יום חמישי היום, יום אחרון לפני סדר פסח. יש את משב אויר הקניונים הזה שמתפזר, כולם קונים מתנות חגים, כולם מוודאים שיש בגדים חדשים לחג, שרוולים קצרים כבר, יש משהו באקלים הכללי שמתאים את עצמו לאוירה. נו, אתם מבינים אותי (גם אתה מאיי סיישל, לא שכחתי).

היום היורשים היו איתי בעבודה, לא כי מישהו צריך לשמור על הממותות, הם  כבר גדולים, אבל גם אצלי במשרד יש לנו מן אוירה כזו של 'אוירת סוף קורס' איתי.
אירית, בוסיתי האהובה, שהפכה את המשרד המושלם שלנו לתערוכה מתחלפת, מתכננת תערוכת צילומים של ילדיי המשרד, ועל כן כולנו נדרשנו להתייצב היום על טפינו, כולל פיצה כשל"פ לעוללים, כולם מתועדים לזורא.

לקח להם לא הרבה זמן (פלאס 47865567 סלפיז כושלים עם אימוש, כפרות עליהם) כדי להרגיש שהיום הזה מוצה עד תום, שניה לפני רצח על בסיס "הוא כבר שעה עם האייפד, טוב, נו, אני אקרא תוך 7 דקות את כל אייבי ובין 9, הופ, סיימתי, הוא עדיין עם האייפד". כיף, הא?).

וכבר בדרך הביתה, עטויים זיליארד שקיות מהשופינג שנכפה עליי (שכן רציתי לרכוש ליונתן מכנסיים לקיץ, הוא לא רצה, אז נאלצתי לרכוש לעצמי חצאית וליהלי 3 שמלות. כשחייבים אז חייבים), הסתכלתי בדרך על התנועה, על הרחש לקראת הסדר, והנה, כל הפייסבוק מלא בברכות "חג שמח" מרגשות, מצחיקות, איחולים משגעים, שוב ענת דהן המדהימה הזו שמזכירה כל חג שאספה דברים לאנשים שאין להם, שוב אסמסים מקסימים מחברים שמאחלים חג שמח, אני אוספת אליי את כל האויר הזה ומקטלגת תחת "ריח ואוירת חג", נושמת מלוא החופן את הזיכרון הזה, ואז התגנבה לי המחשבה, שגליה מחוץ ללופ. גליה לא יודעת כלום אפילו על הבלוג.

גליה, לתוהים, היא בכלל גלית, אבל אני חושבת שאם אקרא לה גלית היא לא תסתובב בכלל מרוב שהיא לא מצפה שאקרא לה ככה. גליה היא בערך האחרונה ביקום שאין לה פייסבוק, ואין לה שום הבנה או רצון להבין מה זה כל העולם הוירטואלי הזה. גליה היא אחד האנשים שמקשטים את עולמי בחיי הבוגרים מזה לפחות 16 שנים (מינוס מרחק קצר בינינו שהתאדה כלא היה). הרי לא יכול להיות שאספר על הכל פה, בלי שגליה תדע.

אז בלי שום דיחוי שלחתי לה את הלינק, 'ברוכה הבאה לעולמי, גליוש', והיא תוך 10 דקות עשתה את הלא יאומן. כתבה תגובה בבלוג. אומנם התקשרה לשאול האם המילה המתאימה לכל פרק כזה היא "פוסט", אבל תגובה וירטואלית היא כתבה. זו מחווה שקשה לתאר במילים. וקשקשנו והתרגשנו, וליהגנו, וקבענו ארוחת ערב עם החבר'ה.

ואז היא סיפרה שכתבה פתק עם כל השאלות- איפה נגור, אם נצליח להסתמס באותו מספר וואצאפ, איך נתקשר אחת עם השניה, ואז היא אמרה את אחד הדברים הנפלאים ביותר- "אכתוב לך את המכתבים האלו, בכתב יד, עם הדואר". כי כזו היא. אם היא יודעת שיש ים, היא תחצה אותו בדרכים שלה. ואם אין פייסבוק ואם וואצאפ זה לא הדבר האמיתי- נתכתב, כמו פעם (אולי אפילו אחפש ניירות מכתבים של הולי הובי, אולי בכלל אמצא את אלו של "דאלאס" עם בובי). וזה אחד הדברים הכי מהממים ששמעתי.

ואומנם זה הבכיא אותי קשות, ואומנם תוך כדי כתיבה אני מייללת את עצמי לדעת, אבל זה היה אחד הדברים שהעיפו לי את הראש מרוב התרגשות ביום הזה, שממילא מלא ברגעים כאלו שיתחילו להיצבר עוד ועוד.

ואני אוספת את עצמי שוב, כי היום ערב עם השממיות שלי (נשואה, פרודה, גרושה ואלמנה, אנחנו נשמעות כמו איזו כרוניקה של משהו רע מאד לזוגיות יחד, אבל היי, הכי שווה להיות זבוב על הקיר אצלנו, וטאטי ממילא חושדת בי שהיא הברונטית האחרונה בחברותיי, עניין שאני לא בטוח פוסלת), וכן, הן ה'שממיות', וכן, יומחד, לא עוד הרבה זמן, יומחד אכתוב פה פוסט על קבוצות הוואצאפ אצלי, המשעשעות בתבל, אבל בינתיים, חג שמחוש. אין פואנטה.