תקופה של לפני מעבר לחיים אחרים. כל תמונה וכל תיעוד של החיים, דבר רגיל לחלוטין בשגרת חיי בשנים האחרונות, מקבלת מימד אחר לגמרי. כל כותרת שאני נותנת לכל תמונה כזו כבר חלק מאספקלריה שונה בתכלית של התבוננות לעבר העתיד החדש שמחכה לי.

אני כבר צופה פאסיבית בחיים של עוד 3 חודשים. היום העולם בכף ידינו, יש לנו יכולת מדהימה להציץ לחיים שיהיו לנו לא עוד הרבה זמן. מסתכלת כבר לא מעט בחיי הקהילה הישראלית בסינגפור, שומעת, מתעדכנת, מוקסמת.

כל מי שמספר לי מידע ממקור ראשון על חיי הישראלים שם, חוזר על המילה "קיבוץ". גרתי בקיבוץ במשך שנה כשהייתי פיצית. בשבילי זה היה אושר גדול, שנה שבה הייתי הכי מאושרת שאפשר, ילדה מאושרת עם מלא חברים, ועובדה שבמשך 16 השנים האחרונות אני חיה בישוב קהילתי שהכי דומה לקיבוץ באופיו, כך שכנראה זה באמת היה מה שאני. אבל אם תשאלו גורמים אחרים ממשפחתי על שנת הקיבוץ הזו שכל כך אהבתי, זו הייתה להם שנה בעעעעע, כמו שאומרים היום בעברית מדוברת. במילים אחרות- כל אחד והקיבוץ שלו.

לפני שבועיים קיבלתי תזכורת שהקטנה שלי, בת 9.5, עוברת את התהליך הזה בדרכה. אנחנו חכמים גדולים בעיניה, כל אחד מאיתנו- גיל, אני, יונתן, שקוע בדרכו בתהליך. גיל שקוע בעבודתו החדשה שממלאה אותו אושר, יונתן מתייחס לתהליך בדרכו- עובר ליד, קורא, מסמן לעצמו בראש מה מעניין אותו ומה יקרה וממשיך בשגרת יומו. אני, אני עסוקה בלוגיסטיקה יומיומית, מחשבות אינסופיות על משימות, יכולה להיתקע יומיים במחשבה איך לכל הרוחות אשלח לשם את המגהץ המהמם שלי ואשאר בלעדיו כל עוד ישוט עם המכולה. מתעסקת במה לעשות כדי שיהכל יעבור חלק, שכל הטפסים ימולאו, לסיים משימות בעבודה, להשאיר מאחוריי הכל מסודר.

היא, הגורה הקטנה שלי, לא בלופ הזה שהכל מסודר לה בראש. עבורה הכל בלבלה אחת גדולה. היא מתחילה להבין מה משמעות הפרידה מהחברות המופלאות שלה, חברות שעוד לא המציאו בכל מה שנוגע לבנות. מעולם לא רבו, תמיד מתפקעות מצחוק יחד, תמיד טובות אחת לשניה. לפני חודש היו לה מבחני האקדמיה לבלט, בשעה היעודה נכנסו שתי החברות הכי טובות שלה לאולם, התיישבו בקצה האולם, התרגשו בשבילה, צילמו אותה ושידרו לעולם (כלומר לעולם של כתה ד' 1), וגרמו לנו להבין שהילדה הזו עטופה בכל מה שטוב בעולם. בעולם שלה היא מעכלת פרידה מגיל ועדן החברות המופלאות שלה.

גם העובדה שהכל יהיה באנגלית עכשיו, שלא לדבר על סינגליש, שהיא ניב מוזר בין אנגלית לסינית שנהוג שם, בטח לא מקלה עליה. ילדה בת 9.5 היא רק ילדה בת 9.5. ללמוד מתמטיקה בעברית זה מספיק קטסטרופה בעברית (על החתום, אחת שיודעת), אז הכל באנגלית עכשיו?

וכך נקראנו, גיל ואני, לפגוש בראשונה בשנות הורותינו, את היועצת בבית ספר. כי הקטנה שלי לא רצתה לצער אותי, והתפרקה לה מול העיניים. וככה שנינו ישבנו הלומים לשמוע כל מה שלא חשבנו שיקרה, הילדה הקטנה שלנו מבועתת, ואנחנו צריכים לעשות חישוב מסלול מחדש על איך לתווך לה את החיים שבדרך.

ואז התיישבתי מול הפייסבוק, הדבר המדהים הזה שצוקי המציא. וכתבתי בקבוצה ייעודית לרילוקיישן. ואז קרה מה שהיה צריך לקרות קודם. הבנתי שמה שהיא צריכה זה לדבר עם ילדים משם, שחיים שם ממש, שיכולים לתווך לה את זה בכלים שלה, לדבר איתה על כלבים וחתולים, לספר לה מה יש בבית ספר ואיך נראית הבריכה (ליה המתוקה, זו את שעשית את ההבדל, נהדרת שאת, ותודה לקרין).

והבוקר, שבת כזו נחמדה. פתחתי את הפייסוש כדבר שבשגרה, ועיניי נחו על תמונות מפיקניק בינלאומי בבית הספר שכנראה הם ילכו אליו, לדוכן הישראלי מלא הפלאפלים ומלא אמהות ישראליות מקסימות וחייכניות, ותמונה של הילדות הישראליות המהממות שלהן. התבוננתי מקרוב בכל תמונה, נרגשת וסקרנית.

וכמו באיזה תהליך חוץ גופי, יכולתי לראות פתאום בעיניי רוחי את הפיקניק הבא, בעתיד הלא רחוק, בו היפה שלי הזו, הקטנה, תהיה בתמונה הזו, ויהיו לידה גיל ועדן מקסימות שונות, ממש כמו בקיבוץ.