#19 פיליפ (שם בדוי) או מאירועי היממה האחרונה

דבר אחד די וודאי לאחר היממה האחרונה, להלן- יום העצמאות. אני צריכה מנוף. אל אלוהים, כמה אכלתי ב- 24 שעות, כמו מדינה קטנה באפריקה.

את אירועי יום העצמאות ה- 68 של מדינת ישראל ביליתי באגירת זכרונות אינטנסיבית, החל בצפיה כפייתית משהו בטקס הדלקת המשואות (רונה רמון, את אלילה), שוב התסתס"חים המופרכים ביקום, ועד לרגעים בהם מצאתי עצמי מייללת בלב עם כל זיקוק (או כמו שגיל קורא לזה "תראי את כל הארנונה הזו מתפוצצת בשמיים"), צופה כרגיל בבתי המתוקה כמו דבש שמפזזת על הבמה בכישרון אינסופי, הכל תוך מחאותיה הנמרצות לעברי, שכן בעוונותיי העזתי להתעצבן מזה שדקה לפני שהייתה צריכה לצאת מהבית להופעה גילתה שאבדו נעליי הבלט. בפעם הזיליארד.
לאחר מסכת איחזור ושיחזור נמצאה האבדה, אולם בתי נותרה בזעפה על האובדן ועל אימה חסרת הסבלנות לעיפופה התמידי, ולקח לה רק 2 דליי פופקורן ופיצה כדי להיזכר שבסך הכל אני אמא לא רעה בכלל.

בכורי, כפרות עליו, כבר מזמן התאדה מאיתנו באירועים האלו, והוא ממשיך בבילוייו עם החבורה המטריפה שלו שאני מתה עליהם קשות ורוצה את כווווולם איתי במזוודה לסינגפור. אחת לכמה זמן הפציע מולנו בדרישה לתיקצוב, ומשתוקצב- התאדה שוב, וחוזר חלילה, ואורי זרח למרחוק עבורו רק כשגילה שאני מחזיקה בתיק מטען נייד. באותו רגע לא היה קץ לאושרו.

גיל נצלב בכיכר העיר על נטישתנו את הישוב, מה שבעיניי מהווה צדק פואטי, ואין מה לומר- עמד בגבורה על קיתונות הרותחין שחטף, שלכולם אגב, השיב ב"את/ה צודק/ת".
אין מה לעשות, העובדה שאנחנו עוזבים את כל הטוב הזה לשלוש שנים מחרבת את נפשי. הרעיון הזה שאני כל כך מאושרת בחיי (חחחחחחיק טפו) הופך את העזיבה לדבר כל כך מורכב, מצב שגורם לי ליילל מכל זב חוטם שפיזז על הבמה ומכל תפוח אדמה ממותק על מקל. בשלב זה, אגב, אני מכונה בחלק מחוגיי החברתיים בשם החדש- "האוגרת", על שום העובדה שזה פרקטיקלי מה שאני עושה בינתיים- אוגרת כל פיסת זכרון וצורבת אותה הכי חזק שאני יכולה על לוח ליבי.

על הדייט המהמם (שנוהל אגב החזקת כדי פופקורן בין ספריי שלג אחד לפטיש פלסטיק) עם שירי ואורן, שכנינו המיתולוגים מהבית הקודם, עוד ייכתב בהרחבה באחד מן הימים, וזאת בעיקר לנוכח העובדה שאני חייבת לספר פה את הסיפור המצחיק ביקום שקשור אלינו, אבל אנחנו עמלים על ניסיונות לטייח מידע שיסגיר את הנפשות הפועלות, אז בינתיים אנחנו בעיקר עסוקים בתכנון הסוואת המידע, עניין שאין להקל בו ראש. סטיי טיונד, רק ארמוז שמעורב בסיפור איש מת ושמיכי בת 20 שנה שהפכה לתכריכים.

הבוקר השכמנו (שקר מוחלט, גססנו על ההולנדיה) ליום עצמאות חגיגי, תוך כדי הסנפת מנגלים מכל עברינו.
למזלנו, בורכנו בדייט צהריים מהמם אצל חברים אהובים בישוב, להמבורגרים הכי טעימים שאכלתי ביי-פאר, שיחה קולחת ומרתקת שנמשכה שעות, תוך כדי אכילת האבטיח הטעים הראשון של העונה, מה שגרם לי לתהות האם יש אבטיחים בסינגפור, כי אם לסכם את הדבר היחיד שאני מחבבת בקיץ, זה תמיד יהיה אבטיח. חייבת לברר.

