1. ליל הסדר מאחורינו, היה סבבה לגמרי, הרכב משפחתי חסר (זה תמיד דבר מבאס בעיניי, הפעם עצוב כפליים). גיל בדרך אמר לילדים שזה הסדר האחרון שלנו יחד למשך השנים הקרובות, וואו, ממש רעיון טוב לבאס אותי על ההתחלה, אבל זו האמת.

2. סבתא של גיל כבר נראתה לי עייפה. בכל זאת, האלילה חגגה זה עתה 93, עוד מעט אמיר, הנכד הפיצי שלה, מתחתן (אלעדי, רק אתה נשארת, לא רומזת כלום, וזה, אבל רק שתדע). כל רגע איתה מאד משמעותי לכולנו.

3. יום אחרי הסדר התעוררתי לשבת קייצית ושמשית, אפס רצון להיפרד מההולנדיה, הודתי בליבי לחמותי ההורסת שעושה את האוכל הטעים ביקום, על כך שדאגה לצייד אותנו במרק עם מיידלע'ך (שזה קניידלע'ך, אל תתחכמו), ולקח לי אולי שעתיים לאפס את עצמי, פלאס עזרה ועידוד מהקהל לצאת לצעוד את 9 הקילומטרים היומיים שלי, מה שהצלחתי לא לעשות בשבועיים האחרונים כמו שצריך מחמת היעדר זמן.

4. היה כיף שאין דברים כאלו, הרוח עשתה לי טוב, המוזיקה באוזניים הייתה מדוייקת, והכי כיף- אני מגבירה את הווליום באוזניות לכאלו דציבלים מופרכים, עד שאני לא שומעת את המחשבות שלי, שזה הבונוס האמיתי. שעתיים של ראש נקי. אולי אתחרש, אבל היי, הראש יהיה נקי.

5. בערב הגיעה רותי. רותי ואני זה סיפור אהבה מהיפים שהמציאו- בגיל 18, לפני הצבא, הגרלנו אחת את השניה כשעבדנו בשדה"ת, לקח לנו בערך יומיים לגלות שבעצם חצי מהילדות שלנו העברנו יחד בגלל איזה משהו עם ההורים שלי והמשפחה שלה, אחרי חודש קנינו לשתינו כרטיסים לטיול ניו-יורקי של לפני הצבא, ואז גיליתי לראשונה בחיי שיש אדם אחד ביקום שלעולם לא אצליח לריב איתו, וזו רותי. הכל זורם איתה, היא לא מתבאסת מכלום, ויש לה תובנות נפלאות עבורי. רותי היא גם הסיבה שאני יודעת לבשל, ולא, לא אוכל של פולנים, כי אמא שלה, מימי, מרוקאית המחמד האהובה שלי, היא הסיבה האמיתית שבזכותה למדתי לבשל אוכל עם טעם, מכל הלב.

6. אז אחרי דין ודברים איפה ניפגש, הוחלט שנפגשות אצלי לגלידה. שיייווואאאווו, כמה גלידה שאנחנו שאבנו לקירבנו, יש מצב שעד שאגיע לסינגפור אצטרך להיות בקטגוריית משקל עודף, גררררררר. שעות של להפוך כל מחשבה, להשלים פערים מאז הפגישה האחרונה, וכשהיא יצאה ממני, היה ברור לי ש- א', אני פרה, ו- ב', שוב דפקתי את המערכת עם החברות שלי. הטובות ביותר- אצלי.

7. ואז באיזה שהוא שלב אמיר, ההוא מהחתונה למעלה, סימס בקבוצת הגפילטע שלנו (כן, ככה קוראים לקבוצת הוואצאפ שלנו, טרו סטורי) שאלעד (אח שלו ההוא, מהקטגוריה של 'טרם התחתן') החליק עם האופנוע, והוא בבית חולים. יונתן יצא אליי למרפסת לבן כמו סיד ואמר שאלעד עשה תאונה.

8. אצלנו במשפחה בתי חולים זה אישיו. לוקחים נורא קשה דברים כאלו. אמיר ואלעד הם ציפורי נפשנו, בני הדודים הצעירים של גיל שאני מגדלת ואוהבת בכל ליבי כבר יותר מ- 18 שנים. המחשבה הראשונה שהייתה לנו זה קיבינמאט, עכשיו אנחנו עוד פה, מה נעשה כשנהיה 12 שעות מפה? למה זה טוב?

9. אז אלעדי בסדר, הרגע סימסתי לו הודעת נאצה שייפרד מהאופנוע המפגר שלו לנצח, הוא בטח ינפנף אותי באיזה מילמול, אני אתיש אותו בריגשי משובח ועדיין אפסיד, ואם יקרה לו משהו, זה יקרה כי אני אהרוג אותו.

10. וכל זה, פלאס מוטיבציה מיוחדת שלי לחשוב על תאריך התפוגה שלי פה בוורסיה הלוקאלית הזו, הישראלית, עם מחשבות על מערכות יחסים מרתקות שנקרות בדרכי ובחיי דווקא עכשיו כשתאריך התפוגה כל כך קצר, השאירו אותי ערה עד משהו כמו ארבע בבוקר, כשהראש שלי מלא מחשבות.

11. ברוך בורא עבודה בחול המועד, כי כרגע, זה מה שמציל את שפיותי. זה, וכמויות הסוכר מהגלידה שעוד שוחות אצלי בדם. 
חג שמחוש טו יו אול!

‭‮