתיבה הנפלאה שלך, לא תמיד הצלחתי להגיע לכל פוסט ופוסט אבל מרגע שקמתי בבוקר וחיכה לי מייל מהבלוג פשוט לא הצלחתי להביא את עצמי לקרוא. ידעתי שזה יהיה מלא רגש ועוצמתי במיוחד. אז ברגעים אלה התיישבתי לבד וקראתי. נפרדתי ממך בכל דרך אפשרית ועם זאת אני עם תחושה חזקה שנמשיך להיות קרובות. אני מאחלת לכם בכל ליבי שתעברו 3 שנים של חוויות חדשות אישיות ומשפחתיות. וכמו שכתבתי לך..כשתחזרי כל מי שנגעת בו יחכה לך כאן כאילו מעולם לא הלכת. אוהבת, דומעת, מתרגשת, וכבר מתגעגעת, גליה💞

    אהבתי

  7. בובי כמה יפה את כותבת, וכל כך ברור שאת כל הטוב שהיה לך יצרת בעצמך ותצרי שוב, אז אל תהיי דואגת. הטוב עוד לפנייך.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s