את הערב הקורע מצחוק כבר העברנו באירוח מושלם אצל ליאתי (שוב אבטיח טעים למות, ייאיי!), יחד עם נבי אהובתי ופיליפ (שם בדוי), אהובי משכבר שאני מנועה מלהזכיר מיהו, אבל רק רומזת שהוא כוכב חלק מהפרקים הקודמים, ויככב גם בפרקים הבאים אם ימשיך להרגיז אותי.
פעם אצרף תיעוד של עמוד וואצאפ של פיליפ ושלי, כדי שאפשר יהיה להעביר את אוסף הקללות הנמרצות שאנחנו נוהגים להעיף אחד על השניה, שכל מטרתן היא להגיד שבסך הכל אנחנו די מחבבים זה את זו (הוא מחבב אותי יותר, פיליפ, תודה בזה כבר ונסיים עם זה).
אגב, האמת היא שאני אמורה עכשיו ללכת לישון (אוטוטו אחת בבוקר) כי בבוקר שישי שמפציע אוטוטו יש את נוהל פיליפ הקבוע, שבו אני צריכה לגרד את עצמי מההולנדיה עד שמונה (וחצי!) לקפה של בוקר אצל יוסי במרכז המסחרי (הענק בישוב, כלומר נוט), שכן כל דקת איחור לקפה הזה, מזכה אותי בשיחות טלפון זועמות מלאות בגידופים וסירובים לשמור לי חניה, אבל בסוף מחכה לי קפה מושלם ושוב אינסוף צחוק מהבטן, אז נניח שאני סולחת לו, רק נניח.

כשאלמד יומחד לצרף לפה תמונות, אוכל גם לצרף ראיות לכל הטוב הזה שאני מספרת פה עליו, אבל תצטרכו להאמין לי בינתיים-
כשישראל תהיה בת 69, 70 ו- 71, רוב הסיכויים שאמרר בבכי על אובדן הרגעים האלו, היומייים כמעט פה לכולם, של יום עצמאות שמח, הופעות של יהלי על הבמה, ארוחות צהריים מופלאות של המבורגרים נהדרים, ארוחות כיפיות על המרפסת וקפה של בוקר שישי אצל יוס עם פיליפ. הכי יומיומי, הכי שלי.
מי יתנני שמחות קטנות כאלו גם בסינגפור.

 

מודעות פרסומת

#18 ואז היא אמרה שתפוחי אדמה גדלים על דמעות

אתמול עוד ישבתי פה במטבח עם מיכ וג'ולס, צוחקות עד לב השמיים, כשהחלטנו באופן בהיר וברור להמיר את המסעדה הקבועה המהממת שלנו (שון, זה אתה, ממוש) בבית שלי.

ידעתי שזו תהיה ארוחה מעולה אחרי שסימסתי להן שאלת-תם אם הן בעניין קישוט הקנלוני והקישים בסלט ירקות, שתיהן תהו על נחיצות האביזר, וכל אחת מהן עוד הפציעה עם שק מלא באוצרות של פחמימות ריקות מתוכן אך מלאות באהבה, תוצרת רולדין והבליקר, וכל מי שהפריע לי לסיים את ההליכה של אחרי- על מצפונו. רק אומרת.

אם לא ידעתם עד עתה- בנות ופחמימות ריקות זה מתכון ברור לאושר צרוף- בעיקר בנות שאוכלות פחמימות אוורי-וואנס-אין-א-ווייל ולא מתענות מזה, כאלו שיודעות שעם הפחמימות האלו מגיע האושר הכיפי הזה שהיה פה אתמול.
אין דרך אחרת להסביר את זה- סלט קינואה לא מנחם, לא חומל.
קיש גבינות צאן כן.

והיום, היום הכי קשה בשנה מדשדש פה, לאט לאט הפיד הפייסבוקי משנה פנים, פתאום עולים וצפים סיפורים אישיים, ההומור מפנה מקומו לתוכן, המוזיקה ברדיו משתנה, ועכשיו זה בדיוק הזמן שבו חווה אלברשטיין סוגרת את קופת התמלוגים השנתית עם "החיטה צומחת שוב", שאני, חרף אוטוטו 41 שנותיי, טרם הצלחתי למצוא את הדרך לא ליילל מעמקי נפשי כשאני נזכרת איך השיר הזה עיטר את פס הקול של אסון המסוקים שעיצב את דמותי פעם, בטיפול בהלם בזמן אמת, בתור קצינה, ותמיד סביב הקול הזה שלה תלך התמונה של ירמי היפה הזה שכל כך אהבתי כשעוד היה חי, שהלך עם המסוקים האלו ועם עוד 72 יפים לא פחות.

כל שנה, הישוב שלי מפליא ברגישותו בטקסים יפיפיים. לפני שנתיים לדעתי (אולי 3?), ממש בשבוע של יום הזיכרון, נפל אחד מבני הישוב, הטייס נועם רון ז"ל. בטקס של אותה שנה הייתי עם הילדים, גיל היה עדיין בצבא, אבל באופן מפתיע היה בשליחות בסינגפור. עד היום הטקס הזה בעיניי הוא חלק מאבני הזהות הישוביים פה, נהרות של דמעות נשפכו באותו ערב לכולנו.

אז היום ומחר אני מתאמנת על צבירת זכרונות מהטקס הזה ומטקס יום העצמאות שיהלי מופיעה בו, לאסוף כל מילימטר של זהות שתחזיק לפחות 3 שנים, שתזכיר לי את הצליל הזה של הרעש של הצפירה למול השקט סביבה, ואחר כך את ההמולה המהממת הזו אצלנו עם הזיקוקים ועם הקטנה היפיפיה הזו שלי שרוקדת על הבמה בכשרון מדהים, המולה כזו שלא תהיה לי בשנה הבאה, אבל תהיה המולה אחרת.

והנה, תוך כדי מחשבות על זכרונות, על הקשר בין פחמימות ריקות לבין חמלה, שואלת חברה אהובה ומופלאה איך לנחם חברה עצובה.
ואז ענתשי, אהובתי, מיס מינכן והתפוצות, היפה הזו שמתמחה לאחרונה באיסוף זכרונות, עונה לה להכין פירה, כי "תפוחי אדמה בכלל גדלים על דמעות".

וטאח, בשניה הבנתי את כל הקונספט הזה מהילדות הזו עם סבתא שלי שבשבילה הקרטופלע'ך היו פאר האהבה, אלו שהתעדכנו והתחכמו עם השנים והפכו לגראטאן, ואת כל המשוואה של אוכל שווה אהבה שווה חמלה, ופתאום נהיה לי שלם בלב. גם אבא שלי אומר שבאוכל שלי יש אהבה כמו של סבתוש, והוא כל כך צודק.

ופתאום, המילים של ענתשי איפשרו באופן לא ברור להכל ליפול למקום ההגיוני שלו, והחמלה של אחת הייתה אתמול הצחוק הענק של חברות, וגם בחיים החדשים שיגיעו אמצא את הדרך לזהות הזו שמתערבבת לי בימים האלו.

וליום המיוחד הזה שמתחיל ממש עכשיו, קחו את המילים המיוחדות של מאיר שליו, מהספר "עשו", המילים הכי מדוייקות שמספרות את כל הסיפור של השכול בזהות הישראלית. קחו אויר:

"אתה יודע כמה ימי זכרון יש למשפחה כזאת בשנה? יום הזכרון של המדינה, ויום הזכרון של החטיבה, ויום הזכרון של היחידה, ושל הפיקוד ושל בית הספר ושל הכפר, שלא נשתעמם אפילו רגע. והימי זכרון שלי, מה איתם? היום שהוא נולד, והיום שהוא נפל, והיום שראיתי אותו בפעם האחרונה? ומה עם רגע הזכרון כשאתה עובר על יד עץ שהוא נפל ממנו כשהיה בן שש? והדקה דומיה כשאתה רואה מישהו שלמד איתו בכיתה אחת? ושניית זכרון בגלל מישהו בלונדיני כמוהו? והמקומות? כמה שזה נדוש וכמה שזה נורא. זה לא רק הקבר, זה גם האנדרטה של הכפר, והאנדרטה של החטיבה, והאנדרטה של הפיקוד, וגלעד פה וגלעד שם והלוח זכרון בבית הספר. וחוץ מזה יש את המקום ששם הוא נהרג, שבארץ הזאת זה אף פעם לא רחוק יותר מדי מהבית, והמקום שלו ליד השולחן, וכשעורכים את השולחן אתה תמיד חושב אם לשים גם את הצלחת שלו. וכששואלים אותך במשרד ממשלתי כמה ילדים יש לך? מה לענות? שניים או שלושה"?

הולכת להוריד לי לפלייליסט את החיטה צומחת שוב. שלא אשכח. עוד שקל לתמלוגים, חווה.

#17 דברים שקורים בבוקר שבת כשצריך ללמוד לוותר ולשחרר

טרם החלטתי בבוקר שבת שקטה זו, אם אני צריכה לכתוב על שחרור או על ויתור, ואז הגיע הטור הזה של שלי גרוס בבלוג המושלם שלה, "המלבישה", שכתבה על מארי קונדו, הוואקו היפנית שמלמדת איך לשחרר ולוותר על חפצים ודברים בחיים ("סוד הקסם היפני", קשה לי להאמין שארכוש, ואם כן, זה יהיה כי שתיתי יותר מדי אלכוהול של בחורות כנראה, אחרת- פחות סביר שיקרה).
שלי גרוס, למי שטרם הכיר (רוצו לעשות לה לייק) היא עיתונאית אופנה מהמשובחות שהמציאו (שידוך אהוב במיוחד, תודות לקרני אוחיון שלי, רכש משובח ביותר משנת 1985), ואפילו כתבה ספר מתוק כמו צוף, שבלעתי בטיסה חזור מלונדון (וכן, הוא מומלץ לאללות).
הקסם הפרטי שלה בעיניי, זה שמעבר לזה שהיא מופת למינימאליזם ולמילה הכתובה באינטיליגנציה והומור עצמי (הכל מרשימת התכונות הנערצות עליי ביקום, כידוע), שלי לא חוסכת את ההומור ואת העובדה שהיא לא אוכלת את כל הפאתוס סביב התעשיה הזו, וכשרואים אותה, פיזית, מבינים כמה היא ניצחה את השיטה. הכל בה מדויק, אנד יט, בול במידה הנכונה.

וככה, בלי לשים לב, במשך השנים אני קוראת אותה, כמעט תמיד בנשימה אחת עם ירדן (שהיא ירדנה, אהובת נפשי, לובסטר המחמד שלי, כפרות עליה), ושלי, חרף שאינה יודעת, נקראית אצלנו "הסמויה" על שום העובדה שכמעט במאה אחוז מהזמן, מתעופף לנו למייל טור שארבע דקות קודם דנו עליו בוורסיה זו או אחרת.

וגם הפעם הזו לא הייתה שונה בהרבה, כי מהבוקר אני מלאת מחשבות על שחרור דברים ועל ויתורים (אל תשאלו אפילו למה) ומאותו רגע קורים דברים שמאלצים אותי לחשוב, כמו המילים המדהימות ("הפרד ומחול") ששחררה בעמוד המהמם שלה איילת שוורץ, חברתי הלוחמת האמיצה (גגלו "המהפך של מיה", הצטרפו למאבק שלנו לתת למיה של איילת את ההזדמנות לחיים טובים יותר), וכמו הטור של שלי.

בשני המקרים, גם אצל איילת וגם אצל שלי, היה ברור לי לחלוטין שיש כנראה מתודה להכל, איפה שהוא ביקום יש מישהו שפיצח את השיטה לשחרר דברים בלי להתייסר, איפה שהוא מישהו הבין איך משאירים מאחור זכרונות ורגשות בלי לחשוב שזה נורא ואיום.
אני, שכבר אמרתי בעבר שאני נקשרת להכל, כולל למילחיות (בעיקר כשהן בצורת ינשוף חייכן, רק אומרת), באמת בן אדם של צריבת זכרונות מהכל. התקופה הזו בחיי היא ממש טלטלה רגשית אחת גדולה, בה אני נדרשת לעשות תהליך של ויתור ושחרור של כל כך הרבה דברים.

אם זה בעניין לוגיסטיקת-רילו-סינגפורית, המחשבה על כל כך הרבה חפצים שישארו פה ולא ייסעו איתנו לשם במכולה, מעבירה אותי פרקטיקלי על דעתי. אני מאלו שכל פעם יוסיפו עוד חפץ לבית, תמיד משהו יוסיף פה עוד השראה ועוד מחשבה, וזה ממישהי שעיצבה לפני 6 שנים בית כפרי בהיר לחלוטין, שיתן מקום לכל חפץ שבו. מאז שגיל חתם על המשרה הזו, הדבר הראשון שקרה, זה שמצאתי את עצמי בגמילה מבחירת דברים נוספים לבית. לא רוכשת יותר כלום, כלום כלום כלום, ולא יעזור איזה ינשוף תכלת אמצא. המחשבה שלא אוכל לקחת אותו איתי משגעת אותי, אבל אל תרחמו עליי, במקום חפצים לבית אני מקימה מחדש את מלתחת הקיץ-100-אחוזי-לחות שמצפה לי.

אני חורשת את אתרי התיווך בסינגפור אחר דירות, ואני רואה שם עיצוב שיטתי שחוזר על עצמו- אורבני, הייטקי, הרבה שיש שחור, כל מיני דברים שגורמים לי לחלחלה. לא מבינה איך אכנס לבית עם צבע שחור (אין סכנה שזה יקרה, אני שרוטת פאנג שוואי, אבל מצד שני גם הם, מה שגורם לי לתהות מי מאיתנו לא קרא נכון את הספר). גם פה, אצטרך לוותר על האוטומט שלי כנראה ולמצוא האוו טו מייק איט האפן.

ואם להרחיב את ענייני הויתור והשחרור, כנראה שאצטרך לעשות עבודה עצומה עליי ועל מי שאני, וקל לא יהיה לי פה.

אז כדי לפנק אתכם, אצטט לכם את הסיפא של הטור של שלי, שאחרי שמספרת על כל העצות (עצות, לא הוראות 😉 ) של הוואקו היפנית שמלמדת על ויתור ושחרור מחפצים, מכניסה הכל לפרופורציה:
"יש לי משהו להגיד לכן על מארי קונדו. אני אגיד את זה עם מינימום שיפוטיות ואתן תקחו את זה לאן שתרצו. למעשה אסתפק בציטוט מעמוד 154: 'אין סיבה להניח סבונים ובקבוקי שמפו במקום גלוי כשאנחנו לא משתמשים בהם, והחשיפה היתרה לחום וללחות, בזמן שהם לא נמצאים בשימוש, משפיעה ללא ספק על איכותם. משום כך אני מקפידה בעקרון להרחיק דברים מהאמבטיה או המקלחת'.
תשאלי את עצמך: האם אני מעוניינת לקבל עצות ממישהי שלא מסוגלת לשאת את המחשבה שהשמפו מבלה את ימיו בחוסר יעילות על שפת האמבטיה, מישהי שמעדיפה לנגב את בקבוק השמפו בתום השימוש, לייבש אותו היטב ולשנע אותו לחדר אחר?"

אז למרות שאני מחזיקה את השמפו-מרכך-איפור-קרמים-ושות' שלי באמבטיה (תאכלי ת'לב, מארי, זה מה יש), יש לי רק לצטט שוב את איילת, השמש החכמה שלי:
"הפרד ומחול
מחול על מה שהיית יכול
הנח להשוואה, ראה את ערכך.
עטוף ברכות את ליבך כמו אתרוג שמור בסוכה, שישאר תמים וכשר,
מושלם בחיספוס לא אחיד, מיוחד ויחיד, שטעם לו וריח.
הפרד בעדינות את לובן מחשבתך
מצהוב הקנאה
אסוף פתיתים מתוקים של זכרונות, לקצף יציב של תודעה חיובית,
ערבב ואהוב,
על פי מתכון נשמתך,
בחום התבוננות של 180 מעלות,
המתן,
הנה ניחוח נפלא כבר חובק את חושייך,
ממלא ראותייך,
פתח הדלת, הגש את חלומך,
לעצמך"

  

#16 לינג, או דברים שקורים כשיש לך בלוג

כשפתחתי את הבלוג הזה כל מה שהיה לי בראש זה מקור לוונטילציה.
כשהתחלנו עם מבצע סינגפור אחד הדברים הראשונים שעשיתי היה לתור ברשת אחר בלוג, אחרי יומן אישי של מישהי שהייתה בסיפור הזה, עם ילדים בגיל של הילדים שלי, עם חיים, קריירה, חברים, משפחה, שעשתה תהליך דומה.
כשמגגלים "סינגפור" או "רילוקיישן" (או "רילוקיישן לסינגפור", פחחחח, התחכמתי 😉 ) מוצאים אינסוף מדריכי תיירים, שלרוב מגיעים תמיד לסוגיית איפה לאכול שם-
האם בפוד-קורט אינדורס או פוד-קורט אאוטדורס (הבדל דקיק של 100% לחות או מזגן, פרט שולי).
אומנם אני לגמרי בעניין אוכל, אבל לא את זה חיפשתי.

כל מה שרציתי זה מקום שיהיה לי לאוורר, את המתחים, ההכנות, הדילמות, האושר, מקום שיהיה לי רפרנס איך הייתי ומה חשבתי, ואחרי כל ענייני הלמצוא לו שם (ייאאיי, מיכ!) ולקנות לפטופ (בצבע שמפניה), כידוע לכם, כן, התחלתי עם ענייני הבלוג, ותודה להוריי שהביאוני עד הלום.

הקסם הוא מה קרה מאז.
מהצד שלי זה די ברור- אני כותבת את עצמי לדעת, אני מאווררת, אני לפעמים מופתעת לגלות את המחשבות שלי סדורות פה.
תוצר לוואי נוסף הוא היכולת לאיים על יקיריי, שאם מישהו לא יהיה חמוד אליי, אני אכתוב עליו בבלוג. סו פאר זה מתגלה כאחלה איום, ככה שאם למישהי חסרה איזו סנקציה איכותית בבית, קבלו המלצה- פיתחו בלוג. עובד 100% מהזמן.

מהצד השני אני מקבלת תגובות מאנשים נפלאים על מה עושה להם הקריאה פה (זוהי קריאה אחרונה לקורא שלי מאיי סיישל- דבר איתי! ספר לי מה אתה חושב!).
אנשים שמצאו את עצמם כאן ידעו מה ערכם עבורי, השבוע אחד מכוכבי הפרקים הקודמים כתב לי שקרא הכל, וזה מדהים. כוכב אחר, שאינו ידוע כמרחיב במילים, כתב לי "ריגשת" (ואחר כך כתב שהוא לא סובל אותי, אבל העיקר שהוא לא סובל, זבל, זה אתה -לב-).
ליל עשתה לי זיליארד לבבות בוואצאפ ואימוג'י בוכה, ייללתי מהתרגשות, גליה ממשיכה להגיב פה וזה אחד הדברים שאני מטורפת עליהם (זה לא מספיק לה שהיא גומרת אותי פה, היא ממקבלת את זה גם בוואצוש), ורותי גילתה את עצמה בדיליי של יום והתרגשה.

ובאמת שזו הזדמנות שלי לאוורר על כמה האנשים האלו מסביבי עושים לי את כל הרילו הזה לקשה מנשוא, למשהו קשה כל כך, כי פרקטיקלי האנשים האלו הם המשפחה שלי, זו מבחירה, אלו שכל דבר ביקום אעשה עבורם.

ואז באה לינג.
היא לא באמת לינג, היא לינור, אבל אתם כבר הבנתם שאני חזקה בשמות חיבה. אז היא לינג, או מוצי. אלו השמות שלה מאז ומעולם בין שתינו, כשאני מחפשת את השם שלה בטלפון לסמס נניח, אני צריכה להיזכר האם היא שמורה כ"לינג" או שמא שיניתי כבר ל"מוצי", כי בסוף זה מה שאני מחפשת (ותמיד טועה). אני, אגב, בהתאם לסידור הזה, נקראת פוצי.
לינג, מעבר לעובדה שהיא מגה בייב שטרם המציאו, היא מעצבת גרפית, כזו עם כל הגישעפט, סטודיו, לקוחות שמעריצים את האדמה שהיא דורכת עליה, מעוף, מחשב מק מהמם כזה. הכי מוכשרת שהמציאו.
וכך, העובדה שהחברה הזו שלי היא מעצבת גרפית, הפכה את הבלוג שלי לאמיתי.

לפני כך וכך ימים נפגשנו לאיזה עניין, אבל מה זה חשוב מה העניין, כי אנחנו רק מחפשות תירוצים לדייטים. הדייט האחרון היה החג השני שחגגנו (מחלקת צבירת זכרונות שלום, כיצד אוכל לעזור לך?). ואז היא סיפרה שגיל והיא רקחו איזה עניין. בשקט.
פתחה מחשב. הניחה למול עיניי את הבאנר המטריף החדש הזה שמונח בראש הבלוג שלי, בו אני קריקטורה בלונדינית וחייכנית (ורזה! רזה רזה!). 
אחרי שניים וחצי שינויים (לדעתי היא עוד מנסה לשלב את הצללית של המרינה ביי סנדס מאחוריי), קיבלתי אסמס לפתוח את הבלוג, כדי לפגוש את הדבר היפה הזה מתנוסס למעלה, מתנה מאהובתי, שבעיניים המדהימות שלה ידעה בדיוק מה הייתי חולמת שיתנוסס פה מולכם.
ןמכיון שאני לא לוקחת כלום ברצינות תהומית ואין דבר שאני יותר מעריצה בעולם מאשר הומור עצמי, אני בקריקטורה (יפה, חטובה ועם רעמת נוצות בלונדינית) זה הדבר הנפלא ביותר שיכולתי לבקש, ממש אחרי הבקשה שלי לזכות בכל הטוב הזה שמורעף עליי.

ואם יומחד מישהי שעומדת לעשות רילו תחפש בלוג של מישהי כמונו, עם ילדים גדולים, קריירה, חיים, אושר, ותמצא את הבלוג הזה שלי עם המתנה הכי מהממת בעולם שקיבלתי מלינג שתתנוסס פה לנצח, קבלי עצתי- אל תחסכי במילים.
ספרי, שתפי, תחלקי, אל תקמצי באמת הפרטית שלך, אל תחששי לאוורר את שעל ליבך, תזכרי שאמרתי שזה גם אחלה איום על סובבייך, אבל בעיקר, בעיקר זה מקור לאושר גדול.

תודה, מוצ, עשית אותי כל כך מאושרת. לאב יוש -לב-

#15 שגרה חד הורית, או "האני, הבית מסודר"

שלושה ימים לתוך שגרתנו המבורכת והחדשה,
גיל כבר שם, בסינגפור, מתייחד עם 100% לחות, מאושר באופן שהכי מגיע לו להיות מאושר, שמח על בחירותיו, על האנשים לצידו, על הדרך, על האתגרים.
אפשר למצוא אותו ער בפריסה של רוב שעות היום מחמת ג'ט לג מופרע שעוד מטריף את מוחו, ואני מהמרת שכשישוב בשבוע הבא, זה יהיה דקה ורבע אחרי שיסתדר לו שם הג'ט לג, ויתחיל מחדש בארץ, וחוזר חלילה אחרי שבוע.
הדבר החכם היחיד שנראה לי שצריך להיות ברשימת האיסורים של גיל בתקופה הזו, הוא האיסור על ניסיון לנהוג על הרכב שלו שם, שכן למי שלא מודע- ההגה מונח בסינגפור בצד השני, וכך גם באורח פלאי הכבישים וחוקי התנועה. מכיון שכרגע גם הערנות של גיל בצד השני, זה נראה לי כמו איסור ראוי ביותר.

יורשיי המהממים חזרו גם הם לשגרת לימודים (יייאאאאאיייי! שומעים שאני שמחה, ככה במרומז?).
הוא כבר אחרי 3 מבחנים, הילד המדהים הזה, הוא אחרי 3 דקות שגרה כבר שוכח שהיה בחופש,
היא כבר אחרי זיליארד חוגים- בלט קלאסי- בלט מודרני- צופים- חזרות למופע בלט ליום העצמאות בישוב,
אני כבר עמוק בתוך סידורי ההסעות והפולים עם חברותיי טובות הלב והמתחשבות באופן מדהים, הספקתי כל מה שהייתי צריכה, כולל סופר- דואר- האופטיקאי והמשקפיים החדשים (שנראים כמו הישנים, אבל היי, לא הבטחתי מעוף, הבטחתי רק שאדאג לראות).

את היום הזה ביליתי בלוגיסטיקת בריאות עם קטנתי, מה שמחייב היערכות טרנס אטלנטית לקראת המעבר.
אין בכלל מילים להסביר כמה כל דבר כזה מחייב כל כך הרבה אספקטים ומשמעויות, התייעצויות, תרגומים, בדיקות. גם יונתן עם גשר על השיניים, באמצע טיפול, מה שאומר שאת כילייתי הימנית אני ככל הנראה אתרום לאורטודונט סינגפורי נחמד בשם צ'אנג.
המורכבות של המשך מעקב רפואי מכאן לשם מכניסה לי לראש המון מתחים, חייבת לייצר איזו המשכיות ואין לי שום שליטה על מערך הרפואה שם (טוב, מתנחמת שאני לא נוסעת נניח לאנגולה, זו מדינה עם מערך רפואי מהמשובחים, ועדיין).

כך או כך, אני מפחדת לעלות למיטה למעלה, ולו מהחשש שאחרי 4 דקות אקרוס על ההולנדיה מחמת גסיסה, שכן היום שלי כלל נסיעות הזויות, שהסתיימו בקול תרועה עם 7465536 בריכות בקאנטרי רמה"ש עד השעה 21:00 בערב, ועדיין לא סידרתי את הקומה למעלה מביקור המנקות המהממות שלי היום, והייתי עושה את זה כבר מזמן אם לא הייתי שוקעת פה בדיונים ערים עם חתולת האשפתות שלי, דיונים מילוליים לגמרי בהם בעיקר אני מנסה לדון עימה על העובדה שלא חייבים להציק לשמש, החברה שלה, שלפני שעה כמעט הרגה אותה (בצדק!), ואולי כדאי שתנסה להציק קצת יותר לאורחות תועות מהז'אנר שלה שמסתננות לפה כל 5 דקות לאכול מצלחתה. כשהן נכנסות פתאום לא דחוף לה לקום.
עדכון לוהט מהרגע- יורשתי ציינה לי בצעקה מלמעלה, שהבטחתי לה שכשאבא יסע היא תישן איתי. עברו 4 דקות, אפילו לא עניתי, היא כבר חורפת עמוק בצד המיטה שלי, למרות שההגיון אמר שראוי היה שתתמקם בצד שלו, לא? גררררררר.

בטרם סיום, יש לי מסר אחד חשוב להעביר לקורא גיל.
הבית מסודר. כל הזמן.
הכיור ריק, הסלון מסודר, הילדים אכולים ושתויים, הכביסה מפוזרת בארונות, אין גרביים על הרצפה. נס רפואי. לא שאני רומזת, אבל זה ככה מיום שבת בסביבות הצהריים.

#14 כוחות העל שקיימים בשק ריק של עוגיות שוקו צ'יפס

אחרי אינסוף שעות עיפוף אוירי, נחת האיש בסינגפור, סולו, הוא, המזוודה והסימון הירוק הזרחני המזעזע שהזמנתי לכולנו מאליאקספרס.

היום הזה התחיל אחרי *עוד* לילה בלי הרבה שינה (ע"ע רחשים מהפרק הקודם).
הילדים האלו שלי, שאין לי מושג מה עשיתי שקיבלתי את שני אלו בגילגול הזה (בטח בגילגול הקודם הייתי מה זה מהממת, או שמה-זה סבלתי והפעם זו פיצוי) הלכו לישון בשעה סבירה בלי ויכוחים, כדי להקל עליי את ההשכמה.
שניהם חמלו עליי כבר מהבוקר.
היא ירדה למטה הלומת שינה והכינה לאחיה קורנפלקס, הוא ירד הלום שינה לא פחות, אוסף כמו בן 70 את העיתון מהמדרגות בחוץ, ויושב לו באיזי עם העיתון והקורנפלקס תוצרת אחותו.

היגגנו לנו שלושתנו בנעימים, בעודי מעכלת את העובדה שאני אשכרה ערה ולא רוצחת אף אחד בשבע לפנות בוקר, הכנתי להם כריכים בהזמנה אישית כאילו זה ירח דבש, שניהם היו הכי מושלמים ביקום ולא הכבידו אפילו לשניה.
ליונתן חיכה יום ארוך ארוך עם מבחן בערבית בבית ספר (הילד מלך בערבית, מיסטר ג'אראק עריבאק ולהקתו) ואחה"צ חיכה לו מבחן מגן ענק בבר אילן ששרף לו את חופשת הפסח, וכאן נבחנת ידיעתכם בבלוג, שהרי מי שקורא באדיקות, ידע מיד לספר כי בני בכורי שונא את לימודי המתמטיקה בבר אילן, שנאת מוות, אלא שאצלנו בפוריטניה מסיימים מה שמתחילים, וכך נגזר על העולל לסיים את השנה הזו כמו שצריך.

מכיון שהיום השתלבתי רשמית בפול ההחזרות מבר אילן, יצאתי בשיא הפקקים לאסוף אותם מהבחינה.
וכך, בשבע וחצי בערב נפלו על ריכבי 3 סטודנטים בכתה ח', שונאי מתמטיקה לא פחות, מסננים "חרא בחינה", "הלך גרוווווווע", ודנים בשאלות באוטו בעודי תוהה מה אלו המילים האלו שעפות מעל לראשי, להלן "אני שונא טי", "היית צריך לכתוב את הדרך לפתרון הלוג" או משהו כזה.
למזלם, אמא של גיל שלחה איתי היום לחמניות ליורשת, פלאס שק עוגיות שוקו צ'יפס שנשאבו עד תום בספסל האחורי כאילו אין מחר, וברור שהשאירו לי פירורים על המושב, הגאונים האלו, אבל הם יודעים מתמטיקה, אז אני סולחת להם.

אלא ששק ריק של עוגיות שוקו צ'יפס במערכה ראשונה מפציע במערכה החמישית, ולא היה צריך להמתין הרבה, כדי שניכנס הביתה, ויהלי תתפרק מעוגיות שוקו צ'יפס שלא הושארו לה.

ולא, לא באמת היה דחוף לה העוגיות.

תוך 4 שניות, בעודי מחזיקה את התיק, ילדתי הזערורית עשתה בדיוק מה שצפינו שיקרה. התפרקה.

והנה קיבלתי סקירה מהירה ממנה איך עד כתה ב' היא הייתה בכלל בצהרונית ועם יונתן בבית, ובכתה ג' יונתן והיא תיאמו שעות, ובכתה ד' אבא היה בבית עד עכשיו. ובכלל, הכל בגלל שלא השאירו לה עוגיות.
או, הנה זה הגיע.
היא כועסת כי היום, זאת שאבא שלה הסיע על ריקשה בחודשים האחרונים, אשכרה נאלצה לצעוד חזרה הביתה לבד, ברגל. פקקטע 500 מטר, כן? שכחה לחלוטין שיונתן והיא היו יחד כל הצהריים. הרגישה לבד.
הכל הועצם, העובדה שאבא נסע כבר שינתה לה כבר הכל והכל נהיה מוחשי.

וככה, בעודי עם תיק על כתפיי, התחלנו לנהל את השיחה של החיים משתנים, קטנה, והשינויים טובים ולא רעים.

אחרי ארוחת הערב כבר נאספה לעצמה הקטנה, כבר הצחיקה כרגיל, חלקה עם החתולה כריך (מחיטה מלאה כמובן) וטונה, הוא עוד עם האקסבוקס שלו חוזר לעצמו, ואני פה מקבלת הודעה מחבר אהוב שלי (שאסר עליי לגלות את שמו, אבל הוא יודע שהוא הכי אהוב עליי ביקום כולו) שמנוסה כל כך במה שקורה אצלי בבית, ושואל עם הדאגה החברית המופלאה הזו שלו "ואת בסדר?".
ואני חושבת לי בלב שכן, ברור שאני בסדר. חייב להיות בסדר. יהיה מצויין.